(ותודה לתומר פרסיקו)

יש רב לא מי יודע מה חשוב בשם ברוך אפרתי. הוא לא מעניין בפני עצמו: יכולת הנזק שלו נמוכה ביחס. אנחנו לא מדברים על דב ליאור או אפילו על שמואל אליהו. אפרתי קיים פה, שם ובכל מקום, אבל אף אחד לא זוכר מה הוא עשה, אם אכן עשה אי פעם, או אפילו מי הוא בעצם.

אז יוסי, אני שומע אתכם אומרים, אם אפרתי לא חשוב, למה אתה מקדיש לו פוסט? החסרי משוגעים אנחנו כי הבאת גם את זה לרייר עלינו? שאלה לגיטימית. התשובה שלי היא שאפרתי חשוב לא משום משקלו – הוא חסר כמה שערות לנוצה – אלא בגלל שיטת הפרסום העצמי שלו, או, במונחים סוציולוגיים, באופן שבו הוא בונה את עצמו בשדה התחרות מול רבנים אחרים; באופן שבו הוא מבדיל את עצמו מאלפי יצורים כמוהו, קרי רבנים לא מבריקים במיוחד או חשובים במיוחד.

אפרתי משך תשומת לב בימים האחרונים אחרי פסק הלכה שלו בשאלה האם מותר ליילד לא יהודיה בשבת. אפשר לקרוא אותו כאן. אם לתמצת, אפרתי מקשקש קשקושים מיסטיים על הנפש היהודית היתרה וחשיבותה של השבת, ומסיק מכך שמעיקר ההלכה אסור ליילד אשה לא יהודיה בשבת, אבל, באופן שמזכיר את התשובה המפורסמת של רונצקי בנושא הטיפול הרפואי בשבויי אויב, קובע ש"מחשש איבה", מותר ליילד נשים לא יהודיות:

"לכן ההלכה היא שלא מיילדים גויה בשבת, גם אם אינה עכו"ם שהרי יש בזה איסור עוקר דבר ממקום גידולו (-העובר)ועוד. ואם היא עכו"ם (כגון נוצריה), אזי אפילו ביום חול לא מיילדים שלא להרבות עובדי ע"ז, אך בימינו משום איבה מיילדים בחול. אך בשבת לא מיילדים גם אם יש איבה משום שיכולה להשמט ולומר שמותר לנו ליילד רק נשים שומרות שבת ואז לא תהיה איבה.
ובימינו שהאיבה מתעוררת למרות כל התירוצים, חובה לילד אפילו בשבת, ואפילו עכו"ם, ועל אף שהדבר אסור מיסודו הוא נדחה מפני פקוח נפש של יהודים שמא מילדת גויה לא תיילד יהודיה כנקמה."

על זה צריך לומר כמה דברים. ראשית, שאני משוכנע שהנוצרים שחיים בארה"ב ומזרימים כסף למוסדות היקרים לליבו של אפרתי ישמחו לשמוע את היחס שהוא מייעד לנשותיהם ההרות, ושאשתדל שהם אכן ישמעו על כך. שנית, שההלכה מטשטשת את מוחו של אדם: אם אפרתי באמת חושב שיש מישהו שחושב שיש איזו אשה לא יהודיה שתקבל בהבנה את הטענה של מיילד או מיילדת יהודיה שמותר להם ליילד "רק נשים שומרות שבת," הוא לא חי באותו עולם כמונו. שלישית, שאפרתי אפילו לא קולט למה "האיבה מתעוררת למרות כל התירוצים" כלפי אנשים שמוכנים להפקיר נשים וילדים למוות ולעמוד מנגד; רביעית, שמה שהיה פעם "גדר דרכי שלום", שהיו כמה אנשים שניסו לטעון שהוא בעצם מיישם עקרון מרכזי בהלכה, חוזר להיות מה שהיה תמיד: מפני חשש איבה. כלומר, מסביר אפרתי, מעיקר הדין עלינו להיות בעצם מפלצות שונאות אדם קטנות, אבל אם נחשוף את העובדה הזו נקבל את הטיפול השמור למפלצות – המון זועם עם לפידים וקלשונים. אז כדאי שנסתיר את העובדה הזו הסתר היטב.

וחמישית, וחשוב מכל: שאפרתי לא אומר כאן שום דבר חדש. הוא לא מחדש הלכה. הוא הולך במשעול סלול היטב שהותווה על ידי כותבי התלמוד והרמב"ם. הוא ממהר לציין זאת:

"מי שמגדיר את סולם הערכים שלנו הוא דבר ד´ שבתורה ולא התחושות שלנו, וכך ההלכה הגדירה במס´ ע"ז ובמקומות אחרים וכך נפסק בראשונים, בשו"ע ובגדולי האחרונים."

זו ההלכה. על כך אין ויכוח. אין פירוש הדבר שמישהו אי פעם אכן הפעיל אותה: אפילו הרמב"ם עצמו, שכתב שיש להשתמט מריפויים של לא יהודים, מצא לעצמו ג'וב מכניס ומועיל בתור רופאו של גוי חשוב למדי, אחד סלאח א דין. עם זאת, כמובן, ההלכה הזו שימשה בעבר לא מעט כנגד רופאים יהודיים: הם הואשמו שהם נאמנים לטקסט הבסיסי של דתם, לא לאנושיותם. למרות העובדה הזו, כמה וכמה אפיפיורים העדיפו לקושש לעצמם, בימים שבהם עדיין לא ידעו שיש מחזור דם וגם קצת אחר כך, רופא יהודי. עם זאת, עוד "הפרוטוקולים של זקני ציון" טענו שרופאים יהודים מקבלים חולים נוצרים כדי לרכוש את אמונם וכדי שיוכלו להרעיל אותם אחר כך – וזו טענה שהופיעה בעלילה האנטישמית הגדולה האחרונה, "עלילת הרופאים" של סטאלין (למרבה השמחה, הלז התפגר, בין השאר, משום שהרופאים שידעו כיצד לטפל בו היו כולם במעצר). כשאפרתי מעלה את ההלכה הזו מאוב, הוא בהכרח גם מעלה משם את רוחות הרפאים הרצחניות שמלוות אותה. אולי הוא לא מבין שהוא משחק בחומר נפץ; אולי לא אכפת לו.

כשהוא נסוג לעמדה ההלכתית המבוצרת הזו, אפרתי מציב את עצמו למאבק עם הרבנים שפעם הואשמו בכך שהם ישתמטו מעבודת השמדת העמלקים – כלומר, רבני צהר שמואשמים שלא בצדק בכך שהם ליברלים. הוא גם אומר לקהל הקוראים שלו: תראו, תראו! אני לא מפחד לומר את האמת ההלכתית הברורה מול כל הפוליטיקלי קורקט הזה. זו, כמובן, עמדה שאין בה כל סכנה – הפרקליטות כבר קבעה שהסתה גזענית על רקע הלכתי איננה מאפשרת העמדה לדין – אבל יש רווח ניכר בצידה.

מיצוב עצמי דומה עולה מפסק הלכה אחר של אפרתי, שעוסק בשאלה של זכויות נשים, שאפשר לקרוא כאן. חשוב במיוחד מה שיש לאפרתי לומר לא על נשים כנושאות במשרה ציבורית – דבר שניתן להצדקה הלכתית בדוחק – אלא על נשים כבעלות זכות הצבעה, יצור משונה שההלכה לא ידעה ולא יכלה מעולם לקבל, משום שמשמעות הדבר היא שנשים, אין דעתן קלה:

"לגבי בחירה ע"י נשים בועד הבוחר, יש בזה מחלוקת אחרונים. דעת מרן הרב זצ"ל היתה לאסור וכן רוב גדולי הדור הקודם. והיו מהגדולים שהתירו, חלקם כשעת הדחק וחלקם לכתחילה. והיום נהגו נשים לבחור וגדולי ישראל לא מוחים על כך כנראה משום שהשעה צריכה לזה, וגם הדור אינו מבין את עומקם של הדברים וחושבים שיש בזה ביזוי האשה והמעטת כבודה ח"ו."

מה אומר לנו אפרתי? הוא אומר שמעיקר הדברים, ראוי היה לשלול את זכות ההצבעה של נשים, ושרוב הרבנים שעסקו בשאלה הזו פסקו גם הם כך; אלא שמשום שכבר יש מנהג הצבעה של נשים, ומשום ש"השעה צריכה לזה" – או, בתרגום, המפלגות הדתיות תכרותנה לעצמן אוזן לפני שהן תוותרנה על קולות הנשים שלהן; הכסף וההשפעה חשובים מדי, וההלכה תשרוד – ובגלל משום ש"הדור איננו מבין את עומקם של דברים וחושבים שיש בזה ביזוי האשה," אז אין טעם לנהל את הקרב הזה.

צריך לעמוד על כך שמבחינת אפרתי, זה ויתור טקטי ולא אסטרטגי: אין טעם לנהל את הקרב כעת, משום ש"הדור אינו מבין," אבל אם הוא יתחיל "להבין", אז בהחלט יש מקום לדחוק את זכויות הנשים לאחור. וזה בדיוק מה שהמגזר של אפרתי עושה כבר עשור כמעט, ומהנקודה החלשה של המדינה הציונית: הצורך שלה בחמושים נושאי נשק וחובשי כיפה, כאלה שאין להם ספקות, כאלה שאין להם בעיה עם מפעל הכיבוש שלה, כאלה שלמענו גם יצאו לקצונה, כאלה שלמענם היא מוכנה להקריב את זכויות הנשים שלה בצבא. השאר יבוא אחר כך.

אבל גם זה לא כל הסיפור. עיקרו בכך שאפרתי מייצג דווקא את העמדות האלה, דווקא בשפה הזו. כך הוא בונה את עצמו. הוא מודע לכך שיש חלק חשוב בציבור שלו שכמה אל העמדות האלה, שרוצה להביא עלינו ימי ביניים מדומיינים שלא היו מעולם של שלטון הלכתי של עם אדונים על הלוטים משועבדים; חלק מרכזי בציבור שכל הרעיון של נשים בעלות כוח, נשים דעתניות, נשים עקשניות, מפחיד אותו, ושהיה שמח לדחוק אותן אחורה.

קיומו של הגל הזה, לא קיומו של הרוכב עליו, הוא זה שצריך להטריד אותנו. והגל שם: אלמלא היה שם, אפרתי לא היה מנסה לרכב עליו. מהשאלות שמקבלים רבנים ומהתשובות שהם נותנים אפשר ללמוד הרבה על הלכי הרוח בציבור שלהם. לפני 18 שנה הסתובב בבר אילן סטודנט למשפטים בשם יגאל עמיר, שהשיטה שלו לצוד בחורות היתה, קודם כל, לשאול מה הן חושבות על ברוך גולדשטיין. המפלצת הזו לא הלכה לשום מקום, רק הורידה ראש; וכשרבנים מסוגו של אפרתי מפטמים אותה, שורקים לה במשרוקות כלבים, אנחנו צריכים לשים לב.

הערה מנהלתית: פרוייקט גיוס הכספים של "איך נפלו גיבורים" ממשיך במסעו; אנחנו כבר ב-166% מהמימון שרצינו. אם קומיקס בלשי בעברית הוא משהו שמעניין אתכם, אנא שקלו תמיכה בפרויקט הזה, פרי המכחול של עדי אלקין והמקלדת שלי.

(יוסי גורביץ)

התנועה הפאשיסטית הישראלית, "אם תרצו," הוציאה בסוף השבוע את אחד הטקסטים שהיא נוהגת לקרוא להם "דו"חות." הפעם, הוא עוסק ב"פוליטיזציה בקליניקות המשפטיות באוניברסיטת חיפה."

כרגיל, הפרסום של "אם תרצו" לווה בסיוע של אתר הבית של התנועה, נרג. קלמן ליבסקינד פרסם אייטם שפשוט בלע את הטענות של "אם תרצו" בלי בדיקה; למעשה הוא השתמש בטקסט כאילו היה הודעה לעיתונות וקיבל אותו כלשונו. זה משונה, כי בדרך כלל הוא עיתונאי חוקר. כנראה ש"אם תרצו" פועלים באזור העיוורון שלו. התועמלן החביב על הבלוג, בן דרור ימיני, פרסם טקסט רווי השמצות – אבל, כהרגלו, לא נקב בשמות האנשים המושמצים. יש עדיין חוקי דיבה בארץ הזו.

אז הלכתי לקרוא את ה"דו"ח" (אפשר למצוא אותו כאן.) אוי ואבוי. מאיפה להתחיל? נתחיל מעמ' 8. שם טוענת "אמתי" (“אם תרצו,” אין לי כוח לכתוב את הצירוף הזה שוב ושוב) שיש בישראל "10,000 אסירים שמתוכם 132 (כאחוז אחד) הם אסירים בטחוניים מקרב ערביי ישראל." הם מביאים זאת בתלונה על כך שהקליניקה לזכויות האסיר טיפלה בשמונה מקרים של אסירים בטחוניים, כאשר לזוועתם במקרה של איסמעיל טראבין, "במקרה זה הקליניקה מייצגת אדם שאיננו אזרח ישראלי." הזוועה, הזוועה.

המספר של "אמתי" על "10,000 אסירים שמתוכם 132 אסירים בטחוניים מקרב ערביי ישראל" הוא, כרגיל, הטעיה. על פי נתוני בצלם, אותם הם מקבלים מדי חודש מהשב"ס, יש בישראל כרגע 5,046 אסירים בטחוניים, מתוכם 208 אסירים ישראלים. השב"ס לא מפרט, אבל אני בספק אם יש כרגע יותר מ-20 אסירים בטחוניים יהודים. חשובה הנחת היסוד של "אמתי," שתחזור כחוט השני לאורך כל הדו"ח: שאם אתה לא יהודי או ישראלי, אין לך ולא צריכות להיות לך זכויות.

התפיסה המרכזית של הדו"ח היא שאם אתה חורג מהמיינסטרים הציוני וחושב שישראל צריכה שינוי יסודי, אתה פסול מלפעול בישראל. אחד הנספחים הארוכים – והשקריים, עוד אגיע אליו – מונה שורה של ארגונים שלא מוצאים חן בעיני "אמתי" ושעל פי המק'ארתיזם שלה אם אתה חבר בהם או תומך בהם, אתה פסול מלשמש בתפקיד כלשהו.

מהי קליניקה משפטית? קליניקה משפטית היא ארגון שמטרתו לאפשר לאנשים שבדרך כלל לא זוכים לייצוג לקבל כזה, בדרך כלל כאשר סטודנטים למשפטים עושים את העבודה המשפטית השחורה כמו איסוף חומר. מטבע הדברים, כלומר מעצם ההכרה בכך שהמערכת פגומה בכך שהיא לא מאפשרת לכל אדם יצוג ראוי – אם כך היה, לא היה צורך בקליניקות – אלה ארגונים שאומרים שהמצב טעון תיקון. ככאלה הם ארגונים חברתיים, לא מלחכי פינכה של הממשלה שאומרים "הכל טוב."

מה עושה "אמתי"? נתחיל מעמ' 9 בדו"ח. שם אנחנו מגיעים למסקנה המדהימה שאם השם שלך הוזכר בתקשורת, כולל מגנטי קהל ידועים כמו "מגזין הכיבוש", האתר של עדאלה ובמרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי, הרי שאתה לא "חסר קול." וואלה. באותו העמוד, אנחנו שומעים גם תלונה על כך שהאסיר מחמוד מגאדבה "הפך לעותר סדרתי." הם נמנעים מלציין שהמקור שאליו הם מפנים מצא שחלק ניכר מהעתירות שלו התקבל.

בואו נחשוב על זה רגע. הסיבה שמגאדבה יכול היה בכלל לזכות בעתירות שלו היא העובדה שיש קליניקה משפטית שמייצגת אותו. "אמתי" היתה רוצה שזה ייפסק. היא רואה את הייצוג של מגאדבה כדבר מגונה. למה? הוא הורשע בשורה של מעשי אונס לפני 15 שנים. אפשר היה לראות את השימוש שהוא עושה בעתירות כסוג של שיקום. מה מפריע ל"אמתי" בכך שמגאדבה זוכה לייצוג? הוא הרי איננו אסיר בטחוני. אה, הבנתי: הוא ערבי. מה שמפריע ל"אמתי" הוא שלאסירים ערבים יש יצוג. למה לא אמרתם מראש?

בעמ' 10, טוענת "אמתי" שראש הקליניקה לזכויות האסירים, עו"ד עביר באכר, "מופיעה בשם עדאלה בכנסי הסתה ורדיפה אנטי-ציוניים ומגישה עתירות בשם הארגון. כמו כן כתבה בשיתוף עם ענת מטר ספר המשבח מחבלים מרצחים פלסטינים." לא התעצלתי ונכנסתי לקישורים של "אמתי."

הנה מה שהיה לכנס לומר על עצמו, על פי הקישור שסיפקה "אמתי":

" הכנס קורא לשלב כוחות של אירגוני זכויות אדם, אירגוני מחאה ואירגוני שלום- ערבים ויהודים לצאת בקריאה משותפת וברורה ולפעול ביחד:

לסיים את המצור על עזה.

להפסיק את ההסתה נגד פלסטינים בישראל, והמדיניות הגזענית כלפיהם.

להפסיק את רדיפת המבקרים והמתנגדים למדיניות הממשלה.

לחתור לסיום הכיבוש בצורה מתמשכת ואפקטיבית.

המאבק המשותף בין אירגונים ערביים ואירגונים יהודיים על בסיס רעיונות ברורים- מטרתו לעורר את כל אלו הרוצים לפעול למען שינוי. אין שינוי ללא מאבק עיקש וממושך ובפעילות מאוחדת גדלים הסיכויים להצלחתו."

אין ספק שכל זה לא מוצא חן בעיני "אמתי." עם זאת, לא מצאתי את ה"הסתה והרדיפה האנטי-ציוניים" ש"אמתי" טוענת שנמצאים שם. הלאה. נכנסתי גם לקישור של הספר שלכאורה "משבח מחבלים מרצחים פלסטינים." המדובר במאמר ביקורת על הספר, ולא מצאתי שם שום דבר כזה. לא קראתי את הספר – אבל אני מעז לומר שגם כותבי הדו"ח לא קראו. במילים אחרות, "אמתי" משקרים בהערות השוליים שלהם ומקווים שאף אחד לא יטרח לברר. ליבסקינד בעליל לא טרח, והוא כותב שבאכר היא "פרקליטה בכירה בארגון עדאללה (שגיאה במקור – יצ"ג) ולפי הדו"ח 'כתבה ספר המשבח מחבלים מרצחים פלסטיניים.'"

שמתם לב לתרגיל שעשה כאן ליבסקינד? הוא מרחיק את עצמו פעמיים. הוא מציין שהדברים הם "לפי הדו"ח," כלומר לא דבריו-שלו, ואז מצטט במרכאות את הטקסט של "אמתי." זו שיטה שכנראה תמנע ממנו תביעת דיבה. האם היא הוגנת באיזושהי צורה כלפי עו"ד באכר? לא משנה, היא ערביה.

עדכון: עו”ד ידין עילם הפנה את תשומת לבי לכך ש”אמתי” שיקרו גם כאן. הם הביאו בעמ’ 10 שני קישורים לכך שעו”ד בכר (ולא באכר) היא בכירה בעדאלה, אבל לא קישרו לאתר של עדאלה עצמו – וזאת משום שבכר לא עובדת שם כבר שלוש שנים.

נמשיך. אנחנו אמורים להיות מופתעים (עמ' 10) מכך שאדם שייסד קליניקה לזכויות המיעוט הערבי-פלסטיני חושב שיש בישראל אפרטהייד. "אמתי" מציינים את העובדה לגנותו, כמובן מבלי להתייחס לשאלה האם יש בישראל משטר אפרטהייד. הרי זה לא יכול להיות.

בעמ' 11 אנחנו למדים את העובדה המזעזעת שהקליניקה לזכויות האדם עבדה בשיתוף פעולה עם האגודה לזכויות האזרח. אכן, איפה נשמע כדבר הזה, שהארגון החשוב ביותר לזכויות אזרח בישראל ישתף פעולה עם קליניקה משפטית? רגע, מה יש ל"אמתי" נגד האגודה? ובכן, בעמ' 26 אנחנו למדים שהיא התייחסה לכביש האפרטהייד כאל כביש האפרטהייד ("כביש 443"), שהיא טענה שישראל סיפחה באופן לא חוקי את מזרח ירושלים (טענה שאיתה מסכימות כל מדינות העולם – זה לא מקרה שאין אף שגרירות בירושלים), שהיא חושבת שהרעיון של הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית "בעייתי", שהיא מתנגדת לקריטריון של שירות צבאי כתנאי לקבלת עבודה, ושהיא סבורה שישראל ביצעה פשעי מלחמה במהלך "עופרת יצוקה." שומו שמיים. איך זה אמור לפסול את האגודה מלפעול בתחום זכויות האדם – אלא אם, כמובן, אתה בכלל לא מעוניין בזכויות אדם, אלא אם מדובר בשלילתן ממי שלא מוצא חן בעיניך?

עוד בעמ' 11, "אמתי" מודיעה לנו בתדהמה שהקליניקה לזכויות האדם היא חלק מהקואליציה לדיור בר השגה, ומוסיפה הערה בסוגריים: "גוף פוליטי." וואלה. בניגוד, למשל, ל"אמתי", שהיא לא גוף פוליטי אלא "תנועת מרכז ציונית"?

באותו העמוד, אנחנו למדים שהקליניקה למשפט ושינוי חברתי עתרה נגד הרשות השניה בדרישה ליצוג גבוה יותר של תכנים בערבית. למה זה חשוב? למה זה משהו שיש לציין לגנאי? אה, כן – כי "אמתי" סבורה שרק יהודים הם אזרחים שווי זכויות ורק להם מגיע יצוג. כזכור, במצע הראשון של הארגון – עד שתפסו אותו – "אמתי" הגדירה את עצמה כתומכת בישראל כ"מדינה יהודית," תוך השמטת העמדת הפנים של "ודמוקרטית." אחר כך הם מיהרו לומר שמדובר בטעות.

על הקליניקה לזכויות המיעוט הערבי-פלסטיני אומרת לנו "אמתי" בעמ' 14 ש"עצם שמה של הקליניקה לזכויות המיעוט הערבי-פלסטיני יכולה (שגיאה במקור – יצ"ג) ללמד על סדר יומה." מי היה מאמין. ארגון שהשם שלו מעיד על סדר היום שלו. למה לא עשיתם את הדבר המקובל בקרב פאשיסטים והסוויתם את עצמכם כ"תנועת מרכז ציונית"? וכמובן, מובלעת כאן ההנחה ש"זכויות המיעוט הערבי-פלסטיני" הן משהו פסול. בעמ' 11 אנחנו למדים שהקליניקה תמכה ב"הורדת גיל המינימום במקצועות פרא-רפואיים." למה זה דבר שלילי? אה, כי כך האקדמיה הישראלית פוגעת ביכולת של סטודנטים ערבים ללמוד רפואה. לעתודאים היא מתירה ללמוד את המקצועות הללו בגיל 17-18, אבל מסתבר שלסטודנטים ערבים אין את הבגרות הנפשית הנדרשת ללמוד את הנושא לפני גיל 21. אם אתה פועל כנגד האפליה הזו, אתה פסול. העמוד שלה, אומרים לנו בזעף, מעוצב בתמונות שהגיעו ב"אדיבות אקטיבסטילס." הארגון החביב הזה (עמ' 27) מתואר כארגון עוין. במסגרת השקרים השקופים של "אמתי", היא שכחה לציין את העובדה שהיא הפסידה במשפט לאחד הצלמים של אקטיבסטילס, אורן זיו, ושנאלצה לפצות אותו על הפרת זכויות היוצרים שלו. נו, למה אתה מצפה, לגילוי נאות? עוד לא הבנת שאנחנו תנועת מרכז ציונית?

בעמ' 12 נאמר לנו שהקליניקה לזכויות המיעוט הערבי-פלסטיני פעלה ל"קעקוע מעמדו של ההמנון הלאומי בקרב הערבים." אני מניח שגם מבקרת המדינה לשעבר, מרים בן פורת – שמגיעה מבית רוויזיוניסטי – היתה נכנסת לרשימה השחורה של "אמתי", אחרי שאמרה שהגיע הזמן למצוא המנון שאשכרה ייצג את כל אזרחי המדינה.

ובעמ' 15 הגיע הקטע שבו הלכתי לעשות משהו אחר ורק במאמץ חזרתי לקריאת הדו"ח: נאמר שם שבין הפרוייקטים העיקריים של הקליניקה לזכויות המיעוט הערבי-פלסטיני, אחרי הנסיונות לצמצם שימוש במידע חסוי ("אמתי" בעד מידע חסוי, הוא מבטיח שלעציר לא תהיה יכולת ראויה להתגונן), והסיוע לכפר הבלתי מוכר דאר אל חנון (או, כפי ש"אמתי" מגדירה זאת, "פגיעה נוספת בהתיישבות יהודית למען כפר ערבי"), ואחרי שלמדנו שהקליניקה כתבה מזכר "בסוגיית 'הייצוג ההולם' של בני המיעוט הערבי בשוק התעסוקה בישראל" ("אמתי" נגד, כמובן. עבודה הם רוצים, החלאות?), אנחנו מגיעים לפצצה הכבדה מכולן. רגע, אני אקח פאוזה דרמטית.

הקליניקה לזכויות המיעוט הערבי-פלסטיני – אתם יושבים? שתיתם משהו מרגיע? – פועלת לזכויות עוורים ערבים. זה לא אני אמרתי, זה "אמתי" אמרה.

עד כדי כך. הארגון החתרני והמסוכן הזה מעז לפעול למען שוויון זכויות לאנשים נטולי ראיה שאיתרע מזלם להדפק לא רק בכך שהם עיוורים, אלא שהם נולדו למיעוט מדוכא במדינת כל גזעניה. והפעילות למען זכויות עוורים ערבים היא, כמובן, עילה להאשים את אוניברסיטת חיפה – שלזכותה ייאמר שהיא נעמדה על רגליה האחוריות – בכך שהיא משתפת פעולה עם ארגונים שלטענת "אמתי" קוראים להחרבת מדינת ישראל (אחת ההמלצות של "אמתי", בעמ' 20 היא ש"על הגורמים האמונים לקבל החלטה נורמטיבית במסגרתה ייאסר על האקדמיה לשתף פעולה עם ארגונים שאינם מכירים במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ושפועלים לבטל את זהותה זו, הפועלים להעמדה לדין של חיילי צה"ל ובכירים בערכאות בינלאומיות, הקוראים לחרם, משיכת השקעות או סנקציות על מדינת ישראל או אזרחיה, התומכים במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל ובמי שביצע זאת").

יש עוד כמויות חריגות של זבל ב"דו"ח" הזה, כנראה הטקסט הבזוי ביותר שהוציאה "אמתי" מימיה – אפשר לציין את העובדה שבעמ' 27 "אמתי" תוקפת את ד"ר ענת מטר תוך ציון הפעילות של בנה, חגי מטר, כלומר מגלגלת את "חטאיו" של הבן על האם, במה שאמור להיות דו"ח רשמי (!) על הטיה באקדמיה – אבל זה היה מבחינתי הקש ששבר את גב הגמל. סיוע לעיוורים ערבים הוא משהו שעלה על הכוונת של "אמתי." זה אומר כל מה שצריך לומר: שהארגון הפאשיסטי הזה הוא לא רק פאשיסטי, הוא פולקיסטי. הוא שולל את זכויות קיומם של לא-יהודים בישראל. עצם ההגנה על זכותם של עיוורים לא-יהודים להתקרב למשהו שדומה לשוויון הוא משהו שמבחינת "אמתי" ראוי להכנס לרשימת האיומים הגדולים על המולדת.

ואת אות הקין הזה אסור להניח ל"אמתי" להסיר מעליה. בכל פעם שהיא תטען שהיא "תנועת מרכז ציונית", שאין לה בעיה עם ערבים כל זמן שהם כמובן ימירו את דתם לציונות, צריך יהיה להזכיר לה את זה: סיוע לעיוורים ערבים נכלל אצלכם כסיוע לאויב בדו"ח רשמי. בפרחיכם נכיר אתכם.

הערה מנהלתית: פרויקט גיוס הכספים של "איך נפלו גיבורים" ממשיך לצעוד קדימה: עברנו את שלב ה-15,000 ₪ ואנחנו צועדים איתנות לעבר קו ה-20,000 ₪. בסוף השבוע אוזכרנו, עדי אלקין ואני, במוסף "הארץ." אם קומיקס בלשי עברי חשוב לכם, אנא הצטרפו אלינו.

(יוסי גורביץ)

בשבוע שעבר גזר בית המשפט המחוזי בתל אביב עונש מאסר של 27 חודשים על עלוב חיים בשם אלעד גבדאן. הלז הורשע בכך שהשליך שני בקבוקי תבערה לעבר בניין בדרום תל אביב שבו התגוררו מבקשי מקלט. 27 חודשי מאסר הם עונש קל יחסית, בהתחשב בכך שמדובר במה שנראה כמו נסיון לרצח; הפרקליטות ביקשה עונש שנע בין 30 חודשי מאסר ל-60 חודשי מאסר. לזכותה של משטרת תל אביב ייאמר שהיא חקרה את התקיפה, הביאה ראיות, והצליחה להעמיד לדין את התוקף. על משטרת ש"י אי אפשר לומר את זה.

גבדאן טען להגנתו שהוא איננו גזען, ובית המשפט דחה את הטענה הזו בבוז: גבדאן החליט לבצע את נסיון הפיגוע – הבקת"בים שלו, למרבה המזל, לא התלקחו – אחרי ששמע שמועה על כך שמישהי מהשכונה שלו טענה שמבקש מקלט הטריד אותה. אז, מאחר וכל האפריקאים זהים, הוא הלך להרוג לו כמה, ולא משנה שהם לא היו קשורים לתקרית שהיתה או לא היתה. אם זו לא גזענות, ספק אם יש כזו.

הטענה המעניינת יותר של גבדאן היא שהוא לא פעל על דעת עצמו, אלא לאחר שהוסת כנגד מבקשי המקלט על ידי מנהיגי הציבור. עוכר הדין שלו ציין כי באותה התקופה היו ביטויי הסתה רבים, שהגיעו מצד אישי ציבור כגון אלי ישי, אז שר הפנים, ומירי רגב, בעוונותינו אז כן כעת חברת כנסת. הטענה עצמה לא צריכה להפתיע יותר מדי: פושעים לאומניים שנתפסים תולים לעתים קרובות את מעשיהם בהסתה, בתקווה שבית המשפט יפחית מאחריותם למעשיהם. אם הם רוצחים יהודים, כפי שגילה להוותו יונה אברושמי שרצח את אמיל גרינצווייג, זה לא כל כך עובד. גם הטענה הדומה של יגאל עמיר – שהוא פעל בהשראת האווירה הציבורית במחנה שלו, שהוא לא היה רוצח את יצחק רבין אלמלא חש שיש לו תמיכה ציבורית – לא שימשה לו לעזר (יצוין שבניגוד לאברושמי, הוא לא התנער מאחריותו למעשיו.)

במקרה של גבדאן, התוצאה היתה שונה. השופטת קבעה ש"אמירות מסיתות של פרנסי הציבור הביאו את הנאשם וחברו לפעול באלימות" וש"להתלהמות ולהשמעת דברי הסתה יש השפעה על ציבור השומעים, ויש בה כדי להביא להתפרצות יצרים אצל קיצוניים." כלומר, אף שהיא הטילה על גבדאן את האחריות למעשיו, היא קיבלה גם את הטענה שהוא הושפע מן ההסתה של מירי "חס וחלילה, לא השוותי אותם לבני אדם" רגב ואלי "מפיצי מחלות" ישי. כפיים!

כנסת ישראל מיהרה לנקוט סנקציות כנגד חברת הכנסת חנין זועבי (בל"ד) לאחר שזו עלתה על סיפון המרמרה, אף שזו לא ביצעה כל עבירה ואף שהיועץ המשפטי הבהיר שאין כל עילה להעמיד אותה לדין. זועבי אף הותקפה פיזית על ידי חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו). חברי הכנסת התחרו ביניהם בגינויים לזועבי, וח"כ יוחנן פלסנר (קדימה) אמר, לקלונו, ש"שבוע אחד בעזה ונראה מה קורה לך. שבוע אחד בעזה רווקה בת 38 נראה איך מתייחסים אלייך שם!"

זועבי, כזכור, לא ביצעה שום עבירה. בשבוע שעבר קבע בית משפט שלהסתה של רגב וישי היתה השפעה על החלטתו של אדם לנסות לרצוח בני אדם אחרים. הכנסת לא התכנסה לדון בנושא, זכויותיהם לא נשללו ולמעשה אף אחד לא העלה את הנושא על סדר היום. ואולי, מתגנב הרהור עגום ומסוכן, מוטב כך: רגב היתה ממנפת כל נזיפה או סנקציה נגדה בשל ההסתה להישגים טובים יותר בפריימריז הבאים, באותה השיטה שחברי הכנסת מן הימין ממנפים פסיקות של בג"צ שפוסלות את המהלכים האנטי-דמוקרטיים שלהם.

תמונת מצב, התיאוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון, סוף 2013.

(יוסי גורביץ)

יש ברנש בשם אליהו זייני, שבעוונותינו מושך משכורת מן הציבור הן כראש ישיבת משתמטים ("ישיבת הסדר" הוא השם המקובל) והן כרב הטכניון. אף אחד לא חשד אף פעם בזייני שהוא מאור הגולה, או אפילו תאורת חירום, אבל נראה שהוא התעלה על עצמו הפעם.

זייני פסק לאחרונה שלנשים אסור להנהיג טקסים ציבוריים, אלא אם אלו טקסים לנשים בלבד. הוא נימק את הפסיקה בגדרי צניעות, אם כי בהחלט יכול היה לפסוק שאין להעמיד אשה על גבר. יש פסיקות מפורשות בנושא, ומותר להניח שזייני התייחס לנושא הצניעות פשוט משום שהוא סקסי יותר במגזר שלו כרגע. בעלי זכרון עשויים לזכור שלא כל כך מזמן, גנזה הרבנות הצבאית ספר שבין שאר התועבות שבו, קבע שרצוי למנוע מקצינות להתקין מזוזות, וזאת משום "כל כבודה בת מלך פנימה." או, במילים אחרות, צניעות. בעלי זכרון ארוך אף יותר יזכרו את זייני כמי שרמז בגסות שהסיבה שאובמה שונא – לדעתו – את ישראל היא שאובמה הוא בן לגזע עבדים.

כמה הערות קצרות. קודם כל, אין שום דבר רדיקלי במה שזייני והרבנות הצבאית עושים. הם בסך הכל מקדמים את שלוש הברכות שאומר כל גבר יהודי מדי בוקר: ברוך שלא עשני גוי, ברוך שלא עשני אשה, וברוך שלא עשני עבד. לברכות הללו יש אידיאולוגיה אנטי-אנושית ברורה מאד. קשה לחשוב על דת אחרת שהכניסה שנאה לחלקים גדולים כל כך של האנושות לתוך הליטורגיה היומית שלה. זייני ודומיו בסך הכל מנסים להפוך את האמונה האישית שלהם לחוק המקום.

שנית, ממש לא ברור לי מדוע הטכניון צריך רב, אבל גם בהנחה שהוא צריך כזה – לא שמעתי שיש לו אמאם או כומר – יש מגוון רבנים פחות אפלים מזייני. כל זמן שהוא ממשיך לשמש כרב הטכניון אחרי האמירות האלה, ההנחה צריכה להיות שהטכניון מקבל אותן. כיוון שכך, כל אדם בעל השקפה נאורה צריך לשקול שוב תרומה לטכניון או תמיכה בו.

שלישית, הטכניון קשור קשר הדוק למה שמכונה במקומותינו סיליקון ואדי, המקבילה המקומית של עמק הסיליקון. קדמה טכנולוגית והשלכת נשים לחלק האחורי של האוטובוס לא הולכים יד ביד, לא לאורך זמן על כל פנים. יש סיבה לכך שלא שמעתם על סקטור ההייטק המשגשג של פקיסטן או על "סיליקון ואדי" בסעודיה: חברה שמשקיעה מאמצים ניכרים בדיכוי 51% מהאוכלוסיה שלה בתואנות דתיות עוינת אינהרנטית לקדימה ולפיתוח (לא שעמק הסילי-קון הוא הצלחה מפוארת בשילוב נשים, על פי שום קנה מידה). אם לטכניון יש שאיפות להיות משהו שהוא מעבר למוסד שמקבל כסף ומכשיר מהנדסים, קרי אם יש לו אתוס כלשהו של קדמה, זייני צריך להסתפק בג'וב האקדמי שלו ובתפקיד ראש הישיבה. על תפקיד הרב הוא צריך לוותר.

רביעית, וחשוב מכל, פעם בחודש בערך צץ מישהו, או במקרים מגונים במיוחד מישהי, ומצהיר שאין צורך בפמיניזם ושהוא סיים את תפקידו ההיסטורי. קדחת. מהפכת שחרור הנשים היא מהצעירות שבמהפכות, מאלה שעדיין רחוקות לסיים את תפקידן, ומהמאוימות ביותר. צריך לזכור שכל זמן שבמישור הציבורי שלנו יש בהמות נוסח זייני ודומיו, שרוצות לשלול את זכותן של נשים להיות נוכחות במישור הציבורי, המאבק הפמיניסטי לא רק שלא הסתיים, הוא בקושי התחיל. בנקודה הזו חשוב לשים לב למשהו נוסף שכתב זייני: אין בעיה, לדבריו, שגבר ירקוד מול נשים, אבל אסור בשום פנים ואופן שאשה תרקוד מול גברים.

למה? כי מאחורי הדברים האלה, עומדת התפיסה שאשה היא בסופו של דבר פסיבית. היא לא מפותה או מגורה באותה הקלות שגבר ניתן לפיתוי. האשה היא שטן מדיח שכל תפקידו, מימי הבריאה והלאה, הוא להפיל את הגבר למצולות. אנחנו מכירים את המיתוס הזה מחווה דרך פנדורה. לגבר מותר לעשות כרצונו, הוא יכול לרקוד; לאשה אסור. הוא יכול לפעול בציבור; לה אסור. גבר יכול לשיר לנשים, אבל קול באשה ערווה.

וכל זמן שבלשונו של מנקן, לא נחדל להיות מנומסים כלפי האמונה התפלה, כל זמן שלא נלחם בה בכל עוז עד שהיא תובס, עד שיוטל בה מום, עד שתהיה לנצח בזויה ומגוחכת, זכויותיהן של 51% מהאוכלוסיה בישראל תהיינה תמיד בסכנה של דריסה, של גלגול לאחור, של החזרה למקום שבו זייני רוצה אותן – במעמד שווה לזה של עבדים ושפחות.

וזייני כאן, כמובן, פשוט כנציג היומי של האחים היהודים. והם, נזכיר, שותפים בכירים בממשלת נתניהו.

הערה מנהלתית: אני יוצא מחרתיים לחופשה שתמשך עד יום ראשון. במהלכה לא סביר במיוחד שיהיו פוסטים, אם כי אני עשוי להשתטות ולכתוב אחד גם מחר או בימי החופשה. אני מאחל לקוראי הבלוג הנאה ורוגע מסוף השבוע הארוך שלפנינו.

(יוסי גורביץ)

משטר אסד רצח בשבוע שעבר כאלף איש באמצעות כלי נשק כימיים, ככל הנראה לא בפעם הראשונה. בתגובה, ממשלת ישראל – זו שחרטה על דגלה את "לעולם לא עוד" ופעמיים בשנה מאשימה את העולם שהוא לא טרח להפציץ את אושוויץ – נמנעה מלהפציץ את הבסיסים שלו, נרתעה מלהשמיד את קני הארטילריה שלו, לא העלתה על דעתה לחסל את שאריות חיל האוויר שלו, ובאופן כללי לא נתנה לחיל האוויר שלה לצאת מההאנגרים, זאת למרות שספק אם יש חיל אוויר אחר שמיומן כל כך בפעולה במרחב האווירי הסורי, וודאי אין חיל אוויר שסמוך לזירה כל כך. אסד רוצח את בני עמו בגז, וישראל שותקת.

רגע, יזדעקו עכשיו הישראלים שצקצקו בלשונם בהנאה על כך שממשל אובמה טרם פלש לסוריה, מה אתה עושה? אתה לא יודע כמה זה מסוכן? לא ראית שרון בן ישי כבר התחיל להפיץ את תרחישי האימה של מה שיקרה לנו אם ארה"ב תפעל? יש לך מושג במה אנחנו יכולים להסתבך? כן, יש לי. וזה בדיוק מה שמרתיע את אובמה. האיש שעסוק בשנים האחרונות בחילוצם של הכוחות האמריקאים משתי המלחמות שקודמו הצית בקלות דעת נפשעת בשתי מדינות מוסלמיות לא רוצה לראות את ארה"ב נגררת למלחמה נוספת במדינה מוסלמית (כלומר, כל זמן שאף אחד לא מדבר על מה שהוא עושה בתימן, שם הוא מנהל מלחמה שקופה כמעט – היא מנוהלת בעיקרה על ידי תקיפות מל"טים – ומלוכלכת מאד.)

אוקיי, אני שומע אתכם. ואני לא באמת תומך בתקיפה ישראלית בסוריה, בשום צורה. הבה נסייע לסורים בדרך אחרת: נפתח את הגבול ונקבל פליטים. בשעתו התגאתה ישראל שהיא שולחת צוותי חילוץ לכל מקום שיש בו אסון הומניטרי, מטורקיה ועד האיטי. יש אסון הומניטרי בגבול הצפוני שלנו. בואו נאפשר לפליטים להכנס ונעניק להם סיוע.

וכאן – מול הצעה קונקרטית וסבירה – אתה רואה את היהודים הישראלים נעמדים על הרגלים האחוריות. פליטים? לא יעלה על הדעת. הם ירצו את מקומות העבודה שלנו. הם יצאו עם נשותינו. יש לנו מספיק ערבים גם ככה. זו מדינה יהודית. שהאחים הערבים שלהם יעזרו להם. מה זה ענייננו? ערבים הורגים ערבים, איך אנחנו קשורים?

ופוף, נגיעה אחת ובועת הצביעות מתפוגגת. היא חגגה השבוע בכל רחבי התקשורת היהודית-ישראלית. בן דרור ימיני יצא בטקסט הזוי מהרגיל, ובו האשים את המערב דווקא באחריות למצב בסוריה. הסיבה? במערב יש גורמים שמוחים נגד מדיניות ישראל, אבל (כך חושב ימיני) לא תוקפים את סוריה. לימיני יש בעיה: עלתה הצעה לדיון במועצת הבטחון, ורוסיה וסין הן אלה שהפילו אותה. העובדות לא משנות לו. המערב אשם, כי הוא תמך בדו"ח גולדסטון. ימיני מקדם מזה זמן את התיאוריה הפרוטו-פאשיסטית על שקיעת המערב, תמיד בשל עלייתו של האיסלם, כמעט תמיד תוך סילוף העובדות. למה רוסיה וסין לא מפריעות לו? למה המערב אשם? כי קצת קשה להטיח חרון אף צדקני ברוסיה וסין. מהן אף אחד לא מצפה לכלום. אז הכה במערב והצל את הציונות, או על כל פנים שכנע את העדר המוסת שקורא אותך שכולם נגדנו ובכל מקרה הם צבועים אז מותר לנו לגזול אדמות ולהרוג פלסטינים, או על כל פנים זה לא כל כך נורא, ותראו – סוריה.

עוד אדם שנחשב להוגה דעות של הימין הישראלי, יועז הנדל, כתב טקסט אומלל. "סוריה היא מדינת אויב," כותב הנדל, "אין שם צד שהוא טוב לישראל. שניהם גרועים. אסור לנו להתערב צבאית אבל כמדינה יהודית אנחנו חייבים להקים קול מוסרי. זה המשא ההיסטורי שלנו על הגב. אנחנו חייבים למחות, להפגין נגד אזלת היד המקוממת של העולם המערבי, לשלוח גדודי מסבירנים לעולם שיזעקו בקול גדול. זה נכון כדי שנוכל להסתכל על עצמנו בעוד שנים במראה."

מה אומר הנדל? שאנחנו נפעל צבאית? לא יעלה על הדעת! אבל אנחנו חייבים לשלוח יחידות hasbara מובחרות כדי שיסבירו לשאר העולם למה כשהוא לא פועל צבאית, הוא מבצע עוול מוסרי. עוד כמה עשרות שנים, נוכל להסתכל במראה ולומר לעצמנו שהיינו מוסריים נורא. לא עשינו כלום בעוד עשרות אלפי ילדים נשחטים, אבל לפחות נזפנו בגויים על כך שהם לא עשו כלום. הנדל, כמובן, לא אומר מילה על סיוע הומניטרי ופתיחת הגבול לפליטים. הוא יודע מה צפוי לו אם יעשה את זה. ככה נראה המוסר של הוגה דעות ציוני היום: לא לעשות כלום מול טבח אבל לנזוף בגאון באחרים על כך שהם לא עושים דבר. מה יש לומר, אור לגויים.

הנדל וימיני הם עוד היהודים ההגונים, מהדור הישן יותר. מי שרוצה לראות כיצד נראה הדור הצעיר – דור שלם דורש מבול – של העם הנבחר, מתבקש להסתכל כאן. זהירות: תמונות קשות, שעשויות לזעזע את מה שנשאר מהאמון שלכם במין האנושי. לא בכל יום רואים אנשים שצוהלים למראה טבח של ילדים – בשמם המלא, כן? – ומבקשים עוד. שר החינוך לשעבר סער יכול להיות מרוצה ממעשי ידיו.

אז, אם לסכם: רוב מוחלט של היהודים בישראל מתנגד לסיוע הומניטרי לפליטים מסוריה, ודאי להענקת מקלט זמני להם, על אחת כמה וכמה לפעולה צבאית בסוריה; עם זאת, הוא נהנה מאד מלנופף אצבע מדושנת עונג אל מול פני העולם, ולנהום שהוא "לא עושה כלום"; חלק ממנו סבורים שהצדקנות הזו היא פעולה מוסרית; וחלק אחר מתענג על מותם של ילדים. פני הפוליטיאה היהודית, אוגוסט 2013.

(יוסי גורביץ)

הסממן היחודי, אולי היחיד, של הדת היהודית הוא הפיכת הרתיעה מערבוב לעקרון דתי: הדת היהודית אוסרת על חרישה בשור וחמור יחדיו, והיא אוסרת, פעמיים, גם על בגד משני סוגי בדים: בספר דברים נכתב "לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יחדיו", ובספר ויקרא נכתב "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך." המילה לא מוכרת משום מקור אחר.

היהדות לא אוהבת ערבוב, אם כן. היא מעדיפה את הקטגוריות שלה נקיות ובהירות. איסור הערבוב הגדול מכולם, כמובן, הוא על ערבוב בין ישראל לעמים. מותר לחשוד – ולא יהודים חושדים בכך כבר יותר מ-2,000 שנים – שכל איסורי הכשרות מיועדים בדיוק לשם כך: למנוע מצב שבו יהודים ונוכרים יכולים לאכול זה עם זה. כי כידוע, היום אתה אוכל את הצלי שלו ומחרתיים, רחמנא ליצלן, תציע לו את בתך לאישה. מי ששם לב לכך שאיסורי הכשרות הלכו והחמירו דווקא עם עליית המודרנה ונפילת חומות הגטו, ימצא בכך אישור לתפיסה הזו: יותר מששמרה הכשרות מפני חרון אפו של החבר הדמיוני האובסססיבי, היא שמרה על יהודים מפיתויי העולם החיצון. הציניקנים יאמרו שהיא גם שמרה על צאן מרעיתם של הרבנים מפני תעיה בשדות זרים, מה שהיה עשוי לגרום פגיעה קשה בפרנסתם.

בפעם האחרונה שקבוצה של יהודים טענה שהיא "חוזרת לציון," היא מצאה לתדהמתה שהמקום כבר מאוכלס על ידי המוני עם הארץ של יהודים, אלה שלא הוגלו לבבל, והשרצים הקטנים לא שמעו על כך שאסור להם לקחת נשות זרים. הפעולה הראשונה של שבי ציון, זו שמתחילה בפועל את ההיסטוריה היהודית – מהבית הראשון יש לנו רק צללים – היא הצו של עזרא הסופר, שהוציא מן היהדות את היהודים שלא גירשו את נשותיהן הנוכריות.

מבחינה זו, ישראל מציגה אתגר יוצא דופן ליהדות. היא חתיכת ערבוב. המילה "ישראלי" יכולה לומר כל מיני דברים. מקימיה רצו שהיא תהיה שם נרדף ל"יהודי," או על כל פנים יהודי שמימש את עצמו; אבל המדינה הכילה גם שיעור גדול במיוחד של לא יהודים, שגם הם – לאור העובדה שישראל רצתה להתקבל לאו"ם – זכו רשמית באזרחית.

"רשמית," כי האזרחות הישראלית של הלא-יהודים אף פעם לא היתה שווה יותר מדי. בשנותיה הראשונות של המדינה הציונית, הלא-יהודים חיו ברובם המכריע תחת שלטון צבאי. זה הסתיים אמנם בדצמבר 1966, אבל כמה חודשים לאחר מכן החל שלטון צבאי על אוכלוסיה לא יהודית גדולה אחרת. זמן קצר לאחר הקמת המדינה, כבר הצטרף מקף למילה "ישראלי": סתם ישראלי הוא כמובן יהודי, מי שאיננו יהודי הוא "ערבי ישראלי."

כן, ערביי ישראל – האוכלוסיה שאיננה שייכת לעם האדונים – קיבלו רשמית את זכות הבחירה. בפועל, עד 1966 ולא מעט גם אחר כך, נסיונות של פלסטינים ישראלים לממש אותה נתקלו בהתנכלות של השלטונות. מק"י, המפלגה שכמעט לבדה יצגה את הפלסטינים הישראלים, סבלה מהתנכלות בלתי פוסקת, ופקידי ממשל – ביניהם שוטרי חרש, אנשי השב"כ וגם הקת"מים של משטרת ישראל – הטילו אימה על פעילים שלה ועל מצביעים מן השורה (ד"ר הלל כהן כתב על זה היטב ב"ערבים טובים.") משטר ההיתרים שמוכר היום לפלסטינים בשטחים הכבושים היה, לפני שנות דור, מוכר היטב גם לערביי ישראל. מפא"י יצרה שורה של מפלגות לווין ערביות שתפקידן היה לשמש כסוכנים שלה בקרב ערביי ישראל. אחד הידועים שבח"כים המאולפים של בן גוריון היה סייף א דין זועבי. כשאתם שומעים את העמדות הרדיקליות לכאורה של חנין זועבי – התפיסה שגם לא יהודים הם שווי זכויות – מן הראוי לזכור גם את הפריט הזה בהיסטוריה המשפחתית שלה. גם כאשר מימשו פלסטינים ישראלים את זכות ההצבעה הפורמלית שלהם, המפלגות שבהן בחרו מעולם לא היו חלק מקואליציה ישראלית, כלומר לא קיבלו את הגישה למשאבים שכל מפלגה ישראלית אחרת קיבלה.

אף שספק אם יש דוגמא למיעוט שסבל כל כך הרבה והפגין סובלנות רבה כל כך כלפי רודפיו, לאורך כל ההיסטוריה של ישראל, הרוב היהודי עסק באובססיביות בשאלה "מה יהיה עם ערביי ישראל," או, בניסוח אחר, מתי אפשר יהיה להכריז עליהם רשמית כאויבים ולהפטר מהם.

פרדוקסלית, השנים הראשונות של שלטון הימין היו חיוביות ליחסי יהודים וישראלים-פלסטינים. בסופו של דבר, לימין הישראלי היה גרעין רפובליקני שוויוני שהיה חסר במידה רבה במפא"י. לא במקרה, חרות של בגין הצביעה פעם אחר פעם בעד ביטול המשטר הצבאי. לא במקרה, כשרץ בנימין בגין לכנסת ב-1999, הוא חזר שוב ושוב על התפיסה שלפלסטינים הישראלים צריכות להיות זכויות שוות. לא במקרה, רובי ריבלין – רוויזיוניסט ותיק – מדבר על מדינה דו לאומית שבה כל האזרחים יהיו שווים.

החזון הזה, במרכז ובימין הישראלי, כבר לא קיים בפועל. לאורך שנות השמונים והתשעים, ככל שגבר הרצון הפלסטיני-ישראלי בהשתלבות בישראל, כך גבר הרצון היהודי בהפרדה. הערבוב היה מפחיד מדי. אהרן ברק, שופט ליברלי לכאורה, כתב בהכרעת קעדאן, שבה פסק שלמדינה אסור להפלות את אזרחיה הלא יהודים בהקצאת קרקע, שזו היתה אחת ההחלטות הקשות שקיבל. שנות ממשלת רבין השניה היו השנים הטובות ביותר ליחסי יהודים וישראלים פלסטינים: אף שרשמית המפלגות הערביות לא היו חלק מהקואליציה, היעדר "רוב יהודי" בכנסת אילץ את רבין וממשלתו להשען עליהן. ובהתאם, ממשלת רבין השניה השקיעה באוכלוסיה הערבית יותר מכל ממשלה ישראלית לפניה – או אחריה.

המודוס ויוונדי המהוסס והעדין הזה התרסק באחת בשנת 2000, כשמשטרת ישראל טבחה במפגינים ישראלים-פלסטינים. השוטרים הונעו, בין השאר, על ידי קריאותיו ברדיו של ברק למנוע את "חלוקת המדינה לשתיים", כפי שכינה את חסימת הכבישים בוואדי ערא. עוד קודם לכן, האכזבה בקרב ערביי ישראל מברק היתה עצומה – אפילו יותר מהאכזבה ממנו באוכלוסיה היהודית. הוא לא היה רבין שני; הוא העדיף להתחנף לימין, בתקוות שווא שזה יתמוך בממשלתו (זה לא קרה, כידוע.)

מאז, החוטים נפרמים במהירות, ויהודים רבים פועלים בנחישות כדי לסלק את סכנת ה"שעטנז" שבמונח "ישראלי." פעם הוא כלל גם לא יהודים? לא עוד. המטרה היא לרוקן את המונח "ישראלי" מתוכן, להשאיר רק את "יהודי." שמעון גפסו, ראש העיריה הגזען של נצרת עילית, אישש השבוע את מה שפוסט ציונים ידעו תמיד: שהציונות היא גזענות ושהיא, כדבריו של גפסו, בנויה על אתוס של רצח עם וטיהור אתני. מפחידים יותר מגפסו, שהוא לאומן יהודי בלתי מוסווה, היו דבריו של מתי גולן, שקרא בפועל להעמיד בישראל משטר של הפרדה בין יהודים ולא יהודים. הם מעידים על האופן שבו הפך המרכז לכאורה של יהודי ישראל לגזעני ורדיקלי בפני עצמו.

גולן אפילו לא טרח לכתוב שאם כבר הפרדה, אז הבסיס צריך להיות "נפרדים אך שווים," כנראה משום שהוא יודע שההיסטוריה מוכיחה שהרעיון הזה הוא הבל בלתי ניתן ליישום במקרה הטוב והסוואה לגזענות ממארת במקרה הרע. שוויון לא מעניין את המרכז הישראלי יותר.

ובדרך, המונח "ישראלי" מאבד משמעות. במהירות, נוצר כאן רוב שדורש במפגיע – עכשיו, כשהדרישה איננה מובנת מאליה כפי שהיתה עד שנות השבעים – ש"ישראלי" יהיה שווה ערך ל"יהודי": שהלא יהודים החיים בישראל יידחקו למעמד של נתינים. מיעוט גדול כבר תומך בשלילת זכות ההצבעה של הפלסטינים הישראלים, כלומר הסרת עלה התאנה של הדמוקרטיה הישראלית, והכנסת כבר העבירה בקריאה ראשונה הצעת חוק שתשלול מהם בפועל את הזכות הזו. לא במישרין, כמובן: הגזענות היהודית במדינת ישראל לעולם איננה נקראת בשמה בגלוי. היא תמיד פועלת בעקיפין. הפעם, הדרישה היא "רק" להעלות את אחוז החסימה לכזה שהיסטורית, המפלגות הערביות לא הגיעו אליו.

וכשיגיע הפיצוץ, שרבים מן היהודים מקווים – בגלוי או בסתר – שיסתיים בנכבה שניה, תוכל היהדות הקמאית שמקננת בליבם של רוב הישראלים לפלוט אנחת רווחה: סכנת ההתערבבות הוסרה.

עוד דבר אחד: מוקדם יותר השבוע, תהיתי האם בנימין נתניהו יבחר בישראל או במתנחלים, והאם כדי לשמור על האחרונים הוא יפסיק את הסיוע האירופי בתחום המדע והטכנולוגיה לישראל. היום אנחנו יודעים את התשובה: נתניהו מעדיף את יצהר על פני ההייטק והמדע הישראלי. מה שמפתיע הוא עד כמה זה לא היה מפתיע. יש עתיד, בתגובה, לא אמרה דבר והמשיכה למכור את מעמד הביניים הישראלי למתקראים אחים מן הגבעות.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שמואל אליהו, חומץ בן חומצה, רוצה להיות הרב הראשי לישראל. הספרדי, כמובן. אבא שלו החזיק את הג'וב הזה, אז בסטנדרטים – אם אפשר לקרוא להם כך – של הרבנות, הוא כשיר לתפקיד. הבעיה שלו תהיה להתמודד עם בניו של עובדיה יוסף, ששניים מהם רוצים גם הם את אותו התפקיד ובדיוק בשל אותם כישורים. זה לגמרי לא עניין עדתי: דוד לאו, בנו של רב המעטפות הידוע ישראל לאו, מתמודד על תפקיד הרב הראשי האשכנזי. אחרי הכל, אבא שלו כבר היה שם.

עד קריסת הדיל הגדול בין הבית היהודי ובין ש"ס, הסיכויים של אליהו לא היו משהו. אבל עכשיו, כשאין דיל, האחים היהודים דווקא מביעים עניין באליהו. אחרי הכל, יש לו היסטוריה ארוכה ומפוארת כמסית בכיר. ההערכות הן שתשעה מחברי הכנסת של האחים היהודים יצביעו עבורו, אם אכן הדברים יגיעו לכך, ואולי יותר. אחרי הכל, אביו של שמואל, מרדכי, שימש כ"סמכות הרוחנית" של המפז"ל בימיהם של יצחק לוי ואפי איתם. האחרון אפילו ייחס לתפילותיו של מרדכי אליהו את הצלת חייליו מפני שדה מוקשים מופעל לייזר (!) של החיזבאללה. אני חושב שאפילו נסראללה היה מופתע לגלות על הקדמה הטכנולוגית של כוחות השדה שלו. אבל עולם הפנטזיה העשיר של אפי איתם הוא לא הנושא שלנו.

כשלעצמי, אשמח מאד לראות את שמואל אליהו כרב ראשי. דבר לא יחורר יותר את הקליפה הדקה של ה'דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון' מאשר מינויו של מי שהבטאון שלו קרא לבניית מחנות השמדה לעמלקים (ראו הקישור למעלה.) המינוי הזה יעורר דיון רצוי, בארץ ובחו"ל, בשאלת העמדות האנטי-אנושיות של ההלכה האורתודוקסית. בכל פעם שהמפלצת הזו מרימה את ראשה, ממהרים להסתיר אותה – כפי שעשה צה"ל כאשר רב בכיר בשורותיו, הקולונל אייל קרים, נתפס באישור אונס בזמן מלחמה. ההסתרה הזו מאפשרת לארס הזה לקנן במרתפים, במקום שאפשר יהיה להלחם בו בפומבי. ספק אם יש מישהו כשמואל אליהו שמסוגל סוף סוף לנעוץ יתד בלב התפיסה, שמקננת גם בקרב חילונים-לכאורה, של "חוכמת היהדות." כשאליהו יהיה רב ראשי, אי אפשר יהיה לטעון יותר ש"מחנות השמדה לעמלקים" הוא נחלת איזה מיעוט קיצוני.

יהודה וינשטיין, מהעלובים אם לא העלוב שביועצים המשפטיים לממשלה, הודיע שאם שמואל אליהו יעמיד את עצמו לבחירה, וינשטיין יזמן אותו לשימוע. אמור שנית? לא הבנתי.

לפני כשנה, סגרה הפרקליטות את תיק ההסתה כנגד אליהו – שכזכור, הוציא פסק הלכה שהורה לאסור מכירה או השכרה של דירות ללא יהודים – משתי סיבות. הראשונה שבהן היא שהפרקליטות הגיעה למסקנה שאין מקום להעמדה לדין בשל גזענות דתית, משום שלזו יש מעמד מיוחד בחוק שמתיר בפועל הסתה גזענית כל זמן שהיא נשענת על נימוקים דתיים. כחודש וחצי לפני ההחלטה הזו, השתמש וינשטיין בנימוקים אלה ממש כדי לסגור את החקירה כנגד כותבי "תורת המלך." יצוין שאני לא חולק על נימוקיו של וינשטיין ואני חושב שהם מדויקים; החוק נכתב במפורש כך שיחריג הסתה גזענית דתית, שאם לא כן חצי מהמחשבה האורתודוקסית, אם אפשר לקרוא לה כך, וחלק ניכר מהפולחן האורתודוקסי היה בסכנה. החור הזה בחוק היה גדול כל כך שמאיר מרטין כהנא עצמו – שכנגדו נכתב החוק מלכתחילה – הצביע בעדו בגיחוך. הנימוק השני היה עלוב יותר: הפרקליטות טענה שאי אפשר לוודא שדבריו בעיתונות לא סולפו. אם זה המדד שלה, אפשר להעיף את עבירת ההסתה לגזענות מהחלון ברוב מוחלט של המקרים. אפשר לומר שהפרקליטות לא התאמצה יותר מדי – למשל, היא לא טרחה למצוא הקלטה של הדברים שאמר אליהו באיתמר אחרי טבח משפחת פוגל. יתר על כן, זו היתה הפעם השניה שהפרקליטות סוגרת תיק נגד אליהו בשל אותה העבירה עצמה: בשנת 2006, היא החליטה לבטל את כתב האישום כנגד אליהו בשל הסתה לגזענות, והסתפקה בדרישה שהוא "יבהיר את דבריו."

יש בהחלטה החדשה של וינשטיין בעיה. הדברים שכתבו רבני "תורת המלך" חמורים הרבה, הרבה יותר מכל מה שאמר אליהו – על כל פנים, מכל מה שהוא נתפס אומר עד כה – הן בשל הפסקה הידועה לשמצה על כך ש"יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך פגיעה בגדולים," הן בשל העובדה שהם התירו להרוג כל מי שאיננו "שומר על מצוות בני נוח", קרי יותר מ-99% מאוכלוסיית העולם, באם ההריגה מיועדת להעניש את הנרצח על כך. ואף על פי כן, וינשטיין סגר כנגדם את התיק (שוב, תוך ציות לרוח ולשון החוק.)

אז מה הוא רוצה מאליהו? הדברים שלו חמורים הרבה פחות. הוא עדיין חלאת המין האנושי, אבל הוא לא דיבר על רצח. הוא דיבר על מניעת דיור מלא יהודים. כן, ההסתה שלו הובילה לפרעות, אבל הפרקליטות נמנעה מלחקור אותו בנושא וכאמור, סגרה את התיק העיקרי נגדו – וכאמור, בפעם השניה. יתר על כן, המדיניות של אליהו זכתה לתמיכה ממשלתית: פועלו לניקויה של צפת מלא-יהודים הביא לכך שהוא קיבל פרס, שהוענק לו בין השאר על ידי שר המדע, עוד חבר במפלגת האחים היהודים; שר המשפטים הקודם, יעקב נאמן, ערך סימפוזיון על דיני "לא תחנם" – שם הקוד ההלכתי שעליו התבסס אליהו כשהוציא את פסק איסור מכירת הדירות שלו.

אז מה לעזאזל רוצה וינשטיין מאליהו? אפשר לצפות מווינשטיין לאיזשהו סוג של עקיבות פנימית? החלטת שהסתה דתית לגזענות היא משהו שאפשר לתבוע עליו, החלטת שלא לפתוח בהליכי הדחה כנגד אליהו מתפקידו כרב העיר צפת – מה קרה פתאום? איזו עבירה חדשה הוא ביצע? וינשטיין לא דיווח על עבירה כזו. האם הוא מדבר על שימוע בשל עבירה שהוא כבר סגר את התיק שלה? כי זה נראה באופן חשוד כמו רדיפה.

מה שקורה פה די פשוט. הממסד המשפטי אחוז אימה מפני האפשרות שאליהו יהיה רב ראשי. זה יהיה אסון hasbara שאפילו הרצח על המרמרה יחוויר לעומתו. ציפי לבני כבר דיברה השבוע על כך שהאירופאים מתייחסים לישראל כאל מדינה קולוניאליסטית; רק זה חסר עכשיו לישראל, שיראו אותה כפי שהיא נראית באמת.

אבל תפקידו של היועץ הממשלתי לממשלה הוא לא לשפץ את תדמיתה של ישראל תוך רדיפה פוליטית. תפקידו הוא לא להטיף מוסר. תפקידו הוא לא לסמן את גבולות המותר והאסור בשיח. תפקידו הוא אכיפת החוק. היועץ המשפטי הזה כבר קבע שהטפה דתית לגזענות מותרת בפועל – על כל פנים, היא איננה ניתנת לענישה – וכנראה שהוא חי עם זה די טוב כל זמן שהמסיתים היו רבנים בדרג זוטר ביחס, אבל נרתע בפלצות כשמסתבר שמועמד לרב הראשי הוא מסית. אני חשבתי שאנחנו בוחנים עבירה על פי המהות שלה, לא על פי זהותו של המבצע אותה. וינשטיין לא יכול לאכול את העוגה הזו פעמיים.

תנו לשמואל אליהו להתמודד על תפקיד הרב הראשי. אם יש לו די תומכים, הוא ראוי לתפקיד. כך זה עובד. נסיון למנוע ממנו התמודדות באמצעות תרגיל משפטי מסריח סובל מכמה ליקויים: בכלל לא בטוח שהתרגיל יעבוד (במקום אליהו הייתי הולך לבג"צ אוטומטית), וגם אם הוא יעבוד התוצאה שלו תהיה, מחד, שחלק ניכר בציבור יראה את הבחירות כגנובות ובכך ישמוט את הלגיטימיות של הרב הראשי הנבחר, ומאידך יחזק את מעמדו של אליהו, על תקן של נרדף על דברי תורה, בקרב הציבור שלו. היסטורית, ספק אם יש משהו שיוכל להפוך את אליהו לכוח עולה בקרב המאמינים יותר מהמהלך של שלילת זכותו להבחר לרב ראשי. ההיסטוריה של בחירת ארכיהגמונים חדשה אצלנו ביחס, והפרטים המדויקים של האופן שבו הנשיאים לבית הלל גנבו סוסים יחד עם נציג הקיסר הרומאי אבדו מזמן, אם נכתבו אי פעם; אבל ההיסטוריה של הכנסיה, ושל האיסלם, רוויה במצבים שבהם יש מועמד אחד שנתמך על ידי הקיסר או הסולטן, בעוד שיריבו נרדף על ידיו – ופעם אחר פעם, המועמד הנרדף (שהוא לא בהכרח המועמד הטוב יותר) זוכה לאהדת ההמון, והופך למנהיג אופוזיציה חשוב.

מותר, גם אם מאד לא רצוי, למדינת ישראל לדחוף את עצמה דווקא לפינה המיוזעת הזו בהיסטוריה של מאבקי דת ומדינה. חיוני, עם זאת, שההחלטה על כך לא תגיע דווקא מיהודה וינשטיין, מי שספק אם יש לו מספיק אשראי ציבורי לחצי מנת פלאפל אחרי פרשת העובד הזר שהפיל על אשתו, אחרי קדנציה שבה שימש כיועץ הפרטי הממשלה – ואחרי העובדה שהוא זה שסגר את התיק נגד אליהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה מאד בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. אני אשתדל שלא לאכזב.

(יוסי גורביץ)

במוסף "7 ימים" יש כתבה על זוג גאים שנישאו בחו"ל, הביאו לעולם זוג ילדים באמצעות אם פונדקאית ונתקלו בחומה בצורה כאשר ניסו לגייר אותם: הרבנות לא היתה מוכנה לכך בשום אופן. תופעה דומה, אם כי כנראה פחות חריפה, מדווחת מצד זוגות סטרייטים שמשתמשים באם פונדקאית במדינה זרה כדי להביא ילדים לעולם. במקרה של זוג הגאים, הסיבה לכך פשוטה למדי: כדי שהילד יתגייר, הוא חייב לגדול בסביבה אורתודוקסית. אפשר לומר הרבה דברים חיוביים על סביבת הגידול של שני הורים גאים, ובהתאם היא לא תהיה יהודית אורתודוקסית.

אם נניח עכשיו לבעיה החריפה של שימוש באם פונדקאית, יש כאן אי הבנה ניכרת מצד הרבה מאד חילונים. הכתבה מביעה זעם רב על כך שהרבנות לא מוכנה להקל על הגיור. אבל זה לא תפקידה של הרבנות להקל על גיור.

היסטורית, מסוף ימי הבית השני, היהדות היא דת שמקשה מאד על הצטרפות אליה, הן משום צווים קיסריים שאסרו על גיור – צו של אנטונינוס פיוס מאמצע המאה השניה – והן משום התגברות השנאה למין האנושי בקרב כותבי התלמוד. לפני זה, היהדות היתה דת מיסיונרית מאד, אבל לא זה הנושא שלנו. היהדות הרבנית, אחרי הטראומה של חורבן הבית השני, היא דת מסתגרת.

וזו זכותה המלאה. והיא לא צריכה לפתור את בעיותיהם של אנשים שכלל אינם נמנים על קהל מאמיניה. היא לא צריכה לשנות את עצמה, את המסורות ארוכות השנים שלה, רק בגלל שלכמה אנשים שלא יודעים וכנראה גם לא רוצים לדעת איך מתנהגים בתוך בית כנסת המסורות האלה לא נוחות.

השאלה "למה אתם מקשים עלינו" היא לא השאלה הנכונה. התשובה עליה ברורה לגמרי: אנחנו לא רוצים אתכם. אתם חיים באופן שמנוגד לחלוטין למה שאנחנו מאמינים בו ונמאס לנו לפזר עליכם אבקת פיות כדי שתרגישו טוב עם עצמכם. יש לנו ערכים ויש לנו עמוד שדרה. אולי כדאי שתצמיחו כזה בעצמכם.

השאלה הנכונה היא "למה אנחנו זקוקים לרבנים כדי לקבל זכויות במדינת ישראל." למה בעצם מעמדם של ילדים תלוי במישהו שלא מכיר אותם ולא רוצה להכיר אותם. התשובה על השאלה הזו צריכה להיות הפרדת דת ומדינה – אבל יש מעט מאד חילונים שבאמת מעוניינים בהפרדת דת ומדינה, זאת משום שהפרדה כזו תפרק את המילה "יהודי" מהמטען הלאומי שלה. היא תחזור למשמעותה המקורית, לפני שהופקעה על ידי הציונות, של חבר בקהילה דתית. ואם אתה לא חבר בקהילה הזו, במה אתה יהודי?

רוב היהודים החילונים לא רוצים לחשוב על השאלה הזו לעומק: היא לא נוחה ובסופה רובצת מדינת כל אזרחיה, שמשמעה ביטול מדינת הפריווילגיות של היהודים. בסופה רובץ שוויון, ואני חושד שהאנשים הטובים שזועמים על הרבנים שמקשים על החיים שלהם לא באמת רוצים ללכת את כל הדרך הזו. הם רק רוצים חותמת גומי שתאפשר לילדים שלהם חיים של שותפים מלאים בקהילה בעלת הפריווילגיות.

ומהבחינה הזו, דווקא הרבנות, שעומדת על עקרונותיה מול הריק המחשבתי של המוחים מולה, היא זו שמעוררת הערכה.

וכן, אני יודע שאת המילים "הרבנות מעוררת הערכה" אני אצטרך לבלוע, וכנראה הרבה יותר מהר מכפי שאפילו אני חושב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

"ועת נער נמלט אל גבול-שוֶדיה מציד,-

היא איננה פונה לעַיֵּן בַּמפות.

היא פשוט מוליכה אותו פנימה לַבַּית,

בלי לדעת כי זו שאלה של טרַנְסְפורט.

מדינות בעולם יש גדולות שבעתים

ומקום בהן רב למַחְסֶה וּמָלון,

אך לפני הצילן איש-טובע ממים

אוהבות הן תמיד להביט בַּמִלון.

יען שפת מִלּוֹנָן ססגונית כַּפּרפר היא –

יש "קצה-גבול-של-יכולת", או "כושר קליטה".

רק בשוֶדיה עוד חי המנהג הברברי

להציע לַהֵלֶך כוס תה וּמִטָּה.

ולכן הגדרות היא איננה בוררת

ואיננה מרבה דקדוקי מנגָנון,

היא כותבת פשוט: "הַכְּנִיסָה מֻתֶּרֶת"…

ויסלח לה האל על דלוּת הסגנון." (נתן אלתרמן, "הלשון השודית", 1943)

אחד האנשים המסוכנים ביותר והמאוסים ביותר בימין הישראלי הוא גדעון סער. לא רואים עליו שהוא כזה. מדובר באחד האנשים האפורים ביותר שתפגשו, עם קול קלוש ומעט צפצפני, מה גם שהחבר של שלי יחימוביץ' התפרסם בכך שהוא הולך למועדונים בתל אביב ושלעתים הוא גם מתקלט. במסווה של אחד מהחבר'ה, לא אחד ממזילי הריר מעוצמה לישראל, הפך סער לשר החינוך הימני ביותר. הוא השתמש בתנועה הפולקיסטית "אם תרצו" ככלבי התקיפה שלו: שובל ושאר הליצנים היו, בהזמנתו של סער, מציגים איזה "דו"ח" מופרך – בדרך כלל טקסט מדולל של המכון לאסטרטגיה ציונית או נג"ו מוניטור, שום דבר חדש – לכנסת, ואז שר החינוך היה מכריז שנושא חמור הועלה על סדר היום, והיה משליך מאחוריו את כל המשקל של משרד החינוך.

עכשיו מחזיק סער באחד התפקידים החזקים בישראל, שר הפנים. האחרון לא דומה למקבילו הבריטי או האמריקאי; הוא דומה יותר למקבילו הצרפתי או הסובייטי/רוסי. הוא היורש בתחומי ישראל של הנציב העליון, ומחזיק בכוחות שיונקים את שורשיהם מהפחה הטורקי. הוא יכול לסגור עיתונים ולבטל את אזרחותם של ישראלים. אלה כוחות שנעשה בהם שימוש נדיר, אבל הם מעולם לא בוטלו. בכוח אחר, ביטול תושבות, נעשה שימוש תדיר הרבה יותר, במיוחד כלפי תושבי ירושלים המזרחית.

אמש (א') העלה סער את הצעת החוק הראשונה שלו כשר פנים לוועדת השרים לענייני חקיקה, שבשנים האחרונות היא זו שקובעת בפועל אם חוקים יעברו או לא. הסכמה של הוועדה משמעה שהצעת החוק זוכה לרוב כמעט אוטומטי בכנסת. הצעת החוק של סער, שעברה בקריאה ראשונה בכנסת הקודמת, תעבור כעת לכנסת לקריאה שניה ושלישית. היא אוסרת על פליטים ("מסתננים", בלשון החוק) להוציא כספים מישראל, בכל צורה שהיא. הפליט יוכל להוציא כסף מישראל רק כאשר הוא עוזב אותה, וייאסר עליו להוציא יותר מאשר שכר המינימום כפול מספר החודשים ששהה בישראל.

רשמית, המטרה של הצעת החוק היא למנוע מפליטים להוציא כסף מישראל עבור פליטים אחרים. הסיבה לכך, טוען סער, היא שהוצאת הכספים מישראל היא הסיבה העיקרית להגעת הפליטים לישראל. זה קצת משונה: ממשלת נתניהו כבר הכריזה נצחון על ה"מסתננים." בדצמבר האחרון, טען נתניהו שאפילו לא פליט אחד לא הצליח להגיע לישראל; בתחילת החודש, אמר סער עצמו שרק שלושה "מסתננים" נכנסו לישראל בחודש מארס 2013, ונמסר שבפברואר היה מספרם עשרה. שותפות האינטרסים בין ישראל ובין הסאדיסטים הבדואים בסיני כבר השיגה את מטרתה. אז מה בדיוק אמורה הצעת החוק הזו להשיג?

את שוד הפליטים, כמובן. גם כך חלק ניכר מהם לא מקבלים שכר בצורה מסודרת, וכאשר הם מגורשים חלאות האדם שהעבידו אותם עושים כמיטב יכולתם לא לשלם להם את המשכורת האחרונה, ביודעם שכאשר הם כבר יהיו באפריקה ומשם הם לא יוכלו לקבל את הכסף. מדינת ישראל לא העמידה לדין אפילו לא אחד מהעלוקות בדמות אדם האלה. הם יהודים בחלקם הגדול, אחרי הכל, וגם הם בדרכם עושים את רצון המשטר.

עכשיו כל פליט שיגורש מישראל, אם יסתבר שיש עליו סכום כסף שגדול מדי לדעת שר הפנים, יצטרך לוותר על כסף שהורווח בעמל וזה יוחרם על ידי המדינה. סער חושב שמדובר בכסף ששייך למישהו אחר ולא לאותו הפליט? נהדר. יואיל ויציג ראיות לחשד הזה, ייקח את האיש לבית משפט, ושם יציג ראיות שאומרות שהכסף לא שייך לו. כך עובדת מדינת חוק. האגודה לזכויות האזרח ציינה כי במהלך הדיונים בוועדת הפנים, הוסף לחוק סעיף שאוסר על הוצאת רכוש של פליטים מישראל – כדי להמנע מהמצב המביך, שבו ישראל מגרשת אנשים אל מותם אבל מחזיקה במחסנים את הרכוש שלהם ולא שולחת אותם אחריו. לעתים הרכוש הזה כולל את התרופות שיכלו להציל את המגורשים, אבל אל דאגה – אלה לא יהודים. מעכשיו, הבעיה הזו לא תתקיים. הרכוש הזה, כבשת הרש, יולאם ויימכר.

האם המדינה תרוויח הרבה מהשוד הזה? לא סביר. מדובר בסכומים זעומים. יש להניח שהפליטים ממילא מרוויחים הרבה פחות משכר המינימום. גם מכירת הרכוש שלהם לא תכניס כסף רב. אז למה כל זה? למה הצעת החוק הזו?

קשה שלא להגיע למסקנה שמדובר באחת משתיים: או נסיון הפללה של הפליט, מה שיאפשר לישראל לכלוא אותו ללא משפט לשלוש שנים לפחות באחד ממחנות הריכוז שנבנו לשם כך; או בסאדיזם נקי, כרכור נצחון סביב אנשים שכבר הובסו על ידי החיים, רבים מהם ניצולי מחנות העינויים בסיני, שילמדו עכשיו את הלקח שעם שמתקרבן סביב עברו כפליט מסוגל להתנהג כבריון משולח רסן, שהילד המוכה הופך בקלות לגבר מכה. מילולית, לעתים. כליאתו של הפליט תעלה למדינה יותר מהשלל שהיא תגבה ממנו, כך שיש להניח שהסיבה האמיתית היא סאדיזם.

כשהפכה גרמניה הנאצית למקום שיהודים שוב אינם יכולים לחיות בו, אחרי חוקי נירנברג ובמיוחד אחרי ליל הבדולח של הרייך, כל מי שיכול היה להמלט, נמלט. דווקא אז, הידקו הנאצים את חוקי הרכוש ויצרו כמה חוקי עוול חדשים, כדי למנוע מיהודים להוציא את רכושם. הביזה הלאומית הזו, שבאה אחרי גל הביזה של "אריאניזציה" של הרכוש היהודי – כלומר, העברתו בפרוטות לידיים גרמניות – חולקה ביד רחבה על ידי הנאצים למעמד הבינוני והבינוני התחתון. כך הפכו את כלל האוכלוסיה לשותפה בפשע. סביר להניח שהמעמד הבינוני או הבינוני הנמוך הישראלי לא יראה ולו מטבע משומש של עשר אגורות מביזת הפליטים האפריקאים, ועדיין המהלך הזה יתקבל כאן בצהלה, השתתפות מרצון בפשע, יריקה על מי שכבר הוכה.

ילדים מוכים, כבר אמרתי? אנחנו תלמידים שקדנים, שקדנים מאד.

ועוד דבר אחד: ביום חמישי הקרוב, בשעה 17:00, ייערך יום זכרון לקורבנות רצח העם בדארפור בכיכר רבין בתל אביב. מטבע הדברים, הוא יעסוק גם במצבם של הפליטים בישראל. פרטים כאן.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם

(יוסי גורביץ)

אתר "הארץ" יצא הבוקר בכותרת ראשית, שדיברה על כך שחוברת הלכות של הרבנות הצבאית קובעת ש"גויים אינם זכאים לזכויות שוות במדינה." נראה ש"הארץ" רוצה להיות יותר מדי הניו יורק טיימס, שכן כמו האחרון גם הוא נוהג לקבור את הכותרת האמיתית. במקרה שלנו, מדובר באמירה של הרבנות הצבאית ש"ממילא התפישה הרואה את הגויים כשקולים לישראל בזכויותיהם במדינה נוגדת את דעת התורה, ואין תוקף הלכתי לנציגי המדינה לפעול בניגוד לרצון התורה”. הדגש שלי.

שימו לב מה קרה כאן: פקידי משטר – רבנים שכירי הציבור – הודיעו שלנציגי המדינה, גם נציגי המדינה הנבחרים, אין סמכות לפעול בניגוד ל"רצון התורה," כלומר בניגוד לרצונם-שלהם. את זה הם אמרו, כעובדה, לחיילים שאולצו לקבל את הטקסט שלהם, טקסט שנכתב בכספי ציבור, הודפס בכספי ציבור והופץ בכספי ציבור. ואף אחד בכל השרשרת לא עצר לרגע לשאול מה לעזאזל קורה פה.

כל פקיד אחר, בכל מוסד אחר, שהיה מעז להודיע שנבחרי הציבור יכולים להגיד מה שהם רוצים, הם לא יכולים לחלוק עליו, היה נפרד במהירות מתפקידו. לרבנים – וכפי שראינו במקרה של הרמטכ"ל, גם לקצינים בכירים – מותר לצאת נגד הרשויות הנבחרות. אם לשפוט על פי התקדימים, כשינסו להדיח אותם הם ימררו בדמעות תנין על כך שפוגעים בזכות הביטוי שלהם. אז לא, לפקיד בתשלום – ואני מצטער, התואר "רב" לפני השם שלכם לא משנה את העובדה שאתם פקידים בתשלום – אין סמכות להודיע על הפיכה ואז לילל שסותמים לו את הפה.

הטקסט הזה של הרבנות מלא תופינים דומים. אילו הייתי אנטישמי, הייתי מקפיד שהטקסט הזה, שבו נקבע שלא יהודים הם רק אורחים בישראל ואינם אזרחים שווים; שנשים נחותות מגברים; ושיש לחייב לא יהודים לחיות תחת סממני דת יהודיים – מזוזות – ולאיים עליהם בהעמדה לדין אם הללו ייפגעו, יופץ בכל שפה אנושית. כפי שהגורמים הרשמיים של ישראל גוזרים על הלא יהודים, הייתי אומר, כך יש לגזור על היהודים בכל מקום ומקום. מדינה שהפקידים הרשמיים שלה, שעד כה הם עדיין בתפקידם, קובעים שלא יכול להיות שוויון בין יהודים ולא יהודים, לא תוכל להתלונן אחר כך כשמדינה אחרת תפלה יהודים לרעה. החוברת של הרבנות הצבאית מציגה את כל היללות של מדינת ישראל הרשמית על אנטישמיות במדינות אחרות כיללת תנים, צביעות שאין להתייחס אליה אלא בסלידה.

העובדה שהרבנות הצבאית היא מקדם האנטישמיות מס' 1 לא צריכה להפתיע מישהו. מי שאישר את החוברת הזו הוא מיודענו אל"מ הרב אייל קרים, רמ"ח הרבנות הצבאית ומי שמנהל את מערך פסיקת ההלכה בצה"ל. אתם עשויים לזכור אותו מהפרשה שבה אישר אונס בזמן מלחמה ואחר כך נאלץ לבצע נסיגה צרפתית. דובר צה"ל נחלץ להגנתו בפרשה ההיא – אז "הארץ" לא רצה להתייחס למה שנחשף בבלוג הזה – ועכשיו הוא לומד, להוותו, שמי שהולך לישון עם כלבים מתעורר עם פרעושים.

עכשיו דובר צה"ל נאלץ להגן על הצורה הבוטה ביותר של הדרת נשים. בפסיקה שנחשפה הבוקר, כותבים הרבנים בשאלה האם מותר לקצינה בכירה לתקוע מזוזה שטכנית כן, אבל מאחר ומדובר במבני ציבור "ראוי יותר להחמיר" ולמנוע זאת ממנה משום "כל כבודה בת מלך פנימה."

"כל כבודה בת מלך פנימה" מפגין את הבורות האורתודוקסית בעברית. המילה מתייחסת לאוצרותיה, כבודתה, של בת המלך; הבורים שנחשבים לפרשנים אורתודוקסים חשבו שלא מדובר ב"כבוּדה" אלא ב"כבוֹדה." המשפט הזה הוא הקוד לכל הלכות הדרת הנשים. מה שהפסיקה הזו אומרת בעצם הוא שראוי שהקצינה הבכירה תדחוף את עצמה לאיזשהו מקום שבו אף אחד לא יוכל לראות אותה ולא יוכל להתגרות מעצם קיומה הנשי. לפסוק שאסור לקצינה בכירה בכלל לדבר עם גברים, שלא לומר על לחלק להם פקודות (זו הלכה מפורשת), הרבנים של קרים עוד לא העזו, אבל נראה מה הם יוציאו – בנייר רשמי, שמודפס בכספי הציבור – בשנה הבאה.

ואולי לא יהיה כזה. האיש שאחראי להפיכה האמונית שמבצעת הרבנות הצבאית בצה"ל, תא"ל הרב אביחי רונצקי – האיש והפסיקה שהתירה לא לטפל בשבויים – ממש לא אהב את מה שהוא קרא הבוקר ב"הארץ." התגובה שלו, כמובן, היתה להאשים את העיתון: הוא אמר שהמטרה של העיתון בפרסום היא "להרחיק את הציבור מהיהדות."

מצד שני, רונצקי מבין היטב שהבעיה היא לא בעיתון אלא בטקסטים של הרבנים שבאו אחריו. הוא לא מתנער מהם חלילה, אלא חושב ש"מן הראוי היה שלא לפרסם את הדברים כפי שהובאו בחוברת, זאת מתוך העיקרון של 'חכמים היזהרו בדבריכם', ומתוך הערכה שדברים מעין אלה יעוררו גלים ודיונים הנועדים לייצר מראית עין לפיה התורה נגד גויים."; לדבריו "עקרונות הלכתיים כדוגמת זה שהועלה בחוברת דינם להישאר בבית המדרש שכן קשה להסבירם לכלל הציבור." רונצקי אמר עוד "כי המגמה צריכה להיות קירוב של חיילים למקורות היהדות ומתוך כך חיזוק רוח הלחימה, וגישה שכזו עשויה להיפגם בעקבות פרסומים ברוח זו, ו"כשם שמצווה לומר דברים נשמעים כך מצווה שלא לומר דברים שאינם נשמעים."

מה אומר רונצקי ליורשים שלו? תקשיבו, טמבלים, ותקשיבו לי טוב. עוד לא הגיע הזמן לומר את האמת בפומבי. היא עדיין צריכה להיות במרתפים. הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו הוא שמישהו אשכרה ישים לב לתכנית האמיתית שלנו. הפסיקו, במיידי, לפרסם את הדברים האלה וליצור בכך מצב שבו מישהו יכול לצטט אתכם באופן שאי אפשר להתכחש לו. אמרו את הדברים בעל פה, בכינוסים של אנ"ש, ורק שם. מה אתם רוצים, שהם יתעוררו וישימו לב להפיכה שאנחנו מבצעים? הנה, הם כמעט כבר בידיים שלנו: הרמטכ"ל מתרפס בפני המחנה שלנו ובקרוב יתחיל לספור בנות שירות לאומי כאילו הן חיילות של ממש. הם מאד טובים בהכחשה עצמית; למה אתם מכריחים אותם לראות לאיזה סוג של מדינה אנחנו מובילים אותם?

זכרו את הדברים של רונצקי, זכרו אותם בפעם הבאה שאיזה חובש כיפה ינסה לומר לכם שהדברים הם לא כמו שהם נראים ושאתם חסרים הבנה בנושא. הוא ינסה למרוח אתכם. זה לא שהדברים המפלצתיים לא שם; זה שלא צריך לדבר עליהם בפומבי. בינתיים.

וזו עדיין רק עוד שכבה אחת של הבצל. יש עוד שכבות. נדון בעוד אחת מהן.

[]

במשך שנים, כשהטיחו בחובשי הכיפות שדמוקרטיה ויהדות לא יכולים לחיות בכפיפה אחת, הם נהגו לסגת את מתרס משומש, "דינא דמלכותא דינא." כמו כמעט כל מה שחובשי כיפות אומרים בציבור, זה היה במידה רבה שקר, שהסתמך על הבורות של המאזין.

"דינא דמלכותא דינא" הוא התפיסה שלמלכות יש חובה לשמר קודם כל את הסדר, ומתוך החשש המזרח תיכוני כל כך מפני אנרכיה – "הווי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו בלעו" – היא קובעת שעל הנתין היהודי לציית לחוקיהם של שליטים זרים, כל זמן שאלה אינם סותרים במפורש את ההלכה. התפיסה הזו מגיעה עמוק בתוך התקופה הפרסית, אחרי ששרידי הריבונות היהודית היו רק זכרון רחוק. חלק מהפוסקים מניחים שמדובר גם במלך יהודי, אבל בזמנם זו היתה אגדה רחוקה.

"דינא דמלכותא דינא" היא השלמה עם מצב קיים, לא קבלה שלו, ומהבחינה הזו מדינה יהודית מאתגרת את ההלכה הרבה יותר מאשר סתם שלטון. מדינה יהודית, אחרי הכל, אמורה להיות יהודית. קיומה של ממלכה יהודית שאיננה אוכפת את חוקי ההלכה היא מצב בלתי נתפס מבחינה הלכתית. דווקא במדינה כזו, "דינא דמלכותא דינא" בעייתית מאד.

מבין שלוש זרועות השלטון, איבדה היהדות ההיסטורית בשלב מוקדם את הזרוע המבצעת, כמו גם את הזרוע השופטת, אבל היא נאחזת בציפורניים בזרוע המחוקקת. היא לא יכולה לקבל מצב שבו יש גוף אחר שמוסמך לקבוע חוקים, במיוחד אם החוקים הללו מנוגדים לחוקי ההלכה. מבחינה זו, "דינא דמלכותא דינא" במדינה יהודית היא לא רק אבסורד, היא חוצפא כלפי שמיא.

העובדה הזו משמעה שאורתודוקסים של ממש, לא אנשי עושי מצוות מלומדה, יכולים לנקוט בשתי גישות כלפי מדינה יהודית שאיננה מדינה הלכתית: הם יכולים לפתח עוינות ולבדל את עצמם ממנה; והם יכולים לנסות להשתלט עליה ולשנות אותה. החרדים, לגווניהם השונים, דגלו היסטורית בשיטה הראשונה; חובשי הכיפות הסרוגות בגישה השניה. זה הופך אותם, למרות שירותם בצבא – למעשה, בגלל שירותם בצבא – להרבה יותר מסוכנים למדינה חופשית.

המשמעות של התפיסה הזו – ומישהו כתב את זה לפני ושמו נשמט מזכרוני – היא שההלכה מכילה מטען רב עוצמה כנגד כל נסיון להקים מדינה יהודית. שהרי פיגורה של ההלכה, וחוסר היכולת לעדכן אותה – כל עדכון ייחשב לרפורמה וככזה ייפסל מיד  – מונע ממנה להקים מדינה מודרנית; ועמדתה חסרת הפשרות של האוליגרכיה הרבנית, שימור הכוח של הרבנים על החקיקה ההלכתית, מונעת פשרה עם מדינה יהודית שאיננה הלכתית. המתח הזה, בין דינא דמלכותא דינא ובין מדינת יהודים, הוא זה שנחשף באמירה של רבניו של קרים על כך שלנבחרי הציבור אין סמכות לצאת נגד התורה.

והעובדה שהמדינה הזו קמה בשטחים שעל פי ההלכה ישובו לידי היהודים בימות המשיח, רק משחקת לידיהם של האורתודוקסים. באיזו זכות אתם יושבים כאן, הם שואלים בלגלוג, באיזו זכות גירשתם את הערבים שישבו כאן לפניכם (בהיותם בוגרי מערכת חינוך שאמונה על דו פרצופיות, לא תהיה להם בעיה, דקה אחר כך, לטעון בשצף קצף שלא היה כל גירוש, ולא לזהות – באמת לא לזהות – את הסתירה.) אין לכם זכות כאן, אם אינכם יהודים הלכתיים. רק מדינה הלכתית יכולה לקום כאן.

בפומבי, כמובן, הם יאמרו דברים אחרים לגמרי. ראו את מסע ההונאה של בנט, שהצליח להוכיח שמספר החילונים השוטים הוכפל בארבע השנים האחרונות. על כך נזף רונצקי ביורשיו: על שחשפו את האמת מוקדם מדי, מוקדם מכדי שאפשר יהיה לכפות אותה.

ועוד דבר אחד: רני רהב צווח היום משהו על השנאה כלפי האוליגרכים. אם יש משהו מאוס יותר מן האוליגרך שמתקיים על דמו וחלבו של עמו, הרי זה האדם שמכרכר לפניו ושר – בתשלום, כמובן – את שירי תהילתו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שלא יחיה במדינת רונצקי-קרים.

(יוסי גורביץ)