השב”כ מאשים את התנועה האיסלמית בשיתוף פעולה עם החמאס – אבל עושה את זה בתקשורת, לא בבית המשפט, ובאופן שנראה מוזמן פוליטית

טוב, היה יכול להיות גרוע יותר. לפחות הפעם הם לא ארגנו פשיטה של אלף שוטרים על אום אל פאחם בטענה של ריגול עבור איראן.

זוכרים את האירוע ההוא? את הפשיטה חסרת התקדים, בשיא האינתיפאדה השניה, על ביתו של ראאד סלאח, שנגמרה בכך שבית המשפט פסל את הרוב המוחלט של הראיות והרשיע את סלאח בעבירה מינורית של צדקה לעמותת חמאס? אז השב”כ מנסה לרכב על הסוס הזה שוב.

השב”כ הודיע בקול תרועה וחצוצרות שהוא עצר בכיר כלשהו של החמאס, אחד מחמוד טועמה, והוא טוען שהוא, כך טמקא, “פיצח את הקשר בין החמאס והתנועה האיסלמית.” לכאורה, אמר טועמה בחקירתו שהוא העביר כספים לתנועה האיסלמית מהחמאס, ששימשו ל”קצבה חודשית” לצעירים שאמורים למנוע מיהודים לעלות על הר הבית; עוד נטען כי טועמה “העריך” שיש קשר סודי בין השייח’ ראאד סלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית, ובין החמאס. שניה, לא הבנתי. מה זאת אומרת, “העריך”? האיש, לדבריכם, אחראי על העברת הכספים בין חמאס והתנועה האיסלמית. הוא לא יודע אם יש קשר בין ראאד סלאח ובין החמאס? אם הוא לא יודע, מי יידע?

ואז קלטתי למה הידיעה הזו נשמעת לי מוכרת. ביום ראשון האחרון, דפק ראש ממשלתנו על השולחן והודיע שהוא לא מבין למה לא מוציאים את התנועה האיסלמית אל מחוץ לחוק. שר התחבורה, ישראל כץ – מה לעזאזל? – החרה החזיק אחריו, ואמר שהתנועה האחות של התנועה האיסלמית, האחים המוסלמים, הוצאה אל מחוץ לחוק בכל המדינות השכנות. וואלה. טוב לדעת שאימצנו את הכללים של הדמוקרטיות הידועות של מצרים וסוריה.

לנתניהו היה אפילו נימוק: אם הכריזו על כ”ך וכהנא חי כארגוני טרור, הוא רטן, אין סיבה לא לעשות את זה לתנועה האיסלמית. ובכן, למרות שאני חושב שהצעד ההוא היה שגיאה קשה – אפשר לקרוא שיחה מעניינת בנושא עם היועמ”ש דאז, מיכאל בן יאיר, כאן – כהנא חי וכ”ך אכן תמכו בטרור והימים היו הימים שלאחר הטבח במערת המכפלה שבוצע, יש להזכיר, על ידי נציג נבחר של כ”ך. אגב, לא כל כך מזמן נתניהו התנגד להכרזה על פעילי “תג מחיר” כארגון טרור (וטוב שעשה זאת); מסתבר שכשזה מגיע לתנועה האיסלמית, הוא נדיב יותר. אם לנתניהו יש איזושהי הוכחה שהתנועה האיסלמית מעורבת במשהו שדומה לטבח במערת המכפלה, יואיל להציג את הראיות.

וזו הבעיה העיקרית בהצהרה של השב”כ. אם אתם באמת סבורים שהתנועה האיסלמית מעורבת בטרור, או במימון של טרור, או מקבלת מימון מארגון טרור, אתם לא צריכים להוציא הודעות לעיתונות – אתם צריכים להוציא כתבי אישום. אה, אתם אומרים לי, אין לכם ראיות לכתבי אישום? בעסה.

אם ככה, סתמו בבקשה את הפה. אין לכם זכות, במדינה דמוקרטית, לטפול האשמות כאלה, שאי אפשר להתגונן נגדן, על תנועה ציבורית. לא משנה איזו תנועה ציבורית. אני רחוק מלהיות מחסידיו של ראאד סלאח; אני חושב שהוא המקבילה המוסלמית של שמואל אליהו. אבל, בניגוד לשמואל אליהו, סלאח מועמד לדין פעם אחר פעם.

התפקיד של השב”כ הוא לא לספק מטריה מודיעינית למאווים הפוליטיים של ראש הממשלה. התפקיד שלו הוא לסכל טרור וריגול. שוב: אם יש לו ראיות כנגד התנועה האיסלמית; אם יש לו ראיות ל”קשר סודי” בין סלאח ובין החמאס, יואיל ויפרוש אותן בבית המשפט, שם אפשר לפרק אותן ולהתגונן כלפיהן.

אלא שלשב”כ אין רקורד של הצלחה כנגד התנועה האיסלמית בבתי המשפט, אז הוא מעדיף ללכת לתקשורת. לזה קוראים הפצת שנאה ומדנים, וזה לא אמור להיות תפקידו של שירות מודיעין במדינה חופשית.

עד שזוכרים, כמובן, שהשב”כ לא רואה בעצמו שירות מודיעין של מדינה חופשית; הוא רואה בעצמו שירות מודיעין של המדינה היהודית. ראש השירות לשעבר והתקווה הלבנה הגדולה בהווה של השמאל הציוני, יובל דיסקין, כבר הצהיר בעבר שהשירות שלו יסכל גם פעילות חוקית של בל”ד, אם הוא ימצא שהיא “חותרת” תחת רעיון המדינה הציונית.

המילה “חתרנות” צריכה לצאת מהמילון של השב”כ. היא חמקמקה מדי, מעורפלת מדי, מזמינה שימוש לרעה. הוא צריך להתעסק בעבריינות. בוצעה עבירה? יוצגו נא הראיות. לא בוצעה עבירה? סתמו את הפה. גם חברי התנועה האיסלמית משלמים את המשכורת שלכם.

ובינתיים, אם אפשר, השתדלו להיראות פחות כמי שאצים לרצות את הממונה הפוליטי עליכם, ראש הממשלה. אתם אמורים לגלות מידה של עמוד שדרה, לעזאזל.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

המשטרה והשב”כ מוציאים צווים מנהליים של אלופי פיקוד (!) כי הם לא מסוגלים לעשות את העבודה הבסיסית שלהם

משטרת ישראל והשב”כ הודיעו אתמול (ד’) פומבית שהם לא כשירים לבצע את העבודה שלהם.

הם לא ניסחו זאת במילים אלה, כמובן.

המשטרה והמשטרה החשאית שכנעו את אלוף פיקוד מרכז ואת אלוף פיקוד העורף להוציא צווי הרחקה ומעצר בית לשלושה קטינים ובגיר אחד שמתגוררים, בהתאמה, בגדה המערבית ובישראל. הסיבה: הם מתכננים משהו לקראת ביקור האפיפיור, או על כל פנים כך חושדים במשטרה ובמשטרה החשאית.

מוקדם יותר, ניסתה המשטרה לשכנע שופט להוציא צווי הרחקה מהעיר העתיקה לשלושה אנשים, כשהיא טוענת שהם תכננו לפרסם כרוזים (!) נגד ביקור האפיפיור (!!!!1!). השופט זרק אותם מכל המדרגות, ובצדק. מותר בישראל לפרסם כרוזים. התוכן של הכרוז עשוי להוות עבירה, אבל את זה יבררו אחר כך. ודאי שמותר לישראלים להתנגד לביקור האפיפיור, ומותר להם גם למחות נגדו.

אז מאחר ובית המשפט בעט את המשטרה, לא היתה לה ברירה אלא לפנות למישהו שעל הצווים שלו אין ביקורת ואי אפשר לערער עליהם, קרי המפקד הצבאי. כן, ברכותי: כמו אצל השכנים במצרים, גם אתם חיים תחת משטר צבאי. נכון, רוב הזמן הוא יעשה כמיטב יכולתו שלא תבחינו בכך, אבל אם תעצבנו את הפקידים הנכונים, פתאום יפעילו נגדכם שטיקים שלקוחים ממצרים של א סיסי.

יש כמה אפשרויות. יכול להיות ששלושת הקטינים והבגיר מתכננים איזה פיגוע טרור נורא. אם ככה, נשמח לראות את הראיות של המשטרה החשאית. יכול להיות, מצד שני, שהם בסך הכל מתכוונים למחות על ביקור האפיפיור, ומה לעשות – במדינה דמוקרטית מחאה היא דבר חוקי ומותר. כן, היא יכולה לעצבן את האפיפיור, וכן, היא יכולה להביא את הסעיף למשטרה ולמשטרה החשאית, אבל היא עדיין חוקית.

כך או כך, מה שלא צריך היה לקרות הוא הוצאה של צווים מנהליים. מדובר בצעד דיקטטורי, שלא מאפשר לאדם להגן על עצמו מפני שרירותם של פקידים. מישהו אמר, והוא לא צריך לספק לזה שום ראיות, ואתה מוצא את עצמך בלי זכויות. יש משהו שנקרא חזקת החפות, יש משהו שנקרא הזכות למשפט הוגן, אבל זה לא כל כך משנה בדיקטטורה הצבאית שמעדיפה, לצרכיה, לתת לתושבים לשחק רוב הזמן בדמוקרטיה.

בדגש על רוב הזמן. רק הקפידו שלא לעצבן את האנשים המסוכנים באמת בדיקטטורה צבאית, את אנשי המשטרה החשאית. והו, יש להם הסברים. תמיד יש להם הסברים. הם יאמרו לכם שמדובר בסכנה ברורה ומיידית לבטחון האזור, הם רק לא יהיו מוכנים לומר לכם מהי. אתם צריכים לסמוך עליהם. בהתחשב בהיסטוריה שלהם – זוכרים את חיים פרלמן? את המעצר המנהלי של טלי פחימה? – אין שום סיבה טובה לסמוך עליהם; אבל גם אם הרקורד של המשטרה החשאית הישראלית היה צח כרבבה, אסור היה לסמוך עליה. ארגון חשאי שמתרגל שסומכים עליו מסתאב במהירות. הפיתוי לחתוך פינות גדול מדי.

ולמה המהלך הזה מוכיח שהמשטרה והשב”כ לא יודעים לעבוד? די פשוט. יש לכם ארבעה חשודים. אין לכם ראיות נגדם, על כל פנים כאלה שאתם יכולים להביא לבית משפט בלי שיצחקו עליכם. כל מה שאתם צריכים לעשות הוא לעקוב אחרי ארבעה אנשים מסביב לשעון במשך פחות משבוע. לנטר את כל השיחות שלהם ואת כל התעבורה שלהם, ולעקוב אחריהם-עצמם. ארבעה אנשים, שלושה מהם קטינים: זו לא משימה שצריכה להיות מעבר ליכולתכם. ומי יודע, אם תעשו את הג’וב שלכם כמו שצריך, אולי גם – מעבר לסיכול מה שזה לא יהיה שאתם חושדים שהם מתכננים – תוכלו גם לאסוף ראיות.

אבל המשטרה והמשטרה החשאית לא יודעים איך לעשות את זה. הם לא יודעים לחקור. ככה זה כשיש אלוף מאולף שיחתום על הצווים המנהליים מידי הבריטים. וכל זמן שהאלופים ימשיכו לשמש חותמת גומי, המשטרה והמשטרה החשאית לא יידעו איך לעבוד.

ככה זה בדיקטטורה צבאית: הטמטום מתוגמל.

ואה, כן. אם אתם חושבים שזה יעצור בימין הקיצוני, אתם משלים את עצמכם. זכויות האדם של קטיני הימין הם זכויות האדם שלכם. וכשלכם יסתמו את הפה בסמרטוט, כבר יהיה תקדים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה מאד בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מה אפשר ללמוד על תפקידה של המשטרה משיחת האזהרה של הבלוגר נועם ר.

הבלוגר נועם ר., שמפעיל את הבלוג o139, קיבל אתמול (ב’) זימון לחקירה ממפקד תחנת משטרה. הקצין לא אמר לו במה הוא חשוד, רק מסר לו את הטלפון של החוקר שאמור לחקור אותו. כשהגיע נועם לחקירה, הוא הופתע לגלות מולו את “רונה” הידועה לשמצה מהשב”כ, כמו גם רכז שב”כ אחר, ושוטר על תקן עציץ.

נועם, בקצרה, זומן לשיחת אזהרה על ידי השב”כ; הפעילות שלו, כמסתבר, היתה לצנינים בעיני המשטר הציוני. בשום שלב לא הוקראה לו האזהרה שהיתה הופכת את הפגישה לחקירה באזהרה, והנוכחים אמרו לו שהוא לא חשוד. עוד, אפשר לקרוא כאן.

בשיחה עם נועם, הוא מעריך – בעקבות חלק מהשאלות – שהחוקרים הגיעו אליו בעקבות ציוץ מסוים שכתב בטוויטר. הזהות האמיתית שלו לא חשופה שם, כך שזה צריך להדליק נורות אזהרה אצל מי שחושב שיש לו איזושהי אנונימיות ברשת. אבל חלק ניכר מהשאלות הוקדש דווקא לפעילות הפוליטית של נועם. בשב”כ, כמסתבר, לא אוהבים כתיבה על עצירים מנהליים ושביתות רעב.

זו, בקצרה, לא היתה חקירה. זו היתה שיחת הטלת אימה. בין השאר, נאמר לנועם שאם הוא ימשיך, מקום העבודה שלו בסכנה – בלי, נזכיר, שהוא נחשד בביצוע עבירה כלשהי. זה משהו שקורבנות הובר בשנות החמישים היו מכירים היטב.

אבל לא זה הנושא. לפני כמה שנים, בבלוג הזה היה באנר של “חקור אותי, יובל” – זכר לימים שבהם יקיר השמאל הציוני של היום, יובל דיסקין, הבהיר שהוא יסכל “פעילות חתרנית” של בל”ד, גם אם זו חוקית. העובדה שהשב”כ הוא משטרה חשאית פוליטית, שפועלת נגד מי שחורג יותר מדי מקו השורה של המשטר, היא הכל חוץ מסוד. שירות חשאי אחר, ה-MI-5 הבריטי – שנאלץ גם הוא להתמודד עם איום ניכר של טרור – הסיר מרשימת היעדים שלו את המאבק בחתרנות בתחילת שנות התשעים, אחרי שהגיע למסקנה שמדובר בהגדרה מעורפלת, שגוררת מעקב פוליטי אחרי פעילים לא אלימים שלא ביצעו שום עבירה על החוק. השב”כ, שצריך להגן על משטר אידיאולוגי, אם כי כזה שבדרך כלל כל כך מובן מאליו שהוא שקוף מבחינת רוב התושבים, עדיין נאבק ב”חתרנות.”

הסיפור, על כן, הוא לא השב”כ. הוא המשטרה. אילו היה נועם מקבל זימון לשיחה מ”רונה” בעלת המרתפים, הוא יכול היה להודיע לה בנימוס שממש לא בא לו ושהיא מוזמנת לעשות משהו אחר בזמנה. כמה פעילים שקיבלו שיחות כאלה עשו בדיוק את זה. אבל כשאתה מקבל זימון לחקירה משוטר, זה כבר סיפור אחר. לסירוב כזה יש השלכות – בין השאר, המשטרה יכולה, אם תסרב פעם שניה, להוציא נגדך צו מעצר.

אנחנו רגילים לחשוב על המשטרה כמין סוג של קרוב משפחה טמבל, לא מועיל אבל גם לא מי יודע מה מזיק; חסר יכולת באופן כללי, קצת מושחת, אבל לא פוליטי. אלימות משטרתית מופנית כלפי כל מי שמעצבן שוטרים, בין אם אלה מתנחלים או שמאלנים. אבל למשטרה הישראלית יש היסטוריה ארוכה של שימוש כמשטרה פוליטית. עיקר הפעילות הזו היתה, כמובן, מול הפלסטינים הישראלים, במיוחד בימי המשטר הצבאי – אבל לא מעט ממנה הופנה כלפי דיסידנטים באופן כללי.

עליית הליכוד ב-1977 ריסקה את משטר מפא”י, וסוף שנות השבעים ושנות השמונים היו תקופה של ליברליזציה יחסית במנגנוני האופל של המשטר. בשנות התשעים, המליץ השב”כ דרך קבע על יתר שילוב של פלסטינים ישראלים בתפקידי ממשלה ומשטר. השב”כ, שבימי בן גוריון ריגל אחרי מתנגדי מפא”י דרך קבע ושהאחראי עליו, איסר הראל, ישב בישיבות מרכז מפא”י, הפך ממלכתי. הוא ניסה להתנער מהדימוי מטיל האימה של הש”ב.

זה נגמר בבום באינתיפאדה השניה. והמשטרה תמיד שימשה כלי להטרדת מתנגדי הממשלה. פעילים מזרחיים, שהופללו פעם אחר פעם ונחקרו באלימות ולעתים אף בעינויים בשנות השבעים, למדו את זה על בשרם הרבה לפני שהמשטרה הפנתה את הכוח הגס שלה כלפי המחאה של 2012, אלימות שהתבטאה תקשורתית במעצר המופרך של דפני ליף. פעילי מחאה נחמדים פחות מליף ידעו שהם על כוונת רכזי המודיעין של המשטרה כבר ב-2011, והם מוטרדים תדיר גם כיום.

במקרה של ליף ונועם, המשטרה – ככוח הטלת אימה, ככוח סתימת פיות – הגיעה גם אל בעלי הפריווילגיות. לימדו-נא את הלקח: המשטרה איננה שם בשבילכם. במקרה הטוב אתם מבחינתה מטרד, במקרה הרע אתם חתרנים מסוכנים שצריך לדכא – גם אם לא ביצעתם שום עבירה.

וזו עוד סיבה – כפי שנכתב פה שוב ושוב – לפרק את משטרת ישראל.

(יוסי גורביץ)

שירותי הבטחון שוב עצרו אזרח, תוך מניעה של פגישה עם עורך דין. לנוהל הפסול הזה יש רק הסבר אחד: הרצון בהודאה

שורה של כלי תקשורת מחוץ לישראל דיווחו על כך שבסוף השבוע, עצר השב”כ את מאג’ד כיאל, אקטיביסט ועיתונאי המתגורר בחיפה, והוא חשוד במגע עם סוכן זר. עוד נמסר כי כיאל מנוע מפגישה עם עורכי הדין שלו.

אני לא יודע מה עשה כיאל, אם בכלל. יכול להיות שהוא באמת עשה משהו, ויכול להיות ששירותי הבטחון מנסים לשבור אותו על רקע הפעילות שלו. כזכור, השב”כ בימיו של יובל דיסקין – ההוא שמנסה להפוך בימים אלה לתקווה הלבנה החדשה והעונתית של השמאל הציוני; הוא מצויד בכל הקריטריונים הנדרשים, קרי עבר בטחוני על גבול פשעי המלחמה, משולב בשנאה יוקדת לנתניהו – הודיע שהוא שומר לעצמו את הזכות לעקוב אחר הפעולות של בל”ד אותן הוא רואה כחתרניות, גם אם הם אינן מנוגדות לחוק. כיאל הוא פעיל בבל”ד.

על כל פנים, ברור שמעצר ללא גישה לעורך דין הוא פסול מעיקרו. הכלי הזה, שלמיטב ידיעתי יחודי לישראל, על כל פנים בקרב המדינות שמתיימרות להיות דמוקרטיות, מוציא מאיזון מערכת שגם כך איננה מאוזנת דיה. היכולת של חשוד להתמודד עם מערכת התביעה היא בעייתית, ואם אנחנו מונעים ממנו גישה לעורך דין, אנחנו פוגעים אנושות ביכולת שלו להתגונן.

החשוד נמצא במצב שממילא מיועד לערער אותו. הגישה לעורך דין היא חיונית, ומכמה סיבות. בראש ובראשונה, היא עשויה למנוע מן הנאשם מלהפליל את עצמו. שנית, במקרה של מעצר על ידי מנגנוני חושך כמו השב”כ, המטרה של פגישה עם עורך דין היא לאפשר לנאשם להבין שהוא לא באמת נזרק לאיזה בור ושכל העולם שכח ממנו – גישה מקובלת בחקירות כאלה. בהנחה שלחשודים יש זכויות בסיסיות, בכלל זה הזכות להבין מה הם עושים ולא להפליל את עצמם, הרי ששלילת עורך דין מהם היא פגיעה מהותית בהם. ואף על פי כן, בתי המשפט – באצטלות דקות מן הדק – שוללים את הזכות הזו מהם, בדרישת השב”כ, פעם אחר פעם.

לאחרונה, היה המקרה של יהודה לנדסברג מחוות גלעד, שמואשם כעת – על פי הודאתו – בביצוע עבירות “תג מחיר.” השב”כ שכנע את בית המשפט למנוע עורך דין מלנדסברג בטענה שהוא ביצע עבירות בטחוניות; אף על פי כן, בכתב האישום נגדו, לא היה כל סעיף בטחוני. כלומר, אחרי שהשב”כ שבר את לנדסברג בחקירה של שבועות ללא גישה לעורך דין, והצליח להוציא ממנו הודאה, הוא הביא לכתב אישום שעקף בפועל את הסיבה המקורית שבשלה הצליח לקבל אישור למניעת עורך דין מהעצור. אפשר היה לצפות שאחרי תרגיל טרי כל כך, שופטים יסרבו לאפשר מניעת עורך דין בלי הסברים יוצאי דופן. זה לא קרה.

במקרה אחר, לפני כארבע שנים, הצליח השב”כ לקבל – אמנם מבית המשפט המאולף בפתח תקווה – צו שמנע משני עצירים אחרים, חיים פרלמן ודוד סיטבון, גישה לעורכי דין. פרלמן נחשד בסדרת דקירות שבוצעו לפני שנים; סיטבון הואשם שהוא השיג עבורו את הנשק; אף אחד מהם לא היה חשוד כסכנה עכשווית לבטחון. אף על פי כן, בתי המשפט אישרו את מניעת עורכי הדין – למרות טענות מופרכות של השב”כ, כביכול פרלמן סייע לא רק ליגאל עמיר, אלא גם לברוך גולדשטיין (!). פרלמן היה בן 14 ו-15, בהתאמה, בשני האירועים האלה; זה סוג הטענות שאחריהן, אתה צריך לתהות באשר לטיב שיקול הדעת של השופט ששמע אותן ולא בעט את נציגי המדינה מאולמו לכלא על בזיון בית המשפט. כעבור כחודש, נאלץ השב”כ לשחרר את פרלמן וסיטבון ללא כתבי אישום.

פרלמן היה חריג. רוב האנשים מודים. זה נכון תמיד, וזה נכון במיוחד בחקירה של השב”כ. מניעת עורכי דין היא הליך חריג ביחס שמתרחש רק במקרים של חשד לעבירות בטחוניות, כלומר כאלה שנחקרות על ידי השב”כ. זה רק מכפיל את הבעיה: השב”כ חריג גם כך ביחס לגופי החקירה האחרים בישראל, בכך שהוא פטור מלתעד את חקירותיו. פה צריך היה לתהות על שיקול הדעת של המחוקק: איך קרה שדווקא הגוף הידוע ביותר לשמצה כמענה בישראל – ועדת לנדוי מצאה שעינויים, ושקר עליהם, היו שיטה של השב”כ – קיבל פטור מתיעוד חקירותיו.

כשמצרפים את הפטור מתיעוד חקירות לאיסור הפגישה עם עורך דין, המסקנה המתבקשת היא שלאיסור של פגישה עם עורך דין יש רק הגיון אחד: הוצאת הודאה מן החשוד בטרם יוכל להתייעץ בעורך דין. בישראל, מהודאה משחרר רק המוות. היא מלכת הראיות, ואין בלתה. מעולם לא קבע בית משפט בישראל שעציר עונה, גם כאשר היה ברור לכל שהוא עונה. אנחנו לא יודעים מה קורה בחקירת שב”כ; אנחנו לא יכולים לדעת. הנחת היסוד שלנו, על כן, צריכה להיות שאם עציר טוען שהוא עונה על ידי השב”כ, נקבל את הטענה הזו כברירת מחדל עד אשר יוכח אחרת. חזקה על מי שיש לו מה להסתיר, שיש לו מה להסתיר.

עינוי לא חייב לכלול מהלומות או מכות חשמל. עינוי הוא גם אזיקה שלא לצורך. העינוי היעיל ביותר – בהנתן די זמן, מה שמניעת עורך דין מאפשרת, הוא עובד תמיד – הוא מניעת שינה, עינוי שהיה מוכר לאינקוויזיציה כ-tormentum insomniae. המטרה היא לאפשר לחשוד לראות עורך דין רק אחרי שכבר מסר הודאה וחיסל את עצמו.

לכך מתלווה שיטה נוספת: בדיוני מעצרים, השב”כ נוהג למסור לבית המשפט “חומר סודי”, כלומר חומר שכלל איננו נחשף להגנה ועליו היא איננה יכולה לערער. גם לשופט אין שום אפשרות לערער עליו. התוצאה היא, בעצם, שיטת “סמוך עלינו”, שאיננה חשופה לשום ביקורת. בתי המשפט ממשיכים לקבל את ה”חומר הסודי,” למרות העובדה שפעם אחר פעם – במקרה פרלמן שהוזכר למעלה, במקרה טלי פחימה, ואחרים שאני יכול לחשוב עליהם – מתברר שה”חומר הסודי” לא מבוסס בראיות. וכפי שאני לא נלאה לומר, “חומר סודי” עמד בלב פרשת דרייפוס – וה”חומר הסודי” הזה היה מפוברק, והמטה הכללי הצרפתי הסתבך בשקר על גבי שקר בנסיון להסתיר את עצם העובדה שהוא מסר “חומר סודי,” כי זה היה בלתי חוקי. מה שהביא את הרפובליקה הצרפתית כמעט אל מלחמת אזרחים בעניינו של סרן יהודי עם שם זר הוא דבר שבשגרה בבתי המשפט הישראלים.

השילוב של שלושת אלה – “חומר סודי,” המנעות מתיעוד חקירות שב”כ, ומעצר ללא גישה לעורך דין – הוא חיסול מעשי של יכולתו של חשוד להתגונן. בפועל, מדובר כאן בשיטה שמחליפה את המעצר המנהלי. לזה האחרון יצא שם רע במיוחד. ישראל עדיין נוקטת בו, כמובן; עשרות פלסטינים מוחזקים עדיין במעצר מנהלי. בימים האחרונים הודיע שר הבטחון, בוגי “משה” יעלון, שהוא שוקל להפעיל אותו גם נגד מתנחלים מציקים במיוחד, והדבר עורר סערה קטנה. מעצר ללא גישה לעורך דין הוא התחליף הזול, החוקי-יותר-לכאורה, של מעצר מנהלי: גם בו אין לשב”כ ראיות, אבל מעצר ללא עורך דין מאפשר לו זמן להפעלת לחץ בלתי סביר על נחקר עד שיהיו ראיות. העובדה שהוא נזקק למניעת עורך דין מהחשוד מדברת בעד עצמה: מה החשש הגדול ממפגש של עציר עם עורך דינו, אם לא שעורך הדין יאמר למרשו שתפקידו לסתום את הפה ולא להגיד כלום? לסתום את הפה ולא לומר דבר, גם אם – כמו במקרה של לנדסברג – החוקרים ישמיעו לו הקלטות של ילדיו הבוכים?

מדינה שמתהדרת בכך שבתי המשפט שלה עצמאיים לא יכולה להניח להם לשכב שדודים לרגלי המשטרה החשאית בכל פעם שנציגיה מואילים להגיע לאולם. אם לשב”כ אין ראיות, שיילך לאסוף אותן ויחזור אחר כך. התפקיד שלו הוא לא לשבור נחקרים. התפקיד שלו הוא לאסוף מודיעין וראיות. כשבית המשפט הופך לשפחה הנרצעת של השב”כ, הוא לא רק מועל בחובתו להגן על חשודים משרירותן של הרשויות: הוא גם פוגע בשאריות האמון במערכת המשפט. ולא נשארו הרבה כאלה.

ועוד דבר אחד: בעקבות הסטטוס האחרון של לפיד, נחשפה העובדה – באמצעות ביקורת ספרים מ-2007 – שהוא כבר טען פעם, בטור ותיק יותר, שזנון הוא פילוסוף בן המאה ה-16. כלומר, יש סיכוי גבוה למדי שמה שלפיד פרסם אתמול כסטטוס מקורי לחג הוא בעצם מחזור עצמי של טור עתיק. עד כדי כך שר האוצר משקיע בכם – ועד כדי כך מייחס רצינות לתפקידו החדש, שהוא לא טורח לערוך אותו שוב.

(יוסי גורביץ)

שופט חוקר בודק בימים אלה את שאלת מותו של ערפאת ג’אראדת. מומחית בעלת שם קובעת כי הוא מת כתוצאה מעינויים. התקשורת הישראלית מתעלמת

ראשית, העובדות שאינן שנויות במחלוקת.

ב-18 בפברואר 2013 עצרו חמושי צה”ל את ערפאת ג’אראדת, בן 30, תושב כפר סעיר הסמוך למברון. הוא נחשד בהשלכת אבנים ופעילות אנטי-ישראלית (”פעילות נגד בטחון המדינה”, בעגה של כוחותינו המזוינים). לאחר מעצרו, כמקובל, הוא הועבר לחקירת שב”כ.

שלושה ימים לאחר מכן, ב-21 בפברואר, ג’אראדת מובא להארכת מעצר. במהלך הדיון, הוא מתלונן על כאבים בגבו ובצוואר, והראה סימנים של מצוקה נפשית. עורך דינו, כמיל סבאג, ביקש מהשופט הצבאי רס”ן דוד קדוש להביא מומחים רפואיים לבחון את מצבו של ג’אראדת. יומיים לאחר מכן, לאחר ששב והתלונן על כאבים ונבדק מספר פעמים – בדיקות שלא העלו דבר – החליט השב”כ לחדש את חקירתו. כעבור זמן קצר, מת. עד כאן, אין מחלוקת.

מה היתה סיבת המוות? פה הסיפור מתחיל להתערפל. קרובי משפחתו של ג’אראדת טענו שהוא מת כתוצאה מעינויים. שודד הגופות הלאומי, ד”ר יהודה היס, קבע בדו”ח שלו שמדובר במוות טבעי. את החבלות בגופה הוא הסביר בכך שהן נובעות ממאמצי ההחייאה.

יכול להיות. עם זאת, יש טענות נגדיות. פתולוג פלסטיני קבע כי מותו של ג’אראדת נגרם כתוצאה מעינויים חמורים. העמדה שלו נתמכת על ידי מומחית בעלת שם, פרופ’ שבנם קורור פינצ’אנצ’י (Sebnem Korur Fincanci). הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, שהפנה את תשומת לבי לאירוע, מציין ש“ד"ר קורור פינצ'אנצ'י היא רופאה בעלת ותק של 31 שנה ומומחית לרפואה משפטית מזה 27 שנה. ד"ר קורור פינסאנסי תרמה לכתיבתו של פרוטוקול איסטנבול, מדריך שפורסם מטעם האו"ם, בעל תוקף בינלאומי בנושא של תיעוד וחקירת עינויים. מחקריה התמקדו, בין השאר, בנושאי שביתות רעב, קביעת מועד המוות, הפרות זכויות אדם וכן אבחון מקרי עינויים. מומחיותה זוכה להכרה בינלאומית , והיא השתתפה בין השאר בהוצאה המונית של גופות מהקבר בבוסניה ובבחינת טענות על הוצאות להורג בפיליפינים.” היא גם חברה מייסדת של קבוצת המומחים העצמאיים לרפואה משפטית.

חוות הדעת של פינצ’אנצ’י מצאה שהחבורות בגופו של ג’אראדת נראות כחבלות קהות שנגרמו כתוצאה מתקיפה בחפץ ארוך ועבה, ולא כתוצאה מנסיונות ההחייאה. היא קובעת כי ג’אראדת מת כתוצאה מבצקת ריאות שהובילה למצוקה נשימתית חמורה, שהם תוצאה של פגיעות שאותן חווה יום עד שלושה ימים לפני מותו.

אני לא פתולוג, ואין לי שמץ של הבנה בתחום, ועל כן לא אנסה בכלל לקבוע חוות דעת פורנזית. אני אציין כמה נקודות אחרות. קודם כל, שכמקובל בחקירות שב”כ, החקירה של ג’אראדת לא תועדה בווידאו – לשב”כ יש פטור, מעניין למה – ועל כן אנחנו צריכים להיות חשדנים יותר מהמקובל כאשר מישהו מת כתוצאה מחקירה כזו. שנית, היס הסתבך פעמים רבות בעבר, ולאחרונה צצו עדויות שהמכון המשפטי היה מעורב בטיוח של מקרי מוות של פלסטינים, כך שאנחנו צריכים לגלות ספקנות חריגה כאשר היס והמכון שלו טוענים שהכל בסדר במקרה כזה – במיוחד כשיש שתי חוות דעת אחרות.

שלישית, אף שמעולם לא נפתחה חקירה פלילית כנגד חשודים בעינויים – השב”כ משתיק תלונות כאלה באמצעות נציג שמכונה המתב”ן, ממונה בדיקות תלונות נחקרים, שאיכשהו אף פעם לא מצא תלונה כמוצדקת – הרי שאנחנו יודעים שהמשטרה והשב”כ נקטו בעינויים. ועדת לנדוי חשפה מספר גדול של שקרים בנושא – למעשה, שיטה של השב”כ לשקר בנושא. עיזאת נאפסו עונה ואין על כך מחלוקת. בשנת 1999, אסר בג”צ על שימוש ב”לחץ פיזי מתון,” אלא שזמן קצר לאחר מכן פרצה האינתיפאדה השניה, ויש יותר מדי תלונות על עינויים מכדי שנניח שהשב”כ אכן נמנע מלענות. בשנה הראשונה של האינתיפאדה, אגב, הדיווחים היו שהשב”כ משתמש במשתפי פעולה כדי לבצע את העינויים עבורו.

רביעית, ממכתב של היועץ המשפטי לממשלה לוועד נגד עינויים עולה שבימים אלה מתנהלת בדיקה של שופט חוקר בפרשת מותו של ג’אראדת. הבדיקה מתבצעת על ידי השופט עמי קובו מבית המשפט בפתח תקווה – בית משפט שידוע כידידותי לשב”כ – והיא נערכת בדלתיים סגורות. הסיבה לכך היא ככל הנראה שכל הליך שבו מעורב השב”כ מתבצע, אוטומטית, בדלתיים סגורות. אלא שכאן אנחנו צריכים לשאול: אם למותו של ג’אראדת לא היה כל קשר לחקירה שעבר, כלומר לא היה קשור לאנשי השב”כ, מדוע מתנהלת החקירה בדלתיים סגורות?

התקשורת הישראלית לא נוגעת בנושא. מותו של עציר פלסטיני, מוות שחשד חריף של עינויים מלווה אותו, לא מעניין אותה. אני אנקוט בדוגמא פרובוקטיבית במכוון. כל ישראלי זוכר איפה הוא היה כשבוצע הלינץ’ ברמאללה בשני חיילי המילואים. מותם של שני החיילים הללו היה מותם בעינויים של שני עצירים במשמורת חוקית, שלא זכו להגנה המתחייבת ושמותם, בצדק, הוביל לתגובה ישראלית חסרת תקדים נגד הרשות הפלסטינית.

גם ערפאת ג’אראדת היה עציר במשמורת. גם עליו היתה חובה להגן, שהיא חריגה מהחובה הרגילה, דווקא משום שהוא היה בשליטתן של הרשויות. כשהתקשורת הישראלית מעלימה את העובדה שיש חשד חריף שעציר נהרג במשמורת, היא מועלת בתפקידה ומשתפת פעולה עם שירותי הבטחון. מהאחרונים, ומעורכי הדין הנרצעים של הפרקליטות, שיגנו על כל דבר נבלה כמעט, אי אפשר לצפות לדבר. מסתבר שגם לא מהתקשורת הישראלית, שמזניחה במודע את ייעודה, שהוא ליידע את האזרחים, לא לבדר אותם.

זכרו את זה כששוב תעלה הטענה שישראל היא דמוקרטיה משום שיש בה עיתונות חופשית. עיתונות שמשתפת פעולה עם שירותי הבטחון איננה חופשית.

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

(המידע שבפוסט הזה מגיע ממקור אמין מאד שמבקש שלא לחשוף את זהותו או פרטים נוספים אודות הקורבן.)

יש נער בן 17 בשם סולימאן, תושב כפר בגדה המערבית. בשל המשבר הכלכלי בגדה, סולימאן ירד לדרום ישראל בניגוד לחוק כדי לשבור שבר. הוא עבד, בשחור כמובן, כעובד בניה עבור קבלן בדימונה. אין להניח שהרוויח כסף רב: השכר הממוצע בגדה המערבית – שבה יש אבטלה של כ-19.1% – לצעיר נטול תעודת בגרות הוא 99.8 ₪ ביום. אבל אין הרבה עבודות כאלה. היעדר היכולת להתפרנס במולדתו הוא מה שדחף את סולימאן לחפש עבודה בישראל.

יום אחד, לפני מספר חודשים, מעד סולימאן באתר הבניה, ונפל מן הקומה השניה. הדבר הראשון שקרה אחר כך הוא שהקבלן היהודי שלו נעלם מהשטח. הוא היה מוכן לשלם לסולימאן – אם כי פועלים מעידים שלעתים קרובות, מאחר והם עובדים לא מוסדרים, הם צריכים להתחנן על משכורתם, ולא תמיד הם מקבלים אותה – אבל הוא לא היה מוכן לקחת אחריות עליו. על ביטוח, כמובן, לא היה על מה לדבר.

סולימאן פונה לבית חולים בשכם, שם שהה עשרה ימים. אחר כך, הוא הועבר לבית החולים מוקאסד שבאל קודס (ירושלים המזרחית), שם נותח. לאחר תקופת החלמה של כחודש, הוא נשלח חזרה לביתו. כעת, הוא מזומן לבית החולים מוקאסד שוב, לצרכי בקרה ובמידת הצורך גם לניתוח נוסף.

אלא שיש בעיה. ברגע שסולימאן נפצע, הוא נכנס לרשימות של השב"כ כשב"ח. אתה שב"ח, אומר השב"כ לסולימאן: אתה לא רשאי להכנס לירושלים המזרחית, אפילו לא לצרכי טיפול רפואי. מתישהו, בלי ששמנו יותר מדי לב, ירושלים המזרחית – עיר ליבה של הגדה המערבית – נותקה ממנה בפועל. היכולת של פלסטינים להגיע אליה ממושטרת, תלויה באישורים. אפילו אם זה לצרכי טיפול רפואי. ומסולימאן, ילד בן 17 נטול הכשרה שניסה לפרנס את עצמו, נשלל האישור.

לא לגמרי. תשמע, אומר השב"כ, אתה עכשיו בקבוצת סיכון, אבל יודע מה? אנחנו נלך לקראתך. אתה יכול להגיע לבית החולים עם מלווה. המלווה? הוא יהיה איש חברת אבטחה שאנחנו סומכים עליה. זה יעלה לך 3,000 ₪ ולנו זה עולה יותר. איך אנחנו איתך?

סולימאן, כזכור, ניסה לקושש משהו כמו 100 ₪ ביום, כלומר 2,000 ₪ בחודש. הוא כבר הוציא לא מעט כסף – אני מניח שאת רוב הכסף שראה מהקבלן שנטש אותו, פצוע, למרגלות אתר הבניה – על טיפולים רפואיים. 3,000 שקלים, מבחינתו, הם חודש וחצי של עבודה. והוא לא יכול לעבוד. אין לו 3,000 שקלים. פשוט אין.

שניה, רגע. אם השב"כ חושב שסולימאן מסוכן לציבור, אף על פי שהוא כבר שהה במזרח ירושלים חודש מבלי לקחת בני ערובה או לפוצץ מבנים, אז, עם כל הכבוד, שיאבטח אותו. זה מה שעושה השב"ס, זה מה שעושה המשטרה. מתי לעזאזל הספיק השב"כ להפריט את הפונקציה הזו? מי אישר את ההחלטה הזו? ומי גזר עליה קופון? מי נהנה מהקומבינה השקטה הזו?

מאחר וזו החלטה של השב"כ, אין בעצם ערכאות ערעור. על שקיפות בתהליך קבלת ההחלטות הזה, כמובן, אין מה לדבר. אנחנו עוסקים בשו-שו. סולימאן, שהוא לכל דבר ועניין נתין של ישראל, צריך לשכנע אותה לתת לו מקבילה של תעודת מעבר פנימית כדי שיוכל לקבל את הטיפול הרפואי שהוא זכאי לו. או להשליש 3,000 ₪ שאין לו לאיזה קבלן עלום של השב"כ, שלא ברור באיזו דרך עלומה הוא קיבל את החוזה שלו.

זוכרים איך התגאתה מדינת ישראל, והשפריצה באמצעות כל מנגנוני ה-hasbara שלה, שהיא הסכימה להעניק טיפול רפואי לנכדתו של איסמעיל הנייה, אמל? אז קודם כל, צריך לומר שבניגוד לתפיסה האוטומטית הישראלית, אמל היתה – היא נפטרה בינתיים – אדם בזכות עצמו: היא לא היתה נכדתו של איסמעיל הניה, היא היתה קודם כל ילדה. ככזו, היו לה זכויות, ביניהן הזכות לטיפול רפואי; ומאחר והטיפול הזה לא היה זמין במולדתה, שכן ישראל, שכבשה אותה עד 2005, הקפידה שלא לבנות שם תשתיות כאלה, ומאחר וישראל מטילה מצור על רצועת עזה, היא היתה אחראית על אמל.

זה דבר אחד. הדבר השני שצריך לזכור הוא שמקרים כמו של סולימאן – כמו גם העובדה שישראל דוחה חלק ניכר מהבקשות לטיפול רפואי של עזתים – נפוצים הרבה יותר מאשר מקרה יח"צ מובהק כמו זה של אמל הנייה. סולימאן, לא אמל, הוא הכלל. והכלל הוא רשעות חסרת חמלה, עטופה היטב-היטב בז'רגון ביורוקרטי-בטחוני, שמדי פעם גם מנסה להרוויח קצת על חשבון המנושלים.

סתם סיפור קטן, יומיומי, מהסוג שלא עובר עורך ישראלי היום. כך נראה הכיבוש שלכם, יקירים: אל נא תסיטו ממנו את מבטכם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כלי התקשורת דיווחו הבוקר (ד') בהבלטה על כך שלראשונה, הוגש כתב אישום כנגד מבצעי פעולת טרור נוסח "תג מחיר." ראשיתה של הפרשה במעצרו של יהודה לנדסברג מהמאחז הבלתי חוקי חוות גלעד. לנדסברג הוחזק בבידוד וללא גישה לעורך דין במשך תקופה ארוכה. בסופו של דבר הוא הודה, שחזר את המעשה, והפליל שני מתנחלים אחרים, בנימין ריכטר ויהודה סביר. ריכטר, שהוחזק גם הוא ללא גישה לעורך דין, והודה גם הוא.

ובזה, פחות או יותר, זה נגמר: מהודאה משחרר רק המוות. בישראל, אחרי הכל, מספר משפטי הזוטא שבהם נמצא שעצירים עונו או שהוצאה מהם הודאה בכוח עומד על אפס. עורך דינם של השלושה, עדי קידר, אמר שהשב"כ הטעה את בית המשפט וייחס להם עבירה בטחונית – הם הואשמו בהשתתפות ב"התאחדות בלתי מותרת." נראה שקידר צודק: הסעיף הזה לא קיים בכתב האישום, כנראה משום שהוא בלתי ניתן להוכחה. צריך יהיה להוכיח התאגדות, אחרי הכל, וזה קצת יותר משלושה חבר'ה שמגיעים ביחד לבצע הצתה.

הח"מ איננו משפטן, אם כי הוא מסתובב יותר מדי עם כאלה, אבל על פניו ה"ה לנדסברג, ריכטר וסביר לא עשו אף אחד מאלה: לא הפיצו שנאה כנגד ממשלת ישראל או מי משריה; לא קראו ל"מיגור חוקתה של ישראל או ממשלת ישראל בכוח הזרוע או באלימות" (על איזו חוקה אנחנו מדברים, אגב?), לא הביאו ל"השמדת רכושה של ממשלת ישראל או לפגיעה בו," וודאי שלא היו מעורבים ב"מעשי טרור המכוונים נגד ממשלת ישראל או כנגד עובדיה"; על כל פנים, כתב האישום לא מייחס להם שום דבר מאלה. כך שלכל היותר אפשר להאשים אותם בכך שהם חברים בהתאגדות בלתי מותרת משום ששר הבטחון הכריז עליה כבלתי מותרת. זה כל כך מעגלי שאפשר להבין למה שירותי הבטחון לא רוצים לבחון את זה בבית המשפט.

מותר גם להניח שבחורינו המצוינים ידעו את כל זה, לפני שמכרו לבית המשפט את סיפורי הסבתא על "התאחדות בלתי מותרת", כדי שאפשר יהיה למנוע מהחשודים את הגישה שלהם לעורכי דין.

אז ככה נראית הצלחה של השב"כ ושל מפלג פשל"א (פשיעה לאומנית) של משטרת ש"י: טענות שווא, שלא לומר טענות כזב, בפני בית המשפט, שבתורן מביאות לשלילת זכות יסוד של חשוד, קרי הזכות להיוועץ בעורך דין. יצוין עוד כי מקורביו של לנדסברג אומרים שהוא סבל התעללות קשה בחקירה שלו, אם כי היא לא היתה פיזית – מדובר ביהודי, אחרי הכל, לא בפלסטיני. על פי הטענות, בין השאר החוקרים השמיעו לו הקלטות של ילדיו הבוכים. שימו אדם שאיננו עבריין קשוח במעצר שלא ברור מתי הוא יסתיים, מנעו ממנו גישה לעורך דין – שיסביר לו שמה שהוא לא עושה, אסור לו לחתום על כלום ואסור לו לדבר – ואז השמיעו לו את בכי ילדיו, וברוב המקרים הוא יחתום על מה שתרצו.

בחלק ניכר מהמקרים, מאחר והוא לא מכיר את המערכת, הוא יאמין בתמימותו שאם רק יוכל להגיע לבית המשפט ולהסביר לשופט מה קרה, הכל יפתר על הצד הטוב ביותר. זה לא המצב. כאמור, אם הודית, הסיפור נגמר. הודאה היא מלכת הראיות ובתי המשפט הישראלים מפגינים חוסר התעניינות נפשע באופן שבו היא הושגה.

צריך לומר שאם יצוצו הוכחות לכך שלנדסברג, ריכטר וסביר אכן עשו את מה שכתב האישום מייחס להם, לא אופתע כלל. אבל בינתיים לא ראיתי הוכחות. ראיתי רק הודאה, והדרך שבה היא הוצאה הופכת אותה לראיה טמאה. ככה נראים טובי המוחות של השב"כ – אני לא רוצה לדבר על משטרת ש"י, לטובתי ולטובתם – כשהם מתרגלים להשיג את הראיות על ידי עקיפת דיני הראיות: הם שכחו איך חוקרים. הם יודעים רק להוציא הודאות.

שוחחתי עם עו"ד קידר לפני מספר שבועות, כשהפרשה עדיין היתה חלקית תחת צו איסור פרסום. הוא אמר לי אז שהוא ייצג בעבר חשודים בפשיעה חמורה, בהשתייכות לארגוני פשע. אף אחד לא העלה על דעתו למנוע מהם גישה לעורך דין. זה כבר לא מדרון חלקלק, זה שיפוע. צריך לעצור את ההתנהלות הזו, ומי שחושב שהיא תיעצר בחשודים בתג מחיר, משלה את עצמו. הכיבוש משחית; אולי הגיע הזמן שגם בימין יבינו את זה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שלשום התכנסה וועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת לדון בדיון מהיר בעניין צווי ההרחקה המנהליים שמוציא אלוף פיקוד מרכז. תוך כדי הדיון הסוער שאל יו"ר הוועדה ח"כ דוד רותם את השאלה: "במדינת ישראל הוציאו נגד מישהו צו מעצר מנהלי?" ולכך ענתה לו היועצת המשפטית של אלוף פיקוד מרכז: "לא לא לא לא לא!". וידאו של ישיבת הוועדה אפשר למצוא באתר הכנסת. לרוע המזל, נראה כי צה"ל לא אמר את כל האמת לכנסת.

[בצילום מימין לשמאל: רמ"ט איו"ש, יועמ"שית בפקמ"ז, ונציג משרד המשפטים]

האדם הסביר שהיה שומע את הדברים האלה היה מבין שישראל לא מוציאה צווי מעצר מנהלי נגד אזרחיה, צווים שמאפשרים למדינה לכלוא כל אדם ללא הליך משפטי, בלי הצורך להגיש ראיות, ובלי יכולתו של האזרח להגן על עצמו מפני ההאשמות האלה, שגם הן נותרות חסויות. מדוע אם כן מעידים הגופים הממונים על שלילת חירותו של אדם בפני הרשות המחוקקת כי אין צווים שהוצאו נגד אזרחי ישראל, כאשר באותו הזמן ממש יושב אזרח ישראלי בכלא מגידו תחת צו מעצר מנהלי מזה שלושה חודשים?

ח'אלד ג'מאל דאוד הוא אזרח ישראלי צעיר נושא תעודת זהות כחולה, בן לאם ישראלית ולאב פלסטיני שמתגורר בשנים האחרונות בקלקיליה. בחודש נובמבר 2013 חתם שר הבטחון משה יעלון על צו מנהלי המורה על מעצרו, ויותר מכך, מורה למנוע ממנו מפגש עם עורך דין. למרות זאת, ארגון משפטי טוען כי עורכי הדין שלו ביקרו את דאוד לפחות פעם אחת. דף פייסבוק בשם "חדשות האסירים הפלסטינים בכיבוש" פרסם סטטוס לאקוני על הנושא וזכה לשני לייקים, ועד אתמול זה כל מה שפורסם. אזרח ישראלי נכלא ללא משפט לפני שלושה חודשים, ואיש לא יודע מכך.

אדגיש ואומר כי פרט לאמירה הכללית על "פעילות בטחונית" אני לא יודע למה נעצר דאוד, אבל זה בכלל לא משנה: עצם העובדה שאזרח ישראלי כלוא בצו מנהלי היא חשובה מספיק וראויה לפחות לדיווח קצר בתקשורת הישראלית, דבר שלא קרה עד אתמול כשכתב "וואלה" אמיר בוחבוט העלה ידיעה קצרה בנושא. אבל כשהגופים האמונים על המעצרים האלה, שאמורים להיות מפוקחים בידי ארבעה גופים שונים, יושבים מול וועדת הכנסת ונותנים מידע שאינו נכון בנושא רגיש כל כך – יש כאן בעיה אמיתית ויסודית. אמצעי המעצר המנהלי הוא אמצעי אחרון בהחלט שנועד להמצא בשימוש רק כאשר המדינה מוכנה לוותר על שלטון החוק לטובת "הבטחון" ועליו להיות בפיקוח הדוק של כל גורמי החוק במדינה. אסור להיווצר מצב בו אזרחים "נעלמים" ורשויות מסויימות מסתירות את המידע הזה מרשויות אחרות ומהציבור. זה קו אדום שאסור שיחצה אפילו תחת "מצב החירום" בו אנחנו מתנהלים כבר 66 שנים, וזה קו אדום נוסף שנחצה בדרכנו לאבד גם את שאריות שלטון החוק שעוד נותרו לנו.

(נועם ר.)

חמושי צה"ל הרגו הבוקר (ב') שלושה פלסטינים ופצעו עוד כ-15 מהם במחנה הפליטים קלנדיה; מצבם של שישה מן הפצועים מוגדר כקשה. כוח של מסתערבים נכנס לקלנדיה, הסתבך, והזעיק עזרה. החמושים טענו באמצעות דובר צה"ל שהם "חשו סכנה לחייהם."

כמה הערות. קודם לכל, לנושא "סכנת החיים": הופץ היום וידאו שבו רואים כלי רכב של צה"ל כשהם מותקפים באבנים וקרשים. זה נראה לא סימפטי, בלשון המעטה, ומנסיון אישי גם ההרגשה בתוך רכב במצב כזה היא לא משהו. אבל סכנת חיים אין שם. כלי הרכב ממוגנים בדיוק כדי לעמוד בסוג כזה של התקפות. העניין הוא, כמובן, שצה"ל כבר מזמן לא מעניש חיילים על הרג, כל זמן שהם יכולים לומר שהם "חשים" בסכנה; הצבא הרגיל את חמושיו לכך שעצם התחושה הסובייקטיבית של סכנה, גם אם הקשר בינה ובין המציאות האובייקטיבית רופף, די בה כדי להתיר הרג. כתוצאה מכך, אין לנו צבא אלא ערב רב של חמושים מבוהלים תמידית – לא ברור מה גרוע יותר, אם הם אכן פחדנים עד כדי כך או שמדובר בשקר לצרכי חקירה – שרואה גם בקשיש שמתיישב במיטתו סכנה שאין מנוס אלא מלירות בה. שיהיה להם בהצלחה במלחמה הבאה עם אויב של ממש.

שנית, המיקום. קלנדיה היא שטח פלסטיני מובהק. הפשיטה עליה – כמוה מתרחשות מדי לילה; שימו לב למבזקים על מספר מעצרי ה"מבוקשים" מדי בוקר – מעידה על כך שהקשקוש על כך שהפלסטינים שולטים על עצמם, שרוב הפלסטינים בכלל לא רואים חמושים ישראלים, ושכל מה שנשאר הוא שטחי סי שהם שטחים פתוחים הוא שקר גס. הכיבוש מעולם לא נפסק, הוא רק שינה – וכלי התקשורת בישראל הפסיקו לדווח עליו, אלא כאשר יש הרוגים. המפיץ העיקרי של הבדותה הזו הוא מנהיג האחים היהודים, נפתלי בנט, שפשוט לא הולך לו בזמן האחרון עם השקרים. למזלו, יש לצידו מכונת שקרים שפולטת כאלה על בסיס יומי, לעתים על בסיס שעה, ושמרתקת אליה את העיתונאים. (בהערת אגב, על הרבה מהשקרים וסתם השטויות של יאיר לפיד אין לי זמן וכוח להגיב כאן; מומלץ לעקוב מדי פעם אחרי עמוד הפייסבוק של הבלוג. אלא אם אתם לא בפייסבוק. לא אני אהיה מי שיפיל אתכם למלכודת הזו.)

הנקודה השלישית היא אולי החשובה מכל: עליונות אינסטינקט הציד על פני כל שיקול אחר. יש להניח שהאדם שנחטף הבוקר (כן, נחטף – מצד אחד הוא לא יזכה לתנאים של שבוי ומצד שני, הוא לא יראה עורך דין בעתיד הקרוב, והוא צפוי לעינויים) לא היה בדיוק איימאן אל זוואהירי. אילו היה מבוקש כבד, סביר הרבה יותר שהיה מחוסל מהאוויר או בירי ממארב, ולפני שלוש שנים צה"ל הודיע לנו שעקב השת"פ עם הפלסטינים כבר כמעט שלא נותרו מבוקשים. סביר להניח שבשב"כ ובצה"ל מודעים לכך שזו רק שאלה של זמן עד שפעולת מעצר כזו תסתבך. לפני כשנה וחצי, כזכור, הסתבכה משימת אימון של מסתערבים וזה נגמר בהרג של פלסטיני.

להרג כמו שאירע הבוקר יש פוטנציאל להדליק את הגדה כולה, ובצדק. כמו כן, הוא מסוגל לפגוע בשיתוף הפעולה עם הרשות הפלסטינית, שיתוף הפעולה שהוא הגורם המרכזי – הוא ולא גדר, הוא ולא שב"כ – בכך שאין פיגועים בשנים האחרונות. יש גבול לכמות הפעמים שבה קצינים פלסטינים מסוגלים לספוג פשיטות של צה"ל בשטח פלסטיני, ודאי כאלה שנגמרות בהרוגים אזרחיים. יש גבול לכמות הפעמים שבהם אתה יכול להסתכל לעצמך במראה לפני שאין לך ברירה אלא להודות בכך שאתה משתף פעולה עם האויב – לשם מטרה טובה, כמובן, המטרה של הקמת מדינתך העצמאית; אלא שזו איננה מתקרבת ולו כמלוא הנימה, ואתה נשאר עם התהיה האם שיתוף הפעולה עם האויב לא היה רק בעייתי מוסרית אלא גם שגוי טקטית.

שיקול כזה היה מצמצמם משמעותית את הפעולות של צה"ל והשב"כ בשטחי איי. אבל, כפי שמעידים מעצרי הלילה הבלתי פוסקים, זה לא מה שקורה. הסיבה לכך היא העובדה שהשב"כ – וראשיו הודו בכך – מפעיל שיקול טקטי צר. המטרה שלו, ולחלוטין אפשר להבין אותו ואת רכזיו, היא למנוע פיגועים או אפילו חשש לפיגועים. אם יש לו חשוד, הוא ירצה לעצור אותו. מותר לחשוד שהמח"טים של צה"ל, בוגרי האינתיפאדה השניה, אנשים שכל מהותם היא ציד מבוקשים ומי שאטסטרגיה מבחינתם היא קורס שהם דילגו עליו בפו"מ כי לא היה זמן, לא בדיוק מהווים בלם לתפיסה הזו.

אבל השיקול הטקטי חותר תחת השיקול האסטרטגי. ומסתבר שכמו במהלך האינתיפאדה השניה, אין מי שרואה את התמונה הרחבה יותר. אז הצית החיסול של ראאד כרמי גל של פיגועים אחרי שכמעט וכבר הושג שקט. אף אחד לא צריך להתפלא אם זה גם מה שיקרה עכשיו. צה"ל הרג 14 פלסטינים מאז תחילת השנה, ועוד היד נטויה.

אבו מאזן לא רוצה במאבק המזוין. הבעיה שדרגי השטח מסוגלים לצאת להתקפות גם בלי הנחיות מלמעלה – כפי שקרה לפני 13 שנים – ואז, שוב, יהיה לנו חודש אוקטובר שבו יירה צה"ל מיליון כדורים, אנחנו נשמע על כך שנתיים-שלוש לאחר מעשה, והגלגל יחזור על עצמו.

המתנחלים ונתניהו יחככו ידיים, צה"ל יהיה מרוצה מהיכולת הטקטית שלו, השב"כ ירוץ לסתום את הסכר שפתאום התמלא חורים, ואנחנו נאסוף את הגופות מבתי הקפה והאוטובוסים. התקרית שאחריה תתפוצץ הגדה – אולי היום, אולי בעוד שבוע, אולי בעוד חודשיים – תהיה קטנה ולא חשובה, אבל היא תהיה רק המרעום שיפעיל את המטען. לא הרצח של פראנץ פרדיננד הוביל למלחמת העולם הראשונה; הוא היה רק המצת לחומרי התבערה שכבר נאספו.

ככה זה, במדינה שהממשלה היא בה בסך הכל הזרוע המדינית של הצבא.

עוד דבר אחד: במהלך האינתיפאדה השניה, נהוג היה לומר אצלנו שערפאת אומר דבר אחד באנגלית ודבר שונה מאד בערבית. משעשע, על כן, לצפות במנהיג האחים היהודים בנט נוקט באותה השיטה עצמה: אומר דבר אחד בעברית לקהל שלו ודבר אחר באנגלית ליהודי ארה"ב. איש ההייטק הידוע כנראה עוד לא עלה על זה שדי קל להשוות היום בין הודעה לעיתונות באנגלית ובעברית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

תמונות הפוגרומים של שלשום (ג') ברחבי הגדה המערבית אילצו את מערכת המשפט לדבר קצת על תג מחיר. באדיבותו של עומר כץ, קיבלתי את הצילום הזה מתוך "ידיעות" של הבוקר.

כפי שאפשר לראות, הכלי הכבד בארסנל של היועמ"ש הוא שלילת זכות בסיסית של העציר: מפגש עם עורך דין. רומזים לנו שזה בסדר, כי עושים את זה גם עם "טרוריסטים פלסטיניים."

ואז אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: למה בעצם מועילה מניעת המפגש עם עורך דין? איזו תועלת מפיק החוקר מכך שהנחקר לא יכול להתייעץ עם עורך דין? התשובה לכך פשוטה למדי: הנחקר לא יודע מה הזכויות שלו, וניתן להפעיל עליו לחץ בלתי סביר, שהופך בסופו של דבר ללחץ בלתי חוקי.

השב"כ כבר ניסה את התרגיל הזה בעבר, בפרשת חיים פרלמן. זה, כזכור, נעצר על ידי השב"כ ב-2010 בחשד שרצח פלסטינים כעשור קודם לכן. פרלמן נעצר במשך חודש, כאשר בעשרת הימים הראשונים שופט שנחשב כנוח לשב"כ, אברהם טל, אוסר עליו לפגוש את עורך הדין שלו. פרלמן טען אז שעונה בחקירתו, ואין סיבה טובה שלא להאמין לו: כאן המקום להזכיר שלמרות שוועדת לנדוי מצאה – בשנות השמונים – שאנשי השב"כ שיקרו בעקביות לבתי המשפט כאשר נשאלו האם עינו עצירים, מספר המקרים שבהם מצא בית משפט ישראלי שעציר עונה הוא אפס (0). דווקא בתי המשפט הישראלים הצליחו שלא לראות את מה שיודע כל ילד, את העובדה שהפכה כבר לחלק מההומור הישראלי (בדיחת השפן שמעונה כדי שיודה שהוא דב.)

מגע עם עורך דין מסוכן למענים משתי סיבות: הוא מזכיר לנחקר שיש לו זכויות, ושאם הוא יהיה חזק הוא גם יצליח לשמור עליהן בסופו של דבר. החקירה של השב"כ נשענת על בידוד ויאוש של הנחקר, כמו גם על שיטות שהן עינויים לכל דבר, אם כי הן לא נתפסות ככאלה: כבילה ממושכת ומניעת שינה. זו האחרונה, אני לא נלאה מלהזכיר, נתפסה על ידי האינקוויזיציה ככלי החקירה המושלם: כולם נשברים בסופו של דבר.

הסיבה השניה היא שמגע עם עורך דין מאפשר לנחקר להודיע לקרובים לו מה עובר עליו, והם מסוגלים לעורר רעש תקשורתי. רעש כזה צפוי להגביר את הלחץ על השב"כ לספק לבתי המשפט ראיות – או, אם לדייק, להגביר את הלחץ על השופטים שלא לאשר את המשך המעצר בלי ראיות.

פרלמן שוחרר לאחר כחודש, כשהשב"כ מודה שבעצם לא היו לו ראיות נגדו. מה זה אומר על טל, ששימש כחותמת גומי של המשטרה החשאית הישראלית, ואישר הפרת זכויות בסיסית ביותר של חשוד מבלי לטרוח לברר אילו ראיות יש נגדו בעצם, תחליטו בעצמכם.

יש סיבה מצוינת לעובדה שהשיטה המשפטית שלנו מאפשרת לנחקר מפגש עם עורך דין: הגנה בסיסית על זכויות הנחקרים, הכרה בכך שהיכולת להרחיק אדם – במיוחד אדם "נורמטיבי," כזה שאיננו מורגל במעצרים ובחברת עבריינים – מביתו ולכלוא אותו עוד קודם למשפטו די בה, במקרים רבים, להביא להודאה. בישראל, ההודאה נחשבת ל"מלכת הראיות", והיכולת של נחקר לחזור בו מהודאה כמעט לא קיימת. אני זוכר היטב שוטר ברצועת עזה, אחרי שהבאנו בפניו מקרה משונה במיוחד, פלסטיני שעצר ג'יפ של המנהל האזרחי כדי להתוודות על פשע. השוטר נעץ בנו מבט מלא בוז, ואמר "תכניס אותי איתו לתא לשעתיים, והוא יודה גם ברצח קנדי." מה שיפה בבתי המשפט שלנו הוא שהם כנראה יקבלו את ההודאה הזו.

ובכל זאת, ברגע שחקירה הופכת למסובכת מדי, הדבר הראשון שמערכת המשפט רוצה להעיף הוא הזכויות הבסיסיות ביותר של העציר. קשה מאד לא להאמין לה אחר כך שמה שמעניין אותה הוא פחות מידע ויותר הודאה.

מהבחינה הזו, ההשוואה לנחקרים פלסטיניים – שמערכת המשפט מביאה כתקדים – חוזרת אליה כבומרנג. הנחת היסוד שלנו צריכה להיות לא זו שהמערכת רוצה שנקבל, שחקירה ללא עורך דין היא חקירה יסודית יותר, אלא ההיפך: שחקירתם של עשרות אלפי פלסטינים היתה חקירת שווא, שמטרתה סחיטת הודאה, ושהכרסום בזכויותיהם לא שיפר את "בטחון האזור," אלא רק את שיעור ההרשעות.

בכל פעם שמדובר בחקירה מסובכת, השב"כ והמשטרה נופלים על הרצפה, מתהפכים על הגב, ובוטשים ברגליהם באוויר. ככה זה, אחרי יותר מארבעים שנים בהם הארגונים האלה התרגלו שיש להם יכולת להפעיל לחץ כמעט בלתי מוגבל על נחקרים: יכולת החשיבה שלהם מתנוונת. לא במקרה, כאשר המשטרה נכשלה בשעתו במאבק בפשיעה האלימה, העלה השר לבטחון פנים צחי הנגבי את הרעיון של שימוש באמצעים מהמלחמה בטרור, כמו מעצרים מנהליים.

בשב"כ טוענים שיש פער ניכר בין המידע המודיעיני שלהם ובין היכולת שלהם להביא ראיות משפטיות. בהחלט יכול להיות. הדרישה, במקרה הזה, לא צריכה להיות לבטל את הצורך בראיות בבית המשפט או המקבילה שלה, היכולת לבודד עציר ולענות אותו עד שהוא יודה; היא צריכה להיות אימון טוב יותר של השב"כ להביא ראיות לבית המשפט.

הפעילו סוכנים – כן, זה ייקח זמן ויהיה שיעור גבוה של כשלונות. ככה זה בחיים. לא באתם ליהנות. אבל למען השם, השקיעו בסוכנים שלכם בדיוק כפי שהייתם משקיעים בסוכן שהיה אמור לחדור לתא של הג'יהאד העולמי, כי זה סוג האויב שאיתו אתם מתמודדים. הפעילו תחבולות, כמו ההיא שבה נחשף החמ"ל של תג מחיר. לכו בעקבות הכסף כדי לברר מי מממן את "תג מחיר" (הנה רמז על חשבון הבלוג: אתם יכולים להתחיל ממועצת שומרון וגרשון מסיקה), והבהירו שמימון פעולות כאלה יכאב מאד כלכלית לגופים שמספקים את המימון. אל תהססו לפעול נגד הרבנים; כעקרון מדובר בפחדנים שמשתפנים מהר מאד כשהם עצמם תחת סכנה. הכריזו על ישיבת יצהר כעל ארגון עוין והחרימו את כל הנכסים שלה – אבל תהיו ערוכים לבסס את המהלך הזה בראיות מוצקות בבית המשפט. תפסו את הבוגדים שמספקים מידע לאנשי תג מחיר מתוך הצבא, והפעילו לחץ בלתי מתון על בתי המשפט הצבאיים כדי שיזמברו אותם לתקופות כליאה ארוכות, כיאה לבוגדים. הפעילו האזנות סתר, מכשירי מעקב GPS, מיקרופונים פרבוליים, או את שלל הכלים הטכנולוגיים האחרים; בקיצור, הבינו שמדובר בפעולה ארוכת טווח נגד אויב ערמומי ומתוחכם ושזה לא ייגמר מחר, אם בכלל.

והפנימו שאת המאבק הזה צריך לנהל בגבולות החוק ובגבולות מה שמתיר משטר דמוקרטי, או שנשפוך את התינוק עם המים. ככה זה. לא מתאים לכם? החזירו את התגים שלכם. נמצא מישהו אחר.

הערה מנהלתית א': מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ואני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': עדכון מפגש בלוג: הוא ייערך ב-26 במאי, בסביבות השעה שמונה. על המקום אני עדיין עובד ומקווה לעדכן בקרוב. כ-50 איש הביעו עניין להגיע. הפורמט המתוכנן, לאור התגובות שהגיעו במייל, הוא כזה: שעה של הרצאה, ככל הנראה על ג'ורג' אורוול; כרבע שעה של דיבורים על הבלוג ועל ההיסטוריה שלו; וכשלושת רבעי השעה של תשובה לשאלות מהקהל. עדכונים נוספים יבואו בהמשך.

(יוסי גורביץ)