החברים של ג'ורג'

לפזר את הערפל

אחד המאמרים היותר זכורים לרעה בהיסטוריה של התקשורת הישראלית נכתב על ידי עמירם ניר, ביממה שבה החלה מלחמת לבנון: "שקט, יורים," הכתיר ניר את המאמר שלו, שבו קרא לתקשורת הישראלית לסתום את הפה ולהתיישר מאחורי הממשלה. המאמר פורסם בבוקר שבו אמר ראש הממשלה בגין לעיתונאים שליוו אותו למבצר הבופור שהוא נכבש ללא הרוגים. בגין לא ידע את האמת – הוא קיבל את המידע מאריאל שרון, שלימים טען שגם הוא לא ידע, אבל הוא, כידוע, מעולם לא נגמל מאמירת אי אמת – אבל במהלך ההסתערות על הבופור נהרגו שישה מאנשי סיירת גולני. התקשורת למדה מהר מאד מה באמת קרה שם, אבל זו היתה 1982 והעיתונות הישראלית עוד לא העזה, בזמן מלחמה, לשבור את המילה של ראש הממשלה. היא הסתפקה בדיווחים על "קרבות קשים." שיר של חיים חפר המליץ אז למי שרוצה לדעת את האמת על המלחמה, לקרוא את מדורי מודעות האבל, ושם אכן אפשר היה לקרוא מודעה אחרי מודעה שדיברה על הרוגי הבופור.

מלחמת לבנון היתה מלחמת שולל מתחילתה ועד סופה. הדיווח השקרי של בגין היה הקטן שבחטאי המלחמה; בגין עצמו היה קורבן הונאה, אם כי, כפי שקבע בית המשפט במשפט דיבה מפורסם, הוא ידע שמרמים אותו. המאמר של ניר – שיחצה כמה שנים אחר כך את הקווים ויהפוך ליועץ ראש הממשלה לענייני טרור, ויהיה מעורב עמוקות בפרשת איראנגייט – היה נקודת שפל בקשר של התקשורת עם הממשלה.

כל ההקדמה הארוכה הזו למה? מפני שלפני כשבוע כתבה – בעקבות גל כתבות ההכאה על חטא של עיתונאים ששיתפו פעולה עם הממסד במלחמת יום הכיפורים – יעל פז-מלמד מאמר שהוא מעין מאמר המשך ל"שקט, יורים." פז-מלמד טענה ש"אם מלחמת יום הכיפורים היתה פורצת כיום, התקשורת היתה דואגת לגלות לציבור על התוהו ובוהו בשטח, אך ספק אם עדיין היינו מנצחים." היא מסיימת את המאמר שלה ב"צריך להודות ביושר שלעתים, במצבים מאד מסוימים וחריגים, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת הופכים להיות משניים בחשיבותם."

המסקנה המתבקשת מתפיסה כזו היא "תסתמו את הפה ופשוט תעבירו את הידיעות של דובר צה"ל בשם הכתב," ופז-מלמד ודאי תשמח לדעת שזו שיטת הפעולה המקובלת של תא הכתבים הצבאיים גם כך. יתר על כן, מאחר ופז-מלמד לא מסבירה מהם אותם "מצבים מאד מסוימים וחריגים" שבהם העיתונאי צריך לעלות על מדים ולהפוך לשופר, מותר להניח שדובר צה"ל יתעקש שמצב כזה הוא כל מצב שבו התכניות של חמושינו העליזים מסתבכות. נזכיר, למשל, את הטבח על המרמרה: דובר צה"ל, ואיתו התקשורת הממוסדת, התעכבו בדיווחיהם שעות ארוכות, עד שהחמושים הצליחו להעלים די ראיות לטבח שביצעו. לית מאן דפליג שחמש דקות אחרי האירוע ההוא, לא נשקפה שום סכנה לחמושים, ועדיין ההאפלה נמשכה שעות ארוכות. השאלה היא איזה סוג של עיתונאי אתה, אם אתה חושב שיש מצבים שבהם זכות הציבור לדעת היא "משנית בחשיבותה."

נתחיל בכמה מושגי יסוד. זכות הציבור לדעת היא לא איזה משהו שנחמד שיהיה; הוא לב ליבה של השיטה הדמוקרטית. התפיסה הדמוקרטית אומרת שהציבור מקבל הכרעות, ולא רק פעם בארבע שנים. אחרי הכל, התפיסה היא שהציבור אמור לנהל את המדינה. הוא אמור, בהגדרה המצמצמת ביותר, לקבל מידע על מה שהממשלה שלו (והצבא, נזכיר, הוא עוד זרוע ממשלתית) כדי שיוכל לקבל החלטה מושכלת כיצד להצביע. אם אין לציבור זכות לדעת מה קורה, אין שום משמעות להצבעה שלו – לממשלה תמיד יש יותר יכולת להוליך שולל, וכל ממשלה מנסה להוליך שולל.

אוקיי, תאמרו, אבל למה בזמן אמת? כי מה שלא מפורסם בזמן אמת, בדרך כלל מוסתר לשנים ארוכות – לעתים קרובות באמצעות המכשיר הצבאי המועיל המכונה סיווג. יש מחקרים צה"ליים על מלחמת יום הכיפורים שעוד לא פורסמו משום שהם לא נוחים לגנרלים מסוימים (הבולט שבהם נמצא כעת בקומה). לצבא יש שלל שיטות לסתום פיות ולערבל את השיח עד שלא תדע מה באמת קרה שם. כשעובדה מגיעה לידיעת הציבור בזמן אמת, אפשר להאחז בה ואז קשה מאד להעלים אותה שוב. אלמלא ידענו בזמן אמת, למשל, שבמהלך מלחמת לבנון השניה החליט הרמטכ"ל למנות אלוף מעל אלוף פיקוד צפון – מהלך שלא היה דומה לו מאז שבר לב מונה ל"נציג הרמטכ"ל" מעל גורודיש במלחמת יוה"כ – סביר להניח שהצבא היה מצליח להעלים את העובדה שבעת מלחמה פיקוד צפון שלו הפסיק לתפקד לשנים ארוכות. אלמלא התפרסמו עדויות בזמן אמת על חוסר התפקוד של האוגדונר חביב הכתבים, גל הירש, הגנרל המשובלל לא רק שלא היה מודח אחרי המלחמה, אלא גם היה מקודם – רק כדי להביא לכשלון גדול יותר בתפקיד בכיר יותר.

פז-מלמד שוכחת שתפקידה של העיתונות הוא לחשוף את האמת, ושיש בכך צורך משום שכל ממסד – ובמיוחד הממסד הצבאי – ממהר לטייח כל כשלון. ממנים ועדה, היא יושבת על המדוכה שנים, וכשהיא מפרסמת את הדו"ח שלה כולם כבר שכחו מה בעצם קרה. מה שלא מתפרסם מיד, לא זוכה לטיפול.

שאלה אחרת היא האם, בהנחה שחיילים יודעים שהגנרלים שלהם עסוקים בהפעלת נוהל תרנגולת ערופה, קרי לרוץ במעגלים בהיסטריה, הם גם מובסים אוטומטית. כאן התשובה היא חד משמעית לא. צה"ל של מלחמת יום הכיפורים שרד למרות מכה איומה לא בגלל הגנרלים שלו, אלא בגלל המ"פים והמג"דים שלו. והם, כמו גם חלק ניכר מן החיילים הפשוטים, ידעו שהגנרלים פישלו עמוקות. הם נלחמו לא רע יותר אלא טוב יותר – פשוט מתוך ידיעה שאין אף אחד אחר שיעשה את זה. החיילים ידעו; מי שלא ידע היה הציבור. פה צריך להזכיר את התרגיל המסריח בהא הידיעה של מלחמת יום הכיפורים: הסירוב של הממשלה לשחרר את המילואימניקים הביתה עד כמה שאפשר סמוך לבחירות, כדי שהידיעות על מה שהלך שם לא יגיעו לציבור. זה עבד, אבל חלקית מאד: גולדה ניצחה בבחירות, אבל זמן קצר לאחר מכן גל של זעם עממי שלח אותה ואת דיין הביתה. "ערפל הקרב" של פז-מלמד שימש, בפשטות, לא רק לטיוח על כשלונות הגנרלים, אלא גם לגניבת בחירות. ספק אם יש פשע חמור יותר כנגד הדמוקרטיה.

אחרי מלחמת לבנון השניה – אני נטפל אליה משום שהיא דוגמת הנגד של פז-מלמד – אירע מה שצריך היה לקרות: זעם עממי חריג כנגד ראש הממשלה והממשלה. התמיכה באולמרט, באחד הסקרים, היתה נמוכה יותר מאשר התמיכה בנסראללה (שני אחוזים לעומת ארבעה אחוזים). אילו היה "ערפל קרב," הציבור לא היה מקבל את המידע שהוא צריך: שהממשלה שלו, או על כל פנים זרוע הביצוע שלה, נכשלה קשות.

מי שמושפע מערפל הקרב הוא לא החיילים; הם האזרחים. ויש להם זכות לדעת שהצבא שלהם נכשל – כן, גם בזמן אמת. הם צריכים את המידע הזה כדי להגיב עליו. יש מהם מי שימהרו להתנדב, ויש מהם מי שיפעילו לחץ ציבורי על הממשלה להגיע להפסקת אש. זו לא רק תופעה לגיטימית; זו נשמת אפה של הדמוקרטיה.

ועוד שתי נקודות. קודם כל, העובדה הפשוטה היא שאי אפשר להסתיר היום מידע. לכולם יש גישה לתקשורת סלולרית ומדיה חברתית. אם העיתונים לא יעשו את תפקידם וידווחו על מה שמתרחש, התוצאה תהיה גל של תיאוריות קונספירציה, שיהיו במובנים רבים גרועות יותר מדיווח הוגן על המתרחש. נזכיר את העובדה שכאשר צה"ל ניסה להסתיר את האבידות שלו בקרב על ג'נין, נפוצו בארץ שמועות זוועה, שבין השאר טענו שסגן הרמטכ"ל נהרג. בהעדר מידע ובהנתן שמועות, התת מודע הקולקטיבי מייצר סיפורים הרבה יותר גרועים – לא שמותו של סגן הרמטכ"ל הוא בהכרח אבידה שאי אפשר להתאושש ממנה. צה"ל כבר שרד כזה (יקותיאל אדם, בימים הראשונים של מלחמת לבנון הראשונה) בלי זעזוע ניכר.

הנקודה השניה, אולי נקודת העיוורון העיקרית של פז-מלמד, היא שחוסר ודאות פועל לשני הכיוונים. גם חיילי צבא האויב מצוידים היום בסמארטפונים וגם הם משתמשים במדיה חברתית. הידיעה על הברדק בשורותיהם-שלהם תפגע בהם לא פחות מאשר בצה"ל, אולי אפילו יותר. פז-מלמד מניחה, ככל הנראה, שבכל מה שקשור לצבאות ערב, מדובר בהמון שמתקשר באמצעות מוח-כוורת, סוג של רובוטים שאינם מושפעים מהקורה סביבם. איך לומר, המציאות לא בדיוק מסכימה איתה בנושא.

לאורך ההיסטוריה היו שורה של מקרים שבהם עורכי עיתונים ידעו על פעולה צבאית שנויה במחלוקת קודם להתרחשותה, והעדיפו לסתום את הפה. בדרך כלל – המקרה המפורסם ביותר הוא זה של הניו יורק טיימס והפלישה למפרץ החזירים – התברר שמעשה הפטריוטי כביכול של אי הדיווח היה טעות איומה. כלי תקשורת אמור להיות מחויב לא לממשלה, אלא לציבור שלו. כשהוא משתף פעולה עם הממשלה ומסתיר מידע לא נוח, בדרך כלל הוא בוגד בציבור.

כמה מצער שיש חלקים בתקשורת שרואים בסוג כזה של בגידה משהו שיש להעלות על נס.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': אני מזכיר שמחר (א') נמכור, עדי אלקין ואנוכי, את הקומיקס שלנו, "איך נפלו גיבורים," בפסטיבל אייקון. הפסטיבל נערך בבניין אשכול-פיס ברח' הארבעה בתל אביב, ואנחנו נעמוד סמוך לזירה. מחיר חוברת אחת יהיה 35 שקלים ומחיר שתי חוברות – 60. בואו בהמוניכם!

(יוסי גורביץ)

הסודיות הממארת

"אנו נופלים מאויבינו גם בדרכי האימונים למלחמה. עירנו פתוחה לכל ואין אנו מונעים איש לעולם בגירושים וטירודים מללמוד ולראות דבר שיהא בו מן התועלת לאויב […] כי אין אנו שמים את מבטחנו ביותר בכל מלחמה ובתחבולות, אלא באומץ רוחנו למעשים. ובשעה שהללו משתדלים להפיח בלב בניהם רוח גבורה מילדותם על ידי חינוך חמור, חיים אנו חיים של נחת. ואף על פי כן אין אנחנו מוכנים פחות מהם לקדם פני אויב השקול כנגדנו."

(תוקדידס, מתוך "נאום הלוויה" של פריקלס. ההדגשות שלי)

אז מסתבר שיש בישראל "אסיר X" שני, ושהוא מוחזק בסודיות ובבידוד, תחת שם בדוי, במשך שנים ארוכות. המשת"פים של מערכת הבטחון מיהרו להזעק לעזרתה, ולמרבה החרפה יש בשורותיהם לא מעט עיתונאים. איתן הבר כתב טקסט מחפיר מהרגיל, ורון בן ישי ניסה להסביר ולתרץ.

יש משהו פסול בעצם הרעיון של משפט סודי. הסיבה לכך היא שהשופטים אינם מלאכים, והם יכולים לטעות. יתר על כן, אפשר להטעות אותם – ובמקרים שבהם המעורבים הם הארגונים החשאיים, שאמנותם היא על שקר, רמיה והטעיה, הסיכוי לכך גבוה במיוחד.

ניתן דוגמא היסטורית, ממה שהיה אולי המשפט הידוע בהיסטוריה. ב-1894, הגיע המודיעין הצבאי הצרפתי למסקנה כי יש בשורותיו בוגד, שמעביר מידע לגרמנים. המידע הספציפי היה על תותח ה-75 מ"מ, שלימים יציל את צרפת. לאחר חקירה בלתי מקצועית – המודיע הגרמני כונה D, וזהו בערך – הגיעו שני קצינים אנטישמיים במודיעין הצבאי שהאשם הוא קפטן התותחנים אלפרד דרייפוס, שהוצב במטה הכללי. הראיות נגד דרייפוס היו האות D שהופיעה במכתביו של הנספח הצבאי הגרמני, זהותו כיהודי יליד אלזס, אז בשליטה גרמנית, וזהו בעצם. זה לא הספיק, אז שני הקצינים – אנרי ודו פאטי דה קלאם – זייפו מכתב מפליל שכביכול נכתב על ידי דרייפוס. את המכתב הזה הם מסרו כראיה חוקית, בניגוד לחוק, אחרי שעדכנו את שר ההגנה, לבית המשפט, והמכתב הזה הוא שהרשיע את דרייפוס.

אם משפט דרייפוס היה מתנהל כמקובל בישראל, דרייפוס היה פשוט נעלם. הוא היה נאסף מביתו, אף אחד לא היה שומע עליו יותר, והיה מוטל צו איסור פרסום על עצם קיומו. תוך זמן קצר, אחרי דיון בבית דין צבאי (עם עורך דין שמונה על ידי שירותי המודיעין) ובלי גישה לחומר המפליל נגדו, דרייפוס היה מוגלה לאי השדים, שם היה מת. אף אחד לא היה שומע על הסיפור בכלל. שני פשעים לא היו נחשפים לעולם: זהותו של המרגל הגרמני, פרדיננד אסטרהזי, שהיה ממשיך בשלו; והעובדה ששני קצינים צרפתים קשרו כנגד רע לנשק ושיקרו לבית המשפט הצבאי. גם במשפט כפי שהיה, המודיעין הצרפתי – בדמותם של אנרי ודו פאטי דה קלאם – הסתבך בנסיונות נואשים והולכים להגן את אסטרהזי, הבוגד הגרמני, באמצעות עוד ועוד זיופים, כדי למנוע עד כמה שאפשר את פתיחת התיק מחדש. זה נגמר, למרבה השמחה, בהתאבדותו של אנרי כשהזיופים נחשפו.

אבל בצרפת, אף שהיו בה לא מעט עיתונאים ששירתו בנאמנות את מערכת הבטחון, היתה עיתונות חופשית. צריך לציין שצרפת של 1894 לא היתה פחות מאוימת מישראל של 2013: היא גבלה באויב איום, ש-20 שנה אחר כך יכבוש כ-20 מן המחוזות שלה, ויהרוג, יפצע או יטיל צלקות נפשיות בדור שלם. 24 שנים קודם לכן, כיתר האויב הזה והכניע את צבאה והביא את עיר הבירה שלה במצור, ואחר כך ביתר ממנה נתחים.

ואף על פי כן, צרפת לא היתה פחדנית עד כדי כך, שוקקת עריצות עד כדי כך, שתסכים לתרגילי השו-שו האלה, לטענה שאסור לנהל דיון על אסיר כי "בטחון המדינה" עשוי להפגע. היו בצרפת, כמובן, רבים שהעלו בדיוק את הטיעונים האלה; והם נמצאים היום במקום הראוי להם, בפח האשפה של ההיסטוריה.

אבל נניח לרגע התהילה של הרפובליקה השלישית, שרק בשלו היה שווה לבנות את הציוויליזציה הצרפתית, ונחזיר מבט אל הרפובליקה השניה הישראלית. במשך שנים ארוכות, על פי המידע שנמצא בידינו, מוחזק אסיר בשם בדוי בכלא ישראלי. התקשורת הישראלית לא כתבה על כך מילה, עד שהרסן הותר על ידי הצנזורה. בכך – כרגיל! – היא מעלה בחובתה.

חובתה של תקשורת חופשית איננה למערכת הבטחון, איננה לצבא, איננה לממשלה. חובתה היא לציבור וככזו, חובתה היא לחשוף כל דבר שהממשלה מנסה להסתיר. הנחת היסוד צריכה להיות שאם הממשלה מנסה להסתיר משהו, כנראה שהציבור צריך לדעת את זה. כן, יש סייגים של הגיון פשוט, כמו לא לדווח על פעולה צבאית בעת התרחשותה, או לא לדווח על זהותם של מרגלים שעדיין נמצאים בשטח אויב – אבל, אם עיתונאי יודע על פעולה צבאית מתוכננת והוא השתכנע מעבר לכל ספק שהיא הרפתקנית או מסוכנת, חובתו היא לדווח על כך מראש גם אם הדיווח ישבש את התכניות של הצבא. לא העיתונאי ולא הציבור עובדים אצל הצבא.

לאדם שמוחזק בכלא אין עוד ערך מודיעיני. אני מוכן לאפשר למערכת המודיעין ליהנות מהספק ולאפשר לה להחזיק בחשאי אדם במשך שבועיים. זה די זמן להוציא את האנשים שלה משטח האויב. כל השאר לא צריך לעניין אותנו. אם הגענו למצב שבו אתם צריכים לעצור מישהו אז כן, המבצע שלכם נכשל. תחיו עם זה. לא נעקם את כל מערכת המשפט רק כדי שתוכלו להמשיך במבצע שעד כמה שאנחנו יודעים, החשיבות שלו זניחה. והיסטורית, החשיבות של רוב מוחלט של המבצעים הללו זניחה עד אפסית. שום דבר לא יכול להצדיק את החזקתו של אדם בכליאה סודית, בבידוד, במשך שנים.

לב לבו של המשפט הוא שהוא פומבי – בדיוק בגלל ששופטים יכולים לטעות, בדיוק בגלל שהמשטרה ושירותי המודיעין נוטים לשקר. הדרישה לפומביות המשפט היא אחת המוקדמות ביותר בהיסטוריה של החתירה לדמוקרטיה. אם ניקח מקבילה ישראלית למשפט דרייפוס, אם הדרישה של מערכת הבטחון להסיר את כל הדיווחים על פרשת השב"כ מהתקשורת היתה מתקבלת, סביר להניח שעיזאת נאפסו – קצין צה"ל שעונה עד שהודה בפשע שלא ביצע – היה משלים את 18 השנים שלו בכלא, כי תמונתו של יוסי גינוסר לא היתה מופיעה בעיתון והוא לא היה מזהה את המענה שלו. (גינוסר, מ"גיבורי" פרשת השב"כ, יהפוך לימים לקדוש מעונה של השמאל הציוני אחרי שעם מות בנו, הוא יהפוך את עורו ויצטרף לתומכי הסכם אוסלו – תוך שהוא עושה כמה עסקאות מפוקפקות למדי עם משטר ערפאת, אבל על זה כמעט לא מדברים.) מערכת הבטחון משקרת בעקביות לבתי המשפט; ועדת לנדוי בשנות השמונים קבעה שהשב"כ שיקר לבתי המשפט דרך קבע.

בלי משפט פומבי, שמעניק לנאשם לפחות את היכולת למשוך תשומת לב תקשורתית ביקורתית שאחר כך עשויה לתקן את העוול, בכלל לא ברור מה הטעם במשפט. במיוחד לאור העובדה שבישראל נהוג להציג לבית המשפט "מידע סודי" – המכתב של אנרי ודו פאטי דה קלאם נחשב ל"מידע סודי" ועצם הצגתו הובילה, לימים, לפתיחת משפטו החדש של דרייפוס – שהנאשם לא רואה וכמובן גם לא יכול להתגונן מפניו, ושלשופטים אין כלים ראויים להתמודד איתו. הוסיפו לזה את העובדה שאתה יכול, במקרים כאלה, לקבל רק עורך דין שמוכר למערכת, ותקבלו משהו מתוך קפקא שלא מזכיר בכלל בית משפט הוגן.

הבעיה היא בעצם מושג הסודיות. מאז המאה ה-19, עולה הפנטזיה על הסוכן החשאי שמהלך אחד שלו משנה את ההיסטוריה. הדוגמא היחידה שקרובה לזה היא פרויקט פיצוח האניגמה במלחמת העולם השניה, ושם לא היה מדובר בהפעלת סוכנים אלא בקריפטוגרפיה. בכל שאר המקרים מדובר בניפוח מסיבי. כמעט ללא יוצא מן הכלל, כל מערכות המודיעין בעולם הן כשלון. גם כאשר המודיעין מגיע, הכלל הוא שאם הוא לא מתאים למה שהקברניטים רוצים לחשוב, הוא זוכה להתעלמות. הדוגמא הקלאסית היא לאו דווקא אמ"ן וה"סבירות הנמוכה" במלחמת יום הכיפורים; היא המודיעין הסובייטי, שהעביר לסטאלין מאות אינדיקציות לכך שהגרמנים עומדים לצאת למתקפת פתע – כולל תאריך. סטאלין לא רצה להקשיב והיו הערכות שאם הפלישה הגרמנית היתה מתאחרת בכמה שבועות, ראש מודיעין החוץ של הנ.ק.וו.ד. היה מטוהר. ה-CIA דיווח עד 1966 בערך שהמאמץ האמריקאי בוויאטנם הוא כשלון ושזה לא הולך להשתנות; אז, בערך, שם לב ראש התחנה שכל קודמיו בתפקידו הודחו תוך זמן קצר. הוא התחיל לדווח לוושינגטון את מה שהיא רצתה לשמוע. הק.ג.ב. מסר לפוליטבירו דיווחי שקר מאפגניסטן, ובעצם כמעט מכל מקום אחר, לאורך כל הדרך.

בימים אלה, נחשפת העובדה שבאמצעות בית המשפט הסודי למודיעין (FISA) עיוותו שני ממשלים, של בוש ושל אובמה, את התפיסות הבסיסיות של פרטיות ושל הגנה מפני חיפוש בלתי מוצדק. ההתנהלות של בתי המשפט של FISA היא סודית – כל כך סודית, שאפילו עורכי הדין של ה-NSA לא הורשו לדעת מה הנימוקים שמתירים להם לעקוב אחרי מיליונים עד 2004; כל כך סודית, שהממשל מסרב בעקשנות לשחרר פסיקה של FISA שקובעת שחלק מתכנית המעקב של הממשלה מנוגדת לחוקה; כל כך סודית, שאין עליהם בעצם פיקוח – נשיא בית המשפט העליון הוא זה שממנה את שופטי FISA, ואין עליהם ביקורת אחרת; כל כך סודית, שדי בפסיקה שקטה שמשנה את מהותה של המילה "רלוונטי" כדי לחסל זכויות יסוד שהתקיימו במשך יותר ממאתיים שנים.

זה קרה בארה"ב, בעלת מסורת חוקתית ראויה לציון, אחרי התקפת טרור אחת – אמנם, מסיבית ורצחנית ומתואמת מאד. קל כל כך לפגוע בחישוקים שמחזיקים את המדינה החופשית.

ואחד מהם הוא זה שפריקלס עומד עליו: שחברה חופשית לא יכולה להתקיים כארגון חשאי או צבא. היא צריכה לסמוך, בשלווה שקטה, על כך שבשעת צרה, אזרחיה ימהרו לעמוד לצידה ויילחמו בעוז כדי להגן על מה שראוי להגן עליו מול צבא חיילים-עבדים. שאסור לה, בשל פחדי קיום, להמיר את היותה חברה חופשית בהסתפקות בעצם היותה; שהיא חייבת להתייחס בספקנות לסם המרעיל של הסודות, לתפיסה המיסטית שהדברים האמיתיים לא קורים על פני השטח אלא מתחתם.

כי בסופו של דבר, כל הסודות האלה, וההגנה ההיסטרית עליהם, לא מגינים עלינו אלא הורגים אותנו. באיטיות אך בעקביות, הם מלמדים את אזרחיה של מדינה חופשית שיש דברים שאסור לדבר עליהם. אתה יכול לדבר על התקציב, אבל אסור לך לדרוש פרטים על תקציב הבטחון או על תקציב השירותים החשאיים; אתה יכול לדבר על הרבה מאד דברים, אבל לא על הנשק להשמדה המונית שיש למדינה שלך על פי מקורות זרים – נושא שבמשך עשורים היה בלב הדין במדינות אחרות; כמעט על הכל, אבל לא על האסירים המועלמים, שמספרם לא ידוע. אתה צריך להאמין בבתי המשפט שלך… עד שהם צריכים להגן עליך מפני השירותים החשאיים. אז נגמרות כל ההבטחות. ובעקביות, בשקט, לומד כל אזרח שיש דברים שאם הוא ידבר עליהם, או יעודד אחרים לדבר עליהם, אז יכול להיות שיקרו לו דברים רעים. ושיכול להיות שהם יקרו לו על ידי עובדי הממשלה שלו, ושאם, למשל, יענו אותו בחקירה, שום בית משפט ישראלי לא יעזור לו, משום שאחוז המקרים שבהם מצא בית משפט שעציר עונה הוא אפס (0). ומכאן המדרון לתפיסה של "תדבר על מה שאתה רוצה, רק לא נגד הממשלה" חלקלק מאד. זו התפיסה שהסינים חוזרים עליה שוב ושוב: אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, רק אל תצא נגד הממשלה.

והחברה החופשית של פריקלס, צריך לזכור, לא שרדה את מלחמת 30 השנה שלה. היא התדרדרה לקשרים אריסטוקרטיים נגד הדמוקרטיה, להפיכה צבאית, לציד מכשפות, להיסטריה של חיסול האדמירלים שלה אחרי סופה. ההיסטוריה של תוקדידס היא, במידה רבה, ההיסטוריה של קריסתה של מולדתו. חברות חופשיות פגיעות יותר – הן לאויביהן מבחוץ, והן, למרבה הצער, לאויביהן מבפנים. ועל כן הן זקוקות להגנה רבה יותר, ובעיקר כנגד האויב הפנימי שאומר שהן צריכות להדמות יותר לאויביהן, שהן צריכות לרוקן את עצמן מן התוכן הערכי שלהן כדי להגן על איזה מבצר או כדי לשמור על סודותיו של איזה שפיון.

ואחרי כל זה, צריך לומר משהו גם על הרשעות המנוולת שבהחזקת אדם במאסר של שנים ארוכות בבידוד, סוג של עינוי שמדינת ישראל אוהבת להשתמש בו כנגד מי שהביא את הסעיף למנגנוני החושך. סוג של עינוי שאחרי זמן קצר איננו משרת עוד מטרה הגיונית, אלא מיועד להטריף על האדם את דעתו – עונש שבתי המשפט לא פסקו, אך שיש להם היסטוריה ארוכה של התחמקות מהתבוננות בו. עוד נקודה שהתקשורת הישראלית, שאוהבת לראות את עצמה כחופשית, לא העלתה.

ועוד דבר אחד: כוחותינו האמיצים הצליחו לעצור ילד בן חמש בחברון. כספי המסים שלכם בפעולה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כמה הערות על פרשת עמנואל רוזן

א. אלה לא "רק כמה מסרונים." מדובר באיש תקשורת בכיר שהשתמש במעמדו וכוחו כדי להפעיל לחץ על נשים, שבכל המקרים המתועדים היו במעמד נמוך משלו. זה ניצול לרעה של מעמד, כשלפחות במקרה אחד עד כה – ובכלל לא אתפלא אם ייחשפו עוד כמה כאלה – מישהי שכבה איתו בניגוד לרצונה. פה אנחנו משיקים קרוב מאד לגבולות של אונס ובהחלט יתכן שחוצים אותן (אני לא משפטן, אבל אשה שאומרת "לא, לא" במהלך יחסי מין, והגבר ממשיך נשמע לי מאד כמו אונס.) לנשים שסירבו לרוזן היה ברור שהן מסתכנות בכך שהן מעצבנות "טאלנט" בכיר, ששוק התקשורת הישראלי קטן, שהן כנראה תפגושנה אותו בשלב מאוחר יותר בקריירה שלהן, ושסירוב יכול לפגוע בקריירה הזו. הנזק שגרם בכך להן רוזן מבחינה פסיכולוגית הוא ניכר.

ב. חלק ניכר מהמקרים הם מקרה קלאסי של הטרדה מינית. החוק בנושא די ברור: אמרו לך "לא," אתה צריך לנתק מגע. אם אתה שב ומטריד מישהי שסירבה לך, אתה עובר על החוק. וכאמור, זה נהיה הרבה יותר בעייתי כאשר אתה במעמד גבוה יותר משלה. בשורה של מקרים, על פי העדויות, הגיע רוזן – ללא הסכמת המוטרדות – אל ביתן ממש. כאן אנחנו כבר נכנסים עמוק לטריטוריה של stalking.

ג. החוק בנושא ברור בעוד נקודה: לא צריכה להיות תלונה למשטרה. חובתו של כל מקום עבודה היא לברר, מיוזמתו, אם יש מקרים של הטרדה מינית. מקום עבודה שמתרשל בכך, ולא חוקר שמועות שמגיעות אליו – כפי שעל פי החשד עשה ערוץ 10, בניגוד לערוץ 2 שפיטר את רוזן אחרי שהטריד עובדת – עובר על החוק.

ד. אבל בסופו של דבר, זה לא עניין של חוק. זה עניין של נוהג. איך אנחנו רוצים שייראו היחסים במקום העבודה? האם אנחנו רוצים לשמר את המבנים הישנים, שקבעו שתפקידה של אשה הוא להפוך בסופו של דבר לרכושו של גבר, ושהיא תמיד נעה בין שני קטבים, זה של זונה מתמסרת וזה של פריג'ידית? האם אנחנו קולטים מה המשמעות של מקום עבודה שהוא סביבה עוינת לנשים? מה זה אומר מבחינת אשה, שסובלת הטרדות מיניות ברחוב – שאלו את החברות שלכם, התשובות ידהימו אתכם: בספק אם יש אשה שלא הוטרדה – שגם מקום העבודה שלה, זה שאמור לספק לה קריירה, הוא מקום מאיים, מקום שהיא במידה ניכרת קודם כל אובייקט מיני ורק אחר כך עובדת?

החוק הוא לא חזות הכל. היחסים האנושיים מורכבים מאד והחוק הפלילי הוא הקצה המרוחק שלהם, זה שאליו מגיעים כאשר כל אמצעי הזהירות והמניעה קורסים. כאשר אנחנו מעבירים הכל למישור המשפטי, אנחנו מאבדים את היכולת לתפקד כחברה. משפט הוא עניין יקר, ולחזקים תמיד יהיה יתרון בו. אם כל אשה שמוטרדת מינית תצטרך להצטייד בעורך דין, זה אומר שהטרדות מיניות ימשיכו להיות תופעה רווחת ומקובלת. כחברה, אנחנו צריכים להקיא אנשים כמו עמנואל רוזן.

כמה מחבריו של רוזן מייבבים שעושים לו משפט שדה, שהוא בסך הכל התנהג קצת כמו חרא של בנאדם, אבל שזה לא היה פלילי. ב"משפט השדה" אגע מיד. התשובה שלי לטענת "מה אתם רוצים, הוא רק היה חרא של בנאדם", היא שלהיותו של אדם גוש צואה מהלך יש, ולמעשה חייבות להיות, השלכות חברתיות. בחרת להטיל את חתיתך על נשים? יש לזה מחיר. אתה תוקע, ציבורית, כבהמה גסה, שלא ראויה לבוא בציבור ושכל אשה צריכה לדעת שמדובר בסכנה – וזה מה שצריך לקרות גם אם בסופו של דבר לא יהיה כל הליך פלילי. איבדת את מקום עבודתך? אולי היית צריך לחשוב על זה לפני שהשתמשת במקום העבודה שלך באופן סדרתי כשדה ציד. אם רוזן סבור שהוציאו לו שם רע, הוא רשאי להגיש תביעת דיבה; רק שיזכור שתביעת דיבה מתהפכת לעתים והופכת לכתב אישום כנגד המגיש. אנחנו צריכים להתחיל לשוב ולהתנהל כמו חברה אנושית, לא כמו קבוצה של עורכי דין תאגידיים.

ה. טענת "משפט השדה." במילה אחת: בולשיט. הידיעה הראשונה על רוזן התפרסמה לאחר שהעיתונאיות שמאחוריה אספו עדויות מעשר נשים שונות על התנהלותו של רוזן. הוא קיבל את זכות התגובה ובחר שלא להשתמש בה. האם התומכים של רוזן היו אומרים שגם אם קיבלנו עשר תלונות שונות על שחיתות כלפי פקיד ציבור מסוים, אסור לנו לכתוב כתבה כי זה יהיה "משפט שדה"? אם כן, אפשר לסגור את כל מקצוע העיתונות החוקרת ולהעסיק כתבני בית משפט, כדי שידווחו לנו על תוצאות המשפטים הפליליים.

מרבים להשתמש בטענה ש"כל אדם חף מפשע עד שיוכח אחרת." המאמר הזה של יעל פז-מלמד הוא דוגמא טובה. אבל, שוב, זה בולשיט: זה דומה לבלבול הנפוץ בין האמירה שכל בני האדם שווים ובין הכחשה שיש הבדלים בין בני אדם. כל בני האדם שווים בזכויותיהם ובאופן שבו אמור החוק להתייחס אליהם. הם עדיין חכמים יותר ופחות, מצחיקים יותר ופחות, מעניינים יותר ופחות. המשמעות של "כל אדם חף מפשע עד שיוכח אחרת" היא שאסור לנו להעניש אדם בסנקציות משפטיות – מאסר, קנס – עד שהוא יקבל אפשרות הוגנת להוכיח את חפותו, משום שאלו הן סנקציות ברוטליות במיוחד. הטענה שלחברה אסור להביע שאט נפש מאדם בלי לעבור קודם כל דרך שופט, קטגור וסניגור היא, שוב, מתכון לשליטה בחברה של אלה שיש להם. פרסום של העובדה שאדם נוטה להטריד מינית נשים איננו, בפני עצמו, סנקציה משפטית. כן, זה יכול לפגוע במטה לחמו – וזה בדיוק סוג הדברים שהמטריד היה צריך לחשוב עליהם מראש.

פז-מלמד כותבת עוד שרוזן הוא "אדם שאיננו יכול להתגונן או אפילו להציג בקול ענות חלושה את הצד שלו." תעשי לי טובה. את הצד של רוזן אנחנו שומעים היטב בימים האחרונים, כשהמאמר של פז-מלמד הוא אחת הדוגמאות לכך שלרוזן יש יותר יכולת להשפיע על דעת הקהל מאשר לסתם אדם. האם פז-מלמד היתה יוצאת כך להגנתו של סתם חיים כהן תיאורטי, שמואשם בהטרדה סדרתית של עובדות המפעל שלו? בספק. "לאיש יש ילדים ומשפחה," אומרת לנו פז-מלמד. וואלה. זה נכון בדיוק באותה המידה לכל עבריין, והתשובה הקבועה של החברה היא "היית צריך לחשוב על זה קודם."

פז-מלמד מפלילה את עצמה כשהיא כותבת "רבים מאוד בתקשורת שמעו במהלך השנים סיפורים ושמועות מחפירות על התנהגותו על רוזן כלפי נשים, רבות מהן צעירות מאוד וכפופות לו באופן כלשהוא. אף פעם לא נשמע סיפור על אונס. הכל היה בגדר שמועות על חיזורים כאלו ואחרים, בוטים יותר או פחות, אבל שום דבר שנטה לעבר הפלילי" – וכל זמן שזה היה כך, כל זמן שזה לא היה "פלילי", לפז-מלמד לא היתה שום בעיה עם זה. היא אפילו לא קולטת מה המשמעות של "כפופות לו באופן כלשהו" – לזה קוראים ניצול לרעה של יחסי מרות, פעילות שההבדל בינה ובין אונס הוא משפטי גרידא. כל אדם שמנצל את סמכותו כדי לכפות את עצמו על אדם אחר ראוי שיקבל את היחס החברתי השמור לאנס, גם אם הוא לא עונה על ההגדרה המשפטית.

נהוג בימים האחרונים לתקוף את הדס שטייף על התנהלותה בפרשה. אין לי מושג ברור במה מדובר, כי מריבות פנים עיתונאיות לא מעניינות אותי במיוחד. אני לא מתרשם במיוחד מהדס שטייף – אני זוכר היטב איך היא קידמה עלילות דם של המשטרה – אבל אני חושב שההתמקדות בה מייצגת שני דברים, שניהם שליליים. האחד, הנטיה הקבועה של התקשורת להתעסק בעצמה במקום בסיפור האמיתי. הסיפור הוא לא שטייף, הסיפור הוא ההתנהלות ארוכת השנים של רוזן. השני, באמצעות התקפה על שטייף מוצאים חלק מהתומכים של רוזן – שלא היו תומכים בו אילו היה מתנהל כך כלפי הבת שלהם, או על כל פנים כך אני מקווה, אבל לא יכולים לראות מעבר לידידותם האישית איתו – דרך להלבין אותו.

זכויות נשים הן דבר צעיר מאד. זכות ההצבעה הוקנתה לנשים בעולם המערבי רק סביב 1920, בדרך כלל אחרי מאבק קשה שכלל גם קורבנות בדם. חוקי השוויון בעבודה צעירים אפילו יותר, הם בני 50 שנה או פחות. ברוב גדול של המקרים נשים עדיין מרוויחות פחות מגברים בתפקיד או מעמד דומה. לחלק ניכר מהגברים, ודאי אלה שחונכו מתוך תפיסה שמרנית , קשה עדיין להפנים את משמעותו של הרעיון הרדיקלי שנשים הן שוות לגברים. שוות להם: לא מטרות להטרדה, לא צעצוע שמתגאים בו, לא כלי לפורקן מיני, לא שפחה-למחצה שתפקידה לגדל את הילדים ולדעת לבשל, אלא אדם. אדם אוטונומי, עצמאי, בעל רצונות משלו, תקוות משלו, חלומות משלו. אדם שרשאי לסרב או לקבל הצעות למערכות יחסים על פי שיקול דעתו, ושלסירוב שלו למערכת יחסים, בכל שלב, לא צריכות להיות כל השלכות. כי זו, בסופו של דבר, המשמעות של היותך אדם חופשי ושווה.

אנחנו יוצאים בימים אלה מחושך גדול, שבו לאורך אלפי שנים האנשים שקבעו את הנורמות הציבו מחצית מהמין האנושי בתפקיד כנוע, כמעט משועבד, בסטטוס של רכוש או דמוי רכוש. נתנו לכך לא מעט סיבות מפוברקות: התפיסה שלאשה יש חצי נשמה, בדומה לעבד, של אריסטו; "נשים דעתן קלה" וכל הזבל הרוחני של כותבי התלמוד, עבור בתירוצים של התקופה הוויקטוריאנית. הדעות הקדומות מושרשות היטב: לא נפטרים ממטען רוחני ותיק כל כך, פסול ככל שיהיה, בתוך כמה עשרות שנים. העובדה שהן מופיעות בתקשורת אומרת כל מה שצריך לומר על הטענה שהתקשורת הישראלית היא "שמאלנית." העובדה שעיתונאיות כמו פז-מלמד הן אלה שיוצאות להגנתו של רוזן – אתם יודעים מה, אני מעדיף לא לכתוב מה אני חושב על זה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הבוקר שאחרי: הערות פזורות

היה שווה? הכשלון הגדול ביותר של מערכת הבחירות הזו, להוציא אולי בנימין נתניהו, הוא שלי יחימוביץ'. היא קיבלה מפלגה של 13 מנדטים, מול ראש ממשלה לא אהוד בלשון המעטה, אחרי תקופת מחאה חברתית בולטת מאד, והצליחה להגדיל את מספר המנדטים בשניים בלבד. (כן, אני יודע שבקרב תומכיה נהוג לטעון שהיא העלתה את מספר המנדטים משמונה, כשהם סופרים את מספר המנדטים שערקו עם ברק; תרשו לי לא להתייחס להבל הזה, כי לעצמאות מעולם לא היה קיום משלה והיא אף לא התמודדה בבחירות.) היא התעקשה לגרש את הגרעין השמאלי מהמפלגה שלה, ואחר כך עשתה סיבוב פרסה והודיעה שהיא לא תשב עם נתניהו. התוצאה היא שיחימוביץ', למרות תנאי פתיחה מצוינים – קדימה התפרקה לרסיסים – הצליחה לקבל פחות קולות משקיבל בשעתו עמיר פרץ. אירונית, יש מצב שאפילו הסכם העודפים שלה עם "יש עתיד" – הסכם שיחימוביץ' התעקשה לחתום למרות שהיסטורית ההסכם נחתם עם מרצ; עד כדי כך היא רצתה להוכיח שהיא לא שמאלנית – שיחק לרעתה. על פי הדיווחים שמגיעים בעת כתיבת הפוסט, מפלגת העבודה כבר מתחילה בנוהל גמל שלמה הקבוע שלה, קרי אכילת הראש של ראש המפלגה בעקבות בחירות.

המלך מת, יחי…: הכינוי של "טיים" לנתניהו, "קינג ביבי," כנראה עלה לו לראש. הוא הצליח לאבד בין 11 ל-12 בעקבות האיחוד עם ליברמן. זו היתה, במידה רבה, הצבעת אי אמון של הציבור הישראלי בראש הממשלה שלו. כאן חשוב לציין שתי נקודות: ש-31 המנדטים (ואני מעריך שהליכוד יאבד מנדט לבנט או ללפיד בעקבות קולות החיילים) של הליכוד הם לא באמת 31 מנדטים. בקרוב, ליברמן יודיע על פיצול הרשימה, כפי שאמר שיעשה עוד קודם לבחירות, ונתניהו יישאר עם 20 ח"כים, פלוס מינוס. הליכוד איבד שבעה מנדטים, ליברמן איבד חמישה – וכנראה היה מאבד יותר אם לא היה מגיע לדיל מוצלח כל כך מבחינתו עם נתניהו. הסכינים צפויות להשלף גם בליכוד בקרוב, במיוחד אחרי שנתניהו כפה על המפלגה את הדיל עם ליברמן. במצב רגיל, ההתקפה העיקרית היתה כנראה מגיעה מכיוון גדעון סער, אבל הוא מסובך עד ראשו בכשלון הקמפיין הזה, כך שתפקיד הסכינאי תפור דווקא על בוגי "משה" יעלון. כלומר, כשנתניהו מגיע להרכבת קואליציה, הוא מגיע עם מפלגה שהגודל שלה שווה, פחות או יותר, לזו של לפיד. מה שמוביל אותנו ל…

אם לא עכשיו, אימתי? את המחלה של הפוליטיאה הישראלית אפשר כעת לאבחן בקלות: תסמונת יאיר לפיד. בין 19 ל-20 מנדטים, כשישית מהאלקטורט, הצביעו לאדם שמעולם לא החזיק בעמדה שהוא לא יכול היה לסתור, שרוב החברים ברשימה שלו לא מוכרים לציבור, שתיאר את עצמו כנציג המעמד הבינוני בעודו יושב היטב בתוך האלפיון העליון. הציבור, שרצה מזור מהגזירות הניאו-ליברליות, בחר באדם שרוצה להפריט אפילו את מערכת החינוך. הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם.

בסופו של דבר, לפיד קטף את קולות המרכז: את הפירות העזובים של קדימה, אלה שלא נאספו על ידי ציפי לבני. הוא הצליח לעשות את מה שלא הצליחה לעשות יחימוביץ': לפנות לאנשים שלא היו מוכנים יותר להצביע לנתניהו. אמנם, הטמבלים האלה יגלו בקרוב שהם דווקא הצביעו נתניהו, אבל זה כבר סיפור אחר.

השאלה הגדולה היא האם לפיד ינסה בעצמו להקים ממשלה: האם ידרוש מהעבודה, מלבני וממה שנשאר מקדימה (אם יישאר ממנה משהו אחרי קולות החיילים) להודיע לנשיא שהוא האיש שעליו הם מטילים את הקמת הממשלה. מצד אחד, זו ממשלה בלתי אפשרית. ללפיד אין ממשלה בלי הערבים, ומר קונסנסוס לא יהיה מי שישבור את הטאבו ארוך השנים שאוסר על צירופם לממשלה. מצד שני, לנתניהו אין ממשלה בלעדיו. מצד שלישי, לפיד צריך לדעת שלא יישאר ממנו דבר אם הוא יילך לאופוזיציה. אם הוא ייכנס לממשלה, הוא יישחק גם שם, ונתניהו – שיודע לעשות רק דבר אחד בחיים, וזה לפרק את המפלגות של יריביו – יאכל את המפלגה הלא ברורה והלא מגובשת שלו תוך חצי שנה. הוא לעולם לא יקבל מספר כזה של מנדטים, לעולם לא יגיע כל כך קרוב לראשות הממשלה. האגו של לפיד גדול מספיק כדי שהוא יחליט להמר על זה, למרות שלא ניהל מימיו דבר. ניחוש: הוא ינסה להגיע לדיל רוטציה עם נתניהו. נתניהו יסכים, וילך לבחירות בתואנה כלשהי לפני שיגיע תורו של לפיד. בדרך, השניים ירמסו עוד קצת ממה שנותר ממדינת הרווחה הישראלית. "יש עתיד" תתרסק

יום כיפור? הייתם רוצים: הסוקרים, כרגיל, פספסו את התוצאות. אף אחד לא חזה את העליה של לפיד או את הירידה של הליכוד. זו לא הפעם הראשונה. ב-2009, כל הסוקרים חזו נצחון לליכוד; קדימה של לבני זכתה במספר המנדטים הגדול ביותר. ב-2006, הסוקרים לא ראו את הגימלאים עד יום או יומיים קודם לכן – ולא חזו נכון את ההצלחה שלהם. על מה שקרה ב-1996 אני אפילו לא רוצה לדבר.

בכמעט כל מערכת בחירות, הסוקרים שלנו טועים. כשהם טועים, הם גם מטעים. הם יוצרים ציפיות ואומרים למי יש סיכוי ולמי אין. בחלק גדול מהמקרים הם לגמרי לא מדויקים. הסוקרים הישראלים הם לא נייט סילבר, הם לא מתקרבים לשמץ מן המדעיות שלו. וכשטעויות כאלה קורות פעם אחר פעם, זו לא הפתעה, זה לא "יום כיפור של הסקרים": זה אז'ינקורט, טבח מסיבי וידוע מראש בגלל שימוש באותן שיטות שנכשלו פעם אחר פעם בעבר. התקשורת הישראלית צריכה לשקול ברצינות להפסיק להשתמש בסקרים, עד שהם יראו שהם השתנו בצורה ניכרת. כרגע אין להם תמריץ לזה.

התשקורת: אבל מי שנמצא במצב גרוע יותר מהסוקרים, היא התקשורת הממסדית הישראלית. הפרשנים שלה, פחות או יותר בכל עיתון, האכילו אותנו במשך חודשים בבולשיט על כך שהבחירות הללו מכורות מראש, "משעממות," שהנצחון של נתניהו ידוע מראש, שאין כאן מה לראות, לכו הביתה. אם העיתונאים היו עושים את תפקידם ולא מתמכרים מראש לנראטיב של נתניהו, כי זה בדיוק מה שזה, יכול להיות ששיעור ההצבעה אכן היה גבוה יותר. לא היה צריך הרבה: רק עוד חמישה-שישה אחוזים, והמפה הפוליטית היתה יכולה להתהפך.

חשוב לציין שזו לא הפעם הראשונה שהתקשורת משחקת תפקיד כזה. עם כל הדימוי השמאלני שלה, היא היתה לגמרי בצד של שרון בבחירות 2003, כשהיא שרה שירי הלל לדימוי הקילר שלו, ועל מה שקרה עם אולמרט ב-2006 בכלל לא כדאי לדבר. אפילו כלי התקשורת שעיינו את נתניהו, כמו "ידיעות אחרונות," שיתפו פעולה עם התפיסה שהבחירות בכיס שלנו.

למרבה המזל, לא כל הבוחרים שמעו על זה. אבל צריך לזכור את זה בפעם הבאה, כשיציבו לכם נראטיב דומה. והפעם הבאה, בהתחשב בתיקו הנוכחי, יכולה להיות קרובה מאד.

חזרו הביתה: להוציא לפיד, נראה שהמנצחת הגדולה של הבחירות היא מרצ. היא התחילה את הקמפיין כשהיא מתקשה להתרומם מעל שלוש המנדטים שלה, כשיש דיבורים שאפילו אותם היא לא עוברת. היא מסיימת אותם, למרות נפילות מזעזעות מבחינת הקמפיין שלה, עם כוח גדול פי שניים, ועם יושב ראש שהפגינה קור רוח ושליטה לאורך כל מערכת הבחירות. בלי היסטריה, בלי פניות פרסה, ובלי להתפשר על עמדות בסיס No Drama Zahava הצליחה לממש את הסיסמא ולהחזיר את השמאלנים הביתה. לצידה עמדה העובדה שמרצ תמיד היתה, במובנים רבים, מפלגה עם ראשים רבים, וההיעדר המובהק של פולחן אישיות גרם לכך שנוזלים מסוימים לא עלו לה לראש. כך צריך. ועכשיו, לעבודה.

ועוד דבר אחד: שווה מאד לקרוא גם את פוסט פוסט-הבחירות של שלום בוגוסלבסקי, כאן.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: איך אומרים אוריינטליזם בערבית

"מה מלמד אותנו יער המיקרופונים הניצב לפני ח'אלד משעל?" – שואל ד"ר רוני צירינסקי, בוגר הרווארד, בטור שפורסם לאחרונה ב”הארץ” (עדכון: בינתיים הוסר הטור מאתר הארץ, אך הוא פורסם גם באתר “העין השביעית”). צירינסקי מתייחס לתמונה של משעל במסיבת עיתונאים כאשר לפניו מספר רב של מיקרופונים.

"אסור להכליל", ממהר צירינסקי להטיל לחש הגנה, אבל בכל זאת נדרש לעניין המוזר – מדוע מנהיגים ערביים מדברים אל הרבה מיקרופונים? קשה להם כל-כך לסדר מיקרופון אחד?

צירינסקי מגיע למסקנה שלא מדובר בעניין טכנולוגי או חוסר תיאום, אלא "יש פה מה שניתן לכנות "אסתטיקה של גודש", או: "אסתטיקה של המון". כפי שבמדינות המזרח התיכון נהוג "לפתוח שולחן" עם שפע של מנות ומטעמים, גם השולחן התקשורתי אינו מוכן בלי הדגשה – ובמידה רבה הגזמה – של העושר והריבוי.

מינימליזם של ניפוי ואיפוק נדחה לטובת רוויה ויזואלית מסחררת. הגודש (ערבית: וַפְרַה, עַ'זַארַה) נתפס כסוג של נדיבות (ערך ה"כַּרַאמַה" בתרבות הערבית), ולפיכך יש פה, אם להשתמש במינוח אנתרופולוגי, סוג של פוטלאץ' – בזבוז מכוון שנועד להדגיש את השפע והכבוד של הדובר.”

הוא צודק, כמובן. הכל סביב הגודש והכבוד. ככה זה, ערבים. ואנשי כדור-רגל איטלקים. טוב, אתם יודעים כמה חשוב להם הכבוד שם באיטליה (איטלקית: "ריספקטו"), זה עניין של גבריות (איטלקית: "מאמא מיא"). אולי בעצם גם שוודים. בכל זאת, קר שם (שוודית: "קולד") אז הם צריכים להתחמם בכבוד שלהם.

אז ככה זה ערבים, וספורט. חשוב להבין שאנשי ספורט רוצים להציג נדיבות. כמו גם מזכ'ל האו"ם. או אולי ראש העיר של טוקיו. או עוד כמה יפנים בזמן האסון בפוקישימה. אבל תראו איזה רזים וחטובים המיקרופונים שלהם. לא כמו הערבים השמנים והצבעוניים האלה. ממש בזאר. או עורך הדין של קצב. טוב, קצב קצת ערבי, לא?

וליברמן. טוב, הוא לא ערבי. אבל האמת שאין שם *כל כך* הרבה מיקרופונים. מצד שני אין שם רק אחד. מה, לא יכלו לסדר רק אחד? הרוסים האלה יודעים לבנות טילים גרעיניים. מכאן ברור שאין כאן מגבלה טכנולוגית, אלא מסר – אנחנו נדיבים, אבל בקטנה (רוסית: "בקטנסקי").

צירינסקי מסכם בכך ש"הבנה של הבדלים תרבותיים צריכה להיות חלק מכל ניתוח של המציאות הפוליטית באזור ולהדריך כל אפשרות של הושטת יד והידברות.”

אל תשפטו אותו. ככה זה, אקדמאים.

(פורסם במקור בבלוג "נביא שקר".)

ימי הבחילה

ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה היום (ב') את הצעת החוק (שם זמני: תקנת גזילת כבשת הרש) שתאסור על פליטים להוציא מישראל כסף שהרוויחו בה. בכוונת ועדת השרים לדחוף אותה עוד השבוע, כדי שהכנסת תספיק לדון בה עוד קודם שתצא לפגרה. זה כנראה בוער מאד. במקביל, הגיש משרד הפנים עוד הצעת חוק שמטרתה לבער את הרע מקרבנו, כלומר את הלא יהודים. על פי הצעת החוק, "מהגר עבודה" – מונח ה-Hasbara למבקש מקלט – לא יוכל לערער על החלטת משרד הפנים לגרש אותו, אלא רק לאחר שיגורש. אפשר לשמוע, מבעד למילים, את הצחקוק של המשפטן ערל הלב שכתב את ההצעה הזו. היה ויטען הפליט כי נשקפת לו סכנה במדינת מוצאו, יחליט קצין ביקורת הגבולות על גורלו והאם מותר לו להגיש עתירה לבית משפט. במקביל, על פי הצעת החוק, יוכלו פקחי יחידת עוז – שנקראת כך כנראה משום שהשם "בריונים פחדנים" היה ארוך מדי – לעכב גם זרים שיש להם אשרות כדין, ולהפעיל נגדם כוח במידת הצורך. הרמז בוטה: עופו מכאן, לפני שפלוגות הסער ("לבוא לתוך בית, יש בזה ריגוש. אתה רוצה למצוא אותם […] בעל הבית הכחיש, אבל ידענו שהיא שם, מסתתרת. היא התחבאה מאחורי קיר. החזיקה ילד קטן בן שלוש. התינוק לא צייץ, אבל אז היא התחילה לבכות") שלנו יתחילו להרביץ לכם ברחוב. ולא מעניין אותנו איזה אישורים אנחנו עצמנו נתנו לכם. והאספסוף היהודי מאושר.

ובעוד ממשלתנו רוצה לעקוף את בתי המשפט במאבקה להגנת טוהר הדם היהודי – אימת ה"התבוללות" מבצבצת מאחורי כמעט כל הצהרותיה בנושא – היא מבקשת מבג"צ לתת לה פטור מפינוי המאחז מגרון שבגדה המערבית. טוב, לא פטור: רק דחיה. עוד דחיה. אחת מיני רבות. התירוץ הפעם מקורי: מאחר והמדינה לא פינתה את מגרון בתאריך הפינוי המיועד, סוף מארס, היא טוענת שעכשיו רמדאן והחיילים שלה לא יכולים כי הם צמי… אה, לא, סליחה: היא טוענת שהיא חוששת שהמתנחלים "יתסיסו את השטח ב"תקופה רגישה." אבל השטח, הרי תמיד "רגיש". והמתנחלים תמיד מנסים להתסיס אותו. זה כל ההגיון של פוגרומי תג מחיר. מכאן עולה השאלה איך עלוב הפיקוד ידע רק עכשיו שהגיע הרמדאן, ומה זה אומר על שאר יכולות החיזוי שלו. בקיצור, אומרת הממשלה, אין לנו לא את היכולת ולא את הרצון לאכוף את פסיקות בית המשפט. בבקשה, וותרו לנו. אגב, במקביל – ובחשאי – העבירה הממשלה עוד 6.7 מיליונים כפיצוי לגנבי האדמות של מגרון. מעבר לעשרות המיליונים שהיא כבר העבירה להם, למקרה שהיה ספק.

ואם לצבא אין אומץ להתמודד עם מתנחלים, מסתבר שלהתמודד עם פלסטינים דווקא יש לו. שר הבטחון הורה על פינויים של שמונה כפרים בגדה המערבית. יש לו נימוק חדשני: חיילי צה"ל צריכים להתאמן, ואין להעלות על הדעת שהם יעשו את זה בשטחי האש הנרחבים שצה"ל כבר מחזיק – רוב הנגב, למשל – בישראל עצמה. הצבא ירשה, בחסדו, לתושבים לעבד את השטחים ולרעות צאן בזמן שבו החיילים אינם מתאמנים, כמו גם בשבתות, חגי ישראל, וחודש אחד נוסף.

גניבת האדמות הזו איננה חדשה. צה"ל ניסה לבצע אותה בשנות ה-90. הכפרים עמדו שם מאמצע המאה ה-19, ועד 1997 – כ-30 שנים אחרי שהפך לכוח כובש בגדה – לא ניסה הצבא לטעון שמדובר ב"כפרים לא חוקיים". להיפך, הוא הכיר בהם כדיירי קבע. פתאום, ב-1999, הכריז צה"ל שהם "שוהים לא חוקיים בשטח אש." בג"צ הוציא צווים שאישרו את שיבת התושבים לבתיהם, אבל בינתיים הספיק צה"ל להחריב את רוב המבנים, ואחר כך פירש את הצו באופן המצומצם ביותר שבאפשר, והניח רק לעותרים ולא לבני משפחותיהם לשוב לאדמותיהם. בשנת 2000, הזדרז המנהל האזרחי לקבוע ש"אין תושבי קבע באזור." זו שיטה ציונית ישנה, שבאמצעותה הוחרמו אדמות רבות בשנות החמישים: לאלץ תושבי אזור חקלאי לצאת ממנו לשנה – לעתים קרובות בתואנה של צורך באימונים צבאיים – ואז, אחרי שנה, להודיע שמדובר בשטח שלא ישבו בו כבר שנה, ולהלאים אותו. להלאים? סליחה, השטחים האלה הועברו תוך זמן קצר לקיבוצים וישובים אחרים, כפי שהאדמות בדרום הר חברון תהפוכנה תוך זמן קצר להתנחלויות.

ברק יודע שהוא יכול לעשות את זה דווקא עכשיו משום שהציבור הישראלי לא יתנגד לשום מעשה נבלה בשטחים, במיוחד אם יש לו תירוץ בטחוני מקליש, ומשום שהתקשורת עסוקה כרגע בסרחון שעולה מגווייתה הנרקבת של קדימה. התרגיל האחרון הונדס על ידי נתניהו וצחי הנגבי, מי שקשר יחד איתו בפרשת בראון-חברון. עליו יש לומר שני דברים בלבד: קודם כל, שכאשר בנימין נתניהו מנסה לפרק מפלגה שזכתה במספר הגדול ביותר של קולות, הוא – כמאמרו של קווינטוס לוטאטיוס קטולוס על יוליוס קיסר – הוא כבר איננו חותר תחת יסודות המדינה, הוא תוקף אותה באיל ניגוח. לדמוקרטיה יש כללי משחק, ואותם משנים בזהירות רבה מאד.

מה שנתניהו אומר למצביעי המפלגה הגדולה ביותר בישראל פשוט מאד: אתם יכולים לבחור במי שתרצו, ואני יודע שההצבעה שלכם היתה מיועדת במיוחד נגדי, וזה לא ישנה שום דבר. אני אשחית כמה מהנבחרים שלכם ואפרק את המפלגה שבה בחרתם. הקול שלכם, שהיה הצבעה אסטרטגית נגדי, רק ישמש אותי לעשות בכם מעשה מגונה. מה צריכים המצביעים ההמומים של קדימה להבין ממה שקרה? בדיוק את מה שרוצה נתניהו שיבינו: אל תטרחו להגיע לקלפי. אין טעם. ספק אם יש מסר ארסי יותר למשטר דמוקרטי מן המסר הזה. וזה, התרגיל המסריח הזה, היה פחות או יותר כל מה שעשה נתניהו בכל שנות הקדנציה הנוכחית שלו. הוא התחיל בתרגיל המסריח, אולי המסריח מכל התרגילים המסריחים – כן, זה כשר, אל תטרחו לומר; אבל זה כל כך מסריח – כבר ב-2009. כל זה, כדי לשמר את עצמו בשלטון. הוא הרי לא עושה שום דבר.

מה שמוביל אותנו לצחי הנגבי. התולעת הורשע לא כל כך מזמן בעבירה שיש עמה קלון, והתפטר מהכנסת. ההרשעה לוותה בקולות נהי של פרשנים פוליטיים, שהנגבי – כמו חיים רמון, עוד עבריין שמנסה כעת לחזור לפוליטיקה – סיפק להם לא מעט מידע לאורך השנים. הם סיפרו לנו איך העבריין הצעיר, שתקף סטודנטים ערבים באוניברסיטה, ואחר כך התבצר באנדרטה בימית, ואחר כך הוביל את מסע ההתקפה על ההפגנה שבה נרצח אמיל גרינצווייג, ואחר כך הוביל את השיסוי כנגד יצחק רבין (הנגבי הוא כנראה הפוליטיקאי היחיד במדינה פסוודו-דמוקרטית ששמו נקשר בשתי התנקשויות פוליטיות), ואחר כך קשר עם נתניהו ודרעי בפרשת בראון-חברון ושיקר לממשלה באשר לעמדתו של נשיא בית המשפט העליון, ואחר כך הסתבך בפרשת מינויים פוליטיים עליהם השתחץ בעלון פנימי של הליכוד – ובכן, הם ניסו למכור לנו את בריון הקשקשים הזה בעניבה כפוליטיקאי שקול, מרוסן, שלמד את לקח נעוריו הפרועים; הם ניסו למכור לנו אותו כמנהיג המחר, וכהרגלם עם פוליטיקאים מורשעים שאהודים עליהם – שוב רמון, אהוד אולמרט – הם המעיטו במכוון בחשיבות ההרשעה שלו. נו, מה קרה? כולה עדות שקר. אני מקווה שאחרי התרגיל הזה, שחשף את הנגבי הישן והרע, הם יהיו מסוגלים להסתכל בעצמם במראה.

ואם היו חסרות סיבות לשמוח על התפגרותה של קדימה, מפלגה שנוצרה במפורש ללא אידיאולוגיה וככלי לחלוקת ג'ובים לאנשיה, הנה עוד אחת: הח"כ יובל צלנר שלה לא יהיה בכנסת הבאה. בראיון שהעניק ל"7 ימים" האחרון, טען צלנר שהוא ואשתו דפנה שחר גם יחד לא גומרים את החודש, שהם מעמד בינוני מתנדנד. עכשיו, צלנר הוא ח"כ. המשכורת שלו עומדת על כ-37,000 אלף ₪ ברוטו. בראיון אומרת שחר שהיא מרוויחה סכום דומה. כלומר, ביחד הם מכניסים כ-74 אלף ₪. כדי להיחשב בעשירון העליון בישראל, בית אב צריך הכנסה ברוטו של 45,123 ₪. צלנר ושחר נמצאים בעשירון העליון – ובמקום טוב בו – ואיכשהו לא מודעים לכך. מחבר כנסת הייתי מצפה שיהיה מחובר יותר לציבור. אבל, כאמור, זה בסדר: לא נצטרך לשאת את צלנר עוד זמן רב. צלנר, שכיהן חלק קצר מאד מהקדנציה, יוכל להתנחם במענק "ההסתגלות" שהוא יקבל עם פרישתו, בשווי של משכורת לכל שנת שירות בכנסת.

וכמובן, מעל לכל זה, ריחפו הלהבות. עד כה הציתו את עצמם כשבעה בני אדם. זה מלחיץ מאד את הממשלה. זו צורת המחאה האולטימטיבית, אחרי הכל, הצהרת אי האמון שאין גדולה ממנה. זו לא הצהרה של תקווה; זו הצהרה של יאוש. שנה אחרי קיץ התקווה, הצליח נתניהו לחסל אותה. אנשים התחילו להבין שהממשלה שלו בהחלט מסוגלת להתעלם מהם ומהעובדה שהיא אמורה לשרת אותם, וששום דבר לא ישתנה בעתיד הנראה לעין. כל מה שנשאר להם הוא יריקת הבוז היוקדת האחרונה.

עכשיו, כמובן, אלה לא האנשים היחידים שמתאבדים מסיבות כלכליות. יש בישראל מדי שנה מספר גדול מאד של מתאבדים – קשה מאד להגיע לנתונים מדויקים הן בשל הסטיגמה הן בשל העובדה שישראל עדיין נשלטת במידה רבה על ידי רבנים, והם עשויים להקשות על קבורתו של אדם שנטל את נפשו בכפו. בדיקה שנערכה לאחרונה על ידי משרד הבריאות העלתה כי מספר ההתאבדויות גבוה בכ-22% מכפי שדווח. כמו רוב המתאבדים, המתאבדים מסיבה כלכלית – אין לדעת מה מספרם – עושים זאת בדרך כלל בצנעה. המתאבדים של הימים האחרונים לא מאפשרים לממשלה לטאטא אותם אל מתחת לשטיח. הם תובעים תגובה. והתגובה היא היסטרית: נתניהו הגדיר את ההצתה העצמית של משה סילמן כ"טרגדיה אישית", למרות שהיה מדובר באקט פוליטי מובהק. גם המציתים האחרים מעידים על כוונה פוליטית. היא אינה רצויה – רק החיים ישנו את המציאות – אבל את ממשלת happy-happy-joy-joy של נתניהו היא מבעיתה. היא שוברת את האשליה האחרונה שנותרה לנתניהו: הנוכל נוסח יוון עדיין שכנע חלק ניכר מהציבור (והתקשורת) שהוא אשף כלכלי. הלהבות מאירות את האמת, ואם יש משהו שהאשליין נתניהו לא עומד בו הוא האמת.

לפני כעשור, אחרי שבעלה הודח בפועל על ידי שרון, אמרה שרה נתניהו "למה להתאמץ? נרד מהארץ ושהמדינה תשרף." ובכן, היא נשרפת. במילותיו "הנוראות" של אוליבר קרומוול, שהוטחו מאות שנים אחר כך בפני נוויל צ'מברליין, "ישבתם כאן זמן רב יותר מכל תועלת שהבאתם לאחרונה… לכו, אני אומר, ודי לכם. בשם האל, לכו!"

(יוסי גורביץ)

קללת ה"גישה"

דיברו הרבה בימים האחרונים על כשלונם של הפרשנים הפוליטיים, שלא חזו את התרגיל המצחין של נתניהו ומופז. היה מי שהגדיר אותו כ"יום הכיפורים של הכתבים הפוליטיים." המשמעות המקורית של המונח מתייחסת לכשלון מודיעיני, וזה אכן מה שהיה כאן – אז אולי שווה להתייחס לנושא מזווית מודיעינית.

עיתונאים פוליטיים משמשים, במקרים רבים, כמפעילי סוכנים. יש להם אנשי קשר בתוך הקבוצה שאליה רוצים לחדור – הממשלה, הכנסת, מפלגות ספציפיות – ואלה מוסרים להם מידע. זה החלק הפשוט; מכאן הכל מסתבך.

מרגלים פועלים, בדרך כלל, מארבע סיבות: תאוות בצע – הם מוכרים את המידע שברשותם תמורת כסף; רצון נקמה – המרגל משוכנע שדפקו אותו, שהגיע לו יותר ושלא מעריכים אותו כיאות, אז הוא נוקם במי שפגע בו (ולא במקרה, מפעילי סוכנים צריכים להיות מטפחי אגו מושלמים); הרפתקנות – פשוט חדוות הסכנה וההנאה שבמשחק המסוכן מכולם; ולעתים נדירות במיוחד, אידיאולוגיה. במקרה של עיתונאים, יש מניע נוסף: התקווה שמדובר ב"שלח לחמך", שהעיתונאי הזה יסייע לך בהמשך דרכך, ולו בכך שהוא יפיץ את המידע שאתה רוצה להפיץ.

עיתונאים אינם משלמים עבור המידע שהם מקבלים (בדרך כלל), והמניעים שבשלם אנשים מדברים איתם הם בדרך כלל השני, לעתים נדירות הרביעי, והחמישי. כאן נוצר מצב בעייתי מבחינת העיתונאי: הוא רוצה לקבל כמה שיותר מידע מאיש הקשר שלו, אבל ככל שהוא מקבל יותר מידע, הוא חייב לו יותר.

כך נוצר פרדוקס הגישה. הוא אומר שאם אין לך אנשי קשר, אתה מתקשה לברר מה קורה בחדרי חדרים, אבל אם יש לך הרבה מהם, יש יותר ויותר דברים שאתה לא יכול לדווח עליהם או חייב לרכך את הדיווח – כדי לא לפגוע באחד מאנשי הקשר שלך, שעשוי להפגע מהאופן שבו אתה מסקר אותו. שרון נהג לומר לעיתונאים ש"אתכם צוחקים ביום רביעי, ואחר כך בוכים ביום שישי" – ביום שבו מתפרסם הראיון. אבל הוא בא לראיונות פעם אחר פעם, וגם העיתונאים באו. שני הצדדים היו צריכים אלה את אלה.

וכשיש לעיתונאי הרבה אנשי קשר מקורבים, הוא מתחיל – כמו אנשי מודיעין – לטפח שתי אשליות מסוכנות: הראשונה, שהוא יודע מה קורה; השניה, שמה שלא נלחש לו לא חשוב. יש מספר לא קטן של פוליטיקאים שמתוחכמים לא פחות מהעיתונאים שמסקרים אותם, והם מרגילים אותם לקבל מה שבעגת המודיעין האמריקאי מכונה chickenfeed – מידע שנראה מלהיב אבל חסר ערך אמיתי. הם מרגילים אותם לרכילות פוליטית. לא פעם אתה רואה את אותם פרטי הרכילות עצמם מופיעים בשלושת מוספי השבת, ואתה יודע: אותו מקור הזין את כל העיתונים.

ומדי פעם, כל הרעש הזה משמש להרדמת עיתונאים. זה מה שקרה השבוע, כשנתניהו פיזר במשך מספר ימים מצג שווא על כך שהוא הולך לבחירות, ואז הפך את הקערה על פיה. כאן המקום להזכיר שזו לא הפעם הראשונה שנתניהו מבצע תרגיל דומה: כך הוא פירק את מפלגת העבודה והקים את "עצמאות" הנלעגת, בעוד שהפרשנים הפוליטיים מלהגים על קבוצת הפורשים מהעבודה שתשאיר את ברק לבדו.

ישנה סכנה נוספת: שהעיתונאי ימצא את עצמו מוטה, אולי אפילו מבלי לשים לב. הדוגמא המובהקת ביותר היא משפטו של חיים רמון, אולי המקור האולטימטיבי, כשכל העיתונות התייצבה לצד אדם שביצע מעשים מגונים, תוך שהיא ממעיטה בחשיבותם. לא שמענו הרבה על העובדה ששלושת העדות שהביא רמון למשפטו נמצאו עדות שקר, למשל. לא נעים. מקרה מובהק נוסף הוא מלחמת הגנרלים: עיתונאים תפסו לעתים קרובות צד במובהק, מול אשכנזי או מול ברק. מעטים מהם היו מוכנים לומר את מה שעיתונאי הגון היה צריך לומר: מארה על שני בתיכם. כשעיתונאי מתחיל פתאום להגן על גנרל או פוליטיקאי בכיר, כשהוא פותח מאמר בשיר הלל שהיה גורם לכותב פנגיריקים רומאי לשנות שם ולשקול החלפת מקצוע, אפשר לומר בוודאות: הוא מגן על מקור.

סכנה נוספת היא קבלת הנחות היסוד של המערכת, כלומר תפיסת המציאות דרך המשקפיים של המפלגות הממסדיות ומערכת הבטחון, כשכל זווית ראיה אחרת נתפסת פתאום כסטיה שמאלית או סטיה ימנית ("קיצונות", בז'ארגון המקובל). התוצאה היא עיתונאים שמטפחים עמדות "מרכזיות", כלומר כאלה שנעות סביב הספקטרום של מפלגות השלטון והמטכ"ל, פשוט משום שעמדה "קיצונית" תפגע ביכולת שלהם לקבל גישה למידע. מי שסוטה מהקו המפוכח-לכאורה של השלטון מוגדר במהירות כבלתי רציני ולא ראוי למגע. הוא נאלץ להסתפק במדליפים אידיאולוגיים, ואלה מעטים, מוגבלים ביכולתם, ונוטים לא אחת לתחושות רדיפה מוצדקות לגמרי.

וזה רע. קשה לעשות את העבודה בלי זה; אתה מתבונן במערכת הפוליטית כמבעד מראה אפלה. לא נדע, למשל, מה מהרעידות הסייסמיות של השנתיים האחרונות אכן העיד על התקפה מתקרבת באיראן, מה החליטו מקבלי ההחלטות בכל רגע נתון, אלא רק לאחר ועדת החקירה וסביר ששנים רבות אחריה. אבל, בצד השני, קיימת כל הזמן הסכנה, שעיתונאים מהססים להודות בה, שמשתמשים בך. לצד השני יש הרבה יותר מידע משיש לך. בהחלט יתכן שהוא משחק בך, ובהחלט יתכן שאתה חושב שאתה חושף סקופ ובפועל אתה משמש כשופר של פוליטיקאי בכיר. ולמקרה שיובן אחרת, זו לגמרי לא בעיה של העיתונות הישראלית: זו בעיה של העיתונות הממסדית במערב כולו.

ובין הסכנות האלה, בין סיפוק מידע חלקי ובין שימוש ככלי בידיו של פוליטיקאי, אני מאמין שרצוי לטעות לטובת הראשונה.

ועוד דבר אחד: שורה של ארגונים שוחרי טוב יתכנסו ביום חמישי הבא כדי לדון בשאלה איך להרחיב את המחאה, כולל דיון בשאלות קריטיות כמו כיצד להרחיב את מעגלי המעורבים, ואיך מגבשים אסטרטגיה כוללת. לצערי, כפי שהדברים נראים כעת כנראה שלא אוכל להגיע, אבל אני חושב שהאירוע הזה חשוב. פרטים על האירוע אפשר למצוא בעמוד הפייסבוק שלו, כאן.

(יוסי גורביץ)

אכיפה סלקטיבית, הברלוסקוניזציה של ישראל, בגידת הרופאים, ואין מה להתלהב מרבני צהר: ארבע הערות על המצב

הו, צביעות קדושה: אוניברסיטת בן גוריון, שהארגון הפאשיסטי "אם תרצו" איים על התורמים שלו, הודיעה לפרופ' עידן לנדו, שנכלא לאחרונה בשל סירוב לשרת במילואים, כי היא קונסת אותו בשל "היעדרות ממחקר": האוניברסיטה טענה כי הביטוח הלאומי לא מפצה אותה עבור תקופת הכליאה של לנדו. הקנס הוטל על לנדו, למרות שהקפיד לערוך שיעורי השלמה לסטודנטים שלו. לנדו נכלא בעבר בשל סרבנות, ואז לא החליטה האוניברסיטה להעניש אותו בשל כך.

בפגישה בין לנדו ובין נשיאת האוניברסיטה, פרופ' רבקה כרמי, אמרה האחרונה ללנדו – לטענתו – כי "יש לו זכות לשלם מחיר כפול עבור דעותיו הפוליטיות." המרצים באוניברסיטה התייצבו, מטבע הדברים, לצידו של לנדו. האוניברסיטה, על פניו, מענישה את לנדו על אי ציות לחוק גיוס חובה. כלומר, היא נוטלת לעצמה את הזכות לפעול כגוף ענישה נוסף – "המחיר הכפול" של כרמי – כי, לדעתה, לנדו לא נענש דיו.

נחמד לראות את כרמי מקפידה כל כך על שמירה על החוק. אוניברסיטת בן גוריון, כמו כל האוניברסיטאות בישראל, מפטרות מדי שנה את הסגל הזוטר שלהן, כדי למנוע את המצב שבו העובדים האלה, שנשכרים מיד לאחר מכן, יקבלו חס וחלילה זכויות של עובדים קבועים. בבן גוריון קרה בשנה שעברה משהו חריג: המנקות, עובדות קבלן, יצאו למאבק והצליחו להתאגד. ההישג הזה ירד לאחרונה לטמיון: בספטמבר האחרון, יצאה האוניברסיטה למכרז חדש – לטענת ארגון "כוח לעובדים", ללא צורך – ובחרה קבלני שירות חדשים.

אז מסתבר שבאוניברסיטת בן גוריון השמירה על החוק מוגבלת לציות לצבא. כשזה מגיע לזכויות עובדים, החוק יכול ללכת לחפש את החברים שלו ולאוניברסיטה אין בעיה להעסיק עובדים במשך 22 שנים ללא זכויות. נהדר. הבלוג רוצה להצדיע לפרופ' רבקה כרמי, שסיפקה את ההדגמה הטובה ביותר בצורך בחרם על אוניברסיטת בן גוריון. ואם מישהו יוכל להגיע לתורמים של כרמי, ולספר להם את שני הסיפורים הללו, יבורך.

ברלוסקוני בהתהוות: ראש ממשלתנו היקר חולש על ה"עיתון" הנפוץ ביותר בישראל, מתנה מהאוליגרך שלדון אדלסון שספק אם יש שוחד בחירות גדול ממנה. נתניהו עסוק בחודשים האחרונים במסע דורסני להשתקת האופוזיציה התקשורתית.

את ערוץ 10 הוא כנראה יצליח לחסל: הערוץ יידרש לשלם את חובותיו עד סוף השנה, מה שהוא כנראה לא יצליח לעשות. נתניהו לא נרתע מהעובדה שהתקשורת כבר פרסמה ידיעות על כך שאנשי לשכתו ניסו לבצע עסקת "דרוקר תמורת חמצן", ולהביא לפיטוריו של הכתב שפרסם את פרשת ביבי-טורס. אוליגרך אחר שתומך בנתניהו, רון לאודר, הוריד את ערוץ 10 על ברכיו ואילץ אותו לפרסם לפני מספר חודשים התנצלות משפילה במיוחד בפני אדלסון – התנצלות שעל בכירי הערוץ נאסר לדון בתנאיה.

במקביל, נמשך הטיהור בערוץ הראשון וברשות השידור בכלל. קרן נויבך, שבחודשים האחרונים היתה קוץ מעיק במיוחד בבשרו של השלטון, פוטרה לפתע כי היא "לא עוברת מסך." העורכת של התכנית שלה, מירית הושמנד, הוזמנה לשימוע לפני פיטורין. לפני מספר חודשים, הורה מנהל הרדיו החדש, מיקי מירו, לכתבים להפסיק להשמיע פתיח אישי.

עיתונאי מידידי היה השבוע בראיון עבודה בכלי תקשורת שעורך בכיר בו הוא יוצא לשכת נתניהו. בראיון הוא נשאל, אחרי שהפנה את המראיין אל עבודתו, "האם אתה שמאלני? אם אתה שמאלני, לך תעבוד ב"הארץ." ושמאלנים חברתיים אנחנו בכלל לא מעסיקים." “אתה שמאל חברתי? כי העיתון הוא לא שמאל חברתי. ואם אתה שמאלן, לך להארץ”. ההצהרה הזו, למותר לציין, היא לא חוקית, אבל כנראה שרוח המפקד חודרת עמוק.

הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, כן?

בגידת הרופאים: הוועד הציבורי נגד עינויים, אחד הארגונים הרציניים ביותר בתחום זכויות האדם, פרסם דו"ח מקומם במיוחד לאחרונה, שעוסק במעורבותם של רופאים בעינויים. חובתו האתית של רופא הנתקל בפציינט שעבר עינויים היא כפולה: לדווח על הפשע ולהמנע מלמסור את המעונה שוב למעניו.

הצהרת טוקיו של ההסתדרות הרפואית העולמית קובעת כי "הרופא לא יסכין עם, ימחל על, או ישתתף בעינויים, או בכל צורה אחרת של יחס אכזרי, בלתי אנושי, או משפיל, וזאת ללא קשר למעשה שהקורבן נחשד, מואשם או מורשע בגינו, וכן ללא קשר לאמונותיו או למניעיו. כללים אלה יחולו בכל מצב, במאבק מזוין ובסכסוך אזרחי. הרופא לא יספק מקום, כלים, חומרים או ידע שיאפשרו את העינויים או כל צורה אחרת של יחס אכזרי, בלתי אנושי, או משפיל; או שיפחיתו מיכולתו של הקורבן להתנגד ליחס כזה." הסתדרות הרופאים העולמית קובעת עוד כי חובתו של רופא שנודע לו על עינויים להתנגד להם ולהתריע על כך.

עם זאת, להסתדרות הרופאים הישראלית יש עמדה אחרת. הקוד האתי שלה קובע ש"הרופא רשאי לסייע לגורמי הבטחון, על פי דרישתם, גם אם יש בכך כדי לפגוע בזכויותיו של המטופל, רק במקרים שבהם קיימת סבירות גבוהה שאם לא יעשה כן ייגרם נזק לחברה על ידי אותו המטופל." (עמ' 22 לדו"ח; ההדגשה איננה במקור). העמדה הזו בעייתית משום שלרופא פשוט אין כלים לקבוע האם מטופל עשוי, בסבירות גבוהה או בסבירות כלשהי "לגרום נזק לחברה." הוא צריך, לשם כך, להשען על עמדתם של גורמי הבטחון. התחמקות נוספת של הר"י היא בקביעה ש"בכל מקרה של ספק, שבו נדרשים הרופאים לפגוע בזכויות הפרט של המטופלים על ידם לטובת כלל החברה, יש לפנות לבית המשפט על מנת שיכריע בסוגיה זו" (עמ' 23 שם). אין זה תפקידו של הרופא לפנות לבתי המשפט; תפקידו הוא להעניק לפציינט שלו את מיטב הטיפול שביכולתו להעניק, נקודה. רוצה השב"כ או גוף אופל אחר לפגוע בזכויותיו של חולה, יואיל ויפנה בעצמו לבתי המשפט, ויסביר איזה סוג עינויים הוא צריך להפעיל. עינת רון ודאי תאשר.

הדו"ח מצא כי במקרים רבים, רופאים ישראלים מחזירים את המעונים לידי מעניהם. אם לצטט את הדו"ח (עמ' 36), "רופאים לא זו בלבד שאינם מתעדים או מדווחים, אלא הם מחזירים את הקורבן לידי מעניו, לעתים לאחר טיפול שטחי או תיעוד של העינויים או ההתעללות שעבר, ולפעמים אף בלעדיהם. החזרת הנחקר לידי חוקריו לאחר שביקר במרפאה איננה רק הפרה של החובה האתית של רופאים כלפי מטופליהם, היא גם משמשת תעודת הכשר לחוקרים."

ואם מישהו יפלוט את המנטרה השגורה של "יש שופטים בירושלים", נזכיר לו שמעולם לא קבע בית משפט בישראל כי עציר כלשהו עונה – גם אחרי שוועדת לנדוי, שהתירה "לחץ פיזי מתון", מצאה שחוקרי השב"כ שיקרו דרך קבע לבתי המשפט על שיטות החקירה שלהם. גם במקרה של עוואד חמדן, שמת במהלך חקירת השב"כ, לא הורשע אף אחד מחוקריו, אם כי שלושה מהם הושעו.

לא נורא: במהלך השבוע האחרון, נשמעו קינות רבות על כך שהרבנות סגרה את בית הדין המיוחד של רבני צהר, שאיפשר לזוגות חילונים שרצו ללכת עם ולהרגיש בלי – לקבל חותמת רבנית על תעודת הנישואין בלי לפגוש רבנים מעיקים וסחטנים. הסחטנות היא הנקודה: רבני צהר שברו את מטה לחמם של הרבנים האחרים, שהורגלו להכות במזלג ולהוציא מהזוג הטרי מעטפות עמוסות מזומנים. מדובר בנוהל שמנוגד לחוק לחלוטין, כי הרבנים כבר מקבלים משכורת מהמדינה, אבל אם ישראל לאו מרשה לעצמו, ואיננו מועמד לדין, מה נלין על אזובי הקיר?

ובכל זאת מדובר באסון קטן מאד. רבני צהר היו נסיון להעמיד רבנות אורתודוקסית עם פני אדם, אבל היו לכך גבולות – והגבול, כרגיל, עבר בשאלת היותו של אדם יהודי או לא. בני צהר התנגדו לפעולות נקם – משום שהם חשבו שצה"ל צריך לבצע אותן, לא אנשים פרטיים. הם התייצבו לצדו של דב ליאור ורבני "תורת המלך" כאשר נחקרו.

אולי עכשיו, כשכבר אי אפשר לעקוף את תועבת הרבנות ואת תאוות הבצע של הרבנים מן השורה, יתחילו אנשים להרהר מחדש בשאלה למה, בעצם, הם זקוקים לשירותי הרבנות, ואולי אפילו לחשוב על משמעות זהותם היהודית. יש פתרונות. ואם כל מה שהם צריכים היא חותמת של רב כי אבא/אמא/סבא רוצה, שיואילו וישלמו את המחיר של החזקת מערך רבנות. מי שהחליט להכפיף את עצמו מרצונו לממסד דתי, לא יכול להתלונן שהוא מושחת.

(יוסי גורביץ)

על קדושה והשתקה: שתי הערות על היסטריית שליט

קדושה וחוסר רלוונטיות: המון שמאלנים טובים הזדעזעו הבוקר עד עמקי נשמתם, כשנעצר שבואל סחיווסחורדר לאחר שריסס כתובות "תג מחיר" ו"לשחרר את יגאל עמיר" סמוך לאנדרטה ליצחק רבין בתל אביב. סחיווסחורדר גם שפך צבע לבן על האנדרטה. התגובה הראשונה של ראש העיריה, רון חולדאי, היתה ש"יש לגדוע את הידיים המרשות לעצמן לפגוע במקום הקדוש והחשוב לעם ישראל."

נניח עכשיו לטון הסעודי של ההערה של חולדאי – נראה שהוא מאוהב בו; הוא אמר דברים דומים גם על חילול בתי הקברות ביפו – ונתמקד בצד השני של ההערה שלו. האם האנדרטיה של יצחק רבין היא אכן "מקום קדוש וחשוב" לעם ישראל? רק אם אתה חסיד שוטה של כת רבין, זו שהתפתחה מיד אחרי הרצח ושימים ספורים לאחריו הדפיסה כרזה מהממת בחרשותה: תמונה של רבין עם הכיתוב "עושה שלום במרומיו." התואר הזה, כפי שיודע כל חובש כיפה, שמור למי שאמר והיה העולם. חברי הכת הציבו את רבין לימין האל.

הסגידה לרבין היתה שגיאה גסה. רבין לא היה הנושא. הרצח שלו היה הנושא. אבל לדבר על הרצח, על ההסתה שהובילה לו, על הרבנים שקראו לרצח, על הקנוניה של בחורי הישיבות לרציחתו (שלושה הורשעו, ארבעה חמקו), על רבני הישיבות ששחררו את תלמידיהם מהלימודים כדי שיוכלו ללכת ולקרוא "בדם ואש/את רבין נגרש" בכל צומת ותחת כל עץ רענן – זה היה מסוכן. זה היה סוג הדברים שיכולים לגרור, ובצדק, מלחמת אזרחים.

אז השמאלנים הטובים דיברו על הנרצח במקום על הרוצח ועל הציבור ששלח אותו, וכתוצאה מכך החשיבות של הרצח דהתה. בשנים האחרונות כבר מדברים על ביטול העצרת השנתית, כי כמה אפשר לבוא שוב לטקס סגידה ולשמוע שירים עצובים. רצח פוליטי, בחברה בריאה, הוא קריאה למעשה פוליטי; בישראל הוא היה קריאה להצטנפות ולבכי. מותר לחשוד שההתרפקות על זכר רבין היא אמצעי שמיועד לפטור את הנוקטים בו מהצורך לחשוב מחדש על הסכמי אוסלו ועל המשמעות המתחוורת לאיטה של הסיסמה של רבין, "אנחנו כאן, הם שם."

רבין לא היה קדוש. ידיו דמים מלאו. השלום היחיד שהשיג היה עם ירדן, וזה בינינו לא דרש מאמץ גדול במיוחד. כשר בטחון, הוא הורה לחייליו "לשבור ידיים ורגליים" של מפגינים פלסטינים, ואחר כך התחמק מהאחריות לפשעים שבוצעו. כראש ממשלה, הוא אישר מבצע בלבנון – דין וחשבון – שיועד במפורש לפגיעה באוכלוסיה בלתי מעורבת, להפגזתה עד שזעקתה תעלה עד לממשלה שבביירות. קברו איננו קדוש (צריך סטיה מיוחדת במינה כדי להיות חילוני שמייחס קדושה לקבר), והאנדרטה שלו ודאי איננה קדושה. מי שמתעקש לדבר על האיש ולא על הרצח, שמתרפק על זכר של סב חביב, שלא יתפלא שיום החגא שלו מקבל במהירות מעמד נמוך יותר מזה של הצום לזכר המשת"פ הבבלי גדליה.

ההשתקה: בתקשורת מיהרו להתייחס לסחיווסחרודר כאל אדם לא שפוי. בכלל לא בטוח שזה המצב: הנטיה לסווג מתנגדים פוליטיים – וסחיווסחרודר מסתמן כאיש ימין מובהק – כמשוגעים היא נטיה טוטאליטרית מוכרת.

מדבריו של סחיווסחרודר עולה שאת המעשה שלו הוא עשה בדעה צלולה. הוא רצה למחות על שחרורם של רוצחי משפחתו כחלק מעסקת נתניהו. הוא ידע שהוא צריך לפרוץ חומת השתקה מסיבית של התקשורת, שדחקה את מתנגדי העסקה לשוליים. ההגיון שלו היה פשוט: התמיכה המסיבית בעסקה מגיעה מהשמאל, צריך פרובוקציה – ומה פרובוקטיבי יותר מחילול האנדרטה של אליל השמאל?

עבדכם הנאמן לא תומך בהשחתת אנדרטאות, ברוב המקרים, אבל הוא לגמרי לא היה מזועזע כשמישהו, שאת שמו שכחתי, השחית אחרי רצח רבין את האנדרטה לברוך גולדשטיין בקריית ארבע. להיפך. אין לי בעיה מיוחדת עם הפלת פסלי סטאלין בשטחים שנכבשו על ידי הצבא האדום, ואם מישהו יעלה בסערה השמיימה את הפסל של הקצב סר דגלאס הייג, אני אתרום לקרן ההגנה שלו. כאבם של נפגעי עסקת נתניהו צריך להתבטא איכשהו, והוא לא מתבטא בתקשורת הממסדית. הכהניסטים אוהבים לומר ש"כאשר סותמים את הפה, הידיים נכנסות לפעולה." יש בכך לא מעט אמת. חלקים ניכרים של האוכלוסיה מתנגדים לעסקה, ואנחנו לא שומעים אותם, כי התקשורת עסוקה באורגיית שליט (הנה דוגמא דוחה במיוחד) ובשכנוע נמרץ שכל מי שמתנגד לעסקה הוא ימני קיצוני, או קוקו.

קודם כל, מותר להיות ימני קיצוני. שנית, בין המחבלים שמשחרר נתניהו, כותב הבוקר אלכס פישמן במוסף לשבת של ידיעות אחרונות, יש 279 אסירי עולם. הם רצחו 599 ישראלים. משוחררי עסקת ג'יבריל רצחו, לשם השוואה, 178 ישראלים "בלבד". השב"כ מעריך, שוב אליבא דפישמן, שכ-60% מהמחבלים המשוחררים יחזרו לבצע פיגועים. בהנחה שהם יהיו יעילים כמו בעבר, מחיר העסקה צפוי להיות 359 ישראלים הרוגים. אם השב"כ יהיה יעיל באופן קיצוני וימנע את פעילותם של 99% מהם – שיעור בלתי סביר, במיוחד אם היחסים עם הרשות הפלסטינית יקרסו – אז מספר ההרוגים צפוי להיות ארבעה. שהם, בספירה המקובלת, שלושה יותר מאשר אחד. הסתברותית, אנחנו מעלים ארבעה ישראלים לפחות למולך שליט. החמאס, נודע הבוקר, אפילו לא היה מוכן להתחייב להמנע מחטיפת חיילים בעתיד; עד כדי כך היה נתניהו נחוש, תקיף ומנהיגותי.

אבל תמיד קל הרבה יותר להזדהות עם האדם שאנחנו מכירים מאשר עם קורבנות עתיד בלתי ידועים. קמפיין הכת של שליט הצליח מעל למצופה: אין ישראלי היום שאיננו מכיר את שליט, וחלק ניכר מהציבור שוכנע שהוא "הילד" שלנו.

שנית, יש את משפחות הקורבנות, שמתבקשות עכשיו בנימוס לסתום את הפה (הכתבלב של הגברת, חנוך דאום, כתב כך ממש בידיעות הבוקר). דביר וולק, שחשב – בטעות, למרבה הרווחה – שרוצחי אביו יהיו בין המשוחררים, כתב אמש במרירות ש"אם היה לי שקל על כל שנה שהאנשים שרצחו את אבא שלי ישבו בכלא, זה לא היה מספיק לנייר טואלט כדי לנגב את השתן של ביבי מהפרצוף שלי." כמוהו, יש להניח, מרגישים אלפי אנשים שקרוביהם וידידיהם נרצחו, ומאות אלפי אנשים – אם לא מיליונים – שחושבים שעסקת נתניהו היא איוולת ועוול.

ואם התקשורת סותמת להם את הפה, שלא תתפלא כשהידיים מדברות.

(יוסי גורביץ)

האם סטס מיסז'ניקוב אנס ורצח ילדה קטנה ב-1904?

לא יודע. סביר מאד שלא, בהתחשב בכך שלא רק שהוא לא נולד אז אלא שגם אביו לא היה אפילו חיוך נאלח על שפתי סבו. אבל האם לא כדאי שוועדת חקירה של הכנסת תבחן את הנושא?

הכנסת דנה כעת בעוד "חוק נאמנות", הפעם כזה שיאפשר לחברי הכנסת של הימין לחקור את ארגוני השמאל, ובין השאר לשאול אותם מה מקור המימון שלהם. זו ועדה מיותרת לגמרי, שארגוני השמאל כבר הודיעו שהם לא ישתפו איתה פעולה, בין השאר משום שאתרי הארגונים מפרסמים ממילא את המידע הזה. כל מטרתה היא לאפשר לכל מיני ג'וזף מק'ארתי דה-לה-שמאטע, רובם מסיעת ברה"מ ביתנו, לדמגג קצת מול המצלמות. ראש הממשלה נתניהו הבין ששבוע אחרי חוק החרם, חוק כזה יכול לדפוק סופית את מותג ה-Hasbara "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", ועל כן הוא עושה מאמצים להפיל אותו. אם זה גם ידפוק את ליברמן והגמדים בקלפי, מה טוב.

אחד הגמדים היותר מיותרים של ליברמן בכנסת הוא סטס מיסז'ניקוב, שחי על חשבוננו בתור שר התיירות. אם שמעתם עליו, זה כנראה בגלל שבמהלך הנסיעות שלו לחו"ל הוא נוהג להשתכר ואז לא להגיע לישיבות העבודה שלשמן המריא לשם מלכתחילה. לחילופין, אולי אתם זוכרים אותו בגלל שהעביר מיליון שקלים מכספי משלם המסים לפסטיבל שמארגנת "ידידה אינטימית" שלו – פסטיבל שמשרד התיירות, כמה תמוה, לא מצא לנכון לתמוך בו קודם לכניסת מיסז'ניקוב לתפקידו.

מיסז'ניקוב, כחייל נאמן של ליברמן, תומך כמובן בהצעה להקמת ועדת חקירה לארגוני השמאל, ולא מהסס להסביר למה. הנה כמה הסברים מקוריים: מיסז'ניקוב חושב, משום מה, ש"אחדים מהארגונים האלה יזמו את דו"ח גולדסטון", וש"שוברים שתיקה" נוקטים בטקטיקה ייחודית נגד חיילי צה"ל: "[היא] מעבירה את המספרים האישיים של של חיילי צה"ל כדי שיאסרו את כניסתם לכל מיני מדינות".

השטות הראשונה – נו, מיסז'ניקוב הוא עוד מפגר נמוך מצח, שקנה את הקנוניה על היהודים הבינלאומיים (היא היתה נפוצה מאד במולדתו) ששולטים בערמומיות באו"ם וגורמים לו להקים ועדות. מהבחינה הזו, הוא סתם עוד אנטישמי ימני מהזן הנפוץ, שנוהם נגד ה"קוסמופוליטים" (עוד המצאה של מולדתו של מיסז'ניקוב).

אבל השניה, טוב – זה כבר חריג. טמטום כזה, בערות כזו, נדירים עד כדי מקוריות. מיסז'ניקוב אשכרה יכול לומר לעיתונאי שיש אפשרות שאיזה קולונל מהגדה יגיע לקניות בלונדון, וכשהוא יגיע להית'רו, ידרשו ממנו שם להציג תעודת קצין, ישוו אותה למספר האישי שלו שקיבלו מ"שוברים שתיקה", ויאסרו עליו לצאת לקניות ברחוב אוקספורד. חוסר הבינה הזה – הרעיון שמישהו יכול לבקש ממך תעודת חוגר בנמל תעופה – מביך במיוחד, בהתחשב בכך שמיסז'ניקוב, כאמור, אוכל את לחם הציבור כשר התיירות. אם שר התיירות לא יודע שלאף אחד מחוץ לישראל לא אכפת מהמספר האישי שנתן לך הצבא, מה הוא כן יודע? איזה עיוות מחשבתי צריך כדי להגיע לצורת חשיבה כזו? אלא, כמובן, שמיסז'ניקוב יודע שזה לא המצב: הוא פשוט משלהב את האספסוף. (זה שהעיתונאי מדווח על ההבל הזה ללא הסתייגות, זו כבר בעיה אחרת.)

ארגון עדאלה כבר איים בתביעת דיבה. הם יכולים להירגע: מיסז'ניקוב לא יסיר את החסינות שלו. הוא ישראלי מספיק כדי לא להיות פראייר. אבל יש פתרון. הנה: סטס מיסז'ניקוב הוא בהמה גסה, בור מוחלט, אוויל משריש, שוטה שטמטומו מתחרה ברשעותו ורק מצלמת מהירות תוכל להכריע בין השניים; סטס מיסז'ניקוב הוא דמגוג זדוני שאינו יודע דבר אך לא מהסס ללהג; הוא חרפה מהלכת: חרפה לממשלה, חרפה לכנסת, חרפה לישראל. חרפה, לעזאזל, אפילו לברית המועצות. ראוי לכל הורה להצביע עליו לילדיו ולומר "רואה, בתי? שם הולך לו נבל אוויל שבעוונותינו מזהם את אוויר הפרלמנט שלנו. מי יתן והרפובליקה שלנו לא תצטרך לשאת עוד אנשים כאלה."

ועכשיו הוא מוזמן לתבוע אותי תביעת דיבה. אני אלך על "אמת אמרתי".

ועוד דבר אחד: חברתו לסיעה של מיסז'ניקוב, אנסטסיה מיכאלי, כנראה לא רוצה לפגר במירוץ הטמטום אחרי חברה הבכיר ממנה, והיום היא אמרה בכנסת – בעת דיון על דיגיטליזציה של ספרי לימוד – שהיא מתנגדת להצעה משום שערבים יוכלו לפרוץ לספרי הלימוד ולשנות את ההיסטוריה. בדיוק כשחשבת שאי אפשר לרדת נמוך יותר בסולם התבונה, באה מיכאלי ומראה לך שאפשר עוד קצת.

(יוסי גורביץ)