החברים של ג'ורג'

לדיכוי תמיד אנחנו

בצה”ל הודיעו בגאווה שמג”ב הוא היחידה המבוקשת ביותר בקרב מתנדבים לשירות קרבי. יש רק בעיה אחת: מג”ב איננה יחידה קרבית

אחרי שנים של השמצות, מוצדקות במידה ניכרת, במג”ב מוצאים סיבה לגאווה: צה”ל, שמספק את רוב כוח האדם של החיל, מצא שבקרב המתגייסים לשירות קרבי, יש עדיפות ניכרת למג”ב על פני כוחות אחרים. על כל תפקיד במג”ב, אומרים בצה”ל – נניח לצורך הדיון שלא עשו בנתונים מניפולציה – יש שבעה עד שמונה מתנדבים; בחטיבת החי”ר הוותיקה גולני, רק 5-6 על כל תפקיד; ובצנחנים, חמישה מתנדבים עצ כל מקום פנוי. בחילות השדה האחרים – שריון, תותחנים, והנדסה – אין די מתנדבים.

צריך, קודם כל, לתת את הקרדיט המתאים למג”ב. עיקר פעילותו, כמו עיקר פעילותו של הצבא כולו, הוא בהתמודדות עם האוכלוסיה הפלסטינית המתקוממת. אלא שבניגוד ליחידות צה”ל, על כל פנים יחידותיו הסדירות, הוא קמצן באש חיה. קציניו מתגאים, במידה של צדק, שהם מיומנים בהכלת אירוע תוך גרימת מינימום הרוגים ונפגעים בעוד שיחידות צה”ל הבלתי מיומנות גורמות להרוגים רבים.

אבל אחר כך צריך לומר את העובדה הלא נעימה: מג”ב איננה יחידה קרבית. יחידה קרבית היא כזו שמסוגלת להתמודד עם יחידה קרבית אחרת. לגדוד של מג”ב, על הנשק הקל שלו, על העדר השריון והארטילריה שלו (אפילו הארטילריה הקלה) אין סיכוי מול גדוד צבא סדיר. גדוד מג”ב רגיל מסוגל לשני סוגים של פעילויות: הכלה של המון מתקומם אך לא חמוש; וציד של מספר קטן של אנשים חמושים למחצה, כאשר מספר הציידים עודף במובהק והם נהנים מסיוע אווירי. יחידות מיוחדות של מג”ב מתמחות בהסתערבות, כלומר התחזות לפלסטינים ומעצר שלהם תוך חילוץ מהיר של הכוח.

אלו פעולות משטרתיות במהותן, לא קרביות. מג”ב הוא כוח של משטרת סדר חמושה מהרגיל, לא יותר. הצורך בשמירה על כבודם של שוטרי מג”ב הביא לכך שהם קיבלו את הכינוי “לוחמים”, כמו היו חיילי צה”ל. התוצאה ארוכת השנים לא היתה העלאת מג”ב לדרגת לוחמים, אלא הורדת שאר יחידות צה”ל לדרגת שוטרים עם נק”ל.

מעידה על כך העובדה שהיחידות ההכרחיות לצבא לוחם – השריון, הארטילריה, ההנדסה – נדחקות לאחור. אף אחד לא חושב יותר במונחים של הקרבות הענקיים של 1967 ו-1973, על צבאות שריון שמתמרנים באזורים כמו הגולן או מרחבי פתוחים כמו סיני. הזמנים ההם הם זכרון מתעמעם והולך. כל מה שיש הוא הבט”ש, הצורך הבלתי פוסק לדכא אוכלוסיה.

יש לזה מחיר צבאי: צה”ל לא יצא כל כך טוב מול החיזבאללה ב-2006, ודאי לא בהתחשב בהבדלים בסדרי הכוחות, וברצועת עזה יצאנו בתיקו. כן, לצה”ל היה די כוח אש כדי להרוג המוני אזרחים ולהחריב את רוב הרצועה, אבל בהתמודדות הממשית מול לוחמי החמאס, התוצאות לא היו מיטביות, בלשון המעטה. טבעה של לוחמת בט”ש היא שהיא נמנעת מנפגעים, פשוט מתוך השיקול ההגיוני שיש לך כוח עודף ממילא, מדוע להסתכן. ואז, כשצריך כוח צבאי שיודע להסתער תחת אש, יש בעיה.

ובמובן חשוב, הבעיה עמוקה יותר. הצבא המודרני נחלק לצבאות מתנדבים וצבאות שכירים או שכירים למחצה. צה”ל הוא צבא עממי. המצב שבו חלק ניכר מהמתנדבים לשירות קרבי רואים במג”ב את החיל הרצוי להם מעיד על שני דברים: על הבנה שמלחמת בט”ש, כלומר מלחמה בהתקוממות עממית, זה כל האופק הנראה לעין; והתלהבות לקראת מלחמה כזו. ההתלהבות מעידה על השחתה עמוקה. איזה סוג של אדם צעיר, גאה בעצמו ובכישוריו, רואה את עיקר תכליתו ברדיפה אחרי צעירים לא חמושים או בציד אדם?

הצעיר המיליטריסטי הישראלי, כמסתבר. זה שעוד מתגייס לקרבי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

תירוץ שגרוע מהעבירה

חמוש מג”ב חשוד ברצח בביתוניא, ומה זה אומר על הרצח בכפר כנא

משהו חריג מאד קרה היום: מח”ש הודיעה שהיא עצרה חמוש מג”ב, שהשתתף בירי בביתוניא בחודש מאי, ושהיא חושדת בו ברצח. אני לא יודע מתי בפעם האחרונה הועמד לדין חמוש ישראלי באשמת רצח: בין השנים 2000 ו-2013, העמידה מערכת המשפט הצבאית רק 21 חיילים לדין במקרי מוות של פלסטינים, ורק שבעה מהם הורשעו. מבין השבעה, רק אחד – תייסיר הייב – הורשע בהריגה (לא רצח); האחרים הורשעו בעבירות שנעו בין רשלנות לגרימת מוות ברשלנות. הייב נידון לשמונה שמות מאסר; העונש החמור ביותר שהושת על נאשמים פרט לו עמד על שבעה חודשי מאסר. הייב הורשע בהריגה – רצח, למעשה – של אזרח בריטי, תומס הורנדל, שמותו יצר רעש בינלאומי ניכר. יש להניח שגם העובדה שהייב איננו יהודי שיחקה לרעתו במערכת המשפט של הצבא היהודי ביותר בעולם.

אז כן, העמדה לדין של חמוש בחשד לרצח, ומעצר של המפקד שלו בחשד שידע שהוא ירה קליעים חיים תוך הסוואת הירי כירי גומי – כפי שכתבנו פה לפני חצי שנה כמעט – היא סיפור גדול ביחס. כמובן, זו הזדמנות שאסור לפספס ללעוג לשקרים הרשמיים והלא רשמיים של הדוברים של צה”ל ודובריו הרשמיים פחות ראויים ללעג מיוחד חיים שיין, שקבע שהטענה שהחמושים ביצעו רצח בביתוניא היא שוות ערך לעלילות דם; ספק אם ראיתי מקרה דומה של אוטו-אנטישמיות, שהרי הבוקר הסתבר ששיין אישש את עלילות הדם; וה”מומחה” מפרשת א-דורא שקבע בפסקנות שאנשים שחוטפים כדור לא נופלים ככה, שעל ה”מומחיות” שלו חבל להרחיב את הדיבור. צריך גם לומר שארגון זכויות האדם “בצלם” יצא – בפעם המי יודע כמה – אמין יותר מדוברי החמושים. אבל יש פה גם סיפור אחר, אקטואלי יותר.

בסוף השבוע שעבר, ירה חמוש של משטרת ישראל למוות בח’יר א-דין חמדאן בכפר כנא. לטענת החמושים, חמדאן תקף ג’יפ סיור של המשטרה בסכין, ולכן הם ירו בו. אלא שמעשה שטן, כמו בביתוניא, צץ לו סרטון אבטחה והציג מציאות בעייתית הרבה יותר. חמדאן אכן תקף את הניידת בחפץ כלשהו (אם היה שם סכין, המשטרה עוד לא הצליחה למצוא אותו), אבל כשהשוטרים יצאו לקראתו, הוא נס – ואז הם ירו בו בגבו. כלומר, כשהוא לא היווה כלפיהם כל סכנה.

זה קרה כיומיים אחרי ששר המשטרה הודיע שהוא נותן לשוטרים שלו רשיון להוציא להורג “מחבלים.” כמו ברצח הכפול בביתוניא, שם ערכו צה”ל ודובריו הפצצת שטיח של שקרים, גם כאן שיקרה המשטרה מן הרגע הראשון: אמיר זוהר ריכז את השקרים כאן.

אלא שיומיים אחר כך, כבר הדליפו “גורמים במשטרה” שהשוטר שרצח את חמדאן – כן, ירי בגבו של אדם נמלט הוא רצח – ימשיך לאכול את לחם הציבור כאילו לא קרה שום דבר, כאילו הוא לא שפך את דמו של אזרח ישראלי. לשוטרים היה תירוץ חריג, אפילו במקומותינו: הם “חששו מלינץ’” ולכן “פעלו בצורה אגרסיבית.”

נניח כרגע לעובדה שאין שום סיבה להאמין למה שהחשודים ברצח אומרים. הם הרי כבר שיקרו בלי הכרה על כל הפרשה. הבה נצא מנקודת הנחה שהם, לשם שינוי, אומרים את האמת: הם חשו מאוימים מצד אחרים, ועל כן ירו למוות בחמדאן.

אם זה המצב, הרי שהם מרשיעים את עצמם ברצח במו פיהם. חמדאן לא היווה להם סכנה; אחרים, כך חשו, סיכנו אותם; ואף על פי כן, הם “פעלו בצורה אגרסיבית” כלפי חמדאן והרגו אותו. כלומר, הם הרגו את שמעון בגלל חשש מפעולתו העתידית של ראובן. ואת התירוץ המדהים הזה, מקבלת משטרת ישראל – על פי דובריה הלא רשמיים, כמובן – כעילה שלא להעמיד אותם לדין.

והעיתונות היהודית, ברובה המוחלט, יחד עם חלק גדול של הציבור היהודי, מקבלת את התפיסה הזו. כוח קטלני, כלפי לא יהודים, נשמע כמו שימוש לגיטימי גם כאשר אין לו כל סיבה. השוטרים יכלו לנתק מגע; הם יכלו להזעיק תגבורת; הם יכלו להפעיל על חמדאן אמצעי אל-הרג כלשהו (טייזר, למשל, ששימוש מדוד בו הוא לגיטימי לעילא, אם אכן היתה שם סכין); אבל הם בחרו להפעיל כוח קטלני, ובבואם לתרץ את מעשיהם, לנקוט בתשובה שמציגה אותם באור הבלתי מקצועי ביותר שבאפשר.

חלק מזה, כמובן, נובע מכך שהפוליטיקאים שלנו הרעיבו את המשטרה מתקציבים במשך עשור ויותר, מאז ימי ה”בלי בכי ובלי נהי” של המושחת במנהיגי ישראל, אריאל שרון, וכתוצאה מכך כוח האדם שמגיע למשטרה הוא בלשון המעטה לא הכפית החדה שבמגירה. חלק מזה, כמובן, נובע מכך שהמשטרה עוסקת יותר ויותר בבטחון פנים מאשר בשיטור בשנים האחרונות.

אבל חלק ניכר מכך נובע מהעובדה שהשוטרים חיים בקרב עמם. הם שמעו את השר שלהם. הם מכירים את התקשורת היהודית. הם מבינים את דעת הקהל. אולי אפילו שמעו על התרגיל של השוטר מביתוניא, שבמסווה של כדורי גומי ירה כדורים חיים – ועד הבוקר, נראה היה שיצא מזה בשלום. והם נקטו בפתרון הקל והפלילי של רצח.

והציבור היהודי מריע להם. אחר כך, הוא לא מצליח להבין מדוע הציבור הפלסטיני – שראש ממשלתנו שוקד כמיטב יכולתו לאחד אותו, בגבולות 1949 ומחוצה להם, ולעזאזל תפיסת האזרחות – רואה בשוטרים אויבים. ככה זה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: אני רוצה להזכיר שבעוד כשבועיים, ביום שלישי ה-25 בחודש, נפגש בשעה 20:30 בבר קיימא, למפגש הקבוע-למחצה של הבלוג. אעביר שם הרצאה שכותרתה הזמנית היא “התפוררות הסכמי סייקס-פיקו ועתידה של ישראל,” ואחר כך ננהל דיון פתוח.

(יוסי גורביץ)

פרוייקט 300: איך מת עלאא מוחמד עוואד עודה?

דובר מג”ב אומר שהשוטר שהיה מעורב בהריגת עלאא עודה בצומת תפוח, ירה גם בפלסטיני אחר באותה הצומת בנובמבר. מה הסבירות של זה?

כלי התקשורת הישראלים תיארו את מה שהתרחש בצומת תפוח בליל שני כפיגוע: על פי התיאור שלהם, עלאא מוחמד עוואד עודה, בן 29 מעוורתא, התקרב למחסום, היה בו משהו חשוד, מתנחל הפנה את תשומת ליבם של חמושי צה”ל ומג”ב אליו, וכשהם התקרבו אליו התפתח קרב יריות. בסופו, שכב עלאא מת על האדמה ושוטר (”לוחם,” בעגה הצבאית) מג”ב נפצע.

הגרסה הפלסטינית שונה לחלוטין. עודה, הם אומרים, כלל לא ירה לעבר החמושים. הוא נורה על ידיהם ללא פרובוקציה. בכלל, הם אמרו, הוא היה אב לילדים ובעל לחנות סלולר מצליחה ביחס – לא הפרופיל של מחבל. והוא בכלל הגיע למחסום כדי לאסוף משלוח של מכשירי סלולר. הגרסה הזו לא מסבירה כיצד נפצע שוטר מג”ב מירי.

עמדנו לפטור את הסיפור הזה, כשצצו כמה עובדות. קודם כל, הגרסה הישראלית ביחס לתקרית השתנתה. בגרסה המקורית של הדיווח, עודה ירה שני כדורים לעבר החמושים; בגרסה המאוחרת יותר, הוא ירה שישה. שום דבר שלא יוסבר על ידי התופעה המוכרת של ערפל קרב. אבל.

אתר “חדרי חרדים” דיווח שהשוטר שנפגע מהירי, א.ד., כבר היה מעורב בהריגת פלסטיני חמוש – בשיר חבנין, שנורה למוות בנובמבר 2013 בצומת תפוח לאחר שחמושי צה”ל טענו שירה לעברם באקדח זיקוקים מאולתר. שיחה קצרה עם דוברות מג”ב אישרה את הדיווח של “חדרי חרדים”: השוטר שנפצע בערב החג היה מעורב בהריגתו של חבנין.

וזה כבר צירוף מקרים שגורם לגבות להתרומם. בין נובמבר 2013 ויוני 2014, נהרגו שמונה פלסטינים בגדה, שצה”ל או מג”ב טענו שהם ביצעו ירי לעברם. בהנחה שבגדה יש כ-10,000 חמושי צה”ל ומג”ב, הסיכוי ששוטר אחד יהיה מעורב בהרג של שניהם הוא אפסי – בערך 3:1000. זה צירוף מקרים שבעולם סביר יותר, היה גורר חקירת מצ”ח.

אבל לא תהיה כזו. גם אחרי שהפרקליטות הצבאית נאלצה לסגת, באפריל 2011, מהפקודה שלה שקבעה שלא תהיה חקירת מצ”ח אחרי מות פלסטינים אלא במקרים חריגים – פקודה שמשמעה התרת דמם של פלסטינים – היא השאירה לחמושים פרצה. היא קבעה שבמקרים של “אירועים בעלי אופי לחימתי”, למשל חילופי אש, לא תהיה חקירת מצ”ח אלא תיערך בדיקה לאחר תחקיר מבצעי.

כלומר, אם חמוש ישראלי רוצה להסוות הרג של פלסטיני ולהמלט מחקירת מצ”ח, כל מה שהוא צריך לעשות הוא לטעון שהיו חילופי ירי. וזהו, לא תהיה חקירה אלא אם השקר היה מביך ואלא אם האירוע נתפס במצלמות. ולמצלמות של צה”ל יש נטיה פלאית להתקלקל באירועים שמביכים אותו. עד כה, למשל, צה”ל לא פרסם את הסרטון של התקרית בליל שני. מעניין למה.

יכול להיות שצה”ל אומר אמת בתקרית הזו – אנחנו לא יודעים, למשל, ממה נפצע א.ד.. יכול להיות גם – אל תפלו מהכסא – שצה”ל משקר. מה שברור הוא, שצה”ל לא יחקור את התקרית; מה שכבר צריך להיות ברור הוא שאי אפשר לסמוך יותר על אמירה של חיילי צה”ל.

חשוב להדגיש: אם אכן נורתה אש לעבר חמושי צה"ל ומג"ב, יש להם זכות מלאה להשיב אש קטלנית אל מקור הירי. חשוב להדגיש שאנחנו לא יודעים מה קרה בצומת תפוח באותו הלילה – ובאותה הנשימה, שאי הידיעה שלנו זהה לזו של הכתבים הצבאיים שדיווחו על התקרית כפי שמסר להם דובר צה"ל. בניגוד אליהם, אנחנו מסרבים לפרסם טענות בעייתיות של צה"ל ללא בדיקה.

המלך הנרי השני מאנגליה ייסד, באמצע המאה ה-12, את מוסד חוקרי מחקרי המוות, שתפקידו היה בין השאר לוודא שפקידי המלך אינם רוצחים את נתיניו. ההנחיה של הפרקליטות הצבאית שלא לחקור כל מקרה מוות מחזירה את הפלסטינים שתחת שליטת צה”ל לימים שקדמו להנרי השני. הגיע הזמן לחקור כל מקרה מוות שחמושים ישראלים מעורבים בו – ובהתחשב באוזלת היד של הרשויות הישראליות, באיטיות הממארת שלהן, בנטיה שלהן לסגור תיקים, החקירה הזו צריכה להיות בינלאומית. אי אפשר יותר להעמיד פנים שצה”ל ורשויות החקירה שלו הן גוף שראוי לתת בו אמון.

(הפוסט יפורסם בקרוב גם בבלוג o139.)

(יוסי גורביץ, נועם רותם)

הם יורים גם בפעילי זכויות אדם (קצר)

חמוש מג"ב ירה אתמול (ו') בדוברת בצלם, שרית מיכאלי, שעה שזו עמדה מן הצד בהפגנה השבועית בנאבי סלאח. החמוש ירה בה קליע מצופה גומי מטווח קצר ופגע ברגלה. מצבה של מיכאלי טוב, הקליע (כפי שאפשר לראות) הוצא מן הרגל, והיא צפויה להשתחרר מבית החולים מחר. אף שאין לה אמון רב מדי בתהליך, בכוונתה להגיש תלונה למח"ש.

מיכאלי עם הקליע בבית החולים. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס

לדברי מיכאלי בראיון טלפוני איתה, החמוש ירה בה מטווח קצר של כ-15 עד 20 מטרים, וזאת בניגוד לפקודות השימוש בקליעי גומי. הירי בוצע תוך כדי ריצה – גם זאת בניגוד לפקודות. "בצלם" צפויים להוציא מחר את תיעוד הווידאו של התקרית. אירונית, מיכאלי היא זו שכתבה את הדו"ח שפרסם בצלם בינואר האחרון, על שימוש באמצעים לפיזור הפגנות בניגוד לפקודות.

חמושים יורים על מפגינים פלסטינים, גם בניגוד לפקודות, כבר יותר מ-40 שנה. ירי על ישראלים הוא עדיין נדיר. לפני כעשור, רעשה הארץ – זמנית מאד – כאשר חמושי צה"ל ירו על גיל נעמתי ופצעו אותו קשה, בעת הפגנה נגד הגדר. אז תירצו החמושים את הירי בכך שהם "חשו סכנה לחייהם" משום שהמפגינים נענעו את הגדר. עשר שנים אחרי נעמני, ירי על דוברת של ארגון זכויות אדם עובר – יממה לאחר מעשה – בשתיקה מוחלטת של התקשורת הישראלית. אין מה לומר, התקדמנו מאז.

אף שמיכאלי מקפידה לומר שאין לה מושג ברור מדוע ירו דווקא בה, קשה להשתחרר מן התחושה שהיא נורתה משום שתיעדה את הקלגסים בפעולתם. המצלמות, כבר נאמר, הן הקריפטונייט של החמושים. לא פעם הם מנסים לפגוע בהן, ובמי שמחזיקים אותן. בעת התקרית נכח במקום, על פי הדיווחים, גם צלם וידאו של צה"ל. נראה אם אפשר יהיה לקבל את הצילום שלו ומה הוא יראה.

התגובה של רוב הישראלים תנוע, על פי הנסיון, בין התעלמות והעלמת עין ובין טענה שמיכאלי הביאה את הירי על עצמה, או משום שמאלנותה או משום עצם נוכחותה בהפגנה. עם האנשים שלא מכחישים את הירי במפגינים אלא מייחלים לו אין טעם לנהל דיון; יש לנהל איתם מלחמת אזרחים. לציבור השני, זה שחושב שמי שמפגין מזמין פגיעה, אני יכול להמליץ או לחדד את ההבנה שלו במהותה של דמוקרטיה, או לעקור לסוריה. זה המשטר שמגיע לו – ולרוע המזל, זה המשטר שהוא, כאזרח כושל, מדרדר אותנו אליו.

(יוסי גורביץ)

ראיתיכם שוב בקוצר ידיכם: בתום יום עשן ודמים

פלסטיני רצח הבוקר (ג') בדקירה את אביתר בורובסקי, מתנחל מיצהר, ובכך הסתיימה תקופה ארוכה ביחס – מסוף 2011 – שבה לא גבה הכיבוש של הגדה המערבית קורבנות בנפש גם בקרב הכובשים. חשוב לזכור, במיוחד על רקע הפרעות הבלתי פוסקות מצד המתנחלים, ש-2012 היתה השנה הראשונה ב-40 שנים שבה לא נהרג ישראלי כתוצאה מהתנגדות פלסטינית, התנגדות שלעתים קרובות מדי חוצה את הגבול לעבר טרור.

כפי שאפשר היה לצפות, התוצאה היתה פרעות מצד מתנחלים בחלקים ניכרים של הגדה. סמוך לצומת יצהר, רגמו מתנחלים באבנים אוטובוס של ילדות פלסטיניות שהיו בדרכן לקיטנה; על פי הדיווחים, נהג האוטובוס וכנראה גם שתיים מהילדות נפצעו. מתנחלים תקפו חקלאי פלסטיני סמוך לכפר סוריק; הוא פונה לבית החולים במצב בינוני.

האירועים לא פסחו גם על הבירה: במה שנראה כמו פעולת תג מחיר בירושלים, נדקר עובד נקיון ערבי ומצבו מוגדר קשה. מישיבת מרכז הרב – ראש הנחש של הפולקיזם היהודי – הגיחו מספר תלמידים, שוחחו עם שני פלסטינים שנכחו במקום, ואחר שהשתכנעו שמדובר במי שאינם בני ברית, תקפו אותם. לרוע מזלם של הקוזאקים הקדושים, השניים היו בלשי משטרה. המשטרה לא ממש טיפלה בשורה של תקריות דומות בשכונה; אולי עכשיו, אחרי שאנשיה הם הקורבנות, דווקא תטפל. זכרו את התקרית הזו, לפעם הבאה שיסבירו לכם עד כמה החינוך של אחינו חובשי הכיפות מוצלח יותר מזה של מערכת החינוך החילונית.

עם תחילת הפרעות, מתנחלים מיצהר הציתו שדות, ונרשמו הצתות גם סמוך לכפר בורין, מטרה קבועה של הפוגרומצ'יקים, שכזכור מיועדת להניס את הפלסטינים כדי להשתלט על אדמותיהם. מתנחלים רגמו באבנים את בתי השכונה הדרומית של הכפר עוריף, ובתוך כך גם את בית הספר שלו; הפורעים ניסו גם להצית את המסגד המקומי, אך נכשלו בכך והצליחו רק בשבירת החלונות. דווח גם על עקירת עצים מסיבית בסביבות הכפר קריות.

על האירועים, ארבע הערות. קודם כל, צריך להזכיר שוב שציבור המתנחלים הוא בחלקו הניכר ציבור של בטלנים שחי על חשבון הציבור, שקל מאד להקהיל אותו לתקוף פלסטינים בהתראה קצרה; שמדובר בקהילה הרבה יותר קולקטיביסטית משמקובל בישראל החילונית, שמגיבה במהירות לתופי הטם-טם הפנימיים שלה. ככזו, היא הרבה יותר קרובה לקהילה החרדית מאשר לעירוני הישראלי הממוצע.

שנית, שלרבים מתומכיהם של המתנחלים – וראיתי את הטיעון הזה עשרות פעמים היום ברשת – אין בעיה עם הפעולות הללו. הם רואים בכך תגובה הולמת. כלומר, פעולה של אדם בודד מצדיקה פעולת תגמול כנגד אדם שהוא שותף מעורפל מאד לקהילה שלו – גם אם הנפגע לא קשור בשום צורה לפיגוע. בקצרה, חלקים ניכרים של הימין הישראלי מאמצים את ההגיון של "ליל הבדולח" – שפעולה של יהודי אחד מצדיקה פעולה נגד אלפי יהודים רק בשל מוצאם. מי אמר יודונאצים ולא קיבל?

שלישית, שפעולות תג מחיר אינן ספונטניות. הן מאורגנות מלמעלה, על ידי בכירים במועצת יש"ע. שמם של שניים מן הבכירים האלה כבר נחשף: הקושר נגד הדמוקרטיה הישראלית בני קצובר וגרשון מסיקה. שניהם היו מנהיגי המועצה המקומית שומרון, שככל הנראה מימנה את פעולות תג מחיר. מי שמממן את המועצה המקומית שומרון הוא ממשלת ישראל, באמצעות כספי המסים שלכם. כשזוכרים שלפעולות הללו אין דבר עם ספונטניות, אלא שהן מוכוונות מלמעלה, שהן מתבצעות על ידי הזרוע הצבאית של מועצת יש"ע – ה"קיצונים שעליהם אין שליטה" המפורסמים – קל יותר להבין איך "השטח" התפוצץ כל כך מהר הבוקר.

ורביעית, וחשוב מכל: כמעט כל הדיווחים על הפוגרומים היום ציינו את העובדה שחמושי צה"ל ומג"ב כמעט שלא התערבו. שורה של דיווחים – הן של תחקירני "יש דין" והן של רבנים לזכויות אדם – ציינו כי לאחר הצתת השדות סמוך ליצהר, מתנחלים רעולי פנים מנעו גישה לשדות ממשאיות כיבוי פלסטיניות וישראליות. כדי לחסום אותן, רעולי הפנים התערבבו באופן חופשי עם החמושים – שלא עשו דבר כדי לעצור אותם או לסייע לכבאים.מתנחלים חוסמים כביש, שדות בוערים ברקע, חמושי מג"ב לא מתערבים (מוניר קאדוס, "יש דין")

מה שמטריד במיוחד בהתנהלות הזו של המיליציות הישראליות הרשמיות הוא שככל הנראה לא היה צורך בפקודה. אף אחד לא נתן פקודת "אל תפריעו להם לאיים על הכבאים" או "אל תפריעו להם להצית שדות." כל חמוש ישראלי ידע היטב, בלי שהמפקד שלו יגיד לו, מה תפקידו בשעה שפוגרומצ'יקים יהודים מציתים את שדות שכניהם: להסתכל הצידה ולקוות שהפורעים לא יחליטו להתעסק גם איתו.

מהבחינה הזו, צה"ל, מג"ב ושאר המסגרות הישראליות שפועלות בגדה בהזמנת צה"ל – המשטרה פועלת שם מתוקף צו של המפקד הצבאי – הפכו מזמן למשת"פים של המתנחלים. הם היו שם כדי למנוע אלימות כלפי המתנחלים, כלומר להגן עליהם מפני האנשים שהם מדכאים, אבל לא כדי למנוע את האלימות של המתנחלים כלפי המנושלים. יש לקוות שאנשים טובים, אם לא כאן אז בחו"ל, יעשו את כל הנדרש כדי למצוא את זהותם של המפקדים של הכוחות האלה, ולוודא שהם יועמדו לדין על פשעי מלחמה. כי זה בדיוק מה שהם.

תפקידו של כוח כובש הוא להגן על הנכבשים; צה"ל מעולם לא הצליח בכך וקשה יהיה לטעון ברצינות שניסה. צה"ל היה השותף הבכיר של המתנחלים ושיקר יחד איתם לרשויות ולבתי המשפט מימיה הראשונים של תנועת ההתנחלות. העמידה מן הצד של החמושים הישראלים הבוקר צריכה להבהיר לישראלים שצה"ל הפך, סופית, למיליציה שמשרתת את המתנחלים, ושכל אדם מוסרי צריך להדיר את רגליו ממנו ומכל מה שהוא מייצג; ולעולם, שכאשר ישראל אומרת שבכוונתה לסיים את הכיבוש, היא משקרת במצח נחושה.

ועוד דבר אחד: דובר צה"ל, שבעבר הודיע לי שהוא לא מוכן לעבוד מולי משום שהשאלות שלי "לא מכבדות את צה"ל, את מדינת ישראל ואת הדת היהודית," מצא הבוקר תירוץ חדש לא לענות לשאלות שלי באשר לעמידת אנשיו מן הצד: העובדה שאין לי תעודת לע"מ. יצוין שדובר צה"ל לא הכחיש את המעורבות הפסיבית של החמושים שלו בפוגרומים. דובר צה"ל הוא מוסד ציבורי, לצערנו, והוא ממומן בכספי ציבור. ההחלטה שלו לעבוד רק עם מי שמתאים לו היתה צריכה לעורר את זעם הציבור, אם היה בישראל כזה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מה עושה רכב מעקב צבאי בלב תל אביב?

בשבוע שעבר, ליווה רכב מעקב מסוג רקון את מפגיני הצדק החברתי בתל אביב, ועד כה לא המשטרה ולא צה"ל נתנו הסבר מספק לנוכחות שלו שם. לא היה ברור למי שייך הרכב: הוא נראה כמו רכב צבאי אבל בשבוע שעבר הופעל כנראה על ידי מג"ב. כך, על כל פנים, טען צה"ל.

אמש, הופיע הרכב שוב בתל אביב, הפעם כשהוא מלווה רק את הפגנת הנגד להפגנה שארגן הממסד נגד "משתמטים." הוא חלף על פני המפגינים כשהתארגנו בקפלן, וחנה אחר כך לא רחוק ממקום ההפגנה – במקום שמיועד לחניית רכב עבודה בלבד, אירונית.

raccoon 2

הוא ליווה את ההפגנה, ולקראת סופה חנה בכיכר הבימה. ניסיתי להתקרב אל הרכב כדי לברר, באמצעות המספר הרישוי שלו, למי בעצם הוא שייך – לצה"ל או למג"ב. צה"ל משתמש במספרים צבאיים, מג"ב במספרים משטרתיים. על הרקון לא היה כל מספר. זמן קצר לאחר מכן ניגש אלי שוטר סמוי למחצה – הוא לבש בגדים אזרחיים אבל היה לו מכשיר רדיו גלוי על כתף שמאל – וסילק אותי מהמקום. אם מדובר ברכב משטרה, מדוע הוא לא היה מצויד במספר משטרתי? או שמדובר ברכב קרבי – לנגמ"שים ולטנקים, אני מניח, אין מספרים? אם אכן מדובר ברכב צבאי, מדוע השאיל צה"ל רכב כזה למג"ב לפעילות בתחומי תל אביב?

raccoon 1

חבר הכנסת דב חנין הגיש בשבוע שעבר שאילתה בשאלה מדוע מפעיל המשטר רכבי מעקב צבאיים כנגד מפגינים שלווים. עד כה הוא לא קיבל תשובה. המשטרה הפעילה גם שוטרים סמויים – או, ליתר דיוק, סמויים למחצה – שצילמו את ההפגנה ושידרו את המידע בשידור חי למטה שלהם. אפשר היה לזהות אותם בקלות בגלל האנטנה שעל הגב שלהם. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון נראית לאחרונה הרבה יותר מזרח תיכונית מדמוקרטית. מי שחשב שהכיבוש יעצור בקו הירוק, שיחשוב שנית.

Undercover cop #1

ועוד דבר אחד: ב"מעריב" (או, כפי שנהגו כמה מעובדיו לקרוא לו, "מעליב") מצאו קיפוח ממשלתי שאפשר להתלונן עליו: הממשלה לא מסבסדת מספיק נסיעות לאדמות ההרג בפולין. מי צריך מורים, רופאים, בתי חולים, שירותי חברה – תנו לנו לנשום את אוויר מחנות ההשמדה הצלול. אחרת, איך יחזור הנוער כשהוא "הרבה יותר יהודי"?

הערה מנהלתית: אני יוצא לחופשה קצרה, ביקור משפחתי בהונגריה. אשוב בסוף השבוע אבל אני בספק אם יהיו פוסטים נוספים לפני יום שישי. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

ובינתיים, בחברון

חמושינו האמיצים מגינים על המולדת.

(באדיבות בצלם)