החברים של ג'ורג'

הקלות הבלתי נסבלת של הספין (קצר)

נתניהו והתקשורת זועקים שהחמאס הפר את הפסקת האש. אבל לא היתה הפסקת אש

הספין הלוהט של השעות האחרונות, שמפומפם בכל הכוח על ידי השקרן מלשכת ראש הממשלה והתקשורת הישראלית, הוא שחמאס הפר את הפסקת האש. זה שקר כל כך מטומטם שבא לך לצרוח, ובדיוק בגלל זה הוא מצליח כל כך.

ceasefire

נתחיל עם העובדות: לא היתה הפסקת אש.

כן, כן. בדיוק מה שאתם קוראים. לא היתה הפסקת אש, משתי סיבות. קודם כל, החמאס לא קיבל את הצעת הפסקת האש, והפסקת אש היא, איך לומר, משהו שמצריך הסכמה. בקיצור, ישראל מאשימה את חמאס בהפרת הסכמת אש שהוא לא הסכים לה.

אבל רגע, זה עוד החלק החצי סביר. אפשר לכאורה לטעון שישראל הסכימה להפסקת אש, החמאס לא הסכים, ולכן הוא אשם במשהו. אבל יש בעיה מרכזית בטיעון הזה: על פי ההצעה שישראל קיבלה לכאורה, הפסקת האש לא נכנסה בכלל לתוקף.

ההצעה המצרית קבעה שהפסקת האש תכנס לתוקפה 12 שעות אחרי שתאושר (הנה מקור אמריקאי, והנה הארץ – שימו לב לעדכון של 09:01.) הקבינט הישראלי קיבל את ההצעה הבוקר ב-09:00. על כן, הפסקת האש – אפילו בהנחה שדי בהסכמה ישראלית להפסקת אש – אמורה היתה להכנס לתוקף הערב ב-21:00. תשע שעות לפני זה, בעוד החמאס מודיע שאף אחד לא התייעץ איתו בכלל על הפסקת האש, הודיע נתניהו על ביטולה.

פרקטית, אין לזה חשיבות רבה: האש היתה נמשכת בכל מקרה, חמאס צריך איזשהו הישג או תבוסה קטסטרופלית כדי להסכים להפסקת אש, או, במינימום, שמישהו יטרח להעמיד פנים שהוא מדבר איתו – “הפסקת האש” עליה הכריז הקבינט היתה משהו שהוסכם בין ישראל ומצרים, לא בין ישראל וחמאס.

אבל הספין הזה, והקלות שבה הוא נבלע על ידי התקשורת הישראלית ולא נודע כי בא אל קרבה – העובדות למעלה רחוקות מלהיות סוד – אומרת לנו כל מה שצריך לומר על התקשורת הישראלית בזמן מלחמה: שפחה רצועה של הממשלה, שמשרתת אותה לצרכי הפצת שנאה, הפצת תעמולה, ולא עושה את תפקידה הבסיסי, שהוא להודיע לציבור מה מתרחש במציאות.

תקשורת שכזו היא לא כלב השמירה של הציבור; היא כלב התקיפה של הממשלה.

ועוד דבר אחד: בנימין נתניהו אוהב לפנטז, בעיקר בפומבי, שהוא צ’רצ’יל. שר בריטי שהיה עושה לצ’רצ’יל את התרגילים הקבועים של ליברמן – מסיבות עיתונאים שבהן הוא תוקף את מדיניות הממשלה, או הודעה על מדיניות עצמאית מזו של הממשלה בפורומים בינלאומיים – היה הופך לתופס כלבים מלכותי מהר יותר משרקטת V-2 היתה מגיעה מצרפת ללונדון. כמו בפנטזיות האחרות של נתניהו (”חזק מול החמאס,” למשל), אין קשר בינה ובין המציאות.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

עובדים עליכם בעיניים

נתניהו עושה לנו “אורנים גדול 2” והתקשורת משתפת פעולה

זוכרים איך אמרו לנו אתמול שחברון היא בירת הטרור, ועל כן אנחנו מכתרים אותה ומטילים סגר על 700,000 התושבים בסביבתה, הכל כדי למצוא את שלושת החטופים? זה היה אתמול. היום יש לנו בירת טרור חדשה, קוראים לה שכם וצה”ל פושט עליה.

רגע, תשאלו, משהו פה לא מסתדר. חברון היא בדרום הגדה ושכם היא בירת צפון הגדה. אז איך לעזאזל יכול להיות ששלושת החטופים נמצאים בו זמנית גם בשכם וגם בחברון? שאלה מצוינת. יש לזה כמה תשובות.

התשובה הבסיסית היא שלצה”ל ולשב”כ אין מושג ירוק איפה נמצאים החטופים. אם היה להם, הם לא היו פושטים על מרחב ענק – של 700,000 איש, כאמור, שווה ערך לתל אביב – ועורכים סריקות מבית לבית. אה, והכתבים הצבאיים, שאמרו לכם בבטחון אתמול ושלשום שאנחנו “מתקרבים לחטופים”? הם שיקרו לכם. בראותכם כתב צבאי, זכרו את כלל הברזל: הוא לא יודע כלום – או, ליתר דיוק, אם הוא יודע משהו סודי באמת, אסור לו לומר לכם אותו. ככה זה בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון שמפעילה צנזורה צבאית גם שלא בזמן מלחמה. זכרו עוד: כתב צבאי מתמנה בהסכמת צה”ל. כלומר, הוא יודע תמיד שטיפה יותר מדי ביקורת על הצבא, והוא יצטרך להתחיל לחפש ג’וב חדש. אבל זה בסדר: כמעט כולם מגיעים מתוך המערכת. כתב צבאי, במילים אחרות, הוא הנציג של צה”ל – או, אם נזכור את פרשת אשכנזי, של פלג בתוך הצבא, והם עוינים זה לזה לעתים – בתוך כלי התקשורת. לא להיפך.

התשובה החשובה יותר היא שלמה שצה”ל עושה כעת בגדה המערבית יש כמעט אפס קשר לחטופים. אי אפשר לפעול בכל רחבי הגדה ולהעמיד פנים שהמטרה שלך היא השגת החטופים – כלומר, לגמרי אפשר. צריך בשביל זה ציבור מטומטם שבולע כל לוקש בלי לשאול שאלות. וכזה, כמסתבר, יש.

זוכרים שנתניהו אמר לכם, והתקשורת דיווחה ללא הסתייגות, שמי שאחראי לחטיפה הוא החמאס? אז סגן ראש המוסד לשעבר, רמי איגרא, שריכז את נושא הנעדרים שם, חושב שהוא עבד עליכם. המטרה של נתניהו, הוא אומר, היא פוליטית: לתקוף את ממשלת האחדות.

לגמרי לא במקרה, איגרא אומר את הדברים לכלי תקשורת באנגלית, הג’רוזלם פוסט. התקשורת דוברת העברית מתרחקת מטענות כאלה כמו מאש. רק זה חסר לה, להסתבך בזמן התלהמות שלא נרשמה כמוה מאז חטיפת גלעד שליט עם הציבור הגאה, היהודי והמטומטם. מה היא, מתאבדת סונית? חנין זועבי? וכך, אני יכולים לשמוע קצין מודיעין ישראלי בכיר אומר, אמנם בעילום שם, שנתניהו משקר כשהוא אומר שהיתה עליה באלימות הפלסטינית מאז כינון ממשלת האחדות, ושהעליה באלימות שנראתה מאז הקיץ שעבר היא פרי פעולתם של אנשים פרטיים או ארגונים שאינם חמאס, ואומר את כל זה… לניו יורק טיימס. בתקשורת הישראלית, נאדה.

מה קורה פה? נורא פשוט. נתניהו עושה לנו “אורנים גדול 2.” כשיצאה ממשלת בגין למלחמת לבנון הראשונה, היא הכריזה על מבצע מוגבל: 48 שעות ו-40 קילומטרים. זו היתה התוכנית שהיא חשבה שהיא אישרה, “אורנים קטן.” בפועל, שר הבטחון שרון, בשיתוף פעולה עם הרמטכ”ל רפאל איתן, הפעיל את תכנית “אורנים גדול”, שהיתה תכנית השתלטות על לבנון – תכנית שמספר חודשים קודם לכן נדחתה על ידי הממשלה.

תרגיל כזה, במדינה נורמלית, היה מביא את שרון ואיתן אל מול כיתת יורים מאולתרת בחופזה. מעשה כזה, גרירתה של מדינה למלחמה בהונאה, הוא בגידה, בלי כחל ושרק. וזה מה שעושה לנו עכשיו נתניהו.

הוא מכריז על מבצע מוגבל להשגת החטופים – ובו זמנית, תחת הסחת הדעת הזו, מנהל מבצע רחב היקף בגדה, ומבצע שורה של התקפות גם ברצועה. המטרה האסטרטגית ברורה: חיסול ממשלת האחדות בין הפתח והחמאס. למה? אה, זה פשוט. חיסול ממשלת האחדות יאפשר לישראל להמשיך את מדיניות הבידול שלה – הניתוק של עזה מהגדה – וזה בתורו יאפשר את מסמוס הסיכוי להסדר כלשהו. זוכרים איך אמרו לנו פעם שאין טעם לדון עם אבו מאזן, כי הוא לא שולט ברצועה? לשם רוצים להחזיר אותנו. למה? כי ככה אפשר יהיה ליישם בקלות רבה יותר את תכנית השלבים של ממשלת ישראל: סיפוח דה פקטו של כמה שיותר חלקים מהגדה המערבית.

כל זה מתבצע תחת מסך עשן של חיפוש אחרי החטופים. במלחמת לבנון השניה, צה”ל ידע מלכתחילה שהחטופים מתים, אבל הסתיר את המידע מראש הממשלה אולמרט. סביר להניח שנתניהו יודע שהחטופים מתים, אבל במותם הם מועילים לו מאד. הוא מסוגל לבצע כיבוש מחדש של הגדה בלי שכמעט אף אחד ישים לב.

ההצלחה של ההונאה של שרון ורפול היתה תלויה באינסטינקט של התקשורת – כל תקשורת, אבל במיוחד זו הישראלית – של התייצבות לצד הממשלה במה שנראה כמו מצב חירום. אז, נזקקה התקשורת לחודש כדי להתחיל לשאול שאלות, וגם זה קרה כשכתבים קלטו שזה לא הולך להיות קצר, להיפך; שרון כבר בנה התנחלות ראשונה בהרי השוף. בשעתו עברתי על העיתונים של התקופה. כמויות כאלה של זבל פטריוטי זול לא ראיתי מימי. הכתר שמור לידיעות אחרונות, שדיווח, יממה אחרי תחילת המבצע, שמספר הגניבות בתל אביב נפל ב-50%. למידע על יום אחד אין שום משמעות סטטיסטית, וקריאה חתרנית של הטקסט הזה יכולה לומר לנו שכל הגנבים גויסו למילואים.

כאז כן עכשיו, התקשורת הישראלית מועלת בתפקידה, שהוא להיות – בלשונו של גלן גרינוולד – לעומתית (adversarial) לשלטון, לא משת”פית שלו. היא צריכה להיות כזו דווקא בימי חירום, דווקא בזמן שהממשלה מתופפת בכל הכוח בתופי הטום-טום. היא צריכה להצביע על כך שחברון לא קרובה לשכם; היא צריכה להצביע על כך שבכירים במערכת הבטחון אומרים שנתניהו מוליך אותנו שולל ומשקר לנו; היא צריכה להצביע על כך שכשנתניהו אומר שהאחריות לחטיפה היא של חמאס, הוא לא מציג שום ראיות לכך. יכול להיות שזה נכון – אבל מי לעזאזל מקבל טענה מנתניהו בלי חקירה ובדיקה?

התקשורת הישראלית, זה מי. כי היא מפחדת פחד מוות מהאספסוף שצמח פה, כי היא מתחנפת אליו, כי היא מועלת בתפקידה. ובכך היא משלימה את הספירלה הכונסת שבסופו של דבר, ולא עוד הרבה זמן, תחסל גם אותה – כי כל זמן שנותרו בה שרידים של יושרה, היא לעולם לא תוכל להיות יותר פטריוטיות, יותר צווחנית, מעלון הבית של לשכת ראש הממשלה, שממומן מכספי אוליגרך הימורים זר.

עוד דבר אחד: הופעתי אמש בתכנית “ערב חדש” כדי לדבר על נושא החטיפה, ותוכלו לצפות בי מתעמת – בנימוס – עם חברת הכנסת שולי מועלם (האחים היהודים) כאן, החל מדקה 25 בערך.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

פרוייקט 300: לא רק מטייח, גם מטווח

מה קרה בביתוניא? חמוש של דו”צ ירה בפלסטינים להנאתו – והתקרית מעלה חשד לרצח מוסווה

ימים רעים עוברים על דובר צה”ל. שלשום, פרסם “הארץ” ידיעה על כך שבמהלך תקרית הירי המפורסמת בביתוניא ביום הנכבה, ה-15 במאי, אחד היורים היה איש של “מערך התקשורת” של צה”ל. בית דין צבאי הטיל צו איסור פרסום על הפרשה, אבל אתם יכולים, בוודאות גבוהה, לקרוא “דובר צה”ל” במקום התואר הנלעג “מערך התקשורת של צה”ל."

אישתון ואני עבדנו פחות או יותר במקביל על הטקסט שמופיע בפוסט הזה. הפוסט שלו כאן. המסקנות שלי שונות משלו. אבל נתחיל עם העובדות.

א. ב-15 במאי ירו חמוש או חמושים, של צה”ל או מסגרות שכפופות לצה”ל, כדורים חיים בארבעה פלסטינים בסמוך להפגנות בביתוניא. שניים מן הנפגעים מתו; שניים נפצעו.

ב. באותו היום, תוחקר החמוש על ידי מפקדיו, אחרי שהחמושים האחרים במקום לקחו ממנו את הנשק.

ג. הסרטון המפורסם פורסם חמישה ימים לאחר התקרית, ב-20 במאי. בצה”ל מיהרו אז לטעון – זו היתה הטענה המרכזית שלהם – שכל החמושים פעלו בהתאם לפקודות ועל כן מותם של הפלסטינים בלתי אפשרי. כלומר, במקרה הרע יותר, צה”ל שיקר לתקשורת הישראלית ביודעין: ימים אחרי שהוא השעה חייל ושלח אותו לחקירת מצ”ח על ירי בניגוד לפקודות, הוא טען שכל החמושים צייתו לפקודות. במקרה הטוב יותר, צה”ל הטעה את הציבור שלא ביודעין. לאור העובדה שצה”ל הוציא צו איסור פרסום בנושא, אין לתת לו ליהנות מן הספק. הוא ניסה אקטיבית להעלים את המידע הזה.

השקר האוטומטי הזה צריך לשמוט כל אמינות שיש לדובר צה”ל בפרשה הזו, בין אם הוא מדבר און רקורד ובין אם הוא מדבר בעילום שם.

ד. לפני כמה ימים, צץ הסרטון של CNN, שמראה את החמושים יורים לעבר הפלסטינים ומיד לאחר מכן פגיעה. דובר צה”ל טען אז שלא יכול להיות שהירי היה חי, כי על הנשק שנראה בסרטון מותקן הרכב מסוג “רומה”, שלטענת צה”ל לא יכול לשמש לירי חי. הטענה הזו זכתה להדהוד מיידי מצד פרשנים צבאיים.

גם הטענה הזו היא שקר. הנה תמונה מתוך המפרט הטכני של הרומה, RCC-95, מתוצרת תע”ש:

idf lies

ההדגשה שלי. כפי שאפשר לראות, במפרט מצוין במפורש שאפשר לבצע ירי חי מיד לאחר ירי גומי. והאמת, קשה לראות את הצבא רוכש ציוד כזה אם זה לא היה המצב. כשהחמוש שלך נמצא בהפרת סדר שיכולה להחריף, אף מפקד שפוי לא יתקע אותו עם ציוד שהופך את הרובה שלו לכלי שמסוגל לירות רק כדורי גומי. הקצינים שלי, באינתיפאדה הראשונה, נהגו להכניס למחסנית שלהם שלושה או חמישה תחמישים, לירי גומי; הקליעים שבאו אחר כך היו קליעים חיים. ההדרכה שאני קיבלתי – מחוץ לאימון אחד, לא יריתי בנשק הזה – אמרה שבמקרה שהמצב מחריף, לירות במהירות את התחמישים שבמחסנית ולעבור לירי חי.

עד כאן העובדות. מכאן, המסקנות.

קודם כל, צריך לצאת מנקודת הנחה שהצא”פ הצבאי מיועד למנוע מדובר צה”ל את אובדן שאריות האמון האחרונות שלו. אחרי הכל, אם יתברר שדובר צה”ל לא רק מטייח אלא גם מטווח, אף אחד בעולם לא יאמין – בצדק – למילה שלו יותר. בישראל ימשיכו להאמין לו לא משנה מה יאמר, אבל בעולם זה יהיה פחות או יותר הסוף.

שנית, צו איסור הפרסום מיועד למנוע דיווח על פשע מלחמה. כן, חברים: ירי שלא לצורך על אזרחים לא חמושים, ירי שמתבצע רק כדי לספק את הצורך של היורה באקשן או את הצורך שלו להפיג שיעמום, הוא פשע מלחמה. בגטו ווארשה נהגו לספר על השוטר הגרמני שעם הגעתו היו נפוצים כולם: הוא התפרסם בכך שהוא היה יורה, יום יום, רנדומלית ביהודי כלשהו.

שלישית, ודאי תמהרו לומר “רגע, החמוש של דו”צ ירה רק גומי.” אנחנו לא יודעים את זה. זו רק הטענה של דו”צ, וכפי שראינו – האמינות שלו בפרשה הזו לא קיימת. כזכור, נורו ארבעה קליעים חיים בתקרית ההיא. כלומר, ארבעה קליעים חיים לפחות: ארבעה קליעים חיים שאנחנו יודעים שפגעו באנשים.

אז מה קרה שם?

כנראה שלעולם לא נדע, כי לצה”ל ולדו”צ יש את כל הסיבות לשבש כל חקירה אפשרית של הפרשה הזו. היא קושרת את צה”ל ואת דו”צ עצמו בפשע מלחמה מובהק (כן, גם ירי קליעי גומי באדם שלא מסכן אותך הוא פשע מלחמה.) אבל הנה פרשנות אלטרנטיבית לטענות של הצבא.

חמוש כלשהו החליט שמתאים לו להרוג פלסטינים, והוא חשב שהוא מצא שיטה לא להתפס. הוא הרכיב רומה על הנשק שלו, אבל המחסנית שלו, אחרי כמה קליעי תחמיש, הכילה קליעים חיים. הוא העמיד פנים שהוא יורה קליעי גומי, כדי שלא למשוך את תשומת הלב של המפקד שלו, אבל בפועל ירה קליעים חיים במסווה של ירי גומי. החמוש הזה, שאפשר לסמוך על צה”ל שלא נדע את זהותו לעולם, לא העלה על דעתו שהתקרית הזו תמשוך כל כך הרבה תשומת לב, ושיהיו כל כך הרבה מצלמות באזור.

ההנחה הסבירה היא שהיורה הוא דווקא לא האיש של דו”צ. על פי הדיווחים, האחרון השתמש בנשק של חמוש אחר. הוא ודאי לא ירה ארבעה פעמים, במשך יותר משעה, והנשק נלקח ממנו זמן קצר אחרי הירי. אפילו אני לא מוכן עדיין לחשוב שבכיתה של צה”ל היה יותר מרוצח אחד. וכן, מי שיורה כדי להרוג באדם לא חמוש, כשהוא מסווה את הירי שלו כירי של אמצעי לפיזור הפגנות, יודע מה הוא עושה. זו לא הריגה, זה רצח.

אבל למה הנשק נלקח מהאיש של דו”צ? אולי כי כשמישהו שלא אמור היה לירות ירה, המפקד במקום הבחין שזה בעצם ירי חי. הצלילים לא דומים, וההסוואה של הרומה לא עבדה עוד. אם זה המצב, במקום חוקרי מצ”ח – אני אצא כאן בהנחה המגוחכת שהם אשכרה יפעלו כמו חוקרים במקרה הזה, לא כמו מטייחים – הייתי מוצא את כלי הנשק הזה במהירות ובוחן אותו בקפידה.

לזכור את התקרית הזו, בפעם הבאה שתשמעו את דו”צ משקר – קרי, בכל פעם פחות או יותר כשהוא פותח את פיו. לזכור אותה, כשהכתבים הצבאיים ימהרו להתייצב אוטומטית לצד הצבא ולשקר בבוטות ביחס ליכולות של ציוד צבאי; הם משרתים את הצבא, לא אתכם. לזכור אותה, כששאר התקשורת תיישר קו. כשזה מגיע ל-hasbara, אין בישראל עיתונות חופשית. כשזה מגיע לפן תעלוזנה בנות פלישתים, התקשורת הישראלית מצופפת שורות.

לזכור. לא לשכוח. יהיו עוד כאלה. במיוחד אם הרוצח ייצא מזה. והוא ייצא.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פרוייקט 300: הם לא ניאו נאצים

התקשורת הישראלית מתייחסת ל-NPD הגרמנית כאל ניאו-נאצית. בכך היא יוצרת מצג שווא

הבחירות לפרלמנט האירופי נערכו אתמול (א’) והימין הקיצוני באירופה רשם לעצמו שורה של הצלחות. צריך לקחת את המילה “ימני קיצוני” בערבון מוגבל: מה שנחשב ימין קיצוני באירופה הוא מרכז מתון בישראל. מארין לה פן אמרה בעת ביקור בישראל שאם היא היתה אומרת שבריר ממה שהימין הישראלי אומר, המפלגה שלה היתה מוצאת אל מחוץ לחוק.

אבל, עם זאת, אין ספק שמפלגת ה-NPD הגרמנית היא ימין קיצוני ללא שמץ של ויכוח. אבל אני רוצה להתייחס בקצרה להתייחסות הקבועה אליה בתקשורת הישראלית: היא מוגדרת כמפלגה ניאו-נאצית.

זו שגיאה משתי סיבות. קודם כל, המפלגה מכחישה בתוקף שהיא מפלגה ניאו-נאצית, ועד כה כל הנסיונות להוציא אותה אל מחוץ לחוק נכשלו. לפני כעשור קרס בקול רעם הנסיון של המשרד הפדרלי להגנת החוקה – המקבילה הגרמנית של השב”כ, ה-BfV – להוציא את ה-NPD אל מחוץ לחוק, אחרי שבדיון בבית המשפט לחוקה התברר כי שורה של בכירים במפלגה היו בעצם סוכני BfV, שאחד מהם אף כתב חוברת אנטישמית שעמדה במוקד הראיות של הממשלה. אם יש מפלגה גרמנית שיכולה להתהדר בסטטוס המפוקפק שבית משפט קבע שהיא לא ניאו-נאצית, זו ה-NPD.

אבל הסיבה החשובה יותר היא שניאו נאציזם הוא בלתי חוקי בגרמניה, כמו גם במספר מדינות אירופאיות אחרות. כלומר, כשהתקשורת הישראלית מדווחת על “מפלגה ניאו נאצית” בגרמניה, היא אומרת במשתמע לצרכנים שלה: דעו לכם, מותר להיות ניאו נאצי בגרמניה. יש אפילו מפלגה ניאו-נאצית והיא רושמת הישגים. אין דבר רחוק יותר מהאמת.

עכשיו, כמובן, יש ניאו-נאצים בגרמניה. זה לא צריך להפתיע אף אחד. הנאציזם, למרות שנים של הכחשה ממסדית בגרמניה ובמקומות אחרים (”גרמניה החדשה,” מישהו?), לא היה גורם זר שאיכשהו השתלט על גרמניה, להפתעתם ולמרות התנגדותם של רוב הגרמנים. זו פשוט אגדת הסכין בגב שהרפובליקה הפדרלית סיפרה לעצמה. יכול להיות שהאגדה הזו היתה הכרחית, אם אתה רוצה לשמר משהו מהכבוד הלאומי הגרמני; אבל היא היתה אגדה ושקר למרות זאת. הנאצים לא היו נטע זר; הם היו תנועה עממית נרחבת. הסיבה לכך שהם הצליחו להשתלט על גרמניה היא שלא היו די נוגדנים בגרמניה להשתלטות הזו. הטרגדיה של וויימאר היא שלא היו מספיק דמוקרטים בגרמניה. ה”מרכז” שלה היה בעצם ימני, והשמאל מצא את עצמו מפוצל בין סוציאל דמוקרטים נאמנים וקומוניסטים בוגדנים, ששיתפו פעולה עם הנאצים מ-1932 פחות או יותר עד שהיטלר בגד בסטאלין ב-1941. ותנועות עם תמיכה עממית נרחבת לא נעלמות סתם כך, אפילו לא אחרי תבוסה מזעזעת כמו זו של 1945. סקרים שנערכו מיד אחרי המלחמה הראו שרוב הגרמנים הפנימו עמוק חלקים ניכרים מהמסרים הנאציים. לא כולם, ולא את כולם, אבל הרוב הפנים את הרוב.

וזו, בעיקרה, הסיבה לכך שניאו נאציזם אסור שם: הוא מסוכן. זה אשכרה יכול לקרות. ועל כן ה-BPD היא לא מפלגה ניאו-נאצית: אסור לה. אז כן, היא משחקת את המשחקים הרגילים. היא משתמשת בסיסמאות שמובנות ליודעי ח”ן והיא שורקת שריקות כלבים. היא מפלרטטת עם הניאו-נאצים, אבל היא לא ניאו-נאצית.

במילים אחרות, ה-NPD משחקת את המשחק שבנט והאחים היהודים משחקים עם נערי הגבעות ובריוני יצהר: מפלרטטים, רומזים, מעודדים – אבל לא שם במוצהר. האם מישהו באמת יופתע אם יוכח שמנהיגי ה-NPD נפגשים בסתר עם מנהיגי כנופיות ניאו-נאציות? לא ממש. האם מישהו יופתע אם יסתבר שאורי אריאל נפגש בסתר עם מנהיגי כנופיות נוער הגבעות והעביר להם מידע מסווג? אה, שיט, זה כבר קרה.

אז לפעם הבאה שהתקשורת הישראלית תדווח לכם בדאגה על הימין הקיצוני האירופי, זכרו שא. היא מפמפמת היסטריית אנטישמיות ומתעלמת מהמאמצים הניכרים למאבק בניאן-נאציזם, וב. היא מטשטשת את הימין הקיצוני שלכם. אילו התקשורת הישראלית אכן היתה מודאגת מהימין הקיצוני, כל ראיון עם אורי אריאל היה מתחיל באזכור של הבגידה שלו, ואנשים כמו אורי אליצור וחגי סגל – האחד מעודד של אלימות מתנחלים, השני טרוריסט מורשע – לא היו מוצאים עבודה בה.

ועוד דבר אחד: אני לא מבין את ההתרעמות על ראש הממשלה נתניהו, שנחפז להאשים את מנהיגי אירופה בכך שהם לא מגנים את מה שמתואר בתקשורת הישראלית כפיגוע אנטישמי בבריסל. כן, הם גינו. אז מה? אתם רוצים שסתם ככה נתניהו ייתן לפיגוע טוב להתבזבז?

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פרוייקט 300: העוורון המובנה של התקשורת

איך השתלטות על מתנחלים שפלשו לתחומי בורין הופכת בתקשורת הישראלית ל”שלושה ישראלים הותקפו בשומרון”. כמה הערות על עיוורון מכוון

יש כפר פלסטיני בשם בורין, שמותקף דרך קבע על ידי אזרחים ישראלים, לעתים קרובות בסיוע צבאי צמוד. הפורעים מגיעים לעתים קרובות מכיוון יצהר. בשבועות האחרונים, מאז שהשתלטה פלוגה של מג”ב על אחד ממוקדי ההסתה האנטי-פלסטינית – ישיבת “עוד יוסף חי” שביצהר – מדווחים בבורין על ירידה משמעותית במספר התקריות. בכלי התקשורת כבר העירו שהעליה בפשעי שנאה בישראל נובעת מכך שמורחקי יצהר מסתובבים בישראל, אבל זה מחוץ לתחום הטיפול של הפוסט הזה.

ולמרות הירידה במספר התקריות, פטור בלא כלום אי אפשר. מוקדם יותר השבוע, ב-12.5.14, חדרו שלושה אזרחים ישראלים, חמושים באקדחים ורכובים על שני טרקטורונים, לבורין – כשהם מגיעים לכניסה לשכונה המזרחית בכפר, נקודה שבה היו עימותים רבים עם מתנחלים שהגיעו מכיוון גבעת רונן. תוך זמן קצר, תושבי המקום הקיפו את שלושת הישראלים, אילצו אותם למסור את כלי הנשק, ואחר כך העבירו אותם, באמצעות המת”ק, לכוחות הצבא. לפולשים לא נגרם כל נזק, אם כי הפלסטינים השמידו את אחד הטרקטורונים.

להוציא מקרים יוצאי דופן, התקרית לא תוארה כך בתקשורת הישראלית. שם, כל מגע עם פלסטינים מתואר אוטומטית כלינץ’ בפוטנציה, והישראלים תמיד מתוארים כקורבן. במקרה הנוכחי, אפשר להביא את הצורה שבה תיאר ynet את התקרית: “שלושה מתנחלים נכנסו בטעות לכפר פלסטיני בשומרון.” זו אכן הטענה של המתנחלים, כפי שהובאה למשל על ידי שגיא קייזלר, המכונה “מנכ”ל ועד מתיישבי השומרון," שבארגון המפוקפק שלו כבר עסקתי. אבל האם הטענה הזו נכונה? והאם יש טעם לצטט אדם כמו קייזלר, שביתו הבלתי חוקי נהרס לפני מספר חודשים? האם ynet אכן חקר, בדק והגיע למסקנה שהמתנחלים הגיעו לבורין “בטעות”? או שהוא פשוט ציטט את עמדת המתנחלים כעובדה?

אבל ynet עוד סביר לעומת מאקו, שם חתום ניר דבורי על הכותרת “שלושה ישראלים הותקפו בכפר פלסטיני בשומרון” – כותרת שקרית, כי אף אחד מהישראלים לא הותקף והם גם לא טענו שהותקפו. החרפה העיתונאית של דבורי ממשיכה: הטקסט שלו מתחיל ב”רק במזל זה נגמר ללא נפגעים,” וממשיך ב”שלושה מטיילים ממושב יקיר ליד אריאל, שיצאו היום (ב’) לטיול טרקטורונים בשומרון […] לטענתם נשדדו על ידי פלסטינים, ששרפו את כלי הרכב וגנבו כלי נשק שהיו ברשותם. המטיילים חולצו על ידי שוטרים פלסטינים.”

אף מילה כאן לא נכונה. דבורי מתחרה כאן על פרס יאיר לפיד בדחיסת טעויות לטקסט קצר. קודם כל, ה”רק במזל” הזה? לא היה שם “מזל.” היתה שם החלטה מודעת של התושבים. “שלושה מטיילים” מקבל אוטומטית את הגרסה של המתנחלים, מבלי להביא – לא בפסקה הראשונית הקריטית, הפתיח, שכל עיתונאי מתחיל יודע שרוב הקוראים לא עוברים אותה – את הגרסה הפלסטינית, ומבלי שדבורי מסביר מדוע הוא מקבל אותה.

הלאה. יקיר איננו “מושב”, הוא התנחלות שמגדירה את עצמה כישוב קהילתי. הפלסטינים השמידו אחד מכלי הרכב, לא את שניהם, והם לא “שדדו” את המתנחלים וגם לא “גנבו” את כלי נשקם. כלי הנשק הועברו לצה”ל, יחד עם הפולשים. המתנחלים לא “חולצו על ידי שוטרים פלסטינים”; תושבי בורין הם שזימנו את השוטרים הפלסטינים, שהעבירו אחר כך את הפולשים לידי צה”ל.

חשוב לציין שדבורי צריך לדעת שהטקסט שלו שקרי: הפסקה הסופית שלו מציינת עובדה – “כלי הנשק, יחד עם טרקטורון אחד, הועברו גם הם לידי צה”ל” – ואף על פי כן, בפתיח, אמנם תוך הסתייגות (”לטענתם”), הוא כותב שהמתנחלים “נשדדו” ושנשקם “נגנב.”

מה קורה פה? פשוט מאד. הישראלים לא מקבלים מהתקשורת שלהם מידע אמין על מה שמתרחש בשטחים כבר די הרבה זמן. בכלי התקשורת החליטו שלא לעצבן את הציבור. הוא יכול להחליף ערוץ בקלות, או להפסיק לקנות את העיתון. עדיף להתחנף אליו, או אל מה שכלי התקשורת רואים כמיינסטרים שלו. כתבי ההתנחלויות מתחנפים למתנחלים – דוגמא קלאסית היא השימוש ב"מושב" לתיאור ההתנחלות יקיר, ודוגמא אחרת היא דיבור על "התיישבות" ו"מתיישבים" במקום "התנחלויות" ומתנחלים" – ואף שיחסים כאלה בין עיתונאים למקורות לגמרי לא מוגבלים לתחום הזה, כאן הם מזיקים יותר. הם מאפשרים נורמליזציה של ההתנחלויות, את תפיסתן כסדר הטבעי – ולא את מה שהן, קרי עבירה על המשפט הבינלאומי ועילה מרכזית לבידודה של ישראל. בכך התקשורת הישראלית מועלת בתפקידה.

התוצאה היא שאם אתם רוצים לדעת מה קרה בפועל בשטחים שכבושים על ידי ישראל, לעתים קרובות כדאי לכם לדלג על הדיווחים בכלי התקשורת הממסדיים. הם יחסירו מהידע שלכם, לא יוסיפו עליו.

ביקשתי את תגובתו של ניר דבורי. עד כה היא לא התקבלה. אם תתקבל, אפרסם אותה.

ועוד דבר אחד: חמושי צה"ל הרגו היום (ה') שני קטינים פלסטינים במהלך הפגנות יום הנכבה, ופצעו ילד באופן אנוש; מצבו, בעת כתיבת פוסט זה, לא ידוע. התקשורת הישראלית דיווחה על כך באיחור ניכר, והיתה עסוקה בעיקר בסיקור פרשת שולה זקן. אם מישהו היה צריך עוד הדגמה למה שנכתב למעלה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

האתרוג שקמל

מעולם לא היתה לי סימפטיה לאהוד אולמרט. אני חושב שהתחלתי לתעב את האיש אחרי אירוע זניח יחסית בראשות שנות התשעים. אולמרט היה אז שר הבריאות. הוא הגיע בשעת לילה לבית חולים כלשהו, והשומר סירב לפתוח לו את השער כי הוא לא הכיר אותו. במקום לעשות את הדבר ההגיוני ולהזדהות, אולמרט השתולל: איך יתכן שיש עובד בית חולים שלא מכיר את זיו פניו. אחר כך באו ההרשעות בפרשת החשבוניות, שנהפכה אחר כך בזיכוי משונה במיוחד, וההתנהלות שלו כראש עיריית ירושלים, במיוחד בפרשת מנהרת הכותל. עוד פוליטיקאי ימני לא חשוב, אמרתי, והוא חדל מלעניין אותי.

אתמול, להפתעה כמעט כללית, הורשע אולמרט בקבלת שוחד. השופט קבע שאולמרט לא היסס לשקר. זה הגיע אחרי הפארסה שבה קבע בית משפט אחר שאולמרט קיבל מעטפות מלאות כסף, מעטפות שתוכנן לא נרשם, אבל אי אפשר להוכיח שמדובר בשוחד. הזיכוי הזה נמצא עכשיו בערעור, אבל לשופטים תמיד היתה חולשה לאולמרט.

שימו לב למה שעשיתי כאן: השתמשתי בנראטיב של חלק מרכזי בעיתונות הממוסדת. דיברתי על הזיכוי של אולמרט, והשמטתי את העובדה שאותו הרכב שופטים גם הרשיע אותו במרמה והפרת אמונים. אם גם אתם הופתעתם לרגע להזכר בעובדה הזו, אמרתם לעצמכם “וואלה, נכון, שכחתי את זה,” סימן שגם אתם צורכים עיתונות ממוסדת.

על השחיתות של אולמרט ועל האופרה דה לה שמאטע בינו ובין שולה זקן כבר נכתבו די גליונות כדי לעטוף בהם ימים מלאים דגים. שימו לב לטון המתלהב שמלווה את הדיווחים האלה. הם מנסים לשוות למריבה בין גנבים ונוכלים אופי של טרגדיה שייקספירית; סימה קדמון כתבה כך ממש במוסף שבת האחרון של “ידיעות” – למעשה, היא כתבה ששייקספיר היה מתקשה לתאר את הטרגדיה הזו. שייקספיר וטרגדיות כבר שימשו את אולמרט: חבר טוב שלו, יאיר לפיד, כבר ביצע מעשים מגונים ב”יוליוס קיסר” כדי לבכות את מות התמוז מהולילנד.

ואנשים כמו קדמון הם בדיוק הסיבה שההרשעה של אולמרט התקבלה בהפתעה גדולה כל כך. אחרי הכל, הדיבורים בשנה האחרונה היו על כך שהמשפט נכשל, שהוא אסון מבחינת הפרקליטות, שאולמרט הולך הביתה זכאי וברגע שרק יתגבר על המכשול המעיק בדמות הערעור על הזיכוי במשפט ראשונטורס-טלנסקי, הוא יחזור להנהיג את ישראל. בחודש האחרון הנראטיב השתנה משהו: אמרו לנו ששולה זקן יכולה, היא ולא אף אחד אחר, להביא להרשעתו של אולמרט, אבל, אמרו בבטחון ניכר, הפרקליטות לא תחתום איתה על עסקת טיעון.

בסוף, כידוע, נחתמה עסקה בין הפרקליטות לזקן, וזו כבר הניבה חקירה חדשה נגד אולמרט, בחשד סביר לגמרי לשיבוש הליכים. אבל השופט רוזן הרשיע את אולמרט בלי שום קשר לעסקת הטיעון הזו, אותה רמז בבוטות שהוא מתכוון לדחות. כלומר, הנראטיב שמכר לנו חלק ניכר מהתקשורת – סימה קדמון היא החוטאת העיקרית, אבל גם נחום ברנע תרם בהיסוס, וגם בן כספית היה בסביבה, ויוסי ורטר לא טמן ידו בצלחת – קרס בקול רעש גדול.

וזו לא הפעם הראשונה. אותה הקליקה, פחות או יותר, כלומר עיקר הפרשנים הפוליטיים בישראל, אמרה לנו בבטחון גמור שחיים “הלשון” רמון יזוכה מהאישום כלפיו במעשים מגונים. הוא הורשע, והקליקה היתה מ ז ו ע ז ע ת. אחר כך חלקים ממנה נרתמו למסע הרהביליטציה של רמון, כפי שמותר לנחש שחלקים ממנה יירתמו בקרוב לשכנוע הציבור שאולמרט ינצח בערעור – זה אולמרט, יהיה ערעור – על ההרשעה בפרשת הולילנד.

אם רוצים להבין מה קרה פה, צריך להסתכל על הכותרת המדהימה שנתן אמש ורטר לטקסט שלו בנושא: “ראש ממשלה טוב שהשחיתות הפילה.” אתם מבינים? היה ראש ממשלה, אפילו די טוב, ולרוע מזלו, הוא פגע בדרך באותה חלאה, שחיתות, וזו הפילה אותו. כאילו אולמרט ושחיתות לא היו מילים נרדפות כבר עשרים שנה. כאילו לא נקשרו בשמו פרשיות על גבי פרשיות. כאילו לא היתה ההרשעה ההיא בשנות התשעים. כן, היה זיכוי בסוף. אבל היתה גם הרשעה. והזיכוי, כאמור, היה תמוה. אולמרט חתם על חשבוניות מזויפות, אבל השופטים הגיעו למסקנה שלא היה לו את היסוד הנפשי לביצוע העבירה. ספק אם התירוץ הזה היה עובד לפקיד עיריה; לאולמרט הוא עבד. ורטר, וקליקת הפרשנים הפוליטיים, מעדיפים לשכוח.

רק שהם לא רק שוכחים, הם גם משכיחים. וההתייצבות האוטומטית שלהם לצד אולמרט ורמון היא לא רק הטעיה של הקוראים שלהם: היא גם התערבות בוטה בהליך המשפטי. עקרון הסוביודיצה מת בישראל, וספק אם בעידן הרשת ניתן – או רצוי – להחיות אותו. אבל כששורה של פרשנים פוליטיים בכירים כותבים, שוב ושוב, שאין ראיות, הם שולחים מסר די ברור לשופטים. ושופטים קוראים עיתונים.

זה רק צד אחד של הבעיה. איך, צריך לתהות, קרה ששורה של פרשנים פוליטיים שוגים כך פעם אחר פעם? איך הם הצליחו להניח שרמון יזוכה, איך הם הצליחו להתעלם מההרשעה של אולמרט בהפרת אמונים ומרמה, איך הם הצליחו לשכנע את עצמם שהוא על סף זיכוי בפרשת הולילנד? כאן שוב עוזר לנו ורטר. הוא הרי חושב שאולמרט היה “ראש ממשלה טוב.”

אהוד אולמרט הוציא את ישראל לשתי מלחמות, האחת בלבנון והשניה בעזה, שהיו אסון. מלחמת לבנון השניה היתה במידה ניכרת תבוסה צבאית; צה”ל לא הצליח לחזור על ההישג של מלחמת לבנון הראשונה ולשתק את ירי הרקטות תוך מספר ימים. אולמרט אחראי למותם של 33 חיילים ששלח למתקפה המטומטמת האחרונה ההיא, כשכבר הוחלט על הפסקת אש. עופרת יצוקה חיסלה חלקים ניכרים מהלגיטימיות של פעולות צבאיות של ישראל, יחד עם מאות אזרחים חפים מפשע. בסוף מלחמת לבנון השניה, הפופולריות של אולמרט היתה בשפל, והוא מעולם לא חזר להיות מנהיג לגיטימי. כמה שבועות אחרי המלחמה, בסקר שנערך בצפון, הפופולריות של אולמרט היתה בתחום טעות הדגימה (2%), ונסראללה, עם 4%, היה פופולרי ממנו. עדי אלקין טבעה אז הביטוי “לולמרט”, שהבהיר את הלעג וחוסר האמון שגררה כל הצהרה של אולמרט אז.

יש בערך 15 אנשים בישראל שחושבים שאולמרט יכול לשוב ולהנהיג את ישראל: אולמרט עצמו, משפחתו הקרובה, וכתבים פוליטיים. למה? כי הם במהותם אנשי קדימה. הם עייפו מהוויכוחים בין שמאל לימין. הם עייפו מהדיבורים הבלתי פוסקים על כיבוש ופלסטינים. יש להם רק אידיאולוגיה אחת: לא בנימין נתניהו. ואולמרט נראה כמי שיכול להשיג את זה. אחרי הכל, כשאולמרט נבחר לראשות הממשלה, בנימין נתניהו ריסק את הליכוד ל-12 מנדטים.

ואין ספק שנתניהו הוא איום על מדינת ישראל החופשית. עוד יותר מכך, הוא איום על העיתונות החופשית במדינת ישראל. בימים אלה אנחנו מתבשרים שאלא אם הרגולטור יעשה משהו, הקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון תקנה לנתניהו עוד שני עיתונים: “מקור ראשון” ו”מעריב.” זה איום ישיר על היכולת של עיתונים חופשיים, ועל כן של העיתונאים שלהם, להתקיים.

אבל מכאן לא נובע שהם צריכים למכור את המחויבות שלהם לאמירת אמת – ולהצהרה על עקרונותיהם. אלא שזה בדיוק האפקט שהשיג אולמרט. הוא גייס את הכתבים המדיניים, רובם ככולם, אליו, ובדרך השחית גם אותם. אמנון אברמוביץ’ טבע בשעתו את הביטוי “איתרוג” כלפי שרון: כביכול צריכה העיתונות “לשמור על שרון כמו על אתרוג” עד ביצוע ההתנתקות. זה עקרון פסול, וחלק ניכר מהעיתונאים נחרד ממנו והתנער ממנו. אבל תקופת האיתרוג של שרון נמשכה כשנה וחצי; של אולמרט נמשכת כבר כמעט שמונה שנים.

אולמרט התיש את הציבור הישראלי ואת מערכת המשפט הישראלית. יש סיכוי סביר שלשם שינוי, הוא אשכרה יבוא על עונשו. בדרך, הוא שחק גם את אמינותו של דור שלם של כתבים פוליטיים. יום אחד, אולי, הם ימצאו עוז בנפשם לתת דין וחשבון.

כמו במקרה של אולמרט, לא הייתי מהמר על זה.

(יוסי גורביץ)

צה”ל משקר לך, מותק

על הקלות של מניפולציה במודיעין

בסוף השבוע האחרון פלשו כוחותינו האמיצים בכוחות גדולים, בפיקודו האישי של מח”ט, למחנה הפליטים ג’נין. הם באו לשם כדי לצוד פלסטיני צעיר אחד, אמנם חמוש לשם שינוי, בשם חמזה אבו אל היג’א. זה נגמר בשלושה פלסטינים הרוגים. מבלי להכנס עכשיו לשאלה האם אבו אל היג’א נהרג או נרצח – חמושינו החביבים טוענים שהוא נורה אחרי שפתח באש עליהם; הפלסטינים אומרים שהוא נורה לאחר שהוריד את נשקו וניסה להכנע – עולה השאלה מה בעצם עשו החמושים הישראלים במחנה הפליטים ג’נין.

אם לשפוט על פי אחת הגרסאות הראשונות של צה”ל, לא היתה ברירה אלא לחסל את אבו אל היג’א, משום שהמודיעין הגיע למסקנה שהוא מתכנן פיגוע כנגד מתנחלים או כנגד צה”ל עצמו. כך אמר “קצין בכיר”, שאף התעקש ש”המבצע התבסס על מידע מודיעיני מדויק.” 12 שעות אחר כך, כשהביקורת על הפעולה התגברה ואף עלה חשש שהפלסטינים, שומו שמיים, יגיבו על ההרג הבלתי פוסק שמבצעים בהם חמושי צה”ל – בשבוע שעבר הרגו החמושים האמיצים מהמארב ילד בן 14 שיצא לקטוף צמחי מאכל, יוסף א שוואמרה, שחצה, בלתי חמוש, את מכשול ההפרדה במקום שבו הוא פרוץ, ויש שמועות שהפלסטינים רגישים למעשים כגון הרג ילדיהם – קיבלנו גרסה אחרת לסיבה לציד אחרי אבו אל היג’א. מפקד הצוות של הימ”מ טען שאבו אל היג’א תכנן “פיגוע בטווח המיידי בתוך שטחי מדינת ישראל.”

הופה. ראיתם מה קרה פה? 12 שעות אחרי שהפעולה בג’נין הגיעה לכותרות, הסיבה למותו של אבו אל היג’ה השתנתה. הוא כבר לא תכנן סתם פיגוע נגד מתנחלים וחמושים; לא, לא, הפעם הוא תכנן פיגוע אצלכם בבית. אחרי הכל, פתאום צריך להצדיק את הפעולה, פתאום זה לא שגרתי, פתאום יש לחץ וקצת בהלה. אז הרגעו נא: מה הייתם מעדיפים, שהוא יתפוצץ אצלכם בסלון?

העריכה הזו לאחור של המודיעין שהוביל למותו של אבו אל היג’ה – כמובן, בהנחה שאנחנו מקבלים את טענת החמושים שאכן היה מודיעין שהצריך את הריגתו – חלפה בשקט בכלי התקשורת הישראלים. בסך הכל פלסטינים, אחרי הכל. מה אתם עושים רעש ומה אתם רוצים שנעשה, שנסתבך עם דובר צה”ל?

והמניפולציה במודיעין סביב מותו של אבו אל היג’ה – שסביר להניח שאכן לא היה מישהו שראוי להתאבל עליו, גם אם התואר “ראש הזרוע הצבאית של חמאס במחנה הפליטים ג’נין” כנראה קצת גדול על מישהו שעליו אמר צה”ל (ראו הקישור הראשון) ש”לאחרונה הוא גם רכש אמצעי לחימה" – היא רק המתאבן. הבוקר, פרסם “ידיעות” בשקט – הוא קבר את הידיעה עמוק בעמ’ 31, ליד מודעות האבל והגרלת הלוטו – שכנראה עבדו עלינו הרבה יותר בגדול.

זוכרים את ההיסטריה הלאומית סביב ספינת הנשק שנתפסה לפני כחודש? אז יש יותר מסיכוי סביר שצה”ל ולשכת ראש הממשלה שיקרו לנו בגסות בנושא. על פי הטענה הרשמית, שנתניהו וצה”ל חזרו עליה לעייפה, המדובר בספינת נשק איראנית שמיועדת להגיע לרצועת עזה, ועל פי דיווחים רשמיים פחות 40 הרקטות שהיא נשאה היו מיועדים “להפר את האיזון האסטרטגי” ולאפשר לאיראנים לאיים באמצעות חמאס על ישראל, אם זו אכן תתקוף אותה.

אלא שמומחי מודיעין אמריקאים אמרו לרויטרס – המקור של “ידיעות” – שבכלל לא בטוח שהמשלוח היה מיועד לעזה. הם אומרים שסביר הרבה יותר שהמשלוח היה מיועד לסיני. הסיבה לכך פשוטה למדי: אי אפשר להבריח את הרקטות הללו לעזה. ודאי שאי אפשר לעשות זאת דרך הים, ודרך המנהרות זה כמעט בלתי אפשרי. הנשק, מאמינים במודיעין האמריקאי, היה מיועד בחלקו הניכר לקבוצה כלשהי בסיני. אגב, פרשן צבאי אחד – רון בן ישי – העז לרמוז את זה בעדינות בימי האורגזמה הציבורית, אבל כולם התעלמו. יגאל סרנה טען שיש סבירות לא פחותה שהנשק לא אמור היה להגיע מעבר לפורט סודאן, ושהוא מיועד בכלל לשמש את בעלי בריתה של איראן בצפון סודאן. אף אחד לא התמודד עם הטענה הזו.

כלומר, כשצה”ל ולשכת ראש הממשלה אמרו לנו שהנשק מיועד לחמאס, הם ככל הנראה שיקרו. למה? מכמה סיבות. קודם כל, חמאס הוא מטרה קלה, הישראלים מקשרים אותו עם איראן ואיראן היתה המטרה העיקרית של המבצע. שנית, לך תסביר עכשיו לישראלים מה לעזאזל קורה בסיני; אתה לא מכניס נבל חדש באמצע העלילה, זה מבלבל את הצופים. שלישית, אם ישראל היתה אומרת שהנשק היה מיועד לסיני, זה היה יכול להביך את החונטה-האחות של מצרים, שממשלת ישראל והפרשנים לענייני אויבים שלה מריירים עליה.

את המניפולציה הזו אי אפשר היה לבצע בלי סיוע נלהב ומתמסר של התקשורת הישראלית. זו הסיבה ש”ידיעות” קובר את העדכון בנושא בעמוד 31, ליד מודעות האבל. חשיפת הנקודה הזו היתה מציגה את העיתון כחסיד שוטה של מערכת הבטחון, כמי שנפל קורבן להונאה שביצעה בו, כמי שזנח את תפקידו – שהוא לשמש כמבקר של השלטון, כל שלטון, לא כלהקת המעודדים שלו – וכמי שיצא אידיוט. להתעלם מהידיעה הזו אי אפשר, כי אם אנליסטים של המודיעין האמריקאי מתחילים לדבר עם רויטרס בנושא, בהחלט יתכן שמחרתיים נקבל ראיות מכריעות, ו”ידיעות” לא רוצה להתפס עם המכנסיים למטה, אז הוא מפרסם את הידיעה, אבל קובר אותה.

חשוב לציין: זו לא המניפולציה הראשונה, אפילו לא הראשונה מסוגה. באמצע המחאה החברתית של 2011, בוצע פיגוע סמוך לאילת. תוך דקות, הודיע צה”ל שלא רק שהפיגוע בוצע על ידי ועדות ההתנגדות העממיות, הוא גם חיסל אותן מהאוויר תוך כדי דיבור. התוצאה היתה התלקחות צבאית בגזרה העזתית, שגבתה גם את חייו של אזרח ישראלי – ותוך כמה שעות התחילו לצוץ סימני שאלה. האם עזתים אכן היו אחראים לפיגוע? צה”ל מסר תשובות מביכות. שישה שבועות לאחר הפיגוע, קבר “ידיעות” ידיעה בעמ’ 13 של המוסף לשבת שלו: הפיגוע, הודה צה”ל, הגיע מסיני ובוצע על ידי אזרחים מצרים.

כלומר, לצה”ל ולדרג המדיני כבר יש נוהל, במסגרתו הם זורקים על העזתים פעולות עוינות שמקורן בסיני. לתקשורת הישראלית, מצידה, יש נוהל במסגרתו היא מתמסרת מיד ובהתלהבות לספין הרשמי, ואחר כך, הרבה אחר כך, קוברת את השאלות והדיווחים הבעייתיים. כלומר, לחלק החצי-סביר של התקשורת הישראלית יש נוהל כזה. לא תראו את הידיעות האלה בבטאון לשכת ראש הממשלה, “ישראל היום.”

בשני המקרים הללו יש מטרה מדינית שקופה לספין: במקרה של 2011, הסחת דעת מהמחאה החברתית על ידי חימום הגזרה מול רצועת עזה – הסחה שהצליחה באופן ניכר. במקרה של ספינת הנשק, המטרה היתה סיוע למסע של נתניהו בארה”ב. בשני המקרים, צה”ל והדוברים שלו נרתמו לשירות הממשלה באופן שצריך להדאיג כל אזרח במדינה דמוקרטית. כמובן, צה”ל לא היה יכול לעשות את זה אלמלא התרגלה התקשורת הישראלית לשמש ככלבלב כנוע בכל מה שקשור לדיווחים בטחוניים.

עד כה, אף אחד לא טרח לערער ברצינות על הגרסה של צה”ל ונתניהו. אחרי הכל, אם צה”ל ונתניהו משקרים לנו באשר למטרה של ספינת הנשק, האם אנחנו צריכים לקבל בלי בדיקה את הגרסה שלהם על כך שמדובר בנשק איראני? כשנתניהו אומר שהוא מציג לנו תעודות משלוח שמבהירות שהאיראנים אחראים להברחה, האם מישהו טרח לבדוק את תעודות המשלוח?

אסור לנו להאמין לממשלה או לצה”ל – ודאי לא לצה”ל – כשהוא מעלה טענות כאלה. אחרי הכל, שם כבר למדו שאם הם משקרים בריש גלי לציבור הישראלי, שום דבר לא קורה להם. תחום המפגש בין מודיעין ומשטר דמוקרטי הוא אחד הנושאים הבעייתיים והטעונים ביותר; כשאנחנו מניחים לממשלה ולשירותי הבטחון לבצע מניפולציה במודיעין, אנחנו מניחים להם לגרור אותנו למלחמה בלי בדיקה ראויה.

וזו לא ספקולציה, זה כבר קרה. הטראומה של בני הדור שמעלי היתה מלחמת לבנון הראשונה, שבה צה”ל וגורמים בממשלה חברו יחדיו כדי להונות את הממשלה והציבור, כדי למכור להם פיגוע שבוצע על ידי ארגונו של אבו נידאל כאילו בוצע על ידי אש”ף, למכור להם מבצע ל-40 קילומטרים בלבד בעוד שדובר צה”ל מכחיש – ומשקר – ידיעות על כך שכוחות צה”ל נחתו ליד ביירות ביום הראשון של המלחמה. אף קצין בכיר ואף שר לא שילמו מחיר על המניפולציה ההיא במודיעין; על כן הן נמשכות.

כשדובר צה”ל יצלצל שוב בפעמון של הכתבים הצבאיים והללו יתחילו לרייר ולמכור לכם את הלוקש הצבאי החדש, זכרו: יש סיכוי סביר לגמרי שמשקרים לכם. יש סיכוי סביר לגמרי שהצבא יודע שאף אחד לא יעז לערער על העמדה שלו, ודאי אם היא מלווה באיזה מבצע קומנדו נגד ספינה לא חמושה, ושעל כן הוא מרשה לעצמו לשקר. יש סיכוי סביר לגמרי שעורכים שחוששים ממה שיעשה להם הציבור, יצאו למסע המסתורין הקסום בעקבות דובר צה”ל. הנטיה הטבעית שלנו היא, בהשמע תופי הטם-טם, היא להשעות את הספק שלנו; אבל זו בדיוק השעה שבה אנחנו זקוקים לו יותר מכל, זו בדיוק השעה שבה אנחנו פגיעים מכל. היו אזרחים, לא צרכנים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: אני רוצה להודות לכל מי ששלח מייל לקראת מפגש הבלוג השני. עקב עומס עבודה, לא היה לי זמן היום להגיב, ובספק אם יהיה עד הסופ”ש. אני קורא הכל ואני אגיב.

(יוסי גורביץ)

להתראות, סודאנים!

בסרט "רשימת שינדלר" רואים בשלב מסוים את היהודים המגורשים מבתיהם לגטו, כאשר הם סופגים אבנים מהשכנים שלהם, וילדה קטנה צורחת בעונג "להתראות, יהודים!" כמובן, אף אחד לא ידע, ב-1939, מה תהיה תחנתה האחרונה של הרכבת; התכניות עוד לא נרקמו; אייכמן עסק במרץ בתכנון מדינונת יהודית בלב פולין, ופקידים אחרים במשרדי הרייך השונים דיברו על הגירה כפויה למדגסקר (תמונת ראי אפלה לתכנית אוגנדה?); האיינזצגרופן עוד לא הוקמו; הנצחונות המסחררים של יוני-אוגוסט 1941, שאפשרו את הרצח הסיטוני של יהודי פולין המזרחית וברה"מ, עוד לא עלו במוחם של הטקטיקנים של הוורמאכט; מכוניות המוות של תכנית T4, מכוניות ההרעלה והגז שאספו בשקט ילדים מפגרים וחולי רוח, והוציאו אותם לנסיעה אחרונה ביער, אמנם החלו כבר את המסע שלהן שיגיע בסופו של דבר לחלמנו ובלזץ, אבל אין להניח שמה שהיה סוד כמוס הגיע לאוזניה של ילדה פולנית.

לא, היא לא ידעה מה יקרה; שפילברג שם אותה שם משום שאנחנו דווקא יודעים. אבל היא ידעה שהאנשים השנואים עליה הולכים לסבול, שהם הולכים למקום רע משמעותית יותר מהמקום שבו הם כעת, והיא התענגה על כך. אולי גם ידעה שמשפחתה עומדת לרשת רכוש ששוב לא ישוב לבעליו.

נזכרתי בה בשבוע שעבר, כשהגיעו דיווחים על כך שכאשר קלגסי יחידות עוז והפרשים פושטים על נווה שאנן לציד שחורי עור, יהודים עמדו בצד והשמיעו קריאות שמחה, מלוות בקריאות שמזכירות קופים. איך שגלגלים מתהפכים.

* * *

שלשום (ו') קם גבר יהודי ודקר תינוקת אריתראית בדרום תל אביב. הוא חטף אותה מזרועות אמה ונעץ סכין בעינה. מצבה קשה. שימו לב לדיווח הזה: שימו לב לעובדה שהוא משמיט את זהותו האתנית של הדוקר (ורק אומר לנו שהוא "אינו נמנה על קהילת העובדים הזרים"). שימו לב לתירוצים שמספקת הידיעה מראש (הדוקר היה לחילופיו "שיכור", או "מעורער בנפשו"); שימו לב ללשון הפסיבית – "תינוקת נדקרה" ולא "יהודי דקר." במילים אחרות, התקשורת הממוסדת הישראלית, שהמצב הקבוע שלה בעשרים השנה האחרונות הוא מרכז-עד-מרכז-קיצוני, מתחילה להפעיל את הנוהל הקבוע של "משוגע תורן", כלומר טרוריסט שפועל על רקע אידיאולוגי שלתקשורת מאד לא נוח איתו. אז אומרים שהוא היה שיכור, או משוגע. שיכור או משוגע? לא חשוב, העיקר להוריד את האירוע המביך מהכותרות, ומהר, לפני שמישהו יבחן אותו.

כי אם היינו בוחנים אותו, היינו צריכים לשאול את עצמנו למה שיכור – או משוגע – יהודי מחליט לדקור (במספרים גדולים, לא בדיוק משהו שאדם נושא עליו סתם כך) דווקא פעוטה אריתראית, לעיני הוריה. אם היינו שואלים את השאלה הלא נעימה הזו, היו קורים כמה דברים. קודם כל, היתה עפה מהחלון המנטרה המיתממת שאומרת ש"יהודים לא יכולים לעשות דבר כזה," כמו להרוג ילדים, שזו נחלתם של פלסטינים ושאר דמונים בלבד; אחר כך היתה עולה השאלה מה חלקם של אישי ציבור יהודים בהסתה – שהרי "המשוגע התורן" מונע כמעט תמיד על ידי הסתה שמגיעה מלמעלה (תוך שלעתים קרובות היא מתחזה לדרישה שמגיעה מלמטה); ומאליה היתה עולה השאלה מה חלקה של התקשורת בהסתה הזאת. ואף עורך משנה לא רוצה להתעמת עם העובדה שכאשר חזר במשך שלוש שנים כתוכי אחרי התואר "מסתננים" שהגיע בדפי המסרים של משרד הפנים, כאשר הבליט כל מקרה של פשיעה שבוצעה על ידי מבקש מקלט, הוא היה שותף למאמץ הסתה ממשלתי ממוקד; שמשהו מדמה של התינוקת שלהב בוקע מעינה נמצא גם על מקלדתו-שלו.

כדי להבין לעומק את תפקידה של התקשורת הישראלית במסע ההסתה הממוסד, צריך לשאול שאלה פשוטה: מה היה קורה אם התקרית היתה הפוכה, אם התינוקת היתה יהודיה ואם הדוקר היה אריתראי. אז, זה לא היה נגמר במבזק; זו היתה כותרת ראשית. אף אחד לא היה מנסה להסוות את זהותם האתנית של הדוקר והקורבן, להיפך. אף אחד לא היה מנסה לתרץ את הפשע; היינו רואים קריאות לפוגרום.

* * *

ופוגרום, נזכיר, כבר היה. במאי 2012 יצאו תושבי השכונות לפוגרום בפליטים, אחרי הסתה שתודלקה על ידי חברת הכנסת מירי "לא התכוונתי לומר שהם בני אדם" רגב, דני דנון ואחרים. היו גם הצתות ופיגועים ואינספור תקיפות זעירות והתנכלויות, שחלק ניכר מהן התבצע על ידי הרשויות.

בשבועות האחרונים, אחרי שהממשלה הפרה את החלטת בג"צ שהורתה לשחרר את כל הכלואים ללא משפט והעבירה חוק-אוון, הגבירה המדינה היהודית את רדיפתה כנגד מבקשי המקלט. כאן יש לציין, כהערת אגב, שמאחר וחלקים ניכרים מדי בשמאל הישראלי נוטים להשען על בית המשפ העליון, הגיע הזמן לשים לב שמדובר במשענת קנה רצוץ; בג"צ, שפסל את החוק של הכנסת שאיפשר מעצר של שלוש שנים ללא משפט והורה על שחרור העצורים, לא הסכים אפילו להוציא צו על תנאי כנגד יישום החוק החדש, שהוא בפועל אותו החוק, רק לתקופת מעצר של שנה (עם אפשרות הארכה בלתי מוגבלת), וזאת למרות שאותו בית המשפט נזף במדינה שבועיים קודם לכן על כך שהיא לא שחררה עדיין את העצורים.

בשבועות האחרונים, החל מסע ציד של אפריקאים בדרום תל אביב, תוך קריעת משפחות; משרד הפנים – בניהולו של האיש בעל דמות הפקיד האפרורי, חביב התקשורת גדעון סער, אולי המוח הארסי ביותר מבין גזעני "מדינת כל יהודיה" – החל לעצור פליטים כשאלה מגיעים להאריך את אשרת השהיה שלהם. כתוצאה מכך, התכנסו אמש (ז') אלפי מבקשי מקלט בגינת לווינסקי והכריזו על שביתת מחאה, שתמשך שלושה ימים. למעלה מעשרת אלפים פליטים התכנסו היום (א') לעצרת מחאה בכיכר רבין, שהתנהלה בסדר מופתי – דווח שחלק מהמפגינים נשאו דגלי ישראל, והם ניקו את הכיכר כשסיימו. אפשר לעקוב אחרי מהלכי המאבק הצפויים ביומיים הקרובים כאן.

מיד, צצה העלילה הקלאנית המפורסמת, זו שמשרתת את הימין היהודי כבר שני דורות: זו שאומרת ש"הם" (השחורים, הפלסטינים) דווקא בסדר, והבעיה היחידה היא בליברלים תלושים שמתסיסים אותם – כשבו זמנית, הפליטים מתוארים כחיות אדם. איילת שקד, התוכי של נפתלי בנט, כתבה היום כך:

"כאשר יגורנו בא. הפגנה גדולה של המסתננים בת"א. ארגוני "הסיוע" מסיתים את המסתננים נגד מדינת ישראל , דורשים זכויות ולבסוף ידרשו אזרחות. מדינות אירופה מזרימות כספים לארגונים אלה על מנת להפוך את מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה ולהסיט את גל ההגירה מאפריקה לאירופה , לישראל.

אני מחזקת את שר הפנים שימשיך לדבוק במדיניות הממשלה ולפעול להרחתם ממרכזי הערים. אם הם שובתים ולא באים לעבודה טוב יעשו המעסיקים שיחזרו לימי 2006 , לפני גל ההגירה. אז העסיקו ישראלים ופלסטינים."

"אשר יגורנו בא": אנשים מעזים לעמוד על זכויותיהם ולהתאגד באופן שלו כנגד מעצר שרירותי, ללא עילה פרט ללא מוצאם. זה מה שמפחיד את שקד. אחר כך מגיעה העלילה ההזויה: חברת כנסת בישראל מייצרת עלילת דם, שכמובן היא לא מסוגלת לנמק. האפשרות שאנשים עומדים על זכויותיהם הרי לא תעלה על הדעת, שהרי אלה כלל אינם בני אדם. על הצביעות של הקריאה של שקד להעסיק פלסטינים אני אפילו לא רוצה להרחיב את הדיבור.

והיתה, כמובן, מירי רגב. זו כתבה כך:

"המסתננים ממשיכים להפגין ולעשות מהומות בסיוע השמאל. החוק לגבי המסתננים יצא ולא יעלה על הדעת שהשמאל יצא נגדו. השמאל צריך לזכור שדמוקרטיה זה לא אנרכיה."

בדרך כלל אני לא רוצה לתת ביטוי לבהמה הלאומית, כי כמו הטרומבונים של וואגנר, היא רק מתעודדת מזה; אבל נראה, בהתחשב בכך שרגב עובדת קשה על קבלת התפקיד של יוליוס שטרייכר במחזה, שאין ברירה. נתחיל מכך שלא היו שום "מהומות"; היתה הפגנה שלווה. אבל מסתבר שעבור רגב, אם אתה מתנגד לה, עצם ההפגנה היא "מהומה."

אני כבר לא מדבר על "לא יעלה על הדעת לצאת נגד חוק." בינתיים זו מדינה דמוקרטית-למחצה, רגב, עדיין לא דיקטטורה. העובדה שחוקקת חוק – חוק שדומה מאד לחוק שנפסל על ידי בית המשפט העליון פה אחד, נזכיר – לא אומרת שבזה הסתיים הדיון. אחרי הכל, כשהמפלגה שלך נתקלה בחוק שקבע שיש להעביר 8,000 מתנחלים דירה ולתת להם פיצויים גדולים הרבה יותר מדי, כשליש מחברי המפלגה לא היסס להודיע שהוא נאמן לעקרונותיו יותר מאשר לחוק ושהוא לא מכיר בחוק. נזכיר גם שהקשר בין חוק ומוסר הוא מקרי, ושהעולם מלא בחוקי עוול. חוקים כאלה יש להפר – או, לעתים, להתעקש על קיומם כדי להביא אותם לידי אבסורד ולהבהיר לכל מי שעינו עדיין פקוחה שמדובר בעוול.

עוד 20 שנים, אם יישאר כאן משהו, הילדים שלכם ישאלו אתכם איפה הייתם כשגירשו אנשים למחנה ריכוז רק בגלל צבע העור שלהם, כשהאספסוף הריע; איפה הייתם כשפוליטיקאים הסיתו ו"משוגעים תורנים" דקרו ילדים. אתם יכולים עדיין לקנות, בשעה אחת, את עולמכם ואת זכותכם לומר בגאווה שלא הייתם חלק מהאספסוף, וגם לא מן ההמון שהסיט את מבטו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה מאד בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

לפזר את הערפל

אחד המאמרים היותר זכורים לרעה בהיסטוריה של התקשורת הישראלית נכתב על ידי עמירם ניר, ביממה שבה החלה מלחמת לבנון: "שקט, יורים," הכתיר ניר את המאמר שלו, שבו קרא לתקשורת הישראלית לסתום את הפה ולהתיישר מאחורי הממשלה. המאמר פורסם בבוקר שבו אמר ראש הממשלה בגין לעיתונאים שליוו אותו למבצר הבופור שהוא נכבש ללא הרוגים. בגין לא ידע את האמת – הוא קיבל את המידע מאריאל שרון, שלימים טען שגם הוא לא ידע, אבל הוא, כידוע, מעולם לא נגמל מאמירת אי אמת – אבל במהלך ההסתערות על הבופור נהרגו שישה מאנשי סיירת גולני. התקשורת למדה מהר מאד מה באמת קרה שם, אבל זו היתה 1982 והעיתונות הישראלית עוד לא העזה, בזמן מלחמה, לשבור את המילה של ראש הממשלה. היא הסתפקה בדיווחים על "קרבות קשים." שיר של חיים חפר המליץ אז למי שרוצה לדעת את האמת על המלחמה, לקרוא את מדורי מודעות האבל, ושם אכן אפשר היה לקרוא מודעה אחרי מודעה שדיברה על הרוגי הבופור.

מלחמת לבנון היתה מלחמת שולל מתחילתה ועד סופה. הדיווח השקרי של בגין היה הקטן שבחטאי המלחמה; בגין עצמו היה קורבן הונאה, אם כי, כפי שקבע בית המשפט במשפט דיבה מפורסם, הוא ידע שמרמים אותו. המאמר של ניר – שיחצה כמה שנים אחר כך את הקווים ויהפוך ליועץ ראש הממשלה לענייני טרור, ויהיה מעורב עמוקות בפרשת איראנגייט – היה נקודת שפל בקשר של התקשורת עם הממשלה.

כל ההקדמה הארוכה הזו למה? מפני שלפני כשבוע כתבה – בעקבות גל כתבות ההכאה על חטא של עיתונאים ששיתפו פעולה עם הממסד במלחמת יום הכיפורים – יעל פז-מלמד מאמר שהוא מעין מאמר המשך ל"שקט, יורים." פז-מלמד טענה ש"אם מלחמת יום הכיפורים היתה פורצת כיום, התקשורת היתה דואגת לגלות לציבור על התוהו ובוהו בשטח, אך ספק אם עדיין היינו מנצחים." היא מסיימת את המאמר שלה ב"צריך להודות ביושר שלעתים, במצבים מאד מסוימים וחריגים, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת הופכים להיות משניים בחשיבותם."

המסקנה המתבקשת מתפיסה כזו היא "תסתמו את הפה ופשוט תעבירו את הידיעות של דובר צה"ל בשם הכתב," ופז-מלמד ודאי תשמח לדעת שזו שיטת הפעולה המקובלת של תא הכתבים הצבאיים גם כך. יתר על כן, מאחר ופז-מלמד לא מסבירה מהם אותם "מצבים מאד מסוימים וחריגים" שבהם העיתונאי צריך לעלות על מדים ולהפוך לשופר, מותר להניח שדובר צה"ל יתעקש שמצב כזה הוא כל מצב שבו התכניות של חמושינו העליזים מסתבכות. נזכיר, למשל, את הטבח על המרמרה: דובר צה"ל, ואיתו התקשורת הממוסדת, התעכבו בדיווחיהם שעות ארוכות, עד שהחמושים הצליחו להעלים די ראיות לטבח שביצעו. לית מאן דפליג שחמש דקות אחרי האירוע ההוא, לא נשקפה שום סכנה לחמושים, ועדיין ההאפלה נמשכה שעות ארוכות. השאלה היא איזה סוג של עיתונאי אתה, אם אתה חושב שיש מצבים שבהם זכות הציבור לדעת היא "משנית בחשיבותה."

נתחיל בכמה מושגי יסוד. זכות הציבור לדעת היא לא איזה משהו שנחמד שיהיה; הוא לב ליבה של השיטה הדמוקרטית. התפיסה הדמוקרטית אומרת שהציבור מקבל הכרעות, ולא רק פעם בארבע שנים. אחרי הכל, התפיסה היא שהציבור אמור לנהל את המדינה. הוא אמור, בהגדרה המצמצמת ביותר, לקבל מידע על מה שהממשלה שלו (והצבא, נזכיר, הוא עוד זרוע ממשלתית) כדי שיוכל לקבל החלטה מושכלת כיצד להצביע. אם אין לציבור זכות לדעת מה קורה, אין שום משמעות להצבעה שלו – לממשלה תמיד יש יותר יכולת להוליך שולל, וכל ממשלה מנסה להוליך שולל.

אוקיי, תאמרו, אבל למה בזמן אמת? כי מה שלא מפורסם בזמן אמת, בדרך כלל מוסתר לשנים ארוכות – לעתים קרובות באמצעות המכשיר הצבאי המועיל המכונה סיווג. יש מחקרים צה"ליים על מלחמת יום הכיפורים שעוד לא פורסמו משום שהם לא נוחים לגנרלים מסוימים (הבולט שבהם נמצא כעת בקומה). לצבא יש שלל שיטות לסתום פיות ולערבל את השיח עד שלא תדע מה באמת קרה שם. כשעובדה מגיעה לידיעת הציבור בזמן אמת, אפשר להאחז בה ואז קשה מאד להעלים אותה שוב. אלמלא ידענו בזמן אמת, למשל, שבמהלך מלחמת לבנון השניה החליט הרמטכ"ל למנות אלוף מעל אלוף פיקוד צפון – מהלך שלא היה דומה לו מאז שבר לב מונה ל"נציג הרמטכ"ל" מעל גורודיש במלחמת יוה"כ – סביר להניח שהצבא היה מצליח להעלים את העובדה שבעת מלחמה פיקוד צפון שלו הפסיק לתפקד לשנים ארוכות. אלמלא התפרסמו עדויות בזמן אמת על חוסר התפקוד של האוגדונר חביב הכתבים, גל הירש, הגנרל המשובלל לא רק שלא היה מודח אחרי המלחמה, אלא גם היה מקודם – רק כדי להביא לכשלון גדול יותר בתפקיד בכיר יותר.

פז-מלמד שוכחת שתפקידה של העיתונות הוא לחשוף את האמת, ושיש בכך צורך משום שכל ממסד – ובמיוחד הממסד הצבאי – ממהר לטייח כל כשלון. ממנים ועדה, היא יושבת על המדוכה שנים, וכשהיא מפרסמת את הדו"ח שלה כולם כבר שכחו מה בעצם קרה. מה שלא מתפרסם מיד, לא זוכה לטיפול.

שאלה אחרת היא האם, בהנחה שחיילים יודעים שהגנרלים שלהם עסוקים בהפעלת נוהל תרנגולת ערופה, קרי לרוץ במעגלים בהיסטריה, הם גם מובסים אוטומטית. כאן התשובה היא חד משמעית לא. צה"ל של מלחמת יום הכיפורים שרד למרות מכה איומה לא בגלל הגנרלים שלו, אלא בגלל המ"פים והמג"דים שלו. והם, כמו גם חלק ניכר מן החיילים הפשוטים, ידעו שהגנרלים פישלו עמוקות. הם נלחמו לא רע יותר אלא טוב יותר – פשוט מתוך ידיעה שאין אף אחד אחר שיעשה את זה. החיילים ידעו; מי שלא ידע היה הציבור. פה צריך להזכיר את התרגיל המסריח בהא הידיעה של מלחמת יום הכיפורים: הסירוב של הממשלה לשחרר את המילואימניקים הביתה עד כמה שאפשר סמוך לבחירות, כדי שהידיעות על מה שהלך שם לא יגיעו לציבור. זה עבד, אבל חלקית מאד: גולדה ניצחה בבחירות, אבל זמן קצר לאחר מכן גל של זעם עממי שלח אותה ואת דיין הביתה. "ערפל הקרב" של פז-מלמד שימש, בפשטות, לא רק לטיוח על כשלונות הגנרלים, אלא גם לגניבת בחירות. ספק אם יש פשע חמור יותר כנגד הדמוקרטיה.

אחרי מלחמת לבנון השניה – אני נטפל אליה משום שהיא דוגמת הנגד של פז-מלמד – אירע מה שצריך היה לקרות: זעם עממי חריג כנגד ראש הממשלה והממשלה. התמיכה באולמרט, באחד הסקרים, היתה נמוכה יותר מאשר התמיכה בנסראללה (שני אחוזים לעומת ארבעה אחוזים). אילו היה "ערפל קרב," הציבור לא היה מקבל את המידע שהוא צריך: שהממשלה שלו, או על כל פנים זרוע הביצוע שלה, נכשלה קשות.

מי שמושפע מערפל הקרב הוא לא החיילים; הם האזרחים. ויש להם זכות לדעת שהצבא שלהם נכשל – כן, גם בזמן אמת. הם צריכים את המידע הזה כדי להגיב עליו. יש מהם מי שימהרו להתנדב, ויש מהם מי שיפעילו לחץ ציבורי על הממשלה להגיע להפסקת אש. זו לא רק תופעה לגיטימית; זו נשמת אפה של הדמוקרטיה.

ועוד שתי נקודות. קודם כל, העובדה הפשוטה היא שאי אפשר להסתיר היום מידע. לכולם יש גישה לתקשורת סלולרית ומדיה חברתית. אם העיתונים לא יעשו את תפקידם וידווחו על מה שמתרחש, התוצאה תהיה גל של תיאוריות קונספירציה, שיהיו במובנים רבים גרועות יותר מדיווח הוגן על המתרחש. נזכיר את העובדה שכאשר צה"ל ניסה להסתיר את האבידות שלו בקרב על ג'נין, נפוצו בארץ שמועות זוועה, שבין השאר טענו שסגן הרמטכ"ל נהרג. בהעדר מידע ובהנתן שמועות, התת מודע הקולקטיבי מייצר סיפורים הרבה יותר גרועים – לא שמותו של סגן הרמטכ"ל הוא בהכרח אבידה שאי אפשר להתאושש ממנה. צה"ל כבר שרד כזה (יקותיאל אדם, בימים הראשונים של מלחמת לבנון הראשונה) בלי זעזוע ניכר.

הנקודה השניה, אולי נקודת העיוורון העיקרית של פז-מלמד, היא שחוסר ודאות פועל לשני הכיוונים. גם חיילי צבא האויב מצוידים היום בסמארטפונים וגם הם משתמשים במדיה חברתית. הידיעה על הברדק בשורותיהם-שלהם תפגע בהם לא פחות מאשר בצה"ל, אולי אפילו יותר. פז-מלמד מניחה, ככל הנראה, שבכל מה שקשור לצבאות ערב, מדובר בהמון שמתקשר באמצעות מוח-כוורת, סוג של רובוטים שאינם מושפעים מהקורה סביבם. איך לומר, המציאות לא בדיוק מסכימה איתה בנושא.

לאורך ההיסטוריה היו שורה של מקרים שבהם עורכי עיתונים ידעו על פעולה צבאית שנויה במחלוקת קודם להתרחשותה, והעדיפו לסתום את הפה. בדרך כלל – המקרה המפורסם ביותר הוא זה של הניו יורק טיימס והפלישה למפרץ החזירים – התברר שמעשה הפטריוטי כביכול של אי הדיווח היה טעות איומה. כלי תקשורת אמור להיות מחויב לא לממשלה, אלא לציבור שלו. כשהוא משתף פעולה עם הממשלה ומסתיר מידע לא נוח, בדרך כלל הוא בוגד בציבור.

כמה מצער שיש חלקים בתקשורת שרואים בסוג כזה של בגידה משהו שיש להעלות על נס.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': אני מזכיר שמחר (א') נמכור, עדי אלקין ואנוכי, את הקומיקס שלנו, "איך נפלו גיבורים," בפסטיבל אייקון. הפסטיבל נערך בבניין אשכול-פיס ברח' הארבעה בתל אביב, ואנחנו נעמוד סמוך לזירה. מחיר חוברת אחת יהיה 35 שקלים ומחיר שתי חוברות – 60. בואו בהמוניכם!

(יוסי גורביץ)

הסודיות הממארת

"אנו נופלים מאויבינו גם בדרכי האימונים למלחמה. עירנו פתוחה לכל ואין אנו מונעים איש לעולם בגירושים וטירודים מללמוד ולראות דבר שיהא בו מן התועלת לאויב […] כי אין אנו שמים את מבטחנו ביותר בכל מלחמה ובתחבולות, אלא באומץ רוחנו למעשים. ובשעה שהללו משתדלים להפיח בלב בניהם רוח גבורה מילדותם על ידי חינוך חמור, חיים אנו חיים של נחת. ואף על פי כן אין אנחנו מוכנים פחות מהם לקדם פני אויב השקול כנגדנו."

(תוקדידס, מתוך "נאום הלוויה" של פריקלס. ההדגשות שלי)

אז מסתבר שיש בישראל "אסיר X" שני, ושהוא מוחזק בסודיות ובבידוד, תחת שם בדוי, במשך שנים ארוכות. המשת"פים של מערכת הבטחון מיהרו להזעק לעזרתה, ולמרבה החרפה יש בשורותיהם לא מעט עיתונאים. איתן הבר כתב טקסט מחפיר מהרגיל, ורון בן ישי ניסה להסביר ולתרץ.

יש משהו פסול בעצם הרעיון של משפט סודי. הסיבה לכך היא שהשופטים אינם מלאכים, והם יכולים לטעות. יתר על כן, אפשר להטעות אותם – ובמקרים שבהם המעורבים הם הארגונים החשאיים, שאמנותם היא על שקר, רמיה והטעיה, הסיכוי לכך גבוה במיוחד.

ניתן דוגמא היסטורית, ממה שהיה אולי המשפט הידוע בהיסטוריה. ב-1894, הגיע המודיעין הצבאי הצרפתי למסקנה כי יש בשורותיו בוגד, שמעביר מידע לגרמנים. המידע הספציפי היה על תותח ה-75 מ"מ, שלימים יציל את צרפת. לאחר חקירה בלתי מקצועית – המודיע הגרמני כונה D, וזהו בערך – הגיעו שני קצינים אנטישמיים במודיעין הצבאי שהאשם הוא קפטן התותחנים אלפרד דרייפוס, שהוצב במטה הכללי. הראיות נגד דרייפוס היו האות D שהופיעה במכתביו של הנספח הצבאי הגרמני, זהותו כיהודי יליד אלזס, אז בשליטה גרמנית, וזהו בעצם. זה לא הספיק, אז שני הקצינים – אנרי ודו פאטי דה קלאם – זייפו מכתב מפליל שכביכול נכתב על ידי דרייפוס. את המכתב הזה הם מסרו כראיה חוקית, בניגוד לחוק, אחרי שעדכנו את שר ההגנה, לבית המשפט, והמכתב הזה הוא שהרשיע את דרייפוס.

אם משפט דרייפוס היה מתנהל כמקובל בישראל, דרייפוס היה פשוט נעלם. הוא היה נאסף מביתו, אף אחד לא היה שומע עליו יותר, והיה מוטל צו איסור פרסום על עצם קיומו. תוך זמן קצר, אחרי דיון בבית דין צבאי (עם עורך דין שמונה על ידי שירותי המודיעין) ובלי גישה לחומר המפליל נגדו, דרייפוס היה מוגלה לאי השדים, שם היה מת. אף אחד לא היה שומע על הסיפור בכלל. שני פשעים לא היו נחשפים לעולם: זהותו של המרגל הגרמני, פרדיננד אסטרהזי, שהיה ממשיך בשלו; והעובדה ששני קצינים צרפתים קשרו כנגד רע לנשק ושיקרו לבית המשפט הצבאי. גם במשפט כפי שהיה, המודיעין הצרפתי – בדמותם של אנרי ודו פאטי דה קלאם – הסתבך בנסיונות נואשים והולכים להגן את אסטרהזי, הבוגד הגרמני, באמצעות עוד ועוד זיופים, כדי למנוע עד כמה שאפשר את פתיחת התיק מחדש. זה נגמר, למרבה השמחה, בהתאבדותו של אנרי כשהזיופים נחשפו.

אבל בצרפת, אף שהיו בה לא מעט עיתונאים ששירתו בנאמנות את מערכת הבטחון, היתה עיתונות חופשית. צריך לציין שצרפת של 1894 לא היתה פחות מאוימת מישראל של 2013: היא גבלה באויב איום, ש-20 שנה אחר כך יכבוש כ-20 מן המחוזות שלה, ויהרוג, יפצע או יטיל צלקות נפשיות בדור שלם. 24 שנים קודם לכן, כיתר האויב הזה והכניע את צבאה והביא את עיר הבירה שלה במצור, ואחר כך ביתר ממנה נתחים.

ואף על פי כן, צרפת לא היתה פחדנית עד כדי כך, שוקקת עריצות עד כדי כך, שתסכים לתרגילי השו-שו האלה, לטענה שאסור לנהל דיון על אסיר כי "בטחון המדינה" עשוי להפגע. היו בצרפת, כמובן, רבים שהעלו בדיוק את הטיעונים האלה; והם נמצאים היום במקום הראוי להם, בפח האשפה של ההיסטוריה.

אבל נניח לרגע התהילה של הרפובליקה השלישית, שרק בשלו היה שווה לבנות את הציוויליזציה הצרפתית, ונחזיר מבט אל הרפובליקה השניה הישראלית. במשך שנים ארוכות, על פי המידע שנמצא בידינו, מוחזק אסיר בשם בדוי בכלא ישראלי. התקשורת הישראלית לא כתבה על כך מילה, עד שהרסן הותר על ידי הצנזורה. בכך – כרגיל! – היא מעלה בחובתה.

חובתה של תקשורת חופשית איננה למערכת הבטחון, איננה לצבא, איננה לממשלה. חובתה היא לציבור וככזו, חובתה היא לחשוף כל דבר שהממשלה מנסה להסתיר. הנחת היסוד צריכה להיות שאם הממשלה מנסה להסתיר משהו, כנראה שהציבור צריך לדעת את זה. כן, יש סייגים של הגיון פשוט, כמו לא לדווח על פעולה צבאית בעת התרחשותה, או לא לדווח על זהותם של מרגלים שעדיין נמצאים בשטח אויב – אבל, אם עיתונאי יודע על פעולה צבאית מתוכננת והוא השתכנע מעבר לכל ספק שהיא הרפתקנית או מסוכנת, חובתו היא לדווח על כך מראש גם אם הדיווח ישבש את התכניות של הצבא. לא העיתונאי ולא הציבור עובדים אצל הצבא.

לאדם שמוחזק בכלא אין עוד ערך מודיעיני. אני מוכן לאפשר למערכת המודיעין ליהנות מהספק ולאפשר לה להחזיק בחשאי אדם במשך שבועיים. זה די זמן להוציא את האנשים שלה משטח האויב. כל השאר לא צריך לעניין אותנו. אם הגענו למצב שבו אתם צריכים לעצור מישהו אז כן, המבצע שלכם נכשל. תחיו עם זה. לא נעקם את כל מערכת המשפט רק כדי שתוכלו להמשיך במבצע שעד כמה שאנחנו יודעים, החשיבות שלו זניחה. והיסטורית, החשיבות של רוב מוחלט של המבצעים הללו זניחה עד אפסית. שום דבר לא יכול להצדיק את החזקתו של אדם בכליאה סודית, בבידוד, במשך שנים.

לב לבו של המשפט הוא שהוא פומבי – בדיוק בגלל ששופטים יכולים לטעות, בדיוק בגלל שהמשטרה ושירותי המודיעין נוטים לשקר. הדרישה לפומביות המשפט היא אחת המוקדמות ביותר בהיסטוריה של החתירה לדמוקרטיה. אם ניקח מקבילה ישראלית למשפט דרייפוס, אם הדרישה של מערכת הבטחון להסיר את כל הדיווחים על פרשת השב"כ מהתקשורת היתה מתקבלת, סביר להניח שעיזאת נאפסו – קצין צה"ל שעונה עד שהודה בפשע שלא ביצע – היה משלים את 18 השנים שלו בכלא, כי תמונתו של יוסי גינוסר לא היתה מופיעה בעיתון והוא לא היה מזהה את המענה שלו. (גינוסר, מ"גיבורי" פרשת השב"כ, יהפוך לימים לקדוש מעונה של השמאל הציוני אחרי שעם מות בנו, הוא יהפוך את עורו ויצטרף לתומכי הסכם אוסלו – תוך שהוא עושה כמה עסקאות מפוקפקות למדי עם משטר ערפאת, אבל על זה כמעט לא מדברים.) מערכת הבטחון משקרת בעקביות לבתי המשפט; ועדת לנדוי בשנות השמונים קבעה שהשב"כ שיקר לבתי המשפט דרך קבע.

בלי משפט פומבי, שמעניק לנאשם לפחות את היכולת למשוך תשומת לב תקשורתית ביקורתית שאחר כך עשויה לתקן את העוול, בכלל לא ברור מה הטעם במשפט. במיוחד לאור העובדה שבישראל נהוג להציג לבית המשפט "מידע סודי" – המכתב של אנרי ודו פאטי דה קלאם נחשב ל"מידע סודי" ועצם הצגתו הובילה, לימים, לפתיחת משפטו החדש של דרייפוס – שהנאשם לא רואה וכמובן גם לא יכול להתגונן מפניו, ושלשופטים אין כלים ראויים להתמודד איתו. הוסיפו לזה את העובדה שאתה יכול, במקרים כאלה, לקבל רק עורך דין שמוכר למערכת, ותקבלו משהו מתוך קפקא שלא מזכיר בכלל בית משפט הוגן.

הבעיה היא בעצם מושג הסודיות. מאז המאה ה-19, עולה הפנטזיה על הסוכן החשאי שמהלך אחד שלו משנה את ההיסטוריה. הדוגמא היחידה שקרובה לזה היא פרויקט פיצוח האניגמה במלחמת העולם השניה, ושם לא היה מדובר בהפעלת סוכנים אלא בקריפטוגרפיה. בכל שאר המקרים מדובר בניפוח מסיבי. כמעט ללא יוצא מן הכלל, כל מערכות המודיעין בעולם הן כשלון. גם כאשר המודיעין מגיע, הכלל הוא שאם הוא לא מתאים למה שהקברניטים רוצים לחשוב, הוא זוכה להתעלמות. הדוגמא הקלאסית היא לאו דווקא אמ"ן וה"סבירות הנמוכה" במלחמת יום הכיפורים; היא המודיעין הסובייטי, שהעביר לסטאלין מאות אינדיקציות לכך שהגרמנים עומדים לצאת למתקפת פתע – כולל תאריך. סטאלין לא רצה להקשיב והיו הערכות שאם הפלישה הגרמנית היתה מתאחרת בכמה שבועות, ראש מודיעין החוץ של הנ.ק.וו.ד. היה מטוהר. ה-CIA דיווח עד 1966 בערך שהמאמץ האמריקאי בוויאטנם הוא כשלון ושזה לא הולך להשתנות; אז, בערך, שם לב ראש התחנה שכל קודמיו בתפקידו הודחו תוך זמן קצר. הוא התחיל לדווח לוושינגטון את מה שהיא רצתה לשמוע. הק.ג.ב. מסר לפוליטבירו דיווחי שקר מאפגניסטן, ובעצם כמעט מכל מקום אחר, לאורך כל הדרך.

בימים אלה, נחשפת העובדה שבאמצעות בית המשפט הסודי למודיעין (FISA) עיוותו שני ממשלים, של בוש ושל אובמה, את התפיסות הבסיסיות של פרטיות ושל הגנה מפני חיפוש בלתי מוצדק. ההתנהלות של בתי המשפט של FISA היא סודית – כל כך סודית, שאפילו עורכי הדין של ה-NSA לא הורשו לדעת מה הנימוקים שמתירים להם לעקוב אחרי מיליונים עד 2004; כל כך סודית, שהממשל מסרב בעקשנות לשחרר פסיקה של FISA שקובעת שחלק מתכנית המעקב של הממשלה מנוגדת לחוקה; כל כך סודית, שאין עליהם בעצם פיקוח – נשיא בית המשפט העליון הוא זה שממנה את שופטי FISA, ואין עליהם ביקורת אחרת; כל כך סודית, שדי בפסיקה שקטה שמשנה את מהותה של המילה "רלוונטי" כדי לחסל זכויות יסוד שהתקיימו במשך יותר ממאתיים שנים.

זה קרה בארה"ב, בעלת מסורת חוקתית ראויה לציון, אחרי התקפת טרור אחת – אמנם, מסיבית ורצחנית ומתואמת מאד. קל כל כך לפגוע בחישוקים שמחזיקים את המדינה החופשית.

ואחד מהם הוא זה שפריקלס עומד עליו: שחברה חופשית לא יכולה להתקיים כארגון חשאי או צבא. היא צריכה לסמוך, בשלווה שקטה, על כך שבשעת צרה, אזרחיה ימהרו לעמוד לצידה ויילחמו בעוז כדי להגן על מה שראוי להגן עליו מול צבא חיילים-עבדים. שאסור לה, בשל פחדי קיום, להמיר את היותה חברה חופשית בהסתפקות בעצם היותה; שהיא חייבת להתייחס בספקנות לסם המרעיל של הסודות, לתפיסה המיסטית שהדברים האמיתיים לא קורים על פני השטח אלא מתחתם.

כי בסופו של דבר, כל הסודות האלה, וההגנה ההיסטרית עליהם, לא מגינים עלינו אלא הורגים אותנו. באיטיות אך בעקביות, הם מלמדים את אזרחיה של מדינה חופשית שיש דברים שאסור לדבר עליהם. אתה יכול לדבר על התקציב, אבל אסור לך לדרוש פרטים על תקציב הבטחון או על תקציב השירותים החשאיים; אתה יכול לדבר על הרבה מאד דברים, אבל לא על הנשק להשמדה המונית שיש למדינה שלך על פי מקורות זרים – נושא שבמשך עשורים היה בלב הדין במדינות אחרות; כמעט על הכל, אבל לא על האסירים המועלמים, שמספרם לא ידוע. אתה צריך להאמין בבתי המשפט שלך… עד שהם צריכים להגן עליך מפני השירותים החשאיים. אז נגמרות כל ההבטחות. ובעקביות, בשקט, לומד כל אזרח שיש דברים שאם הוא ידבר עליהם, או יעודד אחרים לדבר עליהם, אז יכול להיות שיקרו לו דברים רעים. ושיכול להיות שהם יקרו לו על ידי עובדי הממשלה שלו, ושאם, למשל, יענו אותו בחקירה, שום בית משפט ישראלי לא יעזור לו, משום שאחוז המקרים שבהם מצא בית משפט שעציר עונה הוא אפס (0). ומכאן המדרון לתפיסה של "תדבר על מה שאתה רוצה, רק לא נגד הממשלה" חלקלק מאד. זו התפיסה שהסינים חוזרים עליה שוב ושוב: אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, רק אל תצא נגד הממשלה.

והחברה החופשית של פריקלס, צריך לזכור, לא שרדה את מלחמת 30 השנה שלה. היא התדרדרה לקשרים אריסטוקרטיים נגד הדמוקרטיה, להפיכה צבאית, לציד מכשפות, להיסטריה של חיסול האדמירלים שלה אחרי סופה. ההיסטוריה של תוקדידס היא, במידה רבה, ההיסטוריה של קריסתה של מולדתו. חברות חופשיות פגיעות יותר – הן לאויביהן מבחוץ, והן, למרבה הצער, לאויביהן מבפנים. ועל כן הן זקוקות להגנה רבה יותר, ובעיקר כנגד האויב הפנימי שאומר שהן צריכות להדמות יותר לאויביהן, שהן צריכות לרוקן את עצמן מן התוכן הערכי שלהן כדי להגן על איזה מבצר או כדי לשמור על סודותיו של איזה שפיון.

ואחרי כל זה, צריך לומר משהו גם על הרשעות המנוולת שבהחזקת אדם במאסר של שנים ארוכות בבידוד, סוג של עינוי שמדינת ישראל אוהבת להשתמש בו כנגד מי שהביא את הסעיף למנגנוני החושך. סוג של עינוי שאחרי זמן קצר איננו משרת עוד מטרה הגיונית, אלא מיועד להטריף על האדם את דעתו – עונש שבתי המשפט לא פסקו, אך שיש להם היסטוריה ארוכה של התחמקות מהתבוננות בו. עוד נקודה שהתקשורת הישראלית, שאוהבת לראות את עצמה כחופשית, לא העלתה.

ועוד דבר אחד: כוחותינו האמיצים הצליחו לעצור ילד בן חמש בחברון. כספי המסים שלכם בפעולה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)