התגובה המשונה של לשכת ראש הממשלה על המשט האחרון, והעובדה שהתקשורת הישראלית עברה עליה בלי תגובה, מעידה על חור בתפיסה הציבורית
בתחילת השבוע, הגיע לחופי רצועת עזה עוד משט. כרגיל מאז משט המרמרה, התקשורת הישראלית נכנסה להיסטריה הרגילה שלובתה על ידי הרשויות הצבאיות ולשכת ראש הממשלה. הדמגוג שמוביל את מפלגת יש עתיד כינה את המשט “משט טרור,” וכנסת ישראל שבה וביזתה את עצמה כשהורתה להעניש את ח”כ גטאס עוד קודם שעלה בכלל על המשט.
אפשר לטעון, במידה ניכרת של צדק, שאין טעם רוב עוד במשטים הללו. קודם למרמרה, אכן, ישראל נקטה במדיניות של כמעט-הרעבה כלפי רצועת עזה, ואסרה אפילו על הכנסה של צעצועים ושוקולד אליה. התקשורת היהודית לא רצתה לדעת מה מוכנס ומה לא; התועמלן הציוני הראשי, בן דרור ימיני, התפוצץ מזעם מעצם השאלה וראה בה סוג של בגידה. הפרסום של המידע הזה, טען, נועד “רק, ואך ורק, לתעמולת זוועה כנגד המדינה.” מותר לתהות איך נראית המדינה עליה מגן ימיני בחירוף נפש אם דיווח אמת על המדיניות שלה הוא “תעמולת זוועה.”
מאז המרמרה, המצב מול רצועת עזה השתנה משמעותית. המצור/סגר על הרצועה נמשך, אבל הרוגי המרמרה הובילו לכך שישראל נסוגה ממדיניות הכמעט-הרעבה שלה, שבה היא חישבה כמה קלוריות צריך כל עזתי לצרוך. הנזק הפנומנלי שהסב הטבח על המרמרה ל-hasbara אילץ את ישראל לשנות מן הבסיס את מדיניותה. היא התחילה להכניס הרבה יותר חומרים לרצועה. מצד שני, היא ממשיכה במדיניות של חנק הכלכלה של הרצועה ומונעת במכוון את התפתחותה, כשהמטרה היא יצירת הפרדה בין הגדה ובין הרצועה – ואת החנק הזה, כהרגלה, ישראל מתרצת ב”בטחון”, כשהממשלה יודעת שדי בשם הקסם הזה כדי למנוע כל ביקורת תקשורתית.
האם היא הסירה את המצור? ובכן, לא. העובדה שהיא עצרה השבוע את פעילי המשט מעידה על כך. כל הסמכות שלה לבצע מעצר כזה נשענת על המצור הימי עליו הכריזה. ופה אנחנו מגיעים למסמך משונה במיוחד: תגובת ראש הממשלה על המשט.
כפי שאפשר לראות, נתניהו מצליח לומר בשלוש פסקאות דבר והיפוכו: ראשית, הוא משבח את חמושינו האמיצים על כך שהצליחו להשתלט בגבורה על ספינה בלתי חמושה. ואז הוא מסביר שקודם כל, הם עשו זאת כדי לאכוף מצור ימי שהוכר כחוקי על ידי ועדה של האו”ם, ושנית – שאין מצור ישראלי על עזה.
איך שתי ההצהרות הללו מתיישבות זו עם זו? הן לא, אבל נתניהו יכול להקריץ שקר מגוחך כזה, שסותר את עצמו, במרווח נשימה של מספר שניות, פשוט משום שהוא יודע שלציבור היהודי לא אכפת.
בגבולה הדרומי של ישראל שוכנים 1.8 מיליוני בני אדם. הם לא הולכים לשום מקום. ישראל לא מתכוונת למוטט את משטר החמאס שם; היו לה מספר הזדמנויות אבל ברור למערכת הבטחון שלנו שזה רק יגרור מצב גרוע יותר. מצד שני, ישראל לא מתכוונת לתת לאנשים האלה לחיות את חייהם בשלווה. היא לא הסירה את המצור גם בימי שקט.
המצור, כאמור, לא מתמקד כיום במניעת כניסת סחורות לרצועה (אם כי זו נמשכת; למשל, ישראל מונעת את שיקום הרצועה על ידי סירוב הכנסת מלט או הכנסה שלו במשורה). המצור כיום מתמקד באיסור על הפלסטינים לייצא בהגבלות על היצוא של הפלסטינים. ישראל לא מוכנה לאפשר לעזתים למכור את הסחורה שלהם לשוק הטבעי של הרצועה – הגדה המערבית. היא מוכנה לאפשר, במשורה, יצוא לאירופה, אבל ההגבלות הורגות את הסחר.
תיקון: בחודשים האחרונים, החלה ישראל לאשר יצוא מעזה לגדה, אם כי הוא סובל עדיין ממגבלות משונות – למשל, הצורך להגביל ארגזים לגובה של 1.8 מטרים במקום שלושה מטרים, מה שמאלץ את היצואן העזתי להשתמש ביותר משאיות. יש, כפי שצוין למעלה, פתרון: הולנד תרמה משקף משוכלל שמסוגל לזהות חומרי נפץ ומרעין בישין אחרים. ממשלת ישראל מסרבת להשתמש בו כדי להעביר סחורה לגדה, אם כי היא מוכנה להשתמש בו כדי לשלוח סחורה לאירופה דרך נמל אשדוד או נתב”ג. כלומר, אם ניקח את התירוץ הבטחוני כלשונו, ישראל מוכנה להסתכן בהכנסת מטענים לנמל או לנמל אוויר שלה – אבל לא עד לחודשים האחרונים לא היתה מוכנה להסתכן בשליחתם לגדה. זה קשקוש, והעובדה שהמדיניות שונתה בקלות ובלי שום דיון מעידה על כך שהסיפור מעולם לא היה באמת בטחוני..
אז מה מטרת המדיניות הזו? צריך לשקול ברצינות את האפשרות שאין לה מטרה. שהיא שם כמין פרכוס של מערכת הבטחון ותו לא. הגיונית, אם ישראל היתה רוצה שקט בחזית הדרום, היא היתה פועלת לשגשוגה של עזה. היא היתה מתירה לה שליטה על גבולותיה ומתירה לה לפתוח נמל, אולי בפיקוח בינלאומי. מצב שבו לפלסטינים אין עבודה, ואין להם עבודה כי ישראל לא מאפשרת להם לייצא, רק מאלץ אותם להשען על חמאס. קשה להאמין, עם כל הציניות המתבקשת כלפי יועצי עוון מסוגו של עמוס גלעד, שזו המטרה המיועדת. התוצאה של המדיניות הזו היא פיצוץ כל שנתיים. והפיצוצים הללו עולים לישראל המון.
צריך להתחיל לשאול מה אנחנו רוצים לעשות מול רצועת עזה. מה המדיניות שלנו. האם אנחנו רוצים לכבוש אותה מחדש? להוריד את הרגל שלנו מצוואר תושביה ולאפשר להם לסחור? ואולי להמשיך במצב הנוכחי, שבו אנחנו מנהלים מצור ואומרים בו זמנית שאין כזה ושנעצור את מי שיפר אותו, מצב שבו בוודאות נגיע לעוד סיבוב צבאי.
התחושה שלי היא שכרגע, יש מדיניות שנקבעה על ידי כמה קצינים לפני כעשור, ושהפוליטיקאים מפחדים לשנות אותה. אף פוליטיקאי לא רוצה להיות זה ש”יצא פראייר” מול עזה והחמאס. אף אחד לא רוצה להסיר הגבלות כי הוא לא יהיה מסוגל להסביר את זה לאספסוף צמא הדם. הציבור עצמו מעדיף להדחיק, והוא נזכר בעזה רק כשהיא מתלקחת שוב.
אבל הדחקה היא לא מדיניות. מצד שני, גם לקרוא למי שמצביע על המצב “תומך טרור” זו לא מדיניות, אבל בהיעדר ציבור ישראלי, זה דווקא עובד לא רע בכלל.
ועוד דבר אחד: חמוש צה”ל בדרגת אלוף משנה הרג הבוקר פלסטיני. צה”ל טוען שהפלסטיני יידה לעברו אבנים. מאחר והעמדה שלי היא שדובר צה”ל משקר עד שיוכח אחרת, אני רוצה לראות את הווידאו לפני שאחווה דעה. עם זאת, אני יודע מה אני חושב על צבא שמתייחס לירי במיידה אבנים כאל “השבת אש,” ומה אני חושב על תקשורת שמספקת דיווח כזה בלי למצמץ.
תיקון: חלק מההערות שהתייחסו ליצוא מרצועת עזה לגדה היו שגויות והתבססו על מידע לא מעודכן – בין השאר, כתוצאה מכך שהשינוי במדיניות (שנמשכה כך ממאי 2010 עד נובמבר 2014) היה חרישי כל כך. הקטעים השגויים סומנו ונמחקו וכתבתי טקסט מתוקן. יש לציין עוד שבהגבלות מסוימות, ישראל מאפשרת לאחרונה הכנסת מלט לרצועה.
הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם, ולהתנצל על הירידה בקצב הכתיבה בבלוג. אני עוסק כרגע בפרויקט אחר ומקווה שבשבוע הבא קצב הכתיבה ישוב למסלולו.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות