העצרת העלובה של “דרכנו” הערב מסייעת בטיוח הקשר לרצח רבין וטוויית השקר כביכול הפשע האמיתי הוא הצבעה על מחנה הרוצחים

השתתפתי בעצרת השלום שבה נרצח רבין. הגעתי לכיכר רבין גם לעצרת הזכרון ההלומה שנערכה שבוע לאחר מכן. מאז לא טרחתי להגיע לאירועים הללו, שנראו בעיני כאמצעים לטשטוש ההיסטוריה. הערב עורכים מנהיגי דרכנו, מי שלא יהיו, עצרת שבה ינאם צחי הנגבי.

נושא רצח רבין נמאס עלי מזמן, כי נמאס לי לחזור על עצמי, אבל נראה שאין ברירה. צריך לדבר שוב על מה שקרה קודם הרצח ומה שקרה מיד לאחריו. רבים מהקוראים היו צעירים מדי אז, וצריך להזכיר – כי בינתיים מייצרים זכרונות מפוברקים אחרים.

מוכנים? נתחיל.

הימין היהודי, בדגש על הימין הדתי, התנגד מלכתחילה להסכמי אוסלו ועשה כמיטב יכולתו לשבש אותם. ההסכמים נחתמו בספטמבר 1993, ובפברואר 1994 ביצע ברוך גולדשטיין את הטבח במערת המכפלה. גולדשטיין נכנס למערה כשהוא לובש מדי צה”ל, כדי לשוות לטבח שביצע כמה שיותר מראית עין של פעולה ישראלית רשמית. חנן פורת, מראשי המתנחלים, מצולם כשהוא צווח “פורים שמח, יהודים.” הטבח עורר את החמאס, השותף של מועצת יש”ע והליכוד, לצאת בשורה של פיגועי נקמה.

חודשיים וחצי לאחר הרצח, במאי 1994, שולח אהרן דומב, ממנהיגי מועצת יש”ע, מכתב איום ללשכת ראש הממשלה רבין, ובו הוא מזהיר אותו שבציבור המתנחלים כבר מדברים על רצח ראש הממשלה, ושאם אכן יתבצע רצח כזה, רבין יישא באחריות חלקית לו. את הממסך המדהים הזה מצא אתמול (ו’) הכתב ברק רביד. זכרו את המכתב; עוד נחזור אליו.

הטבח שביצע גולדשטיין השיג את מטרתו: התגובות של החמאס אילצו את הממשלה לעכב את הפינויים שהתחייבה לבצע. רבין התחיל לדבר על כך ש”אין תאריכים קדושים.” במקביל החל צה”ל ליישם את שיטת המחסומים והבנטוסטנים שמגיעה לשלמותה בימים אלה. עוצר, סגר וכתר הפכו לתכופים. השיטה של סגר על הגדה לקראת חגים? היא מתחילה אז. כל זה גורם לחץ קשה לאוכלוסיה הפלסטינית, שהכלכלה שלה התמוטטה בעקבות האינתיפאדה הראשונה, ויוצר אי יציבות. אי יציבות מעודדת אלימות מחודשת כנגד ישראלים. גולדשטיין, לא עמיר, חיסל את אוסלו.

בין הטבח של גולדשטיין, בפברואר 1994, ובין הרצח של רבין שנה ושמונה חודשים אחר כך, יוצא הציבור הימני-דתי למסע הסתה חסר תקדים. הפגנות בלתי פוסקות, בכל מקום, שבהן מושמעות קריאות נוסח “בדם ואש/את רבין נגרש.” ההפגנות הללו היו יוזמה שהגיעה מלמעלה: המשתתפים בהן היו בחורי ישיבות שקיבלו חצי יום חופש והוסעו להפגנות הללו וחזרה. ישיבות בני עקיבא הן חלק בלתי נפרד מהמפד”ל/הבית היהודי. הן מוסדות פוליטיים לכל דבר. (כבוגר ישיבת בני עקיבא נחלים, מחזור 1988, אני מכיר את השיטה הזו היטב. הייתי בכמה הפגנות “ספונטניות” כאלה. השיטה תחזור על עצמה בימי ההתנתקות.) רבנים ומנהלי ישיבות ידעו על הסיסמאות הללו ולא עשו שום דבר כדי לרסן אותן. כנראה להיפך.

אף אחד מהם לא ייחקר אחר כך. אף אחד מהם לא ישלם שום מחיר.

כמה מהרבנים הלכו כמה צעדים קדימה. אנחנו יודעים על שני רבנים – דב ליאור ונחום רבינוביץ’ – שהוציאו “דין רודף” על ראש הממשלה רבין. רבינוביץ’ גם קרא למקש את הדרך להתנחלויות, אם יגיעו חיילים לפנות אותו. דין רודף, נזכיר, משמעו שהאדם מסכן בפעולתו יהודים אחרים ואשר על כן, מצילים נרדף בחיי רודף: הורגים את האיש שמהווה רודף. בחקירתו לאחר מעשה, יאמר יגאל עמיר שהוא לא היה עושה את המעשה בלי אישור רבנים. הוא לא נקב בשמות, אבל יואל בן נון דווקא כן.

לאחר הרצח, נאלץ בן נון להסתובב עם שומרי ראש. לרבינוביץ’ וליאור שלום, תודה ששאלתם.

בתחילת 1995, מנהל יגאל עמיר שורה של שיחות ביחס לדין רודף באוניברסיטת בר אילן. הוא לא ממש בולט ברקע; זה נושא שיחה נפוץ למדי במוסדות האחים היהודים. פחות או יותר באותו הזמן, פונה מרגלית הר שפי לרב שלמה אבינר, ושואלת אותו האם א. חל על רבין דין רודף וב. האם להסגיר לרשויות אדם ששמעה אומר שיש דין רודף לרבין. אבינר, שמקבל המון פניות כאלה באותו הזמן, עונה שא. לא חל דין רודף, ושנית שככל שהיא מעריכה שמדובר בדיבורים בעלמא, אין צורך לדווח לרשויות.

אבינר היה אדם זהיר ושקול מאד בשעתו (בינתיים הספיק להתחרפן קשות), והסיבה שהוא לא הבחין באורות המהבהבים היא שהיו המון כאלה. כל כך הרבה מהם, שהוא הוציא פסק דין פומבי שקובע ש”ראש הממשלה איננו ערב רב.” ערב רב, על פי הזוהמה המחשבתית הקבלית, הם צאצאי עמלקים שהתערבבו בעם ישראל ושוב אינם יודעים שהם כאלה – אבל עדיין פועלים בהתאם לטבעם, שאיננו ניתן לשינוי. הרצון של יהודים דתיים להגדיר את רבין כערב רב נבע מסיבה פשוטה מאד:

ערב רב מותרים בהריגה. אם רבין אכן יהודי, הרצח שלו אסור.

בשורה של בתי כנסת ביטלו את התפילה לשלום המדינה, והחליפו אותה בקריאה ל”העברת ממשלת זדון מן הארץ.” כתובת “מוות לרבין” מילאו את הארץ. על העגלה של האחים היהודים קפצו גם מנהיגי הליכוד, בנימין נתניהו ואריאל שרון. בהפגנה המפורסמת בצומת הרצליה רעננה, הלך נתניהו מאחורי ארון קבורה; לימים יטענו תועמלני האחים היהודים שזה היה “ארון הקבורה של הציונות”, לא של רבין. וואלה.

הם ממש היו שמחים אם לא תסתכלו על התמונה הזו. קשה, אחרי הכל, לתת משמעות תמימה לחבל תליה.

והיתה, כמובן, ההפגנה המפורסמת בכיכר ציון, באוקטובר 1995. נתניהו ושרון נאמו על הבמה, אבל שורה של בכירי ליכוד אחרים – דוד לוי, מיקי איתן, דן מרידור – ראו ושמעו את הקהל, שצווח “מוות לרבין”, והחליטו שהם לא נשארים. נתניהו ושרון נשארו. באותה ההפגנה הופצו הכרזות של רבין במדי אס.אס.; הן הודפסו והופצו על ידי שני נערים חב”דניקים. ראש השב”כ כרמי גילון הזהיר בפומבי את מנהיגי הימין לאחר ההפגנה שמתבשל פה רצח; שרון טען שמדובר בהסתה פוליטית.

ואז התרחש הרצח.

מה קרה פה? לאמריקאים יש מושג חדש שמתאים לתופעה: Stochastic terrorism. השמעת קריאות פומביות וקריצות מובהקות לציבור האלים, מתוך ידיעה שמישהו יבין אותן ויישם את הרצח. מאחר ולא ידוע מראש מי יהיה הרוצח, ומאחר ואי אפשר להוכיח קשר בין מפיצי השנאה ובין הרוצח, מעודדי הטרור יוכלו לרחוץ אחר כך בנקיון כפיהם. לאמריקאים יש היסטוריה ארוכה בתחום, מימי הלינצ’ים ועד הפיגועים האחרונים. יש פוליטיקאים מפיצי שנאה, יש נשק זמין, יש אפסים שרוצים להתבלט איכשהו, ובשלב מסוים זו ודאות סטטיסטית שהשלושה יתמזגו לכדי מעשה.

מיד לאחר המעשה עצמו, מיהרו כל המעורבים להרחיק את עצמם. מיד נוצרה אגדה, כביכול לא היה יגאל עמיר תשובה לקריאה שהשמיע המון גדול אלא אדם בודד שפעל על דעת עצמו והאחים היהודים מתנערים ממנו.

בולשיט.

זוכרים את המכתב של דומב? בהנהגת האחים היהודים ידעו, שנה וחצי לפני הרצח, שבציבור שלהם מדברים על רצח. היו מספיק אנשים כאלה כדי לאיים באמצעותם על רבין. יתר על כן, למרות שהאחים היהודים ידעו שיש הרבה אנשים כאלה, הם הגבירו את עוצמת הפצת השנאה שלהם לרמות שלא נראו קודם לכן. הם ידעו שיש רוצחים פוטנציאלים – והם קראו להם בכל זאת. בואו. אתם תהיו שליחי ציבור. ביום שלאחר הרצח, מועצת יש”ע הוציאה הודעת גינוי לרצח, שכמו המכתב של דומב גינתה בעיקר את רבין עצמו. הטרוריסט ללילה אחד, חגי סגל, כתב מאמר שכותרתו “מה עשית, מטורף.” מה זאת אומרת מה הוא עשה, חגי? הוא עשה את מה שקראתם לו לעשות.

יתר על כן, עמיר לא פעל לבדו. על מעשה הרצח נשפטו איתו עוד שני אנשים, אחיו חגי עמיר ודרור עדני. אבל למחתרת של עמיר היה מעגל שני. הוא כלל את האנשים הבאים:

אוהד סקורניק

מיכאל אפשטיין

אריק שוורץ

כולם היו בחורי ישיבות הסדר. כולם היו מעורבים בהשגת נשק למחתרת של עמיר. כולם חמקו מדין.

מיד לאחר הרצח, החל מסע תקשורתי וציבורי שמטרתו היתה לטשטש את כל זה. הסיבה לכך היתה משולשת. קודם כל, האחים היהודים היו חייבים איכשהו לנקות את כל הדם הזה מהידיים שלהם, אחרת ירדוף אותם. שנית, ראש הממשלה היה שמעון פרס, אדם שלא היסס למכור עובדות במורד הנהר אם חשב שסילוקן יועיל לו, ובאחת מההזיות היוצאות דופן שלו הוא חשב שיוכל להקים ממשלה עם האחים היהודים.

שלישית, הציבור היהודי לא רצה לדעת. האמת היתה מפחידה מדי. הבטה בפני העובדות היתה מצריכה נקיטת פעולות כואבות: הנחתת מכת מוות על כמה מהמוסדות של האחים היהודים, כמו למשל ישיבות ההסדר, הצבא הפרטי שלהם. פירוק היכולת שלהם לבצע משהו דומה לזה בעתיד. ואת זה עוד איכשהו אפשר היה לבלוע: מותר להניח שרבין, אם היה שורד את ההתנקשות, או אם עמיר היה מחסל דווקא את פרס, כפי ששקל לעשות, היה עושה בדיוק את זה.

אבל היתה בעיה: לא רק האחים היהודים היו מעורבים ברצח ובשאיפה לרצח. חברו להם גם מנהיגי הליכוד, שרון ונתניהו. האם הם ידעו מה הם עושים? נתניהו, אנחנו יודעים, הוא פחדן. סביר להניח שהוא לא הבין על איזה נמר הוא רוכב. ביחס לשרון, אני יכול להאמין לכל דבר.

אבל, מהבנה או בחוסר הבנה, מרצון או כתוצאה מכך שנגררו, הם רכבו על הנמר. הם סיפקו לאחים היהודים ולרוצח עצמו את הלגיטימציה לרצח: זו לא רק המחאה האלימה שלהם בלבד, זו המחאה האלימה של המחנה הלאומי כולו. איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק.

וזו הסיבה המרכזית שאנחנו תקועים עם הרצח הזה בגרון 23 שנים לאחר מעשה. מחנה שלם קם על מחנה אחר לרוצחו. התגובה הנדרשת לפעולה כזו היא מלחמת אזרחים. והציבור הישראלי נרתע ממנה.

ובצדק נרתע: מכל האסונות הידועים לאדם, מלחמת האזרחים היא הגרועה שבהם. אבל הרתיעה מהתגובה הזו, המסע הצווחני של האחים היהודים שהחל מיד לאחר הרצח כביכול הם קורבנותיו, וראש ממשלה רופס ומתרפס שלא היה מסוגל למצוא דרך שלישית הובילו לכך שלרצח לא היה פורקן. העובדה שמסית מרכזי כמו בנימין נתניהו הפך חצי שנה אחר כך לראש ממשלה סגרה את הגולל על האפשרות של פורקן ופתרון.

אבל הזכרון עדיין מציק – בעיקר למחנה הרוצחים. הוא עסוק ללא הרף בנסיון לנקות את ידיו. לצורך כך הוא נדרש להכחיש את המציאות וליצור מציאות אלטרנטיבית שבה כל זה לא קרה. אלא שזה קרה, מנהיגי האחים היהודים ידעו שזה קרה, ועשור אחר כך הם ניסו לחזור על התרגיל בימי ההתנתקות. הם נכשלו: הפעם ניצב מולם אדם חסר מעצורים בדיוק כמוהם, אריאל שרון.

אבל זה הצליח פעם אחת, ולכן סביר להניח שהמעשה יחזור על עצמו. ידיהם דמים מלאו. מה שחשוב, על כן, הוא לא מה שחושבים האחים היהודים והמציאות המדומה שבנו להם: הוא להזכיר למה שנשאר מהציבור הישראלי את מה שהיה – ואת מה שצפוי לשוב ולהיות.

נזכור מי רצח. נזכור מי נרצח. נזכור ולא נשכח.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

יאיר לפיד מוכיח שוב עד כמה אין לו בסיס ערכי. ושהוא אידיוט נבוב. לא שזה חדש

יאיר לפיד, שמשחק שר חוץ בטוויטר תמורת משכורת של ח”כ נעדר, לא אהב את החלטתה של טורקיה להחזיר את השגריר שלה מישראל, ועל כן יצא בשורה של ציוצים בנושא. “ישראל צריכה לנתק מגע עם משטרו של ארדואן,” כתב, “לא הפוגה זמנית, אלא הורדה של דרג היחסים באופן קבוע, הכרה בשואה הארמנית וסיוע גלוי לכורדים. עלינו לוודא שארה”ב תתחיל להפעיל לחץ להוצאת תורכיה מנאט”ו.” הוא הוסיף ש”הסכם הפיוס שחתם איתם נתניהו היה טעות. עם אנטישמים כמו ארדואן לא מתפייסים. הגיע הזמן שהממשלה תגיד את מה שברור כבר הרבה זמן – ארדואן הוא חלק מציר הטרור האיסלאמי.”

כמובן, בשל נטייתו של לפיד לא לומר דבר עד שהוא לא בודק לאיפה נושבת הרוח, נמצא במהירות ציטוט סותר – לפיד תמך בעבר בעסקה עם טורקיה. על כך הוא הגיב באמירה ש”נהגתי כאופוזיציה אחראית כשההסכם נחתם,” כי אופוזיציה אחראית היא לתמוך בהסכם עם “חלק מציר הטרור האיסלאמי.”

למה, אגב, ארדואן הוא חלק מ”ציר הטרור האיסלמי”? כי הוא תומך בפלסטינים, כמובן, ומשום שהוא מוריד את דרג היצוג הישראלי לאחר שישראל שוב טובחת בעזתים. טורקיה הארדואנית מעורבת עד צוואר בפוילע שטיקים בסוריה, כולל – על פי שלל דיווחים – בתמיכה בדאע”ש לצרכי המלחמה שלה בכורדים; אבל כל זה לא עניין את לפיד, אם ידע על כך בכלל.

נניח עכשיו לחזיונות הגדלות של לפיד, כביכול ישראל יכולה להשפיע על נאט”ו להוציא חברה ממנה; כאילו לחברות נאט”ו יהיה אינטרס לשתף פעולה במהלך כזה עם נשיא אמריקאי שמסרב להכיר בחשיבותו של הארגון; כאילו מהלך כזה, אפילו אם יתרחש, לא ידחוק את טורקיה לזרועותיה של רוסיה. סביר גם להניח שלפיד לא הבין שהמשמעות של סיוע לכורדים תדרבן את טורקיה לנקוט צעדי נגד דומים, כמו חימחוש חמאס בנשק של ממש. אבל זה בסדר, הדוגמגיש איננו דיפלומט. הוא רק משחק כזה בטוויטר.

הנקודה הבעייתית באמת היא התפיסה של לפיד שכעת על ישראל להכיר בשואה הארמנית. זו, יש לציין, דרישה קבועה של הימין הישראלי בכל פעם שהיחסים עם טורקיה נקלעים למשבר. אני תומך לחלוטין בכך שישראל תפסיק את מדיניותה הנפסדת של הכחשת שואה ותעשה כמיטב יכולתה לעמוד על חשיבותה של השואה הארמנית כאבן דרך לשואה היהודית.

אבל, בניגוד ליאיר לפיד, אני אמרתי את זה גם לפני 20 שנים.

לפיד משתמש בהכרה בשואה כאמצעי טקטי: אם זה מועיל לישראל, יש לעשות זאת. אם לא, ובכן. מכאן נובע שגם הכחשת שואה היא פעולה טקטית במהותה. שניה, נחזור לזה. כמה מילים על שואות במאה ה-20.

השואה הארמנית בוצעה על ידי הצבא הטורקי בסיוע הצבא הגרמני. מספר הקורבנות לא ידוע, אבל נאמד ביותר ממיליון. ההשמדה בוצעה על ידי גירוש, הרעבה ומסעות מוות. ההשמדה היתה מתוכננת, וטורקיה אשכרה הוציאה פקידים בכירים להורג אחרי המלחמה בשל הפשע (באופן מסתורי, רישומי המשפטים הללו נעלמו לאחר מכן; הם היו מפלילים מדי כלפי המדינה הטורקית.) כידוע, רצח העם הארמני שימש כהשראה להיטלר לרצח העם היהודי: “מי זוכר את הארמנים?”, הוא שאל רטורית. העקרונות היו זהים: הרעבה, גירוש ל”מחנות במזרח” בחסות מלחמה, שימוש באוכלוסיה מקומית לביצוע הרצח בפיקוח צבאי (במקרה הארמני, חלק ניכר מהסייענים לרצח היו כורדים, עובדה שאפשר היה לחשוד בלפיד שהוא משמיט אותה אלמלא ידענו שאין לו מושג). התיעוש הגיע אחר כך.

מקרה מפורסם הרבה פחות של רצח עם, ככל הנראה הראשון במאה ה-20, בוצע בבני ההררו (Harero) שבנמיביה על ידי הצבא הגרמני. השיטה הראשונית היתה, שוב, גירוש למדבר ונסיון להשמדה באמצעות הרעבה והצמאה. אחר כך הגיע כינוסם במחנות ריכוז והמתה, שוב, באמצעות רעב ומחלות. הגרמנים לא היו הראשונים שהמציאו מחנות ריכוז (הבריטים עשו זאת במלחמת הבורים), אבל הם למדו מהר. תוך זמן קצר הם כבר ביצעו ניסויים רפואיים באסירים. מספר הקורבנות בקרב ההררו נאמד בכ-65,000; הגרמנים איבדו כ-1,400 איש, 676 בקרבות ו-689 ממחלות.

מסיבות ברורות, בישראל לא מדברים יותר מדי על רצח העם של ההררו, למרות שהגרמנים למדו לא מעט ממנו וסביר מאד שחלק ממה שנלמד שם יושם אחר כך במזרח אירופה. מביך משהו לדבר על גירוש ילידים למדבר וריכוזם במחנות ריכוז. כשלפיד עושה שימוש אינסטרומנטלי ברצח עם לצרכי hasbara, אם כן, הוא לגמרי לא לבד. גם במקרה רצח העם הארמני, ישראל היתה שותפה פעילה להכחשת השואה במשך עשרות שנים. ככה זה: כשזה רווחי, מדינת ה”לעולם לא עוד” תכחיש שואה.

מה שהופך את לפיד לחריג הוא חוסר המודעות העצמי והעדר הבסיס הערכי שלו. אנחנו מדברים, נזכיר, על בנאדם שרק לפני כמה חודשים תקף את פולין על חוק שנוי במחלוקת שאסר את האשמת העם הפולני ברצח העם הנאצי. לפיד יצא בבלגאן ההוא טמבל מהרגיל – בשלב מסוים, הוא טען שסבתא שלו נרצחה באושוויץ. בלוגרים פולנים גילו במהירות ששתי הסבתות שלו הגיעו לישראל. בתגובה טען האפס שהתגלם בבשר שהוא התבלבל עם סבתא-רבא שלו. האם אתם הייתם עושים טעות כזו?

אז מבחינת לפיד, רצח העם של היהודים הוא קודש הקודשים ואם פולין נכנסת לטריטוריה ברגל גסה צריך לגרש את השגריר שלה לטרבלינקה, אבל רצח העם של הארמנים הוא פשוט תחמושת, לשימוש על פי צורך. העיקר שהחליפה הנבובה הזו תמשיך לדבר על “ערכיות.”

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מה קורה כשטמטום פולני פוגש בבורות מרושעת ישראלית

הפרלמנט הפולני קיבל הצעת חוק שקובעת שהאשמתה של פולין בפשעים נגד האנושות שביצעו הנאצים היא פשע שעונשו מאסר, בכלל זה עצם השימוש בביטוי “מחנות השמדה פולניים.” כמו כן, החוק גוזר מאסר על אנשים שיכחישו את רצח העם הקטן שביצעו לאומנים אוקראינים (אנשי ה-UPA) בפולנים במהלך המלחמה.

הפולנים ניצבו בפני בעיה לא פשוטה ומצאו לה את הפתרון המטומטם ביותר שאפשר להעלות על הדעת. אפשר להבין ללא מאמץ איך אומה שדמה נשפך כמים על ידי הנאצים והקומוניסטים כאחד, ששני הכוחות הללו קשרו נגדה במשותף ובנפרד, תתרעם על כך שמיוחסים לה פשעים שלא בוצעו. הפולנים היו קורבנות של הנאצים והקומוניסטים. פולין לא היתה שותפה לפתרון הסופי, ובמחנות ההשמדה שעל אדמת פולין נספו אינספור פולנים. ההתייחסות המתועדת הראשונה לאושוויץ כאל מחנה השמדה (Todtlager) מופיעה בדו”ח של וויטולד פילצקי (Witold Pilecki), במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים, שהתגנב לאושוויץ כאסיר כדי לדווח על המתרחש במחנה – בתקופה שעיקר קורבנותיו היו פולנים. פילצקי, שהחליט להשאר בפולין אחרי המלחמה ולהיאבק בקומוניסטים, נרצח כ”פאשיסט” על ידי המשטר.

או, במילים קצרות יותר: זה ממש מסובך. הפולנים היו קורבנות הכיבוש הכפול של הנאצים והקומוניסטים. האנס פראנק, המושל הגנרל גוברמנט, התבדח בשלב מסוים שאם הוא היה צריך להוציא כרוז על כל הוצאה להורג של שבעה פולנים, לא היו נותרים יערות בפולין. המטרה הגרמנית, זהה לזו הקומוניסטית, היתה להשמיד את כל ההנהגה הפולנית כדי להפוך את הפולנים לעדר בהמות מבוהלות שיצייתו לכל פקודה – אידיאלית, ללא יכולת קרוא וכתוב. הפשע הבולט ביותר בתחום בוצע דווקא על ידי הסובייטים, בטבח יער קאטין שבו נרצחו כ-10,000 קצינים פולנים שבויים; כחלק ממבצע הונאה סובייטי, הואשמו הגרמנים לאחר המלחמה באחריות לטבח קאטין. המדינה הפולנית רוסקה לחלוטין; על פי הצווים הגרמניים, מעולם לא היתה מדינה פולנית. ההיסטוריון טימותי סניידר (Snyder), בספרו Black Earth, מדגים יפה מדוע השמדת המדינה היתה תנאי הכרחי להשמדת אוכלוסיה.

החוק הפולני מרסק את כל הסיבוך הזה ברגל גסה. הוא הופך את הדיון, הוויכוח והפולמוס ההיסטורי לפלילי. הוא מגיע אחרי שורה של חשיפות של פשעים שביצעו פולנים נגד יהודים, בכללם המקרה הידוע מאד של טבח ידוובנה (Jedwabne). סניידר מציין צוננות שבמקום נכח מספר גדול למדי של חמושים גרמנים, ושבלעדיהם סביר להניח שלא היה מתרחש טבח; הוא מציין שבתקופת הטבח (יולי 1941) האיינזצגרופן נהגו שיטתית להגיע בכוחות גדולים ולאלץ פולנים להשתתף במעשי טבח, בנסיון – שתוך זמן קצר הודו הגרמנים שנכשל – לבצע מעין “מיקור חוץ” של הרג היהודים לידי הפולנים. (פה יש להשוות את האירועים לאלו שבליטא, שם “מיקור החוץ” הזה הצליח בצורה פנומנלית – רוב מוחלט של יהודי ליטא הושמדו על ידי לאומנים ליטאים).

אין שום ויכוח על כך שפולנים רבים הסגירו יהודים; שרבים עוד יותר היו אדישים לגורלם

(יש ורוח מגטו בוער

הביאה גווילים משחירים

ביעף רוכבי קרוסלה

תפסום בדהירה ההוללת.

בידר את שמלות הנערות

הרוח מגטו בוער.

מחק ההמון רווי נחת.

יום אלף, עיר וורשה צוהלת.)

ואף על פי כן, שיעור הפולנים שהיו מעורבים בהשמדה היה זעום. ומספר חסידי אומות העולם הפולנים הוא הגדול מכל המדינות הכבושות. הפולנים, במידת מה, היו במצבם של אנשי היודנראט או רוב אנשי הקאפו: הם היו קודם כל קורבנות, ואם פשעו, ברובם הגדול פשעם נבע מהיותם קורבנות.

ספק, בלשון המעטה, אם ממשלת פולין הועילה לעצמה ולזכר ההיסטורי של המלחמה בחוק המטומטם הזה. אלא שלתוך הוויכוח התפרץ הבור הלאומי, יאיר לפיד, והיה לו מה לומר. למרבה חוסר המול, הוא דיבר שטויות שגובלות בהכחשת שואה.

אוי. נתחיל מההתחלה. אלא אם מישהו ימצא מחנה השמדה חדש בשם דולצינאה, אין מחנות השמדה פולנים. מחנות ההשמדה נבנו ברובם על אדמת פולין (אם כי היה מחנה השמדה גם בבלארוס, ומחנה נוסף בסרביה). אבל הם לא נבנו על ידי פולנים, והם לא אוישו על ידי פולנים. הם נבנו על ידי גרמנים ופולנים היו לעתים קרובות קורבנותיהם של המחנות.

גם הטענה שמאות אלפי יהודים נרצחו על ידי פולנים היא מגוחכת. אפילו בידוובנה, כאמור, שתוארה על ידי ההיסטוריון יאן גרוס כעיירה שהשמידה את יהודיה סתם כך, היתה נוכחות גרמנית כבדה והגרמנים הם אלה שיזמו את הטבח. רוב מוחלט של יהודי פולין הושמדו במחנות השמדה גדולים – טרבלינקה, אושוויץ, סוביבור, בלזץ, חלמנו ומיידנק – והרצח בוצע על ידי גרמנים ושבויי מלחמה. כמעט אף אחד מהם לא היה פולני.

האם הפולנים היו נטולי אשמה? ודאי שלא. הם הניחו לגרמנים לפצל אותם לנוצרים ויהודים כמעט ללא מחאה. רובם הביטו הצידה כשהיהודים רוכזו בגטאות והמשיכו להתבונן הצידה כשהיהודים הושמדו. גרוע מכך, לא מעט פולנים הרוויחו מהרצח: כל הדירות האלה שפונו כשהיהודים גורשו לגטאות נתפסו תוך זמן קצר, והרכוש נבזז. היהודים, כפי שציין יאן גרוס, היוו שליש מהמעמד הבינוני הפולני. זה היה הרבה מאד רכוש. הגרמנים ידעו להניח לפולנים לבזוז אותו – כפי שהניחו לגרמנים לבזוז את רכושם של יהודים בגרמניה. (ההיסטוריון Gotz Ali כתב ספר מועיל מאד, Hitler’s Beneficiaries, על האופן שבו הפכה המדינה הנאצית את שוד היהודים – ואחר כך, את ביזת המדינות הכבושות – לבסיס מדיניות הרווחה שלה.) וכשיהודים המומים שבו הביתה, השכנים – אחרי שש שנות זוועה חסרות תקדים – לא שמחו, בלשון המעטה, לוותר על רכוש שכבר ראו כשלהם. מכאן הדרך לחיסולם של יהודים בפולין אחרי המלחמה היתה קצרה (גרוס כותב על כך היטב ב-Fear: Anti-Semitism in Poland after Auschwitz – לא לבעלי קיבות רגישות).

וכל זה, צריך להדגיש שוב, קרה כאשר פולין נמעכה בין גרמניה ורוסיה ונכבשה על ידי שתיהן, כששני הצדדים עושים כמיטב יכולתם כדי להשמיד את ההנהגה הפולנית, עד לרמת הכומר הכפרי.

ההיסטוריה המעונה של פולין עמוסה בפשעים. הסירוב הפולני להתמודד איתם רק מוודא שבתי הקברות שלה יהיו מלאים רוחות שרודפות את החיים. אבל צריך טמטום, בורות ורשעות נדירה כדי להאשים את קורבנות הנאצים באחריות לפתרון הסופי. למזלה של ישראל, יאיר לפיד התעלה לגודל השעה.

האמירה של לפיד מטומטמת ומנוולת בערך כמו האמירה של נתניהו שהמופתי הוא האחראי לשואה. לרוע המזל, כל כך התרגלנו שיש לנו עסק עם שרלטן נבוב שכנראה שישכחו לו אותה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: מחר (א’) אתייצב בבית הדין לתביעות קטנות בכפר סבא כדי להתמודד עם תביעת ההשתקה של שי גליק, שתובע ממני 30,000 ש”ח משום שציינתי את העובדה שהוא שרץ. אנא החזיקו לי אצבעות.

(יוסי גורביץ)

30 שנים להתקוממות הפלסטינית: האדון מפחד להרפות מהעבד

זה התחיל ברצועת עזה, כמו כמעט תמיד, וזה התחיל בשמועה שקרית: תאונת דרכים ב-9 בדצמבר 1987 נחשבה לפיגוע נקמה על רצח ישראלי ברצועה. פיגועים כאלה, נוטים לשכוח ממרחק הזמן, היו נפוצים למדי אז. הפיצוץ מגיע ממחנה הפליטים ג’בליה: למחרת, ההמון הזועם כובש ומשמיד עמדה של צה”ל. המפקד האחראי מאבד קשר עם הכוחות במקום; שמועה שקרית אומרת שהם נקרעו לגזרים על ידי ההמון; המפקד, על פי האגדה במנהל האזרחי, חוטף התמוטטות עצבים ויש צורך להחליפו. כשיחזור, אחרי שנתיים, יתלחשו מאחורי גבו.

זה לוקח כמה שעות, ושאר הרצועה נדלקת. יממה, וזה מגיע לגדה. אף אחד לא ראה את זה מגיע. השב”כ האגדי נתפס עם המכנסיים למטה: תוך ימים ספורים חלק ניכר מהמשת”פים שלו נרצחו. צה”ל נתפס בלתי מוכן, ונדרש לכמה חודשים להתארגנות מחדש. עד אז, כמו הצבא הבריטי בהודו, הוא שלט בשטחים באמצעות כוח קטן עד כדי גיחוך.

הפלסטינים עצמם הופתעו. ההתקוממות תפסה את אש”ף לא מוכן. היא באמת הגיעה מלמטה, והיו בה שורה של הבלחות לא צפויות: נשים חרגו מהתפקיד ההיסטורי שלהן; היו ניצנים רחבים של התנגדות לא אלימה, בדמות שביתות או חרמות על רכש מישראל. ההנהגה הפלסטינית נדרשה לחודש כדי לתפוס את המושכות.

התגובה הישראלית היתה ברוטלית. הרטינה הישראלית המקובלת באותם ימים היתה שאם רק יהרגו להם 50 אנשים ביום, זה ייפסק. “צריך לטפל בהם כמו שנאצר טיפל בהם,” היתה אמירה סטנדרטית, מהסוג ששומעים היום בהערצה על הרודנות הצבאית של א-סיסי. צה”ל ניסה. הוא הרג מאות אנשים בחודש הראשון. זה לא עבד. ההרוגים הגבירו את הזעם, לא הנמיכו אותו. הברוטליות לא פסחה על ההתנגדות הלא אלימה: סוחרים אולצו באיומי נשק לפתוח חנויות, ואם לא – חיילים היו פותחים אותן בכוח, ומזמינים ביזה.

והיו המצלמות. הן הראו שוב ושוב את המראות שלבנו כבר גס בהם אבל אז היו טריים: איך חמושינו מתעללים באזרחים. בתחילת שנות השמונים, אהרן בכר יכול היה לכתוב בתחילת שנות השמונים בהלם על “חייל עברי נושא אלה.” ב-1888, אלה היתה פק”ל. רבין נתן את הפקודה הבלתי חוקית בעליל, “לשבור להם את הידיים והרגליים”, לאחר שהבין שהרוגים רק מוסיפים דלק לתבערה. הטילו בהם מום במקום זאת. פה מופעלת לראשונה שיטת הפקודות הכפולות שמלווה את צה”ל עד היום: בשום מקום לא תמצאו את הפקודה הזו, אבל כל חייל הכיר אותה.

היה מח”ט, יהודה מאיר, שבאופן נדיר שילם מחיר על הפער בין שתי מערכות הפקודות. הוא הורה לחיילי הנח"ל של גדוד 50 לבצע מעצרים של חשודים בכפר ביתא, לקחת אותם לפרדס סמוך, ולשבור להם את העצמות. החיילים צייתו: הם פרצו לבתים, העירו בצעקות ילדים ומשפחות, לקחו את הגברים הרלוונטיים, כפתו את ידיהם מאחורי גבם, קשרו את עיניהם, העלו אותם לאוטובוס, הסיעו אותם לפרדס, והתחילו להכות. יהודה מאיר לא היה שם. הוא נתן את הפקודה וראה את העצורים מועמסים לאוטובוס, אבל לא נשאר לראות את מה שאילץ את חייליו לעשות. כשהתברר למ”פ שהפקודה הזו עומדת לחזור על עצמה, פרץ מעין מרד: החיילים התלוננו על מאיר. הוא הועמד לדין, אמר שאלה היו הפקודות שקיבל, בית המשפט הצבאי העמיד פנים שזה לא יכול להיות והוריד אותו לדרגת טוראי. משפטי גבעתי הדגימו את אותו סוג הפקודות. האחראי, יצחק רבין, חמק מעונש. לימים הפך לקדוש מעונה.

פה מתחילה מנגינה שתלווה אותנו כל השנים שאחר כך: הפער בין הפקודות, חשים החמושים, הופך אותם לשעירים לעזאזל. הם מבצעים את הפקודות, אבל אחר כך עשויים לשלם את המחיר בעוד הבכירים מתחמקים מאחריות ועונש. מדי פעם העובדות מתפרצות על פני השטח: מח”ט כפיר איתי וירוב הודה במשפט שהוא הורה לחייליו לבצע עינויים. פרצה תבהלה בפיקוד, ו-ווירוב יטען אחר כך שהוא שיקר לבית המשפט ובכלל אין פקודות כאלה. בית המשפט נזף בו חמורות והוא קודם לדרגת תא”ל.

מהבחינה הזו, האינתיפאדה הראשונה היא המלחמה החשובה ביותר של צה”ל: לא רק שהיא העסיקה את כל הצבא כמעט, היא התוותה לו 30 שנות פעילות. חמש שנים קודם, צה”ל מנהל – לא בהצלחה – מלחמה קונבנציונלית בלבנון, אוגדה מול אוגדה. זו הפעם האחרונה שזה קורה. מעתה, המשימה העיקרית של צה”ל היא בט”ש: בטחון שוטף, שם מכובס לשגרת דיכוי.

צה”ל לומד, אין מה לדבר. הסכמי אוסלו הם בעצם הסכמי שיפור הבט”ש. לא במקרה, הם מובלים על ידי יצחק רבין. הגדה והרצועה מבותרות ומנומרות במחסומים, כבישים עוקפים ומה לא. המשטרה הפלסטינית צריכה לעשות את מה שצה”ל נכשל לעשות בעיירות ובערים הפלסטיניות: לשלוט בעם הכבוש בלי בג”צ ובצלם. עם תחילת האינתיפאדה השניה, תוצאה של אובדן התקווה שלאחר אוסלו, צה”ל משכלל את השיטה: מפריד בין הרצועה לגדה, ומבתר את שתיהן עוד יותר. ב-2005, צה”ל מיישם את ההתנתקות בלי יותר מדי חרטות. הכיבוש בעזה, הצורך להגן על ציר טנצ’ר ועל הגבול המצרי ועל נקודות בלתי ניתנות להגנה (כפר נצרים, למשל) עולה יותר מדי הרוגים.

הציבור הישראלי בוחר במלחמה, אבל הוא לא מוכן לשלם את מחירה. עצם המחשבה על חייל הרוג מחרפנת את הציבור: הכנה לקראת תסמונת גלעד שליט. המלחמה צריכה להיות ללא הרוגים ישראלים. התוצאה היא עליה בשימוש בכוח אש מופרז. אנשים שאפשר לעצור מחוסלים מהאוויר, כדי שלא לסכן חיילים. בתחילת שנות ה-90, טומי לפיד תוהה מדוע לא יורים טילים לתוך בתים של מבוקשים; ההערה שלו מעוררת מהומה. היום ירי כזה הוא חלק מהנוהל. בדרך, הופכים שגרה (שימוש בבני ערובה) לנוהל: נוהל שכן. ילדים נדרשים למשש חםצים חשודים, פלסטינים נדרשים להכנס לפני כוחות צה”ל לבית שבו יש מבוקש. בג”צ נדרש לחמש שנים כדי לאסור על הנוהל; צה”ל פשוט מתעלם מהפסיקה.

ועדיין, כל זה מצריך הרבה מאד מגע מצד חיילים עם אזרחים. הציבור הישראלי די התבהם ב-30 שנות המלחמה הללו, אבל בצבא יש חשש ממה שזה עושה לחיילים. אז משתמשים בטכנולוגיה. שימוש (על פי מקורות זרים) ברכבים רובוטיים. שימוש במקלעים מופעלים מרחוק. שימוש בלתי פוסק במל”טים. עם עליית האינטרנט, עולה גם המעקב האלקטרוני – התחום שבו, לא במקרה, מתמחה ההייטק הישראלי. בשב”כ מתגאים היום שהם יכולים לעצור אנשים שעוד לא יודעים שהם יהיו מפגעים. חשבו שניה על המשפט הזה. איך עושים את זה? יש אלגוריתמים. עוצרים את החשוד על “הסתה”. אם הוא משוחרר כי אין ראיות, הוא פשוט מועבר למעצר מנהלי.

ב-1987, החזיק צה”ל את הגדה עם 12 פלוגות. כעת, רוב מוחלט של פעולות צה”ל מוקדש לשליטה בגדה המערבית וברצועה. האמצעים משתכללים כל הזמן, ניכרת עייפות ניכרת בצד הפלסטיני, אבל ישראל לא יכולה להרפות. הישראלים, למרות ההדחקה שלהם, יודעים היטב מה נעשה בשמם. הם לא רוצים לדעת, אבל יודעים. וכמו כל מדכא, הם יודעים שעל הפשעים שלהם צריך לבוא עונש גדול. וכמו כל מדכא, כדי למנוע את בוא העונש, הם מגבירים את הדיכוי.

האם זה יוכל להמשך? כמובן שכן. על כל עם ששחרר את עצמו יש עם שהושמד, נשבר או פוזר. אומרים לי אלג’יר, אני אומר אירלנד. יהיה מחיר, כמובן. ישראל הופכת למעצמת דיכוי: היא מייצאת שיטות דיכוי. הדימוי של ישראלים בעולם, יותר ויותר, הוא של מומחים לדיכוי. הדיכוי בולע יותר ויותר משאבים. 30 שנה אחרי, ואתמול פצע צה”ל 100 פלסטינים והרג שלושה. ההרג של לפחות אחד מהם היה מיותר, אפילו על פי התפיסות של צה”ל עצמו; אבל משעה שנותנים לחמוש רשות לחבל, שוב אינו מבחין בין צדיק ורשע. והוא יודע שיהיה לו גיבוי מהפיקוד, וכמובן מהציבור.

האם זה יוכל להמשך בלי מחיר? לא, כמובן שלא. האם ישראל מוכנה לשלם את המחיר? כל הסימנים אומרים שכן. 30 שנה אחרי, ואנחנו עדיין מתעקשים ל”השליט סדר” בגדה. לפני 30 שנים, הטענה הישראלית המקובלת היתה שאין דבר כזה, פלסטינים. היום טענה שהולכת ומקובלת היא שאין עם פלסטיני, יש רק אנשים שהחליטו להקדיש את חייהם לפגיעה בישראל בכל מחיר. לאנשים כאלה יש שם במסורת היהודית: עמלק.

לתקופה שקדמה ל-1987 היה יתרון: כמעט כל ישראלי הכיר פלסטינים. לא כמו שצריך, הכיר אותם כאדון מול מנוצלים, אבל הכיר. היה מסוגל, בהתאם, גם להכיר באנושיות שלהם. מדיניות ההפרדה, שקודמה עם האינתיפאדה הראשונה והסכמי אוסלו, שינתה את זה. הפלסטינים הם רק אויב (ומצידם, הישראלים הם רק אויב.)

איך זה ייגמר? אין לדעת. להיסטוריה אין מסלול קבוע. אם יש משהו שצריך להשתחרר ממנו, הרי זו האופטימיות הקוסמית שנמסכת לטפשות של “כולם יודעים איך זה צריך להגמר”: הסכם שתי מדינות עם חילופי שטחים. בין “צריך” ובין “מה שקרה בפועל” יש הבדל ניכר. התבוננות בלתי פוסקת ב”צריך” מקשה עלינו לראות אפשרויות אחרות, אפלות יותר. מה שיש לנו בינתיים הוא התקוממות בלתי פוסקת, בת 30, ומנגד דיכוי בלתי פוסק. ואנחנו צריכים להתבונן בכך כדי להכיר במציאות. מישהו כתב יפה בטוויטר שמבחינת הפלסטינים שחיים תחת צה”ל, כל יום הוא יום זעם.

הגיע הזמן לשנות את הסדר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שר החינוך חושב שרעיונות אפשר “לנטרל” בכדור אקדח. צריך להזכיר לו שלא כך

מאיר שלו, בטורו ביום שישי ב”ידיעות”, הביא ציטוט מדהים מפי שר החינוך, נפתלי בנט: הלז, כמסתבר, אמר לתלמידים על רצח רבין ש”אדם שחלק על דעותיו ירה בו כדי לנטרל את רעיונותיו.” שלו הזדעזע מהסטריליות של הביטוי, אבל יש דברים אחרים שצריך לומר עליו.

ראשית, אם שר החינוך אכן חושב שאפשר לנטרל רעיונות באמצעות כמה קליעים, הוא מביע חוסר הבנה מצער בהיסטוריה – ועל כך, בהרחבה, מיד – אבל ראשית כל במורשת שהוא מתיימר להנחיל לתלמידי ישראל. האגדה על רבי חנינא בן תרדיון מספרת שהרומאים הרגו אותו בשל לימוד התורה שלו בהוצאה להורג בשריפה, כשהוא כרוך בספר תורה; ושהוא אמר על המוקד ש”גווילין נשרפין, ואותיות פורחות.” אפשר לשרוף את הספר, אבל לא את הרעיונות שבו.

תפיסה דומה משמיע בולגאקוב ב”האמן ומרגריטה”: “כתבי יד אינם נשרפים.” האמירה בפני עצמה, כמובן, אבסורדית. כתבי יד הם כנראה הדבר הדליק ביותר בעולם. הספריה הגדולה של אלכסנדריה נשרפה לפחות שלוש פעמים. דבריו של בולגאקוב עצמם נכתבו באחת התקופות היותר אפלות של הספרות הרוסית, שבה נהוג היה לא רק לשרוף את הטקסט, אלא גם לירות ליתר בטחון במחברו. אוסיפ מנדלשטם הוא מקרה מוכר, אבל רחוק מלהיות יחיד. מעטים זוכרים את “ליל המשוררים הנרצחים”, ה-12 באוגוסט 1952, שבו רצח המשטר 13 כותבים יהודים, והם רחוקים מלהיות היחידים. בולגאקוב עצמו “זכה” שסטאלין ישתעשע בו; הטקסט שלו היה מחתרתי ושרד בשל הרבה מאד מזל. כתבי יד אינם נשרפים? הם נשרפים, אבל האותיות פורחות באוויר. קשה מאד להשמיד רעיונות, מרגע שנהגו ונלחשו הלאה.

ההיסטוריה מכירה מספר נסיונות לדכא רעיונות. ספק אם הרומאים אכן ניסו לדכא את הדת היהודית – ואם ניסו, אין לכך זכר מחוץ לגבולות פלסטינה – אבל הם ניסו בכל הרצינות להשמיד את הדת הנוצרית. הנסיון העקשני ביותר היה בימיו של דיוקלטיאנוס, והוא העניק לנו את המושג traitor: מקורו במילה הלטינית traditor, מילולית “מוסר”, כינוי גנאי לכמרים שתחת לחץ הרדיפה הגדולה הסגירו לרשויות את כתבי הקודש לשריפה. בשנה שבה מת דיוקלטיאנוס, הפכה הנצרות לדת מותרת; 90 שנה אחר כך, והיא כבר הדת הרשמית היחידה באימפריה.

אירונית, הנצרות המנצחת מיישמת שורה של נסיונות לדכא תנועות מינות. אחד הידועים שבהם היה ההתקפה של הקתוליות במאה ה-12 וה-13 על הקתרים/אלביגנזים. במובן מסוים נרשמה כאן הצלחה: האלביגנזים הומתו ונהרגו ונשרפו ונחנקו, והאחרונים שבהם נרדפו במערות בגבול צרפת-ספרד במאה ה-14. אף אחד מהטקסטים שלהם לא שרד. הפרפקטוס האחרון, ככל הנראה, נרצח משפטית בתחילת המאה ה-14.

אבל הרעיונות שלהם הונצחו על ידי המנצחים, בתיקי האינקוויזיציה. והרעיון הבסיסי שלהם – שהכנסיה מושחתת ושאיננה מאפשרת גאולה – נבט בשקט, עד שהתפוצץ ברפורמציה של לותר. במאה השנים האחרונות צמחה התפיסה שהכנסיה היא מקור כל הרוע ותפסה לה אחיזה – לא מעט בשל השמדת האלביגנזים והאינקוויזיציה. האלביגנזים עצמם הפכו למעין גיבורי תרבות נגד, אף שספק כבד אם אכן היו כאלה (הם היו שמרנים מאד ודחו את העולם הזה); ההתייצבות נגד הממסד הפכה אותם, מאות שנים לאחר השמדתם, לגיבורים ולקדושים מעונים (מה שחלקם אכן היה.) זכרם הפך, באירוניה יוצאת דופן, למוקד משיכה לתיירים בדרום צרפת. (אם מוכרים לכם שם חפץ אלביגנזי כלשהו, הוא כנראה מזויף כמו רליקה.)

אז לא, בנט, אי אפשר להרוג רעיונות באמצעות קליעי אקדח. גם לא (לתשומת ליבו של בן דרור ימיני) באמצעות רדיפת מינים ותנועות מינות. תצטרכו להביס אותם בשדה הקרב של הרעיונות. אנא השתדלו להגיע חמושים. ולמינים , לאנוסים, שמבוהלים ממה שעשוי להיות מופנה נגדם: הגווילים נשרפים, אבל האותיות פורחות; ובסופו של דבר, האש אוחזת במציתים. ואם לצטט את יוחנן פאולוס השני, בלילה האפל של דעיכת הקומוניזם ששחרו הגיע כגנב בלילה: לא לפחד כלל.

(יוסי גורביץ)

הערות קצרות על האזכרה הדועכת לרצח יצחק רבין

הפארסה השנתית של העצרות לזכר רצח רבין הפכה השנה לגרוטסקה, כשתנועת דרכנו מסרבת לנקוב במונח “רצח”, מודיעה שלא תאפשר לפוליטיקאים לנאום, מונעת מארגוני שמאל להציב דוכנים (ואז נבהלת וחוזרת בה), ולקינוח מזמינה שני מתנחלים, ביניהם מפונת עפרה, לנאום – מתוך חמישה נואמים בסך הכל. המסר: אחדות. וכדי לזייף אחדות, נעמיד פנים שהמתנחלים הם 40% מהאוכלוסיה ולא 4%, ונעלים עין מהעובדה שהבתים בעפרה הם בתים שנבנו על קרקע פלסטינית פרטית. שששששש! אחדות.

הגענו הנה לא מעט בגלל ששמעון פרס הפיל את הכדור מיד אחרי הרצח. רצח מנהיג פוליטי, שבוצע מסיבה פוליטית-דתית, לא היה אמור להוביל לקריאה לאחדות ריקה: מה שצריך היה לבוא אחריו היה תג מחיר מסיבי. פירוק של כל ישיבות ההסדר ופינוי של כמה התנחלויות. מבחינתי, היה צריך להגריל אותן. להבהיר שעל נסיון משיחי להתנקש בממלכה יהיה מחיר כואב מאד, מחיר מרתיע.

זה לא מה שקרה, כידוע. הנכדה בכתה בהלוויה על סבא שלה – לגיטימי לגמרי מצידה; ההתמסרות התקשורתית היתה אסון – והשמאל התחיל לומר ש”רבין נרצח כי רצה להביא שלום”, וטראח, נכנסנו למנהרה שטשטשה לגמרי את הזכרון. התפיסה של “רצח השלום” התגברה אחרי הנצחון של נתניהו ב-1996, חצי שנה אחרי הרצח.

התפיסה הזו לא נכונה ומסוכנת. לא נכונה מכמה מובנים. קודם כל, רבין לא רצה שלום. הוא דיבר על שלום, אבל מה שהוא רצה בפועל היה כיבוש נוח יותר: שעזה תטבע בים ושישראל לא תשלוט בפלסטינים ישירות אלא תמצא קבלני משנה, אנשים שיעשו את זה “בלי בג”צ ובצלם.” המטרה שלו לא היתה שלום; המטרה שלו היתה הקטנת חיכוך מתוך תפיסה שהחיכוך ארוך הטווח עם הפלסטינים פוגע ביעילות של צה”ל. קשה היום לתפוס, אבל לצה”ל היו אז אשכרה אויבים אמיתיים והאיום של פלישה מהמזרח נתפס עדיין כאמיתי.

חשוב מכך, יגאל עמיר לא רצח את רבין כי רבין “רצה שלום.” לא היה לעמיר ולמחנה ששלח אותו עניין בשלום, ועל אחת כמה וכמה שהם לא חשבו שאפשר לרצוח מושג ערטילאי כזה. מבחינתם לא יהיה שלום אלא לאחר שיגיע המשיח ואיתו שעבוד של שאר המין האנושי. זה השלום שלהם.

ולא, זה לא היה בגלל הטרור הפלסטיני. את זה אנחנו יודעים, כי אנחנו יודעים שלהנהגת המתנחלים אין בעיה לשלם בדם ישראלי. בשנות הדמים 2001-2003 המתנחלים הפעילו את כל כוחם כדי למנוע בניית גדר הפרדה, כי הבינו את ההשלכות המדיניות שלה. מאות של כמה מאות ישראלים? זניח, ביחס לפגיעה באידיאולוגיה.

עמיר רצח את רבין כי הוא איים על תפיסת הגאולה הקוקיסטית: התפיסה שאומרת שעם ישראל יכול לתפוס את המשיח בגרון ולהכריח אותו להגיע, אם יכפה את עצמו על ההיסטוריה. התפיסה הקוקיסטית, שהניעה את תנועת המתנחלים, אמרה שאין נסיגות בגאולה – וזו הסיבה שפינוי ימית ופינוי הרצועה יצרו משברים כבדים כל כך בקרבם. וכשיש משברים כאלה, המחנה מצמיח את הרוצחים. זמביש והחבר’ה בעקבות הנסיגה מסיני (”המחתרת הראשונה”), עשרה פלסטינים שנרצחו על ידי מתנחלים ותומכיהם במהלך ההתנתקות, שורה של פיגועים סביב הסכמי אוסלו – שהידועים שבהם הם אלו שבוצעו על ידי ברוך גולדשטיין והמחתרת של יגאל עמיר. האחרון, יש לציין, היה פעיל בתנועת המאחזים שהחלה אז.

כמובן, תוך עשור בערך מרגע שהחלה תנועת המתנחלים (שמתחילה בעוד רגע של שבר בגאולה, ההתרסקות של מלחמת יום הכיפורים שבאה אחרי האופוריה של ששת הימים), כבר יש שם הרבה מאד נדל”ן גזול שצריך לשמור עליו. וכפי שלמדו היהודים ששרדו את מלחמת העולם השניה בפולין, הנסיון להחזיר נדל”ן גזול אחרי שסולקת ממנו בכוח מושל מוליד רצחנות.

כשהשמאל התחיל לדבר על “השלום נרצח”, הוא התעלם ממניעי הרוצח, ובכך איפשר לתנועה הרצחנית שהולידה אותו להוריד שוב את ראשה אל מתחת למים. לכמה דקות היה ברור מה אנחנו רואים: הריקודים של בני עקיבא בפולין, הבקבוקים שנפתחו בתפוח, חגיגות השמחה במגזר – עד שקלטו שעומד להגיע תג מחיר. כאן השמחה הפכה לפאניקה, שעם אנחת הרווחה על כך שלא היה שום מחיר ציבורי על הרצח, הפכה להאשמה נגד מחנה הקורבנות. הדיבור על “השלום האבוד” מנע מאיתנו להתמקד במפלצת שנחשפה לרגע לעינינו.

והיע עדיין שם והיא תרצח שוב. לא מאמינים? שימו לב איך התחיל שמעון ריקלין את הקריירה שלו. שימו לכך שהוא “מגנה” את הרצח מראש, אבל גם מנבא ומעודד אותו. שימו לב איפה הוא היה אז ואיפה הוא היום (התמונה באדיבות משתמש טוויטר @naamansaar).

המגזר שממנו הוא בא, שמזדעק על כל חצי אמירה של גרבוז, לא העלה בדעתו לפסול אותו בשל האמירות ההן. חשוב לציין: אם ריקלין לא היה מאיים ברצח ראש ממשלה, אלא מחלל שבת בפומבי, הוא היה נזרק מיד משורות המגזר. סדר צריך להיות. ריקלין, לשעבר "הקיצונים שלאף אחד אין שליטה עליהם", הוא עכשיו הממסד. בעצם, תמיד היה. רק תפקידו התחלף.

מה שאנחנו צריכים הוא לא קריאות מזויפות לאחדות, אלא אמירה חדה: הלנו אתם אם לצרינו. האם אתם מקבלים את ההכרעה הדמוקרטית, ומונעים מהרבנים – אלו שהפיצו את השנאה ואת דין הרודף – זכות וטו על ההחלטה הדמוקרטית, או שאתם אויבים.

וזה מפחיד, אז שרים. בואו נתחבק עם מתנחלת גזלנית ונקווה שאם נהיה נחמדים, המחנה שלה לא יראה בנו איום.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לקח אפשרי מההשוואה של ראש הממשלה בין ישראל ובין ממלכת החשמונאים: לוותר על ההשוואות

ראש ממשלתנו היקר ערך לאחרונה חוג תנ”ך, שבמסגרת פולחן האישיות של המשפחה הקיסרית נקרא על שמו של אביה של אשתו (זה שאת הוצאות הסיעוד שלו הטילה המשפחה הקיסרית על הציבור). הטקס נשמע, על פי התיאורים, כמו וורט דלוח מהרגיל בבית כנסת בשבת אחרי הטשולנט, ואף על פי כן יש בו עניין. נתניהו השווה בו בין ממלכת החשמונאים ובין מדינת ישראל, וציין שממלכת החשמונאים שרדה 80 שנים בלבד וכי המטרה שלו היא לוודא שמדינת ישראל תגיע ל-100 שנים.

השאלה המתבקשת היא כמובן מדוע נתניהו סבור שמדינה שלטענתו היא מעצמה אזורית שכל העולם שוחר לפתחה לא תסחוב עוד 30 שנה, ומאחר שזו השאלה המתבקשת נשאיר אותה לאחרים. בואו נעמוד שניה על ההשוואה.

הציניקן שבי זיהה מיד את נקודות ההשוואה המתבקשות: ממלכת החשמונאים התחילה כמלחמת אזרחים דתית רצחנית מצד קבוצה שולית באליטה הכוהנית כנגד האליטה השלטת, שניסתה ככל הנראה לבצע איזושהי רפורמה דתית. עיקר המלחמות של 20 השנים הראשונות של החשמונאים לא היו כנגד כוחות הלניסטיים – תרומתם למלחמה היתה שולית ביחס – אלא כנגד אלו שכונו אחר כך על ידי משמידיהם “המתיוונים.” סביר להניח שלאחרונים היתה תמיכה עממית מסוימת, אולי עירונית במהותה, שאם לא כן קשה להבין איך החזיקו מעמד כמעט 20 שנה מול התקוממות עממית – גם אם מביאים בחשבון את לוחמת המצור הפרימיטיבית של התקופה. האירוע המכונן של החשמונאים, טיהור המקדש, נערך על גופותיהם של יהודים וכוהנים יהודים, אם כי הטקסטים עוברים על כך בשתיקה.

ההתקוממות העממית מביאה את החשמונאים לכהונה, אבל הם לא מסתפקים בכך. בניגוד לרצון חלק ניכר מהעם, הם מכריזים על עצמם כמלכים. העם לא מרוצה. החשמונאים מתעלמים, ומתחילים בשורה של מלחמות להרחבת גבול הממלכה. האיכרים, שלא זה הדיל שעליו הם חשבו שהם חתמו, מביעים אי שביעות רצון גוברת והולכת; מתחים דתיים גואים; החשמונאים בוחרים בפלג האריסטוקרטי של הצדוקים; מתחים דתיים גואים הופכים למלחמת אזרחים דתית; המלחמות הזרות מלוות גם הן בשלל גיורים בכוח החרב והחרבת מקדשים פגאניים; לקראת הסוף, המלך אלכסנדר ינאי עושה דרקולה וסועד למרגלות שורה של פרושים צלובים; וכשהסיפור המכוער נגמר, כותב יפה קוואפיס,

בעליל, המלך אלכסנדר ינאי

ואשתו המלכה אלכסנדרה

שווים לסלווקים בכל.

הם יהודים טובים, יהודים טהורים, מעל לכל יהודים אדוקים;

אבל, מתוקף הנסיבות,

גם מצטיינים בדיבור יוונית,

ואף הינם ביחסי ידידות עם יוונים ומלכים מתיוונים –

כשווים בין שווים, יובהר נא.

המלאכה שהחלו יהודה המכבי הגדול

וארבעת אחיו המפורסמים

אכן הושלמה היטב,

הושלמה בדרך הברורה ביותר.

והכל, כידוע, גנמר במלחמות אזרחים, שסופן בעליית אדומי, בן גרים שגוירו בכוח הנשק, למלוכה על גופות החשמונאים האחרונים. הממלכה קצרת הימים, שתחילתה בברית נבונה עם הרומאים, סופה בחורבן על ידי הזמנת הרומאים. מה שהחל כהתקוממות עממית, נגמר בדיקטטורה צבאית הלנית קלאסית, שנשענת על שכירי חרב זרים.

זו הווריאציה הנגדית המתבקשת לסיפור של נתניהו: הסיפור של חוסר יכולתם של יהודים לשלוט בעצמם מבלי להגיע לדיכוי זר ומלחמת אחים. ומאחר וזו הווריאציה הנגדית המתבקשת, האוטומטית כמעט, צריך להסיר גם אותה מעל סדר היום.

פה צריך לצטט טקסט קשה, מדהים באכזריותו האטומה ואף על פי כן קריטי, “כתב אל הנוער העברי”, המניפסט הבסיסי של התנועה הכנענית: “שוב לא תוכל לראות טעם ומופת בתקופת הזוהר העלובה של הבית השני, זו התקופה הקלסית של היהדות, הדוגמה לכל הציונים מאז ומעולם.” נניח כעת לשיפוטיות של הטקסט – ספק אם ההיסטוריה של אתונה במאה הראשונה לפנה”ס עלובה פחות – ונתמקד בבעיה: היותה של תקופת הבית השני “הדוגמה לכל הציונים מאז ומעולם.”

המוח האנושי אוהב תבניות. יותר מדי אנשים משתמשים בהיסטוריה כתבנית. ההיסטוריה יכולה ללמד אותנו לקחים כלליים, ולספק לנו תמרורי אזהרה, אבל, כפי שהעיר מארק טוויין, היא לא חוזרת על עצמה, היא רק מתחרזת. הפיתוי לגזור גזירה שווה בין ההיסטוריה של הבית השני ובין ההיסטוריה של המדינה היהודית הנוכחית כה חזק, עד שכמעט אי אפשר להתגבר עליו. אנחנו צריכים איזשהו מודל להיאחז בו. והמודל של התקופה החשמונאית כה עז, כה צבעוני, כה מבשר רעות וגדולה בו זמנית, עד שהוא חודר לנשמתך ורובץ בה מבלי שתבחין בו אלא במאמץ ניכר.

וזו מלכודת, כי בסופו של דבר אין שום דמיון בין הממלכה ההיא למדינה של היום. הכוחות ההיסטוריים של לאומנות וצרות מוחין דתית הם, כמובן, הכוחות המניעים של ההיסטוריה היהודית בכללה. אבל העמים שונים, ההיסטוריה הסובבת שונה עד מאד, המעצמות אינן אותן המעצמות, העולם איננו אותו עולם. נסיון להבנות את התפיסה ההיסטורית שלנו על תבנית הממלכה החשמונאית נואל כמו התפיסה הפלסטינית שהמדינה הציונית תחלוף כמו הצלבנים. אפשר להבין את הפיתוי שבתבנית, אבל העובדה שיש כמה נקודות דמיון – פולשים אירופאים שנשענים על סיוע חוץ ממדינות אירופאיות – מובילה את המחשבה לתבנית שמתעלמת מכל מה ששונה, ובהכרח מובילה אותך לשגיאה.

הננו אשר הננו. אנחנו לא קבוצת איכרים שמתקוממת מול אימפריה זרה (עד כמה שהדימוי הזה קסם, למשל, לאנשי המחתרות). אנחנו חברה מתועשת שעוברת לעידן הפוסט-תעשייתי כשיש לה שורה של בעיות קשות. נסיון למצוא אותן בעבר החשמונאי יוביל, מצד אחד, לפטליזם ומצד שני לנסיון נואל למצוא פתרונות בעבר שאיננו יכול לספק אותם. ומצד שלישי, כמובן, יטיל עלינו צל של חברה שמחשבת את קיצה לאחור. האם כבר עברנו את שמונים השנה של החשמונאים? האם הקץ אורב מעבר לפינה? (מתבקש לצטט פה את קוואפיס על התרבות העורגת לקיצה של “מחכים לברברים”, ולכן לא נעשה זאת.)

הניחו להולכים. כשיבוא הקץ, והוא יבוא כי לכל יבוא קץ, הוא יהיה ככל הנראה אחר לגמרי. והתבוננות בעבר לא תסייע להרחיק אותו, אולי אף תזיק.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מה אפשר ללמוד מהורדתם הכפויה של פסלי גיבורי הקונפדרציה

הם נופלים בכל רחבי ארה”ב: פסלים שעמדו במשך עשרות שנים של גנרלים מצבא המורדים של הדרום יורדים בזה אחר זה. בחלק קטן מן המקרים, פעילים מקומיים זועמים לוקחים פטיש ומורידים אותם. ברוב המקרים, המועצה המקומית מחליטה שהגיע הזמן להוריד את המסך על האפיזודה הזו ולקוות שאף אחד לא יסתכל אחורה.

הקילוח של השנים האחרונות הפך לשטפון בעקבות הפוגרום הניאו נאצי בשארלוטסוויל, לפני כחודש. העיר באלטימור הסירה לפני מספר שבועות את פסלו של נשיא בית המשפט העליון רוג’ר טייני; התפקיד לא הגן עליו מפני הזכר של פסק הדין הידוע לשמצה בפרשת דרד סקוט, שבו קבע טייני ששחורים אינם אדם ועל כן מובן מאליו שאינם יכולים לתבוע. השבוע נפל דבר: הקתדרלה הלאומית של וושינגטון הסירה את הוויטראז’ים של רוברט אי. לי ותומאס “סטונוול” ג’קסון.

מאחורי כל זה עומד שינוי מסיבי בתפיסת ההיסטוריה. אשתדל להסביר בקצרה. ב-1865 ניצח הצפון במלחמת האזרחים. הנצחון היה טוטאלי. צבא הדרום הושמד בשדה הקרב, והיכולת שלו להגן על המולדת חדלה להתקיים. שרמן, במסע ההחרבה שלו בג’ורג’ה והקרוליינות, מסע שהיום היה ללא ספק מוגדר כפשע מלחמה, תכנן במפורש לצרוב את התודעה של האליטה הדרומית שהמלחמה אבודה על ידי פגיעה מכוונת במטעים שלהם. מבחינת רוב האוכלוסיה, המלחמה נגמרה עוד קודם: בסתיו 1864 צבא הקונפדרציה התחיל להתמודד עם עריקות רחבות היקף, ולא הצליח לגייס אנשים חדשים במספר מספיק. בצר להם, החלו הגנרלים של הקונפדרציה לחשוב ברצינות על גיוס עבדים – אבל היתה התנגדות נחרצת מצד הפוליטיקאים, שהבינו היטב שהמשמעות של שחרור עבדים לצרכי המלחמה היא סוף העבדות. אתה לא יכול להמשיך ולשעבד אנשים שנלחמו עבורך, והטענה המרכזית של הדרום – עליונות לבנה – מתמוטטת כאשר אתה מודה בכך שחיילים שחורים יכולים להלחם בשדה הקרב.

באפריל 1865 המצביא הדרומי רוברט אי. לי נכנע למפקד הכוחות הצפוניים גראנט באפומוטקס קורט האוס; כאן מתחילה תקופת ביניים ארוכה להפתיע של כניעת כוחות דרומיים – רובם נכנעים תוך חודשיים, אבל הספינה האחרונה של הקונפדרציה, שנמצאת בים, מסגירה את עצמה רק בנובמבר. לכאורה, המלחמה הסתיימה. ואכן, הצד הגלוי שלה הסתיים. מלחמת הגרילה רק מתחילה.

צבאות הצפון משחררים את כל העבדים שהם מוצאים, והתיקון ה-14 מעניק להם זכות בחירה. הדרומיים לוקחים קצת זמן להתארגן, אבל ב-1866 כבר מתחילים הפיגועים של הקו קלוקס קלאן, פיגועים שהופכים למלחמת גרילה. ב-1869 מעביר הקונגרס את חוק הקו קלוקס קלאן, שקובע עונש מוות על עצם ההשתייכות לקבוצה. הבעיה: הישום של החוק תלוי בחבר מושבעים, וחבר המושבעים הדרומי לא מרשיע.

ב-1872, שבע שנים אחרי הכניעה של לי ושנתיים אחרי מותו, מתחיל הקמפיין שדרומיים יכנו אחר כך Redemption, “גאולה.” יש לו שני חלקים: מספר גדול של חמושים דרומיים, רובם המכריע יוצאי צבאו של לי, רוצחים – לעתים טובחים – בשחורים, במיוחד בכאלה שמנסים לממש את זכותם להצביע. במקרה אחד לפחות, הטרוריסטים מפעילים תותח נגד עמדת הצבעה. הצבא הצפוני, שעדיין מנהל כיבוש ברוב מדינות הקונפדרציה, מגלה מהר מאד את הבעיות הקלאסיות של צבא סדיר מול לוחמת גרילה. הצבא דורש יותר כסף, יותר אנשים, יותר סמכויות; בחלק ממדינות הדרום, המקומות הבטוחים היחידים לשחורים ולצפוניים שירדו דרומה כדי לסייע בשחרורם הם בסיסי צבא.

הציבור בצפון לא רוצה לשלם את המחיר הזה, וגנרלים בצבא ממש לא מתלהבים מהעובדה שהצבא שלהם – לא כלי חד במיוחד גם בימים רגילים, זו המאה ה-19 והציבור האמריקאי מתעב צבאות קבע – יאבד עוד מכוחו אם ייאלץ להמשיך לשמש ככלי כיבוש. במקביל, פועלת הזרוע המדינית של הקו קלוקס קלאן, המפלגה הדמוקרטית (כן, כן, צר המקום מכדי להכנס לזה עכשיו), כדי לשכנע את הבוחרים שחראם, למה להם כל זה. ב-1876, גל הטרור הלבן אלים במיוחד. ואחרי הבחירות הללו, מגיעים הצדדים להסכמה שקטה: כוחות הכיבוש הצפוניים יוצאים מהדרום. הצפון ניצח בשדה הקרב, אבל הפסיד בלוחמת הגרילה.

הדיל הפוליטי היה פשוט: הגזענים הדרומיים מתחייבים להפסיק את ההתקפות על צבא הצפון, ומתחייבים לחזור לסטטוס קוו כפי שהיה לפני המלחמה. הצפון הוציא את כוחותיו מהדרום, ובפועל זרק את השחורים המשוחררים לכלבים. הגזענים הלבנים – מאחר והשחורים מפחדים בצדק להגיע לקלפי, שמא יירצחו – משתלטים מחדש על כל מוקדי הכוח ומעבירים חוקים שהופכים את השחורים, מחדש, למעמד סוג ב’. בית המשפט העליון של ארה”ב מעניק לכך גושפנקא חוקית בפסק הדין Plessy v. Ferguson, שקובע שלמדינות יש זכות לבצע הפרדה גזעית, והופך בכך את התיקון ה-14 לאות מתה.

אם כל התרגילים המסריחים, בקצרה. איך מחפים עליו? איך מסווים את העובדה שארה”ב הובסה במלחמת גרילה, נכנעה לטרור? יוצרים את אגדת האחדות. האגדה הזו, בקצרה, אומרת שהנושא עליו נלחמו שני הצדדים לא באמת חשוב; מה שחשוב הוא שבשני הצדדים היו גברים יוצאי דופן, שנלחמו זה בזה אבל עכשיו שבו להיות בני אומה אחת. הגזענים הלבנים בדרום מפתחים את אגדת “המטרה האבודה”, שאומרת שהמלחמה השמידה עולם פיאודלי נאצל ואבירי, ומדלגת בחינניות על הדבר שלשמו נלחמה המלחמה. והדבר הזה היה עבדות, כן או לא. הטענה של הגזענים הלבנים ובעלי בריתם היא שהמלחמה היתה על “זכויות המדינות”, וזה עובד אם אתה לא טורח לקרוא את הסיבה שבשלה המדינות הללו נימקו את פירוק הברית: שימור העבדות. זכויות המדינות היו הכלי לשימור הרכוש של השכבה העליונה של הדרום, ושימור תפיסת העליונות הגזעית של שאר הלבנים.

לצורך כך, יוצרים גיבורים. זה לא מסובך במיוחד. המין האנושי תמיד העריץ, לאסונו, אנשי מלחמה. לי וסטונוול – שני הגיבורים העיקריים – היו אנשי מלחמה לעילא. עכשיו צריך רק ללטש קצת: להפוך את לי למתנגד לעבדות (יש מכתב אחד שלו שבו כתב שהעבדות מזיקה, אבל בעיקר ללבנים), לצייר אותו כמתנגד לקו קלוקס קלאן (בפעם היחידה שהתייחס לארגון, לי סירב לגנות אותו בפומבי), לטעון שהיה אדון רב חסד לעבדיו (לעבד הנמלט שלי הורה להלקות עד זוב דם ואז לשפוך עליו מי מלח היו זכרונות אחרים, אבל מי הקשיב לאיזה עבד), ועד כמה שאפשר לא לדבר על כך שהצבא שלו שעבד שחורים בכל מקום שבו עבר בצפון. במקרה של סטונוול זה היה אפילו קל יותר: מדובר באמת ובתמים באדם מאמין, שסלד מאכזריות, ועל כל פנים היתה לו הילת מרטיר, שהרי מת בקרב. את העובדה שהוא היה מאמין נחרץ בעבדות קל היה ביחס להחליק, כי הוא גם הקים בית ספר לעבדים, כי רצה לקרב אותם לנצרות.

וכך הפכה ההיסטוריה של העריצות הלבנה הדרומית למה שאנחנו מכירים בטכניקולור של “חלף עם הרוח". הפרדיגמה של האצילות הדרומית ושל היותה של המלחמה, בעצם, שגיאה טראגית שהובילה אח כנגד אחיו שלטה ברמה יותר מ-100 שנים. חשוב לציין שזו לא היתה היסטוריה של הדרום: הדרום כלל כ-40% שחורים ומספר גדול להפתיע של מתנגדי עבדות וליברלים. זו היתה ההיסטוריה של האליטה הדרומית. והיא היתה הכרחית כדי לכסות על הפצע של הסיום של מלחמת האזרחים, הטרור של ה-Redemption. הגרסה הזו של ההיסטוריה היתה נוחה לכולם, פרט לקורבנותיה. אבל להם סתמו את הפה.

אלא בעשורים האחרונים אי אפשר להשתיק אותם יותר. אי אפשר יותר לדבר על ההיסטוריה של הדרום ולדלג על העבדות כאפיזודה מביכה והיית צריך להיות שם. יש יותר מדי צאצאים והם לא מוכנים לשתוק יותר. ומבחינתם, דגל הקרב של הקונפדרציה ופסליהם של גנרלים דרומיים הם מי המלח של לי על הגב המוצלף.

לא במקרה, האנשים שהגיעו להגן על האנדרטאות הללו הגיעו עם דגלי הקונפדרציה ועם דגלי צלב הקרס. המטרה היא אותה המטרה. מה שמדהים הוא באיזו קלות דוקטרינה היסטורית, שעיצבה את התודעה הלאומית במשך יותר מ-100 שנים, קורסת כמו אלון רקוב. איך גיבורים לאומיים לשעבר מושלכים לאשפה, איך אפילו שופט עליון הופך למשהו שיש להתבייש בו.

הרוח נושבת, והעבר חולף איתה, ופתאום הכל נראה מטופש כל כך, נלעג כל כך, נפשע כל כך, ואנשים נחרדים מעצם הדברים שפעם קיבלו בלי חקירה ודרישה. כך עם דוקטרינת העליונות הלבנה שהתחפשה לפטריוטיות; וכך, אם נזכה, עוד נראה בעינינו איך מושלכת הדוקטרינה של עליונות יהודית (”ציונות”, קוראים לה היום) למקומה הראוי.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות, חלקן גדולות, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כיצד מזיק המיתוס לחיים

המשרד לנושאים אסטרטגיים, כרגיל, נתפס עם המכנסיים למטה. בכירי הלחימה ב-BDS לא ראו את זה מגיע. זה לא היה על הרדאר של אמ”ן, אבל ממנו אף אחד לא ציפה לכלום. במוסד יאשימו אחר כך קיצוץ תקציבי במעקב אחרי האקדמיה וריב סמכויות עם המחלקה למלחמה בדהלגיטימציה של אמ”ן, ובן דרור ימיני כתב עוד מאמר לוהב על ההזנחה הנפשעת של ה-hasbara. אבל כשדחקו אותו לקיר, גם הוא נאלץ להודות שזה היה תרחיש לא צפוי. לשכת ראש הממשלה מיהרה להוציא את נתניהו לסיבוב עם הכלבה קאיה ובלי שקיות איסוף בכיכר המדינה, בתקווה להסיח את דעת התקשורת, אבל זה לא עבד.

הרעה, כפי שנכתב כבר בנביאים, נפתחה מצפון. ימים ספורים לאחר שמדענים איששו את העובדה שתושבי לבנון המודרניים הם צאצאיהם של הכנענים, ושהם יושבים במקום 4,000 שנה – עובדה שגופי המודיעין יודו אחר כך שהיא היתה מול עיניהם, אבל שבאופן בלתי נסלח התעלמו ממנה – פנתה לבנון לאו”ם וביקשה לבטל את ההכרה בישראל כמדינה. באו”ם לא ידעו כיצד לאכול את הדרישה המשונה, וביורוקרטים מיהרו לציין שלאו”ם אין בעצם הליך של פירוק מדינה, אבל נאלצו להודות שהדרישה החריגה של לבנון איננה חסרת תקדים. התקדים, אירונית, היה הקמת ישראל.

הלבנונים, שנופפו בהוכחות כי הם צאצאי הכנענים, טענו כי יש להעביר לחזקתם את כל השטחים שבעבר הוחזקו על ידי כנענים, כמו גם פיצויים על רצח עם מתועד להפליא. הם ציינו כי ממשלת ישראל דחתה את החלטה 181 של האו”ם, שמכוחה הוקמה, וכי נציגיה נשענים שוב ושוב על התביעה התנ”כית לשטחים הכנעניים הכבושים; כי האב המייסד של המדינה, בן גוריון, העיד בפני ועדת פיל כי הקושאן היהודי על פלסטינה מקורו בתנ”ך; ושישראל טוענת ללגיטימציה מכוח ישיבה קודמת של יהודים בשטחה. לגיטימציה זו, ציינו הכנענים המודרנים, נשענת על רצח עם שביצעו הפולשים היהודאים בכנענים, רצח עם שהם כאמור הקפידו לתעד. על כן, טענו הכנענים, יש להתיר לצאצאי הקורבנות להחזיר עטרה ליושנה ולהחזיר להם את השטחים שנגזלו בכוח הזרוע ושמהם גלו במשך 3,000 שנים. יתר על כן, אמרו צאצאי שבעת העממים בזעם, כל אדם הטוען שיש לו זכות בשטחים הכנענים הכבושים מכוח הכיבוש של יהושע, חייב לצאת גם בתוצאות – ולפצות את צאצאי הקורבנות בסכום בל ישוער.

המחלקה המשפטית של משרד החוץ נבוכה. ציפי חוטובלי נשאה נאום לא קוהרנטי על הרש”י הראשון, זה שמתמודד באופן פרוידיאני עם הטענה ש”גזלנים היו אבותיכם” בכך שאלוהים יצר את העולם ויש לו זכות לחלק את האדמה כרצונו, אבל פקיד עירני במשרד ניתק לה את המיקרופון ולאחר מכן גררו אותה לארון. המשלחת הכנענית צפתה את המהלך מראש ודרשה בחיוך נצחון שחוטובלי תביא את האל שלה לעדות. “קראי בקול גדול,” גיחך אחד מהם, “כי אלוהים הוא, כי שיח וכי שיג לו, וכי דרך לו; אולי ישן הוא, וייקץ.”

תשומת הלב של האו”ם הוסחה מיד לאחר מכן על ידי מלחמת האזרחים הלבנונית החדשה, בין חיזבאללה ובין התנועה הכנענית המתעוררת – היסטוריונים יאשימו את העימות החריף בין חסידי מלכת השמיים ובין נסראללה, כשהראשונים מכריזים ש”מן אז חדלנו לקטר למלכת השמיים והסך לה נסכים, חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו”, ושעל כל פנים היא הצליחה יותר מול הציונים מאשר אללה וחסידיו. תחילה סברו הכל כי זו שאלה של זמן קצר בלבד עד שכוחות החיזבאללה המיומנים יביסו את הפגאנים עגולי המשקפיים, אבל זה היה לפני שנכנס הגדוד הלהט”בי של הכורדים לתמונה.

בכירי משרד החוץ ניצלו את ההפוגה כדי לשלוח מזכרים שהעולם יראה רק ב-2087 ובהם כתבו בנימה קודרת שיש להגיע עם הכנענים לפשרה, לאור העובדה שכל קיומה של ישראל נשען על זכות היסטורית וכי לכנענים יש זכות היסטורית ארוכה יותר. הם ציינו עוד שאף שאין ולו כנעני ספציפי שיכול לטעון לבעלות על אדמה ספציפית בתחומי ישראל, עמידה על הנקודה הזו תעלה שאלות לא נוחות מבחינת ישראל, כגון זכותם של יהודים על אדמה ספציפית ללא מסמכי ירושה. המסמכים הוסתרו מהציבור במשך שנים ועל כל פנים, ספק אם דעתו של ראש הממשלה היתה נתונה להם. אף שרווח לו שפרשת הצוללות ירדה מהכותרות, הוא היה עסוק בעיקר בדיונים עם המוסד על סיוע לחיזבאללה כדי להביס את הסכנה האסטרטגית האמיתית לישראל. החלטתו להתעלם מההמלצה החד משמעית של המוסד שלא לסייע לחיזבאללה, משום שעם כניסת הגדוד הכורדי למערכה מצא הארגון את עצמו בחזית עם כל הגאים בעולם, נחשבה לימים לסיבה הסופית לנפילתו. הסיסמה החדשה של העבודה, “נתניהו חלש מול הבעל”, עשתה את עבודתה, או לפחות כך התגאה הפרסומאי בראיונות אינסופיים.

כל זה לא עזר לנציגי ה-Hasbara, שנדרשו מעתה לענות לשאלות מטרידות על אחריותה של ישראל לג’נוסייד הכנעני ולפשעים נגד האנושות שבוצעו בעי. הטענה הישראלית שהכוחות המזוינים היהודים הקפידו על מוסר לחימה והוציאו להורג את עכן בן כרמי ששלח ידו בביזה עלתה על מוקש לא צפוי כאשר יריבים ציינו בתרועת נצחון שיחד עם עכן נרצחה גם כל משפחתו, ואמרו שזו מורשת הקרב האמיתית של צה”ל. יאיר לפיד יאשים אחר כך את משרד החינוך שלא טרח ללמד את ילדיו תנ”ך, אבל ירד מהעץ הזה במהירות כאשר נפל לאמבוש שבו נשאל האם הוא מעריך את משה וכשענה בחיוב, הוטחה בפרצופו פקודת הג’נוסייד של האחרון במואבים.

[…]

מחר יציינו מאמינים יהודים את יום השנה ה-1953 לחורבן בית המקדש השני, וכרגיל במסורת היהודית, הם יטעו בתאריך. כבל כותבי התלמוד ידעו שהתאריך הנכון הוא עשרה באב. זה לא משנה: המיתוס קבר את העובדות.

והמיתוסים הלאומיים שלנו אינם מיתוסים בריאים. הם גם אינם ברקע. הם נוכחים בכל יום במדינה הזו, בכל החלטה ציבורית. אם הפנטזיה על לבנונים שדורשים חזקה על פלסטין משום שהם צאצאיהם המוכחים של עם שישב כאן לפני 4,000 שנים, עם שעל פי המיתוס היהודי הושמד בכוח הנשק, מה תאמרו על הפנטזיה שעל פיה לצאצאי קוזאקים ושבטים ערבים יש חזקה פה כי לפני 2,000 שנים ישבו כאן יהודים? במה עדיפה הפנטזיה האחת על האחרת? רק בכך שהאחת אוחזת בנשק.

כאשר אנחנו דורשים מהפלסטינים להכיר בישראל כ”מדינת הלאום היהודי”, בעוד שאנו עצמנו איננו יודעים כיצד להגדיר אותו, המיתוס התנ”כי לוחש דרך קולנו. כאשר אנחנו מדברים על “שבות” ו”חזרה למולדת”, כאשר אנחנו מעניקים זכות ילידים לאנשים שלא נולדו כאן, לוחשים פה המיתוסים של תקופת בית שני.

יהודי בית שני ודאי היו מופתעים לשמוע שהם נחשבים כלאום. הם היו קהילה דתית. רוב היהודים מעולם לא ישבו כאן. כאשר הישוב היהודי בפלסטינה הגיע לשיאו – במאה השנים שלאחר מרד בר כוכבא – רוב היהודים חיו מחוץ לפלסטינה כבר 400 שנים. אחרי הכל, האנשים שבאו לבנות את בית המקדש השני הגיעו מבבל, ומיד הסתכסכו עם הקהילה המקומית. עשרות שנים לפני שעזרא הסופר בנה את היהדות מחדש על בסיס דת ודם, היתה קהילה יהודאית משגשגת במצרים. היא תהיה קהילה מתחרה וחזקה במשך 500 שנים ויותר. הגלות הבבלית נותרה גדולה מאד, ובין לבין היתה התפוצצות יהודית באסיה הקטנה. ברומא היו מספיק יהודים במאה הראשונה, כדי שמושל ביהודה יוזהר לא להסתבך בקטטות המקומיות אם הוא לא רוצה לשמוע חרפות מהאספסוף כשישוב לרומא.

בתי הכנסת ברומא, אגב, לא פנו בכיוון ירושלים. הם היו קהילה עצמאית. המנהג לפנות לירושלים הגיע אחרי חורבן המקדש. הקהילות היהודיות היו עצמאיות, והן לא חיפשו הכוונה מיהודה. רוב היהודים לא הקפידו על המצווה העיקרית הקשורה במקום, עליה לרגל; זה היה יותר מדי כאב ראש. שליחים של הקהילות יצאו לכיוון ירושלים לפני פסח, עם כסף וקורבנות, כדי להקריב עבור כל הקהילה. שמירה על השיירות הללו היתה כאב ראש ניכר עבור הרשויות ההלניסטיות והרומאיות, אבל הן עמדו בו כמעט בלי יוצא מן הכלל.

ירושלים לא היתה מרכז, אלא לאחר שנחרבה. התפללו בכיוונה ולא עשו יותר מדי מעבר לכך. נראה היה שמטיילים יהודים בימי הביניים, ציין א.ב. יהושע, סטו מדרכם כדי לא להגיע לפלסטינה או ירושלים. את אלו שבכל זאת עלו לא מסובך מדי לספור. אי אפשר להכחיש שליהודי פלסטינה היה רגש פרוטו-לאומי: הם ניהלו מספר מרידות ראוי להערכה כנגד הכובשים הרומאים, לא פחות מאלה של הגאלים או הגרמאנים. עם זאת, הם ניהלו אותן לבדם. כמעט ולא היה סיוע של יהודים מחוץ לפלסטינה. אלה היו קהילות נפרדות, קשורות בקשרי דת וסחר, אבל לא לאום.

אבל אלה עובדות. הן סותרות את המיתוס הציוני. ונראה שהציונים פה נחושים לצאת למלחמה על המיתוס הזה, על כל פנים כל זמן שהם סבורים שהם יכולים לנהל את המלחמות הללו במינימום נפגעים. ספק אפ ישראל המודרנית היתה עומדת בקורבן הנורא של מלחמת העצמאות, אבל זה היה דור אחר, דור שדיכא את אישיותו ושתק.

האמת שהציונים לא אוהבים לשמוע היא שבין הים לירדן ישב תמיד פסיפס של קהילות. היה פה רוב או מיעוט גדול של יהודים בתקופות מסוימות, ומיעוט מבוטל עד אפסי שלהם בתקופות אחרות. ישבו כאן כנענים, צידונים, ערבים, פרסים, ארמנים, יוונים (או, למצער, הלניסטים), רומאים וביזנטים. כל אחת מהקהילות הללו תרמה את שלה למקום שבו חיה. התקופות הברוכות ביותר שלו היו אלו שבהן אימפריה סובלנית שלטה כאן: ימיהם של הפרסים והרבה שנים אחר כך, הטורקים. הצורך הרומאי למשטר את חיי הדת המקומיים, שעבד לא רע במקומות אחרים, עבד כאן די רע – אם כי, כרגיל, הם השיגו את המשת”פים שלהם באליטה הדתית.

אודן כתב ב-”ראשון בספטמבר, 1939” שלו שורה שעליה התחרט אחר כך: “עלינו לאהוב זה את זה או למות.” אי אפשר – וטוב שכך! – לכפות על אנשים לאהוב זה את זה, אבל יש ללמד אותם לכבד זה את זה ולהכיר זה בזה. כדי לחיות זה עם זה, עלינו קודם כל להרוג את המיתוסים שלנו, משום שהם זוממים להמיתנו. אנחנו הדם שעליו הם מתקיימים, הבשר שהם טורפים כדי לשרוד.

אבל בני אדם יצרו את המיתוסים ובני אדם יכולים להם. הגיע הזמן לנפץ שוב את מזבחי המולך, המיתוסים שהופכים את ילדינו לשלדים מפוחמים לקול תזמורת צבאית צווחנית. ועד אז,

Defenseless under the night

Our world in stupor lies;

Yet, dotted everywhere,

Ironic points of light

Flash out wherever the Just

Exchange their messages:

May I, composed like them

Of Eros and of dust,

Beleaguered by the same

Negation and despair,

Show an affirming flame.

[…]

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. כמו כן, אלו מכם שרוצים לשאול אותי משהו, מוזמנים לעשות זאת בפטראון – אענה על השאלות שיישלחו עד מחר בשעה 19:00.

(יוסי גורביץ)

החלטת אונסק”ו שמגדירה את חברון כאתר מורשת פלסטיני חשובה, כי היא מזכירה שקרו פה כמה דברים בין התנ”ך לפלמ”ח

מועצת אונסק”ו, על אפו וחמתו של שגרירנו הנועז כרמל שאמה לאמה דינג דונג הכהן, ועל אפה וחמתה של שגרירת ארה”ב, קיבלה היום החלטה שקובעת שהעיר העתיקה של אל חליל (שנקראת בעברית חברון) היא אתר מורשת פלסטיני. והעיירה כתריאליבקה נבוכה.

השר לענייני תעמולה, גלעד “השקרן” ארדן, תקף את ההחלטה וטען שהיא שקרית משום שהיא מייחסת לישראל כוונות זדון ביחס למקום (על כך מיד); השגריר העדין שלנו בארגון התרבות העולמי הודיע לנוכחים ששיחת הטלפון שקיבל, שהגיעה מהשרברב בשירותים שלו, חשובה יותר מההחלטה שהתקבלה; ויאיר לפיד, כמובן, טען שמדובר באנטישמיות. כולם אמרו שמדובר בפגיעה בקשר בין הדת היהודית ובין חברון.

בולשיט.

בולשיט ציוני נקי.

מה שעשתה אונסק”ו (אפשר למצוא תמצות כאן) הוא לקבוע שהעיר העתיקה של אל חליל/חברון משמרת אלמנטים חשובים של ארכיטקטורה מן התקופה הממלוכית, אלמנטים שהשתמרו עד ימינו. בדרך, היא הכניסה טורפדו במיתולוגיה הציונית. זו, כזכור, אומרת שמאז חורבן הבית השני עמדה פלסטינה (”ארץ ישראל”) שוממה ולא קרה בה כלום, עד ששבו היהודים וגאלו אותה. הארץ היתה שממה ומדבר, מחכה לבניה.

רק שזה לא המצב. המקום המקולל שבו אנחנו חיים נמצא, לרוע מזלו, על פרשת דרכים בין מצרים וסוריה, שתי מעצמות אזוריות; וגם המעצמות שממזרח גילו בו עניין. כשחרב בית המקדש היהודי השני, יהודה היתה בשליטה רומאית ישירה, עם כמה הפסקות, במשך 66 שנים. קודם לכן, היא היתה בשליטה רומאית עקיפה (מאז שנת 63 לפנה”ס), עם כמה דקות של הפרעה פרתית. לפני הרומאים, היו פה בערך 80 שנה של ריבונות יהודית תחת החשמונאים, שלפניהן כ-200 שנה של ריבונות שחולפת בין ההלניסטים הסלווקים מסוריה וההלניסטים התלמאים ממצרים. לפניהם, היה פה אלכסנדר מוקדון לכמה דקות, ולפני ישבו כאן הפרסים במשך 250 שנה. לפניהם – שאלה מצוינת, קשה לדעת בדיוק.

אחרי הריסת המקדש השני, היהודים יצאו להתקוממות שניה ודי סופית ב-133, שדוכאה בכוח כבד. לאחר מכן האליטה היהודית הבינה שכל הקטע הזה של מרידות לאומיות כל 50 שנה משבש את החיים, לעתים באופן סופני, והגיעה להסכם שקט עם הרומאים. בית הלל החזיק כאן בנשיאות עד המאה השישית בלי שום מרידה ראויה לציון. בינתיים, הפכו הרומאים לביזנטים, ופלסטינה – שהיתה בית השחי של כל אימפריה – עולה לגדולה לכמה דקות בגלל עודף צליינות נוצרית. הפרסים כובשים את החור בתחילת המאה השביעית, הביזנטים כובשים אותו חזרה, ואז מגיעים המוסלמים, קורעים לביזנטים את הצורה וממשיכים לחסל את הממלכה הפרסית המופתעת.

שלל משטרים מוסלמיים סוחבים כאן ומשתדלים לא לצאת החוצה בחום עד שמגיעה הפלישה הצלבנית ומפתיעה את כולם באמצע הסייסטה. פורצת מלחמה רצינית מהמקובל, ואחרי 200 שנה של מלחמות בדרגת עצימות כזו ואחרת הצלבנים נזרקים חזרה לאירופה. הממלוכים, שבדרך משמידים את הארבה המונגולי הפולש שהחריב את בגדאד, שולטים פה. בתחילת המאה ה-15 מגיעים לאזור הטורקים, כובשים אותו, והכל חוזר לשגרת ה”אין מה לדווח” – אולי הברכה הגדולה ביותר בהיסטוריה – עד שבא נפוליאון ודופק את כל העסק. מכאן דברים מתדרדרים במהירות: 30 שנה אחר כך איברהים פאשה כובש את המקום, מתחילות מלחמות קטנות בלי פוסקות, הטורקים כובשים את המקום מחדש, קבוצה של תמהונים יהודים מהגרת לפה ב-1882 ואחריה מגיעה פלישה מסוכנת יותר ב-1905, עליית הלאומנות הערבית מאלצת את הטורקים לנקוט בצעדי דיכוי יוצאי דופן, ואז מגיעים הבריטים. מכאן, אני מניח שאתם מכירים את הסיפור.

בואו ניתן לו זווית חברונית. אין לנו כמעט מקורות על המקום בתקופת הבית השני, מה שאומר שהוא כנראה לא היה שווה הרבה. הוא כנראה נשלט על ידי האדומים עד שיהודה המכבי טובח בהם וכובש את המקום. מישהו – אולי האדומים, אולי הורדוס – בונה מבנה מרשים מעל מה שנטען שהוא קברם של האבות, אבל אף אחד לא שם לב. הביזנטים בונים במקום כנסיה קטנה, לא משהו יוצא דופן – בהשוואה להמון בניה אחרת שלהם – שמוזכרת אצל בישוף שתעה בדרך והגיע למקום. המוסלמים בונים במקום הכנסיה מסגד, לא שמישהו שם לב. אין לחברון כמעט זכר במקורות בין המאה הראשונה לפנה”ס עד המאה ה-12 לספירה.

אז קורה בה נס חריג. כמה נזירים נופלים ב”טעות” אל המערה שמתחת למבנה שמתחתיו אמורה להיות מערת המכפלה, וראה זה פלא – בשנת 1113, הם מגלים שם את עצמותיהם של אברהם, יצחק, יעקב, שרה, רבקה ולאה. כל הגופות, יש לציין, משומרות היטב – בדיוק כמו בכל המקרים האחרים של השתלת רליקות מזויפות של קדושים ברחבי העולם הקתולי (תופעה מתועדת לעייפה.)

ובום! יש סיבה להגיע לחברון. המבנה המפוקפק שעמד שם מימי האדומים או הורדוס (הורדוס היה אדומי, כידוע) הופך לאטרקציה תיירותית כבדה. השליטים הצלבנים ממהרים לפאר את המקום. המוסלמים, שכובשים את המקום מחדש, ממהרים לפאר אותו עוד יותר, כי שליטים צריכים לגיטימציה ואין כמו בניה מפוארת כדי לספק כזו. מכפר נידח שאף אחד לא הגיע אליו אלא בטעות, ההמצאה הגאונית של הנזירים מ-1113 הופכת את חברון למקום ביקור חובה על המפה – כלומר, אם אתה בכלל על המפה של פלסטינה, שהיא עדיין בית השחי של כל אימפריה ששולטת בה. הרמב”ם מגיע, מגיעים רבנים אחרים, הרבה נוצרים וכמובן המון מוסלמים.

כל האנשים האלה, שעברו פה ב-2,600 השנים האחרונות – פרסים, הלניסטים לשלל סוגיהם, הרומאים ה”רגילים” והביזנטים, הערבים והפרסים (כן, הם עשו פה כמה סיבובים), הצלבנים, הממלוכים, הטורקים והבריטים; כולם חוץ מהמונגולים – משאירים פה חותם. החותם היא הסטורי ותרבותי; הם משפיעים על המקום, על השפה שלו, על הבניה בו, המזון שלו.

וכל האנשים האלה נמחקו מן ההיסטוריה על ידי המיתולוגיה הציונית. הם לא שייכים. רק היהודים שייכים. והם צריכים לעוף מההיסטוריה כי הנוכחות שלהם מביכה. מישהו עשוי לחשב, למשל, ולשים לב שהיתה כאן ריבונות יהודית במשך 80 שנה בקושי – בעוד שריבונות מוסלמית לסוגיה היתה פה בערך 1,300 שנים. אפילו הצלבנים החזיקו מעמד כמדינה ריבונית יותר מהיהודים. כל ימי הבית השני כולם הם 586 שנים במקרה הטוב; המוסלמים יושבים פה יותר מפי שניים מזה.

אופס. לא נעים.

אז מאז שהציונים פה, הם עושים הכל כדי להשמיד את ההיסטוריה. הם מדגישים כל רבע כד שהוכן על ידי יהודי למחצה, ובדרך מוחקים כנסיות ומנזרים. הם מדגישים שתיים או שלוש משפחות על חשבון שושלות מוסלמיות שלמות. וכמובן, הם לא מלמדים את ההיסטוריה של מה שהיה בין התנ”ך לפלמ”ח. עם שאוהב את ארצו לא שורף אותה? עם שאוהב את ארצו לא מוחק את ההיסטוריה שלה, אלא אם בעמקי לבו הוא יודע שזו איננה ההיסטוריה שלו.

מה המקור של הפלסטינים? שאלה טובה. חלקם כנראה הם צאצאי פולשים, אבל הכוחות שפלשו לכאן היו בדרך כלל קטנים. יש מקום סביר לגמרי להנחה – בן גוריון החזיק בה, למשל, עד שזה נהיה לא נעים – שהפלסטינים של ימינו הם צאצאיהם של היהודים שלא גלו. רוב היהודים, כידוע, לא גלו. רוב היהודים, כידוע, כונו על ידי הרבנים “עם הארץ.” אז הם נשארו עם הארץ, התנצרו כשצריך, התאסלמו כשצריך, אבל נשארו עם הארץ.

והם בנו דברים. די הרבה מהם. הם בנו, למשל, את המסגדים באל חליל, כולל המסגד האיברהימי. הם בנו את ירושלים העתיקה כפי שאנחנו מכירים אותה. יש להם מורשת, והיום אונסק”ו הזכיר לנו שבניגוד לתעמולה הציונית, פלסטינה לא היתה מעולם “ארץ ללא עם” שממתינה ל”עם בלי ארץ.”

ההצהרה של אונסק”ו אומרת במפורש שהמסגד האיברהימי/מערת המכפלה מקודשים לשלוש הדתות. היא לא מתכחשת לקשר היהודי למקום; היא רק מזכירה שהיו פה עוד כמה אנשים. וזה בדיוק מה שמקפיץ כל כך את הציונים. לומר שהיו פה עוד אנשים ושיש להם מורשת – זו כבר אנטישמיות, אם מקשיבים ליאיר לפיד.

עוד שתי הערות, שאי אפשר בלעדיהן: הטענה של ארדן על כך שאין כל מקום לדאגה ביחס לחברון, כי ישראל שומרת על מבני המורשת שם, מנותקת מן המציאות. גם אם נתעלם מהנזק שנגרם למקום מהשהות הבלתי פוסקת של צה”ל שם, בשנת 1969 הורה רחבעם זאבי – שבין אונס לפשיעה מאורגנת, היה אלוף הפיקוד – על פיצוץ המדרגות שהובילו אל המערה. המדובר במבנה עתיק שהיהודים תמיד ראו בעובדה שמותר להם לטפס רק עד המדרגה השביעית בו השפלה. זאבי תירץ את הפיצוץ בשנת 1969 בפיגוע שהתרחש בשנת 1967. המתנחלים בחברון ניסו שוב ושוב להשתלט על חלקים מהמסגד האיברהימי; ובאופן מדהים למדי, הם קיבלו חלק ממבוקשם בעקבות טבח ברוך גולדשטיין, כאשר הממשלה החליטה על חלוקה של המתחם ליהודים ומוסלמים – בעוד שקודם לכן, בהתאם למנהג ההיסטורי ולחוקי הכיבוש, נשמרו שם הסדרים שקבעו הטורקים והבריטים. אז לא, לא הייתי סומך יותר מדי על ישראל בנושא.

ונקודה שניה: דינג דונג הכהן התפוצץ היום כי לא היתה הצבעה חשאית. הוא הסתער על היו”ר והיה צריך להזעיק מאבטחים. דינג דונג הכהן טען כי אם היתה הצבעה חשאית, ישראל היתה מנצחת בה, אבל מאחר ועיני העולם היו על ההצבעה, הפלסטינים ניצחו.

חשבו שניה על המשמעות של המשפט הזה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)