צה”ל לא יכול ולא יודע להגן על פלסטינים. הגיע הזמן להעביר את זה לידיהם

בסוף השבוע, נפטר מפצעיו סעד דוואבשה, אביו של התינוק של עלי דוואבשה שנרצח בכפר דומא לפני כתשעה ימים. כל כלי התקשורת היהודים דיווחו על מותו. כמעט אף אחד מהם לא דיווח על אירוע חשוב יותר: בליל שישי-שבת השליכו מחבלים יהודים בקבוקי תבערה על בית משפחת כעאבנה, שסמוך לכפר דומא, אך בני המשפחה השתלטו על האש.

העובדה שהתקשורת היהודית מתעלמת מהטרור היהודי – על התמיכה הנלהבת שלה בטרור הרשמי של המדינה היהודית, זה שמופעל על ידי צה”ל, מיותר להרחיב את הדיבור – לא באמת חדשה. הטרור היהודי “הפרטי” בגדה – הטרור הרשמי הרג פלסטיני אחד בגדה ואחד ברצועה בשבוע שעבר – תוקף כמעט על בסיס יומי, אבל בדרך כלל הוא לא קטלני. על פי נתוני יש דין – גילוי נאות: אני כותב עבור הארגון בלוג בתשלום – 15 בתי פלסטינים הוצתו בשנים האחרונות, ככל הנראה על ידי מחבלים היהודים. מספר המחבלים היהודים שהועמדו לדין בשל כך: אפס. מספר האזכורים של ההתקפות הללו בתקשורת היהודית: דומה מאד.

על אף שצה”ל אמור רשמית להגן על הפלסטינים, בפועל הוא עסוק בהגנה על מתנחלים. יום אחד, יש לקוות, אלוף פיקוד מרכז כלשהו ימצא את עצמו בהאג בשל כך, כי השילוב של הקמת התנחלויות, הגנה עליהן ואז הפקרה של הפלסטינים לטרור שיוצא מהם נראה לגמרי כמו פשע מלחמה. אבל היום הזה, משמח ככל שיהיה, נראה רחוק. מה עושים בינתיים?

נראה לי שדי ברור אחרי 48 שנות כיבוש שצה”ל לא מסוגל להגן על הפלסטינים, גם אם היה רוצה בכך – ואין סיבה לחשוב שהוא רוצה או ירצה. על כן, מתוך תפיסה מינימליסטית של זכויותיהם של הפלסטינים, קרי זכותם שלא להיות מוצתים בשנתם על ידי יהודים (כן, הם יהודים. ודאע”ש הם מוסלמים. תחיו עם זה.), נראה שצריך לעבור למודל של הגנה עצמית פלסטינית.

במובן הפשוט ביותר, צה”ל צריך להודיע שישובים פלסטיניים הם מחוץ לתחום למתנחלים – אם הוא רוצה ניסוח משפטי, יש לי מן המוכן: תושבי האזור שזכאים לעלות לישראל על פי שבות – ושלפלסטינים יש זכות לעצור או להפעיל כוח כלפי מתנחלים שמפרים את הצו הזה. כל כפר פלסטיני יקים לעצמו כוח משמר, ובשטחי סי ובי – שנמצאים בשליטה בטחונית ישראלית – האחריות לחימושו תהיה על ישראל. אין יותר סיבה למתנחלים להגיע לישובים פלסטיניים אלא בהזמנה מראש.

הצעד הזה, שפשוט למדי ליישום, לא יקרה. צה”ל משמש במידה רבת כמיליציה של המתנחלים. שטחי סי מיועדים לסיפוח על ידי ממשלת ישראל, והדבר האחרון שהיא רוצה הוא שפלסטינים שם יעמדו על שלהם. אחרי הכל, הטרור היהודי הוא זרוע של ממשלת ישראל ביישום תוכנית הטרנספר השקט שלה.

הדברים לא חדשים; הם נכתבו פה לראשונה לאחר שהפלסטינים הפכו את הגלגל על פורעים יהודים בקוסרא, לפני שנה וחצי. ואף על פי כן, צריך להזכיר אותם מדי פעם.

מעניין לציין שמנהיג הפורעים אז היה אחד מאיר אטינגר. היום אומרים לנו שהוא היה “היעד מס’ אחת” של השב”כ. ובכן, הוא הוסגר לידי צה”ל על ידי הפלסטינים לאחר שהשתתף בפשיטה על כפר פלסטיני. האם הוא הועמד לדין בשל כך?

וואלה. לא? אני המום. ה מ ו ם.

הגנה עצמית לפלסטינים עכשיו, כי צה”ל לא יכול ולא רוצה, והמשטרה והשב”כ לא מסוגלים להעמיד לדין את מי שהם עצמם מגדירים כמנהיג הטרור היהודי גם כשהוא נתפס על חם. ממשלת ישראל לא רוצה? ובכן, היא גם לא רוצה לטפל בטרור היהודי. הגיע הזמן שהעולם יכריח אותה.

ועוד דבר אחד: הבוקר היה אמור להיות אטינגר מובא להארכת מעצר. במעמד הזה, היתה המשטרה צריכה להסביר מדוע בעצם צריך להחזיק אותו במעצר, ולהציג ראיות. ובכן, המעמד המביך הזה נחסך ממנה, כי שר הבטחון בוגי “משה” יעלון הוציא לו ולאביתר סלונים – חשוד נוסף – צו מעצר מנהלי. ראיות? We don’t need no stinking evidence. במדינת משטרה, אלו מותרות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ראש הממשלה נתניהו גינה את הרצח הבוקר בדומא, בו שרפו מחבלים יהודים למוות עלי סעד דוואבשה, בערך באותן המילים שבהם גינה לפני כשנה את רצח מוחמד אבו ח’דיר. שרי הימין החרו-החזיקו אחריו. אני מסרב להתרשם מהגינויים הללו; הם בסך הכל אומרים שהמדינה היהודית תתנהג כנגד הטרור היהודי כפי שהיא נוהגת תמיד – תדבר בקול תקיף ותקרוץ.

כפי שציין איתמר שאלתיאל הבוקר, הפיגוע בדומא הגיע שעות ספורות אחרי הפיגוע במצעד הגאווה אמש. המבצעים שלו היו מודעים לפיגוע השני של שליסל, והם עשו בו שימוש מכוון להגברת ההשפעה שלהם. כך עובד טרור.

דובר צה”ל, תא”ל מוטי אלמוז, אמר הבוקר ש”מדובר באירוע חמור מאד”, וטען ש”אינני זוכר אירוע חמור כזה בשנים האחרונות.” וואלה. מזל שלא אמר שזה היה רעם ביום בהיר, כמו הרמטכ”ל אהוד ברק אחרי טבח חברון. יורשה לי נא לרענן את זכרונו של אלמוז.

27.2.14. מחבלים יהודים מציתים בלילה את ביתה של רוידה עבד אלגני סלימאן חאמד בסילוואד. למזלה, היא לא שם. המחבלים משאירים כתובת. איש לא נעצר.

14.11.13, סינג’יל. מחבלים יהודים תוקפים בבקבוקי תבערה בית משפחה פלסטינית בזמן שהיא ישנה, משאירים במקום כתובות. איש לא נעצר.

למעשה, ארגון יש דין (גילוי נאות: הח”מ כותב עבורו בלוג בתשלום) דיווח היום שהוא מכיר 15 מקרים של הצתות בתים בשנים האחרונות. המשטרה פתחה בחקירה ב-12 מהמקרים (במקרים האחרים הקורבן בחר שלא להגיש תלונה), וסגרה 10 מהתיקים ללא כל כתב אישום. שני תיקים עדיין פתוחים. זה קורה די הרבה; פשוט בלי דיווח בתקשורת היהודית. כי זו מקפידה שיטתית לא לדווח על טרור יהודי אלא אם אין לה ברירה.

טרור יהודי במדינת ישראל קיים פחות או יותר מרגע הקמתה. אלמנטים דתיים, משיחיים ואולטרא-לאומיים לא היו מרוצים ממנה מיומה הראשון. כמו כמעט בכל מקרה של טרור, הבעיה איננה הטרוריסטים עצמם. אלה מעטים, ובדרך כלל בשלב מסוים יעשו את השגיאה שתביא ללכידתם או לחיסולם. הבעיה היא הסביבה התומכת שלהם, שמצמיחה אותם. ומתשתיות הטרור האלה ממשלת ישראל ממשיכה להתעלם.

השב”כ והמשטרה הודיעו לאחרונה על מעצרם של מספר חשודים בהצתת כנסיית הלחם והדגים. הפעם טוענים שם שיש להם גם ראיות, בכללן DNA. נחיה ונראה; עד כה שיעור ההצלחות של פשל”א (שם החיבה של מפלג הפשיעה הלאומנית) רחוק מלהרשים, בלשון המעטה.

אבל המעניין בפרשה הוא המסמך האידיאולוגי שנלווה אליה. מלבד תיאור טקטי של הפיגועים השונים, ומבנה ארגוני מומלץ, מוסברת מטרת-העל. “למדינת ישראל יש המון ‘נקודות תורפה’. […] מה שאנחנו נעשה הוא פשוט להדליק את כל חביות הנפץ האלו, את כל השאלות והסתירות בין יהדות ודמוקרטיה. בין הצביון היהודי לצביון החילוני בלי לפחד מהתוצאות. ערעור יכולת השלטון במדינה.” מטרתו של המרד, נכתב שם, היא בניית מקדש, מינוי מלך, ערעור היחסים בין ישראל ומדינות אחרות (כן, זו מטרה – עם לבדד ישכון), גירוש לא יהודים וכפיה דתית במרחב הציבורי.

השיטה פשוטה: השיטה הקלאסית של טרור. בשנים 2003-2004 אבו מוסאב אל זרקאווי הדגים אותה בהצלחה בעיראק. הוא ביצע פיגועים חוזרים ונשנים נגד האוכלוסיה השיעית שם, עד שזו התקוממה והחלה בטרור נגדי משלה. משהחל הסיבוב של טרור וטרור נגד, אי אפשר היה לעצור אותו – על כל פנים, עיראק לא הצליחה בכך. לארגון שהקים אל זרקאווי קוראים היום דאע”ש.

השיטה שמציעים קנאי יהודה דומה. פיגועים, כדי לעורר את כל המתחים הפנימיים של ישראל, יחד עם טרור נגד. כשיתחיל גל טרור פלסטיני אמיתי, הדם יציף את העיניים ונתמוך בשורה של אמצעים שרק יתדלקו אותו. במקביל, הנסיון הישראלי לדכא את הטרור של קנאי יהודה יגרור בהכרח תגובת יתר, שבתורה תמשוך אליהם עוד ועוד אנשים מהמחנה שלהם ותרחיב אץ שורותיו.

כאמור, המספר של הטרוריסטים קטן. זה לא אומר שהם לא מסוכנים, כי הם מדברים בשם שכבה גדולה מאד באוכלוסיה היהודית. ראו, למשל, את הציטוט הבא: “הייתי אומר שכיום לדמוקרטיה הישראלית יש תפקיד אחד מרכזי והוא להיעלם מהשטח. הדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה, והיא חייבת להתפרק ולהתכופף בפני היהדות. היום כל האירועים מנתבים להכרה שאין דרך אחרת, אלא להעמיד במרכז את העניין היהודי על פני כל עניין אחר, וזו התשובה לכל המצב והאיומים.”

האיש שאומר את הדברים האלה הוא בני קצובר, בכיר במועצת יש”ע, בשנת 2012. לא רק שמועצת יש”ע לא התנערה ממנו ולא הדיחה אותו, זמן קצר לאחר שאמר את הדברים הללו, זכה קצובר שמנהיג המרכז הרדיקלי, יאיר לפיד, יצטלם איתו. כן, כן – האיש שהבוקר כתב שאנחנו “במלחמה” עם הקנאים הצטלם לפני שלוש שנים עם האיש שהודיע שהדמוקרטיה הישראלית צריכה לעבור מן העולם. בני קצובר, כמובן, הוא גם בן בית בלשכת ראש הממשלה. אין יותר חיבוק ממסדי מזה.

גם הדרישות האחרות של המחבלים היהודים – הקמת בית מקדש, השבת המלוכה – הן דרישות שחלק ניכר מהציבור היהודי תומך בהן. לא רוב, אפילו לא קרוב לזה – אבל הרוב מתנגד לרעיון של בית מקדש ומלך כי זה יהיה חתיכת כאב ראש. הוא לא באמת נגד, הוא לא יודע לנמק התנגדות לבית מקדש ומלוכה אלא ש”זה רעיון של קיצונים.” וזה אומר שאין לו נוגדנים של ממש לרעיון הזה. מצד שני, חלק ניכר מהמערכת הפוליטית הישראלית – כל מפלגות הימין – שבוי למעשה של הקנאים שרוצים מקדש ומלך. שימו לב לזינוק בדרישה לסיפוח הר הבית (המכונה “עליה להר הבית”).

המטרה של המרד היהודי היא חיסול הדמוקרטיה הישראלית. היא סוג של שעטנז. יש פה זכויות לאנשים שאינם יהודים זכרים. זה לא בסדר. והאמת היא שהמרד הזה הוא ככל הנראה תוצאה סבירה למדי של הציונות. מי שבונה מדינה על סמך התנ”ך כקושאן לא באמת יכול להאמין שהעבר היהודי לא יחזור. ומאחר והעבר הזה סונן בכמה מאות שנים של צנזורה ורדיפות, הוא גם מגיע בצורה אלימה במיוחד שיש לה מעט מאד קשר לדבר המקורי – לא שיש לכך משמעות כלשהי.

הקנאות היהודית שדורשת את בניין המקדש והשבת עטרת הפין היהודי הנימול ליושנה לא שונה בהרבה מהקנאות שדורשת החזרה מדומיינת של האיסלם של המאה השביעית. הבעיה של המשטר החילוני היהודי היא שהוא אף פעם לא התייחס ברצינות לא לחילונות שלו ולא לדת של יריביו. בכך הוא דומה מאד למשטרים החילוניים שסביבו (ולא במקרה בעלת הברית הבולטת שלנו באזור היא כת הקצינים המצרית.)

אז אם אנחנו רוצים לנצח את הגרסה המקומית של דאע”ש, צריך להמנע מכל השגיאות שנעשו נגדה בסביבה. דבר ראשון, צריך להמנע מהדלק של הטרור – תגובות יתר. בלי מעצרים מנהליים, בלי חיסולים מהאוויר, בלי ירי בלתי מובחן; מאבק מדויק, ממוקד, במינימום נפגעים בלתי קשורים. שנית, זה אומר משאבים. זה אומר שצה”ל והשב”כ יתייחסו למאבק בקנאים שלנו באותה הרצינות שהם מתייחסים למאבק בחמאס.

וזה לא הולך להיות פשוט, ולא רק בגלל שהמשטרה והשב”כ מגיעים לקרב הזה בלתי ערוכים. הזרוע הצבאית של קצובר אולי קטנה, אבל יש לה המון תומכים בצבא ובממשלה. יהיה צורך לטהר אותם משם. וכדי לעשות את זה, מדינת ישראל תצטרך סוף סוף להחליט מה היא רוצה להיות: דמוקרטית או יהודית. לשתי הבחירות יהיה מחיר ואין סיבה להניח שהוא יהיה נמוך. אבל אם היא לא תבחר, הקנאים יאכלו אותה פיסת סלאמי אחרי פיסת סלאמי.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

התגובות של הימין היהודי על הריסת מבני דריינוף מבהירה שבעיניו, פלסטינים הם תת-אדם

צה”ל והמשטרה הרסו אתמול (ד’) את המבנים הבלתי חוקיים שבנה קבלן יהודי בשם מאיר דריינוף על קרקע שנתפסה בתפיסה צבאית בג’בל ארטיס (המוכרת בשם הפשע שלה, ”בית אל”). על האירוע עצמו אין לי עניין מיוחד לכתוב, לאור העובדה שבמסגרת העבודה שלי ביש דין אכלתי ונשמתי דריינוף בחודש האחרון (שני פוסטים שכתבתי בנושא אפשר לקרוא כאן וכאן. הפוסט הזה לא מייצג את יש דין בשום צורה.) אני רוצה להתייחס לשלוש טענות שמועלות בימין היהודי בהקשר לדריינוף.

הראשונה, וממנה אפשר להפטר בקלות, היא היבבה שאיך יעלה על הדעת שבית משפט ייצא נגד החלטת ממשלה. ובכן, אני מצטער, חברים, אבל הגיע הזמן להצטרף למין האנושי ולברר מה זו הפרדת רשויות, קונספט שהפך למקובל בתרבות המערבית לפני 300 שנה. הוא אומר, בקצרה, שלממשלות יש נטיות רודניות ושבתי המשפט צריכים להגן על הפרט מפני פעולות עוול של הממשלה. גגלו את זה.

הטענה השניה היא שצריך לספח את הגדה המערבית, ואז דברים כאלה לא יקרו יותר. זו הגרסה הלא מעודנת של הטענה השלישית שאליה ניגש מיד. ובכן, כל הסיפור בפרשת דריינוף הוא שהעבריין דריינוף פלש לקרקע פרטית של פלסטיני, אדם בשם עבד-אל-רחמן אחמד עבד-אל-רחמן קאסם. זו עובדה שאף אחד, אפילו לא דריינוף, לא חלק עליה.

סיפוח של הגדה המערבית לא אמור, רשמית, לשנות פה שום דבר. הוא פשוט ישנה את הריבונות שם. הרכוש הפרטי של עבדל-אל-רחמן קאסם עדיין יישאר הרכוש הפרטי של עבד-אל-רחמן קאסם. אבל כשהימין היהודי מדבר היום על סיפוח, הוא לא מדבר על שינוי בצבע תעודות הזהות; הוא מדבר בפועל על היכולת של בני עם האדונים לנשל ילידים כאוות נפשם וללא חוצץ. חברים, מה שאתם קוראים לו “סיפוח” נקרא בדרך כלל “אפרטהייד” או “טיהור אתני.”

שרת המשפטים שקד העלתה את הטיעון השלישי, גרסה מעודנת יחסית של הטיעון השני. היא אמרה שלא יעלה על הדעת שבג”צ ידון בדיני הקרקעות בגדה, משום שהוא לכאורה לא בוחן ראיות; הגיע הזמן להקים בית דין מיוחד לענייני קרקעות שם, שיוכל לפעול בלי בג”צ. בכך, שקד מאמצת בעקיפין את הסיפור מז’אנר הפנטזיה המשפטית שמכונה דו”ח לוי.

איך השטות הזו קשורה לפרשת דריינוף? היא לא קשורה. בפרשת דריינוף לא היה ויכוח על העובדות: שמדובר בפלישה בלתי חוקית לאדמה פרטית. אז למה שקד רוצה את בית הדין לקרקעות?

משתי סיבות. קודם כל, הליך דריינוף – שאמור היה להיות פשוט וקצר, כי (חזרו אחרי) לא היתה שום מחלוקת שמדובר בפלישה לאדמות פרטיות – נמשך חמש שנים. אם בפעם הבאה שפלסטיני יגלה שמתנחלים פלשו לאדמות שלו, הוא יצטרך לפנות קודם כל לבית דין לקרקעות, ההליך יימשך 20 שנה, ובשלב הזה כבר ייללו המתנחלים שנולדו ילדים בבית (ואם לא נולדו, יפברקו כאלה – בשביל “ארץ ישראל” מותר לשקר) ואיך אפשר וכן הלאה. כלומר, המקרים הנדירים מאד של פינוי גנבי אדמות יהודים מגזילתם ייקח הרבה, הרבה יותר זמן ובהתאם יעלה הרבה יותר כסף, מה שצפוי לגרום למתלונן הפלסטיני להתייאש. המטרה של בית המשפט הזה היא להכשיר גזל בידי יהודים.

שנית, ואם שקד תעמיד פנים שהיא לא יודעת את זה אני אקרא לה חד וחלק שקרנית, יש סיבה מצוינת למה בג”צ דן בנושאים האלה. השטחים לא נמצאים בשליטה ישראלית. ישראל לא יכולה להקים בית דין משלה בשטחים שאיננו בית דין צבאי מבלי להחיל עליהם את החוק הישראלי ובכך לספח אותם. הנחת היסוד של בג”צ בבואו לדון בשטחים היא שחלים עליהם חוקי תפיסה לוחמתית, בין השאר כי זה מה שמדינת ישראל בעצמה אמרה פעם אחר פעם, ובהתאם התושבים הילידים שלהם – לא המתנחלים – הם תושבים מוגנים על פי אמנות ז’נבה. והמפקד הצבאי לא יכול לפגוע ברכוש הפרטי שלהם אלא למטרות צבאיות מובהקות.

אלא ש-30 שנה של שליטה מפד”לניקית במשרד החינוך ושליטה אינסופית של המרכז הרדיקלי בתקשורת היהודית הובילו לכך שהמושגים האלה פשוט לא מוכרים לציבור היהודי. אם תתפוס את היהודי הממוצע ברחוב ותאיים עליו במפגש עם יאיר לפיד, הוא עדיין לא יוכל לומר לך, ולו כדי להציל את שאריות בינתו, מה ההבדל בין ישראל, בין השטחים, מה בעצם הבעיה עם התנחלויות ומה לעזאזל ההבדל בין פלסטיני ישראלי ופלסטיני תושב השטחים.

מה ששקד מנסה לעשות הוא מה שמנסה המתנחל הממוצע לעשות: להביע את התפיסה שלפלסטינים אין בעצם זכות קניין, על כל פנים לא ברגע שיהודי חושק בו. האחד עוטף את התפיסה שהפלסטינים הם תת-אדם בנהמות על “ריבונות”, כמקובל; האחרת, שבכל זאת צריכה להעמיד פנים מתוחכמות יותר, בקשקשת על “בית משפט לאדמות” שיוציא את ההכרעה מידי בג”צ. שניהם מתכוונים לאותו הדבר: לבלתי יהודים תחת שלטון יהודי (ב”ארץ ישראל”, על כל פנים) אין את זכות הבסיס לקניין. כל זה כמובן מעוגן בהלכה, על תפיסות “לא תחנם” שלה. זה לא חדש, אבל בדרך כלל לא מתרגמים את המשמעות של “לא תחנם” לשיח הזכויות המודרני.

שקד, כמובן, מתוחכמת מספיק כדי לדעת שזה לא יקרה. ישראל תאבד את מה שנשאר מזכות הקיום שלה ברגע שהיא תצליח להעביר משהו כזה. אבל היא כנראה מפוחדת מהאספסוף של נערי הגבעות, והיא צריכה לתת להם משהו. אחרי הכל, היא אשה ורשמית היא חילונית-מחמד. היא לא בעמדת מיקוח. כשהמהפכה הזו תתחיל לאכול את בניה, אורי אריאל כנראה יהיה בתחתית הרשימה, אבל היא תהיה בראשה.

לפני 30 שנה, היה מקובל לומר בחוגים שמהם באתי – אלה של הציונות הדתית – שצבי יהודה קוק, הבן של, אמר ש”אין לנו סכסוך עם מוחמד הפרטי.” האמירה הזו היתה כמובן עטופה בצדקנות שמן הזית של המגזר. המשמעות שלה היא שאנחנו מנהלי0 מאבק לאומי אבל אין לנו בעיה עם הפלסטיני הפרטי. המילים המדויקות היו ככל הנראה “אם הקרקע הזאת היא של מוחמד, של ערבי פרטי, אין לנו מה לעשות כאן, נלך מכאן.”

זה היה שקר מתחילתו ועד סופו. לא היו קרקעות נטולות בעלים בגדה המערבית ב-1967. אבל זה היה שקר שתנועה שאוהבת להעמיד פנים שהיא מוסרית אהבה לנפנף בו. 40 שנה אחרי אלון מורה, כבר אי אפשר להעמיד פנים שהוא עובד. הבעיה היא, כפי שהיתה תמיד, “מוחמד הפרטי": האדם היושב על הקרקע ושנפגע ישירות מן ההתנחלות.

תנועה שמגלה שהיא שותפה לפשע יכולה לעשות שני דברים. היא יכולה להפסיק את הפשע, אבל זה מסובך מאד – זה כרוך לא רק בנזק פיננסי, אלא גם בהכרה בטעות היסטורית ובחשבון נפש מכאיב מאד. והיא יכולה להכחיש שהוא פשע. הדרך הנוחה ביותר להכחיש שבוצע עוול כלפי מישהו היא להכחיש שלנפגע יש בכלל זכויות. הוא לא כמונו, הוא פחות מאיתנו. וזו הדרך שבה בחרה הציונות הדתית. זו היתה הדרך המתבקשת: אלפי שנים של היסטוריה יהודית נשענו על התפיסה שהלא יהודים אינם אדם.

רצוי, עם זאת, שהקנאים הנוהמים המיוצגים על ידי דברי החלקות של שקד ודומיה יזכרו דבר אחד: אדם איננו יכול לפשוט את אנושיותו של אחר, אבל בנסותו לעשות זאת, הוא מאבד את זו-שלו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הימין היהודי בהיסטריה מהאפשרות של סימון מוצרי התנחלויות, והוא יוצר ערבוב מכוון בין חרם על ההתנחלויות ובין חרם על ישראל

ההיסטוריון הרומאי טקיטוס היה ידוע בשנאתו לקיסרים, ואחת הדוגמאות המובהקות לכך היא התיאור שלו של נירון השורף את רומא ומנגן בנבל. אחרי שתי פסקאות ארוכות ומושכות לב, כותב טקיטוס בקצרה שלהד”מ, כי הקיסר לא היה בכלל בעיר באותו הזמן. אבל אם אתם בכלל מודעים לקיומו של נירון, מירב הסיכויים הם שתזכרו את תמונת הקיסר הפסיכי על הגג. היא הרבה יותר מוצלחת מאשר ההכחשה.

ישראל הראל, תועמלן ימני, ביצע שטיק דומה לפני מספר ימים: הוא פרסם מאמר ב”הארץ” ל, ובו תיאר מצב נוסח “הפרוטקולים של זקני ציון,” בו בכירי BDS נפגשים ומציינים בסיפוק שדווקא בישראל רושם ה-BDS הישגים. אחרי שתי פסקאות, הראל מציין שלהד”מ. מה הטריד את הראל? מה שהטריד את אביגדור ליברמן: הצעת חוק של מרצ, שקובעת שעל כל מוצר שמופץ בישראל, יצוין הישוב שבו הוא מיוצר. הסיבה לכך פשוטה: הנוכלים מההתנחלויות – ועצם קיומם של המתנחלים נשען על נוכלות ושקר – מודעים לכך שיש ציבור ניכר שלא מוכן לרכוש את המוצרים שנוצרו באמצעות גזל, ועל כן הם מסתירים את מקום היצור. אחד הבולטים שבין הנוכלים הללו הוא העבריין הידוע לשמצה אברי רן, שמשווק את המוצרים של המאחז הבלתי חוקי שלו, גבעות עולם, באמצעות חברת ל.י.ב. שיושבת בכלל במושב עדנים, ובאמצעות חברת הרדוף.

במילים אחרות, הצעת החוק של מרצ היא שוות ערך להצעת חוק שאוסרת על הונאה בכשרות: לציבור שלא מוכן לקנות מוצרי עוול מותר לדעת איפה מיוצרת התוצרת שהוא קונה. כפי שנחשף בדו”ח שמשרד האוצר ניסה להסתיר, 350,000 הישראלים שהתנחלו בשטחים הכבושים אחראים בסך הכל ל-1.47% מהיצוא הישראלי לאיחוד האירופי, שותף הסחר הגדול של ישראל. את המעט שהם מייצרים שם – רובם הם עובדי ציבור, כי המגזר הציבורי שם גדול משמעותית מזה שיש בישראל גופא; ממשלה רזה זה בשבילכם, לא בשבילם – הם משווקים פה.

זכותם של ישראלים בעלי מצפון לא לקנות מוצרים של גזלנים לא צריכה להיות שנויה במחלוקת. אז איך משווק הימין את ההתנגדות שלו להצעת החוק הזו? הוא מבלבל, במכוון, בינה ובין חרם על מוצרים ישראלים בכלל, ומאשים את התומכים בחרם על ההתנחלויות בכך שהם תומכי BDS.

מה שמעלה גיחוך מריר על פיו של מי שמכיר את הוויכוחים האינסופיים עם פעילי BDS, שפעם אחר פעם טענו בזעם קדוש שאין טעם בחרם על התנחלויות אלא שיש צורך בחרם על ישראל כולה, ושכל מי שתומך בחרם על התנחלויות בלבד פוגע במאבק. סביב החרם על מוצרי ההתנחלויות יש קונסנסוס בינלאומי – עד כדי כך שישראל מפצה את המתנחלים על כך שהתוצרת שלהם איננה זוכה לפטור ממכס באירופה. הממשלה העדיפה לפצות את המתנחלים – או, במילים אחרות, לסבסד אותן עוד קצת בכספי המסים שלנו – משום שהיא ידעה איך תסתיים התנגשות עם האירופים סביב השאלה הזו. הבלגאן האמיתי יגיע, והוא יגיע, כשיתחיל החרם לא רק על מוצרי ההתנחלויות, אלא על כל החברות הישראליות שפעילות בהתנחלויות. פתאום בנקים ישראלים יצטרכו להסביר למה הם מעניקים משכנתאות בשטחים כבושים.

כלומר, ממשלת ישראל אומרת דבר אחד לעולם – היא מכירה בשתיקה בכך שההתנחלויות אינן חלק מישראל ובהתאם מוצריהן לא זכאים לפטור ממכס – ודבר אחר לתושבי המדינה. פה, הממשלה צווחת בקול גדול שחרם על מוצרי ההתנחלויות הוא חרם על ישראל, מה שהיא יודעת שהוא שקר.

למה זה קורה עכשיו? אולי כי בקרוב, צפוי האיחוד האירופי להכריז על סימון מוצרי ההתנחלויות. כשזה יקרה, יהיו שני תהליכים מקבילים: הנוכלים מהגדה יגבירו את מאמצי הזיוף שלהם, וכתוצאה מכך יתחיל חרם אמיתי על מוצרים ישראלים, פשוט כי לבעלי עסקים באירופה לא יהיה כוח לברר מאיפה באמת מגיע מוצר. שניים-שלושה מקרים מתוקשרים של זיוף יעשו את זה. כלומר, אם ממשלת ישראל רוצה למנוע חרם על מוצרים ישראלים, היא דווקא צריכה לתמוך בסימון מוצרי התנחלויות – אבל אין לה את האומץ הפוליטי לעשות את זה. היא מעדיפה להעלות את הישראלים לעולה על מזבח טובת המתנחלים. בנוהל.

הצעת החוק של מרצ הוציאה מהחורים את האוטו-אנטישמים של ועד מתנחבלי השומרון, שמיהרו לשלוח מכתב איום לח”כ זהבה גלאון, יו”ר מרצ, ובו ביצעו נסיון סחיטה: הם הודיעו לגלאון שאם מרצ לא תמשוך את הצעת החוק שלה, הוועד ושורה של מפעלים בגדה יפטרו את העובדים הפלסטינים שלהם. כלומר, העובדים הפלסטינים הפכו לבני ערובה של ועד מתנחבלי השומרון; הכל נהיה הגיוני יותר כשזוכרים שהוועד הוקם על ידי גרשון מסיקה, האיש שהמציא את הרעיון של “תג מחיר”, כלומר הפעלת טרור כלפי פלסטינים כדי להעניש על םעולות ישראליות נגד מתנחלים.

הסחטנים, כמובן, משקרים כשהם אומרים שהפלסטינים שעובדים שם מקבלים זכויות שוות תנאים סוציאליים מלאים, והם משקרים כשהם אומרים שהם יפטרו אותם. הם לא ימצאו עובדים אחרים בקות. בני עם האדונים שמעבר לקו הירוק לא אוהבים לעבוד, ועל כל פנים הם דורשים שכר הולם. על כל פנים, צריך לזכור את האיום הזה בפעם הבאה שהמתנחלים מייללים שהם מקדמים “דו קיום.”

מה שאנחנו רואים בהיסטריה הזו הוא פשוט: המתנחלים וגרורותיהם בממשלה צריכים לרוץ מהר יותר כדי להשאר במקום, כדי להשאר איפה שהיו לפני שנתיים. וזה לא מחזיק. לא לאבד תקווה.

ועוד דבר אחד: בימים האחרונים יש לא מעט רעש סביב ספרו החדש של מייקל אורן, שמאשים את ממשל אובמה בכל מיני האשמות משונות. משום מה מתייחסים אל אורן כאל אדם בעל משקל ולא כאל המינוי האישי של נתניהו בוושינגטון, שמעולם לא היה נטול פניות ותמיד היה איש hasbara שהאמת לא היתה נר לרגליו. לרוע מזלו של אורן, תשומת הלב שהוא מושך גורמת לכך שאנשים בודקים את מה שהוא כותב – ותופסים אותו בקלות בשקר מטומטם. אורן טוען בספרו שהניו יורק טיימס פרסם מאמר של אבו מאזן, שבו כתב אבו מאזן שהפלסטינים קיבלו את הצעת החלוקה של 1947 אבל סירבו לתת לאורן זכות תגובה. בדיקה של המאמר של אבו מאזן מגלה שאין בו שום התייחסות להצעת החלוקה; בדיקה נוספת העלתה שימים ספורים לאחר מכן אמר אבו מאזן שדחיית הצעת החלוקה היתה טעות הסטורית. איך יודעים שאיש hasbara משקר? הוא פותח את הפה. (אני רוצה להודות לליסה גולדמן על ההפניה.)

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

האם יש משהו דוחה יותר מעסקני המתנחלים, שמקוששים עוד נדל”ן בעוד גופות מוטלות לפניהם? פוסט קצר בעת גאות שאט נפש

בשנות השמונים, למיטב זכרוני אחרי הפיגוע באזור בית הדסה ב-1980, נטבע לראשונה הביטוי “תגובה ציונית הולמת”: המשמעות שלו היתה שאחרי פיגוע, תקים הממשלה התנחלויות חדשות. אחד המקרים המפורסמים, שתואר בספר “אדוני הארץ” של זרטל ואלדר, הוא של מתנחלת שסירבה לאשר לקבור את בנה, כל זמן שהממשלה לא מאשרת להתנחלות הבלתי חוקית שלה בית קברות. וכמובן, מרגע שיש בית קברות כבר אי אפשר להסיר את הקוץ. מאז, ספסרי הדמים של ההתנחלויות עושים כמיטב יכולתם להוון כל מוות של מתנחל לעוד נדל”ן גזול, עוד אדמות שלא שלהם, עוד אישורי בניה.

שני עיתונים, “ידיעות אחרונות” ו”הארץ,” דיווחו היום (ו’) שהשרים נדהמו לגלות בכניסה לישיבת הקבינט ביום שני, אחרי גילוי גופות שלושת החטופים, את המחבל הוותיק זאב “זמביש” חבר; שמו המקורי היה פרידמן, והוא החליף אותו אחרי שנכלא בפרשת המחתרת היהודית. לצידו התייצב השר אורי אריאל, שאיננו חבר בקבינט אבל הגיע כדי לסייע לחבר לקושש עוד כמה היתרי בניה.

כשכל זה קרה, כמובן, שאר מנהיגי המתנחלים דרשו מהציבור להתאחד סביב האבל שלהם, והכותבים שלהם יצאו בשצף קצף נגד מי שלא השתתף בו. ביום החטיפה עצמו, שכזכור היתה שמועה מושתקת עד שעות אחר הצהרים, תקפו כותבים סרוגי כיפה את תל אביב הנהנתנית, המושחתת, שחוגגת את מצעד הגאווה בעוד נערים יהודים נחטפים. הם רק שכחו לציין שאסור היה לכתוב את זה.

ככה זה עובד. הציבור המקומבן ביותר בין הים לנהר חוטף מכל הבא ליד, דורש בצד אחד של פיו הזדהות ציבורית יוצאת דופן, גורף כמות פנומנלית של כספי הציבור, בונה לעצמו מדינת רווחה בצד הלא נכון של הגבול – ובו זמנית ממיר את ילדיו המתים בעוד קצת נדל”ן, עוד אדמות שדודות, עוד רשיונות בניה, הכל תוך שהוא מאשים את הציבור הכללי שהוא “חסר ערכים.” בציבור הערכי בעיניו נהוג להאשים את מנהיגי הציבור הכללי בשחיתות; היש שחיתות רבה יותר מהמרת דם ילדיך בעוד רשיון למרפסת? מאליהם צפים דבריו של ביאליק:

לבית הקברות, קבצנים! וחפרתם עצמות אבותיכם

ועצמות אחיכם הקדושים ומלאתם תרמיליכם

והעמסתם אותם על שכם ויצאתם לדרך, עתידים

לעשות בהם סחורה בכל הירידים…

ואחר כך, מה שסיננו רבנים חרדים בשנות השמונים: עיניים להם ולא יראו, שמתקיימת בהם קללת חיאל בית האלי: בבכורו ייסדנה, ובצעירו יציב דלתיה.

והם לוקחים אותנו איתם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)