בדיוק כפי שצה"ל מתכונן תמיד למלחמה הקודמת, הימין הישראלי תמיד מאמץ את תוכנית השלום הקודמת. אכן, באמת הגיע הזמן להכיר הסכמי אוסלו, ביוזמת ברק, ביוזמת לבני – זה בעצם מה שאמר נתניהו בנאומו. אבל היום זה כבר לא מספיק.
זה בעצם אף פעם לא הספיק, אבל אף פעם לא עמדה ישראל מול פני אולטימטום בינלאומי כפי שהיא עומדת היום. הניסיונות המרגשים בתמימותם של חברי קואליציה (דני דנון, דני אילון, בוגי יעלון) לקבוע שאין בהכרזת האו"ם שום דבר שיש לפחד ממנו עומדים בסתירה מוזרה לא רק להיגיון הפשוט, לא רק לפאניקה במשרד החוץ, אלא גם לשמחה הגדולה שפרצה בפלסטינה בכ"ט בנובמבר 1947. האם כל הרוקדים ברחובות רקדו לחינם? האם הרב צבי יהודה היה עצוב לחינם? האם הם לא הבינו שההכרזה חסרת משמעות?
לא, הם הבינו היטב שהעולם, אז כמו היום, נשען לא רק על קנה הרובה, אלא גם על קונצנזוס בינלאומי. אותו קונצנזוס של בעלי ברית שהביס את הנאציזם, ששיקם את אירופה, שגמר את הקולוניאליזם, שגמ בסופו של דבר את ברה"מ. הוא שמתווה את דרכה של הקהילה הבינלאומית – כך הם הבינו אז, כך ממשלת ישראל לא מבינה היום.
כפי שקבלת תפקיד חשוב הופכת אדם אפרורי או חסר כישרון לאישיות (אולמרט, קצב), כך הצהרה רשמית של האו"ם הופכת אוכלוסייה מבולבלת לישות מדינית. כך יתפסו הפלסטינים על ידי כל העולם, כך הם יתפסו את עצמם. ואני בכלל לא מדבר על המשמעות המשפטית שתהיה להמשך הכיבוש, להמשך נסיעותיו לאירופה של כל חייל מילואים.
ואירופה היא העניין. תומכי ראש הממשלה התבסמו אתמול ממחיאות הכפיים של הקונגרס. הקונגרס אוהב למחוא כפיים לראשי ממשלה ישראלים. אולמרט קיבל מחיאות כפיים דומות (למעשה, מעט יותר, אם סופרים "עמידות"). אבל הקונגרס לא יציל אותנו מההכרזה בספטמבר. אובמה רוצה להציל אותנו, באמת רוצה (גם מתוך אינטרסים שלו) אבל ביבי לא השכיל לשלב ידיים עם הגורם הבינלאומי היחיד שעוד מקדם את חלוקת הארץ בהסכם. נותרנו עם אירופה האנטגוניסטית לישראל ועם כל העולם החופשי שמעוניין שגם הפלסטינים יהיו חופשיים ויראו עולם.
לכן נדמה לי שהימין הישראלי משחק בארגז החול של דמיונותיו. שם להכרזה באו"ם אין משמעות, שם ההנהגה הפלסתינאית מסוגלת להסכים להשפלה שביבי מציע לה, שם ירושלים שלנו לנצח נצחי נצחים. למעשה כבר עכשיו על פי כולי עלמא ומוסדותיו הבינלאומיים יש לפלסטינאים את גבולות 67 ואת חצי ירושלים. הדיון היחיד עכשיו הוא על "הגושים", על גוש עציון, על מעלה אדומים ועל אריאל. גוש עציון כנראה שלנו. הצעה רצינית לפלסטינים עכשיו יכולה להציל את מעלה אדומים. את אריאל ספק אם אפשר, אבל יש לדעתי סיכוי.
ומה יקרה אם לא נעשה כלום? הרי לא חשוב מה הגויים מדברים, חשוב מה היהודים עושים, לא? הבעיה היא שבזמן האחרון אנחנו רק מדברים, ונואמים, ואילו הפלסתינאים עושים: בונים מוסדות מדיניים ומזיזים כוחות בינלאומיים. והבעיה היא גם שעמי ערב באופן כללי התחילו לדבר, לדבר ברגליים, לדבר בשפת השאיפה לחירות ולייצוג עצמי – ואין שפה שהמערב אוהב יותר. ומה שיקרה זה שהקיפאון, ואחרי ספטמבר חוסר השינוי בשטח, יולידו בשטחים התקוממות לא-אלימה. תארו לעצמכם לא פליט אחד שמגיע ליפו, אלא אלפים. תארו לכם חסימת כביש 6 על ידי מאות פלסטינים. תארו לכם את רחובות ירושלים מלאים בתושבי מזרח העיר, מפגינים. מה תעשה ישראל?
הרוגים מצדם רק ישרתו אותם. השאהידים האלה יוציאו עוד אלפים לרחובות, ויביאו ללחץ בינלאומי חסר תקדים. כפי שהיום אנחנו קוראים בשולי העיתון על סנקציות כלכליות נגד לוב, סוריה, איראן – פתאום כלי הנשק הזה יופנה כלפינו. הכלכלה, שתסבול רבות מההפגנות והכאוס, תתרסק. חרמות נגד תוצרת ישראלית יסיימו את העבודה. אבטלה, מחסור במותרות, בעיות עם טיסות לחו"ל.
מה אז? נמשיך להתעקש? לא, אז ניכנע. כפי שיוסי שריד כתב, הרבה יותר ישראלים מבקרים בלונדון מאשר באפרת, ולכן אם לונדון תיחסם בפנינו, יעדיף רוב העם לוותר על אפרת. רק שהויתור אז יהיה לא מעמדה של עוצמה ונדיבות, אלא מעמדה של חולשה. טעות ההתנתקות החד-צדדית תחזור שוב. נקבל את חלוקת הארץ ללא הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית, ללא סוף הסכסוך. אני חושש שמזה לא נצליח להתאושש.
גם לשיטתם של אלה שחושבים שהסכם עם הפלסטינים הוא בלתי אפשרי כיום, דווקא לשיטתם של אלה שחושבים שהסכם עם הפלסטינים הוא בלתי אפשרי כיום, ביבי היה חייב לגלות נדיבות בנאומו, במדיניותו. לתת להם לסרב. הנאום הפומפוזי שלו שיחק לידיהם של הפלסטינים, וכמו שאוהבים לומר אצלנו "חשף את פרצופה האמיתי" של ישראל מבחינת אירופה והעולם: ישראל כוחנית, סרבנית, עיוורת. גם לשיטת הימין, דווקא לשיטת הימין, היה כאן צריך לנהוג אחרת, בחוכמה. עכשיו מאוחר מדי. אין שום דבר בינינו ובין ספטמבר, מלבד חול דיפלומטי.
כמובן, יכול להיות פיגוע גדול. כמובן, יכול להיות שההתקוממות הפלסטינית תהיה כן אלימה. כמובן, החיזבאללה, החמאס. ישראל תמיד הרוויחה מהטמטום של הפנאטים שלהם. אבל כשחאלד משעל מדבר על גבולות 67 זה פחות סביר. האם גם הוא למד שבעולם של היום בדיפלומטיה הוא יכול להשיג את מה שהוא לא יכול באלימות? זה שיעור שאפילו ערפאת לא הצליח להפנים. לכן פנינו למפלה גדולה.
אבל מה אני יודע. זה סתם ניתוח של אדם שאין לו שום מומחיות ביחסים בינלאומיים. סתם "אזרח מודאג", כפי שפעם היה ביבי. אני בטח טועה. דורי גולד, יעקב עמידרור, אביגדור ליברמן בטח יודעים ה ר ב ה יותר טוב. אני מקווה מאוד שכן.
(תומר פרסיקו)
תגובות אחרונות