בחודשים האחרונים, טוענת ממשלת ישראל שהיא שומרת על הסטטוס קוו בחראם אל שריף ושכל אמירה אחרת היא הסתה. אז למה השירות הלאומי מסייע למכון המקדש?

כל מי שעקב בחודשים האחרונים אחרי ההתנהלות של ממשלת ישראל בנושא חראם אל שריף (”הר הבית”), שם לב לכפילות מסויימת. מצד אחד, מאז בחירתו מחדש של נתניהו בשנת 2009 והתגברות כוחה של שדולת המתנחלים בליכוד, יותר ויותר שרים וחברי כנסת של הליכוד מדברים על הקמת מקדש ומצדדים בעליה להר הבית. נתניהו לא מנע משר שלו, הבוגד אורי אריאל, לעלות להר הבית ואף להתפלל שם; הוא גם נמנע מלהעניש אותו אחר כך. בקדנציה הקודמת, שרת התרבות הנוכחית של נתניהו, מירי רגב, הציקה למשטרה שוב ושוב בדרישה להקלות לפעילי החרבת המסגדים בעלותם להר, וסגנית שר החוץ הנוכחית, ציפי חוטובלי, התוודתה לאחרונה על השתוקקותה למקדש שם בהקדם. חוטובלי פועלת בתחום כבר כמה שנים. השר אלקין גם הוא תומך בבניית מקדש, כמו גם יושב ראש הכנסת ולשעבר השר של נתניהו, יולי אדלשטיין (ראו כאן). גם השגריר באו”ם, דני דנון, תומך במקדש וכחבר כנסת הפר את הסטטוס קוו והתפלל על ההר. המועמד (על כל פנים, לדבריו-שלו) לתפקיד ראש לשכת ראש הממשלה, רונן שובל, הביע תמיכה בהקמת מקדש ורואה בכך צורך לאומי; כך עשה גם המועמד-לדקה לתפקיד המסבירן הלאומי, רן ברץ.

מצד שני, אם אתה מעז לומר שאל אקצה בסכנה – ומה לעשות, 100% מתומכי בניית המקדש מוציאים שם רע לכל השאר כשהם אומרים שאת בית המקדש צריך יהיה לבנות במקום “השיקוץ המשומם” שנמצא שם – אתה מוגדר על ידי ממשלת ישראל כמסית מסוכן.

לאחרונה הופתעה בת זוגי, גלינה ווקס, לגלות שאחד הגופים שפעילים יותר בתחום בניית המקדש – מכון המקדש – מקבל סיוע ממדינת ישראל בדמות צעירות המשרתות שם בשירות לאומי. למעשה, שני גופים של מכון המקדש – המכון עצמו וגוף התעמולה שלו, “המדרשה לידע המקדש” – זוכים לתמיכה של השירות הלאומי. הביקורת החיובית שמשאירות המשרתות ראויה לתשומת לב.

מכון המקדש מונהג על ידי הרב ישראל אריאל, שהיה פעמיים מועמד מטעם רשימת כ”ך לכנסת (בבחירות לכנסת התשיעית והעשירית.) הדמות היותר מוכרת היום המזוהה איתו היא יהודה גליק, יו”ר מכון המקדש, חבר חטיבת מנהיגות יהודית של הליכוד, המוצב במקום ה-33 ברשימת הליכוד לכנסת.

מבחינת מדינת ישראל, אם כן, הסיוע להקמת מקדש, או על כל פנים להפצת הרעיון של הקמת מקדש, הוא לא איזה רעיון זניח של כמה משוגעים – הוא שירות לאומי שראוי לסיוע ממשלתי.

כפי שהראה המחקר המשותף למכון קשב ול”עיר עמים” בשנת 2013 (עמ’ 39) מכון המקדש מקבל סיוע ממשלתי – מצד משרד החינוך. המטרה היא להציג בפני תלמידים ישראלים, בכלל זה הלומדים במערכת החינוך המסורתית (”ממלכתית”) נראטיב שאומר להם שמטרתו הלאומית של העם היא בניית המקדש. העובדות המציקות האחרות – למשל, שבהר הבית יש פולחן מוסלמי רצוף במשך תקופה ארוכה יותר משעמד שם מקדש יהודי – לא מוצגות לתלמידים. מותר לנחש שגם העובדה שרוב מוחלט של הרבנים האורתודוקסים אוסר על עליה להר הבית גם היא מוצנעת.

התמיכה של משרד החינוך במכון המקדש מתחילה ככל הנראה בשנת 2008. למה אז? ככל הנראה, כחלק ממסע הנקמה של המחנה הכתום במדינה שהחריבה את גוש קטיף. על כל פנים, המסע – שמתרחש במידה ניכרת מתחת לרדאר של התקשורת היהודית – נוחל הצלחה: כשליש מהיהודים שנשאלו ב-2013 אמרו שהם רוצים להקים בית מקדש בהר הבית. 31% מהתומכים בהקמת מקדש הגדירו את עצמם כחילונים.

45% מהנשאלים בסקר ההוא אמרו שהם מתנגדים להקמת מקדש, אבל סביר להניח שאם הם יישאלו מדוע, הם לא יוכלו לתת הסבר אידיאולוגי לכך: המשמעות תהיה בהכרה בזכויות של מוסלמים ופלסטינים במקום שחינכו אותם שהוא הקדוש ביותר ליהודים. הם כנראה יאמרו שזה כנראה יגרור תוצאות בטחוניות לא רצויות ובוודאי פגיעה בערך המקודש האחרון שנותר ליהודים ציונים – “השקט” שמתאפשר כתוצאה מדיכוי ישראלי כבד בגדה המערבית. נסיון להקמת מקדש אכן צפוי להפר את השלאפשטונדה של המחנה הפוליטי הזה בצורה בלתי הפיכה.

ראש הממשלה שלכם, אגב, נתפס לאחרונה אומר באירוע שחשב שהוא סגור ש”אם היהודים היו רוצים להשמיד את אל אקצה, זה לא מאמץ כזה גדול.” זה כנראה נכון. הנדסית זה כנראה לא מסובך מדי. השאלה היא מה יקרה אחר כך. כמו תמיד, נתניהו לא מוכן לענות על שאלות כאלה – אולי כדאי שיתייעץ עם רן ברץ.

על כל פנים, הכיוון שאליו הולכת מדינת ישראל די ברור: אדנות יהודית בהר הבית. זכרו את זה בפעם הבאה שהממשלה שלכם תאמר לכם שמי שאומר שאל אקצה בסכנה הוא מסית מסוכן ש”דמוקרטיה מתגוננת” צריכה לסתום לו את הפה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אם זה “מרכז”, אני כבר מעדיף את הדיקטטורה שלי נקיה

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, כותב כל מיני דברים לאחרונה ובדרך כלל – עכשיו שהוא לא שר – אני עושה כמיטב יכולתי להתעלם. חיי השתפרו משמעותית מאז שבן דרור ימיני הפסיק לכתוב ברשת, ולעומת לפיד ימיני הוא מאור של יושרה ואינטלקטואליות. אבל לפעמים אין ברירה וצריך לתקוף גם מטרות רכות.

אתמול (א’) פרסם לפיד סטטוס בעמוד הפייסבוק שלו, שבו אמר כל מיני דברי הבל. הוא אמר, בקצרה, שתפקידו של המרכז הוא לירות ולבכות. הוא אמר שהריסת בתים היא “צעד חיוני ומוצדק במאבק בטרור,” רק שכח לציין שא. הריסת בתים של אנשים שלא פשעו היא טרור, ומוצדקת כטרור תחת הביטוי “הרתעה” (ספק אם מוחו מסוגל לעמוד בהבנה המשולבת של שתי העובדות הללו) וב. שמערכת הבטחון, זו שפעם הוא אמר שהוא תמיד פוסק כפסיקתה, מצאה שהריסת בתים דווקא מקדמת טרור. הוא אמר ש”נכון שירושלים לא תחולק”, כנראה מתוך כך שהוא סומך על כך שמצביעיו רפי השכל לא יזכרו שרק לפני חודש הוא אמר שהעתיד של ירושלים הוא ראש עיריה פלסטיני. הוא כתב ש”שחרור הכותל הוא לא פחות מנס אלוהי,” כנראה כחלק ממיזם סטארטאפ שמתבסס על חיבור הקבר של אביו לגנרטור בתקווה להגיע לפרפטואם מובילה. הוא כתב ש”אבל נכון שיהודים אינם מוחאים כפיים בהתלהבות מעל גופה מדממת, מפני שבנפול אויבך אל תשמח ואנחנו לא מקדשים את המוות אלא את החיים” כאילו הבעיה כאן היא בתמונות שמשבשות את מאמץ ה-hasbara שלו.

אבל כל אלה הן פרפראות. בהמשך, כותב לפיד את משפטי המפתח: “נכון שחברי הכנסת הערבים, במיוחד אלה מבל”ד, הם חבורה חסרת אחריות המנסה להצית את השטח ולערער את הדו-קיום והכנסת צריכה להתחיל לחשוב מה עלינו לעשות איתם. אבל נכון גם שאסור לתת להם להצליח במזימתם, כי בישראל חיים 1.2 מיליוני ערבים-ישראלים ועלינו למצוא דרך לחיות איתם ביחד.” ההדגשה שלי.

מאיפה להתחיל?

אולי מזה שלפיד, כרגיל, טועה בנתונים? בישראל יש כ-1.72 מיליוני ערבים-ישראלים, על פי נתוני הלמ”ס. אם לפיד היה רוצה שיהיו רק 1.2 מיליונים מהם, הוא היה צריך לחזור יותר מעשר שנים אחורה. אבל חצי מיליון אזרחים, ביני ובינך מה הם.

שנית, שיש יותר מצביעים של הרשימה המשותפת מאשר מצביעים ללפיד. סתם, שנזכיר את הפרופורציות. יותר אזרחים ישראלים נתנו אמון באנשים שלפיד רוצה לזרוק מהכנסת מאשר שנתנו בלפיד. ומה לעשות, למרות מה שלפיד חושב על עצמו, כל אחד ואחד מהם ישראלי לא פחות ממנו.

שלישית, דווקא הרשימה המשותפת היא “חסרת אחריות המנסה להצית את השטח”? כי אני זוכר במעומעם שאורי אריאל, שר החקלאות בממשלת ישראל, הוא זה שהתחיל את גל הדמים הנוכחי כשעלה על הר הבית והפר את הסטטוס קוו. אבל אורי אריאל, כידוע, הוא אח. יש לציין, אגב, את העמימות של לפיד ביחס להר הבית: מצד אחד, זה המקום שאליו “התפללו יהודים שלושת אלפים שנה” (היו יהודים בשנת 1,000 לפני הספירה? באמת? באיזו היסטוריה אלטרנטיבית?), אבל מצד שני המקום הקדוש באמת הוא הכותל המערבי; ומצד שלישי, אין ללפיד בעיה עם עליה על הר הבית ואולי אף מקדש שלישי, להוציא התוצאות – “אנחנו לא רוצים להצית אינתיפאדה שלישית וגם לא להצית את אש הג’יהאד.” הזכויות של מוסלמים על אתר קדוש להם, בו הם מחזיקים במשך זמן רב יותר משעמדו עליו המקדשים היהודים, פשוט מטואטאות הצידה.

אני לא יודע אם לפיד שותף לכמיהה של האחים היהודים להקמת מקדש שלישי, אבל בואו נאמר שהוא לא בדיוק יוצא נגדן, רק נגד המחיר שלהן. לכו תדעו, אולי זה יעצבן מישהו.

ורביעית, וחשוב מכל, לפיד רוצה לשלול את זכויות הבסיס של נבחרי פרלמנט שנבחרו על ידי הציבור שלהם, כי הם ממש לא מוצאים חן בעיניו. יתר על כן, לפיד משוכנע שלא רק שהוא יכול למחוק את הבחירה של הפלסטינים הישראלים, הם יהיו לגמרי בסבבה עם זה, כי כמו רוב הישראלים הוא שכנע את עצמו שנציגיהם של הפלסטינים הישראלים לא באמת מייצגים אותם. הוא חושב שאחרי שהוא יזרוק את הנציגים שלהם מהפרלמנט, הוא יוכל “למצוא דרך לחיות איתם ביחד.”

טוב, אין מנוס אלא לשוב לאלתרמן:

ובכן, מיהו תופיק טובי? הוא חבר הכנסת,

הןא קומוניסט ערבי. בבית הנבחרים

יושב הוא בזכות מלאה ולא בחסד…

כבר עת לזכור זאת, חברים.

ואין הוא חב בזה כל חוב על גודל-נפש.

ישיבתו היא חוק.

היא צו.

היא אל”ף-בית.

לא! אין הפרלמנט צריך ביד מונפת

לזרוק לו מדי פעם את הגט.

[…]

זה טיב הדמוקרטיה. אין נושאי-כליה

נושים תודה באיש. חלקה אולי לא קל,

אך אם היא לא תהיה מובנת מאליה,

היא לא תהיה מובנת לנו כלל!

היא חוק. היא צו. היא אל”ף-בי”ת.

אולי לפיד פספס את השיעור הזה באזרחות.

אה, נכון. אין לו בגרות.

[…]

חנין זועבי מעצבנת אותי לפעמים. זו לא רק זכותה, זו גם חובתה. היא נבחרת ציבור של אוכלוסיה מדוכאת, מנושלת, נרדפת. אין לה הפריבילגיה להיות נחמדה. זכותה, חובתה, של זועבי היא לא רק לערער על פעולות הממשלה, אלא על עצם קיום המשטר. הדמוקרטיה תעמוד בזה; הציונות אולי לא, אבל לא נורא.

העקרון הדמוקרטי הפשוט הוא שלכל אחד יש זכות לומר דברים נוראים, מותר לו להעליב את כל היקר לך, ולך אסור להוריד לו סטירה או לסתום לו את הפה – על אחת כמה וכמה אם הוא נבחר ציבור. אם לא נתווכח על הכל, תוך כמה זמן נמצא את עצמו בסד הצר של מוחו של לפיד.

למה אני בוחר בזועבי כדוגמא? מפני שלפיד הוא זה שבחר בה. הוא זה שדיבר, מיד עם בחירתו ב-2013, על כך שהוא לא “יישב עם הזועבי’ז.” אחר כך הוא התנצל ואמר שהתכוון רק לזועבי עצמה (עכשיו הוא מדבר על בל”ד כולה). חודש אחר כך, הוא כתב על כך ש”אחרי הפלשתינאים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל, כי הם לא מתים עלינו, וגם לא מבינים למה לא מתקנים להם את הביוב באום אל פאחם ואחרי זה עוד מתפלאים שהם לא מתים עלינו.”

מבחינת יאיר לפיד, האפס שהתגלם בבשר שלאסוננו רואה בעצמו ראש ממשלה עתידי, 17% מאוכלוסיית ישראל – שהוא אפילו לא מסוגל לספור – הם בעיה. צריך לשלול את תוצאות הבחירה שלהם, אבל אחר כך למצוא דרך לחיות איתם ביחד. בדו קיום, כמובן. דו קיום פטרנליסטי כזה, שבו הרוכב מכתיב לסוס איך הוא צריך לחיות והסוס צריך לחייך באושר. הסוס, אפעס, לא מרוצה מהדיל, ולפיד לא מצליח להבין למה.

לפיד רואה בעצמו איש מרכז. בפועל, הוא מדבר על שלילת הזכויות הפוליטיות של 17% מאזרחי ישראל. הוא רוצה להחזיר את הפלסטינים הישראלים אל ימי המשטר הצבאי, הימים שבהם בכנסת היו מפלגות מפוברקות של מפא”י שהתיימרו לייצג פלסטינים. יש לי חדשות בשבילו: זה לא יקרה. את הגלגל הזה אי אפשר להחזיר לאחור, לא בלי מלחמת אזרחים. וכל ה-hasbara בעולם לא תצליח להסביר את זה. מי יודע, אולי האנשים הנחמדים שמזמינים את לפיד לנאום בחו”ל ייזכרו שרגע, הוא בעצם חשוד בפשעי מלחמה.

ככה נראה המרכז היהודי היום: מרחק פסיעה מהכרזת מלחמת אזרחים על האוכלוסיה שממנה גזל את האדמה עליה הוא יושב. אם ככה נראה המרכז, תנו לי ימין הארדקור, ימין יודו-נאצי שלא חושש להודות שהוא כזה. זה עדיף על היורים ובוכים האלה. לפיד הוא לא היחיד שזיהה את הפוטנציאל האלקטורלי שבהתחנפות לאספסוף היהודי: חברים במפלגת העבודה, כמו איציק שמולי, כבר למדו שהם יכולים להתחיל לצרוח בכל פעם שחבר כנסת פלסטיני מדבר, ולזכות כך בקלות בזמן מסך. לפני חמישה ימים הצביעה מפלגת העבודה עם הימין היהודי נגד שתי הצעות חוק – של מרצ ושל הרשימה המשותפת – להנצחת זכרם של קורבנות טבח כפר קאסם. גם חברי הכנסת של לפיד הצביעו נגד, כמובן, אבל מהם אף לא מצפה לכלום.

במוצ”ש האחרון, ערכה תנועת שלום עכשיו – שמונהגת על ידי איש העבודה יריב אופנהיימר – הפגנה נגד המצב. ברגע האחרון, מנעו מארגני ההפגנה את הופעתה של חברת הכנסת עאידה תומא-סלימאן (המשותפת) שעמדה לשאת דברים. כשרעות מור (גילוי נאות: ידידה טובה) עימתה את אופנהיימר עם הדברים, הוא התפרץ עליה באופן שהזכיר את רני רהב(”רוע, רוע צרוף”) וטען שהוא בעד יצוג לרשימה המשותפת, אבל לא “בכל הפגנה.”

אופנהיימר ודאי איננו נבל קומיקס נוסח לפיד, אבל ההתפרצות שלו וההתנהלות של העבודה מעידים שהחידק שטורף את המחנה הציוני והמרכז היהודי כבר שלח גרורות (כן, אני יודע, דימוי מעורבב, חיו עם זה) ללב השמאל הציוני. גם שם, “חלקה אולי לא קל” עדיין לא מובן די הצורך.

ועוד דבר אחד: ראש הממשלה שלנו, שלגמרי צריך לבחון אם הוא לא הגיע למצבו של בגין במלחמת לבנון, אמר היום בוועדת חוץ ובטחון שישראל “תצטרך” לשלוט בכל השטח עד להודעה חדשה, ושכן – לנצח תאכל חרב. צריך לזכור: זה כל מה שהיה לימין היהודי להציע. תמיד. זה הטוב שבכל העולמות שלו. מלחמת נצח על כל דונם, מלחמה שתאכל את עתידם של האזרחים ושלטובתה (ולטובת האוליגרכיה הכלכלית, כמובן) ישועבד הכל. אין להם חזון אחר, ומעולם לא היה להם: כעת פשוט נשרו המסכות, ואין להם מנוס אלא מלהודות בכך.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

התגובות של ממשלת נתניהו על ההתקוממות באל קודס מעידה על שקר “העיר המאוחדת” ועל שקר האזרחות הישראלית

לא כל כך מסובך, כשאתה בירושלים, לדעת מי גר במקום מסוים: אם אין מדרכות, סימן שבמקום לא גרים יהודים. כן, 50 שנים כמעט לאחר שהוכרז על “איחוד ירושלים” (ובפועל, על סיפוח שטחים שמעולם לא היו חלק מירושלים) בבירתנו הנצחית לא מסוגלים עדיין לבנות אפילו מדרכות למי שאינם יהודים.

ירושלים שוב בוערת. למעשה, היא לא הפסיקה לבעור מאז רצח מוחמד אבו ח’דיר, לפני יותר משנה. מהומות ואלימות מתרחשות שם כמעט על בסיס יומי. ההחלטה של ממשלתנו האמיצה להכריז על התאחדויות מוסלמיות להגנה על מתחם אל אקצה כעל התאחדויות בלתי מותרות הוסיפה עוד כמה קיסמים למדורה, אבל זו לא באמת הפסיקה לרחוש.

ראש ממשלתנו הנחוש הפסיק בימים האחרונים לדבר על הסכנה האיראנית והתחיל לדבר על “טרור האבנים.” הוא דורש כעת החמרת צעדים. הממשלה שלו העבירה לפני מספר חודשים תיקון לחוק שמאפשר הטלת מאסר של 20 שנים על מיידי אבנים, אבל היא היתה מעדיפה שנשכח את זה. עכשיו מדבר האידיוט שמשמש כשר המשטרה על עונשי מינימום, כלומר על שלילת שיקול הדעת משופטים. ראש הממשלה כבר תובע שימוש בצלפים במזרח ירושלים, כמו שצה”ל עושה בגדה. המשטרה כבר מזמן פועלת במזרח ירושלים כאילו היתה בגדה, משתמשת בענישה קולקטיבית וסוגרת שכונות שלמות אחרי “טרור עממי.”

בקצרה, מבחינת ממשלת הימין היהודי מזרח ירושלים היא חלק בלתי נפרד מהגדה המערבית. ראש הממשלה מתוסכל מכך שהמשטרה לא יכולה לפעול שם כמו הצבא. המשטרה פועלת כלפי אנשים שרשמית הם תושבי – לא אזרחי – ישראל כאילו היו תושבים בגדה.

שזה, בסופו של דבר, בדיוק מה שהם. הנסיונות הישראלים לפצל בין הגדה המערבית ובין מזרח ירושלים מתפרקים לנגד עינינו. ראש ממשלה של מדינה דמוקרטית איננו דורש מהיועץ המשפטי שלו שיאשר לו להשתמש בצלפים כנגד אזרחים. שר המשטרה של מדינה דמוקרטית לא מאיים על שופטים שלא יפסקו עונשי מינימום. שניהם מנסים לרבע את המעגל: איך להחיל את הדיקטטורה הצבאית שפועלת בשטחים הכבושים על שטח שרשמית סופח לישראל. וכמו תמיד, כששלטון העליונות היהודית חש עצמו מאוים, הפיקציה של האזרחות הישראלית היא הדבר הראשון שעף מהחלון. אם אתה לא יהודי, אתה תחיה תחת דיקטטורה צבאית, מגובה בצלפים ובשופטים מאולפים, בין אם אתה חי באל קודס (”מזרח ירושלים”), בגדה המערבית, בישוב בדואי לא מוכר ובכל מקום – “נשנה את המדיניות גם בנגב ובגליל,” הצהיר היום (ד’) נתניהו, כשהוא מתייחס גם לשינויי הוראות פתיחה באש.

הפלסטינים שחיים בנגב ובגליל, כידוע, הם אזרחים ישראלים. ראש הממשלה – זה לפני כמה חודשים הזהיר שהם נוהרים לקלפיות – הכריז עליהם היום כעל מטרות. הוא לא היה מעז לדבר כך על יהודים. שר שהיה מעז לומר שיש לירות ביהודים שמשליכים אבנים ביום הכיפורים היה עף כמו טיל מהממשלה. כלפי פלסטינים, אפשר. כשנתניהו “מכריז מלחמה על מיידי האבנים”, כפי שאמר היום, וכולל בתוכם גם את תושבי הנגב והגליל, הוא מכריז מלחמה על האוכלוסיה הלא-יהודית, מבלי להתייחס לשאלה האם המטרות שלו מחזיקות בתעודת זהות כחולה או לא. כי לרוב היהודים, אחרי הכל, זה לא משנה. אם כבר, מחזיקי התעודה הכחולה, כמו יהודים מתבוללים בעיני האנטישמים, הם הסכנה הגדולה יותר: קשה יותר לזהות אותם מיידית כאויבים. יש להם הגנות חוקיות מציקות. הם חושבים שהממשלה צריכה לדבר איתם שלא באמצעות צלפים.

מותר לנחש שגל ההצהרות של נתניהו מיועד להפעיל את שיטת “תראו, ציפור” המפורסמת: אל תסתכלו על הכשלון המהדהד שלי בקונגרס, אל תסתכלו על העובדה שבשבוע הבא אפגש עם פוטין בלי שום יכולת לחץ עליו, אל תסתכלו על הקריסה האיטית של השקט המקודש, אל תסתכלו על העובדה שלא הצלחתי להעביר את מתווה הגז ובו זמנית אני מלקק את פנכתם של הברונים השודדים – אל תסתכלו על כל זה, אלא על הרטוריקה שלי על שינוי הוראות פתיחה באש, צלפים, קופים מאולפים בגלימות.

ויש רק בעיה מרכזית אחת: שהרטוריקה של נתניהו הורגת. כדי לשרוד בתפקידו, הוא חייב לשפוך דמים. רק כך, כשתגיע שפיכות הדמים הנגדית ותסמא אותנו מזעם, רק כשלא נוכל לראות מה הוא עושה לנו כי הדם מציף את המוח, רק כך הוא יוכל לשרוד. כשיגיע גל הדמים, זכרו מי הביא אותו, זכרו מי מוטט את התפיסה האזרחית כדי לעודד תפיסה שבטית – וזכרו עוד: זה לא הבאג, זה הפיצ’ר.

כי זה, אחרי הכל, הוא כל מה שיש לימין היהודי להציע. זה הטוב שבכל העולמות שהם מסוגלים אליו: מלחמת-נצח אתנית-דתית. הימין היהודי משלב אותנו במרחב.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

המנהיג של ה”מדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון” יוצא, בקולו-שלו, נגד השתתפות בתהליך הדמוקרטי

ראש הממשלה, בנימין “לשלשת עופות” נתניהו, נואש למדי. לפני שבוע תיארתי כאן את הנסיון של הבטאון של נתניהו, ישראל היום, להפחיד את הבוחר היהודי מפני האפשרות שפלסטינים ישראלים יממשו את זכותם להצביע. בדרך כלל, נתניהו משאיר את הסוג הזה של ההפחדה לתומכיו: כך נשען ב-1996 על קמפיין חשאי של בעל הון זר, יוסף יצחק גוטניק, שהציף את המדינה בימים שלפני הבחירות בסיסמא “נתניהו טוב ליהודים.” גוטניק, לגמרי לא במקרה, הוא חסיד של חב”ד, כנראה התנועה הגזענית ביותר בישראל, שמסתירה את שנאת האדם שלה תחת הסיסמה “אני אוהב כל יהודי.”

בחירות 2015 מפחידות את נתניהו יותר, אולי משום שהפעם הוא יודע שיש גבול ליכולת של היועץ המשפחתי לממשלה להגן עליו; ועל כן הוא לא מסתפק עוד בהתקפה מפי עושי דברו, אלא מצטרף אליה בעצמו. בראיון לבטאון בסוף השבוע, אמר נתניהו את הדברים הבאים:

“יש קואליציה המונעת מגורמים סמויים וגלויים, שמטרתה להפיל את הליכוד מהשלטון ולשים במקומו ממשלת שמאל. זו לא קואליציית 'רק לא ביבי' שאנו מכירים, אני מדבר על כוחות אחרים, גדולים מאוד שכוללים כסף בעשרות מיליוני שקלים שמובא מחו"ל, יחד עם יועצים וגורמים אחרים כדי לעשות שני דברים: להביא להתייצבות בקלפי של מצביעי שמאל בהיקפים גדולים הרבה יותר ממה שקיים כעת, ולהביא להתייצבות מסיבית של הצבעת ערביי ישראל בקלפי. מדובר בעמותות שממומנות היטב שיכולות להביא לכך שמספר המנדטים הערביים יגיע לכדי 16 מנדטים וכך יכריע את הבחירות. האסטרטגיה ברורה: להביא גם להצבעת מצביעים מהשמאל וגם להביא להצבעה חסרת תקדים של הציבור הערבי. כך הם מאמינים שיוכלו לשבור את השלטון של הליכוד ולהעלות את מפלגת השמאל. זה המאמץ העיקרי, הסמוי, המשמעותי והמשפיע ביותר, שכבר נתן את אותותיו בסקרים והוא מהווה סכנה ממשית שכתוצאה מזה אני והליכוד לא נוביל את הממשלה הבאה.”

נניח עכשיו לאירוניה הבלתי מודעת שבאמירת הדברים האלה לבטאון שכל-כולו שוחד בחירות, “כסף בעשרות מיליוני שקלים שמובא מחו”ל.” נניח גם לתפיסה הקונספירטיבית על כוחות אפלים שקושרים נגד נתניהו במחשכים. תיאוריות הקונספירציה אכלו את הימין היהודי מזמן. צריך להתמקד בנקודה אחת: האיש שעומד בראש מדינה שמתארת את עצמה כ”מדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון” מתאר את הנסיון להוציא את מתנגדיו לקלפיות כקונספירציה – ומסמן קבוצה אתנית שלמה, הפלסטינים הישראלים, ככזו שאם היא תממש את זכותה הדמוקרטית, יקרה אסון.

האזרחים הפלסטינים הישראלים מהווים כ-20% מכלל אזרחי המדינה. על פניו, מגיעים להם 24 מנדטים – אבל נתניהו רואה 16 מנדטים, כלומר שני שליש מהיצוג האמיתי שלהם, כסכנה של ממש.

נתניהו מתווה כאן את גבולות המדינה היהודית והדמוקרטית: יהודית, אבל לא יותר מדי דמוקרטית. מדינה “דמוקרטית” שנשענת לשם קיומה על כך שהמיעוט שבה לא ינצל את זכות ההצבעה שלו. אם הוא מגיע לקלפיות, הוא הופך לאיום.

זה מאפשר לנו להבין על מה דיבר נתניהו כל השנים הללו, כשדרש שוב ושוב הכרה בישראל כ”מדינת לאום יהודית”: מדינה שמעניקה זכויות דה יורה ללא-יהודים שבה, תוך שהיא מבהירה שוב ושוב שהן תשארנה על הנייר בלבד. יכולה להיות לכם זכות הצבעה – אבל לא נביא אותה בחשבון, לא נכניס אתכם לקואליציה, נשאיר את הישובים שלכם עניים במכוון וללא תשתיות במכוון, נמנע ממכם במכוון תכניות מתאר, נעביר חוקי “משילות” שהמטרה שלהם היא למחוק את היצוג הפורמלי גם כך שלכם – ואם תעזו להתגבר לרגע על היאוש המובנה ולהגיע בהמוניכם לקלפיות למרות הכל, ראש הממשלה שאמור לייצג גם אתכם ידבר עליכם כעל סכנה. (כהערת אגב, יש לציין שהחשש של נתניהו מהגעת מתנגדיו לקלפיות גם הוא כנראה העתקה ממפלגת האם בארה”ב, שם רואים הרפובליקנים בהצבעת אמת סכנה של ממש ועושים כמיטב יכולתם לשלול את זכות ההצבעה של יריביהם.)

נתניהו הוא גם ראש הממשלה (ושר החינוך, ושר הבריאות, ושר האוצר, ושר…) של אזרחיה הפלסטיניים של ישראל. כשהוא מתאר את התייצבותם בקלפיות כסכנה, כשהוא קושר בינה ובין איזו קנוניה עלומה, הוא שולל את הלגיטימיות של האזרחות שלהם – ובכך שולל את הלגיטימיות של עצמו כמנהיג כלל-ישראלי.

ב-17 במארס, שולחים את נתניהו לחפש ג’וב אצל שלדון, כי מה שנשאר מהדו-קיום השברירי בישראל לא יחזיק עוד כמה שנים של מחרחר השנאה הסדרתי הזה, שפעם אחר פעם חותר תחת התשתית הדמוקרטית של ישראל לצרכיו הפוליטיים. ב-17 במארס, כביטויו הנהדר של יגאל סרנה, אנחנו משתמשים בפתק החלפה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

“ישראל היום” מקונן על קנוניה מסוכנת שמטרתה להוציא אנשים לקלפיות. הבעיה היא שכאן, הוא שופר מדויק של ראש הממשלה

השופר של לשכת ראש הממשלה, “ישראל היום” (מוטו: העיתון היחיד בישראל שיכול לומר שלא הוכח שהוא תעמולת בחירות אסורה) פרסם הבוקר (א’) ידיעה מרעישה. על פי מקורותיו האמריקניים של העיתון, ה-Free Washington Beacon, “מסמכים חדשים מראים עד כמה מעורב ממשל אובאמה בניסיונות להשפיע על הבחירות בישראל ולהביא להחלפת השלטון באמצעות עידוד בעלי זכות הצבעה במגזר הערבי ובגוש השמאל להגיע לקלפיות, להצביע ולהשפיע.”

אממה, מי שהמשיך לקרוא את הידיעה של “ישראל היום” לא מצא שם שום זכר לממשל אובמה. הוא מדבר על עמותה פרטית בשם “עמנו” שפועלת, אליבא דישראל היום, “להעלאת אחוז המצביעים, בעיקר במגזר הערבי ובקרב מצביעי השמאל.” בטאון הלשכה דיווח בנשימה עצורה כי התרומות לשם כך נאספות לא רק מיהודים, אלא גם מלא יהודים (!).

טוב, לא היתה ברירה אלא למצוא את הסיפור של הוושינגטון פרי ביקון, אבל לפני זה החלטתי לברר מי אלה בכלל. חיפוש מהיר בגוגל גילה שמדובר בבטאון שמרני. העורך שלו הוא מייקל גולדפרב. השם צלצל מוכר: אה, כן, ניאו-שמרן שהיה פעם הדובר של ג’ון מק’קיין ושטען בלי שום הוכחה במהלך הקמפיין של 2008 שאובמה הוא אנטישמי. מסתבר שלפני שהעלה את ההאשמה הזו, עיקר תהילתו של גולדפרב היתה על הטענה שבלוגרים ליברלים משחקים מבוכים ודרקונים. איכס. כך, אגב, נראה העמוד הראשי של האתר כשביקרתי בו. זה המקור של “ישראל היום”? הגיוני.

אבל כשאתה נכנס לידיעה עצמה, אבוי, אין שם זכר לממשל אובמה. רק לקבוצה של פעילים ותורמים אמריקאים שרוצים להוציא לקלפיות שלוש קבוצות: ערבים ישראלים, חילונים צעירים, וחילונים עניים. “גוש השמאל” של “ישראל היום” לא מוזכר שם. מה שאתה כן מוצא הוא קישור לתיאוריית הקונספירציה שממנה נאלץ הליכוד לסגת לאחרונה בבושת פנים, כביכול יש קשר בין V15 ובין מפלגות השמאל. אתם זוכרים – אותה קונספירציה ש”ישראל היום” פמפם בכל הכוח, כשהוא נותן לה את הכותרת של הליכוד, “פרשת העמותות 2.”

ומה, על פי הטענות של “ישראל היום” (שאינן מגובות אפילו על פי המקור השמרני שלו), ניסו הקושרים האפלים של ממשל אובמה לעשות? ובכן, הם ניסו… לשכנע אזרחים לנצל את זכותם האזרחית ולהצביע. כלומר, עצם הרעיון שפעם נחשב למינימום של אזרחות – ללכת להצביע – נחשב בבטאון של נתניהו לפעולה חתרנית.

וזאת, כמובן, כי חלק ניכר מהמצביעים הללו אינם יהודים. בדיוק כמו חלק מהתורמים, כפי שהקפידו לציין ב”ישראל היום.” העיתון משמיע שריקת כלבים לבוחריו: הזרים החיים בינינו חורשים רעה. הם זוממים לנצל את זכויותיהם הבלתי ממומשות. ואתה, יהודי טוב? אתה, מי שאיננו נמנה על הערב-רב? האם אתה כבר ניצלת את זכות ההצבעה שלך? האם כבר ניטרלת בקול שלך את קולו של הזר? האם הצבעת נכון, כלומר לראש הממשלה?

במדינה דמוקרטית נורמלית, פרוייקט של שכנוע אנשים לצאת ולהצביע הוא דבר שאין עליו כל מחלוקת. זו זכות בסיסית, אם לא חובה בסיסית, של האזרח. בישראל כפי שהיא מתוארת על ידי שלוחיו של הקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון, מצד שני, זו פעולה זדונית – והיא מתוארת כפי שהיתה מתוארת הפעולה הזו על ידי עיתון לבן בימי הדמים של ג’ים קראו, כשפעילים ליברלים לבנים היו יורדים דרומה, ולעתים משלמים בחייהם, כדי לשכנע את השחורים שם להסתכן ולהצביע. מבחינת “ישראל היום” והאיש שמממן אותו, הצבעה נגד נתניהו היא לא פעולה דמוקרטית; היא פעולה אנטי-דמוקרטית. העיתון הזה, כפי שמציינים ב”עין השביעית” פעם אחר פעם, אפילו לא סוקר את הפלסטינים הישראלים ומציג דרך קבע סקרים שנערכו בקרב היהודים בישראל כאילו נערכו בציבור הישראלי הכללי. מה שנתפס כתקווה בקרב הפלסטינים הישראלים, הסיכוי להגדיל משמעותית הפעם את אחוז ההצבעה בקרב הפלסטינים הישראלים כדי לנסות סוף-סוף להעניק ל-20% מתושבי המדינה גישה להשפעה ולכוח, נתפס אצל שכירי העט של אדלסון כסכנה של ממש. אלה אותם האנשים עצמם שיאמרו לכם באותה הנשימה שהבעיה עם אזרחי ישראל הפלסטינים היא שהם לא מנסים להשתלב במדינה.

ומילא “ישראל היום,” שאין אדם חושב שמתייחס אליו ברצינות: עמדה דומה הובעה על ידי ראש הממשלה עצמו. לפני כעשרה ימים, טען נתניהו שהתקשורת “מנסה להפיל את ממשלת הליכוד בראשותי.”

לא, מר לשלשת עופות, לא. לא מנסים “להפיל” את הממשלה שלך: מנסים להחליף אותה. זוכר את השיעור הבסיסי ההוא על דמוקרטיה? שהיתרון העיקרי שלה הוא שהיא מאפשרת חילופי שלטון ללא שפיכות דמים? זה מה שמנסים לעשות פה. וכשאתה והעיתון של השוגר דדי שלך מתייחסים לאפשרות שאזרחים ינצלו את זכותם להצביע כאל מזימה, ואל חילופי שלטון כאל “הפלת” שלטון, אתם מבהירים עד כמה אתם רציניים בטענה שלכם שישראל היא מדינה דמוקרטית.

אחרי הכל, השוגר דדי של שניכם כבר אמר שלא כתוב בשום מקום בתנ”ך שישראל צריכה להיות דמוקרטית. זה בסדר: ב-17 במארס, שולחים את נתניהו לחפש ג’וב חדש אצל שלדון.

ועוד דבר אחד: אם למישהו היה ספק, אז הפלסטינים הישראלים לא קיימים כאופציה אפילו במשחק הבחירות של “ישראל היום.” 20% מהאוכלוסיה התפוגגה. יש בישראל רק יהודים שמתלבטים בשאלה האם הם יותר יהודים או יותר ישראלים.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ההחלטה של המחנה הציוני לתמוך בפסילת חנין זועבי היא לא רק סכין בגב, היא גם גול עצמי

אם למישהו היה ספק שאסור להצביע עבור המחנה הציוני, בוז’י הרצוג וציפי לבני חיסלו את הספקות ביום חמישי האחרון, כשהודיע המחנה הציוני שימליץ לוועדת הבחירות על פסילתה של חברת הכנסת חנין זועבי (הרשימה הערבית המשותפת).

על פניו, מי שמכיר את ההיסטוריה של מפלגת העבודה, לא צריך להיות מופתע. לפני הבחירות של 2009 (אז מנהיג המפלגה היה אהוד ברק) תמכה העבודה לא רק בפסילה של זועבי עצמה, אלא בפסילה של בל”ד כולה.

מה קרה פה? קרו שלושה דברים. קודם כל, המחנה הציוני מיהר להצטנף בחיקו החמים של הקונסנסוס היהודי. לא רק יאיר לפיד מסרב לשבת עם “הזועבי’ז,” גם מפלגת העבודה והתנועה תומכות בהרחקתה מהכנסת. מישהו במטה שלהם בטח חשב שזה יביא להם קולות. זה לא יקרה: כשבוז’י הרצוג מנסה להתחפש לדני דנון, הציבור יעדיף את המקור. כל שהוא כביצה, ביצה טובה ממנו. (במקרה של ציפי לבני, אף אחד לא היה מתפלא אם היתה מתחפשת גם למאיר כהנא. הקוקיה הזו הטילה ביצים ביותר מדי קינים מכדי שיקחו ברצינות את הטענה שיש לה אידיאולוגיה כלשהי.)

שנית, מפלגת העבודה חוזרת למקורות שלה. בשנות החמישים והשישים, היו למפא”י “מפלגות” לווין של פלסטינים ישראלים, שהיו גרורותיה לכל דבר ועניין, כבשים צייתניות של בן גוריון שתמכו פעם אחר פעם במשטר הצבאי. אם אתם לא זוכרים את זה, היו בטוחים שבציבור הפלסטיני זוכרים גם זוכרים. כשמפלגה פלסטינית ניגשת לבחירות לכנסת, הצל של מפלגות הקוויזילינגים האלה מלווה אותה; היא תמיד צריכה להוכיח לבוחריה שהיא לא ההמשך של סיף א דין זועבי. היורשת של מפא”י, מצידה, עדיין חושבת שהיא רשאית להכתיב לפלסטינים הישראלים מה מותר להם לומר ומה גבולות השיח שלהם; בלשונו של אלתרמן, היא עדיין חושבת שמותר לה לקרוא

“אתה דובר באין מחריד,

מפני שטוב אני… נדיב… דוגל בחופש…

אין זה הולם אפילו מסיבה פרטית.”

רק שבמקרה של הרצוג ולבני, אי אפשר לומר שהם טובים, נדיבים, או דוגלים בחופש.

תזכורת: ברשימת הבית היהודי לכנסת, יש בוגדים ותומכי טרור של ממש. יושב ראש המפלגה, נפתלי בנט, מעסיק כיועץ פוליטי את המחבל היהודי המורשע נתן נתנזון. יש בה אנשים שמפנטזים על הקמת מחנות השמדה, יש בה רב שפסק שמעיקר הדין אסור להעניק טיפול רפואי לשבוי, ויש בה שרלטן פוליטי שהוא כנראה הפעיל הפוליטי היחיד בארץ שמסתובב עם חותמת “פאשיסט” מטעם בית המשפט. אבל את המפלגה הזו, המחנה הציוני כלל לא היה מעלה על דעתו לנסות לפסול. מה זאת אומרת, להגביל את חופש ההצבעה והבחירה של יהודים?

אבל כלפי פלסטינים ישראלים, במחנה הציוני עדיין חושבים שמותר להם לומר מה הגבולות שלהם. הם עדיין חושבים שמדובר באזרחים סוג ב’, שישראל היא קודם כל מדינת יהודיה וכל השאר הם אורחים נסבלים, שבמידה והם עושים שימוש נועז, חריג, מטריד בחסינות שהוענקה להם כחברי כנסת כדי לחשוף את ערוות המשטר הציוני, צריך לזרוק אותם החוצה. מהבחינה הזו, באמת שאין הרבה הבדל בין הרצוג ולבני ובין משה פייגלין.

ושלישית, שהסכין בגב הזו – ההצטרפות לימין שמעניקה לגיטימציה לסתימת פיות של ח”כים פלסטינים – היא גם גול עצמי מהדהד, מכמה סיבות. קודם כל, יש סיכוי טוב למדי שהמשחק הציני של המחנה הציוני, משחק שמחקה את המשחק של הימין הקיצוני – אנחנו נפסול את זועבי, לתשואות הקהל, ובג”צ יבטל את ההחלטה, וכך יציל אותנו מעצמנו – לא יעבוד הפעם. כשזועבי ערערה על ההחלטה להרחיק אותה מהכנסת, הפחדנים בגלימה ניצלו את העובדה שהכנסת פיזרה את עצמה כדי להמנע מלפסוק; אבל לפני זה, הם ניצלו את הבמה כדי להשתלח בזועבי. כן, גם בבית המשפט העליון יושבים פופוליסטים. גם שם קוראים עיתונים ומחפשים את שמם. מישהו מוכן להתערב שבוז’י הרצוג לא יהיה עלה התאנה של בג”צ, כשזה יחליט הפעם שלא להתערב בהחלטת ועדת הבחירות המרכזית? הוא יעשה את זה בלב כבד, כמובן, ותוך אמירות נוקבות על כך שזה ממש לא תקין אבל אי הסבירות לא מוגזמת.

אם זה קורה, מה שצפוי לקרות הוא חרם פלסטיני על הבחירות ונפילת הפסאדה של הדמוקרטיה היהודית. והמחנה הציוני ישמש, כפי ששימש בממשלות נתניהו, כמלבין הלאומי. הוא זה שיאמר לליברלים מחוץ לישראל שהנושא מורכב ושלא היתה ברירה.

אבל גם אם בג”צ יעמוד על זכויותיה של זועבי, זה עדיין גול עצמי מהדהד. להרצוג אין ממשלה בלי הפלסטינים הישראלים בשום קונסטלציה שהיא. העובדה שהוא מוכן לתקוע בגבם סכין כזו, מציבה בפנינו שתי אפשרויות: או שהרצוג טיפש מאד, או שהוא חושב שהוא יכול להעליב את הפלסטינים ועדיין לזכות באמונם אחרי הבחירות. מאחר והם כבר לא חיים בימיו של סיף א דין זועבי, לגמרי יתכן שבהחלטה הזו, הרצוג הפסיד את ראשות הממשלה.

בהנחה, כמובן, שהוא בכלל רצה בה. אם אנחנו יוצאים מנקודת המוצא שאומרת שהמטרה של הרצוג ולבני היא לא להרכיב את הממשלה הבאה, אלא למצב את עצמם במקום טוב בממשלת נתניהו, אז המהלך הזה הגיוני לגמרי: הרצוג ולבני מבהירים לימין היהודי שהם לא פחות ציונים ממנו, גם הם יודעים לשלול זכויות של פלסטינים. עכשיו אפשר לדבר על התיקים?

אז, שוב, וביתר שאת: כשתלכו לקלפיות ב-17 במארס, אל תצביעו לשום מפלגה שלא מכירה בזכויות המלאות של כל אזרחי ישראל. זה אומר שכאשר אתם נכנסים לקלפי, הפתק של “המחנה הציוני” פסול. יש רק שני פתקים שהדמוקרט הישראלי יכול לשים בקלפי: מרצ והרשימה המשותפת.

אל תהיו הפראיירים שיסדרו שוב ללבני את הג’וב של שרת המשפטים, כשזו בתמורה מוכרת אתכם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות גדולות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, במיוחד לזה שהתעניין במצבו של ווילי. לחתול שלום והוא מתרוצץ עם בעליו.

(יוסי גורביץ)

בבחירות האלה חייבים לשלוח את הימין לאופוזיציה, כי אחרת לא ברור אם יהיו עוד בחירות חופשיות

נחום ברנע, עיתונאי ותיק ובעל שם, נפל בסוף השבוע בבור שכרה לגמרי לעצמו. ברנע כתב שאיילת שקד (האחים היהודים) אמרה לבכירה בפרקליטות ש”בממשלה הבאה, אני אהיה שרת המשפטים. אני אבוא אליכם כדי להרוס אתכם.” ברנע כתב שהוא “לא הספיק לברר את הדברים עם שקד.” עורך אחראי היה מונע את פרסום הדברים האלה. לא היה כזה. שקד האשימה את ברנע בכך שייחס לה דברים שלא היו ולא נבראו. הבלוגרית הפוליטית טל שניידר מצאה את המקור הקרוב ביותר לדברים: מירי רגב. כן, מירי רגב רוצה להיות שרת המשפטים כדי “להראות לכם עד כמה כל המערכות המשפטיות שלכם מנותקות מן העם.” רגב אמרה את הדברים בתגובה להתנגדות הפרקליטות לחוק הכליאה השלישי של הפליטים, שאמור להגיע להצבעה השבוע.

כן, מירי רגב רוצה להיות שרת המשפטים כדי להרוס את המערכת מבפנים. חשבו על זה רגע: מירי רגב כשרת המשפטים. נשמע מופרך? רגע, בנט כשר בטחון נשמע לכם מופרך פחות? כי על זה מדברים ברצינות. ואם נתניהו יהיה לחוץ מספיק אחרי הבחירות, ואין סיבה שלא יהיה, המצב שבו איילת שקד או מירי רגב יהפכו לשרת המשפטים לגמרי אפשרי.

הדרישה למוטט את מערכת המשפט היא חלק מהקמפיין של הימין בבחירות האלה. זו לא רק רגב: “אם תרצו”, כלב התקיפה הצולע של לשכת ראש הממשלה, יוצאת בקמפיין שהמטרה שלו היא “להפסיק את שלטון בג”צ והיועץ המשפטי לממשלה.” מי שעוקב אחרי ההתנהלות הרופסת של בג”צ בכל מה שקשור להגנה על זכויות האדם בישראל – אנחנו מדברים על בית משפט שנזקק ליותר משלוש שנים כדי לקבוע שלחמושים ישראלים אסור להשתמש במגנים אנושיים, ושפעם אחר פעם קובע ששאלת חוקיות ההתנחלויות היא מחוץ לקומפטנטיות שלו – יצחק צחוק מר; על וינשטיין מיותר להרחיב את הדיבור. אבל ביקום המקביל שהימין היהודי הפליג אליו, בתי המשפט – אלה שהממשלה מתעלמת מהפסיקה שלהם פעם אחר פעם – והשמאל הישראלי הנכה והמצולק הם השליטים האמיתיים, המושכים בחוטים מאחורי הקלעים. אחרי הכל, אם הימין היהודי יישיר מבט אל המציאות, הוא יצטרך להודות שהוא נמצא בשלטון, עם הפסקות קצרות, כבר 30 שנה ויותר, ושהוא אחראי למציאות שבה אנחנו חיים. אבל מאחר ובעולם המקביל של הימין היהודי, היהודים בישראל הם מיעוט נרדף ומושפל ולא גולית שיכור ואכזר, שאין דבר נבלה שהוא לא יסכים להגן עליו, צריך למצוא איזשהו תירוץ.

ויש כמה כאלה. מאחר והימין הופך יותר ויותר יהודי ופחות ופחות ישראלי, הוא מאמץ את תפיסת “עיכוב הגאולה” של הקוקיסטים. הכל יכול היה להיות טוב, אלמלא כמה אויבים פנימיים שמעכבים את הגעתנו אל היעד הנכסף. אויב אחד, כאמור, הוא מערכת המשפט, שמסרבת לאמץ את הסיסמה החדשה של “נכבה עכשיו”; אויב אחר הוא הפלסטינים הישראלים, שההסתה בימין נגדם שוברת בחודשים האחרונים שיאים.

אם פעם דיברו בימין היהודי על “אין אזרחות בלי נאמנות,” היום כבר מדברים על ביטול אזרחותם של הפלסטינים הישראלים. ליברמן מדבר על העברת המשולש למדינה פלסטינית – ובעבר, כשהוא העלה את ההצעה הזו, נתניהו סירב להסתייג ממנה. ההצעה הזו בלתי חוקתית בעליל, אם אפשר לומר את המילים הללו במדינה שבה אין כלל חוקה, ואפילו בג”צ של גרוניס ייאלץ לפסול אותה. אי אפשר לשלול את אזרחותו של ציבור שלם.

אבל אפשר להפוך את האזרחות לקליפה ריקה. ואפשר לדחוף את הפלסטינים הישראלים להתקוממות. אפשר למנות שרי פנים שירדפו אותם ושישתמשו בסמכויות הדרקוניות שנותרו להם מימי המנדט כדי להבהיר להם שהם לא רצויים, לדחוק אותם אל הקיר. אפשר להודיע ששוטרים שהורגים בהם בלי סיבה לא ייענשו. אפשר לתפוס את האדמות שהם יושבים עליהם מזה דורות ולבנות במקומן ישובים ליהודים בלבד, תוך שאתה הורס את הישובים הקיימים. אפשר לצאת למלחמה ציבורית על “חוק לאום” שהמטרה היחידה שלו היא לירוק בפרצופם. אפשר להעלות את אחוז החסימה כך שהוא יחסל את סיכויי הקיום של המפלגות שלהם, ורק שלהם. וראה זה פלא: ממשלת הימין הנוכחית עשתה בדיוק את כל אלה.

אבל מאחר והגאולה, משום מה, מסרבת להגיע, ומאחר והפלסטינים הישראלים מסרבים להתאדות – מאחר, בקצרה, שהמדיניות הימנית לא משיגה את מטרותיה, אין לימין ברירה אלא להקצין. מה ששלשום היה בגדר לא יעלה על הדעת הפך אתמול להצעה חריגה והיום הוא כבר מיינטסרים. כך, למשל, נושא הר הבית. מירי רגב, שספק אם היא מסוגלת למנות את י”ג העיקרים של הרמב”ם, מיהרה לטפס עליו. שליש מהליכוד או יותר כבר איתה. והמנכ”ל החדש של “אם תרצו” מפנטז בפומבי על הפגזת המסגדים שם.

אישית, בניגוד לאמונה הרווחת בשמאל הליברלי, אני סבור שמערכת המשפט היא משענת קנה רצוץ. אין דבר נבלה שלא נמצא משפטן שיכשיר אותו. בוועידת וואנזה ישבו כמה משפטנים. חוקי העוול שבחסותם נגזלו אדמות הפלסטינים נכתבו על ידי משפטנים יהודים. כאלה מתייצבים בבג”צ מדי יום כדי להגן על כל דבר עוול או חרפה שעולה ברצון אדוניהם הפוליטיים. לאחרונה, הודיע משרד הפנים על כך שהוא עומד לשלול את תושבותם בירושלים של שני ילדים, שאביהם השתתף בפיגוע בבית הכנסת בהר נוף. הנימוק? האב, שהיה תושב, נהרג; את האם, משרד הפנים כבר גירש; ולא יעלה על הדעת שקטין שאין לו הורים בירושלים, אף שחי בה כל ימיו, יחזיק בתושבות. מאחורי מעשה הסדום הזה בצדק הטבעי, שמעניש ילדים על מעשה אחד מהוריהם, מסתתר משפטן. המשפטנים הגרמנים שייסדו את מערכת המשפט שלנו אולי מתהפכים בקברם, אבל יודעים היטב מנסיונם שמשפטנים הם המהירים שבקרנפים.

אבל יש דברים ששופטים, אפילו הגמישים שבהם, יתקשו לאשר. הם לא יוכלו לאשר את שלילת אזרחותם של אנשים שלא פשעו. על כן צריך למלא את שורות השופטים באנשים שהמחויבות שלהם היא קודם כל לאידיאה היהודית – כלומר, התפיסה שאומרת שיהודי הוא נשמה וערבי הוא בן זונה – ולא למשפט, או כפי שהחרדים תמיד קראו לו “ערכאות הגויים.”

למה כל ההקדמה הארוכה הזו? כדי לומר שאלה כנראה הבחירות המכריעות ביותר בתולדות ישראל. הפעם, אנחנו חייבים לבלום את הימין היהודי. הפעם, הוא חייב להבעט לאופוזיציה. הסיבה פשוטה: עוד שנתיים-שלוש כאלה, וישראל לא תהיה דמוקרטית אפילו מבחינה פורמלית. בית משפט שמאויש על ידי מירי רגב ואיילת שקד יפסול מפלגות לא ציוניות. שוכחים עד כמה זה היה קרוב בעבר. וכשהמפלגות הפלסטיניות ייפסלו, הפלסטינים הישראלים וכל אדם הגון יצטרכו להחרים את הבחירות.

אנחנו לא ב-1981. מהימין של אז נשאר בקושי רובי ריבלין. הימין של היום לא מכבד את חוקי המשחק; הוא בונה את עצמו על התכחשות להם. מי שסומך על נתניהו שיבלום את הפסיכים האלה, שוכח שנתניהו הוא בשר מבשרם – ושהדרישה ממנו לגלות עמוד שדרה מגוחכת כמעט כמו לדרוש ממנו שיכיר בלא יהודים כשווים לו.

על כן, חובה על כל אדם מצפוני לבחור הפעם במפלגה שברור לו שלא תאפשר לבנימין נתניהו או לנפתלי בנט להפוך לראש ממשלה. לא עוד מפלגות אווירה כמו יש עתיד, או התועבה החדשה של משה כחלון, שמאד מתאמץ שנשכח את העובדה שהוא לא רק הצביע נגד כל חוק חברתי, הוא גם היה אחד התומכים הגדולים של פייגלין במרכז הליכוד. הפעם, חובה להקים גוש חוסם נגד נתניהו ובנט. ומאחר ואנחנו מכירים את נפש הבהמות לפיד, לבני והרצוג, שכולם כבר ישבו בממשלת נתניהו, חובה להצביע למפלגה שלא תאפשר את חיסול הדמוקרטיה הישראלית תוך שהיא מייללת שזה ממש לא יפה.

זה לא משאיר הרבה אופציות: העלאת אחוז החסימה אומרת שהסיכוי שמפלגה חדשה תכנס לכנסת הוא נמוך למדי. זה משאיר אותנו עם מרצ (הבחירה של עבדכם הנאמן), חד”ש, רע”מ-תע”ל או בל”ד. מי שמצפונו לא מתיר לו להצביע למפלגה ציונית או למפלגה בכלל כל עוד יש כיבוש, יתכבד וישאל ידיד פלסטיני בעד מי היה מצביע, ויצביע בהתאם. מי שנשאר בבית בבחירות האלה משאיר אותנו עם ממשלת בנט-נתניהו, ועם האפשרות הסבירה מאד שלפני שנראה בחירות חופשיות, ולו בגבולות ישראל של 1949, תצטרך להיות כאן התקוממות עממית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

משה פייגלין מנצל את כוחו להרחקת ח”כים פלסטינים, ומתגאה בכך בפני מצביעיו

שלשום (ב’) ניצל ח”כ משה פייגלין את כוחו כסגן יו”ר הכנסת כדי להוריד את ח”כ ג’מאל זחאלקה, ראש סיעת בל”ד, מדוכן הכנסת. פייגלין הורה על כך לאחר שזחאלקה כינה אותו פאשיסט. אפשר לראות את התקרית כאן:

האם פייגלין הוא פאשיסט? איתמר ב”ז מהעין השביעית ליקט שורה של התבטאויות של פייגלין שמעידות על כך, אבל לדעתי הוא טועה. כדי שפייגלין יהיה פאשיסט, הוא צריך מדינה להפוך אותה לפטיש (fetish). כפי שמעידות שורה של התבטאויות של פייגלין, הוא לא פאשיסט; הוא פולקיסט או יודו-נאצי, כלומר כזה שמבחינתו לא המדינה חשובה – הוא רוצה להחליף אותה במלוכה, אם לשפוט על פי הצעת החוקה שעליה סמך את ידו – אלא קהילת הדם היהודית. כפי שכבר נכתב כאן, פייגלין התבטא בעבר במרומז בעד השמדת עם של הפלסטינים. פאשיסט? הלוואי.

אבל לשם שינוי, לא זו השאלה. השאלה המטרידה באמת היא איך אדם כמו פייגלין מכהן בכלל בתפקיד סגן יושב ראש הכנסת. ערכתי היום (ד’) ראיון טלפוני קצר עם זחאלקה, והוא ציין שלפייגלין יש זכות להיעלב, אבל אין לו זכות להוריד אותו מן הדוכן. הורדה מהדוכן היא צעד דרסטי ונדיר. פייגלין צריך היה לפנות לוועדת האתיקה, או לדרוש למחוק את הדברים של זחאלקה מהפרוטוקול; ואם התעקש על ההרחקה שלו, הוא צריך היה, על פי התקנון, להזהיר אותו שלוש פעמים לפני ההרחקה, מה שהוא לא עשה. זחאלקה אמר שהוא הגיש תלונה לוועדת האתיקה של הכנסת. לאיפה זה יילך, אפשר לנחש לאור התקדים של הרחקתה של ח”כ חנין זועבי.

אבל יש שתי נקודות מדאיגות יותר, שמעידות על כך שלפייגלין אסור להיות בשום עמדה של כוח. לדברי זחאלקה, הורדה מהדוכן היא נדירה כל כך עד שהוא לא זוכר כזו ב-11 שנותיו בכנסת – עד להגעתו של פייגלין לתפקיד סגן היו”ר. מאז, אומר זחאלקה, הוריד פייגלין שלושה חברי כנסת מהדוכן: אברהים צרצור, מוחמד ברכה, והוא עצמו. לגמרי לא במקרה, שלושתם פלסטינים. לגמרי לא במקרה, שלושתם ראשי הסיעות של הסיעות הערביות בכנסת. זחאלקה ציין שאף אחד מסגני היו”ר האחרים לא הוריד חבר מן הדוכן. רק פייגלין עשה זאת, והוא הוריד רק חברי כנסת פלסטיניים.

כפי שאפשר לראות מהצעת החוקה של פייגלין (ראו למעלה), במלוכה העתידית שלו המעמד של פלסטינים לא ממש ברור. מצד אחד, הם אמורים להבחר לבית התחתון של הפרלמנט (הכנסת), אבל מצד שני, אמור להיות להם פרלמנט מסורס משלהם, שהיהודים יוכלו לפזר בכל עת. קשה שלא לקבל את הרושם שפייגלין מפעיל את העקרונות של החוקה שלו על חברי הכנסת הפלסטינים כבר כעת. הנקודה החשובה כאן היא שפייגלין מצנן, כבר עכשיו, את חופש הביטוי של חברי הכנסת הפלסטינים: זחאלקה אמר לי שכאשר פייגלין משמש כיו”ר, כאשר הוא – זחאלקה – עולה לבמה, “אני צריך לעשות חשבון אם הוא יוריד אותי או לא, אני צריך לצמצם את חופש הביטוי שלי כח”כ.”

ואם מישהו חשב בתמימותו שפייגלין אולי שגה, אולי הוא לא מכיר את תקנון הכנסת, או לא הבין מה הוא עושה, אני מבקש ממנו להביט בתצלום הבא (הצילום של גיל קידרון, הובא אצל טל שניידר):

כלומר, ההורדה של זחאלקה מהדוכן משמשת את פייגלין לעשיית הון פוליטי בקרב האספסוף היהודי. זחאלקה אמר בלגלוג שהוא מתגעגע לגזענים של פעם: לפחות הם האמינו במה שהם אומרים; כאן, לדבריו, יש אופורטוניזם פוליטי.

אני הייתי נזהר מאמירה כזו; פייגלין מאמין לדעתי בכל מילה שהוא אומר. האופורטוניזם מסייע לו, כן, אבל הוא לא מעמיד פנים. קשה שלא לקבל את הרושם שהימין היהודי עושה ככל יכולתו כדי לדחוק את חברי הכנסת הפלסטינים אל מחוץ לכנסת, להבהיר להם שתפקידם כעלה תאנה של התיאוקרטיה היהודית הסתיים. מה יקרה אחר כך? כשהאזרחים הפלסטינים יאבדו את היצוג שלהם? אז – אם יורשה לי לצטט משורר ציוני – תינתן רשות הדיבור לחבר פרבלום, רשות הדיבור לחבר תת מקלע. כשאין יצוג פרלמנטרי, הדרך למלחמת אזרחים סלולה.

וזה, בסופו של דבר, הפתרון האחרון שנותר לימין היהודי, בלשון הסיסמה הנוכחית שלו: נכבה עכשיו. לשם פייגלין חותר. לא ברור עד מתי יוכלו הישראלים הפלסטינים להעמיד פנים שהנוזל שמזרזף עליהם הימין היהודי הוא גשם, אבל כשיבוא הפיצוץ, זכרו: הוא לא קרה מעצמו. היה מי שדחס את חומר הנפץ, היה מי שהרכיב את המרעום, היה מי שנתן את פקודת האש.

ולאיש השקט במשקפיים, עם הקול הרך והחיבה למריחואנה, היה חלק מרכזי בכך. אל תטעו בו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: אני רוצה להודות לכל מי שטרח והגיע אמש למפגש הבלוג, למרות מזג האוויר הלא ידידותי. אני חייב למישהו ממכם פוסט, אבל מאחר וזה יום ארוך והייתי מותש בשלב השאלות, אני לא זוכר על מה; אנא הזכירו לי. כמו כן, שמעתי דבריכם ואני אמשיך. אשתדל להפוך את המפגשים הללו למשהו רבעוני.

(יוסי גורביץ)

בסיועה של המשת”פית ציפי לבני, נתניהו קובר שוב את הסיכוי לשוויון, ולו הצהרתי, במדינה היהודית

ציפי לבני עשתה השבוע תרגיל לשרי הימין, שדורשים את חקיקת חוק הלאום, ובאמצעות סעיף פרוצדורלי פיזרה את ישיבת וועדת השרים לענייני חקיקה. נתניהו רתח, בנט צווח, ולבני הגישה הצעת חוק נגדית. בהצעה הזו, נכלל סעיף שלא קיים באף אחד מחוקי היסוד של ישראל: שוויון לכל אזרחיה.

כיומיים לאחר מכן, לבני נבהלה מעצמה וגנזה את החוק. היא ביצעה נסיגה צרפתית והודיעה שהיא מצטרפת להצעת החוק של נתניהו. בחוק של נתניהו לא יהיה סעיף שקובע שוויון, אבל נתניהו גירד מאיזשהו מקום חוות דעת שאומרת ש”אנו סבורים כי קריאה משפטית נכונה של הדברים מלמדת כי השוויון נכלל בגדר העקרונות שעל יסודם תגובש הצעת החוק הממשלתית בנושא.” וואלה. “קריאה משפטית נכונה”? מה יקרה אם, נניח, שופט שלא מאמין בשוויון יתבקש לקרוא את החוק? למה לא לכתוב דברים כפשוטם?

כי, בסופו של דבר, זו הסיבה שלבני נבהלה וחזרה בה. ישראל משווקת את עצמה בעולם כ”דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון,” אבל היא מעולם לא היתה דמוקרטיה. עד דצמבר 1966, חל בה משטר צבאי על אזרחיה הפלסטיניים. אחרי 1967, היא החלה בסיפוח דה פקטו של השטחים הכבושים; את אל קודס ואת רמת הגולן היא סיפחה אף דה יורה, מהלך שאף אחד בעולם לא מכיר בו. אבל המדינה היהודית בלבאנט הקפידה תמיד שלא להיות שוויונית, להיות תמיד דמוקרטית ליהודיה ויהודית לשאר. היא העבירה חלקים ניכרים מהאדמות שבזזה מפלסטינים לידי קק”ל, כ-13% מאדמות המדינה, וסיבת המהלך היתה אחת: לממשלת ישראל יש בעיה חוקית להפלות פלסטינים ויכול להיות שלשופטים שלה לא תהיה ברירה, אחרי 15 שנות דיון, אלא להכיר בכך שלפלסטינים ישראלים יש זכות לאדמות הציבור; לקק”ל, ארגון יהודי בלבד, אין שום בעיה כזו.

על העוולה הגדולה הזו, אפשר להוסיף שורה של תקנות אחרות: העובדה שמעולם לא נבנה ישוב לפלסטינים ישראלים, העובדה שאין תוכניות מתאר לרוב הישובים שלהם (מה שהופך כל בניה בהם ל”בלתי חוקית”), העובדה שישובים פלסטיניים לא מקבלים – בניגוד לישובים יהודיים – שטחים לפיתוח תעשייתי, כדי שאפשר יהיה לומר אחר כך שהם נחשלים. על העובדה שממשלות ישראל נמנעו בעקביות מלשתף מפלגות ערביות (להוציא המפלגות המאולפות של ימי בן גוריון) בקואליציה, כלומר מנעו מהן גישה דה פקטו לכוח ולחלוקת המשאבים, אין צורך להרחיב את הדיבור.

כל זה יכול לעבור מהעולם, אם יהיה חוק יסוד שיקבע שישראל תהיה מדינה שוויונית כלפי כל אזרחיה. אפילו אשר גרוניס, שתומך במעצר מונע של אנשים שלא הועמדו לדין ושהמעמד החוקי שלהם לא הוברר, יתקשה לעקוף דברים מפורשים כל כך. ולכן סעיף כזה מעולם לא עבר. דן מרידור, שהגניב את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מתחת לאפם של הח”כים החרדים, רצה לכלול סעיף שוויון אבל ידע שאם יכניס כזה, החוק יופל.

התוצאה היא ש-238 שנים אחרי הצהרת העצמאות של ארה”ב, שקבעה ש”כל הגברים נוצרים שווים”, ו-225 אחרי שהכרזת זכויות האדם והאזרח של צרפת הכריזה על שוויון בפני החוק ועל זכותו של כל אזרח לשרת בשירות הממשלתי בכפוף ליכולתו, המדינה היהודית מסרבת להכריז על שוויון בין אזרחיה. כן, מסרבת: כי ממשלת נתניהו לא החלה בקבורת הרעיון של שוויון השבוע.

לפני כחמש שנים, בינואר 2010, דחתה ועדת השרים לענייני חקיקה של ממשלת נתניהו את הצעת החוק של אחמד טיבי, שקבעה דבר פשוט: שהקצאת הקרקעות בישראל תהיה שוויונית. השרים דחו את ההצעה, כשדן מרידור ובוז’י הרצוג נמנעים. בהחלטה השבוע, משחקת לבני בתפקיד הרצוג דאז: הורגת את סעיף השוויון.

על ציפי לבני, שמתחרה על תואר האפס הפוליטי המוחלט עם יאיר לפיד, אין טעם להכביר מילים. ואשר לממשלה שמתיימרת להיות ממשלת כל אזרחי מדינת ישראל, ושתובעת מהאזרחים הפלסטינים שלה נאמנות אבל מסרבת בתוקף להבטיח – עזבו לקיים, להבטיח – להם שוויון, אפשר להיות בטוחים שבשלב כלשהו היא תודיע לנו שאם האזרחים הפלסטינים שלה לא מרוצים, הם יכולים ללכת. ראש הממשלה שלה אמר בדיוק את זה לפני פחות משבועיים. זו “רוח השוויון” שעליה חושב נתניהו; ואם לבני לא הצליחה להבין את זה עד כה, אז היא מטומטמת מכדי לשאת בתפקיד ציבורי. לבני, כמובן, לא מטומטמת; היא פשוט חושבת שהבוחרים שלה מטומטמים. ואם היא תעבור שוב את אחוז החסימה, היא תצדק.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלתית ב’: אני מזכיר שביום שלישי הקרוב, בשעה 20:30, ייערך מפגש בלוג בבר קיימא, רח’ המשביר 22, תל אביב. אנא תרמו סכום קטן במקום וקנו שתיה או משהו דומה. בתכנית: הרצאה בשם “התפוררות הסכמי סייקס-פיקו ועתידה של ישראל,” שתמשך כשעה, ולאחר מכן דיון חופשי במשך כשעה.

(יוסי גורביץ)

הבעיה בישראל היא לא האספסוף, הבעיה היא ההנהגה

שר הבינוי והשיכון, אורי אריאל, לא ממש מתעניין במצוקות הדיור של הציבור הישראלי, אלא אם מדובר בציבור שחי מעבר לקו הירוק. אבל אתמול (ג’) חשב השר שזה יהיה רעיון חכם במיוחד להודיע בפומבי שאחרי הבחירות, צריכה המדינה היהודית לבנות את בית המקדש על הר הבית והריסות חראם אל שריף. אורי אריאל, שר בכיר בממשלת נתניהו, הגה בקול את הרעיון הזה כבר לפני יותר משנה, ככה שאי אפשר להאשים אותו בחוסר עקביות. הבעיה היא פחות באריאל ויותר בראש הממשלה, מר לשלשת עופות, שלא העז לפטר אותו אז וודאי שלא יעז לפטר אותו עכשיו.

נתניהו מקפיד להעמיד פנים שאכפת לו מתבוסות ה-hasbara שממשלת ישראל סופגת על בסיס יומי (זוכרים איך התלהבו במשרד החוץ מכך ששרה איטלקית תחליף את קתרין אשטון כאחראית יחסי החוץ של האיחוד? אז ההתלהבות הצטננה מאד היום, כשהיא דרשה הקמת מדינה פלסטינית ואפילו הציבה לוח זמנים.) אבל אילו לנתניהו אכן היה אכפת מדימויה של המדינה שהוא מתיימר להנהיג, אריאל היה עולה על טיל מזמן. ספק אם יש התבטאות שמסוגלת להוציא את מדינת ישראל יותר משוגעת, יותר רחוקה מערכים דמוקרטיים, מאשר הדרישה להרוס מבנה קדוש ליותר ממיליארד בני אדם ולבנות תחתיו בית מטבחיים ענק, ששיעור הרוצים בו אפילו בקרב היהודים – שמהווים בערך אחוז ממספר המוסלמים בעולם – נמוך ביחס.

אבל נתניהו לא יעז לפטר את אריאל. הוא גם לא יעז לנזוף בח”כ שולי מועלם (האחים היהודים), שאמרה (ואחר כך ניסתה להתכחש לכך, למרות שהוקלטה) ש”צריך לעשות סדר בהר הבית, לסגור את הר הבית למוסלמים ולפתוח אותו רק ליהודים. הר הבית הוא מקום תפילה והוא המקום החשוב ביותר לעם היהודי – הוא לא חשוב לאף עם אחר. אנחנו צריכים להקים בית תפילה בהר לעם היהודי, יש לנו זכות על הר הבית.” אם למישהו עוד היה ספק שכל היללות מצד חובשי כיפות על “חופש הפולחן” הן הצביעות בהתגלמותה, אז דבריהם של אריאל ומועלם צריכים לספק את ההוכחה. וזה צריך היה להיות ברור מלכתחילה: כפי שציין היום יפה שלום בוגוסלבסקי, אין מצווה להתפלל על הר הבית. יש מצוות להקריב שם קורבנות. כשהם מדברים על “חופש הפולחן” בחראם אל שריף, לשם הם חותרים.

האמירות של אריאל ושל מועלם מגיעות בימים נפיצים במיוחד בירושלים, שבוערת על אש קטנה כבר ארבעה חודשים. הם לחלוטין עשויות להוביל לתבערה אזורית. ירדן כבר החזירה את השגריר שלה מישראל עקב אירועי הר הבית/חראם אל שריף. אילו נתניהו היה מנהיג אחראי, הוא היה מבהיר שהקיצונים הללו לא מייצגים את המדינה היהודית. אבל הוא לא מעז: יש לו פריימריז עוד מעט, ואחרי זה – אם הן לא יידחו בשל מלחמת גוג ומגוג – יהיו בחירות, והוא צריך את האספסוף הקדוש של מועלם ואריאל. אז, שוב, הוא מקריב את האינטרסים של המדינה שבחרה בו כראש ממשלה על מזבח האינטרסים האישיים שלו.

פלסטיני תושב שועפט יצא היום לפיגוע דריסה, הרג חמוש מג”ב ופצע 13 אזרחים – שיעור סביר לגמרי, יש לציין, בהתחשב במה שצה”ל מרשה לעצמו. שוטרים שהגיעו למקום הרגו את המפגע, אף שבשלב זה היה חמוש רק במוט ברזל. שוטרים, יש להזכיר, אמורים להיות מסוגלים לנטרל אנשים שלא חמושים בנשק חם מבלי להרוג אותם. לא נראה שהם השתדלו יותר מדי.

ומסתבר שהם קלעו לרוח המפקד שלהם: השר לבטחון פנים, יצחק “ערבוש” אהרונוביץ’, אמר בעקבות הפיגוע שכך צריך היה האירוע להסתיים, וש”מחבל שפוגע באזרחים דינו להיהרג.”

וואלה. בואו נחשוב מה זה אומר. אהרונוביץ’ הורה לחמושים שלו להרוג כל אדם שחשוד בביצוע פיגוע, ולא ללכוד אותו חי. כן, כן – גם האיש שנהרג היום הוא חשוד ותו לא, עד שלא הורשע בעבירה. אהרונוביץ’ אמר לשוטרים שלו שיש חשודים שלא צריך לתפוס בחיים. הוא הפך אותם למוציאים להורג – וביטל, באותה ההזדמנות, את ההליך המשפטי.

אלה, כמובן, חשודים ממוצא אתני מסוים מאד. על פי ההגיון – הסוטה, אבל ההגיון – של אהרונוביץ’, שוטר שמוצא רוצח יהודי עומד מעל גופת קורבנו, לא צריך לקחת אותו בחיים. הוא “פגע באזרחים ודינו להיהרג.” הוראה כזו, אני רוצה להאמין, אהרונוביץ’ לא היה מעז לתת. יהודים הם בני אדם. יש להם זכויות. פלסטינים, מצד שני, זה כבר סיפור אחר. אני חושד שבבואם לעצור חשודים בטרור יהודי, השוטרים של אהרונוביץ’ לא ינסו קודם כל להרוג אותם.

צריך לציין שההרוג הוא תושב ישראלי, כמו רוב הפלסטינים תושבי מזרח ירושלים. אף על פי כן, אהרונוביץ’ קבע שהתושבות שלו לא תעמוד לו. תושבי שועפט דיווחו הערב (ד’) שהמדינה היהודית ניתקה להם את החשמל. בלהיטותה לנקמה, העדיפה המדינה היהודית את הענישה הקולקטיבית, גם כאשר היא חושפת את השקר הנוצץ שאומר שיש לתושבות או אזרחות ישראלית משמעות כלשהי, אם אתה לא יהודי.

בעייתה של ישראל, בקצרה, היא לא האספסוף שלה, אף שגם הוא בעיה. הבעיה היא ההנהגה שלה: שר משטרה שמורה לשוטרים שלו לבצע רצח – כן, הריגה של אדם שלא מהווה סכנה היא רצח, גם אם ביצע פיגוע לפני דקה – בזמן שרשויות אחרות מנתקות תושבים ישראלים מחשמל כנקמה, בעוד שר השיכון מדבר בפומבי על השמדת אתר קדוש ליותר ממיליארד בני אדם, כשמעל לכל מרחפת שתיקתו העמוקה של ראש הממשלה.

אתם יודעים, ההוא שאומר שהוא צריך “משילות.”

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)