החברים של ג'ורג'

רק עשוק ורצוץ כל הימים

התגובות של הימין היהודי על הריסת מבני דריינוף מבהירה שבעיניו, פלסטינים הם תת-אדם

צה”ל והמשטרה הרסו אתמול (ד’) את המבנים הבלתי חוקיים שבנה קבלן יהודי בשם מאיר דריינוף על קרקע שנתפסה בתפיסה צבאית בג’בל ארטיס (המוכרת בשם הפשע שלה, ”בית אל”). על האירוע עצמו אין לי עניין מיוחד לכתוב, לאור העובדה שבמסגרת העבודה שלי ביש דין אכלתי ונשמתי דריינוף בחודש האחרון (שני פוסטים שכתבתי בנושא אפשר לקרוא כאן וכאן. הפוסט הזה לא מייצג את יש דין בשום צורה.) אני רוצה להתייחס לשלוש טענות שמועלות בימין היהודי בהקשר לדריינוף.

הראשונה, וממנה אפשר להפטר בקלות, היא היבבה שאיך יעלה על הדעת שבית משפט ייצא נגד החלטת ממשלה. ובכן, אני מצטער, חברים, אבל הגיע הזמן להצטרף למין האנושי ולברר מה זו הפרדת רשויות, קונספט שהפך למקובל בתרבות המערבית לפני 300 שנה. הוא אומר, בקצרה, שלממשלות יש נטיות רודניות ושבתי המשפט צריכים להגן על הפרט מפני פעולות עוול של הממשלה. גגלו את זה.

הטענה השניה היא שצריך לספח את הגדה המערבית, ואז דברים כאלה לא יקרו יותר. זו הגרסה הלא מעודנת של הטענה השלישית שאליה ניגש מיד. ובכן, כל הסיפור בפרשת דריינוף הוא שהעבריין דריינוף פלש לקרקע פרטית של פלסטיני, אדם בשם עבד-אל-רחמן אחמד עבד-אל-רחמן קאסם. זו עובדה שאף אחד, אפילו לא דריינוף, לא חלק עליה.

סיפוח של הגדה המערבית לא אמור, רשמית, לשנות פה שום דבר. הוא פשוט ישנה את הריבונות שם. הרכוש הפרטי של עבדל-אל-רחמן קאסם עדיין יישאר הרכוש הפרטי של עבד-אל-רחמן קאסם. אבל כשהימין היהודי מדבר היום על סיפוח, הוא לא מדבר על שינוי בצבע תעודות הזהות; הוא מדבר בפועל על היכולת של בני עם האדונים לנשל ילידים כאוות נפשם וללא חוצץ. חברים, מה שאתם קוראים לו “סיפוח” נקרא בדרך כלל “אפרטהייד” או “טיהור אתני.”

שרת המשפטים שקד העלתה את הטיעון השלישי, גרסה מעודנת יחסית של הטיעון השני. היא אמרה שלא יעלה על הדעת שבג”צ ידון בדיני הקרקעות בגדה, משום שהוא לכאורה לא בוחן ראיות; הגיע הזמן להקים בית דין מיוחד לענייני קרקעות שם, שיוכל לפעול בלי בג”צ. בכך, שקד מאמצת בעקיפין את הסיפור מז’אנר הפנטזיה המשפטית שמכונה דו”ח לוי.

איך השטות הזו קשורה לפרשת דריינוף? היא לא קשורה. בפרשת דריינוף לא היה ויכוח על העובדות: שמדובר בפלישה בלתי חוקית לאדמה פרטית. אז למה שקד רוצה את בית הדין לקרקעות?

משתי סיבות. קודם כל, הליך דריינוף – שאמור היה להיות פשוט וקצר, כי (חזרו אחרי) לא היתה שום מחלוקת שמדובר בפלישה לאדמות פרטיות – נמשך חמש שנים. אם בפעם הבאה שפלסטיני יגלה שמתנחלים פלשו לאדמות שלו, הוא יצטרך לפנות קודם כל לבית דין לקרקעות, ההליך יימשך 20 שנה, ובשלב הזה כבר ייללו המתנחלים שנולדו ילדים בבית (ואם לא נולדו, יפברקו כאלה – בשביל “ארץ ישראל” מותר לשקר) ואיך אפשר וכן הלאה. כלומר, המקרים הנדירים מאד של פינוי גנבי אדמות יהודים מגזילתם ייקח הרבה, הרבה יותר זמן ובהתאם יעלה הרבה יותר כסף, מה שצפוי לגרום למתלונן הפלסטיני להתייאש. המטרה של בית המשפט הזה היא להכשיר גזל בידי יהודים.

שנית, ואם שקד תעמיד פנים שהיא לא יודעת את זה אני אקרא לה חד וחלק שקרנית, יש סיבה מצוינת למה בג”צ דן בנושאים האלה. השטחים לא נמצאים בשליטה ישראלית. ישראל לא יכולה להקים בית דין משלה בשטחים שאיננו בית דין צבאי מבלי להחיל עליהם את החוק הישראלי ובכך לספח אותם. הנחת היסוד של בג”צ בבואו לדון בשטחים היא שחלים עליהם חוקי תפיסה לוחמתית, בין השאר כי זה מה שמדינת ישראל בעצמה אמרה פעם אחר פעם, ובהתאם התושבים הילידים שלהם – לא המתנחלים – הם תושבים מוגנים על פי אמנות ז’נבה. והמפקד הצבאי לא יכול לפגוע ברכוש הפרטי שלהם אלא למטרות צבאיות מובהקות.

אלא ש-30 שנה של שליטה מפד”לניקית במשרד החינוך ושליטה אינסופית של המרכז הרדיקלי בתקשורת היהודית הובילו לכך שהמושגים האלה פשוט לא מוכרים לציבור היהודי. אם תתפוס את היהודי הממוצע ברחוב ותאיים עליו במפגש עם יאיר לפיד, הוא עדיין לא יוכל לומר לך, ולו כדי להציל את שאריות בינתו, מה ההבדל בין ישראל, בין השטחים, מה בעצם הבעיה עם התנחלויות ומה לעזאזל ההבדל בין פלסטיני ישראלי ופלסטיני תושב השטחים.

מה ששקד מנסה לעשות הוא מה שמנסה המתנחל הממוצע לעשות: להביע את התפיסה שלפלסטינים אין בעצם זכות קניין, על כל פנים לא ברגע שיהודי חושק בו. האחד עוטף את התפיסה שהפלסטינים הם תת-אדם בנהמות על “ריבונות”, כמקובל; האחרת, שבכל זאת צריכה להעמיד פנים מתוחכמות יותר, בקשקשת על “בית משפט לאדמות” שיוציא את ההכרעה מידי בג”צ. שניהם מתכוונים לאותו הדבר: לבלתי יהודים תחת שלטון יהודי (ב”ארץ ישראל”, על כל פנים) אין את זכות הבסיס לקניין. כל זה כמובן מעוגן בהלכה, על תפיסות “לא תחנם” שלה. זה לא חדש, אבל בדרך כלל לא מתרגמים את המשמעות של “לא תחנם” לשיח הזכויות המודרני.

שקד, כמובן, מתוחכמת מספיק כדי לדעת שזה לא יקרה. ישראל תאבד את מה שנשאר מזכות הקיום שלה ברגע שהיא תצליח להעביר משהו כזה. אבל היא כנראה מפוחדת מהאספסוף של נערי הגבעות, והיא צריכה לתת להם משהו. אחרי הכל, היא אשה ורשמית היא חילונית-מחמד. היא לא בעמדת מיקוח. כשהמהפכה הזו תתחיל לאכול את בניה, אורי אריאל כנראה יהיה בתחתית הרשימה, אבל היא תהיה בראשה.

לפני 30 שנה, היה מקובל לומר בחוגים שמהם באתי – אלה של הציונות הדתית – שצבי יהודה קוק, הבן של, אמר ש”אין לנו סכסוך עם מוחמד הפרטי.” האמירה הזו היתה כמובן עטופה בצדקנות שמן הזית של המגזר. המשמעות שלה היא שאנחנו מנהלי0 מאבק לאומי אבל אין לנו בעיה עם הפלסטיני הפרטי. המילים המדויקות היו ככל הנראה “אם הקרקע הזאת היא של מוחמד, של ערבי פרטי, אין לנו מה לעשות כאן, נלך מכאן.”

זה היה שקר מתחילתו ועד סופו. לא היו קרקעות נטולות בעלים בגדה המערבית ב-1967. אבל זה היה שקר שתנועה שאוהבת להעמיד פנים שהיא מוסרית אהבה לנפנף בו. 40 שנה אחרי אלון מורה, כבר אי אפשר להעמיד פנים שהוא עובד. הבעיה היא, כפי שהיתה תמיד, “מוחמד הפרטי": האדם היושב על הקרקע ושנפגע ישירות מן ההתנחלות.

תנועה שמגלה שהיא שותפה לפשע יכולה לעשות שני דברים. היא יכולה להפסיק את הפשע, אבל זה מסובך מאד – זה כרוך לא רק בנזק פיננסי, אלא גם בהכרה בטעות היסטורית ובחשבון נפש מכאיב מאד. והיא יכולה להכחיש שהוא פשע. הדרך הנוחה ביותר להכחיש שבוצע עוול כלפי מישהו היא להכחיש שלנפגע יש בכלל זכויות. הוא לא כמונו, הוא פחות מאיתנו. וזו הדרך שבה בחרה הציונות הדתית. זו היתה הדרך המתבקשת: אלפי שנים של היסטוריה יהודית נשענו על התפיסה שהלא יהודים אינם אדם.

רצוי, עם זאת, שהקנאים הנוהמים המיוצגים על ידי דברי החלקות של שקד ודומיה יזכרו דבר אחד: אדם איננו יכול לפשוט את אנושיותו של אחר, אבל בנסותו לעשות זאת, הוא מאבד את זו-שלו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הגזלנים בפאניקה

הימין היהודי בהיסטריה מהאפשרות של סימון מוצרי התנחלויות, והוא יוצר ערבוב מכוון בין חרם על ההתנחלויות ובין חרם על ישראל

ההיסטוריון הרומאי טקיטוס היה ידוע בשנאתו לקיסרים, ואחת הדוגמאות המובהקות לכך היא התיאור שלו של נירון השורף את רומא ומנגן בנבל. אחרי שתי פסקאות ארוכות ומושכות לב, כותב טקיטוס בקצרה שלהד”מ, כי הקיסר לא היה בכלל בעיר באותו הזמן. אבל אם אתם בכלל מודעים לקיומו של נירון, מירב הסיכויים הם שתזכרו את תמונת הקיסר הפסיכי על הגג. היא הרבה יותר מוצלחת מאשר ההכחשה.

ישראל הראל, תועמלן ימני, ביצע שטיק דומה לפני מספר ימים: הוא פרסם מאמר ב”הארץ” ל, ובו תיאר מצב נוסח “הפרוטקולים של זקני ציון,” בו בכירי BDS נפגשים ומציינים בסיפוק שדווקא בישראל רושם ה-BDS הישגים. אחרי שתי פסקאות, הראל מציין שלהד”מ. מה הטריד את הראל? מה שהטריד את אביגדור ליברמן: הצעת חוק של מרצ, שקובעת שעל כל מוצר שמופץ בישראל, יצוין הישוב שבו הוא מיוצר. הסיבה לכך פשוטה: הנוכלים מההתנחלויות – ועצם קיומם של המתנחלים נשען על נוכלות ושקר – מודעים לכך שיש ציבור ניכר שלא מוכן לרכוש את המוצרים שנוצרו באמצעות גזל, ועל כן הם מסתירים את מקום היצור. אחד הבולטים שבין הנוכלים הללו הוא העבריין הידוע לשמצה אברי רן, שמשווק את המוצרים של המאחז הבלתי חוקי שלו, גבעות עולם, באמצעות חברת ל.י.ב. שיושבת בכלל במושב עדנים, ובאמצעות חברת הרדוף.

במילים אחרות, הצעת החוק של מרצ היא שוות ערך להצעת חוק שאוסרת על הונאה בכשרות: לציבור שלא מוכן לקנות מוצרי עוול מותר לדעת איפה מיוצרת התוצרת שהוא קונה. כפי שנחשף בדו”ח שמשרד האוצר ניסה להסתיר, 350,000 הישראלים שהתנחלו בשטחים הכבושים אחראים בסך הכל ל-1.47% מהיצוא הישראלי לאיחוד האירופי, שותף הסחר הגדול של ישראל. את המעט שהם מייצרים שם – רובם הם עובדי ציבור, כי המגזר הציבורי שם גדול משמעותית מזה שיש בישראל גופא; ממשלה רזה זה בשבילכם, לא בשבילם – הם משווקים פה.

זכותם של ישראלים בעלי מצפון לא לקנות מוצרים של גזלנים לא צריכה להיות שנויה במחלוקת. אז איך משווק הימין את ההתנגדות שלו להצעת החוק הזו? הוא מבלבל, במכוון, בינה ובין חרם על מוצרים ישראלים בכלל, ומאשים את התומכים בחרם על ההתנחלויות בכך שהם תומכי BDS.

מה שמעלה גיחוך מריר על פיו של מי שמכיר את הוויכוחים האינסופיים עם פעילי BDS, שפעם אחר פעם טענו בזעם קדוש שאין טעם בחרם על התנחלויות אלא שיש צורך בחרם על ישראל כולה, ושכל מי שתומך בחרם על התנחלויות בלבד פוגע במאבק. סביב החרם על מוצרי ההתנחלויות יש קונסנסוס בינלאומי – עד כדי כך שישראל מפצה את המתנחלים על כך שהתוצרת שלהם איננה זוכה לפטור ממכס באירופה. הממשלה העדיפה לפצות את המתנחלים – או, במילים אחרות, לסבסד אותן עוד קצת בכספי המסים שלנו – משום שהיא ידעה איך תסתיים התנגשות עם האירופים סביב השאלה הזו. הבלגאן האמיתי יגיע, והוא יגיע, כשיתחיל החרם לא רק על מוצרי ההתנחלויות, אלא על כל החברות הישראליות שפעילות בהתנחלויות. פתאום בנקים ישראלים יצטרכו להסביר למה הם מעניקים משכנתאות בשטחים כבושים.

כלומר, ממשלת ישראל אומרת דבר אחד לעולם – היא מכירה בשתיקה בכך שההתנחלויות אינן חלק מישראל ובהתאם מוצריהן לא זכאים לפטור ממכס – ודבר אחר לתושבי המדינה. פה, הממשלה צווחת בקול גדול שחרם על מוצרי ההתנחלויות הוא חרם על ישראל, מה שהיא יודעת שהוא שקר.

למה זה קורה עכשיו? אולי כי בקרוב, צפוי האיחוד האירופי להכריז על סימון מוצרי ההתנחלויות. כשזה יקרה, יהיו שני תהליכים מקבילים: הנוכלים מהגדה יגבירו את מאמצי הזיוף שלהם, וכתוצאה מכך יתחיל חרם אמיתי על מוצרים ישראלים, פשוט כי לבעלי עסקים באירופה לא יהיה כוח לברר מאיפה באמת מגיע מוצר. שניים-שלושה מקרים מתוקשרים של זיוף יעשו את זה. כלומר, אם ממשלת ישראל רוצה למנוע חרם על מוצרים ישראלים, היא דווקא צריכה לתמוך בסימון מוצרי התנחלויות – אבל אין לה את האומץ הפוליטי לעשות את זה. היא מעדיפה להעלות את הישראלים לעולה על מזבח טובת המתנחלים. בנוהל.

הצעת החוק של מרצ הוציאה מהחורים את האוטו-אנטישמים של ועד מתנחבלי השומרון, שמיהרו לשלוח מכתב איום לח”כ זהבה גלאון, יו”ר מרצ, ובו ביצעו נסיון סחיטה: הם הודיעו לגלאון שאם מרצ לא תמשוך את הצעת החוק שלה, הוועד ושורה של מפעלים בגדה יפטרו את העובדים הפלסטינים שלהם. כלומר, העובדים הפלסטינים הפכו לבני ערובה של ועד מתנחבלי השומרון; הכל נהיה הגיוני יותר כשזוכרים שהוועד הוקם על ידי גרשון מסיקה, האיש שהמציא את הרעיון של “תג מחיר”, כלומר הפעלת טרור כלפי פלסטינים כדי להעניש על םעולות ישראליות נגד מתנחלים.

skhita

הסחטנים, כמובן, משקרים כשהם אומרים שהפלסטינים שעובדים שם מקבלים זכויות שוות תנאים סוציאליים מלאים, והם משקרים כשהם אומרים שהם יפטרו אותם. הם לא ימצאו עובדים אחרים בקות. בני עם האדונים שמעבר לקו הירוק לא אוהבים לעבוד, ועל כל פנים הם דורשים שכר הולם. על כל פנים, צריך לזכור את האיום הזה בפעם הבאה שהמתנחלים מייללים שהם מקדמים “דו קיום.”

מה שאנחנו רואים בהיסטריה הזו הוא פשוט: המתנחלים וגרורותיהם בממשלה צריכים לרוץ מהר יותר כדי להשאר במקום, כדי להשאר איפה שהיו לפני שנתיים. וזה לא מחזיק. לא לאבד תקווה.

ועוד דבר אחד: בימים האחרונים יש לא מעט רעש סביב ספרו החדש של מייקל אורן, שמאשים את ממשל אובמה בכל מיני האשמות משונות. משום מה מתייחסים אל אורן כאל אדם בעל משקל ולא כאל המינוי האישי של נתניהו בוושינגטון, שמעולם לא היה נטול פניות ותמיד היה איש hasbara שהאמת לא היתה נר לרגליו. לרוע מזלו של אורן, תשומת הלב שהוא מושך גורמת לכך שאנשים בודקים את מה שהוא כותב – ותופסים אותו בקלות בשקר מטומטם. אורן טוען בספרו שהניו יורק טיימס פרסם מאמר של אבו מאזן, שבו כתב אבו מאזן שהפלסטינים קיבלו את הצעת החלוקה של 1947 אבל סירבו לתת לאורן זכות תגובה. בדיקה של המאמר של אבו מאזן מגלה שאין בו שום התייחסות להצעת החלוקה; בדיקה נוספת העלתה שימים ספורים לאחר מכן אמר אבו מאזן שדחיית הצעת החלוקה היתה טעות הסטורית. איך יודעים שאיש hasbara משקר? הוא פותח את הפה. (אני רוצה להודות לליסה גולדמן על ההפניה.)

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

לבית הקברות, קבצנים! (קצר)

האם יש משהו דוחה יותר מעסקני המתנחלים, שמקוששים עוד נדל”ן בעוד גופות מוטלות לפניהם? פוסט קצר בעת גאות שאט נפש

בשנות השמונים, למיטב זכרוני אחרי הפיגוע באזור בית הדסה ב-1980, נטבע לראשונה הביטוי “תגובה ציונית הולמת”: המשמעות שלו היתה שאחרי פיגוע, תקים הממשלה התנחלויות חדשות. אחד המקרים המפורסמים, שתואר בספר “אדוני הארץ” של זרטל ואלדר, הוא של מתנחלת שסירבה לאשר לקבור את בנה, כל זמן שהממשלה לא מאשרת להתנחלות הבלתי חוקית שלה בית קברות. וכמובן, מרגע שיש בית קברות כבר אי אפשר להסיר את הקוץ. מאז, ספסרי הדמים של ההתנחלויות עושים כמיטב יכולתם להוון כל מוות של מתנחל לעוד נדל”ן גזול, עוד אדמות שלא שלהם, עוד אישורי בניה.

שני עיתונים, “ידיעות אחרונות” ו”הארץ,” דיווחו היום (ו’) שהשרים נדהמו לגלות בכניסה לישיבת הקבינט ביום שני, אחרי גילוי גופות שלושת החטופים, את המחבל הוותיק זאב “זמביש” חבר; שמו המקורי היה פרידמן, והוא החליף אותו אחרי שנכלא בפרשת המחתרת היהודית. לצידו התייצב השר אורי אריאל, שאיננו חבר בקבינט אבל הגיע כדי לסייע לחבר לקושש עוד כמה היתרי בניה.

כשכל זה קרה, כמובן, שאר מנהיגי המתנחלים דרשו מהציבור להתאחד סביב האבל שלהם, והכותבים שלהם יצאו בשצף קצף נגד מי שלא השתתף בו. ביום החטיפה עצמו, שכזכור היתה שמועה מושתקת עד שעות אחר הצהרים, תקפו כותבים סרוגי כיפה את תל אביב הנהנתנית, המושחתת, שחוגגת את מצעד הגאווה בעוד נערים יהודים נחטפים. הם רק שכחו לציין שאסור היה לכתוב את זה.

ככה זה עובד. הציבור המקומבן ביותר בין הים לנהר חוטף מכל הבא ליד, דורש בצד אחד של פיו הזדהות ציבורית יוצאת דופן, גורף כמות פנומנלית של כספי הציבור, בונה לעצמו מדינת רווחה בצד הלא נכון של הגבול – ובו זמנית ממיר את ילדיו המתים בעוד קצת נדל”ן, עוד אדמות שדודות, עוד רשיונות בניה, הכל תוך שהוא מאשים את הציבור הכללי שהוא “חסר ערכים.” בציבור הערכי בעיניו נהוג להאשים את מנהיגי הציבור הכללי בשחיתות; היש שחיתות רבה יותר מהמרת דם ילדיך בעוד רשיון למרפסת? מאליהם צפים דבריו של ביאליק:

לבית הקברות, קבצנים! וחפרתם עצמות אבותיכם

ועצמות אחיכם הקדושים ומלאתם תרמיליכם

והעמסתם אותם על שכם ויצאתם לדרך, עתידים

לעשות בהם סחורה בכל הירידים…

ואחר כך, מה שסיננו רבנים חרדים בשנות השמונים: עיניים להם ולא יראו, שמתקיימת בהם קללת חיאל בית האלי: בבכורו ייסדנה, ובצעירו יציב דלתיה.

והם לוקחים אותנו איתם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הגאולה החסלנית של הימין היהודי

מה ההבדל בין ישראל הראל ובין כותבי “תורת המלך”? קטן הרבה, הרבה משחושבים

ישראל הראל, מיוצרי גוש אמונים, נחשב בדרך כלל לפן המתון, השפוי, של הימין המתנחל. עד שטורחים לקרוא את מה שהוא כותב בפועל. והוא כותב כבר הרבה זמן: עשרות שנים, כמדומני, ב”הארץ,” והוא היה העורך של “נקודה,” בטאון ההתנחלויות שאשכרה הציג בשעתו פן של ימין אינטלקטואלי (בניגוד, למשל, לחיקוי הזול שמוכרים לנו היום ב”מידה”.) לא, בקצרה, אדם שלא מבין מה הוא כותב. וזה מה שהיה לו לכתוב ב”הארץ” על מבצע “שובו בנים” ביום חמישי האחרון:

“מה שהכריע מלחמות, ניתן לומר את רוב המלחמות — בוודאי בעידן המודרני — היה שבירת האוכלוסייה האזרחית. מה ששבר משטרים אפלים, הוא גם מה שישבור, אם הממשלה לא תכרע תחת הלחצים מבפנים (בעולם, על רקע גל החטיפות ההמוניות הפוקד אותו והטבח האין סופי בארצות ערב הנאורות והאציליות, כמעט שאין התעניינות בחטיפה הזאת ובתוצאותיה), ותמשיך בלחץ, במיוחד על האוכלוסייה המטמיעה בקרבה את החטופים והחוטפים, ייתכן שנשיב את הבנים הביתה. ואם, חלילה, לא נמצאם, מי שחטף, מי שנתן לו מחסה, מי שתומך בו, יספוג מכה שממנה לא יתאושש לאורך שנים, בוודאי מבחינה צבאית. גם זו מטרה ראויה, מאוד ראויה.”

למעשה, אני מתקשה לחשוב על מלחמה שהוכרעה על ידי “שבירת האוכלוסיה האזרחית.” מלחמת העולם הראשונה הוכרעה לא ב”חורף הלפתות” של 1917, ולא על ידי ההרעבה של האוכלוסיה הבריטית, אלא בשבירת המתקפה הגרמנית של תחילת 1918. במזרח, היא הוכרעה על ידי תבוסה צבאית מהדהדת רוסית ב-1917 – תבוסה צבאית, שרק אחריה הגיעה מהפכת פברואר, ורק אחריה הגיעה (על ידי, צריך להזכיר, סוכן גרמני, שנשלח לרוסיה בקרון מיוחד) ההפיכה הבולשביקית. מלחמת העולם השניה הוכרעה בחזית המערבית כשהצבא הגרמני הושמד עד יחידותיו האחרונות; סבל האזרחים לא עניין את ההנהגה הנאצית כלל, באותה המידה שסבל האזרחים הרוסים לא עניין את הנהגת המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. אפילו במקום שבו ניהלו הגרמנים מלחמה פראית בצורה יוצאת דופן כנגד האוכלוסיה – בלארוס, יוגוסלביה, יוון – המלחמה לא הוכרעה על ידי פגיעה באוכלוסיה אלא בפעולות צבאיות. יפן נכנעה אחרי שתי פצצות אטום, כן, אבל רק אחרי שהמנהיגות שלה הבינה שאין לה יכולת צבאית כלשהי.

ישראל הראל, 2011

מלחמת האזרחים הסינית הוכרעה בשדה הקרב, אם אפשר היה לקרוא לזה כך; שני הצדדים הרגו בפראות באוכלוסיה, אבל לא זה היה הגורם המכריע. מלחמת העצמאות הישראלית, למרות טיהור אתני, הוכרעה בסופו של דבר בשדה הקרב בין צבאות סדירים או סדירים למחצה. מלחמת קוריאה – התנגשות בין צבאות סדירים. מלחמת ויאטנם היתה, בעליל, מלחמה “עממית”, שבה הופנה חלק עיקרי מן הכוח הצבאי האמריקאי כנגד האוכלוסיה – אבל, כזכור, לא צפון ויאטנם ותומכיה בדרום המדינה הם שהובסו. מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים היו מלחמות קונבנציונליות לגמרי. במלחמת לבנון הראשונה, ניהלה ישראל אמנם מערכה נגד אוכלוסיה אזרחית – שבעצמה היתה עסוקה במלחמת אזרחים פרועה – אבל, איך לומר, לא ממש ניצחה בה.

אז על מה לעזאזל מדבר ישראל הראל? אה. הוא מהדהד לנו תפיסה שאומרת שמלחמה היא טוטאלית, ושכדי לנצח בה – צריך לשבור לא את צבא האויב אלא את העם שלו. זו תפיסה שאומרת שבמלחמה מותר הכל. והיא כבר צריכה להיות מוכרת לנו באופן לא נעים. אנחנו יודעים מי היו האידיאולוגים של תפיסה של “מלחמות בן עמים”, לא בין פרטים או צבאות. וזו תפיסה שאף פעם לא עמדה במבחן ההיסטוריה, מה שלא הפריע למי שדוגל בה להמשיך לדגול בה. כי המטרה, בסופו של דבר, היא לא נצחון צבאי – היא “שבירתו”, או במילים אחרות שעבודו או השמדתו, של עם אחר.

שימו לב למה שאומר הראל: הוא רוצה שננהל מלחמה נגד האוכלוסיה הפלסטינית גם אם זה לא יביא להחזרת החטופים. הוא רוצה להלחם לא רק נגד “מי שחטף”, אלא גם נגד “מי שנתן לו מחסה” ו”מי שתמך בו.” וזה בסדר, הוא אומר לנו: העולם יתעלם. אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים.

אז זה הצד ה”מתון” של מועצת יש”ע: קורא לפשעי מלחמה כמדיניות. כי, כן: ניהול מלחמה נגד אוכלוסיה ולא כנגד אויב הוא, בהגדרה, פשע מלחמה. עכשיו בוא נראה מה יש למתנחלת-מחמד אחרת, קרני אלדד, לומר בנושא. היא צוטטה ככותבת ש

“אני רוצה נקמה. אני לא רוצה שראשי המדינה ומערכת ביטחון יתייחסו לחטיפה הזאת כאל אירוע כירורגי שיש לפתור אותו ולהכיל את ההתפרעויות. אני רוצה להשתגע. לקחת כפר ולגרש לירדן, לעצור את כל פעילי חמאס ביו"ש, להפגיז קני טרור בעזה, לא לאשר ניתוח לאשתו של אבו-מאזן, לסגור מסגדים, לנתק חשמל, לחקור עצורים בכל דרך שנמצא לנכון עד שיגלו לנו איפה הילדים שלנו. לגרום להם לסבול כמו שאנחנו סובלים. כי אחרת הם יחטפו שוב. צריך לשבור את הכלים.”

לגרום להם לסבול כמה שאנחנו סובלים. זה המשפט שבו פונה האופה בעל בית הלוויות אל דון קורליאונה בתחילת הסרט, כשהוא רוצה נקמה בצעירים שאנסו את בתו. זה המוסר של קרני אלדד.

עכשיו ניקח כותב שלישי. זה מה שהיה לו לומר:

“אם מוכרחים לפגוע בחפים מפשע, ובמלחמה ברשעות ובטרור מוכרחים לנהוג כך, מוטב לשנות את סולם הערכים ואת סדרי העדיפויות. אם כעת נוהגים לשלוח חיילים חפים מפשע למלחמות מסוכנות, נעדיף לפגוע במחפים על פשע, וגם באלה שעל הגבול בין להיות חפים מפשע לבין מחפים על פשע (כמו תינוקות בני משפחת הרשעים, שאמנם כעת חפים מפשע אבל כמעט בודאי יגדלו להיות מחפים על פשע). פגיעה בהם תביא לריווח לא רק בטווח המיידי – בו הכרח שתהיה פגיעה בחפים מפשע – אלא גם בטווח הרחוק.”

ההדגשות שלי. הדובר הוא יוסי אליצור, אחד מכותבי “תורת המלך.” הוא אומר את הדברים לאתר הפצת השנאה “הקול היהודי.” אז כן, לאליצור יש פטיש מסוים עם הרג תינוקות, אבל ההבדל בינו ובין הראל הוא בסך הכל טון טיפה יותר מכובד. ההבדל בינו ובין אלדד (”לחקור עצורים בכל דרך שנמצא לנכון”) לא קיים.

בסופו של דבר, כמסתבר, ההבדלים בין ה”ימין המתנחל המתון” ובין אנשי “תורת המלך” לא באמת קיים. בסופו של דבר, זה גם סביר לגמרי. בבסיס ההנחה של התיאולוגיה של המתנחלים, עומדת התפיסה שההתנחלות והקמת מדינה יהודית חדשה היא “ראשית תחילת גאולתנו,” ושמי שמתנגד לה הוא מי שתמיד מביא לכך ש”אין כס יה שלם”, זה ש”מלחמה ליהוה בו מדור דור” – עמלק. עצם הנסיון “לעכב את הגאולה” מעיד על כך. ואנחנו יודעים מה צריך לעשות בעמלק. אליצור כותב את זה במפורש, אלדד מפנטזת על עינויים ועל טיהור אתני, והראל – במשלב גבוה יותר, כמובן – כותב על “שבירת האוכלוסיה האזרחית.” הראל לא אומר מה יקרה הלאה: מה יקרה אחרי שהאוכלוסיה הפלסטינית תשבר. זו, הרי, הנקודה שבה המתנחלים לא נוגעים אף פעם: איך ייעלמו הפלסטינים, שהרי הגאולה מצריכה את היעלמותם. חלקם מפנטזים על מחנות השמדה, אבל הרוב מעדיפים לא לדבר או לחשוב על זה.

דניאל גולדהאגן, כשכתב את הספר השנוי מאד במחלוקת שלו, “תלייניו מרצון של היטלר,” טען שההבדל בין האנטישמיות הנאצית ובין האנטישמיות במקומות אחרים הוא שבגרמניה הנאצית התפתחה “אנטישמיות חסלנית” (eliminationist antisemitism). זו תיאוריה פשטנית מאד, שמתעלמת מהרבה גורמים חשובים – כמו, למשל, העובדה הקרדינלית שהרצח בוצע על ידי חיילים שביצעו פקודות – אבל יש בה יסוד בסיסי חשוב. כשחברה משכנעת את עצמה שהיא יכולה להגיע לגאולה (והאנטישמיות הנאצית בהחלט היה בה יסוד של גאולה) באמצעות הרג של אחרים, חלק ניכר מהחסמים הנפשיים להרג מוסרים. כשהאוכלוסיה המיועדת להשמדה נמצאת, בנוסף, במלחמה עם האוכלוסיה ששוקלת את ההשמדה, דברים נהיים קלים יותר.

לגזור ולשמור, לפעם הבאה שמתנחלים “מתונים” יאמרו לכם שרוב הציבור שלהם מזדעזע מ”תורת המלך.” הציבור הזה יודע להביע זעזוע. שאלו את יואל בן נון, שהעז לחשוף את הרבנים שקידמו את רצח רבין ונאלץ בשל אמירת האמת הזו להסתובב עם שומרי ראש. הוא לא הוקיע את אליצור והאחרים – ועכשיו ישראל הראל נותן להם כסות מהוגנת.

עוד דבר אחד: שי פירון אמר בו זמנית היום שהוא מתנצל על האמירות שלו על חוסר יכולתם של גאים לנהל זוגיות, ושזו אמונתו הדתית ומה אנחנו רוצים ממנו. ובכן, שר הפנים של ש”ס, יצחק פרץ, התפטר בשעתו מתפקידו אחרי שבג”צ אילץ את משרד הפנים לרשום גרים רפורמים כיהודים. אם פירון איננו מסוגל להיות בו זמנית גם השר של ילדיהם של גאים, שצריכים לשמוע את שר החינוך שלהם אומר על הוריהם שהם אינם זוג ושהם עצמם אינם חלק ממשפחה; אם הוא לא מסוגל למלא את שבועתו ולייצג את כל הציבור; אם הוא חייב לחשוב שגאים אינם כשאר בני האדם, ואינם יכולים להקים משפחה; אם, בקצרה, פירון מוצא פער עמוק מדי בין אמונתו ובין שבועתו – יואיל ויילך בעקבותיו של פרץ, ויתפטר.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

פרוייקט 300: העוורון המובנה של התקשורת

איך השתלטות על מתנחלים שפלשו לתחומי בורין הופכת בתקשורת הישראלית ל”שלושה ישראלים הותקפו בשומרון”. כמה הערות על עיוורון מכוון

יש כפר פלסטיני בשם בורין, שמותקף דרך קבע על ידי אזרחים ישראלים, לעתים קרובות בסיוע צבאי צמוד. הפורעים מגיעים לעתים קרובות מכיוון יצהר. בשבועות האחרונים, מאז שהשתלטה פלוגה של מג”ב על אחד ממוקדי ההסתה האנטי-פלסטינית – ישיבת “עוד יוסף חי” שביצהר – מדווחים בבורין על ירידה משמעותית במספר התקריות. בכלי התקשורת כבר העירו שהעליה בפשעי שנאה בישראל נובעת מכך שמורחקי יצהר מסתובבים בישראל, אבל זה מחוץ לתחום הטיפול של הפוסט הזה.

ולמרות הירידה במספר התקריות, פטור בלא כלום אי אפשר. מוקדם יותר השבוע, ב-12.5.14, חדרו שלושה אזרחים ישראלים, חמושים באקדחים ורכובים על שני טרקטורונים, לבורין – כשהם מגיעים לכניסה לשכונה המזרחית בכפר, נקודה שבה היו עימותים רבים עם מתנחלים שהגיעו מכיוון גבעת רונן. תוך זמן קצר, תושבי המקום הקיפו את שלושת הישראלים, אילצו אותם למסור את כלי הנשק, ואחר כך העבירו אותם, באמצעות המת”ק, לכוחות הצבא. לפולשים לא נגרם כל נזק, אם כי הפלסטינים השמידו את אחד הטרקטורונים.

להוציא מקרים יוצאי דופן, התקרית לא תוארה כך בתקשורת הישראלית. שם, כל מגע עם פלסטינים מתואר אוטומטית כלינץ’ בפוטנציה, והישראלים תמיד מתוארים כקורבן. במקרה הנוכחי, אפשר להביא את הצורה שבה תיאר ynet את התקרית: “שלושה מתנחלים נכנסו בטעות לכפר פלסטיני בשומרון.” זו אכן הטענה של המתנחלים, כפי שהובאה למשל על ידי שגיא קייזלר, המכונה “מנכ”ל ועד מתיישבי השומרון," שבארגון המפוקפק שלו כבר עסקתי. אבל האם הטענה הזו נכונה? והאם יש טעם לצטט אדם כמו קייזלר, שביתו הבלתי חוקי נהרס לפני מספר חודשים? האם ynet אכן חקר, בדק והגיע למסקנה שהמתנחלים הגיעו לבורין “בטעות”? או שהוא פשוט ציטט את עמדת המתנחלים כעובדה?

אבל ynet עוד סביר לעומת מאקו, שם חתום ניר דבורי על הכותרת “שלושה ישראלים הותקפו בכפר פלסטיני בשומרון” – כותרת שקרית, כי אף אחד מהישראלים לא הותקף והם גם לא טענו שהותקפו. החרפה העיתונאית של דבורי ממשיכה: הטקסט שלו מתחיל ב”רק במזל זה נגמר ללא נפגעים,” וממשיך ב”שלושה מטיילים ממושב יקיר ליד אריאל, שיצאו היום (ב’) לטיול טרקטורונים בשומרון […] לטענתם נשדדו על ידי פלסטינים, ששרפו את כלי הרכב וגנבו כלי נשק שהיו ברשותם. המטיילים חולצו על ידי שוטרים פלסטינים.”

אף מילה כאן לא נכונה. דבורי מתחרה כאן על פרס יאיר לפיד בדחיסת טעויות לטקסט קצר. קודם כל, ה”רק במזל” הזה? לא היה שם “מזל.” היתה שם החלטה מודעת של התושבים. “שלושה מטיילים” מקבל אוטומטית את הגרסה של המתנחלים, מבלי להביא – לא בפסקה הראשונית הקריטית, הפתיח, שכל עיתונאי מתחיל יודע שרוב הקוראים לא עוברים אותה – את הגרסה הפלסטינית, ומבלי שדבורי מסביר מדוע הוא מקבל אותה.

הלאה. יקיר איננו “מושב”, הוא התנחלות שמגדירה את עצמה כישוב קהילתי. הפלסטינים השמידו אחד מכלי הרכב, לא את שניהם, והם לא “שדדו” את המתנחלים וגם לא “גנבו” את כלי נשקם. כלי הנשק הועברו לצה”ל, יחד עם הפולשים. המתנחלים לא “חולצו על ידי שוטרים פלסטינים”; תושבי בורין הם שזימנו את השוטרים הפלסטינים, שהעבירו אחר כך את הפולשים לידי צה”ל.

חשוב לציין שדבורי צריך לדעת שהטקסט שלו שקרי: הפסקה הסופית שלו מציינת עובדה – “כלי הנשק, יחד עם טרקטורון אחד, הועברו גם הם לידי צה”ל” – ואף על פי כן, בפתיח, אמנם תוך הסתייגות (”לטענתם”), הוא כותב שהמתנחלים “נשדדו” ושנשקם “נגנב.”

מה קורה פה? פשוט מאד. הישראלים לא מקבלים מהתקשורת שלהם מידע אמין על מה שמתרחש בשטחים כבר די הרבה זמן. בכלי התקשורת החליטו שלא לעצבן את הציבור. הוא יכול להחליף ערוץ בקלות, או להפסיק לקנות את העיתון. עדיף להתחנף אליו, או אל מה שכלי התקשורת רואים כמיינסטרים שלו. כתבי ההתנחלויות מתחנפים למתנחלים – דוגמא קלאסית היא השימוש ב"מושב" לתיאור ההתנחלות יקיר, ודוגמא אחרת היא דיבור על "התיישבות" ו"מתיישבים" במקום "התנחלויות" ומתנחלים" – ואף שיחסים כאלה בין עיתונאים למקורות לגמרי לא מוגבלים לתחום הזה, כאן הם מזיקים יותר. הם מאפשרים נורמליזציה של ההתנחלויות, את תפיסתן כסדר הטבעי – ולא את מה שהן, קרי עבירה על המשפט הבינלאומי ועילה מרכזית לבידודה של ישראל. בכך התקשורת הישראלית מועלת בתפקידה.

התוצאה היא שאם אתם רוצים לדעת מה קרה בפועל בשטחים שכבושים על ידי ישראל, לעתים קרובות כדאי לכם לדלג על הדיווחים בכלי התקשורת הממסדיים. הם יחסירו מהידע שלכם, לא יוסיפו עליו.

ביקשתי את תגובתו של ניר דבורי. עד כה היא לא התקבלה. אם תתקבל, אפרסם אותה.

ועוד דבר אחד: חמושי צה"ל הרגו היום (ה') שני קטינים פלסטינים במהלך הפגנות יום הנכבה, ופצעו ילד באופן אנוש; מצבו, בעת כתיבת פוסט זה, לא ידוע. התקשורת הישראלית דיווחה על כך באיחור ניכר, והיתה עסוקה בעיקר בסיקור פרשת שולה זקן. אם מישהו היה צריך עוד הדגמה למה שנכתב למעלה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

דמעות התנין של תומכי יצהר

אורי אליצור, הכותב בשכר של נתניהו, מסרב לגנות את יצהר. הוא רק שוכח להזכיר לנו את עברו – ואת עמדת מזכירות יצהר

לימין היהודי יש שיטה. פעם בכמה שנים, הוא עושה מעשה שמעלה עליו את חמת הציבור. זה יכול להיות רצח ראש ממשלה, זה יכול להיות נסיון מרד, זה יכול להיות סתם תקיפה של חיילים. עיתונאים שנמנעים מלדווח על ההתפרעות הרגילה של אנשי המופת מהגבעות – זו שמסתיימת בפלסטינים פצועים על בסיס יומי כמעט, כמו גם בהצתה סדירה למדי של רכוש – קורעים אז את בגדיהם ומקוננים: מה זאת היה לנו. מי יכול היה לדעת. רעם ביום בהיר.

המגזר מובא במבוכה. בהתחלה יש כמה גמגומים. אחר כך יש נסיון מהיר למצוא שעיר לעזאזל כדי להשליך להמון הזועם, תוך מלמול המנטרה על “עשבים שוטים,” “קומץ שאי אפשר להשליך ממנו על כל השאר”, תוך התעלמות בוטה מכך שעד לפני חמש דקות, עד שגרמו מבוכת יח”צ, העשבים השוטים היו מיטב הנוער וה”קומץ” המפורסם נהנה מגיבוי רבני וציבורי רחב.

ואז מגיע השלב השלישי: זה שבו מואשמת התקשורת, והשמאל הישראלי, בכך שהם רוקדים על הדם, ובמקביל נסיון לגמד את האירוע. אחרי רצח רבין זה קרה תוך שלושה ימים. מועצת יש”ע הגדילה לעשות וגינתה את רבין כבר בהודעת הגינוי של רציחתו. חגי סגל, טרוריסט מדופלם, כתב למחרת הרצח טור שכותרתו היתה “מה עשית, משוגע.” כאילו לא היתה הסתה. כאילו לא הוציאו הרבנים את תלמידי הישיבות לגעות “בדם ואש/את רבין נגרש” בכיכרות וברחובות, כאילו יגאל עמיר לא היה השפיץ שבשפיץ של הציונות הדתית, כאילו הוא לא יצא למשימת הרצח שלו אחרי שקיבל גיבוי רבני. אנחנו גם יודעים מי הרבנים: דב ליאור ונחום רבינוביץ’.

לעתים קרובות, השלב השלישי מסתייע, כמו בג’ודו, בכוחו של האויב. או, ליתר דיוק, בשימוש היתר שלו בכוח. במקרה של רבין, ההתנהלות של הממשלה כמו תרנגולת ערופה וההיסטריה שהובילה לכמה מעצרים – הרבה פחות ממה שחושבים, אגב – בגלל התבטאויות בזויות אך חוקיות לגמרי, הובילה לטענה שהציבור הדתי הפך לנרדף. במקרה של פינוי גוש קטיף, השימוש באיזה סרטון שנוי במחלוקת של אנשי הרבנות הצבאית היה אמור לעשות את זה, אבל לא כל כך הצליח מחוץ למגזר. ההשתוללות המשטרתית בעמונה סיפקה את החומר לקינה.

במקרה של יצהר, תגובת הנגד היא ההשתלטות של כוחותינו האמיצים על מבנה הישיבה (הריק) של ישיבת “עוד יוסף חי.” האנשים שלא העזו לעצור לפני שנתיים את דב ליאור כשהיה מבוקש לחקירה, העזו עכשיו, כשהם מגובים בגל ציבורי, להשתלט על הישיבה שממנה יצא הספר שעליו חתם ושבשלו אמור היה להיחקר.

ומיד לאחר מכן, התחילו זעקות השבר של הציונות הדתית: אוי-אוי-אוי מה עושים לנו. עכשיו, במובן בסיסי למדי, הם צודקים. אף אחד לא קשר, או על כל פנים לא הציג פומבית ראיות שקושרות, את ישיבת “עוד יוסף חי” לפוגרומים האחרונים של יצהר. אלא שזה כמובן קשקוש. האנשים שמקפידים על קוצו של יוד בזכויות הקניין של ישיבת “עוד יוסף חי” לא אמרו מילה כשהצבא הודיע שהוא מתכוון להפקיע 180 דונמים עבור עפרה, שהיא – נזכיר שוב – מאחז בלתי חוקי גדול מהמקובל.

אורי אליצור, אחד הכותבים הבכירים של המגזר, פרסם מאמר שבו הצהיר שהוא לא מתכוון לגנות את הפורעים של יצהר. וואלה.

השאלה היא מתי אי פעם גינה אליצור אלימות מתנחלים. הוא בכיר יחסית במגזר: בין השאר שימש מנכ”ל לשכת ראש הממשלה נתניהו (בכהונתו הראשונה.) בשנים האחרונות הוא שב לשמש ככותב נאומים עבור נתניהו.

אלא בשנת 2004, כשהתחילו הדיונים הראשונים על ההתנתקות, התראיין אליצור ל”בשבע,” שם אמר את הדברים הבאים: “כיוון שמדובר בפקודה בלתי חוקית, ומי שיבצע אותה הוא שיועמד לדין. לא בלתי הגיוני בעיני שהדברים יגיעו לכדי שפיכות דמים. כל אוכלוסיה בעולם תנהג כך בסיטואציה דומה, אם כי אינני סבור שזה יועיל למניעת הפינוי. בעיני, כל הפעלת כוח, מלבד נשק חם, היא לגיטימית במקרה כזה. בדיעבד, גם מי שיפצע את אלו שבאו לפנות אותו – אקבל בהבנה את התנהגותו.”

כלומר, אם מדינת ישראל מחליטה לפנות מבנים משטחים שבהם היא מחזיקה בתפיסה לוחמתית, מבחינת אליצור אין שום בעיה להתנגד באופן אלים לפינוי, כל זמן שההתנגדות עוצרת בנשק קר ומוגבלת לפציעה ולא להרג.

לאליצור היה עשור לחזור מהדברים האלה. עד כמה שידוע לי, הוא מעולם לא עשה זאת. צריך לזכור את הדברים האלה, בפעם הבאה שיאמרו לנו שמדובר בעשבים שוטים: הנה בשר מבשרו של ממסד המתנחלים, לא רק שלא מוכן לגנות את אלימותו של “הקומץ” – הוא נתפס ברגע נדיר שבו הוא מחלק לו הנחיות על גבולות האלימות המותרים.

בימים אלה, נהוג לטעון בקרב המגזר – על ידי אליצור ואחרים – שאי אפשר לשפוט את כל תושבי יצהר בגלל מעשיהם של אנשים בודדים. שוב, צריך להצביע על הצביעות של אנשים שאין להם שום בעיה עם דרישה להטלת עוצר או אף להחרבת כפרים, כל זמן שאלה פלסטיניים כמובן, בשל פעולה של בודדים מתוכם; אבל הפעם הצביעות היא לא לב הסיפור. הטענה הזו היא, בקצרה, קשקוש.

כפי שדיווח איתמר פליישמן, זמן קצר אחרי ההתקפה על כוחות צה”ל, נערך דיון בנושא במזכירות יצהר. על הפרק: הדרישה של חלק מחברי המזכירות להסגיר לרשויות את הפורעים. ההצעה נפלה.

שאר הדיווח של פליישמן עוסק בוויכוח הפנימי ביצהר, סביב השאלה האם מותר להפעיל אלימות רק נגד פלסטינים או גם נגד חמושי צה”ל. ההתנחלות, כך נטען, קרועה בין שני הצדדים. הידיעה הזו מחמיצה את הסיפור.

והסיפור הוא פשוט: יש מועצה מקומית, מזכירות יצהר, שמקבלת תקציבים מהשלטונות בישראל; שחוסה תחת ההגנה של צה”ל; ושבמקביל יודעת מי הם האנשים המבוקשים על ידי המשטרה בשל פגיעה בכוחות צה”ל, אבל מסרבת לעשות את חובתה האזרחית ולהסגיר אותם. לא קומץ, לא עשבים שוטים – הגוף הנבחר של יצהר הוא זה שפעל כך. על הסגרת פורעים שפוגעים בפלסטינים, כמובן, אפילו לא מדברים.

במדינה נורמלית, מזכירות יצהר היתה מוכרזת אחרי האירוע הזה כגוף ממריד, מתייחסים לתושבים כאל מורדים, ומקפידים על אכיפת חוק קשוחה מהרגיל במקום.

אל תדאגו, זה לא יקרה. הצבא צריך את המתנחלים יותר מדי. אם תיעלמנה ההתנחלויות, ייעלמו גם רוב המשימות שלו והציבור ייזכר שמדובר בעצם בגוף מנופח, בזבזני ורשלן. עוד כמה שבועות של קריצות לכל הכיוונים, והעסק ייגמר. הקצינים הבכירים, שיודעים שעתידם תלוי בלובי המתנחלים, לא ימהרו לשרוף את הגשרים.

ומועצת המורדים של יצהר תשאר במקומה, מקבלת חיפוי פובליציסטי ממסיתים ותיקים כמו אליצור.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

דוד רותם משתין מהמקפצה

ח”כ דוד רותם הוא נוכל שמנצל את תפקידו כדי להגן על מעשי נוכלות של המגזר שלו

הכנסת ראתה, לאורך ההיסטוריה שלה, לא מעט חברי כנסת שמעלו בחובתם לציבור, אבל מה שהרשה לעצמו אתמול (ה’) ח”כ דוד רותם (הליכוד ביתנו) היה שיא חדש.

ועדת חוק, חוקה ומשפט התכנסה בבוקר אתמול לדיון נוסף על החלת חוקי השקיפות גם על החטיבה להתיישבות, לכאורה גוף שמחלק כספים לשלל ערים וישובים אבל בפועל צינור הכספים השחורים של ההתנחלויות. כפי שדיווחתי לפני שבועיים, רותם כבר נקט בתרגיל מסריח – ניצל את העובדה שרוב חברי הוועדה נתקעו בפקקים והעביר מחטף, יחד עם מתנחלת אחרת (שולי מועלם מהאחים היהודים), שבמסגרתו ערך הצבעה רק עם מועלם ודחה את הדרישה לשקיפות.

חברת הכנסת זהבה גלאון הגישה ערעור, ואתמול אמור היה להתנהל דיון חריג בעת הפגרה בנושא. אבל, כפי שאפשר לראות מפרוטוקול הוועדה, שאין לכנות אותו אלא כמדהים, רותם טירפד את הדיון הזה. גם כאן, הוא נעזר בחברת האחים היהודים: אורית סטרוק אמרה שהיא זקוקה לערוך התייעצות סיעתית, ורותם – שיודה אחר כך (אפשר לשמוע את הדיון כאן) שהוא נוהג להקציב לכך חמש דקות – דחה את הדיון עד אחרי חופשת הפסח. כשנשאל למה, הוא ענה בצורה ישירה: “אני רוצה למנוע מכם לקבל מידע ולהשתמש בו להגיש בג”ץ כדי למנוע בנייה ביו”ש.” הוא אמר עוד שהוא מתכוון לקבור את הנושא “קבורת חמור,” והודיע שכן, הוא ייצג בעבר את החטיבה להתיישבות.

התרגלנו להונאה של מתנחלים ועוזריהם, אבל כאן יש עליית מדרגה. אם בדרך כלל, המתנחלים מקפידים על מראית עין כדי שנחשוב שהנוזל שהם מזרזפים עלינו הוא גשם, כאן משתין עלינו רותם מהמקפצה. כאן המקום להזכיר, שוב, שרותם הוא מתנחל; ושהוא היה מעורב בעבר בחוזה מפוקפק מאד מטעם חברת הפשע המאורגן “אמנה.” אם הוא מנסה למנוע שקיפות על הכספים שמעבירה החטיבה להתיישבות, הוא כנראה יודע איזה פשעים מסתיר חוסר השקיפות הזה.

רותם, מעבר להיות מתנחל וחובש כיפה – אתם יודעים, המגזר שטוען בעקביות שפיסת הבד שעל ראשו היא סימן למוסריות נעלה יותר מזו של שאר בני האדם – הוא גם חבר כנסת ונציג הקואליציה. הוא אומר במפורש שהמטרה שלו היא הסתרת מידע מהציבור, ושיבוש היכולת של אזרחים לעתור לבג”צ נגד ניצול לרעה מצד הממשלה של כוחה ושל כספי הציבור. תפקידו של פרלמנט – תפקידו העיקרי – הוא פיקוח על הממשלה; רותם, בשם המגזר שלו, לא רק שלא מאפשר פיקוח, הוא משבש אותו.

המהלך של רותם הופך אותו מסתם עורך דין מפוקפק ובהמה גסת רוח באופן כללי למי שמסייע – במוצהר! – להסתיר עבירות, ובהתאם גם לחשוד בעצמו בביצוע עבירות. מעתה, בכל פעם שמעבירים כספים להתנחלויות, הנחת היסוד שלנו צריכה להיות שעד שיוכח אחרת, מדובר בעבירה על החוק ובהונאת הציבור.

מהבחינה הזו, הציבור החופשי בישראל צריך להודות לרותם על כך שבגסות הרוח שלו, הוא הסיר את הכסות מעל עינינו. רותם מושך זמן; יש להניח שהוא ושולחיו יודעים שהזמן הזה יאזל, ועל כן צריכים להיות ערוכים למחטף הבא של המתנחלים ועוזריהם, כנראה ברמה הממשלתית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הפוגרומיסטים של ועד מתיישבי שומרון

הבוקר אירעה תקרית שכלי התקשורת הישראליים יתעקשו לא לדווח עליה. קבוצה של הפלסטינים מהכפר בורין, שמנהל תחרות קשה עם חברון על תואר המקום הארור ביותר בגדה המערבית, יצאו לסלול כביש. הסלילה התבצעה בתיאום ובליווי של הצבא. קבוצה של פוגרומצ’יקים יהודים ירדה אליהם ותקפה אותם באבנים. במקום נכחו חיילי צה”ל. כהרגלם, הם הועילו ככוסות רוח למת. אחד הפלסטינים, תחקירן “יש דין” מוניר קאדוס, הותקף באבנים ונזקק לפינוי ולטיפול רפואי. (גילוי נאות: הח”מ מספק שירותי כתיבת בלוג בתשלום ל”יש דין.” הפוסט הזה לא נכתב על דעת “יש דין.”)

האזרחים הישראלים לא הגיעו לשם במקרה. עמוד הפייסבוק של ארגון שקורא לעצמו “ועד מתיישבי השומרון” פרסם, זמן קצר לפני התקרית, קריאה בזו הלשון: “תושבי רונן קוראים לעזרה דחופה לאחר שערבים מבורין החלו לסלול כביש סמוך לגבעה (בזמנו הצליחו לעצור שם את העבודות). מי שיכול שיגיע. נא להפיץ.” על הקריאה הזו חזר אתר הפוגרומצ’יקים של ישיבת “עוד יוסף חי” מיצהר, “הקול היהודי.”

Screenshot 2014-03-23 13

רגע, יאמר הישראלי הנבוך, אם היהודים שם חוששים כל כך מסלילת כביש שמתקרב למאחז שלהם, למה הם לא פונים למשטרה ולצבא? למה הם לא נוהגים כמו כל אזרח שומר חוק? ובכן, קודם כל מפני שהם כולם, בלי יוצא מן הכלל, עבריינים: אפילו אליבא דממשלת ישראל, גבעת רונן הוא מאחז בלתי חוקי. למעשה, אלימות היא דבר שבשגרה הן בין חברי המאחז עצמם והן כלפי כוחות הבטחון. הנטיה הזו לאלימות, ולהתעלמות מהצבא או המשטרה, מופגנת אצלם דרך קבע – תמונת המסך שלמטה צולמה היום בצהרים. שנית, משום שסלילת הכביש הזו אושרה על ידי הצבא והמנהל האזרחי, והצבא היה שם כדי לאבטח את הפלסטינים.

vaad2

כמובן, הצבא נכשל במשימה הזו. הוא נכשל בה דרך קבע. הוא לא יכול שלא להכשל בה: הוא צבא כיבוש, הוא צבא יהודי, והחיילים מקבלים הרבה מאד הנחיות על מה שמותר להם לעשות כלפי פלסטינים – הכל, פחות או יותר – ואפס הסברים על כך שככוח כובש, הם אחראים על שמירה על בטחונם ובטחון רכושם של פלסטינים. ב”אירוע נקודתי,” הבלוג של “יש דין” (ראו גילוי נאות למעלה) ההתנהלות הזו מתועדת לעייפה.

אבל אף שהצבא נכשל, לאלימות הזו יש יוזם. קוראים לו ועד מתיישבי שומרון. הוא זה שדירבן את ההתקפה על פלסטינים שסללו כביש באישור הצבא והמנהל האזרחי; הוא זה שציין שבעבר, העבריינים היהודים הצליחו לבלום סלילת כביש שם – תקרית שבה הצבא אפילו עצר מתנחל, לאחר שזה נחשד בתקיפת חייל שניסה להגן גם אז על הסוללים. בראש הוועד עומד אחד, שגיא קייזלר. בפעם הבאה שהצבא, מפלג פשל”א (פשיעה לאומנית) של המשטרה או השב”כ ינסו לטעון שהם לא יודעים איך לטפל באלימות מתנחלים – ואלימות כזו היא יומיומית – אמרו להם: את שגיא קייזלר חקרתם? כבר עצרתם אותו? החרמתם את המחשב שלו? אתם מאזינים לטלפונים שלו? חיפשתם בבית שלו? ועד מתיישבי השומרון, הוא הוגדר כארגון עוין? כארגון פשיעה? כהתאחדות בלתי מותרת? לא? למה לא?

אחרי הכל, אנחנו לא מדברים פה על פרופסור מוריארטי ולא על פליקס דז’רז’ינסקי. אנחנו מדברים על אסופה של צעירים לא חכמים או מתוחכמים יותר מדי. כשצה”ל רוצה, הוא אפילו מסוגל לבלום אלימות מתנחלים – אבל כדי שזה יקרה, צריך לחץ אמריקאי, כלומר של מישהו שיכול לסתום את שיבר הכסף של צה"ל. סתם אלימות כלפי פלסטינים לא מזיזה את הצבא. או את פשל”א. או את השב”כ.

וכך השגיא קייזלרים מנצחים.

ועוד דבר אחד: צה"ל דיווח בסוף השבוע בהתרגשות על כך שהוא חשף מנהרה גדולה מעזה. זוכרים איך בפעם שעברה, צה"ל שיקר לנו ואמר שהמנהרה הזו נבנתה בבטון ישראלי? אז צריך להזכיר שבחודשים האחרונים ישראל לא העבירה בטון לרצועה, ואף על פי כן נבנתה שם מנהרה לתפארת. מי היה מאמין.

הערה מנהלתית: אמש (ז') התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שקיפות? זה לאנשים אחרים

יש ארגון משונה בשם החטיבה להתיישבות של הההסתדרות הציונית. הוא נודד בעקביות בין משרדים. עד 2009, היא פעלה תחת משרד החקלאות, כנראה בהנחה ששם אף אחד לא ישאל יותר מדי שאלות. ב-2011, היא עברה לניהול משרד ראש הממשלה. מדובר בפועל בצינור כספים מרכזי להתנחלויות. באמצע השנה שעברה, הגיש האוצר בקשה לקצץ את תקציב החטיבה, בנימוק משונה במיוחד: “בסיס תקציב החטיבה להתיישבות עומד על 60 מיליון שקל. במהלך השנה מקבלת החטיבה מאות מיליוני שקלים נוספים היות שמדובר בזרוע ביצוע איכותית של הממשלה. מוצע לפיכך להקטין את תקציב הפרויקטים של החטיבה ב־30 מיליון שקל “ כלומר, אפילו לדברי האוצר, לתקציב שהוא מגיש לכנסת אין שום קשר למציאות.

כפי שמצא תחקיר כלכליסט המקושר למעלה, תקציב החטיבה להתיישבות חורג מדי שנה במאות אחוזים מתקציבו המקורי, כשהשיא הוא ב-2012, עם חריגה של 430%. אבל גם זה לא כל הסיפור: כשמסתכלים בתוך תקציב החטיבה, זה של “מחוז מרכז” – הסעיף שתחתיו מסתירים את הסיוע הכספי להתנחלויות – צמח באותה השנה ב-1000% בהשוואה לתקציב המקורי שלו.

החטיבה להתיישבות נמצאת בעצם ללא פיקוח, ואף אחד לא יודע מה קורה עם הכספים שמועברים אליה. עד כמה שאנחנו יודעים, הם מועברים למועצת יש”ע כדי לממן לוחמה פסיכולוגית כנגד הציבור הישראלי – הם כבר עשו את זה בעבר, אחרי הכל. לאחר כמה נסיונות לקבל מידע על מה עושה החטיבה עם הכסף, ולאחר שבית משפט קבע שהחטיבה להתיישבות היא רשות ציבורית לנושא חופש המידע (כתוצאה מעתירה שהגישה עמותת “יש דין”, שהח”מ – גילוי נאות – מספק לה שירותי בלוגינג בתשלום), הגישה שרת המשפטים ציפי לבני בקשה להחיל את חוק חופש המידע על החטיבה להתיישבות. ההנחה היתה שמדובר במשהו פרוצדורלי ובכל מקרה, רוב חברי ועדת חוק, חוקה ומשפט – שאמורה היתה לדון בנושא – היו בעד.

רק שזה לא קרה. כשהנושא הגיע להצבעה, יו”ר הוועדה דוד רותם (הליכוד ביתנו) שלף תרגיל מסריח. הוא ניהל את ההצבעה לפני שחברי הכנסת הספיקו להגיע לדיון. היו באולם רק שני חברי כנסת – רותם עצמו ושולי מועלם-רפאלי (האחים היהודים), שניהם מתנחלים. הם הפילו את ההצעה, כך שעד שלא יהיה דיון בערעור שהגישה על התרגיל חברת הכנסת זהבה גלאון (מרצ), לא נוכל לדעת מה עושים המתנחלים עם הכסף שלנו. וכדי להוסיף חטא על פשע, שעות ספורות אחר כך אישרה ועדת הכספים העברה של 177 מיליוני ש”ח לחטיבה להתיישבות. גלאון ציינה כי מדובר בחריגה של 318% מתקציבה של החטיבה להתיישבות.

אתם עשויים לזכור את רותם מתרגיל מסריח אחר, זה של גניבת אדמות ג’בל ארטיס (”גבעת האולפנה”.) המתנחלים ניסו לזייף את המסמכים, בנוהל, אבל שם המצב היה מסובך משהו. רותם, שהיה היועץ המשפטי של מועצת יש”ע, מצא בפניו אדם שבעליל לא היה הבעלים של הקרקע ולא יכול היה להיות. על כן, הוא הכניס לחוזה הרכישה סעיף שאומר שאלא אם האיש יתייצב בתוך שבוע עם מסמכים שמעידים על כך שהוא הבעלים החוקי, הרכישה בטלה. האיש לא הגיע, כמובן, ועל כן הרכישה אמורה היתה להתבטל; אלא שהנוכלים של קרית הישיבה בבית אל התעלמו מזוטות כאלו. מה אפשר לומר על עורך דין שמכניס סעיף כזה לחוזה? שיש למנות אותו ליושב ראש ועדת חוק, חוקה ומשפט בממשלת האחים היהודים, כמובן.

וכמו במקרים אחרים רבים, הכלל הוותיק שאומר שלא העכבר גנב, החור גנב, תקף גם כאן. אחרי הכל, האוצר לא חייב להעביר את הכספים האלה לחטיבה להתיישבות. האוצר יודע מצוין איך לא להעביר כספים. יש לנו שר אוצר שמעמיד פנים שהוא מנהל את משרדו ושהוא מתנגד להתנחלויות, שמשתבח בכך שמחיר השמנת ירד – בלי שום קשר אליו, אבל עזבו את זה עכשיו – ובכך שהוא יכול לעצור בזריזות העברות כספים לישיבות חרדיות, כי זה מתקבל מצוין בקרב הקהל שלו. למנוע את חינגת השחיתות הזו, שנאסר עלינו אפילו לדעת למה היא משמשת? עד כאן. זה יכול להביא לסכסוך של ממש עם האח בנט. המגזר המקומבן מכולם, זה של הכיפות הסרוגות, חייב להמשיך ולקבל את ליטרת הבשר שלו.

בפעם הבאה ששר האוצר יניד לכם “אין לי,” בפעם הבאה ששר התעשיה והמסח… אה, סליחה, שר הכלכלה, יאמר לכם שהוא היה נורא רוצה אבל אין לו שלושה מיליונים להצלת מפעל, בפעם הבאה שהממשלה תטען שאין לה כסף להעניק פטור מארנונה לנשים מוכות – זכרו את מאות המיליונים הללו, שנשפכים ללא הכרה או בקרה על גבעות הגדה המערבית. זה הכסף שלכם, זה העתיד שלכם; ואף שמחובשי הכיפות שמתומכי האחים היהודים אין למה לצפות – ודאי לא ליושר או ליושרה – זכרו מי יושב במשרד האוצר ומי מכר את העתיד שלכם.

(יוסי גורביץ)

קריפטונייט

המצלמות של "בצלם" הראו לנו שלשום (ד') איך נראה הכיבוש בחברון מקרוב, נתנו לכל ישראלי שרצה בכך את היכולת להבין איך הוא עובד.

הסרטון הראשון (למטה) מראה לנו מתנחל עם עברית מגומגמת ומבטא רוסי בולט מטפס באמצעות סולם מבית הדסה אל גגו של פלסטיני. על הגג, דגל פלסטין. המתנחל נתקע בתיל שנמצא שם, ומנהל דיאלוג הזוי עם בעל הבית. לטענת המתנחל, המדובר ב"דגל ירדן", ומאחר שהם נמצאים "בישראל ולא בירדן," יש להסיר אותו. הדגל איננו דגל ירדן אלא דגל פלסטין, והנקיטה בשם "דגל ירדן" נראית כמו נסיון להכחיש את עצם קיומם של פלסטינים, נוסח התפיסה המקובלת בציבור הישראלי ש"אין דבר כזה, פלסטין." המתנחל טוען עוד שהבית שייך לו, שהרי הוא יהודי וארץ ישראל שייכת ליהודים; האמירה מהדהדת את הפסיקה המפורסמת של מרדכי אליהו, על פיה מותר לבזוז רכוש פלסטיני ואין בכך גזל, כי ללא-יהודים אין זכות לרכוש בארץ ישראל; מכל המצוות שבתורה, ספק אם יש חביבה על המתנחלים כמצוות הגזל הזו. ברקע, להקת הצבועים של מתנחלי בית הדסה מעודדת את הפולש.

אבל רגע, זו רק ההתחלה. כפי שאפשר לראות בסרטון השני (למטה), קבוצה של חמושי צה"ל פוסעת קוממיות, זמן קצר לאחר האירוע הראשון, אל הגג, והקצין שלה דורש מבעל הבית להסיר את הדגל. בעל הבית מסרב. אתה רוצה שהדגל יירד, הוא אומר, לקצין, תביא לי צו. הקצין מאיים לעצור אותו, ומתחילות דחיפות. בשלב הזה (דקה 08:20) פונה אחד החמושים לקצין ותוהה אם מי ששלח אותם למשימה "השתגע, אם הוא רוצה לעשות את זה מול מצלמות." הקצין חושב על זה, ויוצר קשר עם הבסיס. "יש לי פה מיליון מצלמות", הוא אומר (08:55). בסופו של דבר, החמושים עוזבים את הגג, בלי הדגלים וללא מעצרים, תוך שהם מאיימים לחזור עם צו. הם לא חוזרים, ודובר צה"ל, אחרי שהוא דופק את הראש, מודיע ש"לצבא אין מדיניות של הסרת דגלים" ושמדובר ב"יוזמה מקומית." עם זאת, דובר צה"ל נמנע מלהודיע שהחיילים המעורבים יועמדו לדין כי, נו, אר"פ (אלה רק פלסטינים.)

עכשיו, האירוע הזה הוא מופת של התנגדות אזרחית לא אלימה. בואו נפרוט לפרוטות מה בדיוק קרה כאן, סעיף אחרי סעיף:

א. מתנחל מנסה לפלוש לגג של תושב פלסטיני, בסיוע של מתנחלים אחרים.

ב. כשהוא מסתבך בתיל, מגיע חמוש צה"ל ומשחרר אותו. החמוש לא עוצר את המתנחל הפולש, למרות שהוא עד לפלישה, וכמובן שלא את המתנחלים שסייעו לו.

ג. לאחר מכן, בהנחיית המתנחלים, פורצים חמושי צה"ל לבית הפלסטיני. הם פורצים אליו ללא צו של בית משפט, וללא כל סיבה להניח שמתבצעת בו עבירה. הם נכנסים לבית ללא הסכמת בעליו ומבלי לבקש הסכמה כזו.

ד. החמושים דורשים מבעל הבית לשנות פרט בבית ללא צו המורה על כך ובעצם ללא כל סמכות חוקית. הם טוענים שחל איסור על הנפת דגלים בעיר; הם משקרים. בדקה 07:29 אפשר לראות דגל מתנוסס ללא כל הפרעה. זהו דגל ישראל, כמובן.

ה. כשבעל הבית מסרב, הם מאיימים עליו – אדם הנמצא בביתו ושלא ביצע שום עבירה – במעצר.

ו. אילו היה מתרחש מעצר כזה, הוא היה מלווה כמעט בהכרח באלימות. הנסיון ושורה של דו"חות אומרים שלאחר מעצרו, היה בעל הבית – שוב, אדם חף מפשע שנעצר במה שאמור להיות מבצרו מבלי שביצע כל עבירה – חשוף להתעללות ולהשפלה מצד החמושים. יתכן – סביר, למעשה – שאף היה מועמד לדין על איזושהי עבירה מפוברקת. ה"מעצר" הזה, מהיותו שרירותי ונטול סיבה, היה הרבה יותר חטיפה מאשר מעצר.

המעצר נמנע בזכות דבר אחד בלבד: פחדם של החמושים מנוכחות המצלמות, הקריפטונייט שלהם. אלמלא חשש הקצין מכך שיש במקום "מיליון מצלמות" (היו שם שתיים בוודאות, אבל לא סביר שהיו יותר משלוש), האלימות והמעצר השרירותי היו מתרחשים גם מתרחשים. סביר להניח שאם היו במקום מספר מצלמות קטן מספיק – אחת, נניח – כדי שהחמושים יחשבו שהם יכולים להשתלט עליהן, הם היו קודם כל מדכאים את הראיות לפשע שלהם ואחר כך מבצעים אותו. כמו חברי כנופיה, חמושי צה"ל לא חוששים לעבור על החוק; הם חוששים מתיעוד הפשע שלהם. הם יודעים שתיעוד של הפשע עשוי אשכרה לגרום לכך שלמערכת הצבאית לא תהיה ברירה אלא להעמיד אותם לדין משמעתי קל. האם המעצר היה הכרחי? אז היה צריך לבצע אותו גם אם היו במקום מצלמות. האם הוא לא היה הכרחי? אז צריך היה להמנע ממנו, גם אם לא היו בעולם מצלמות.

וכמובן, ישנה זווית האפרטהייד. מה שקורה בגדה הוא לא כיבוש במובן הקלאסי של המילה, הוא כיבוש מלווה בנסיון להוריש את היושבים בשטח על ידי הכנסת פולשים מארצם של החמושים. העבירה היחידה בתקרית, פרט לזו של החמושים, היתה זו של המתנחל שניסה לטפס על הגג. מובן מאליו שהוא לא נעצר; הוא שייך לאוכלוסה שהחוק לא נאכף כלפיה. יתר על כן, אין להעלות אפילו בדמיון נסיון של חמושים להסיר משהו מבית הדסה – נניח, כרזה מתגרה שקוראת לחיילים לסרב לשתף פעולה בפינוי מאחזים. למתנחלים עומד החוק הישראלי. כדי להכנס אליהם הביתה, צריכים החמושים צו שופט או לפחות צו מנהלי.

שמרנים קלאסיים היו מתקוממים בזעם על התקרית הזו. הם היו מצביעים על כך שהחמושים נהגו בעריצות, שהם פלשו לביתו של אדם שאמור להיות מבצרו, שהם איימו עליו באלימות ובמעצר ללא כל הצדקה או סמכות, והם היו מזכירים שמה שפועל שם, יחזור גם לכאן. אבל כמעט ואין שמרנים בישראל: כל מה שיש הוא הימין היהודי, כלומר קבוצה אתנית שחושבת שעצם האתניות שלה היא צידוק לדיכוי קבוצות אחרות.

בימין היהודי – כבר כמעט ואין ימין ישראלי; הימין היהודי ויתר על הישראליות לשמאל, הוא אך ורק יהודי – נהוג למחות, או ליתר דיוק לצווח ולקלל, כנגד המצלמות של "בצלם." יש לציין שהן עושות עבודת קודש: משקרס שלטון החוק, אם היה קיים אי פעם, הן הקו הדק שניצב בין הקלגסים ובין קורבנותיהם. ישראלים הגונים אמורים היו לברך אותן בשחרית, מנחה וערבית, על כך שבאימה שהן מטילות, הן מצילים משהו משאריות שמו הטוב של צה"ל.

אלא שנותרו מעט מאד ישראלים הגונים. כמה זמן כבר אפשר לדפוק את הראש בחומה?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)