החברים של ג'ורג'

עקרב מחפש צפרדע

בוקר טוב, הצרעת שלכם חזרה. תזכורת מיהו אהוד ברק

אהוד ברק עוסק בקדחתנות בשבועות האחרונים בסחיטה פוליטית ענקית. לברק יש בעיה: לרוע מזלו, דווקא במקרה שלו הזכרון הציבורי עובד. בקרב המצביע הממוצע, יש לו כריזמה של מדוזה. אין לו סיכוי של ממש לעבור את אחוז החסימה – הסקרים נותנים לו בערך 2.8% – בכוחות עצמו, אז הוא צריך צפרדע כדי לעבור על גבה את אחוז החסימה. אחר כך, כמובן, הוא יעקוץ אותה והיא תוכל להאשים רק את עצמה.

מה לעשות, אנחנו מכירים את אהוד ברק. הוא היה מאדריכלי רצועת הבטחון בלבנון. בשנת 1993 הוא עלה על הרעיון המבריק שעמד מאחורי מבצע “דין וחשבון”: משכשל צה”ל בלחימה נגד אנשי החיזבאללה, להמטיר אש ארטילרית על האוכלוסיה בדרום לבנון כדי שזו תלחץ על הממשלה בביירות, כדי שזו תלחץ על החיזבאללה. או, במילים מנומסות פחות, פשע מלחמה מובהק. ברק לא עלה על הרעיון בכוחות עצמו – כשכשל צה”ל במלחמת ההתשה מול הצבא המצרי, הוא עבר להפצצת ערי התעלה – אבל הוא הפך אותו לדוקטרינה רשמית, שאחר כך כונתה “דוקטרינת הדאחיה” ומשמשת מאז בעיקר נגד תושבי רצועת עזה. כרמטכ”ל, שיקר ברק לכנסת באשר למעורבותו באסון צאלים ב’. כסגן רמטכ”ל, הוא היה מאדריכלי התכנית לפלישה לעיראק במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, תוכנית שלמרבה המזל לא יצאה אל הפועל (היא סוכלה על ידי השר אריה דרעי, שלמרבה הצער שחק מזמן את הקרדיט שהגיע לו על בלימת הטירוף הזה.)

לאחר פרישתו מצה”ל, פנה ברק לעסקים פרטיים, ואז התפוצצה בתקשורת פרשת צאלים ב’ במלוא הכוח. ברק מיהר למצוא מחסה בממשלת רבין, שם שימש כשר פנים. הוא לא הותיר בתפקיד שום חותם, אבל הוא נמנע בהצבעה בממשלה על הסכם אוסלו ב’. בממשלת פרס קצרת היומין, הוא שימש כשר חוץ, שוב ללא הותרת כל חותם. לאחר התבוסה לנתניהו, נבחר ברק לראשות מפלגת העבודה, התמודד בנחישות ראויה להערצה עם הנסיונות של שמעון פרס לחתור תחתיו (פרס ניסה אז, כהרגלו, לזחול לממשלת נתניהו), ובבחירות 1999 ניצח את נתניהו. זה היה השיא של ברק; משם הכל התרסק.

אף שניצח את נתניהו בבחירות האישיות, ‘ישראל אחת’ של ברק גרפה רק 26 מנדטים (אובדן של 13 מנדטים לעומת בחירות 1996). הממשלה שלו היתה רעועה מראשיתה, והוא עשה כל שגיאה אפשרית, תוך שהוא מפגין זלזול ויוהרה כלפי השותפים שלו. הוא מיהר להפנות גב לאוכלוסיה הפלסטינית-הישראלית, שהצביעה לו בהמוניה. ברגע האמת מול אסד, בדיון על החזרת הגולן, ברק איבד את עשתונותיו ונסוג (מזכירת המדינה אולברייט צרחה עליו אז שהוא השפיל את נשיא ארה”ב, שתמך בתכנית). המפלגות החרדיות פרשו עקב פרשת המשחן (אל תשאלו), וברק נשאר בלי רוב. הוא הפסיד בהצבעת אי אמון, אבל האופוזיציה לא הצליחה לגייס את 61 הקולות הנדרשים להדחתו. ברגעי השפל תמכו בו רק 34 חברי כנסת.

הוא קיים הבטחת בחירות אחת, הוצאת כוחות צה”ל מלבנון, ועל כך מגיע לו בהחלט קרדיט – כשעם זאת צריך לזכור גם את חלקו בהשקעת צה”ל בבוץ שם. הוא טוען בימים האחרונים שבכך הציל את חייהם של 550 חיילי צה”ל, ולגמרי יתכן שהוא צודק. אבל הנסיגה השתבשה משום שברק, כאמור, נרתע ברגע האחרון מהסכם עם אסד, והנסיגה נכפתה על ישראל כשצד”ל החל להתפרק מכוח עצמו.

הוא דחף את ערפאת למו”מ סופי (תוך שהוא מפר התחייבויות לפלסטינים שזמנן הגיע), וכשיצא לדיונים בארה”ב הכריז שהוא הולך לחשוף את פרצופו האמיתי של ערפאת. פה חשדתי. המשא ומתן נכשל, ביולי 2000, וברק התחיל לעבוד על אם כל הספינים בהיסטוריה הישראלית: “אין פרטנר.” המטרה היתה לחלץ את ברק מאחריות לכשלון בכל משא ומתן שנגע בו. במקביל, תחת ברק גדל מספר ההתנחלויות וזינק מספר המתנחלים, ובשטח התחזקה שיטת ההיתרים של פירוק הגדה למספר חטיבות נפרדות ושלילת חופש התנועה של הפלסטינים. ברק לא התחיל אותה, אבל הוא חיזק אותה.

אריאל שרון, שהליכוד בחר כיו”ר על תקן של מחמם המקום של נתניהו, החליט לבצע פרובוקציה ולעלות למסגדי הר הבית. השב”כ הזהיר את ברק שהמהלך יכול להוביל למהומות רחבות; ערפאת התחנן בפניו שלא יאפשר לשרון לעלות להר; אבל ברק חשש שסירוב לשרון יגרור פגיעה בתדמיתו.

את התוצאה הזו של חולשת ברק מכירים כמעט כולנו, אבל ראוי להתעכב על שתי נקודות. הקריטית בהן היא שברק איבד שליטה על הצבא. שאול מופז ובוגי יעלון יצאו למסע הרג נרחב, תוך שהם מתעלמים בבוז מההנחיות של הממשלה להנמיך את האש. למי שעוד לא ראה, “מיליון כדורים באוקטובר” הוא סרט חובה. בפועל, כפי שהעיר בשעתו דורון רוזנבלום, ישראל עברה הפיכה צבאית מרצון. ברק, מופז ובוגי סירבו להגיב לסרט. הם יודעים למה.

כל הזמן הזה, טרח ברק להטמיע את תפיסת ה”אין פרטנר”. במקביל, הוא ניסה לנהל שיחות בהולות עם האין-פרטנר בטאבה, בנסיון להפסיק את הדימום באמצעות ויתורים שלא היה מוכן לעשות קודם לכן. זה לא צלח: בני שיחו הבינו שאין לו לגיטימציה לרכישת עפיפון. ה”אין פרטנר”, האמצעי להצלת ברק בבחירות, הפך לתרומתו המכרעת לציבוריות הישראלית.

התרומה השניה שלו היתה טבח אוקטובר. בעקבות הירי הפראי של צה”ל בגדה, פרצו מהומות גם בישובים הפלסטיניים בישראל. בשידורי הרדיו שלו, הסית ברק את המשטרה ל”שמור על הצירים פתוחים” בכל מחיר, כביכול יש צבא פולש שמגיע. התוצאה היתה משטרה ששה אלי הדק ו-13 הרוגים שלא היה שום צורך בהם. באחד הראיונות הללו, ציינה ועדת אור, אמר ברק ביחס למשטרת ישראל ש”אגב מגיעות לה מחמאות גדולות מאד על השליטה העצמית שהם גילו אתמול במהלך ההפגנות, אבל אמרתי להם, יש לכם אור ירוק לכל פעולה שתדרש כדי להביא לשלטון החוק ולשמירה על הסדר הציבורי ואבטחת חופש תנועה לאזרחי המדינה בכל מקום במדינה.” ועדת אור קבעה, בין השאר, “בהיותו ראש ממשלת ישראל […] הנחה ברק את המשטרה להבטיח בכל האמצעים את פתיחת הצירים, תוך התייחסות מפורשת לכביש 65 (כביש ואדי ערה), כשהוא מתעלם מן הנפגעים הרבים ואף ההרוגים אשר היה צפוי, או צריך היה להיות צפוי, כי יהיו בנסיבות העניין כתוצאה מהוראה זו, ומכך שהדבר עלול להביא לליבוי המהומות. בכך לא איזן כראוי בין הצורך להבטיח את החוק והסדר לבין הצורך להמנע מפגיעה בחיי אזרחים ובשלמות גופם, ואף לא נתן משקל ראוי לצורך להביא להרגעת הרוחות ולמניעת המשך האירועים.”

ברק לא שילם שום מחיר על אחריותו למותם הלא הכרחי של 13 אזרחים, ודו”ח אור (שהתריע, כבר אז, על תרבות השקר של המשטרה) נעלם אל תהומות הנשיה. ברק נמרח לעיסה בבחירות שנערכו לאחר מכן, כאשר שני שליש מהמצביעים העדיפו את שרון. ברק ניסה לזחול לממשלת שרון, נכשל, פרש ופנה לעסקים פרטיים. הציבור לא שמע ממנו במשך שש השנים שלאחר מכן.

מהם העסקים שבהם עסק ברק? לא ידוע, כי הוא לא אוהב לתת לציבור דין וחשבון. אנחנו יודעים, עם זאת, שבין 2001 ו-2019 תפח הונו משמעותית והוא מוערך כעת בכ-120 מיליוני שקלים. זה לא כסף שמרוויחים בעבודה ציבורית – אלא בהיוון המעמד והקשרים שיש לך כשר בטחון וראש ממשלה לשעבר. אנחנו יודעים שברק קיבל שבעה מיליוני שקלים במצטבר עבור “מחקר” שאף אחד לא ראה עבור קרן וקסנר, שנוהלה בפועל על ידי הפדופיל ג’פרי אפשטיין, ושברק נכנס ויצא בבתיו של אפשטיין במשך שנים; אנחנו יודעים שברק משך השקעות מאפשטיין גם לאחר 2008, כשהאחרון הורשע בשידול לזנות של קטינה; ואנחנו יודעים על כל מיני פוילע שטיקים אחרים, ביניהם חברת טאורוס שנועדה במפורש לסחור בקשריו של ברק. ברק עצמו אמר לאחרונה שהוא לא מתכוון להתייחס לנושא כדי שלא “לפגוע בכושר ההשתכרות שלו.” שזו עמדה סבירה לחלוטין לאיש עסקים מפוקפקים, אבל לא ממש לדמות ציבורית. ההתנהלות של ברק בתחום הזה מזכירה באופן חשוד את התנהלותו של אביגדור ליברמן, כולל העברת חברות לבנותיו של ברק, אבל ברק הוא מבשרו של הממסד, ובהתאם הוא לא מקבל את היחס שליברמן מקבל.

בשנת 2007, ביום רע מזל מהרגיל בהיסטוריה של ישראל, שב ברק לחיים הפוליטיים. הוא הדיח בקלות יחסית את עמיר פרץ, שהיה למעשה שר בטחון לא רע בכלל אבל המערכת הבטחונית תדרכה נגדו (והיתה גם תמונת המשקפת ההיא), הפך לשר בטחון בממשלת אולמרט והבטיח שאם דו”ח וינוגרד יקבע שיש לאולמרט אחריות לכשלון במלחמת לבנון השניה, הוא ידרוש את התפטרותו. דו”ח וינוגרד אמר בדיוק את זה, אבל ברק פשוט התעלם מהבטחתו. מילה שלו היא מילה רק מול אוליגרכים מפוקפקים.

לפני בחירות 2009, היה מבצע עופרת יצוקה. ברק הפעיל בו שוב את האסטרטגיה שהגה בדין וחשבון: הרג מסיבי של אזרחים באש מרחוק כדי להפעיל לחץ על הנהגת האויב. צה”ל איבד עשרה חיילים בטבח ההוא – ארבעה מהם כתוצאה מאש דו צדדית, לפחות אחד מהם כתוצאה מנוהל קרונוס. 926 אזרחים נהרגו על ידי צה”ל, לעומת 236 לוחמי אויב; מעמדם של כ-250 שוטרים שנהרגו מהאוויר ללא התרעה שנוי במחלוקת. הטבח בעזתים אירע סמוך לבחירות 2009, וברק ניסה למנף את העובדה שהציבור מתעב אותו לטובתו, עם הסיסמה “לא סחבק, מנהיג.” הוא הצליח להוביל את מפלגת העבודה לתוצאה הגרועה ביותר שלה עד אז, 13 מנדטים.

עם הבחירות הכריז ברק שהוא ישמש כאופוזיציה לנתניהו, אבל – מאחר ומילה שלו היא מילה, כזכור, רק מול אוליגרכים מפוקפקים – מיהר להוביל את מפלגתו לממשלת נתניהו. אחרי הכל, מה יעשה אדם כמו ברק באופוזיציה? יגיש שאילתות? ישתתף בפיליבסטרים? יעלה הצעות חוק? כמו כן, יש לציין את העובדה המצערת שקשה לשווק את עצמך לאנשי הון מפוקפקים אם אתה בסך הכל חבר כנסת. אז הוא מכר את המצביעים ונהיה שר בטחון. עסקה משתלמת בשבילו, משתלמת גם עבור נתניהו – ברק העניק לו לגיטימציה של “מתינות” שהוא נזקק לה מאד בקדנציה השניה שלו – ואם היא לא השתלמה לבוחרים מי יודע מה, נו, אפשר לסמוך על זה שהם ישכחו.

במהלך הקדנציה הזו עשה ברק כמיטב יכולתו כדי להוביל את ישראל למלחמה עם איראן. למזלנו, יש קבינט והקבינט לא קנה את רעיון העוועים הזה. ב-2012, אחרי סכסוכים בלתי פוסקים עם חבריו למפלגה, פרש ברק ממפלגת העבודה והקים את סיעת עצמאות, שהוא עצמו כינה אותה בציניות “איסתקלל.” הוא הבין שהסיכוי שלו בבחירות 2013 נמוך מים המלח, ופרש.

ברק דפק את השמאל והמצביעים שלו בכל הזדמנות. הוא גרם לשמאל נזק בלתי הפיך עם סיסמת ה”אין פרטנר”, הוא גרם לישראל נזק עצום בכך שהוכיח שוב שאין לה בעיה לירות באזרחיה הפלסטינים, הוא איבד שליטה על הצבא בתחילת האינתיפאדה השניה ובכך הוא נושא באחריות לגרירתה של ישראל למאבק דמים נורא, והוא היה שותף מלא להעמקת הכיבוש. מדובר במתחרה רציני על תפקיד הפוליטיקאי הכושל בישראל; גולדה, מאחוריך.

בימים האחרונים טוען ברק שהוא יביא לחוקה תוך שנתיים ולנישואים אזרחים תוך שנה. אני מניח שהוא מתכוון לעשות את זה באמצעות מכירת חדי קרן. לי האשליות האלה מזכירות את אחת האפיזודות היותר דוחות מתקופת שלטונו של ברק: הסוף שבוע ההוא, כשכבר לא היתה לו קואליציה, שבו הבטיח ביום שישי להביא “מהפכה חילונית” לאישור הממשלה ביום ראשון, במוצאי שבת שינמך אותה ל”מהפכה אזרחית”, וביום ראשון הוריד אותה מסדר היום.

זה האיש, זו דרכו. מעט מאד אנשים יכולים להשתנות בגיל 76, ולא ראינו שום סיבה לחשוב שדווקא ברק ישתנה. כרגע הוא מבצע פיגוע מיקוח: הוא מחזיק רימון תלוש נצרה ומאיים שאם מרצ לא תתאחד איתו, הוא יתפוצץ יחד איתה. הוא זקוק למרצ, כי לא נשארה לו צפרדע אחרת לחצות איתה את אחוז החסימה.

אני קורא ליו”ר מרצ הטרי, ניצן הורוביץ: אל תרא ואל תחת, לא מברק ולא מחבר חנפיו בתקשורת. עשה את המעשה הנכון ושלח את ברק למקומו הראוי, ערימת האשפה של ההיסטוריה. שימצא צפרדע אחרת לרכב עליה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

לצאת מספירלת היאוש

ההתחנפות לימין של אבי גבאי בנושא אונסק”ו לא תעזור לו לקושש קולות, רק תעמוד לו לרועץ. יומרץ גבאי

דונלד טראמפ המתחרפן והולך הכריז אתמול (חמישי. על כל פנים, אני חושב שזה היה חמישי. או אתמול) על הפסקת פעילותה של ארה”ב באונסק”ו, ונימק זאת בין השאר בהטיה האנטי-ישראלית של הארגון. ספק אם אכן יש כזו, אבל כמובן שנתניהו ושריו מיהרו לקפוץ על העגלה. נתניהו הורה “להיערך” לפרישה ישראלית מאונסק”ו, ככל הנראה כדי לקושש זמן לנהל משא ומתן עם אוכל החינם כרמל שאמה לאמה דינג דונג הכהן, השגריר שם, כדי למצוא לו ג’וב אחר.

עד כה, בנוהל. מה שהיה לא צפוי היתה ההכרזה של ראש מפלגת העבודה, אבי גבאי: הוא מיהר לברך על ההחלטה האמריקאית, והוסיף ש”אונסק”ו לא עוסק בתרבות אלא בעיוות ההיסטוריה היהודית ובפוליטיקה של סמלים.” בכך אימץ גבאי אחד לאחד את הטיעון השקרי של ממשלת נתניהו.

למה? מה יצא לו מזה? ישנה, כמובן, האפשרות שגבאי אכן מאמין בכך כי הוא לא מכיר את העובדות. מביך, אבל לגיטימי: גבאי הוא הרי איש ימין רך, שנתפס משקר בשאלה האם הוא מצביע ליכוד לשעבר, והגיע לפוליטיקה על כנפיו של משה כחלון. גם אז הטענה ש”אונסק”ו לא עוסק בתרבות” משונה.

אבל גבאי הוא לא רק האדם הפרטי גבאי, אלא גם ראש מפלגת העבודה. והקפיצה שלו על עגלת ממשלת נתניהו אתמול מריחה יותר מדי כמו ההתנהלות של מפלגת העבודה בשני העשורים האחרונים: התחנפות לימין כדי לקושש קולות. גבאי כנראה מיהר להודיע שהוא תומך בנתניהו – ובפועל, משמש כינור שני שלו – כדי להקדים את יאיר לפיד.

יש כאן אספקט פוליטי-מפלגתי, שגם הוא לא מרנין: לפיד וגבאי רבים על אותם הקולות, בתוך אותו המחנה – מחנה השמאל-מרכז. הם לא מושכים מצביעים מן הימין. אבל יש לפיד היא ענן פורח. מפלגת העבודה היא בכל זאת מפלגה בעלת היסטוריה ומשקל. נכון, ב-30 השנים האחרונות היא מתפקדת על תקן ערפד שמסרב למות ולפנות את מקומו, אבל בכל זאת.

מה שגבאי עשה אתמול הוא מה שמפלגת העבודה עושה מאז 1996 לפחות וכנראה מאז 1992: מעמידה פנים שהיא יותר ימנית ממה שהיא כדי למשוך קולות של אנשי ימין. זה עבד לרבין, ב-1992 – ואז התחילה הנפילה. רבין נבחר בעקבות האינתיפאדה הראשונה, שבה הוא היה מר “לשבור להם את הידיים והרגליים”, ושנה לאחר מכן הוא כבר היה במו”מ על החזרת הגולן ובדרך להסכם אוסלו. בדרך, ניהל שר החוץ שלו, שמעון פרס, מו”מ חשאי עם הפלסטינים בנושא ירושלים, שיקר לכנסת בנושא ונתפס. לרבין היה רוב םרלמנטרי ועל פי הסקרים בתקופה, רוב ניכר להסכמים שביצע – אבל פה נוצרה התפיסה שמפלגת העבודה תשקר לימין כדי למשוך מצביעים ממנו, ואחר כך תפנה לנתיב שמאלי יותר.

ימי הקריסה המבוהלים של אהוד ברק, כנראה הפוליטיקאי הכושל בתולדות ישראל – הוא איבד את הקואליציה שלו תוך פחות משנה, וצלע שבעה חודשים עם ממשלת מיעוט שהפסידה בהצבעות אי אמון – רק חיזקו את התפיסה הזו. כשברק ראה שהוא עומד להיות מובס על ידי אריק שרון (והיום קשה להבין עד כמה הרעיון של שרון כמועמד רציני לראשות הממשלה היה ביזארי בתחילת ימיו של ברק), הוא ניסה להעניק לפלסטינים ויתורים שסירב לבצע קודם לכן, כדי להפסיק את האלימות. הוא נכשל, כי הפלסטינים הבינו שאין לו שום סמכות לבצע את הוויתורים הללו ושעל כל פנים, הממשלה שתבוא אחריו לא תהיה מחויבת להם; אבל הזכרון של ימי טאבה נשאר.

ולא במקרה, מפלגת העבודה לא מצליחה לחזור לשלטון מאז. היא נתפסת, בצדק היסטורי, כמי שתרמה את המצביעים שהיא תמשוך מן הימין. אבל יש לה בעיה אחרת: ככל שהיא מנסה להתחזות יותר לליכוד, אנשים אומרים לעצמם שרגע, אם כבר, יש לנו כבר ליכוד. ואפשר לסמוך עליו יותר בנושאי בטחון. (נניח עכשיו לעובדה שבניגוד למפלגת העבודה, הליכוד פינה את סיני ואת רצועת עזה; אף אחד לא זוכר את הפינוי הראשון, ונתניהו הצליח לנטוע בלב רוב המצביעים את האמונה השקרית שמי שביצע את ההתנתקות היתה קדימה.)

הסטיה היחידה מהקו הזה, ב-20 השנים האחרונות, היתה של עמיר פרץ ב-2006, כשהוא דיבר על כך שכפי שילדי שדרות כמהים לשקט, כך גם ילדי עזה. אבל פרץ חטף סכין בגב משמעון פרס והגזענים הלבנים הזקנים של העבודה, ולמרות שהביא קולות חדשים רבים, לא הצליח להזניק את המפלגה קדימה. אחר כך באה הטרגדיה של מינויו כשר בטחון ומלחמת לבנון. אבל חשוב להזכיר: פרץ משך קולות חדשים בדיוק כאשר חלק במפורש על המדיניות של שרון והציע קו שמאלי יותר.

ברק, שהחליף את פרץ, היה אותו הברק. שהדי במרומים שאני לא מבין מדוע אנשים עדיין חושבים על האיש הזה כעל תקווה כלשהי. הוא זחל לממשלת נתניהו – למרות הבטחות שלא יעשה זאת – ואחר כך פרש והקים את מפלגת עצמאות, אותה כינה בלעג איסתכלל; זו כלל לא העמידה את עצמה לבחירה. אחר כך באה שלי יחימוביץ’, וביצעה פחות או יותר את ההימור של גבאי: מדיניות סוציאליסטית לאומית. לשפר את מצבן של השכבות הנמוכות תוך כדי הסכמה בשתיקה עם “ניהול הסכסוך” של נתניהו. זה לא עבד, ואין סיבה טובה לחשוב שזה יעבוד בהמשך.

כרגע, מה שגבאי מציע הוא אותה מדיניות בתחום המדיני-צבאי של נתניהו, תוך שיפורים בתחום הכלכלי. ספק אם מי מנהל בכיר בבזק הוא האיש המתאים לשפר את הכלכלה הישראלית, כלומר לשפר את מצב רוב העובדים בה. אבל זו הבחירה של חברי העבודה, וזה עניינם. אלא שכשגבאי לא חולק על תפיסת המציאות של נתניהו – היאוש, האמונה בלנצח תאכל חרב, הטענה שכך דברים יכולים להמשך – הוא מעניק לו את הנצחון במו ידיו. אם אנחנו אכן על סף השמדה וכל העולם נגדנו, אז – לפחות עד שנרגיש את הסנקציות – באמת שהנושא הכלכלי זניח. אם התפיסה הצבאית-מדינית שלך היא אכן זו של נתניהו, תפיסת “החיים עצמם” לפני הכלכלה, תותחים והתנחלויות לפני חמאה, אתה לא יכול לנצח אותו. נתניהו טוב ממך בזה. הוא המקור. אתה החיקוי. ובך, כזכור, חושדים שוב ושוב שאתה מרמה.

רוצה לנצח, או לפחות לנסות? לך בנתיב האבוד של פרץ. כן, זה יעצבן הרבה אנשים. התקשורת, שהיא במחנה המרכז-ימין, תעשה לך מצנע. זה בסדר. למד מנתניהו ועקוף אותה. יש לך טוויטר ופייסבוק ואתה נפגש עם הרבה מצביעים. אלץ את השמאל הישראלי לנהל את הדיון בשאלה שזמנה הגיע ב-2002: מה עושים ביום שאחרי אוסלו. הקפד להביא פלסטינים לדיון הזה. לא בטוח שתנצח בבחירות הקרובות, כי קשה לשנות כיוון של ספינה, אבל זה בסדר. לא מנצחים בחירות בסיבוב אחד. זה לוקח זמן. קח אוויר. אבל לא תנצח אם לא תהיה אופוזיציה.

נכון, זה לא בגנים של מפלגת העבודה. בעסה. לא אמרנו שיהיה קל. בחרת להנהיג? יש לזה מחיר. הבחירה בפניך: לנסות לשנות כיוון או לריב עם יאיר לפיד על רבע מנדט. את הקול שלי לא תקבל – קונם אם לבוקר אשוב לסורי, ומאום לא אלמד גם הפעם – אבל יהיה נחמד להיות בקואליציה שלך.

ועוד דבר אחד: חמושינו האמיצים ביצעו היום ענישה קולקטיבית ומנעו מלקוחות להכנס למאפיה בעמק הירדן, בתואנה שמישהו זרק באזור אבן אתמול. טוב לדעת שישראל לומדת מההיסטוריה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

התרגיל שלא הושלם

הערה על הסכנה שבבחירה באהוד ברק

פושע המלחמה הידוע לשמצה, צ’ארלס טיילור מליבריה, התמודד על הנשיאות אחרי מלחמת האזרחים המזוויעה שם עם הסיסמה “הוא הרג את אבי, הוא הרג את אמי, אבל אצביע עבורו.” אהוד ברק הוא פושע מלחמה קטן משמעותית יותר, אבל ההגיון שבשובו לזירה הפוליטית הישראלית מזכיר את זה של סיסמת הבחירות של טיילור.

אנחנו מדברים על אדם שכבר הודיע פעמיים על פרישה מהחיים הפוליטיים (הפעם האחרונה היתה לפני פחות מארבע שנים, וכבר אז היא לא היתה אמינה), שניסה להוציא את ישראל למלחמה אזורית באיראן תוך עקיפת הנהלים הדמוקרטיים, רק כמה שנים לפני שטען שאין בעצם איום קיומי על ישראל; שהוציא על המלחמה שלא היתה באיראן כעשרה מיליארדים; האיש שייעץ לאזרחי ישראל שרוצים נורמליות לעבור לפינלנד; האיש שמעולם לא הסביר את הקשרים המפוקפקים שלו ואיך לעזאזל צבר כל כך הרבה כסף כל כך מהר; ומי שעל התעלולים הפוליטיים – הכושלים ברובם – שלו כבר כתבה זהבה גלאון את כל מה שצריך לכתוב.

ועדיין, הוא הבשורה החדשה, לפחות על פי העיתונאים הפוליטיים; האיש שיכול להביס את נתניהו, נטען, כי הוא הצליח פעם לעשות את זה ולא משנה שהוא כנראה האדם השנוא ביותר בציבוריות הישראלית. אני יכול להבין את המשיכה; אחרי הכל, האופציות האחרות הן בוז’י “נשמור על נתניהו שלמה” הרצוג ויאיר “טראמפ הישראלי” לפיד. אבל, רבאק, אהוד ברק? באמת?

אני רוצה להתמקד בנקודה שדי נשכחה ושעדיין יש לה לדעתי חשיבות קריטית, במיוחד לאור העובדה שמסבירים לנו שמדובר בגאון אסטרטגי לא מובן. נניח עכשיו לעובדה שאין לנו מושג מה עשה ברק כמפקד כוחות קטנים (זה חסוי) ושהתפקוד שלו כתא”ל, אלוף ורמטכ”ל לא מניח שום סיבה לחשוב שיש לו הבנה יוצאת דופן בתחום. בואו ניקח את מה שהיה כנראה היוזמה האסטרטגית החשובה ביותר של ברק.

ב-5 בנובמבר 1992 אירע אסון צאלים ב’, שבו נהרגו חמישה חיילי סיירת מטכ”ל. תשומת הלב התמקדה קודם כל בפאשלה, אחר כך בעובדה שהרמטכ”ל ברק הורה לצנזורה להעלים את נוכחותו בתרגיל, אחר כך – לכמה שניות – בכך שהוא שיקר לכנסת בנושא, ואחר כך בטענות של חפ”שים על כך שברק לא עזר לטפל בפצועים ועמד במקום עם ידיים בכיסים וחיוך אידיוטי על הפנים.

התאונה עצמה, עם כל הצער, לא חשובה כל כך. תאונות בנשק הן חלק מהמחיר שצבא מקבל על עצם קיומו. חשובה הרבה יותר תכליתו של התרגיל: חיסולו של סדאם חוסיין, רודן עיראק.

אוי.

תמיד כיף להזכיר את הנאום של נתניהו בקונגרס ב-2002, שבו הבטיח לאמריקאים שאם רק יסלקו את חוסיין, כל המזרח התיכון ישתפר פלאים. הנאום מעמיד באור מדויק את נבואות הזעם של נתניהו על איראן ואת ההבנה שלו באסטרטכיה ובמזרח התיכון.

אחרי הכל, כבר היינו בסרט הזה. אנחנו יודעים היום שפירוקה של עיראק היה הזרז לקריסת המזרח התיכון הישן כולו, לעליית דאע”ש (לשעבר אל קאעדה במסופוטמיה של אבו מוסאב אל זרקאווי), ובקיצור למצב המחורבן הכללי באזור.

קל לצחוק על נתניהו, אבל צריך לזכור שברק האנליטי עלה על הרעיון המבריק של התנקשות בסדאם חוסיין עשור קודם. ופחות או יותר כל מה שעמד בינו ובין הביצוע הוא התרגיל הכושל.

מה היה קורה אם התרגיל היה מצליח? אז היה ברק מפעיל לחץ כבד על ראש הממשלה ושר הבטחון רבין לבצע את הגרסה הרטובה שלו, כלומר להגיע לשלב החיסול עצמו. נניח שהפעולה היתה מצליחה. מה היה קורה אז?

סביר להניח שבדיוק מה שקרה ב-2003 והלאה, רק יותר מהר ובלי כוחות אמריקאים גדולים בזירה. הג’יהאדיסטים היו זמינים; הם בדיוק סיימו את המאבק באפגניסטן. וכל הבלגאן האזורי היה נופל לא על ראשה של ארה”ב, שמוטטה את עיראק ב-2003, אלא על ראשה של ישראל.

האם ברק היה חוזה משהו מכל זה? ספק. זה האיש שהצהיר בנובמבר 2011 שמשטר אסד “ייפול בשבועות הקרובים.” ואם כבר אנחנו בענייני ברק וסוריה, אז כאן המקום להזכיר שב-1982 האלוף הצעיר ברק הציע לשר הבטחון שרון להונות את הציבור הישראלי, ולהפנות את המאמץ העיקרי של צה”ל בשקר כלשהו מלבנון לסוריה, כדי למוטט את המשטר שם. ושב-2012 הוא דחף בכל כוחו למלחמה אזורית עם איראן. הוא התרעם על ההתנגדות הציבורית: זה יעלה רק ב-500 הרוגים, אמר.

אין לי מושג מה היה קורה אם שרון היה מקבל את התכנית של ברק, אבל אני משער שצה”ל היה תקוע לא בבוץ הלבנוני, שממנו היה קל יחסית לצאת, אלא בבוץ הסורי. ושכמו התכנית של חיסול סדאם חוסיין ב-1992, גם להפלת משטר אסד ב-1982 היו השפעות עומק לא צפויות, כנראה שליליות למדי. ואין לי ספק שאהוד ברק לא היה חוזה אותן.

אז בפעם הבאה שמדברים אתכם על אהוד ברק כמועמד רציני, זכרו לא רק שהוא מושחת עד העצם, לא רק שאין לו בסיס בוחרים, לא רק שמדובר בפוליטיקאי הציני ביותר בהיסטוריה של המדינה, אלא גם במישהו שיש לו חיבה מוזרה לחיסול משטרים ויציאה למהלכים אסטרטגיים שאין לאף אחד מושג איך יוצאים מהם.

אז אולי הוא לא הרג את אבא ואת אמא, אבל עדיין אין שום סיבה להצביע לו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הגנרל הישראלי קסטנייטס

למה נזעקו שלושה גנרלים בכירים להודיע לנו שאין איום קיומי על ישראל? כי כת הקצינים חשה איום קיומי על עצמה

שלושה גנרלים – ברק, יעלון וגנץ – הודיעו ב-48 השעות האחרונות שאין איום קיומי על ישראל.

הם כנראה צודקים. הבעיה היא שכמו תמיד עם גנרלים, הם נזכרים לומר לנו את האמת רק אחרי שהם לא במערכת. זוכרים את התקופה שבה ישבנו ברצועת הבטחון בלבנון, איבדנו שני חיילים מדי חודש (לא כולל אסון מסוקים פה ושם), וכל החנרלים הופיעו בטלוויזיה בפרצוף חמור סבר ואמרו שהנוכחות של צה”ל שם חיונית? זוכרים איך כל החנרלים האלה הופיעו, פונקטליש חודש אחרי השחרור, בכותרת של “אני לא יודע מה בעצם אנחנו עושים שם”?

אז ברור, התפקיד של הגנרלים הוא לא לחלוק על המדיניות של הממשלה בציבור. אבל אם אכן הם חושבים שהממשלה עובדת על הציבור, שיואילו בטובם להודיע שאם הממשלה רוצה לעשות דאווינים, שתשלח לאולפן את אקוניס. שיפסיקו להשאיל את הדרגות שלהם לעמדות שהם לא מאמינים בהן.

המקרה של ברק חמור במיוחד, כי לפני עשרה חודשים הוא הדליף את העובדה שהוא, כשר בטחון, עמד להוציא את מדינת ישראל למלחמה באיראן בשנת 2012. זו היתה התקופה, אתם עשויים לזכור, שבה ארי שביט כינה אותו “מקבל ההחלטות”, ושבה תכניות סאטירה התבדחו על כך שלא כדאי להכין תכניות לקיץ, כי ברור שתהיה מלחמה.

איכשהו, ואני מעלה מדי פעם מנחה למפלצת הספגטי המעופפת בכל פעם שאני נזכר בזה, חמקנו מהמלחמה ההיא. אבל רק לפני שנה, שוב, ברק אמר שהוא רצה להוציא את ישראל למלחמה שהיו לה סיכויים יפים מאד להתפתח למלחמה אזורית.

אם אין סיכון קיומי על מדינת ישראל, אז למה לעזאזל רצית להוציא אותנו למלחמה עם מעצמה אזורית?

השאלה הזו מופנית במלוא החדות לברק, שכן הוא זה שהתלונן על כך שהצבא קשר את ידיו, אבל היא צריכה להיות מופנית לכל השלושה. רבותי, אתם התבכיינתם עם כל עונת תקציב. מהצבאות ההיסטוריים שאיימו על ישראל, הצבא המצרי יצא מהמשחק; הירדני הוא בעל ברית; העיראקי מנהל מלחמת אזרחים, לא התאושש מ-2003 ולא יתאושש ממנה בעתיד הנראה לעין; הצבא הסורי הצטמק לכדי מיליציה להגנת משטר אסד, והיכולת שלו לנהל מלחמה תוקפנית לא קיימת, ולא תתקיים בשנים הקרובות. ולאחרונה אמר ראש אמ”ן שהחיזבאללה איבד בסוריה כ-1,500 איש, כלומר כ-75% מהסד”כ הלוחם שלו לפני עשור. אף אחד לא הזכיר ש”בכיר בצה”ל” איים עלינו לפני שנתיים שהחיזבאללה מסוגל לכבוש נתחים מהגליל.

אין איום קיומי? אין איום בכלל. לא, הפלסטינים הם לא איום. יש להם שלוש חטיבות, אם להיות נדיבים. וחמאס הפגין יכולת לחימה ברמת המחלקה, לכל היותר. יש מטרד, וטרור הוא מטרד, אבל אין איום. הוא יכול לזנב בנו, אבל הוא לא יכול להכריע אותנו.

אז אחרי שאנחנו מברכים את ה”ה ברק, יעלון וגנץ על כך שהם מצביעים על מה שהבלוג הזה מצביע עליו כבר עשור בערך, מגיע שלב השאלה הזהה: אז למה זייפתם איום במשך זמן כה רב? למה שתיתם את האוצר של מדינת ישראל? למה צריכים עוד צוללות ועוד ספינות ועוד מטוסים ועוד טנקים? למה אנחנו עדיין קונים טייסות של הכשלון היקר בהיסטוריה של התעופה, ה-F35? איפה בתי החולים שלנו, הרופאים שלנו, סל התרופות שלנו, מערכת החינוך שלנו?

איפה הם? אתם חיסלתם אותם. אתם העברתם את האוצר שלנו לכיסיכם ולכיסים של שותפיכם לחונטה, כשאתם במדים ועוד יותר מכך כשאתם בקריירה השניה שלכם, כשאתם יודעים כל הזמן שהאיום שעליו אתם מדברים לא באמת קיים. הוא טוב כדי לארגן לכולכם פנסיות נאות, והוא סולם מועיל לתפקיד יועץ או סוחר נשק אחרי פשיטת המדים; אבל כשהוא מתחיל להפוך לאיום על השאיפות הפוליטיות שלכם, הוא מתפוגג.

ולגמרי לא במקרה, אתם יוצאים עכשיו נגד הפיקציה של “איום קיומי” משום שהמנפנף בה, נתניהו, מעז לאיים על החונטה שלכם. הוא החליף את שר הבטחון שבא משורות החנרלס, הוא נזף פומבית בסגן הרמטכ”ל, והוא מראה סימנים שאין לו שום בעיה לזרוק את הקצינים לאספסוף. זו הנקודה הקריטית שבה נזכרתם שרגע, בעצם אין דבר כזה, איום קיומי.

כלומר, כל זמן שהפיקציה הזו שירתה אתכם ואת המעמד שלכם, תמכתם בה. עכשיו כשהיא משמשת את אויב המעמד, אתם נגדה. אז אתם אולי אמיצים מול פני האויב (אני מחריג את בוגי מהטענה הזו), אבל אתם פחדנים ציבוריים. זה המקרה הטוב. המקרה הרע יותר הוא שאתם מועלים באמון הציבור, קצינים ששבועתם שבועת שווא.

בימים כתיקונם, ואפילו בשעות מלחמה, כת הקצינים מסוכסכת מאד בינה ובין עצמה. זכורה לרעה “מלחמת הגנרלים” של מלחמת יום הכיפורים, העוינות בין פלג אשכנזי ופלג ברק של הכת חצתה כנראה את קו הפלילים, ורק לאחרונה ייבב גל הירש שבזמן מלחמת לבנון השניה קצינים “שכחו את ערך הרעות” ולכלכו עליו בתקשורת. הוא העדיף לשכוח שהוא עשה בדיוק את זה. מצרים? סוריה? איראן? חיזבאללה? זו לא סיבה להפסיק את המלחמה הפנימית. מחאה חברתית שמסכנת את ההכנסות? גנרל שרוצה רפורמה בצבא? ראש ממשלה שמתחיל לנשל את הכת מעמדות הכוח שלה? עצרו הכל, חניבעל בשער!

צריך לזכור את זה, ולא לשכוח, גם כשהסערה הנוכחית תחלוף. ישראל לא מעניינת את כת הקצינים. בטחון אזרחיה לא מעניין אותם. הם “החוליה החלשה”, כפי שהיטיב לבטא הפחדן המאובטח בוגי יעלון. כל מה שחשוב לה הוא המשך קיומה-שלה. זכרו את הרגע הזה: הוא מראה לנו עד כמה צה”ל מתפקד בעצם ברמות משטרתיות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

במה ישראל דמוקרטית?

ההצבעה החשאית על יציאה למלחמה באיראן מעוררת תהיה: האם המשטר שלנו דמוקרטי בכלל?

בימים האחרונים רגשה הארץ סביב הקלטות של אהוד ברק, בהן הוא נשמע מתאר את המהלכים שכמעט והובילו למלחמה עם איראן בשנים 2010-2012. על פי ברק, שכמובן מוסר כאן את גרסתו לספרי ההיסטוריה ושבימים אלה צריך הסחת דעת מהירה לאור העובדה שהוא חשוד בקבלת שוחד, היו שלושה נסיונות שלו ושל שותפיו לממשלה בשנים האמורות לצאת למלחמה עם איראן.

בשנת 2010, לדבריו, הרמטכ”ל אשכנזי טירפד את המהלך באומרו שהצבא לא כשיר עדיין (צריך לזכור שברק ואשכנזי הם אויבים בנפש שחתרו זה נגד זה.) בשנת 2011, אומר ברק, נערך דיון בשמיניה. הצבא אמר שהמבצע אפשרי – לא קל, אבל אפשרי – והתכנית הוצגה לשמיניה. במהלך הדיון, לדבריו, הוא ראה את השרים שטייניץ ויעלון “נמסים”, והשמיניה דחתה את ההצעה. מאחר והיא דחתה אותה, לא היה טעם להעלות אותה לקבינט.

יש כאן כמה נקודות שראויות לציון. ראשית, הן שטייניץ הן יעלון לא הכחישו את הדברים. הם הביעו הרבה זעם על חשיפת דיונים פנימיים, אבל הם לא הכחישו אותם. יש להניח שהדברים נכונים. שנית, כפי שהתקשורת הישראלית נמנעה ברובה לציין, שניים הם לא רוב מתוך שמונה. היו עוד שלושה חברי קבינט שהתנגדו: בגין, ישי ומרידור. למעשה, השמיניה היתה קרועה בין שתי קבוצות של שלושה שרים (ברק, נתניהו וליברמן מצד אחד, בגין, ישי ומרידור מצד שני). יעלון ושטייניץ היו רק השניים שהכריעו את הכף.

השאלה האם שטייניץ היה מצביע בניגוד לעמדת נתניהו, כלומר האם הוא מסוגל לגבש עמדה עצמאית המנוגדת לזו של נתניהו, פתוחה. אישית, אני חושב – לאור הרקורד של שטייניץ בוועדת חוץ ובטחון, שם הוא העז להתמודד עם אמ”ן וללכת ראש בראש עם רמטכ”ל פוטשיסט, אחד בוגי יעלון – שדווקא כן. אבל השאלה האישית פחות חשובה. מה שעולה כאן הוא שנתניהו הביא לשמיניה להצבעה הצעה על תקיפה, והיא נפלה.

ב-2012, על פי ברק, קרה משהו מעורפל ולא ברור. כביכול, אי אפשר היה לתאם מועד תקיפה שבו לא היו כוחות אמריקאים בישראל, ואם היו כוחות כאלה בישראל בזמן התקיפה אז ארה”ב היתה מסתבכת. זה סיפור משונה, בלשון המעטה. יש פה פרט אחד חסר בגודל בולדוזר.

ב-2010 לא היתה הצבעה, כי לדברי ברק היה ברור לו שאם הרמטכ”ל מתנגד הוא יפסיד. ב-2011, נערכה הצבעה ונתניהו וברק הפסידו. אבל, על פי ברק, ב-2012 הוחלט לצאת לתקיפה והיתה בעיית תיאום עם האמריקאים. מי החליט? האם היתה הצבעה שניה בשמיניה? האם הקבינט התכנס והחליט? אם לא, מי החליט? נתניהו וברק לבדם?

זו, משום מה, נקודה שהתקשורת הישראלית לא התייחסה אליה. יש סיבות טובות לחשוב שברק לא אומר כאן את האמת. קודם כל, מדובר באהוד ברק. שנית, זו היתה שנת בחירות בארה”ב. נתניהו היה מסובך עד צווארו בנסיונות לסייע למועמד של השוגר דדי שלו, הקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון, לנצח בבחירות. גרירתה של ארה”ב למלחמה עם איראן היתה כנראה צעד אחד יותר מדי. שלישית, התרגיל אמור היה להיערך באפריל ונערך בסופו של דבר באוקטובר. זה אכן קרוב מדי לבחירות. אבל למה רצתה ממשלת ישראל לדחות את התרגיל מאפריל?

אלה, עם זאת, זוטות. יש בסופו של דבר ארבע שאלות: א. האם קיבל הקבינט החלטה לתקוף את איראן? ב. אם התקבלה החלטה מונומנטלית שכזו, למה ההתקפה לא בוצעה? ג. אם לא קיבל הקבינט החלטה כזו, מי הורה לצבא להיערך לתקיפה? ד. למה מסתירים את הנקודה הזו מאיתנו?

שורה של חברי כנסת ועיתונאים (!) קבלו מרות בימים האחרונים על כך שהדברים של ברק בכלל פורסמו. הם חושבים שהצנזורה צריכה היתה לפסול אותם. יש גם טענות, שנראות קלושות למדי, על כך שברק בכלל הפר את החוק.

ואני רק שאלה: אם אזרחי ישראל לא אמורים לדעת שהממשלה שלהם החליטה להוציא אותם למלחמה, והם אמורים לקבל את הידיעה הראשונה על כך כשטילים איראנים יפלו על הראש שלהם, האם אפשר בכלל לקרוא למשטר שלנו דמוקרטי?

מבין כלל ההחלטות שהציבור במדינה דמוקרטית אמור לקבל באמצעות נציגיו, שתיים הן קרדינליות: התקציב והחלטה על יציאה למלחמה. ממשלת נתניהו לא העבירה תקציב חד שנתי מאז 2009. שתי מערכות בחירות – 2013 ו-2015 – נערכו מבלי שהממשלה הצליחה להעביר תקציב לאותה השנה. אין שום סימן שהכנסת בכלל עודכנה בדיונים על מלחמה.

אז, גם אם נניח עכשיו לשאלה המרכזית של שליטה על מליוני נתינים שלא בחרו בממשלתם, האם ישראל של גבולות 1948 בכלל דמוקרטית? אם הכנסת לא מצביעה על יציאה למלחמה – כנגד מדינה שישראל, נזכיר, לא נמצאת איתה במצב מלחמה רשמי – וההחלטה הזו מתבצעת במחשכים, על ידי אנשים שכמות המידע שלהם מוגבלת, והיא נשמרת בסודיות מפני הציבור, האם זה משטר דמוקרטי?

פורמלית, יש לציין, ההליך ב-2011 הוכיח את עצמו. שמונה שרים התבקשו להחליט על מלחמה, ולמרות לחץ עצום מצד ראש הממשלה ושר הבטחון (את שר החוץ ליברמן אף אחד לא סופר, ובצדק), דחו את ההצעה. ברק צריך להכיר את הסיטואציה: ב-1991 הוא דחף, כסגן רמטכ”ל, לפלישה לעיראק והקבינט דחה את ההצעה במאמץ. אז שיטת האחריות הקולקטיבית עבדה, וזה טוב.

אבל רבאק, אנחנו אמורים לדעת מדברים כאלה. אנחנו, רשמית, חבר הנאמנים שמנהל את המדינה הזו. אם מסתירים מאיתנו את ה עובדה שהממשלה הצביעה על מלחמה ב-2011 ודחתה את ההצעה; אם מסתירים מאיתנו את העובדה שהיא החליטה לצאת למלחמה נגד איראן ב-2012, או גרוע מכך – שראש הממשלה ושר הבטחון שקלו פוטש – איזו משמעות יש לכך שמדי פעם נערכות כאן בחירות? אם אין לנו את המידע המינימלי הזה, שמטיל אור אחר לגמרי על ההתנהלות של ממשלת נתניהו; אם אנחנו לא יכולים להביא אותו בחשבון בעת הליכה לקלפי, מה נשאר מהקליפה הריקה של הדמוקרטיה?

ממשלות דמוקרטיות לא מנהלות מלחמות סתרים. אם ממשלת נתניהו רוצה לצאת למלחמה, אם היא הגיעה להצבעה בנושא, הציבור צריך לדעת מכך, ובהקדם. רצוי להזכיר איך התנהלו הדברים בבריטניה ובארה”ב: הפרלמנט הבריטי דחה לפני כשנתיים את דרישת הממשלה לצאת למלחמה בסוריה, וסביב המלחמה בעיראק התנהלו ויכוחים סוערים ופומביים מאד; בארה”ב, המלחמה בעיראק ב-2003 עמדה במוקד של דיון ציבורי סוער לפניה ולאחריה; ההחלטה לצאת למלחמה בעיראק ב-1991 עברה ברוב דחוק בסנאט. היה דיון, היום אנחנו יודעים שהוא לא היה מספק ושהוא היה רווי מניפולציות, אבל היה דיון. הילארי קלינטון הפסידה את הפריימריז הדמוקרטיים הרבה בגלל ההצבעה שלה אז.

אף חבר כנסת ישראלי, אף שר ישראלי, לא ישלם מחיר על ההצבעה שלו בנושא איראן – הראשונים כי לא נתנו להם בכלל להצביע, האחרונים כי מסתירים מאיתנו את עצם ההצבעה שלהם. זו איננה דמוקרטיה. זו אוליגרכיה עם יחסי ציבור טובים. ועל העיתונאים שמועלים בתפקידם, שהוא ליידע את הציבור – טוב, נראה שכבר התרגלנו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

קץ לאשליית הליברליזם הימני, הבחילה, ואל תמהרו להאמין לברק: שלוש הערות על המצב

ליברליזם, סוף: הליכוד הגדיר את עצמו, בשנים הארוכות מאז שחירות התאחדה עם הליברלים, כמפלגה ליברלית. אחרי הפריימריז של היומיים האחרונים, אפשר לומר שהמסורת הליברלית של המפלגה, שאחרי 1967 הלכה ודעכה, תמה לגווע.

הליכוד הוא עכשיו מפלגתם של דני דנון, מירי רגב, פייגלין, חוטובלי וכל השאר. הליברלים של התנועה – מיכאל איתן, בני בגין ודן מרידור – נבעטו החוצה. היחיד מהם שנשאר הוא ריבלין, שמצהיר על נכונותו לספח את הגדה המערבית תמורת הענקת אזרחות לפלסטינים. הנסיון לקיים בישראל תנועת ימין שגם תהיה מחויבת לערכים הומניסטיים וזכויות אדם קרס אתמול סופית.

זה לא היה מפתיע. ליברליזם וכיבוש לא הולכים ביחד, והימין הישראלי הוא לא ימין שמרני קלאסי כפי שאנחנו מכירים אותו מהארצות האנגלו-סקסיות: הוא תמיד היה פולקיסטי במידה, כלומר העמיד קודם כל את זכויות היהודים כעליונות על זכויות שאר האזרחים (מפלגת העבודה, מצידה, הציגה גרסת סוציאליזם לאומי לתפיסה הזו.) ככל שאי אפשר היה להסתיר יותר את העובדה שבין ליברליזם ובין עליונות יהודית יש סתירה מהותית, העדיף הימין – שיותר ויותר הוא ימין דתי, כשגם אנשים שבעבר הגדירו את עצמם כחילונים מתחילים לדבר על "בחירה" או "גורל" יהודי, כדי לא לקרוא לכך דת – לוותר על הליברליזם.

זה לא הליברליזם המערבי שאנחנו מכירים. ההוא גרס, גם אם לא תמיד הצליח, שבני האדם שווים ושאפליה ביניהם על בסיס שאיננו בסיס יכולת – הצבא, התלוצץ בשעתו טום לרר, מקדם אנשים ללא אפליה על בסיס יכולת; בישראל זה נכון גם לדוברות הצבא – פסולה. תנועות פוליקיסטיות – מספרד של פרנקו עבור בפאשיזם הצרפתי וכלה בנאציזם – התעקשו תמיד שיש תכונה לאומית בסיסית, שרק המחזיק בה הוא "צרפתי אמיתי" או "גרמני אמיתי"; לא במקרה הן היו, לצד הקומוניזם, האויב הנחוש ביותר של הליברליות. מירי רגב הצהירה לאחרונה שהיא גאה להיות פאשיסטית, וכרגיל לא היה לה מושג על מה היא מדברת. הלוואי שהיא היתה פאשיסטית, היא פולקיסטית. מוקד ההזדהות הוא לא המדינה על כל אזרחיה; הוא פלג של האוכלוסיה, שמהווה לתפיסתה את "האזרחים האמיתיים" של המדינה.

ואתמול הליכוד חצה את הקו הזה, והצטרף לרגב. עכשיו הוא עוד מפלגה פולקיסטית, כמו כל מפלגות הימין הישראלי. בכלל לא בטוח, אגב, שבכך הליכוד דומה למצביעים שלו: הוא יותר בן דמותם של הפעילים שלו. המשמעות היא שמצביעי ליכוד קבועים עשויים להסס לאוסף המטורפים הזה, ואולי אף להצביע שמאלה.

הבחילה: ציפי לבני עוד לא הועילה לנו בדבר, אבל גרמה נזקים לא מעטים. היום היא החליטה שהאגו שלה חשוב יותר מהסיכוי להדיח את נתניהו, והודיעה על הקמת מפלגת-דמה, "התנועה." התנועה למה? אל תשאלו שאלות מיותרות. אם לבני תגיד מה היא רוצה, היא עוד תבריח בוחרים.

בפעם שעברה, לבני הוליכה שולל את הציבור הישראלי וגרמה לחלקים ניכרים ממנו להאמין שהיא מסוגלת לבלום את נתניהו. היא גזלה אז קולות מהמרכז-שמאל והעבירה אותם לימין, כי תחת הנהגתה – אני משתמש במילה במשמעות הרחבה ביותר שלה – קדימה היתה שותפה לדבר עבירה של כל יוזמה מגונה שהגיעה מן הימין, בתמיכה בשתיקה של לבני.

הבעיה העיקרית היא באגו של לבני. היא לא היתה מוכנה לשמש כמס' 2 של יחימוביץ' או לפיד. אפשר להבין אותה: היא שרת החוץ ושרת המשפטים לשעבר, ואפשר להבין למה היא מתרעמת כשמבקשים ממנה לנגן כינור שני לחברת כנסת טריה ביחס או, גרוע מכך, לבדרן חסר קבלות. ובכל זאת, בשביל האינטרס הלאומי צריך להתגבר על האגו. ראש הממשלה לשעבר רבין שירת כשר תחת פרס ושמיר; ראש הממשלה לשעבר פרס שירת תחת רבין כשר; אפילו נתניהו שירת את שרון כשר, ממש לא מזמן; ראש הממשלה לשעבר ברק שירת את אולמרט ונתניהו כשר בטחון. רק שהאגו של לבני לא עמד בזה.

אבל מעבר לאגו המנופח, שמצריך חצובה משל עצמו – לא מראה נדיר מדי בפוליטיקה, בכל פוליטיקה – יש דבר מרתיח יותר. לבני מדברת על הצורך ב"חזרה לישראל הנאורה". זו אותה ציפי לבני, שגערה בתושבי תל אביב על כך ששכחו מה זה להיות יהודים; שהיתה נואשת מספיק לחטט באשפה אחרי קולות חרדים, שהיא הסכימה לכך שיעלימו את תמונתה מערים חרדיות, ונתנה בכך גושפנקה להדרת נשים; שברחה מההצבעה על חוק הפליטים; ששמעה את דברי הבלע של שמאלוב-ברקוביץ', חברת סיעתה, והרחישה פעם אחר פעם; שהצהירה, באמצע הקמפיין הנואש שלה כנגד שאול מופז, ש"החיילים מגנים על אזרחי מדינת ישראל, והם קודמים לאזרחים – ברכבת ובכל מקום אחר"; ששכנעה עיתונאים להגדיר אותה כ"מיסיס קלין", אבל מינתה את העבריין המורשע צחי הנגבי לראש המטה שלה; ששיחקה על גבול הבגידה, כשאמרה לפלסטינים לדחות את הצעת אולמרט כי היא תתן להם יותר, ושכל הנראה שלחה את המקורב ועבריין המין המורשע חיים רמון לעשות תרגיל דומה גם בימי נתניהו. בבחירות הקודמות, לבני כייסה את הליברלים הישראלים בכסות דמה של התנגדות לנתניהו; עכשיו היא מנסה לעשות זאת בתחפושת נאורה. להקיא.

השמחה מוקדמת מדי: אהוד ברק הודיע אתמול (ב'), אחרי שורה של תרגילי הטעיה – הוא חובר ללבני; לא, לליכוד על חשבון מקום של "ישראל ביתנו"; לא, לרשימה החדשה של קתולהו (סיסמת בחירות: "למה להסתפק בפחות גרוע?") – שהוא פורש מהחיים הפוליטיים.

יש לקוות שלשם שינוי הוא אומר אמת, אבל אין שום סיבה להאמין לו. הוא קשקש על כך שמעולם לא הביע עניין בפוליטיקה (קבלו את ראש הממשלה המקרי, האיש שהגיע ללשכה בטעות), אבל לא התפטר מיד אלא נשאר בתפקיד עד אחרי הבחירות. זה משאיר לו עוד איזה שלושה חודשים בתפקיד. הוא יודע שהסיכוי שלו לעבור את אחוז החסימה לא משהו. שאף אחד לא יתפלא אם האיש שהודיע אתמול – בפעם השניה, נזכיר – על פרישה מהחיים הפוליטיים יגלה בתחילת מארס שהמצב הבטחוני דורש את השארותו בתפקיד, הפעם על תקן "מומחה א-פוליטי." אם יש דבר חיובי בהודעת הפרישה של ברק, הרי שהוא קץ הקריירה של הטרמפיסטים שהלכו איתו ל"עצמאות", שעוברת עכשיו מן העולם.

ועוד דבר אחד: אתמול, יאיר לפיד קרא בפומבי לציפי לבני להצטרף אליו כמס' 2, וזאת אחרי שהודיע פומבית לפני מספר חודשים שלא ישב איתה באותה המפלגה. היום, אחרי ההצהרה של לבני, הוא אמר לגלי צה"ל שלבני "מייצגת את הפוליטיקה הישנה." שלוש עמדות שונות בתכלית באשר לאותה השאלה תוך זמן קצר להדהים. מי טמבל של אבא? הבוחרים של לפיד, כמובן. מסתבר שכשלפיד אומר "פוליטיקה חדשה," הוא מתכוון לומר "אפשר לעבוד על הבוחרים שלי כל הזמן."

(יוסי גורביץ)

צה"ל הוא החוליה החלשה: מבצע "קלפי יצוקה," פוסט מורטם

מבצע "קלפי יצוקה," או בשמו הרשמי "עמוד ענן," נמצא בדמדומיו. ישראל והפלסטינים הצליחו לפספס אמש (ג') הפסקת אש, מתוך ההתעקשות הילדותית להיות מי שישחיל את הפגז האחרון. כעקרון, הרעיון של הודעה על הפסקת אש שתתחיל מספר שעות לאחר ההכרזה פשוט למדי: מטרתו לוודא שכל הכוחות של שני הצדדים, בלי יוצא מן הכלל, קיבלו את ההוראות לנצור אש וההחלטה אכן תכובד. ישראל, לאורך השנים, ניצלה את המנהג הזה כדי לחטוף עוד כמה שעות של אש. אני זוכר איך הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1, לא היה אז אחר – שידרה בהתלהבות את התותחנים שמנצלים את השעות האחרונות לפני הפסקת האש הראשונה במלחמת לבנון הראשונה גם היא כדי לזרות עוד קצת מוות והרס בביירות.

הפסקת אש עוד לא הושגה, אבל כבר אפשר להכריז על "קלפי יצוקה" ככשלון. הוא כשלון מבחינת בנימין נתניהו, שיכול היה להגיע לבחירות כמי שניצח על ארבע שנים שקטות מאד מבחינה בטחונית, והוא מסיים אותם כשתל אביב מופגזת (לראשונה מאז 1991), עם רקטות בכיוון ירושלים (לראשונה מאז 1970) ועם פיגוע ראשון באוטובוס מאז 2005 בערך. כמו ב-1997, אחרי ההתנקשות הכושלת בחאלד משעל, אז שחרר את מנהיג החמאס אחמד יאסין מן הכלא, המערכה של בנימין "חזק מול האל תצחיקו אותי" נתניהו תגמר, שוב, בהישגים לחמאס.

היא כשלון מבחינת שר הבטחון אהוד ברק, אולי האיש השנוא ביותר בציבוריות הישראלית ובצדק, שהוכיח שוב שהוא לא למד דבר – ושבניגוד לבורבונים, גם הזכרון שלו לא משהו. ברק כבר היה במשחק הזה עצמו, בעופרת יצוקה, והוא ראה מה קרה בלבנון השניה. הוא צריך היה לדעת שהדבר החשוב ביותר לפני פתיחה באש הוא הידיעה איך מפסיקים אותה, מה תנאי היציאה.

היא כשלון מבחינת הכלכלה הישראלית. כדי לחזור לפחות או יותר אותם תנאים שבהם היינו קודם למבצע, הוצאנו שלושה מיליארדי שקלים. כל זה, על רקע בחירות שהוקדמו משום שראש הממשלה ושר האוצר שלו לא היו מוכנים להציג את התקציב. עכשיו יש בור של עוד שלושה מיליארדים, ובאוצר כבר מצאו את דרך למלא אותו מחולייתו; לא, לא, אל תשתטו, לא העלאה של מס החברות או מס ההכנסה על העשירים – העלאה של המע"מ בעוד אחוז. עוד לא שילמתם, וכנראה גם לא תשלמו עד הבחירות; נתניהו ושטייניץ לא מטומטמים לגמרי. החשבונית תגיע אחריהן.

והיא כשלון, בראש ובראשונה, לקדושה שבבהמות ישראל, צה"ל. הוא הוכיח את עצמו ככלי קהה שלא מסוגל לבצע את משימתו. כצפוי, חיל האוויר – שהשנינה הנפוצה אומרת שיש להתייחס אליו לא כחלק מצה"ל אלא ככוח ידידותי, הוא שונה מדי – תקף את המטרות שלו, ובתחילה עשה את זה היטב. אחרי שלושה ימים, המטרות ה"איכותיות", כלומר כאלה שעליהן יש מודיעין מדויק, אזלו, והפגיעות התחילו להיות רנדומליות יותר. משפחה של 12 נפשות; אחר כך משפחה של ארבע נפשות, בכללן שני פעוטות; אחר כך הרימו חוליות המוות המעופפות והאמיצות שלנו בסערה השמימה רכב ובו שלושה עיתונאים.

זה לא חדש, זה לא צריך להפתיע אף אחד: כך זה היה גם בסיבוב הקודם ובזה שבא לפניו. לחיל האוויר יש שלושה ימי חסד. אפשר, וצריך היה, לנצל אותם לעשות עוד משהו, אבל זה לא קרה. זה מצריך אומץ ותעוזה, וכאלה חסרים.

הבעיה העיקרית היא עם צבא היבשה. הוא כמעט שלא נטל חלק במערכה. הממשלה גייסה 75,000 חיילים – ואחר כך לא העזה לעשות איתם כלום. הם שימשו רק כברווזים במטווח; הם נפרסו בשטחים פתוחים, וכתב אל ג'זירה הבחין שהם בעצם חשופים לאש מרגמות. מסתבר שלאותו כתב היה יותר הבנה צבאית מאשר לקצינים הרלוונטיים בצה"ל, כי אתמול נהרג חייל מאש מרגמות.

כשאתה מגייס 75,000 איש ואז לא עושה איתם כלום, אתה בעצם מודיע שאקדח חיל היבשה שלך ריק מכדורים, ושאין להתייחס אליך ברצינות בפעם הבאה שתודיע על גיוס כללי. אבל מה יכול היה נתניהו לעשות עם הכוח המגושם הזה? כאשר מפעילים כוח יבשתי בתנאים של עזה יש שתי ברירות: או להסתער ולספוג אבידות, או להתכווץ, להפעיל אש כבדה, פראית ולא מדויקת (בעופרת יצוקה, צה"ל הרג לעצמו אותו מספר חיילים שהרג בו החמאס.) בחירה באפשרות השניה מובילה כמעט אוטומטית לתבוסה דיפלומטית, שמשמעה תבוסה במלחמה. אבל האפשרות הראשונה לא קיימת בפועל: הציבור לא מוכן לספוג אבידות בקרב החיילים (מותו של חייל קיבל יותר תשומת לב ממותם של שלושה אזרחים בשבוע שעבר), ואף פוליטיקאי לא יסתכן בעשרות הלוויות של חיילים באמצע קמפיין בחירות.

המלחמה היא המשכה של המדיניות באמצעים אחרים, אבל בישראל העדיפו להחכיר את המדיניות לאנשי הצבא. בעיית עזה איננה חדשה, היא איתנו כבר שבע שנים. ועדיין, בצה"ל – שאחראי גם הערכת המצב הלאומית – לא מצליחים להגיע לתוכנית שתצליח להשיג משהו מעבר לתיקו מדמם. ובהתחשב בהפרשי יחסי הכוחות, תיקו מדמם למיליציה של מדינה עמוסה בציוד הייטק הוא נצחון למיליציות של הצד השני. נצחון בנקודות, אבל נצחון.

צה"ל, בקיצור, לא ממלא את תפקידו הבסיסי: לספק לקברניטיה של ישראל כלים לפתרון בעיה בטחונית. צה"ל, בדמותו של הטרול הטראומתי עמוס גלעד, הוא זה שהוביל מדיניות כושלת בעזה מאז 2006. כשנתניהו ביקש מסמך מדיניות חלופי, צה"ל מנע את הדיון בו – וזו לא אמירה שלי, זו קביעה של מבקר המדינה.

כלומר, מצד אחד, צה"ל לא מסוגל לפתור את בעיית עזה; מצד שני, הוא מונע את עצם הדיון בפתרונות אחרים; ואחר כך הוא לוקח מאיתנו הרבה מאד כסף – כלומר, הרבה מאד כסף מעבר להרבה מאד כסף שהוא לוקח בימים כתיקונם – כפיצוי עבור זה. כבונוס, הוא גם ממחיש לכל המתעניינים שחיל היבשה שלנו, גם אחרי גיוס מילואים שלא נראה מזה שלושה עשורים, לא מסוגל להתמודד עם (במקרה הרע) 20,000 חמושים למחצה מרצועת עזה.

ואז זה לא היה גרוע מספיק, בואו ניקח את זה צעד אחד הלאה. ראש ממשלתנו היקר, כמו גם הצבא, מפמפמים כבר הרבה מאד זמן מלחמה עם איראן. מפקד חיל האוויר כבר זכה לכינוי הרשמי למחצה "אלוף פיקוד איראן." עכשיו, בואו ניקח את ביצועיו של צה"ל בשלוש המערכות הגדולות האחרונות: לבנון השניה, עופרת יצוקה וקלפי יצוקה.

חיל היבשה לא ישחק תפקיד, וטוב שכך. חיל האוויר יקבל את שלושת ימי החסד שלו, כרגיל. הבה נניח שהוא אכן יצליח להוריד כמה מהמטרות החשובות ביותר. אבל: יכולת הפעולה שלו תהיה מוגבלת מאד, ולו משום המרחק הגיאוגרפי. קום לא נמצאת דקה וחצי של טיסה מתל אביב.

חיל האוויר לא מסוגל היה לשתק את ירי הרקטות מלבנון ב-2006 ומעזה ב-2009 ו-2012. זה לא צריך להפתיע: הוא גם לא היה מסוגל לשתק את ירי הרקטות של אש"ף מלבנון ב-1981. זה הופסק רק לאחר שהושגה הפסקת אש – והיא הופרה, כרגיל, על ידי ישראל. בהתאם, ודאי בהתחשב ביכולת הפעולה המוגבלת שלו, הוא לא יהיה מסוגל להפסיק את ירי הרקטות מאיראן לישראל. ואלו יהיו הרבה יותר רקטות, כאלה שיעמידו את "כיפת ברזל" במבחן של ממש, והאיראנים לא יהססו לירות אותן לאחר שישראל תתקוף אותם ללא פרובוקציה.

העזתים הוכיחו שהם יודעים לספוג יותר מתושבי ישראל, וסיפורי הגבורה באיראן מתייחסים פחות למלחמה חסרת התוחלת בחזית העיראקית ויותר לסיפוריהם של עירוניים שמצאו את עצמם תחת התקפת טילים רצחנית. מי שרוצה להעיר את השד הזה מרבצו, להזכיר לאיראנים טראומות ישנות ולעורר שנאה לישראל – שבשכבות רחבות באוכלוסיה לא קיימת – שתאפשר למשטר לנהל מלחמת התשה בליסטית עם ישראל, שיהיה לו בהצלחה. רק שלא יאמר לנו שהוא נוהג באחריות.

על עזה יש לישראל כמה מנופים. הראש והראשון שבהם, כמובן, הוא היכולת שלה לחנוק את עזה ולהשיב את המצור על כנו. אחר כך יש השפעה מצרית, והשפעה אמריקאית, ובסופו של דבר גם השפעה טורקית. אף אחד מאלה לא קיים באיראן, שנאנקת גם עתה תחת סנקציות כבדות. כדי להכניע אותה ולהפסיק את המלחמה בישראל, יהיה צורך במערכה של ממש, ואני לא רואה הרבה מתנדבים לבצע אותה. מותר להניח שממשל אובמה לא יסתבך שוב במלחמת יבשה באסיה, במיוחד לא בעוד מדינה מוסלמית.

צה"ל הוא כלי שבור, שלא מועיל אלא רק מזיק למפעיליו. ידענו את זה כבר אחרי מלחמת לבנון השניה. ההיסטריה המיליטריסטית אחרי המלחמה ההיא סייעה להשכיח את הנקודה הזו, ולהעביר את האשמה לכשלון צבאי מובהק לדרג המדיני. אחר כך הגיע משיח צבאי, גבי אשכנזי, ובעודו מנצל את כספי הציבור כדי לחתור תחת הממונים האזרחיים שלו, מכר לנו צ'יזבטים על כך שהוא "שיקם את צה"ל." רוב הציבור היה נכון עד מאד לבלוע את ההבל הזה, אבל מי שבחן את מה שעשה אשכנזי ראה שהוא מכין את צה"ל, שוב, למלחמת יום הכיפורים – כלומר, לעוד קרב טנקים ענקי ברמת הגולן ובסיני. העידן הזה חלף, ולא ישוב. העובדה שצה"ל לא מסוגל לגייס מילואים ולטפל בהם כיאות – חיילים התלוננו, כמו ב-2006, על העדר ציוד מתאים ומזון – צריכה לעורר תהיות, כמו למה בעצם יש לצה"ל מערך מילואים גדול אם הוא לא מסוגל לטפל בו או להשתמש בו.

אבל אל דאגה, זה לא קרה אחרי מלחמת לבנון השניה, שבה בלם החיזבאללה נסיון פלישה ישראלי ללבנון, וזה ודאי לא יקרה עכשיו, אחרי התכתשות קטנה הרבה יותר. הציבור המיליטריסטי ישוב ויישבע אמונים לצה"ל ולחיילים – כשהוא בלתי מודע לכך שהשבועה להגן על חיילים בכל מחיר מחסלת את הצבא, שתפקידו הצונן וחסר הרחמים הוא להמיר את חייהם של חיילים בהשגת יעדים צבאיים. אין כובשים את ההר, אם אין קבר במורד. ולא, הפצצה של ההר עד שאמא שלו תזהה אותו רק באמצעות DNA היא לא תחליף. אף פעם לא היתה. בצה"ל מעדיפים להעמיד פנים שהתהליך הזה הוא אשמת הציבור, שבוגי יעלון אהב להגדיר כחוליה החלשה; הם מתעלמים מחלקו של הצבא בתהליך הזה, כמו מיגון לבסיסים צבאיים אבל לא לישובים או ההחלטה – שנהפכה בלחץ המאורעות – לא להשתמש בכיפת מגן כדי להגן על ערים אלא על בסיסים. אבל בצה"ל רגישים מאד למה שהציבור חושב עליו, וכתוצאה מכך ביצוע המשימה נדחק למקום השני והשמירה על חיי הלוחמים עלתה למקום הראשון. זה סביר, פלוס מינוס, בתנאים וביחס שבהם צה"ל התרגל להלחם: פלוגה חמושה, עם סיוע אווירי, נגד חוליה חסרה של צעירים פלסטינים מכותרים וחמושים למחצה. רק שזה לא קרב, זה ציד אדם. ובקרב, צה"ל כבר מזמן שכח איך מנצחים.

ושוב לא נדבר על זה.

ועוד דבר אחד: ובעקבות הפיגוע בתל אביב היום: החדשות החיוביות, סוג של, הן שחזרנו לשפיות. פיגוע מערער את הסדר, מקפיץ את כולם. שנות הזומבי 2002-2004 כבר יצאו ממחזור הדם שלנו.

הערה מנהלתית א': אתמול הופעתי הופעה קצרה בטלוויזיה החברתית, וזה עשוי לעניין אתכם.

הערה מנהלתית ב': בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מבצע "זהו יום הבוחר" מתחיל

ממשלת נתניהו השפריצה בימים האחרונים חשש מהמהלכים הפלסטיניים באו"ם: ב-29 בנובמבר צפויים הפלסטינים שוב לבקש הכרה בהם כמדינה. ההתנהלות נראתה כמו זו של תרנגולת ערופה: מצד אחד, שר החוץ הציע לפלסטינים נכונות להכרה בהם אם הם יוותרו על החלקים המשמעותיים של הכרה כזו (גבולות קבע, היכולת לקחת את הבהמה הירוקה לבית הדין הבינלאומי); מצד שני, ליברמן הגדיר היום את עצם הפניה של הפלסטינים לאו"ם כ"טרור מדיני" (כנראה שאם פלסטינים ינסו לשתות, זה יהיה "טרור נוזלי", שהרי ידוע שכל מה שפלסטינים עושים הוא צורה כלשהי של טרור); ומצד שלישי, מסמך של משרד החוץ קבע שישראל חייבת להפיל את אבו מאזן אם הוא יקבל הכרה. בקיצור, נראה היה שהפלסטינים הצליחו להלחיץ את ישראל דיפלומטית, מצב שבו רצוי שלא לתת להם נקודות בדעת הקהל.

ואז החלטנו לחסל את אחמד ג'עברי. זה קרה באחת משתי דרכים: או שצה"ל פנה לזרוע המדינית שלו, הממשלה, ואמר שיש לו חיסול חם בקנה ושהוא לא יכול לוותר על התנקשות בשביל שטויות כמו דיפלומטיה והפסקת אש טריה; או שג'עברי היה על הכוונת כבר זמן מה והיום החליטה הממשלה לחסל אותו ולרצוח את בנו.

הנסיבות נוטות לאפשרות השניה. אתמול הודיע נתניהו, על רקע הפסקת האש שהושגה בתיווך מצרי, שישראל "תבחר את העיתוי המתאים והמועד הנכון לגבות מחיר כבד." והנה, מיד לאחר מכן נמצא העיתוי. כמו בעופרת יצוקה, שעוד חודש יחגגו לה ארבע שנים, ישראל יוצאת למבצע צבאי נרחב ברצועה מיד אחרי נסיון להשיג הפסקת אש (שהפעם אכן הושגה); היא מתחילה אותו בפעולה ראוותנית מאד, עליה החמאס חייב להגיב בחריפות – אז הפצצת מסדר השוטרים, כנראה היום עם שיא האבידות הפלסטיניות לפחות מאז מלחמת לבנון הראשונה, היום חיסולו של רמטכ"ל החמאס; כמו אז, המבצע מתרחש חודשיים לפני הבחירות; וכמו אז, הישרדותו הפוליטית של אהוד ברק תלויה בחוט השערה.

לממשלת ישראל ולצה"ל היתה היום הזדמנות לבחור בין הפסקת אש ומלחמה. ישראל, שוב, בחרה במלחמה. היעדים שלה ברורים: להרוג כמה שיותר פלסטינים כדי שהציבור הישראלי צמא הדם ירגיש גבר-גבר, ויבחר במפלגות שאחראיות לשפיכות הדמים שוב. בהנחה שישראל לא תכבוש את הרצועה – והיא לא תכבוש, כי די טוב לה שהחמאס שולט בה; היא יכולה בו זמנית לטעון שהיא לא אחראית לה ולהמשיך את השליטה מרחוק – שום דבר אחר לא ישתנה. יהיו הרבה פחות פלסטינים כשזה ייגמר, וכעשרה ישראלים פחות, ונחזור בדיוק לאותו המצב שרצה אריאל שרון כשהחליט לסגת מהרצועה ללא תיאום עם אבו מאזן, כדי שלא לתת לו הישג פוליטי. שבוע וחצי אחרי שאבו מאזן הודיע שהוא לא ייצא יותר למאבק מזוין, ישראל גורמת לשאיפת השלום שלו להיראות פאתטית ולו עצמו להיראות כמשת"פ. במקביל, צה"ל יוכל לדרוש תוספת תקציב מסיבית ואף אחד לא ינסה אפילו לקצץ את התקציב שלו; ברעום התותחים, תישכח המחאה החברתית; והבחירות יהפכו ללא רלוונטיות. ואם עוד טבח בעזה יגרום למצרים להודיע על השעיית או אפילו ביטול הסכם השלום, נתניהו וברק בכלל יהיו מרוצים. נתניהו יקבל אישור להשקפת עולמו, על פיה האביב הערבי מסוכן לישראל (היא, כמובן, שיה תמימה שלא עושה דבר); ברק יקבל עוד תקציבים. מי יודע, במצב כזה, אולי אפשר יהיה אפילו לבטל את הבחירות ולהכריז על ממשלת חירום לאומית.

והשאלה היא אם נמשיך להיות מריונטות עיוורות, או נסרב לאמץ את סדר היום של נתניהו וברק, ונזכור מה סדר היום האמיתי שלנו. אם שלי יחימוביץ' היתה מעדיפה לשכוח את הקשר בין הכיבוש ובין העדר הצדק החברתי, נתניהו שב והדגים לה אותו: הוא כלי נוח מאין כמו כדי להשתיק דרישות לצדק כזה.

יש לקוות שהתבגרנו. אבל אסור לבלבל בין תקווה ופכחון.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מתחת לפני השטח

תחקיר "עובדה" ששודר אמש (ב') צריך לטלטל כל ישראלי שעוד אכפת לו איך המדינה הזו מתנהלת. על פי התחקיר, לפני כשנתיים הורה נתניהו לרמטכ"ל דאז, גבריאל אשכנזי, להיערך לשלב האחרון לפני תקיפה באיראן, כשהוא עושה זאת ללא הסכמת או ידיעת הקבינט, שהיא הכרחית. אשכנזי וראש המוסד דאז, מאיר דגן, התנגדו; דגן האשים את נתניהו וברק בתכנית "לגנוב מלחמה" ואמר לשניים שהם "עלולים לקבל החלטה בלתי חוקית על יציאה למלחמה." יש קונה עולמו בשעה אחת.

נתניהו לא התייחס לדברים, אבל גם לא הכחיש אותם; ברק אישר אותם פחות או יותר, אבל טען שהבעיה היתה שהצ'ילבה שלו, אשכנזי, טען שהצבא לא מוכן למלחמה. אשכנזי, שנראה שמשפט חוקתי הוא לא הצד החזק שלו, טען בתגובה שהוא סבר שהצבא דווקא מסוגל לבצע את התקיפה, אבל שזו תהיה שגיאה אסטרטגית. לא נוכל להכריע בשאלה מי מן השניים אומר פחות אמת – הנסיון מצביע שזה יהיה דווקא אשכנזי – אבל מה שברור הוא שאשכנזי עדיין לא מבין את תפקידו. מפקד צבא שאומר להנהגה האזרחית שלו "מה שאתם מבקשים הוא בלתי אפשרי ורק יביא לקורבנות שווא בקרב חיילי" עושה היטב את תפקידו; מפקד צבא שאומר "זה אפשרי, אבל אני מבין באסטרטגיה יותר ממכם, ולכן זה לא יקרה" מתקרב באופן מסוכן לפוטש.

אנחנו עוד לא יודעים בדיוק מה קרה שם. אנחנו לא יודעים, למשל, מתי התרחשה הישיבה הזו. האם היא התרחשה ערב הבחירות לקונגרס, באופן שהתקיפה תיתן רוח גבית למועמדי הסניף האמריקאי של שלדון אדלסון? האם היא התרחשה זמן קצר אחרי פיאסקו המרמרה, והיתה מיועדת בין השאר להסחת דעת מכשלי הממשלה, שאף גררו ועדת חקירה? מה היה כל כך לחוץ ב-2010, אם רק לפני חודש ומשהו הודה נתניהו שיש זמן עד קיץ 2013? מה גרם לקדחת המלחמה שהתחדשה לפני חצי שנה? בינתיים, כל מה שנותר לנו הוא ספקולציות.

אבל, בינתיים, למדנו מה באמת עמד מאחורי מאבק האדירים בין ראשי מערכת הבטחון ונתניהו וברק בשנתיים האחרונות. אם מאיר דגן אכן חשש לפני שנתיים שנתניהו וברק עומדים "לגנוב מלחמה," הרי שכל האזהרות שלו היו במקומן, ובמשתמע מי שזינקו להגנתם של נתניהו וברק שימשו, במודע או שלא במודע, כאידיוטים מועילים שלהם. הנושא הזה מאיר באור אחר את מלחמת הלשכות המלוכלכת בין ברק ובין אשכנזי (ואשכנזי עדיין אשם יותר; המצב שבו רמטכ"ל ינסה לשתול סוכנים בלשכת הממונה האזרחי עליו הוא בלתי נסבל).

ומעל לכל, שבה וצצה במלוא כיעורה השאלה האם נתניהו וברק אכן ניסו למנות את יואב גלנט כרמטכ"ל מטעם, שלא יעשה להם בעיות כשירצו לתקוף את איראן – כלומר, ניסו למנות אותו כדי שיפרק את שסתום הבטחון האחרון ביניהם ובין תקיפה בלתי חוקית של מדינה שרשמית, נזכיר, איננה במצב מלחמה עם ישראל (להבדיל, למשל, מסוריה או סודאן).

זו אחת משתי שאלות שנתניהו וברק, כמי שעומדים שוב לבחירה, חייבים עליהן תשובות לציבור הבוחרים. השניה היא האם הם אכן ניסו לצאת למלחמה באופן בלתי חוקי, ואם זה לא המצב – למה זה הרושם שקיבלה מערכת הבטחון.

אבל, כמובן, השאלה הזו לא תשאל והם לא יענו. לציבור לא אכפת. העוגנים החוקתיים של ישראל כל כך רופפים, שמותר להניח שרוב הציבור לא יודע שהממשלה, ולא ראש הממשלה או שר הבטחון, היא המפקדת על הצבא; ואם היה יודע, עדיין לא היה מבין מה הבעיה. מלחמה, מבחינתו, היא מצב של קבע, והחלטה על יציאה למלחמה שקולה בעיניו להחלטה ליציאה על מבצע – כלומר, מערכה בתוך מלחמה שכבר מתנהלת. במצב כזה, ואחרי שבמשך 20 שנה טחנו לו את השכל עם תפיסה של ראש ממשלה שהוא בעצם חצי נשיא ולא ראשון בין שווים, רוב הציבור לא מבין אפילו מה הבעיה כאן. עוד סיבה להחליף את נתניהו, הפעם במישהו שמחזיק בשיקול דעת רב יותר.

הערה מנהלתית א': ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': הוספתי עוד שני עמודים (מעין פוסטים קבועים) לרשימת העמודים של הבלוג. אחד מהם מסביר מדוע אני תומך במרצ, והשני מה יש לי נגד יאיר לפיד. שניהם הם בעצם פוסטים שכבר נכתבו בעבר, אבל העמוד של לפיד מכיל קישורים לפוסטים רלוונטיים נוספים בנושא. שני העמודים האלה יהיו כאן לאורך הבחירות, ואחר כך אחשוב שוב האם להשאיר אותם או להסיר אותם. כמו כן, המראה של הבלוג עבר ניקוי קל; אני רוצה להודות לנועם ר.

(יוסי גורביץ)

כשעמוס גלעד סופר קלוריות

בתחילת 2007, אחרי שהחמאס השתלט על רצועת עזה, החליטה ממשלת ישראל להטיל חנק כלכלי על הרצועה כדי להעניש קולקטיבית את תושביה על בחירתם. כניסתם של מוצרי מזון לרצועה הוגבלה משמעותית. כדי להמנע ממצב של רעב המוני ברצועת עזה, שיש להניח שהיה מצטלם רע מאד, ערכו במערכת הבטחון עבודת מטה כדי לקבוע כמה מזון צריך העזתי הממוצע לקבל לפני שיגיע למצב של רעב. התשובה של מערכת הבטחון היתה שיש לאפשר כניסה יומית (חמישה ימים בשבוע) לרצועה של 106 משאיות מזון וציוד הכרחי אחר, כדי לאפשר לעזתי הממוצע גישה לכ-2,279 קלוריות מדי יום.

תחקיר של "הארץ" חשף את דבר קיומו של המסמך בתחילת 2009, ומאז ניהלה עמותת גישה מאבק משפטי ממושך כדי לחשוף את המסמך. בצה"ל ומערכת הבטחון נקטו בעמדה הקבועה שלהם, ושיקרו: הם טענו שאין מסמך כזה. אחר כך האלוף במיל' עמוס גלעד נאלץ להודות שהמסמך קיים; למותר לציין שהנסיון של גוף שממומן בכספי הציבור להוליך שולל את הציבור לא נענשו בשום צורה. במערכת הבטחון התנגדו בעקשנות לחשיפת המסמכים, בטענה – שמיד נראה שהיא לוקה בחוסר תום לב, אם לא בשקר ממש – שהמסמך הזה שימש רק כטיוטה ומעולם לא יושם. בסופו של דבר, בספטמבר האחרון הורה בג"צ למתאם הפעולות בשטחים לחשוף את המסמך, והלז עשה זאת בחוסר רצון בולט כחודש לאחר מכן.

טיוטה בלבד? אם אתם קונים את זה, יש לי בדרן מולטי-מיליונר למכור לכם על תקן של נציג מעמד הביניים. זוכרים את המספר 106 משאיות? ובכן, מתן וילנאי, מי ששימש בשעתו כסגן שר הבטחון, הורה להגביל את כניסת המשאיות לרצועה ל-106 בלבד. איזה צירוף מקרים.

עוד דוגמא: הכמות שקובעות המצגות של המתפ"ש – אפשר לראות אותן כאן – לכניסת בשר לרצועה עומדת על 300 עגלים מדי שבוע. וראה זה פלא, בתשובת הצבא לבג"צ בדרישה להכניס יותר בשר לרצועה, נאמר ש"הגורמים הרלוונטיים במערכת הבטחון מצאו כי […] די בכמות שבועית של 300 עגלים כדי לענות על הצרכים ההומניטריים ברצועת עזה." באותו המסמך, כותב הצבא ש"לא רמת הביקוש המסחרי למוצר היא המכתיבה את נפח האספקה של אותו המוצר לרצועה, אלא אך הצורך הממשי במוצר לצריכה ישירה (להבדיל מאגירת מלאי)." ההדגשות שלי. כלומר, הגוף שתחילה שיקר והכחיש את קיומו של המסמך, מצפה עכשיו שנאמין לו שהוא שימש רק כטיוטה, למרות שהוא שימש את מקבלי ההחלטות לפחות פעמיים בקביעת כמות המזון שנכנסה לרצועה.

גם ההערה על החשש ש-1.4 מיליוני בני אדם, שהגיל החציוני שלהם הוא 17.9, ראויה לציון. מדיניות ההרעבה-לייט (מדיניות הדיאטה?) של אהוד אולמרט, אהוד ברק ועמוס גלעד הובילה לכך שבתקופות מסוימות נוצר מחסור ברצועה במוצרי יסוד כמו קמח, אורז, שמן ומוצרי חלב. רעב של ממש לא היה – רק זה היה חסר לישראל, שבכלא הפתוח הגדול שהיא מנהלת, כדברי ראש ממשלת בריטניה, יפרוץ רעב; חשבו מה זה היה עושה לתקציב ה-Hasbara – אבל מחסור היה גם היה.

הסיבה לכך היא, בין השאר, שמערכת הבטחון לא הצליחה לעמוד ביעד של 106 משאיות ביום. כפי שמעיד הגרף הזה של גישה, רוב הזמן לא נכנסו לרצועה 106 משאיות; בחלק ניכר מהזמן נכנסו הרבה פחות מכך. רצוי להזכיר שחלק ניכר מתושבי הרצועה הם קטינים – מחצית מתושבי הרצועה, כזכור, בני פחות מ-17.9 שנים – ושישראל הגבילה גם את הכנסת מוצרי החלב לרצועה. על פי טענותיהם של ארגוני או"ם שונים, נרשמה תת תזונה ניכרת בקרב ילדים.

524957_374253505982915_723202326_n

הסיבה לכך שמשאיות לא נכנסו כסדרן היתה מדיניות הענישה הקולקטיבית של ישראל וצה"ל: בכל פעם שפרצה התלקחות כלשהי, ישראל היתה סוגרת את המעברים. בשלב מסוים, פנתה גישה לבג"צ כדי שיורה לצבא להכניס אחרי כל סגירה כזו כמות מוגברת של משאיות, כדי לכסות את החסר אפילו לשיטתו של עמוס גלעד. אף אחד לא יופתע, אני מניח, כשישמע שהחרשים והרשעים שמאכלסים את המוסד הזה דחו את העתירה.

כל זה התרסק באחת עם ההתקפה הישראלית על המרמרה והטבח שבוצע שם (ולפני שיהיו טענות על המונח, חמושים שמסתערים על הפגנה, הורגים תשעה מאנשיה ופוצעים עוד 60, כשהם יורים יותר קליעים ממספר האנשים על הספינה, מבצעים טבח). פתאום כל מדיניות הדיאטה משתנה באחת. פתאום, אין עוד סיכון בטחוני בכך שהעזתים יאגרו מזון. פתאום, הגרף של גישה שמציין את מספר המשאיות שנכנסות לרצועה מזנק בחדות. פתאום, החרשים והרשעים שסירבו להגדיל את מספר המשאיות הנכנסות לרצועה נחשפים כשוטים ופתאים, שבולעים ברצון את הצ'יזבטים של לובשי המדים על "סכנה בטחונית" שמגולמת בחלב, כוסברה, ובשר עגל – "סכנה בטחונית" שמתפוגגת בתוך ימים, כשהצורך המבוהל להסיט את דעת העולם ממה שמתרחש ברצועה ומה שכבר קרה על המרמרה גובר על הרצון להתעלל בתושביה (חלקם הגדול, נזכיר שוב, ילדים) כדי להתנקם בהם על בחירתם הפוליטית.

ייאמר מפורשות: למצור ומדיניות הדיאטה לא היה דבר וחצי דבר עם מדיניות בטחונית. החוק הבינלאומי מכיר באפשרות של מצור. המצור צריך, עם זאת, להיות קצר ולהיות מוטל לצרכים צבאיים דוחקים. הפעלת לחץ על אוכלוסיה באמצעות יצירת מה שהאו"ם כינה "חוסר בטחון תזונתי" כדי שזו תפנה כלפי קבוצות החמושים הפועלות בתוכה היא עבירה על חוקי המלחמה. היא גם לא צריכה להפתיע אף אחד, בהתחשב בכך שפגיעה באוכלוסיה כדי להטיל עליה טרור ולמנוע ממנה לתמוך בחמושים המתנגדים לחמושי צה"ל היא מדיניות קבועה של אהוד ברק מאז מבצע "דין וחשבון", ב-1993. אמנת ז'נבה אוסרת על פגיעה במחסני מזון; בג"צ קיבל את עמדת המדינה, שפגיעה כזו מותרת כל זמן שהיא עדיין תאפשר "את המשך פעולתם ברמה הנדרשת להשרדות האוכלוסיה." (סעיף 48 כאן – זהירות, מסמך).

במרחק שעה וחצי מכאן, פחות מכך בשעות הבוקר המוקדמות, חיים כמעט מיליון וחצי בני אדם. חלקם הגדול מהם ילדים. כספי המסים שלנו, ולובשי המדים ועוטי הגלימות שלנו הקפידו, במשך שלוש שנים כמעט, על יישומה של מדיניות התעללות בהם. הם היו, רובם ככולם, אנשים רגילים. הם קיבלו פקודות ויישמו צווים, דחו עתירות וכתבו בלשון משפטית על סבירות ועל סכנות.

ורובנו בכלל לא שם לב. לא רצה לשים לב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטון והתודה, כמו גם תרומה אישית של טבק. אני רוצה להודות בזאת לקוראים.

(יוסי גורביץ)