החברים של ג'ורג'

מהמתרחש בתקשורת האוסטרלית

צפו בכתבה הזו.

יותר מזה אני לא בטוח שמותר לי לומר. ספרו לי עוד על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אבל רק אם מערכת הבטחון מרשה לכם.

הפוסט סגור לתגובות.

(יוסי גורביץ)

מאירועי יוני 2012: רסיסים

ציד האדם החל: אנשי יחידת עוז וקלגסים אחרים החלו לעצור לקראת גירוש פליטים מדרום סודאן, ועשרות מהם נעצרו בשתי היממות האחרות. חטאם של הפליטים הוא העובדה שהם אינם יהודים; אילו השתייכו לבני העם הנבחר, הם לא היו מגורשים גם היו מגיעים במיליונים. הקלגסים עצרו חלק מהמיועדים לגירוש בבנקים, כשבאו לפדות את צ'קי המשכורת שלהם.

בג"צ, כמקובל בנושאים שמוגדרים על ידי הממשלה כענייני בטחון לאומי, יישר קו עם הממשלה ואישר את הגירוש לדרום סודאן ביום חמישי. בחלקים של סודאן מתרחשת מלחמה. משרד החוץ ומשרד הפנים טענו בפני בית המשפט שבטוח שם. כנראה שהם לא עדכנו את בית המשפט על כך שה-CIA מעריך שבדרום סודאן צפוי להתרחש רצח עם. בהחלט יתכן שה-CIA טועה – ההיסטוריה שלו רצופה יותר שגיאות מזו של אמ"ן – אבל צריך לתהות אם 1,500 הדרום-סודאנים הנמצאים בארץ הם סכנה גדולה כל כך, שצריך לבחון את השאלה הזו על גבם.

המעצר של פליטי דרום סודאן מתרחש למרות שביום חמישי, אלי ישי העניק להם ברוב חסדו ארכה של שבוע. המעצרים התחילו אתמול. ישי מנסה כעת לטעון שהוא עוצר רק את מי שעוד לא הגיע למשרד הפנים כדי להודיע שהוא מוכן לעזוב. כמה אנשים היו, לדעתכם, מסוגלים להגיע למשרד הפנים בין צהרי יום חמישי ובוקר יום ראשון?

במקביל, אמר היום נציג המשטרה שבניגוד לכל ההסתה הממלכתית ששופכים עלינו נציגי הממשלה, האחים היהודים והתקשורת, הפשיעה בדרום תל אביב "נסבלת ונמוכה." בפעם הבאה שגזענים מדרום תל אביב יחזרו על המנטרות הקבועות של "קבוצות שיכורים ברחובות" ו"אנחנו מפחדים לצאת מהבית", שאלו את עצמכם האם יש להתייחס לכך כתיאור מציאות אובייקטיבי, או כתיאור תפיסה של מציאות, והאם התיאורים החוזרים על עצמם קשורים לכך שיש אנשי ממסד שחיים משיווק הסיסמאות האלה.

משטרה פוליטית: המשטרה זימנה לחקירה שורה של פעילים חברתיים. סליחה, לא לחקירה – "לסור למשטרה." הפעיל היחיד שניסה לברר מה רוצים ממנו, תומר חג'ג', שמע מהשוטרים שהם רוצים לדעת מה הוא מתכנן לקיץ.

זה לא סוג של פעילות שמשטרה במדינה דמוקרטית אמורה לעשות. תפקידה של המשטרה הוא לתפוס פושעים, לשמור על הסדר, ולהגן על זכויות האזרחים. ביניהן, חשוב לציין, הזכות למחאה בלתי אלימה כנגד המשטר. "שיחות" כאלה הן סוג של הטלת אימה, ויש להן היסטוריה ארוכה במשטרת ישראל. בשנות החמישים והשישים הן נועדו לדכא את האוכלוסיה הפלסטינית של ישראל; בשנות השבעים הן הופעלו נגד הפעילים החברתיים של הפנתרים השחורים; בשנות האלפיים גם נגד מפגיני ימין כנגד ממשלת אולמרט.

כשנחשפה, לפני כמה שבועות, שיחת איום טלפונית משוטר בירושלים לפעילות חברתיות שם, המפכ"ל הודיע שהנושא ייבדק. עד כמה לוקחים במשטרה ברצינות את הנושא אפשר להבין מגל הזימונים האחרון.

ואם המשטרה רוצה לדעת מה אתם מתכננים לקיץ הקרוב, לא כדאי שתעזרו לה?

עושי רצון אדוניהם: המשנה ליועץ המשפטי לממשלה פטר את הפולשים לגבעת האולפנה מהצורך לקבל אישורי בניה לקראווילות המיועדות להם. הנימוק הוא "צורך צבאי דחוף ומיידי," שאם לא יטופל יקום "חשש לסדר הציבורי והבטחון באזור."

כלומר, הפרקליטות מגדירה את ההתמודדות עם המתנחלים ואת ההתפרעויות הצפויות שלהם עם פינוי השטח הגזול כ"צורך צבאי." מן המקום, על כן, לשאול מדוע הפרקליטות לא נוקטת בצעדים נדרשים אחרים כנגד איום צבאי – למשל, פירוקם של האנשים הנחשבים כמסוכנים מנשקם; למשל, הטלת עוצר על ההתנחלויות; למשל, מעצר מנהלי רחב היקף כנגד ראשי נחש.

התשובה, כמובן, היא שלא מפעילים אמצעים כאלה כנגד יהודים, גם אם הם מתחילים להיחשב כאיום צבאי. אלה אמצעים שמופעלים רק כנגד פלסטינים, קרי השכנים שלהם, שחיים באותו "אזור" עצמו, שבו קיים כעת חשש חדש "לסדר הציבורי ולבטחון." מאליו עולה החשד שהפרקליטות לא באמת מאמינה לעצמה; שהיא לא באמת חוששת מסכנה לבטחון האזור. בסכנות אחרות לבטחון האזור היא, איך לומר, לא מטפלת על ידי הסרת הצורך באישורי בניה. מותר – צריך, למעשה – לחשוד שהמילים הגבוהות האלה הן עוד אמצעי להכשרת בניה בשטחים.

עכשיו, כפי שציין בפני משפטן, כדי לבנות בבית אל, יש צורך באישור של היועץ המשפטי לממשלה, כי בית אל בנויה כולה על אדמות פלסטיניות שהופקעו, ואחרי בג"צ בית אל בכלל לא בטוח שמותר לבנות מבנים פרטיים על אדמות שנתפסו לצרכים צבאיים. והנה, פתאום, צץ לנו "צורך צבאי דחוף ומיידי."

מצד שני, בהתחשב בשינויי העמדה של הפרקליטות – היא הסכימה מלכתחילה שהבניה בגבעת האולפנה בלתי חוקית, ואז, אחרי לחץ פוליטי, ניסתה לחזור לבית המשפט בבקשה שישנה את פסק הדין שכבר קיבל, בהסתמך בין השאר על עמדתה (!) – בכלל לא בטוח שהיא לא תשנה את עמדתה שוב. יש שמועות על חוות דעת שכתב היועץ המשפטי לממשלה בנושא, שמשום מה לא פורסמה – אולי משום שהיא סותרת את עמדת ראש הממשלה.

עכשיו, עמדה משפטית לא אמורה להיות נתונה למשא ומתן. משהו חוקי, או שהוא לא חוקי. הוא מותר, או מותר בתנאים מסוימים, או אסור. לא היינו מקבלים כאלה שינויים ממהנדס: ממנו היינו מצפים שיעמוד על כך שאם יש סכנה בבניית מבנה, אז יש סכנה, ולא משנה אם זה למורת רוחו של הטייקון שמשלם את משכורתו. כך צריך להיות גם לגבי הפרקליטות. פקידות שמתיימרת להיות מקצועית, ואז מתנהגת כמו שבשבת לפי הרוח שמגיעה מלשכת ראש הממשלה, מאבדת את עולמה.

הרבה מהכבוד שהמערכת המשפטית שלנו זכתה לה נובעת מהעמדות הראויות להערצה של מספר קטן של משפטנים בשורה של משברים בשנות השמונים, ראש וראשון להם פרשת השב"כ ונספחיה (כמו משפט נאפסו). נוטים לשכוח שאחרי זמיר, שעמד ללא חת מול הטרויקה של שמיר, פרס ורבין, ושגרר אותם לחקירות משטרה, היועץ המשפטי הראשון שנאלץ לקבל שומרי ראש, הגיע יוסף חריש הרופס. חריש מונה בדיוק כדי שלא יהיה זמיר. ההשוואות בינו ובין וינשטיין מתבקשות.

פייסבוקיסטאן: האגדה שמרבים לספר על פייסבוק אומרת שהיא היתה הכרחית למאורעות האביב הערבי. בולשיט. פייסבוק עשתה כמיטב יכולתה לשבש אותו. העמוד המצרי שסביבו התגבשה ההתנגדות למובארק, "כולנו חאלד סעיד", נסגר על ידי פייסבוק ארבע פעמים.

פייסבוק לא מיועדת לדיבור פוליטי, דיבור כזה מוליד מריבות וגורם לאנשים להמנע מהקלקה על פרסומות. די במספר קטן של תלונות על תוכן שנכתב בפייסבוק כדי להביא להסרתו. אין לכם באמת חופש דיבור בפייסבוק; מותר לכם לומר רק מה שמועיל לקו התחתון של מארק צוקרבורג, אולי הדוחה שבטייקונים המודרניים. החוקרת רבקה מק'קינון כינתה את חופש הדיבור אליבא דפייסבוק "פייסבוקיסטאן."

שורה של פעילי שמאל ישראלים חוו את האפקט על בשרם: הפוסטים שכתבו הרגיזו טרולים מימין, שמיהרו להתלונן בהמוניהם על "תוכן פוגעני." פייסבוק לא בודקת את התלונות; אין לה את כוח האדם והאמת היא שזה פשוט לא מעניין אותה. התוצאה, במקרה של מספר מספיק של תלונות, היא הסרה אוטומטית, ללא יכולת ערעור, של התוכן שמרגיז את הטרולים.

זה קרה לקריקטוריסט מיש, והבוקר דיווח עמיר שיבי שגם תמונת הפרופיל שלו – פרודיה על הברווז הגרעיני של נתניהו – הוסרה גם היא. זו היתה תוצאה של פעילות יזומה של חברי קבוצת פייסבוק בשם "כולנו נגד השמאל הקיצוני," שזו שיטת הפעולה שלה. אתם מוזמנים להתלונן עליה כקבוצת שנאה כאן. אחד מיוזמי ההתקפה על שיבי מכנה את עצמו "איציק לוי", והוא טוען שהוא שוטר שעובד גם במשרד ראש הממשלה. בהחלט יתכן שמדובר בזיוף – אבל מותר גם לומר שאם יסתבר ששוטר שעובד עבור נתניהו מארגן התקפות סייבר כנגד פרופילים ועמודי פייסבוק של יריבים פוליטיים, זה לא צריך להפתיע אף אחד.

אם אתם רוצים לכתוב תוכן פוליטי, אל תעשו את זה בפייסבוק. זה עלול להתגלות כבזבוז זמן ומאמץ.

מיקוד: נמרוד עברון כתב אמש בפייסבוק על מיקוד לבחינה באזרחות שאושר על ידי משרד החינוך, שבתשובה לשאלה על מכתב הרבניות מציע את התשובה "אני תומך במכתב הרבניות," ומנמק אותה ב… טוב, קראו בעצמכם. בנצי גופשטיין, מארגון להב"ה, מיהר להביע התלהבות. בא לי למות.

(יוסי גורביץ)

"הפרות סדר"

אלימות הכיבוש הישראלי נמשכה בסוף השבוע כסדרה: חמושי צה"ל תקפו בנאבי סלאח נשים, ילדים וצלם, בילאל תמימי. כנראה הפנימו שם את הלקח של פרשת אייזנר: קודם כל לסלק את המצלמות. חמושינו החביבים נכשלו במשימתם: במקום היו עוד כמה מצלמות, והן תיעדו את התפרעות החמושים – מה שבארה"ב היה מכונה Police riot. הראיות היו כל כך חותכות, עד שבית משפט צבאי הורה על שחרורו המיידי של תמימי (!). כמובן, בית המשפט לא הרחיק עד כדי כך שיורה להעמיד לדין את החמושים שהעידו עדות שקר כנגד תמימי, כי כידוע אמירת אמת היא לא ערך צה"לי.

במקביל, פרסם היום "בצלם" תזכורת שהחמושים משתמשים בעקביות במטולי הרימונים שלהם לצורך ירי בכינון ישיר, בניגוד לפקודות. ירי בכינון ישיר, במיוחד בטווח קצר, יכול ואף הביא למותם של מפגינים. למיטב ידיעתי, איש מעולם לא הועמד לדין בשל הרג כזה. החמושים תמיד יכולים להתגונן בטענה שהם "חשו בסכנה," וזה יכסה על הכל.

בעקבות פרשת אייזנר, בדק אלכס פישמן מ"ידיעות אחרונות" מה בעצם אומרות פקודות הצבא על שימוש בנשק כאלה. באופן בלתי מפתיע, הן אוסרות על כך – אבל פישמן מצא (ראו תמונה) שפקודות הצבא אוסרות על הכאה באופן גורף: לא רק בנשק, מפאת החשיבות המיסטית שיש לו, אלא גם באלה. פקודות צה"ל אוסרות חד משמעית על הכאת מפגינים בלתי חמושים, אלא לצורך הגנה עצמית. fishman_0002כל התנהגות אחרת, כותב פישמן, היא "הפרת פקודה ושבירת קוד ההתנהגות האתי של הצבא." ובכל זאת, חיילי צה"ל מפעילים אלימות כזו באופן שגרתי, ומעטים מאד המקרים שבהם מישהו מהם הועמד לדין או הודח – ואז היתה מעורבת התקשורת בפרשה.

רגע, לא סיימנו. לאחרונה החלה את פעילותה ועדת אדמונד לוי, שמונתה על ידי ראש הממשלה כדי להכשיר את שרץ המאחזים – אלה שהתחייבה ישראל לפנות עוד בימיו של אריאל שרון כראש ממשלה. מבחינת החוק הבינלאומי, כמובן, כפי שציינה האגודה לזכויות האזרח (זהירות, PDF), אין שום הבדל בין התנחלות שאושרה על ידי ממשלת ישראל למאחז לא מאושר. שניהם אסורים לחלוטין על פי אמנת ז'נבה הרביעית. המכתב של האגודה מצטט את עמדת היועץ המשפטי של משרד החוץ מספטמבר 1967: "האיסור הוא איפוא קטגורי, ואיננו מותנה במניעי ההעברה או מטרותיה, והוא נועד למנוע התיישבות בשטח כבוש של בני המדינה הכובשת."

אבל, העיד השבוע היועץ המשפטי של משרד הבטחון, אחז בן ארי, כל ההבחנה בין התנחלויות למאחזים היא קשקוש משפטי שמטרתו לסמא עיניים: "בשל הסתירה העולה מהתמיכה התקציבית [הממשלתית – יצ"ג] והמצב המשפטי מאידך, המדיניות עליה הוחלט היתה להוציא צווי הריסה אך בפועל לא לבצע אותם." ההדגשה שלי. בן ארי הסביר שמדובר בעצם, כדברי "מקור ראשון", "מעין פשרה שנועדה לאזן בין עמדת המערכת המשפטית לבין ההחלטות המתקבלות על ידי הדרג המדיני." כלומר, כדי להמנע מהלחץ הבינלאומי שהיה נובע מהקמת התנחלויות חדשות, מדינת ישראל החליטה להקים מאחזים. מאחר והיא לא יכולה לאשר אותם חוקית, אז היא מכריזה עליהם כפריעת חוק ומוציאה נגדם צווי הריסה – אבל בקריצה. אין לה כל כוונה ליישם אותם. רק שהפעם, אחרי 45 שנים של עצימת עין סלחנית מצד בג"צ, הוא לא מוכן יותר לשחק את המשחקים האלה.

הפגנות פלסטיניות, שמלוות מדי פעם בידויי אבנים כנגד החמושים, מוגדרות דרך קבע על ידי הרשויות כ"הפרות סדר." כביכול יש מצב של "סדר" ב"אזור", וההפגנות הן אלה שמפירות אותו. הפרות הסדר מוגדרות ככאלה על פי התקנות הצבאיות, שאוסרות בעצם על כל סוג של הפגנה (וטכנית, יכולות להעניש גם על פרסום מאמר דעה – מאסרים כאלה היו נפוצים מאד בשנות השבעים והשמונים), שבתורן נכתבו על ידי משפטנים ישראלים במדים, אושרו על ידי המשפטנים הללו כשהם פשטו את מדיהם ועטו גלימות, מבלי שלפלסטינים הכפופים להן תהיה כל יכולת להשפיע על התקנות.

במשך 45 שנים, ישראל מדכאת את הפלסטינים בגדה וברצועה. היא מעניקה לכך אצטלה משפטית – "הפרות סדר," "סכנה לשלום האזור" – כשתחת המילים המשפטיות הללו מסתתר עוול של שליטה בעם אחר ונישולו מאדמתו.

אבל בעוד הפלסטינים נדרשים שלא "להפר את הסדר," שכפה עליהם העם הנבחר, ישראל דווקא הרשתה לעצמה להתעלם הן מן החוק הבינלאומי, הן מן הפקודות הצבאיות שלה-עצמה. ילד פלסטיני מנאבי סלאח, כי ייחשד שיידה אבן בקלגס משוריין, ייחטף מביתו באישון לילה ויוחזק במשך חודשים ארוכים; לחמוש צה"ל, אם יפר את הפקודות שהוא אמור להיות כפוף להן ויירה רימון גז בהורגו פלסטיני, או ישבור את ברכיו של ילד פלסטיני, לא יקרה דבר. וכאשר תגזול המדינה עבור המתנחלים אדמות חדשות, היא תשקר לבתי המשפט: היא תוציא צווי הריסה, תבטיח לקיים אותם תוך שנה-שנתיים-עם-הגעת-המשיח, תוך שהיא יודעת היטב שהיא משקרת ושאין לה כל כוונה ליישם אותם.

זה ה"סדר" שקיים בשטחים: סדר של עם אדונים, סדר של כיבוש וגזל, התעללות ועינויים, שלמען המשכו הממשלה – כשהעם שלה מעדיף לא להסתכל, ומסנן קללה לעבר מי שכן – מוכנה לשקר גם לבתי המשפט שלה. אלה, מצידם, קרובים לעם הרבה יותר משהעם משער: גם הם רוצים, רוב הזמן, לא לדעת שעובדים עליהם.

ה"סדר" בשטחים הוא מיטת סדום, שמיועדת לשבור את הפלסטינים. במידה מסוימת זה מצליח: כתבה של 60 Minutes על הגירת הנוצרים מהגדה מטילה, בניגוד לתעמולה הציונית, את עיקר האשמה להגירה על הכיבוש. האוכלוסיה הנוצרית משכילה ועירונית ברובה, והיא לא יכולה יותר. תכנית הטרנספר השקט של נתניהו והימין עושה את שלה. (זה ששגריר ישראל בארה"ב יצא בריון וטמבל, זה כבר סיפור אחר, שהתרגלנו אליו).

ואם זה הסדר, ואם זו מטרתו, אז יש להפר אותו. יש לקוות שהפלסטינים יבינו סוף סוף שבמילים ובדיבורים הם לא יקבלו מישראל דבר, שהיא מבינה רק כוח, ויצאו להתקוממות עממית בלתי אלימה – האלימות רק תשחק לידי החמושים ולידי אנשי ה-Hasbara – עד שהישראלים יגיעו למסקנה שמחיר השליטה בגדה המערבית גבוה מדי. ואם תגובת הנגד הפראית של ישראל, שוודאי תבוא, תשכנע את העולם שהגיע הזמן להתייחס למדינה המשוגעת מהמזרח התיכון כפי שהתייחס בשעתו למדינה המצורעת מדרום אפריקה, מה טוב.

ועוד דבר אחד: שר החינוך בעיני עצמו, יאיר לפיד, הודיע שהוא חושב שהילדים שהפריעו למהלך ההצגה "גטו" – סערה בכוס מים בפני עצמה – לא צריכים חינוך, אלא טיפול משטרתי: הוא רוצה שיגישו נגדם תלונה במשטרה "כדי שיהיה להם רישום פלילי שגם יגיע לידיעת הצבא." הדברים מכילים סתירה פנימית: כזכור, לפיד כתב בשעתו שרק בזכות השירות הצבאי מצליחים תלמידי ישראל להשיג משהו. כלומר, בגלל הפרעה להצגה, לפיד רוצה להשית על תלמידים בני 16 רישום פלילי – כמעט בלתי ניתן למחיקה בישראל, ואיתו אי אפשר להשיג תעודת יושר – וגם לשלול מהם את היכולת להתפרנס בעתיד מהייטק. למעשה, בשל הרישום הפלילי שלהם, הוא דן אותם לחיי עוני. אני מקווה ששר החינוך הבא יהיה אדם שפוי יותר, דרקולה נניח.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, התקבל סיוע לקיום הבלוג באמצעות קרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

תרבות עדות השקר של המשטרה

"הארץ" דיווח הבוקר (ב') על שורה של מקרים שבהם שוטרי משטרת ירושלים העידו עדויות שקר כנגד אזרחים. כמה מהמקרים ידועים, אחרים פחות. בולט במיוחד המקרה שבו קצין משטרה העיד כי שני קטינים פלסטינים תושבי מזרח אל קודס השליכו לעברו בקבוק תבערה, ושוטר אחר העיד שאף כמעט ונפגע מאותו בקבוק התבערה – ובית משפט אחרי בית משפט, בכלל זה נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס, אישרו מעצר עד תום ההליכים בשל מסוכנותם של העצירים. רק מאוחר יותר התברר כי הקצין כלל לא היה במשמרת ביום שבו לכאורה אירעה ההתקפה.

אלה לא המקרים היחידים, כמובן. ידיעה אחרת ב"הארץ" היום עוסקת במשפטם של השוטרים שהפקירו למוות את השב"ח עומר אבו ג'ריבאן, כאשר השוטרת לבית כאווי מוסרת גרסה שבזהירות ניתן להגדיר אותה כבעייתית. כאווי לא זכרה כלום – אפילו לא את תאריך הגיוס שלה למשטרה. מה שכן זכרה, סתר את מה שאמרה בחקירתה ב-2008. אני מעריך את מחויבותו של המשרד לבטחון פנים לשילוב בעלי מוגבלויות בכוח העבודה שלו, אבל אולי בכל זאת לא צריך להתחיל דווקא עם האמנזיים.

חוסר הזכרון של כאווי הוא, למרבה הצער, תופעה רחבת היקף. ועדת אור, שבדקה את אירועי אוקטובר, קבעה שבמשטרה השתרשה תרבות של דיווחי שקר. אם מישהו חושב שתרבות השקר הזו פסה לפתע מן הארץ, או שהיא מוגבלת לשקרים לקצינים בכירים יותר, לפוליטיקאים ולוועדות חקירה, אבל נעצרת בשערי בית המשפט המקודשים, הוא כנראה שופט.

בסרט החשוב – צפו בהזדמנות הראשונה, אם עוד לא צפיתם – "שלטון החוק", אומר אחד המרואיינים, עודד פסנזון, שהוא ידע שלעתים אנשי השב"כ שיקרו לו בשבתו כשופט צבאי ("סיבנו אותו", בלשונו של נשיא העליון לשעבר אהרן ברק), ובכל זאת העדיף להאמין להם, כי הם היו שם כדי להגן על חייו. זו בעיה קבועה של מערכת החוק: היא מאמינה לשוטרים כמעט אוטומטית, ודאי מול מילתו של אזרח. אחרי הכל, הם אנשיה. אם לא תאמין להם, למי תאמין?

צריך להזכיר שרוב מוחלט של המשפטים הפליליים בישראל – 91% – מסתיימים בעסקת טיעון. הנאשם משוכנע על ידי הפרקליטות ועורך דינו שעדיף לו להודות באשמה פחותה כדי לקבל עונש נמוך יותר. העדויות שנאספות כנגד חשודים הן לעתים קרובות מדי עדויותיהם של שוטרים – מזכרים שכתבו בזמן החקירה, למשל, ושעליהם אין כמעט אפשרות לערער. כלומר, העדויות שנחשפו על שקרי המשטרה מגיעות מתוך תשעת האחוזים של המקרים שבהם בכל זאת נערך משפט ובכל זאת היה הליך של בירור הראיות, ושבהם הצליח השופט להתגבר על הרפלקס המובנה שלו להעריך הערכת-יתר את עדויות השוטרים. כנראה שהם היו שקרנים גרועים במיוחד.

מכאן עולה שיש לנו סיבה טובה לחשוד שחלק ניכר מהאסירים שנמצאים היום בבתי הכלא הורשעו על לא עוול בכפם ובשל עדויות שקר של שוטרים. כשאדם רגיל מעיד עדות שקר, הוא פוגע במדינה; כשפוליטיקאי מעיד עדות שקר, הוא פוגע בדמוקרטיה ובמוסדותיה; כששוטר מעיד עדות שקר, הוא פוגע כמעט בוודאות בשמו הטוב של הנאשם במקרה הטוב, ושולל את חירותו במקרה הרע. אל עדות שקר של שוטר צריך להתייחס כאילו היתה קשר לשלילת חירותו של אדם.

ואף על פי כן, באופן מדהים, באף אחד מהמקרים הללו השוטר שהעיד עדות שקר לא הועמד לדין. המערכת ממשיכה לחפות עליהם, כאילו לא בגדו באופן המחפיר ביותר שבאפשר. כל זמן שהפרקליטות לא תורה מיידית לא רק על הדחתו מהמשטרה של שוטר שנתפס בעדות שקר, אלא גם על העמדתו לדין – כפי שוודאי היתה עושה במקרה של סתם אזרח – אי אפשר לומר שמערכת המשפט נוקטת בצעדים רציניים למניעת התופעה הזו. כרגע, לשוטר שמשקר לבית המשפט אין שום סיבה לפחד – במיוחד אם הוא גייס לצידו עוד כמה שוטרים. לא העכבר גנב אלא החור גנב; הפרקליטות ובתי המשפט אחראים לתרבות השקר של המשטרה לא פחות מהשוטרים עצמם. הם אלה שלימדו אותם שהשקר משתלם.

בפרקליטות יאמרו ודאי כי העמדה לדין של שוטרים שקרנים תיראה לשוטרים כרדיפה מצד הפרקליטות, ותפגע במוראל שלהם. בעסה. אלה החיים ואלה דרישות הבסיס משוטרים: לומר אמת לפחות לבתי המשפט. אם משטרת ישראל לא מסוגלת לעמוד ברף הנמוך למדי הזה, אולי הגיע הזמן לפרק את המסגרות שלה ולבנות אותן מחדש.

ועוד דבר אחד: תנועת השרלטנות הפוליטית "אם תרצו" עורכת בימים אלה תערוכה שנקראת "שבוע האפרטהייד הערבי." בהפוך על הפוך, האנשים שרוצים לחסל את זכויות האדם שלכם ושלא מוכנים שיאמרו להם שישראל מבצעת הפרות זכויות אדם, נורא מזועזעת ממה שקורה בסוריה וסודאן. אירונית, זה מזכיר משהו את התנהלותם של בכירים במק"י: מה שמוחמד נפאע לא מוכן לשמוע על סוריה, רונן שובל לא מוכן לשמוע על ישראל. ובכן, מסתבר שהמסר הזה היה קצת יותר מדי מורכב לכמה מהחסידים השוטים של התנועה, שמחו בזעם על ההתייחסות לזכויות האדם של ערבושים בזמן שהדרום חוטף טילים. באיזשהו מקום בלשכת ראש הממשלה, יחצ"ן דופק את ראשו בקיר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לא, לא חרשים. רשעים

חדר ע'דנאן נכנס ליום שביתת הרעב ה-65 שלו, והיום הודיע בג"צ כי הוא ידון בעתירה הדחופה שהגישו עורכי דינו בעניינו – עתירה הדורשת כי ישוחרר או לחילופין יועמד לדין – רק ביום חמישי הקרוב. ביום הזה יהיה ע'דנאן ביום ה-69 לשביתת הרעב, ואין שום ערובה שהשופטים יואילו בטובם להגיע להחלטה באותו היום. זה יום חמישי, אתם יודעים. הסופ"ש בפתח. וזה רק פלסטיני שמוחזק במעצר מנהלי. ובטח לא עצרו אותו סתם. הגסיסה שאין ממנה חזרה מתחילה ביום ה-70.

כשצריך, בג"צ יודע לערוך דיונים מהירים. ערב פינוי המאחז עמונה, נערך בבג"צ דיון מרתוני עד שעות הבוקר המוקדמות, לפני שהתקבלה החלטה סופית. אבל זה היה מאחז בלתי חוקי על אדמה פרטית פלסטינית, הדיון היה על משהו חשוב כמו זכויות הגזילה של מתנחלים. לא על משהו פעוט כמו זכויותיו הבסיסיות ביותר של לא-יהודי.

אומרים לי: ע'דנאן יכול להפסיק את שביתת הרעב מתי שירצה. הרשות נתונה. זה נכון. הוא גם יכול בכלל לפתור לעצמו את כל הצרות ולחתום על מה שהחוקרים רוצים שיחתום. הוא רק צריך לעשות שקר בנפשו. מי שמעלה את הטענה הזו, אין לו מושג מהו כבוד האדם, זכותו הבסיסית שלא לחיות עם מגף על צווארו. או שהוא סבור שלפלסטינים אין צלם אנוש.

למעצרו של ע'דנאן אין כל תועלת מעשית. הוא לא נחקר כשהוא שוכב, כבול, בבית החולים. וגם אם ישוחרר עכשיו, לא יוכל להוות סכנה למישהו בעתיד הנראה לעין. הוא כבר סבל נזק בריאותי ניכר. אין עוד סיבה להחזיק אותו במעצר, להוציא אחת: שחרורו יביך את מערכת הבטחון. הוא יעיד על כך שלא היתה כל סיבה להחזיק אותו במעצר מלכתחילה. הוא ישים סימן שאלה גדול על כל מערכת המעצרים המנהליים.

אז עכשיו יש לנו תחרות השתנה בין מנגנון אופל, החזק ביותר בישראל ואולי גם במזרח התיכון כולו, ובין אדם חולה, גוסס, שכבול למיטה תחת משמר, שכל מה שיש לו הוא אמונתו. בג"צ היה אמור לעמוד בין האדם החלש ובין המנגנון ולהגן עליו. זו, אחרי הכל, האגדה שמספרים לנו על בג"צ: שופטים חכמים, יודעי כל, עומדים בלי חת להגנה על משמר זכויות האדם מול השלטון. הקו הדק של הגלימות השחורות.

בג"צ שיחק יפה מאד על האגדה הזו. הוא ניצל אותה לצרכיו במאבקים הפוליטיים של שנות התשעים והאלפיים. ולחלק קטן מתושבי ישראל הוא אפילו סייע. אבל הוא אף פעם לא הגן על הפלסטינים. לכל פלסטיני היתה אפשרות לעתור לבג"צ כנגד הריסת ביתו; בג"צ מעולם לא מנע הריסה כזו, שהיא ענישה קולקטיבית לכל דבר ועניין. בג"צ אישר מעצר מנהלי אחרי מעצר מנהלי, אף שהוא מחזיר אותנו לתקופה שלפני המאגנה כארטה. אפילו כשהחליטה מערכת הבטחון להגלות 400 חשודים בהשתייכות לחמאס ללבנון, בג"צ לא התערב (אם כי ניהל דיון מהיר בעתירה הדחופה.)

שופטי בג"צ יודעים היטב איפה הם יושבים. אם ידונו בעתירתו של ע'דנאן, הם גם יצטרכו להחליט. אם יחליטו לדחות את העתירה, דמו בראשם – במיוחד עכשיו, כשהאיחוד האירופי מתעורר. דחיה תהפוך את הביקורים התכופים של השופטים באירופה למאד לא נעימים. אם יקבלו אותה, מצד שני, הם ימצאו את עצמם מול זעפו של האספסוף הישראלי, שלא מבין מה כל הרעש על איזה ערבוש. אז הם דוחים את הדיון. אולי הכלב ימות בינתיים, אולי הפריץ – מערכת הבטחון – ימות בינתיים. אולי מישהו אחר יפתור להם את הבעיה.

וזו פחדנות מרושעת. וגם אותה צריך יהיה לזכור, בבוא משפטי השופטים.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד מסתמן יותר ויותר כילד שלא מבין לאיפה בדיוק הוא נקלע. איתמר שאלתיאל שאל אותו, בשם עמותת גישה, מה עמדתו בקשר לכך שצה"ל מונע מעבר של סטודנטיות מהרצועה לגדה. התשובה של לפיד גרמה לשמיטת לסתות כללית: "אני תומך תמיד בעמדת מערכת הבטחון. צה"ל איננו 'מנגנון חושך' אלא צבא מוסרי המגן על חיינו ושומר עלינו." לפיד כנראה שכח שהוא מתמודד על תפקיד פוליטי, ושפוליטיקאים הם אלה שמפקחים על מערכת הבטחון. אם הוא "יתמוך תמיד" בעמדת מערכת הבטחון, כולל – יש להניח – בעמדתה התקציבית, אז בשביל מה בעצם אנחנו אמורים לשלם לו משכורת? נעביר את המושכות סופית למטכ"ל ונסגור עניין. זה חוסר רצינות שצריך להטריד גם את חסידיו השוטים של לפיד.

הערה מנהלתית: אתמול התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שלא יעמוד אי פעם בין מערכת הבטחון ומערכת המשפט.

(יוסי גורביץ)

עוד עכבר של השב"כ

ב"הזמן הצהוב", מתאר דוד גרוסמן דיון בבית משפט צבאי בגדה, שבו מתחוור כי הנאשם לא יכול להיות אשם בעבירה המיוחסת לו. אם יזוכה, עם זאת, הדבר ישפיע לרעה – בנוסח אורוול והפיל שלו – על מעמדו של הכובש, שפתאום יתגלה כמסוגל לשגות. מצד שני, עוול ברור גם הוא ישפיע לרעה על מעמדו של הכובש. השופט, על כן, מרשיע את הנאשם בעבירה שכלל לא הואשם בה – ודן אותו לכליאה למספר הימים שכבר ישב במעצר. כך, מצד אחד, אדם חף מפשע משוחרר, אבל מעמדו של הכובש נשמר.

משהו מעין זה התרחש אתמול (ב'). סאמר עלאווי, מנהל אל ג'זירה באפגניסטן, נעצר בחשאי בתחילת אוגוסט. איפול חלקי הוטל על הפרשה. השב"כ טען בשעתו כי יש "חשדות חמורים" נגד עלאווי וכי בחקירתו מעורבים "גורמים שונים" (רמז לגופי מודיעין זרים?), והתנגד לשחרורו ממעצר. בין השאר, התלונן עלאווי כי לא קיבל טיפול רפואי הולם, ועמותת "רופאים לזכויות אדם" עתרה עבורו לבית המשפט, כדי שיוכל לקבל רופא שיבדוק אותו עצמאית – זכות המוקנית לכל עציר. נציגת "רופאים לזכויות אדם" אמרה לי הבוקר כי מניעת הטיפול הרפואי, שגם בית המשפט מתח עליה ביקורת, נראתה להם כנסיון להפעיל לחץ על עלאווי.

במה שהפך לנוהל כאשר השב"כ מנסה לשבור עציר, נמנעה ממנו במשך חלק מתקופת מעצרו גישה לעורך דין – שיטה שמוכיחה את עצמה פעם אחר פעם כיעילה בגביית הודאות, והוכיחה את עצמה גם הפעם. עלאווי, יש לציין, הגיע לבית המשפט לראשונה שמונה ימים לאחר מעצרו. חוקריו גם נמנעו מלומר לו במה הוא חשוד, וננזפו בשל כך על ידי בית המשפט. במהלך החקירה ננקטו האמצעים הרגילים: חקירה במשך שעות בלתי סבירות תוך כדי כבילה (חקירה ארוכה – אנחנו מדברים פה על 20 שעות – מהווה, יש לציין, גם מניעת שינה), איומים בלקיחת בני ערובה (מעצר של בני המשפחה) ועוד.

אתמול, שוחרר עלאווי ממעצרו, אחרי שבעסקת טיעון הוא הורשע ב"קשירת קשר לביצוע שירות עבור התאחדות בלתי חוקית", קרי החמאס. אחת העובדות שהועלו היא הפגישה של עלאווי, במסגרת מסיבת עיתונאים, עם בכיר בחמאס – איך לומר, משהו שעיתונאי צפוי לעשות. פלסטיני שהיה מורשע במשהו דומה לזה – וגם הסעיף הזה הוא רק אחד מסעיפים ארוכים שבהם הואשם עלאווי מלכתחילה – היה יושב בכלא תקופה ארוכה מאד. על עלאווי גזר בית המשפט רק את הימים שכבר ישב במעצר, בתוספת כמה חודשי על תנאי. עורך דינו של עלאווי, סלים וקים, אמר על הפרשה ש"ההר הוליד עכבר, וגם העכבר מת". קשה שלא להגיע למסקנה דומה. וקים ציין עוד כי מרשו ורשת אל ג'זירה הסכימו לעסקת הטיעון מחשש שהמשפט יימשך חודשים ארוכים, אותם יבלה עלאווי כמובן במעצר. השיטה הזו, של איום במעצר ארוך אם יעמוד החשוד על זכותו לצדק ובצידה הבטחה לשחרור מיידי אם יסכים לעסקת טיעון, מלווה את מערכת המשפט בגדה כבר זמן רב.

הדבר הראוי ביותר לתשומת לב כאן הוא העובדה שעקב מעמדו של עלאווי כעיתונאי ברשת טלוויזיה בינלאומית, המקרה שלו זכה לתשומת לב גדולה מאד ביחס. לפלסטינים מן השורה, שעל מעצרם (או, בהתחשב בכך שנמנעת מהם שגרתית גישה לעורך דין, צריך לומר חטיפתם) מדווח דובר צה"ל אגבית מדי בוקר, אין מזל כזה. חוסר הצדק במקרה שלהם, צפוי להיות רב עוד יותר. עלאווי, אחרי הכל, שוחרר אחרי חודש וחצי בלבד.

כשהישראלים לא מפסיקים את הכיבוש, זה חלק קטן מהעוולות שהם תומכים בהן. לא פלא שהם מעדיפים לא לדעת.

ועוד דבר אחד: יש תחנת רדיו בשם "קול ברמה", תחנה חרדית. לתחנה הזו יש מדיניות: לא משמיעים נשים כלל. לא רק בשירה, גם לא בדיבור. לתשומת לבם של מי שעדיין חושבים שצריך לגלות רגישות לצווחני "קול באשה ערווה". המטרה מעולם לא היתה מניעת שירת נשים; היא היתה השתקת נשים, נקודה. העובדה שלאג'נדה הזו, כמו לכל אג'נדה, יש אידיוטים מועילים לא צריכה להסתיר את המטרה הסופית שלה.

(יוסי גורביץ)

חותמת גומי

הטקסט פשוט וקצר למדי, כך שראוי לצטט אותו במלואו: "בית משפט השלום בנתניה החליט להאריך ביממה את מעצרם של שלושה פלסטינים מבלי שקיים דיון ענייני בחשדות המיוחסים להם. הסיבה לכך שלא התקיים דיון, היא שהחשודים דוברים ערבית בלבד ולא יכלו לשוחח עם הסניגור שמונה להם מטעם הסניגוריה הציבורית."

ראוי להקדיש כמה מילים לצורה האבסטרקטית שבה נכתב המבזק המופתי הזה: רענן בן צור מצליח להעביר בשני משפטים פשוטים את מלוא הקפקאיות של המעמד. יש לנו שלושה נאשמים, שאיננו יודעים עליהם דבר מלבד הלאום שלהם, העובדה שמונה להם סניגור, שהם לא מצליחים לתקשר איתו, ושבשל חוסר התקשורת הזה הם נידונים למעצר. שמותיהם אינם ידועים לנו, וחשוב מכל – הפשע שבו הם חשודים נעדר מן הדיווח. האם זו עבירה חמורה, שהחשד בה מצריך מעצר? או אולי עבירה שולית, זניחה, שמוצאם של העצורים הוא זה שבכלל הביא למעצרם? האמת היא, כפי שהמבזק מבטא היטב, שזה לא באמת חשוב. מה שחשוב הוא שחירותם של שלושה אנשים נגזלה מבלי שתהיה להם כל אפשרות להתגונן מפני המעשה השרירותי הזה.

אם להגן על בית המשפט, סביר מאד שהוא היה מגיע לאותה החלטה גם אם היה צריך לדון בעניינם של שלושה עובדים זרים סינים , שלא יכלו לשוחח עם הסניגור שלהם כי משום מה הוא לא דובר סינית והעברית שלהם לא מספיקה. כמובן, בישראל קל משמעותית יותר למצוא דובר ערבית מאשר דובר סינית, כך שאפשר לומר שבית המשפט עשה לעצמו חיים קלים במיוחד כאן, אבל העקרון נשאר זהה.

שלילת חירות היא הסנקציה החמורה ביותר שאנחנו מתירים לבתי המשפט שלנו. אין לנו עונשי גוף ואין לנו עונש מוות (הוא קיים, מתעורר מדי פעם כשיש צורך בקורבן אדם טקסי – שלא במקרה, בשלושת המקרים שבהם נגזר עונש מוות, שניים מן הנידונים היו פושעים נאציים והשלישי היה חשוד בבגידה – אבל בדרך כלל הוא רדום), ואחרי עונשי ממון ישנה רק שלילת החירות.

בית המשפט העליון כתב לעייפה על כך ששלילת חירות לא צריכה להיעשות ללא סיבה ראויה, אבל בפועל הארכות מעצר מתבצעת בבתי משפט שלום, על ידי שופטים עמוסים, ובתי המשפט בישראל גם כך מוטים לטובת התביעה. לעיתים קרובות, בקשת הארכת המעצר המשטרתית נענית אוטומטית. משהוכנס אדם למעצר, יש למשטרה די זמן להפעיל עליו לחץ ולהוציא ממנו הודאה. משהוצאה הודאה, התיק פחות או יותר סגור (ולעניין זה, שווה מאד לקרוא את המאמר הזה).

והנה, פה בית המשפט שולל את חירותם של אנשים מבלי שהמשטרה אפילו טרחה להציג את טענותיה. השלושה אפילו לא הואשמו ולא הוצגו כל ראיות כנגדם, מקרה שאין מובהק ממנו של חזקת חפות. אפילו הטענה ששחרורם עשוי להיות מסוכן לא רלוונטי כאן, כי הוא לא הועלה. בית המשפט פשוט העניש את השלושה על אזלת ידם של רשויות המשפט עצמן, שלא מילאו את חובתן הבסיסית להעמיד להם עורך דין. ולא, לשלוח עורך דין שלא מסוגל לדבר עם לקוחותיו לא נקרא "להעמיד להם עורך דין".

בית המשפט היה יכול לדחות את הדיון ולזמן מתורגמן. הוא יכול היה – למעשה, צריך היה – לשחרר את השלושה, כי לא היתה להם יכולת להתגונן מפני מה שלא יהיה שהמשטרה לא טענה נגדם. אבל ההחלטה היתה דווקא על מעצר. בפעם הבאה ששופטים ישאלו את עצמם מדוע אובד האמון במערכת המשפט, שיסתכלו על החלטות מסוג זה ועל המדרגות הנמוכות של היכל הצדק, אלו שרוב האזרחים שאיתרע מזלם להתקל במערכת כושלים בהן.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, אמר היום ש"תג מחיר הוא מושג פסול – אין לקחת את החוק לידיים", והוסיף ש"נפעל שמפירי חוק יטופלו. אני לחלוטין פוסל את זה." קודם כל, לא אומרים "תג מחיר" – אומרים "פוגרום", כי זה מה שזה. שנית, המתנחלים לא "לוקחים את החוק לידיים" – הם עוברים עליו. שלישית, כשנתניהו רוצה להיות בוטה, הוא יודע לעשות זאת ("שכחו להיות יהודים", "לדיקטטור יש חיוך", "הם מ פ ח ד י ם" וכן הלאה). במקרה דנן, לא נראה שלבו באמת בגינוי הזה. ואשר ל"נפעל שמפירי חוק יטופלו" – סליחה על התקף הצחוק.

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שלא יזדקק לשירותיה של מערכת הצדק.

(יוסי גורביץ)

מבלי להכיר בלגיטימיות

ב-1946 השתתף דב גרונר, מהגר מהונגריה, בהתקפה של האצ"ל על מבצר הטיגרט שבו שכנה – אז והיום – משטרת רמת גן. המטרה היתה גניבת נשק. במהלך ההתקפה, נפצע גרונר ונשבה. הוא הועמד לדין – בהסתמך על תקנות שעת החירום, שלימים יזכיר מנחם בגין שכמותן לא נחקקו אף בגרמניה הנאצית; ועדיין הן תקפות בישראל – ונמצא, כצפוי, אשם. גרונר סירב להכיר בלגיטימיות של מערכת המשפט הכובשת, סירב להתייחס להאשמות, וסירב להתגונן או אף לקבל עורך דין שייצג אותו; הוא דרש שיכירו בו כשבוי מלחמה. באופן קרקסי אפילו יותר ממנהגם של בתי המשפט הישראלים להכיר ב"חומר סודי", הוא יוצג על ידי הקטיגור; מפקח המשטרה הבריטי ג'ון דנלי, שהיה עד תביעה נגד גרונר אך הפך לידידו, תיאר את המשפט כ"הצגה". מטבע הדברים, גרונר נידון למוות בתליה.

זה היה רק חלקו הראשון של המחזה. האימפריה הבריטית היתה בשקיעה מואצת – היא פשטה רגל ב-1944, וב-1947 היא תוותר סופית על נסיונותיה להחזיק ביהלום הכתר שלה, הודו – והיא היתה זקוקה נואשות לסיוע אמריקני. חלקים ניכרים בציבור האמריקני ראו בעין רעה את ההוצאה להורג הזו. על כן הפעילו הבריטים לחץ עצום על גרונר להגיש בקשת חנינה: אם תוגש כזו, הובטח לו באמצעות מתווכים, היא תתקבל. חייו יינצלו. וממילא סופו של המנדט נראה בעין.

גרונר היסס. הוא כתב בקשת חנינה, וגנז אותה. בקשה כזו היתה הכרה בלגיטימיות של המשטר הבריטי: מי שרשאי להעניק חנינה הוא הריבון המוכר. הלחץ הבינלאומי היה כבד, כמו גם חששם של השלטונות הבריטיים: הם ביצעו שורה של שינויים מבוהלים בתקנות שעת החירום. ב-16 באפריל 1947, ללא כל התרעה ובניגוד לנהלים המקובלים, הוצאו גרונר ושלושה לוחמי חירות אחרים – מרדכי אלקחי, יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני – להורג בתליה בכלא עכו.

התגובה בעולם היתה קשה, כמרים אמריקנים ערכו טקסים לזכרם של הנרצחים, ודב גרונר עשה את שלו כדי לרסק עוד קצת את הלגיטימיות של המשטר הבריטי. שבעה חודשים לאחר שנתלה, בריטניה לא התנגדה לביטול המנדט שלה בפלסטינה.

* * * * *

לפני כעשרה ימים, הלך יונתן פולק לכלא. בדרכו שלו, גם הוא תורם להתמוטטות הלגיטימיות של המשטר הציוני. הוא נכלא משום שרכב באיטיות על אופניים ועיכב את התנועה, כהפגנה מתריסה כנגד הטבח שביצעה ישראל בעזה במהלך "עופרת יצוקה". הוא לא היה לבד שם, אבל רק הוא נעצר, משום שהבלשים זיהו אותו. השופט יצחק יצחק דחה את טענות ההגנה מן הצדק של פולק, והפעיל כנגדו את עונש התנאי שהיה תלוי מעליו בשל "התקהלות אסורה"; האחרון החליט להפסיק לשחק את המשחק המכור. פולק לא ערער על פסק הדין, וסירב להצעת יצחק להמיר את עונש המאסר בעבודות שירות. הוא נימק זאת בכך ש" אני לא חושב שמה שעשיתי הוא פסול ואין לי כוונה לשתף פעולה בענישה שלי. אם אני צריך ללכת לכלא אלך, וביום שאצא אמשיך לעשות את אותו הדבר".

צריך לומר שמערכת המשפט הישראלית לגיטימית יותר מזו הבריטית, ובוודאי שהיא איננה "משטר של עצי תליה", כפי שהגדיר בגין את האחרונה. אבל לאורך כל ההיסטוריה שלה, היא היתה כלי שרת ועלה תאנה של מערכת הבטחון – החל, בעצם, מקבלת תקנות שעת החירום. היא ייצרה מערכת משפטית כפולה: אחת ליהודים טובים, והשניה לפלסטינים.

מערכת המשפט הישראלית נדרשה ליותר משלוש שנים כדי לאסור על שימוש בפלסטינים כמגנים אנושיים לחיילי צה"ל (מה שכונה בעגה הצה"לית "נוהל שכן"); המערכת אישרה תחילה – בעקבות פרשת השב"כ – את השימוש בעינויים ("לחץ פיזי מתון"), ורק לאחר עשור אסרה עליהם; זו מערכת שחיפתה על העלמתם של אנשים, בכלל זה אזרחים ישראלים (מרקוס קלינגברג, מוטי קידר), ומעצרם של אזרחים ישראלים ללא זכות לעורך דין לתקופות ארוכות (חיים פרלמן ודוד סיטבון, אמיר מח'ול ועומר סעיד), דבר שמעניק למערכת הבטחון זמן עינויים יקר ערך; בשנות השמונים והתשעים, המערכת המשפטית אישרה דרך קבע צווי הגליה של פלסטינים, ששיאם בגירוש ללבנון של 400 אנשים שצה"ל טען שהם אנשי חמאס; היא אישרה – בלי יוצא מן הכלל! – כל צו להריסת בתים, מעשה שהוא עונש קולקטיבי; ורק בימים האחרונים אישר בג"צ את המשך הפעלתו של מתקן 1391, שהוא מתקן כליאה וחקירה חשאי, שישמש את מערכת הבטחון להחזקת עצירים שאינם ישראלים או תושבי השטחים. מערכת המשפט גם אישרה את המעצרים המנהליים ואת הגבלתם של ישראלים באמצעות צווי אלוף – גם בישראל גופא.

משפטנים ישראלים, שבלעדיהם משטר הכיבוש כלל לא היה עומד – מי כיועץ משפטי צבאי כמאיר שמגר, מי כמכשירת שטחים להתנחלויות כפליאה אלבק) – או היה נחשף במלוא רשעותו, משמשים בעיקר כעלה תאנה של משטר הכיבוש הישראלי. הנה, הם יכולים לומר, ישראל לא נשלטת על ידי חונטה, היא לא בורמה ולא סין; יש בה משטר חוקי.

יונתן פולק, שבא מלב הממסד היהודי, חושף, מרצונו ותוך תשלום המחיר, את ערוותו של השקר הזה. הוא לא עולה לגרדום, אבל, כמו גרונר, הוא עושה את שלו לחיסול הלגיטימציה של משטר עוול. אם יקום כאן אי פעם משטר צודק יותר, פולק יהיה אחד מבוניו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים,התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות לתורם, ומבטיח לנצל את הכסף למטרה היעודה בלבד.

(יוסי גורביץ)