החברים של ג'ורג'

ושר האוצר פרסם בהאפינגטון פוסט מאמר

מה ניסה להשיג לפיד, כשהתחפש לבן דרור ימיני. וחשוב מכך: מה הוא ניסה להסתיר

ליאיר לפיד המלחמה היתה רעה במיוחד. אף אחד לא שם אליו לב, ובצדק, אלא אם נתקף בהתקף חרדה כשנזכר שלפיד – כחבר בקבינט המדיני-בטחוני – הוא בין המכריעים את גורל האזור. מדי פעם, לפיד פלט כל מיני הצהרות לוחמניות, כמו ההתרברבות בכך שישראל תרצח את המנהיגים הפוליטיים של חמאס אם יצאו מהבונקר (הם יצאו אתמול, וטרם נרצחו, למרות שאם הייתי חברת ביטוח הייתי דוחה בנימוס את בקשת הפוליסה שלהם), או האמירה שצה”ל לא יצא מהרצועה עד שתחוסל המנהרה האחרונה (צה”ל מיהר להודיע שאין לו שום אפשרות לדעת מהי המנהרה האחרונה.) לפיד כתב מאמר מטופש ומלוקק להדהים, שבו הודיע לקיצונים בשני הצדדים – אלה שהפגינו נגד המלחמה ואלה שהרביצו להם – והודיע שהם שניהם לא שייכים לישראל. כנראה ששר האוצר עדיין חושב שהתפקיד שלו בחיים הוא לחלק ציונים על מה ישראלי בעיניך.

אשר למה ישראלי בעיניו של לפיד, אשתו ליהיא נתנה השבוע תשובה:

“להיות אימא ישראלית זה עוד לפני שאת אימא, לחכות לבדיקת האולטרה־סאונד כדי לדעת שהכול בסדר, אבל כשהוא אומר "זה בן" — מיד לדמיין את העובר שלך חייל במדים, עם אבק דרכים בשיערו, נשק תלוי עליו ועיניים מלאות תמימות. ולהתחיל לפחד.

להיות אימא ישראלית זה ללמד את הבת שלך לא להראות חולשה מול הבנות מכיתה ג'1- כי היא חייבת להתחסן, שלא תתפרק מול המ"כית הקשוחה בטירונות.”

שתי הערות: א’, אני לא יודע איזה הורה ישראלי מגדל ככה את ילדיו, ודאי לא את בנותיו, אבל אני יודע לזהות טקסט פאשיסטי-מיליטריסטי כשאני רואה כזה. הסגידה לכוחות המזוינים היא סממן מובהק לכך, והוא מדאיג במיוחד כשהוא מגיע ממה שאמור להיות ה”מרכז,” אם כי כבר למדנו שהמרכז הרדיקלי הישראלי הוא בעצם ימין מוסווה. ב’, כפי שציין לפני אורי משגב, הטקסט הזה נראה דומה באופן חשוד לטקסטים של לפיד עצמו, וזו לגמרי לא הפעם הראשונה. אז או שליהיא לפיד מתעלת את בעלה, או שבעלה הוא זה שכותב את הטקסטים שמתפרסמים תחת שמה.

הלילה, עם זאת, דיווח לפיד שהוא כתב מאמר בהאפינגטון פוסט. אפשר לקרוא אותו כאן, וזה טקסט שמצריך פירוק.

לפיד מתחיל:

“הדבר שבו אני מאשים את אינטלקטואלים רבים אינו במשוא-פנים, או באנטישמיות, אלא בעצלות המחשבה.”

העלגות במקור. מה שמעניין פה הוא שני דברים. קודם כל, העמדת איש הקש: לפיד לא אומר נגד מי הוא מדבר, הוא לא מתמודד עם טקסט אחר, הוא מדבר על “אינטלקטואלים רבים.” מי? לא באמת חשוב. אם אתה לא מכיר כאלה, דע לך שיש. לפיד אמר. שנית, הזריקה האגבית של האשמה באנטישמיות. לא, לא – לפיד לא “מאשים” אותם באנטישמיות; חס וחלילה, זו האשמה שצריך לגבות, ולך תגבה האשמה נגד איש קש. לא, הוא מודיע מיד שהם לא אנטישמים. הם הפסיקו להכות את הנשים שלהם, ואני רוצה להבהיר שלא מדובר בפדופילים. הבהרנו את זה? שתלנו יפה את הסוגסטיה במוח הקוראים? נעבור הלאה.

“אינטלקטואלים אירופאים ואמריקאים הלכו כל כך רחוק עם התפיסה האומרת ש"לכל אחד יש הנראטיב שלו", ו"לכל סיפור יש שני צדדים", שהם החלו להתייחס לאנשים שיש להם עמדות ברורות כאל פרימיטיבים. מבחינתם, אם יש לך עמדה מוסרית, או שבחרת צד בקונפליקט, סימן שאין בך את הסובלנות המתחייבת שתאפשר לך "לראות את האחר."

וואלה. כל האינטלקטואלים האירופאים והאמריקאים? חלק מהם? שיעור מסוים מהם? ואיך לעזאזל זה קשור למצב? זה לא קשור, אבל ככה מבהירים שאיש הקש שלך עשוי מקש רקוב במיוחד.

“אני יודע שקשה לזכור זאת, אבל פעם אינטלקטואלים עשו בדיוק את ההיפך. הם היו האנשים שעזרו לנו להבחין בין טוב לרע, בין נכון ושאינו נכון, בין צדק לאי-צדק. הם לא עסקו בשאלה מה קרה בילדותו של הסנטור מקקרת'י או בשאלה מדוע העם הגרמני חש במצוקה אותנטית. הדיון לא היה ברגשות שנפגעו, אלא במהותה של האמת.”

אה, לפיד? לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל חצי בערך מהספרות על עליית הרייך השלישי עוסק בשאלה למה “העם הגרמני חש במצוקה אותנטית”, וגם בשאלה האם היא אכן היתה אותנטית. אי אפשר לדבר על עליית הנאצים בלי לדון ב”רגשות שנפגעו”: על ידי ורסאי, על ידי ההשפלה שבתבוסה אחרי נצחון (הצבא הגרמני ניצח במזרח), על ידי הדרישה לקבלת אחריות על המלחמה, על ידי אובדן מה שנתפס כחלקי מולדת. מי שלא מבין שאפילו הסוציאל-דמוקרטים התקשו לקבל את קיומה של פולין העצמאית, מי שלא מבין שהתמיכה במהלכיו של היטלר קודם למלחמה נבעה בדיוק מ”רגשות שנפגעו,” אולי כדאי שלא ידבר על היסטוריה.

אה, ותקופת מק’קארתי? לא בדיוק תקופת הזוהר של האינטלקטואלים האמריקאים. רובם ירדו לבונקר.

“בגידת האינטלקטואלים בולטת במיוחד בימים אלה של עימות בעזה. לכאורה, לא צריכה היתה להיות לאף אדם נאור התלבטות בשאלה במי לתמוך: מצד אחד עומדת דמוקרטיה מערבית, שומרת חוק, שנוהגת להזהיר את האוכלוסיה האזרחית לפני שהיא תוקפת מטרות טרור לגיטימיות. מן הצד שני יש ארגון טרור איסלאמיסטי חשוך, שנשבע להרוג יהודים, עושה ככל שביכולתו לפגוע דווקא בנשים ובילדים ומסתתר מאחורי אזרחים תמימים המשמשים כ"מגן אנושי" לפעילויותיו הנפשעות.”

לפיד משתמש במונח “בגידת האינטלקטואלים” שכנראה שמע מתישהו או ראה באיזה סילבוס. במקור, הוא שימש דווקא כהאשמת האינטלקטואלים על כך שהם עוסקים בחיי היומיום במקום בהיכלות העליונים של הפילוסופיה; אחר כך, אחרי מלחמת העולם השניה, הוא התייחס לעובדה שחלק נכבד מהאינטליגנציה מכר את נשמתו הן לפאשיזם והן לסטאליניזם. כאן, כמסתבר, העובדה שיש – אולי, לפיד לא מביא ראיות – אינטלקטואלים שלא תומכים בישראל היא “בגידה” ברמה ההיא.

למה? ובכן, לטענת לפיד, ישראל היא דמוקרטיה מערבית. היא לא. היא תיאוקרטיה שמצרה את רגליהם של בני המיעוטים שבה. אזרח יהודי לא יכול להתחתן עם אזרחית נוצריה. למדינה יש אידיאולוגיה רשמית, ציונות שמה, והיא מקדישה משאבים למאבק במתנגדים לה. יותר ויותר אנשים במערב מתחילים להבין את זה.

לפיד טוען שישראל היא מדינה “שומרת חוק.” וואלה. המדינה בעצמה מודה שהיא לא אוכפת את החוק על מאחזים שהיא עצמה מודה שהם בלתי חוקיים. יתר על כן, הפרוייקט הגדול ביותר של ישראל ב-47 השנים האחרונות הוא פלישה לשטח של עם אחר, נישולו והעברת אוכלוסיה לטריטוריה שלו – הכל בניגוד למשפט הבינלאומי, ועל כך אין באמת חולק.

“נוהגת להזהיר” – זה נחמד, ושמעתי על ארגוני טרור שעושים את זה (ה-IRA, למשל, וגם האצ”ל טוען כבר עשורים שהוא הזהיר לפני הפיגוע במלון המלך דוד), אבל זה לא מפחית את אחריותו של צבא שיורה לתוך מקום שהוא יודע שיש בו אזרחים.

“מטרות טרור לגיטימיות” – נו, באמת. צה”ל הפגיז את בית החולים לנכים וואפא, למרות שהראיות שהוא הציג היו שנורתה רקטה 100 מטרים משם. צה”ל תקף שורה של בתי ספר, למרות שהובהר לו שוב ושוב שהם מאוכלסים באזרחים. ברפיח ובסג’עיה, צה”ל הפעיל כוח אש עצום בלי שום אזהרות, כדי למנוע מה שחשב שהיה שבי של חמושיו, והרג בכך מאות אזרחים – ככל הנראה, יותר אזרחים מסך כל האזרחים הישראלים שנהרגו מטרור מאז 2004. אם זה מה שיש לשר האוצר למכור לעולם, אז מצבנו באמת קשה.

“מסתתר מאחורי אזרחים תמימים המשמשים כ"מגן אנושי" לפעילויותיו הנפשעות,” וזה אכן פשע מלחמה – אבל פשע פחות מהריגתם של אותם אזרחים.

“אלא שהאינטלקטואלים אינם רואים זאת כך. מבחינתם, הפלשתינאים סובלים יותר, ולפיכך הם אלה שצודקים. מדוע? מפני שמרוב תקינות פוליטית הם הפכו את הסבל האנושי למדד היחיד של הצדק.”

קשקוש נקי. אם ללפיד יש אינטלקטואל כלשהו שמציג כך את הנושא, הבה נראה אותו.

“אם החמאס מכריח אזרחים חפים מפשע לעמוד על גגו של בניין המשמש כמפקדת טרור למרות שהוא יודע (והוא יודע כי הזהרנו אותו) שהבניין עומד להיות מותקף מן האוויר, את מי עלינו להאשים?”

אה, את מי שהפציץ את הבניין למרות שידע שהוא היה מאוכלס באזרחים לא חמושים? זה לא כזה מסובך. לחמאס יש בעליל אשם תורם; הפושע, הרוצח, עם זאת, היה צה”ל. אם חוטף לוקח בני ערובה והמשטרה, במקום להביא צלף לאזור, מעדיפה לירות מטח ארטילרי והורגת שישה בני ערובה על כל חוטף, היא אשמה ברצח. וזו הרי הנקודה: לפיד מסוגל לדבר משני קצוות פיו, לומר מצד אחד שהקורבנות שישראל הרגה נחטפו בכוח נשק על ידי חמאס – אנחנו לא יודעים דבר כזה, אגב, בינתיים זו תעמולה ישראלית ותו לא – ובו זמנית לומר שנו, מה לעשות, היינו צריכים להרוג אותם. האם לפיד היה מאפשר ירי כזה כלפי בני ערובה יהודים? לא. וזה בדיוק העניין: מבחינת לפיד, מבחינת צה”ל, מבחינת האספסוף היהודי בישראל, חייהם של פלסטינים, חפים מפשע ככל שיהיו, שווים פחות מחיי יהודי. ואידך זיל גמור.

“אם החמאס יורה אלפי טילים ופגזים לעבר עריה של ישראל ואינו פוגע במאות מילדינו רק בזכות עליונותה הטכנולוגית והצבאית של ישראל ומערכת "כיפת ברזל" המגנה על גני הילדים ובתי הספר שלנו, האם עלינו להאשים את עצמנו על כך שאנחנו סובלים פחות?”

לא, אבל אם אנחנו הורגים כמעט 1,900 איש – והמספר צפוי להאמיר – ומחסלים את התשתיות של 1.8 מיליוני איש, הופכים רבע מהם לעקורים או חסרי בית, אז אנחנו לגמרי צריכים להאשים את עצמנו בשימוש נפשע בנשק. הבעיה היא לא שישראל מסוגלת להגן על עצמה; העובדה שהאיום הרקטי של חמאס התברר כפאתטי היא לא נקודה לטובתה של ישראל, היא נקודה לחובתה. היא הגיבה בפראות על איום כמעט לא קיים. יתר על כן, ממדינה שמתהדרת ב”עליונות טכנולוגית וצבאית,” אפשר לצפות שהיא לא תשליך מאות פצצות של טונה על אזורים מיושבים ולא תירה לתוכם עשרות אלפי פגזים. מותר לצפות שהיא תשתמש בנשק מדויק – או לא תשתמש בו. אחרי הכל, עליונותה הטכנולוגית של ישראל הוכיחה שהנזק שמסוגל לגרום מחסן רקטות, גם אם הוא ממוקם בבית ספר של אונר”א, הוא זניח עד אפסי.

“האינטלקטואלים בגדו בייעודם מפני שהם מסרבים לענות על כל השאלות הללו, או לנסות בכלל להכיר בכך שמדובר בתמונת עולם מורכבת. במקום זה הם נעמדים מול צילומי הילדים שנפגעו בעזה ומתחרים ביניהם מי מזועזע יותר.”

הנה, ענו לך על השאלות הנבובות שלך. עכשיו שאלה משלי: מי הם האינטלקטואלים האלה שאתה מדבר עליהם? כן, אני יודע שכבר שאלתי. בכל זאת. מי הם?

“יש חומר מודיעיני רב ומהימן – לא רק בידי המודיעין הישראלי – המוכיח שהחמאס סובר, כחלק מתפיסתו התיאולוגית, שאין שום בעיה להקריב את חייהם של ילדי עזה כדי לצבור נקודות בקרב על התודעה והתקשורת המערביים.”

אוקיי, בוא נראה את החומר המודיעיני ואז נדון בו. אה, אנחנו לא יכולים לראות אותו? אנחנו צריכים להאמין לתועמלן של ממשלת ישראל שיש כזה? מצטערים, לא קונים.

אגב, כשאתה מדבר על הנכונות של חמאס להקריב את ילדי עזה, יאיר’קה, אתה מתחמק משתי שאלות. קודם כל, נניח שחמאס רוצה שנהרוג את ילדי עזה כי זה נותן לו נקודות בדעת הקהל. נניח שהם עד כדי כך לא אנושיים. למה לעזאזל אנחנו משתפים פעולה עם התכנית שלהם? אם אנחנו מודעים לתוכנית, אם המודיעין המהולל יודע עליה, למה אנחנו לא מסכלים אותה? אה, כי לא באמת אכפת לנו מדמם של ילדי עזה, ואנחנו מקווים שמאמרים כמו שלך ישכנעו את השוטים וינקו את הדם מידינו? הבנתי.

השאלה השניה מורכבת יותר. היא מצריכה קצת ידע היסטורי. זוכר את הספינה אקסודוס, יאיר? הנה, אני אגגל את זה בשבילך. הסיפור, בקצרה: ההגנה שכנעה אלפי ניצולי שואה לעלות על ספינה רעועה שהיא ידעה בבטחון מלא שתיורט על ידי הבריטים. אחר כך היא שכנעה את הניצולים לנהל קרב עם הבריטים, קרב אבוד מראש שעלה בחייהם של שלושה מהאנשים שהצליחו לשרוד את היטלר אבל לא את קור הדם של בן גוריון. אחר כך, כשהבריטים פינו את הניצולים, הפעיל הישוב לחץ אדיר עליהם שלא לרדת בצרפת, שם הובטח להם מקלט, כדי לאלץ את בריטניה לעשות את הדבר המטומטם ולהשיב אותם למחנות בגרמניה. כל העסק היה הצגה מפוארת בשביל ועדת אונסקו”פ, והיא הצליחה בצורה יוצאת דופן. ההלם של אקסודוס, של ההתעמרות הבריטית בפליטי חרב, הוביל למסקנות של הוועדה שבתורן הובילו להחלטה על הקמת שתי המדינות בפלסטינה-א”י. ככה מתנהלים עמים במלחמות שחרור; כך מתנהלים עמים שצריכים לנהל מלחמות גרילה מול צבא חזק יותר: מביאים אותו לשיאי ברבריות, שמצד אחד מגייסים את האוכלוסיה ומצד שני שוחקים את הלגיטימיות שלו. זה חדש לך, יקירי?

“מי שמכיר את המודיעין יודע גם איך מתייחס החמאס, בינו לבינו, לאינטלקטואלים המערביים שקונים את הסחורה המדממת הזו:
הם כלי – כלי שמשתמשים בו ולועגים לו.”

וואלה. הבנו שמישהו עשה טעות ונתן לך גישה למודיעין, ושאתה הפכת למסומם ממנו. אפשר לראות את הראיות שלך? לא? אז, שוב, הן לא חלק מהדיון. ואני לא יודע בקשר אליך, אבל מה חושב עלי החמאס לא מעניין אותי כלל. אני לא מכוון את המצפון שלי לפי איסמעיל הניה ולא קם בבוקר מודאג מחוות דעתו של חאלד משעל.

ואחרי כל המילים האלה, צריך לומר משפט קצר: כל זה לא היה באמת חשוב.

כי הטקסט של לפיד לא באמת חשוב. הטקסט של לפיד הוא הסחת דעת. הוא מיועד למצב את לפיד כמי שהרוויח משהו כתוצאה מהמלחמה הזו, כמי שיצא פטריוט וגבר-גבר מול אנשי הקש. לפיד צריך את האשראי הציבורי הזה, כי עוד כמה שבועות הוא יצטרך להודיע לכם שהוא מזמבר לכם את הצורה, שהוא מחסל את מה שנשאר ממדינת הרווחה הישראלית, שהוא הולך להעלות את המסים שלכם ומקצץ בתמורה את השירותים שאתם מקבלים, כי צה”ל צריך – שוב – את הכסף שלכם. צה”ל מדבר עכשיו על 10 עד 15 מיליארדים שהוא צריך. צ’רצ’יל העיר פעם בארסיות שדיוני התקציב התחילו כשחיל הים רוצה שש ספינות מלחמה, האוצר מוכן לתת ארבע, ובסופו של דבר התפשרו על שמונה. עם הנסיון של לפיד מול צה”ל, זה בדיוק מה שהולך לקרות עכשיו.

לפיד יצטרך, עוד שבוע-שבועיים, להסביר למה הבטחות-השווא שלו על כך שיהיה כאן טוב עוד שנתיים התפוגגו. כדי לשרוד את זה, הוא מנסה עכשיו להתעטף בדגל. אל תתנו לעבוד עליכם, הוא כבר עשה את זה מספיק.

ועוד דבר אחד: בן כספית כתב היום ש”בטח יבוא עכשיו עוד איזה יפה נפש ויאשים אותי בהטפה לפשעי מלחמה. מודה באשמה.” לא נשכח, בן, לא נשכח. ונשתדל לוודא שגם אתה לא תוכל לשכוח.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

נוהל קרונוס

או: מה מוכנה ישראל לעשות כדי למנוע מסגן הדר גולדין להפוך ל”הדר”

אני לא יודע אם צה”ל הרג את סגן הדר גולדין ב”נוהל חניבעל”; כלומר, אני יודע שצה”ל הפעיל את הנוהל, אבל אני לא יודע אם זו היתה סיבת מותו של גולדין. עם זאת, אני יודע שהנסיון של צה”ל למנוע את חטיפתו של גולדין הוביל למותם של עשרות, אולי אף של 120 או יותר, מתושבי רפיח שלא היו מעורבים בלחימה.

כלומר, צה”ל הרג מספר מדהים של לא-מעורבים, ולמצער סיכן את חיי החמוש שלו – הפצצת שטיח והפגזה כבדה מסכנים לא רק את השובים אלא גם את השבוי – וביצע מה שעל פניו אין לכנות אותו אלא פשע מלחמה, התקפה של מספר אמבולנסים וכלי רכב שהגיעו לבתי החולים, מבלי לבדוק אם יש בהם סכנה כלשהי. כל זאת, כחלק מנוהל שמטרתו לוודא שהאויב לא ישבה חמוש ישראלי.

נוהל חניבעל נוסד באמצע שנות השמונים. השם, בלשון המעטה, לא הוגן. המצביא הקרתגני חניבעל קימץ בחיי אנשיו ולא היה מעלה על דעתו להרוג אותם כדי שלא יישבו. שם מתאים יותר, אם צה”ל כבר בקטע של העידן הקלאסי, יהיה אולי נוהל קרונוס, על שם האל הקדמון שאוכל את בניו.

ומדוע היה צה”ל מוכן לצאת לפשע מלחמה ולהפנות את כל כוח האש שלו לכיוון רפיח? בגלל החשש, אם להיות בוטה, שסגן גולדין יחרוג מאלמוניותו ויהפוך ל”הדר.” אתם יודעים, כמו “גלעד.” ההוא שמשמש עכשיו כפרשן ספורט. כמה מכותרות אתרי החדשות כבר התחילו לבצע את המהפך, וכבר התייחסו לגולדין כאל “הדר.”

וברגע שזה היה קורה, ברגע שהתקשורת הישראלית היתה מתיישרת עם הצייטגייסט ומתחילה להתייחס לסגן אלמוני מגבעתי בשמו הפרטי, והיתה מתחילה לתאר אותו כ”ילד של כולנו,” היתה נחשפת שוב העובדה שישראל היא ענק פרוע, עיוור, פראי – ושחוזקו הוא כשל קורי עכביש.

כבר היינו בתרגיל הזה, פעם אחר פעם. היינו בו בעסקת-החרפה שאחרי מלחמת לבנון השניה, מבישה אף יותר מהמלחמה עצמה, שבה העברנו לידי החיזבאללה שבויים חיים וקיבלנו בתמורה בשר מת – אחרי שהמתווכים הכושלים שלנו לא טרחו אפילו לברר מה טיב הסחורה שאנחנו מקבלים. אני זוכר את ההלם שפקד את המדינה כשהסתבר ששני החטופים, שכל אדם שעיניו בראשו ידע שהם מתים, התבררו, ובכן, כמתים.

היינו בסיפור הזה כאשר החלפנו שבויים תמורת שלוש גוויות ועבריין אחד. היינו בו, 20 שנה קודם לכן, כאשר החלפנו שמונה חיילי נח”ל ביותר מאלף עצורים ושבויים, אחרי שהממשלה לא עמדה בלחץ שהפעילה עליה אמו של יוסף גרוף. והאשמה איננה בממשלה, לא כולה, גם לא בתקשורת, לא כולה. האשמה היא בציבור הישראלי.

הציבור הישראלי התרגל, בעשורים האחרונים, לחיות במלחמה ולגדל את ילדיו למלחמה – אבל הוא לא מוכן לשלם את מחירה. צבא יוצא למלחמה, והוא אמור לדעת שבמלחמה יש הרוגים ויש פצועים ויש פגועי נפש ויש מי שלא יישן אחריה וכל לילותיו הם לילות סיוטים, ויש גם שבויים, ויש נעדרים.

עם פצועים, הישראלים יודעים להתמודד. לא מסתכלים עליהם ומקווים שהם ייעלמו מהנוף. עם פגועי נפש, מפעילים את אותו הנוהל, רק מעורב בגועל שלפני 100 שנות בורות היה שמור לסובלים מ-shell shock: פחדנים שלא הצליחו לעמוד במעמסה שהאדם שחש את הגועל כנראה כלל לא ניסה לשאת. עם ההרוגים זה יותר כיף: אפשר להגיע להלוויה שלהם, למרות שלא שמעת עליהם יום קודם ולא תזכור אותם למחרת, לדחוק הצידה את המשפחה האבלה, ולהתמוגג מהוד האחדות הפאשיסטי, מהשילוב הנהדר של קיטש ומוות. וחמש דקות אחר כך, כמובן, לחזור לחיים שלך ולהשאיר את המשפחה עם החור שנפער בשלה.

עם שבויים ונעדרים הסיפור מסובך הרבה יותר. נעדרים מדמדמים בדרך כלל לתוך הקטיגוריה של הרוגים, אבל זה לוקח זמן, ושאלות פתוחות מעוררות מצוקה. הבעיה האמיתית היא עם השבויים. הם שם. הם שם כל הזמן. נוכחותם, והנוכחות של בני משפחתם, לא מפסיקה להזכיר, יום יום ושעה שעה, שמלחמה היא לא משחק מחשב, שיש לה מחיר. אלה לא חיים שנקטעו, שאפשר להתעטף בהם לכמה דקות, להרגיש טוב עם עצמך ולהמשיך הלאה; אלה חיים שמבזיקים שוב ושוב, מת שלא מוכן להבין שהוא מת, מת למחצה שתובע את שלו מהחיים.

השבוי מזכיר לישראלים שלבחירות שלהם יש מחיר, ומאלץ אותם להתבונן בו. והם, שכבר התרגלו כל כך שאין למלחמה מחיר, או שמשלם אותה רק הצד השני, או שהמחיר בצד שלנו מבזיק לשניה על מסך התודעה ואז נעלם אל תהומות הנשיה, לא מוכנים להתמודד עם המצב הזה. תנו להם מה שהם רוצים, רק הפסיקו את ההנכחה הבלתי פוסקת הזו של המחיר. עשו מה שצריך, ובלבד ש”הדר” לא יעלה על האקרנים שלנו; הרבה יותר נוח לנו עם סגן גולדין ז”ל.

וכך נולד נוהל קרונוס. הוא נולד מן הרצון הציבורי המשותף לא לדבר על המלחמה אלא כאקט מזכך, ומן ההבנה של הצבא שעם אסופת הילדים המפונקת הזו, כל שבוי הוא אסון אסטרטגי שממתין לגורלו. וכך הצלחנו להגיע למעוות מכל מעוות: שמדינה שלא מוכנה לראות בחיילים שלה אלא “ילדים,” מסיטה את מבטה מן הרגע שבו הצבא שלהם בוגד בהם והופך אותם למטרות מותרות בפגיעה, יורה בגבם פשוטו כמשמעו, ובלבד שלא יהפכו לנכס בידי האויב.

צה”ל טוען שהוא לא מורה לחיילים שלו לירות בשבוי; הוא מורה להם לירות “לכיוון השובים” ואם החייל נפגע כתוצאה מכך, אופס. זה פלפול תלמודי שלא צריך להצליח מחוץ לישיבות ההסדר וחטיבת גבעתי. הפלפול הזה, אגב, דומה באופן מדהים לצורה שבה צה”ל מתרץ הריגת אזרחי אויב: הוא לא מתכוון לירות בהם, הם פשוט היו בסביבה, הוא פגע בהם בטעות – או, אם לדייק, לא נמנע מירי גם כשידע שהם צפויים להפגע. הדמיון בין שני התירוצים מראה לנו כיצד יורד החייל השבוי במהירות למדרגת אזרח אויב. יתר על כן, לא נראה שדרגי השטח מבינים את הפלפול הזה: דור אחרי דור של חמושים אומר שהפקודות שהוא קיבל היו להביא למותו של השבוי.

המלחמה האחרונה בעזה העלתה שורה של חשדות למקרים של הפעלת נוהל חניבעל; זה של גולדין הוא רק המובהק שבהם. אם הישראלים לא ישאלו את הצבא שלהם שאלות קשות, צריכה כל אם עבריה לדעת שהיא מפקירה את בניה בידי מפקדים שלא יהססו לירות בגבם.

ועוד דבר אחד: היה כתוב היום בעיתון שהשחקן שמשחק את שר החוץ, אחד אביגדור ליברמן, רוצה כעת להעביר את רצועת עזה לידי האו”ם. וואלה. הייתי בטוח שלפני קצת יותר מחודש, אותו ליברמן רצה לגרש את שליחו של מזכ”ל האו”ם, אחרי שהאחרון ניסה לתווך בהעברת כספי משכורות לרצועה.

הערה מנהלתית א’: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

ואתה משחיז את הסכין

ועדת החקירה לכשל מלחמת עזה השלישית כבר באופק, ובצה”ל פועלים לפי התו”ל הקבוע: נועצים סכין בגב הדרג המדיני

כפי שחזה הבלוג הזה לפני כשבועיים, לצה”ל אין כל כוונה לכבוש את רצועת עזה. אין כל תועלת בכך. אתמול, אחרי שחמאס הרג עשרה חמושי צה”ל ביום אחד, נכנסה הבהמה הירוקה להתקף והודיעה לתושבי ג’בליה – כל ה-110,000 מהם – שהם צריכים להתפנות משם. לאיפה ואיך, ואיזה נתיב יהיה בטוח לתנועה, היא לא טרחה להודיע. זה לא חשוב לה.

אבל עכשיו, כשנכנסו רשמית לשלב ה”פאק-פאק-פאק-הם-יודעים-להלחם-הבני-זונות-איי-זה-כואב-שמישהו-יעשה-משהו-העלפ” של המבצע, בצה”ל קולטים שהם בבעיה. זו הולכת להיות תבוסה, והיא תהיה רשומה על שמם.

כן, תבוסה. מצב שבו צבא חזק לא מצליח להביס כוח חלש ממנו באופן ניכר, ונאלץ לסגת כשהכוח החלש יותר מחזיק באדמתו, נחשב לתבוסה. הצבא האמריקאי הובס בוויאטנם, אף שהרג הרבה יותר חיילי אויב משאיבד. שנים אחר כך יטענו פטריוטים אמריקאים בקול רם שההתקפות של הגנרל אייברמס ב-1970-1971 ריסקו למעשה את ההתנגדות לארה”ב; זה לא משנה. הצבא האמריקאי נסוג, ושנתיים אחר כך חדלה דרום ויאטנם להתקיים. הצבא הצרפתי הביס למעשה את ההתקוממות האלג’ירית באזור 1960; לא נותרה התנגדות צבאית אפקטיבית לצבא הצרפתי. ואף על פי כן, אלג’יריה היתה תבוסה: צרפת נסוגה מאלג’יר. באינתיפאדה הראשונה, הרג צה”ל מאות פלסטינים על כל חייל שאיבד, פצע אלפים וכלא עשרות אלפים; והיא היתה תבוסה, כי בסופה נאלצה ישראל לשאת ולתת על המשך שליטתה בגדה המערבית וברצועה. מלחמת יום הכיפורים, במובן זה, היתה תבוסה: למרות נצחונות צבאיים, חלקם מבריקים, מצרים הבהירה לישראל שהמחיר שהיא תשלם על המשך השליטה בסיני יהיה בלתי נסבל מבחינתה, וישראל נסוגה.

אז אם אחרי חודש של כתישה, אחרי יותר מאלף פלסטינים הרוגים, צה”ל יקפל את הזנב ויסוג מהרצועה בלי ששיפר באיזשהו אופן את מצבה של ישראל מול חמאס, ועוד אחרי שחמאס הוכיח שא. הוא לא נשבר וב. שהוא יודע יפה-יפה לגבות אבידות מצה”ל (פי חמישה מאבידות צה”ל בעופרת יצוקה), אז זו תהיה וואחד תבוסה. צה”ל ישדרג את חמאס למדרגת חיזבאללה.

תבוסה, אם תהיה, תהיה בעיקרה תבוסה צבאית. צה”ל, אחרי הכל, לא הכריע את חמאס. לממשלה אין מי יודע מה חלק בהחלטה הזו. אם צה”ל היה רוצה לצאת להתקפה רבתי על עמדות חמאס, ספק אם מישהו היה עוצר בעדו. אבל צה”ל בחר לדשדש בעזה במשך שבוע, מתוך תקווה שחצנית שעצם זה ישבור את החמאס.

זה לא קרה, ובפעם המי יודע מה כמה, צבא האויב התנהג באופן שמפתיע את צה”ל. כן, ההתנגדות של החמאס היתה קרת דם ועלתה במחיר חיים ניכר של תושבי עזה. זה מה שהתנגדות עממית עושה תמיד. אין לה נתיב אחר לנצחון. ויאטנם שילמה ביותר משני מיליוני (!) קורבנות על עצמאותה. רוב מוחלט של הוויאטנמים יאמרו לכם היום שהיה שווה. כמובן, לא הדור הנוכחי הוא ששילם את המחיר; קל לו יותר לדבר על המחיר ששילמו אבותיו. אבל זו מטרתה של מלחמת שחרור: להבטיח גורל טוב יותר, לא בהכרח לעצמך, אלא לצאצאיך.

אלא שצה”ל לא יכול להרשות לעצמו להודות בתבוסה. פעם אחר פעם, כשצה”ל ניגף בשדה הקרב, הוא עשה שתי פעולות: קודם כל, הוא הגביר את הפגיעה באזרחי האויב; ואחר כך, הוא זרק את התיק על הדרג המדיני. זה קרה אחרי מלחמת יוה”כ, שהיתה כשלון צבאי פר אקסלנס; אחרי מלחמת לבנון הראשונה; אחרי הדשדוש ברצועת הבטחון; אחרי לבנון השניה. במילים מנומסות פחות, צה”ל מפעיל עכשיו את נוהל סכין בגב הקבוע שלו.

הבוקר, תקף צה”ל את הדרג המדיני בשלוש נקודות. ל”הארץ” אמר “קצין בכיר” ש”המודיעין ידע ערב המבצע על 38 מנהרות, וכי ביוני 2013 הועבר דו”ח מפורט בעניין לראש הממשלה.” שימו לב לתאריך: מה שצה”ל אומר כאן הוא שראש הממשלה, שהודיע לכולנו לאחרונה עד כמה הוא מזועזע, מזועזע, מכך שיש מנהרות של חמאס, שיקר לנו בגסות. הוא ידע על המנהרות – הוא ידע עליהן שנה מראש. הרמז כאן גס למדי: אם תפתח עלינו את הפה, מר נתניהו, נדע בדיוק אילו מסמכים לשלוח לוועדת החקירה. צוואר יפה יש לך, לא חראם?

“קצין בכיר” דיבר עם כתב טמקא, ו”סתר את הטענות שנשמעו לאחרונה במערכת הפוליטית, ולפיהן הדרד המדיני לא קיבל בזמן אמת את המידע המודיעיני שיסביר את עוצמת איום המנהרות. ‘אין סקירה מודיעינית בשנתיים האחרונות שלא כללה הסברים מפורשים,’ אמר, ‘הנתונים הונחו על כל השולחנות – של ראש הממשלה, שר הבטחון ושרי הקבינט.” וזה כבר מבדר, כי מה שקורה פה הוא שהנחש בנעליים שמשמש כשר הבטחון, שרגיל לתקוע סכינים בגב הממונים עליו, מגלה כעת שהצבא עושה לו בדיוק את מה שהוא עשה לממונים עליו.

תדרוך אחר שהעביר צה”ל לסוכן ההשפעה שלו בטמק… אה, סליחה, לכתב הצבאי של טמקא היה חריף אפילו יותר, ופה הסכין כבר מבצבצת מחוץ לנדן:

“לקצינים בשטח נדמה כי נתניהו ויעלון לא ממש יודעים מה המטרה שלהם, ובעיקר איך הם רוצים לפעול […] חוסר היכולת של הדרג המדיני להחליט על הכיוון להמשך בין הפסקת אש להרחבת המבצע פוגע בצה"ל וכפי שראינו אתמול עולה בחיי אדם. […] אחד הקצינים הבכירים אמר אתמול שאם הלחץ על ראש הממשלה כבד מדי ובמכלול השיקולים הוא חייב הפסקת אש אז אולי שיסיג את הכוחות, ואם לא – אז שישחרר את הקפיץ וייתן לצה"ל להילחם ולנצח.”

אתם מבינים? זה לא אנחנו שהפלגנו בשחצנותנו, שזלזלנו בחמאס, שהפעלנו כוח אש בלי מחשבה שקולה וחיסלנו את התמיכה הדיפלומטית במבצע; זה לא אנחנו ששלחנו פנימה חיילים עם נגמ”שים מזמן בר כוכבא ורק אחרי שאחד מהם נפגע הבאנו בבהילות נגמ”שים חדישים לזירה; זה לא אנחנו ששיקרנו לציבור שהחמאס נכנע בהמוניו ובכך יצרנו ציפיה לסיום מהיר; זו הממשלה אשמה. אם היא רק היתה נותנת לנו להלחם כמו שאנחנו רוצים… או, במילים אחרות, האנשים בחליפות תקעו לנו סכין בגב. אנחנו רצינו, אנחנו היינו מסוגלים, אבל כבלו את ידינו.

התלונה הקבועה של צבא מובס.

מעבר לכך, הודיע הצבא היום (ראו הקישור הראשון לטמקא) ש”בשום שלב לא ניתן יהיה להצהיר כי אין יותר מנהרות,” בתזמון מושלם לאמירה של הליצן של הקבינט, שר האוצר, ש”אנחנו לא נעצור, עד המנהרה האחרונה”; וכרמלה מנשה דיווחה הערב ברשת ב’, בשם הקצונה הבכירה, ש”היעדים שהוגדרו הושלמו ועכשיו על הממשלה להחליט הלאה.” כאן המקום להזכיר, כפי שעשה אורי משגב, שלמבצע “פאלוס זקוף” לא הוגדרו יעדים, אלא במושגים ערטילאיים: “החזרת השקט והבטחון לישובי הדרום לטווח ארוך” (גרסת נתניהו), או “החזרת השקט והיציבות מול הפלסטינים בכלל ורצועת עזה בפרט” (”גורם צבאי בכיר”.) העמדת יעדים היא צעד תבוני, אם הקטע שלך הוא הגשמת יעודים; הוא הרבה יותר מעיק אם אפשר למדוד את חוסר ההתקדמות שלך. נו, צה”ל: החזרתם את השקט והיציבות מול הפלסטינים בכלל ורצועת עזה בפרט? לא, אה?

אופס.

שתי הערות לסיום. קודם כל, לצה”ל אין שום הישגים רציניים מול החמאס. כן, הוא השמיד מנהרות. הן תיכרנה מחדש. זו רק שאלה של זמן. הן הוכיחו את עצמן, ולכן החמאס ישקיע בהן. מלאי הרקטות של חמאס דולל, כן, אבל לא יהיה מסובך לחדש אותו – רובן ממילא מתוצרת עצמית. כנ”ל לגבי הפצמ”רים, הגורם הקטלני באמת במערך הארטילריה הרעוע של חמאס. כן, צה”ל כנראה הרג 100-200 אנשי חמאס מהזרוע הצבאית – אבל בחמאס יוכלו להתנחם בכך שאם יש משהו שאין בו מחסור ברצועת עזה, הרי שזה בני טיפש עשרה חמומי מוח ושטופי לאומנות; ושסוכן הגיוס העיקרי של הארגון, המוכר כצבא הגנה לישראל, שוב עשה עבודה יוצאת דופן בעידוד המוטיבציה להתנגדות אלימה. חמאס ימלא את השורות, ומהר.

שנית, בפעם המי יודע כמה מאז מלחמת לבנון השניה, שבה התגלו כל החוליים הללו ועוד: צה”ל הוא החוליה החלשה. הוא הגורם שמסכן, בפשלונריות שלו, את שרידותה של ישראל; בדרישות התקציב המופרכות שלו, את הכלכלה הישראלית; ובכך שהוא הפרה הקדושה שלנו – את הדמוקרטיה הישראלית. אם יש מוסד שצריך לקחת אליו פטיש כבד ולנתץ אותו, בהנחה שישראל חפצת חיים, הרי זה צה”ל.

אלא שההנחה הזו שנויה במחלוקת. במדינה נורמלית, תבוסה צבאית היתה גוררת קריאות לרפורמה צבאית. בישראל, תבוסה צבאית תוביל לעוד התקרבנות, לקריאה לתת לצבא עוד תקציבים, לעוד קריאה לרדוף את ה”בוגדים” שהעזו לדבר נגדו, עוד קריאות להפוך את הצבא ל”יהודי יותר.” אם על ישראל לחיות, על צה”ל לעבור מן העולם – למות ולהבנות מחדש, כצבא שמתאים לגודלה של ישראל ולצרכיה; אבל מאחר וישראל עוצבה, מראשיתה ובמכוון, כמדינה שאין בה מוסד שזוכה להערצה פרט לצבא, רוב הישראלים יעדיפו להקריב את המדינה שלהם מאשר להכריח את הצבא שלהם להשתנות.

ככה זה.

ועוד דבר אחד: יש איזה רב ניו יורקי בעל מעמד, דיוויד סת’-קירשנר, שהצהיר קוממויות שאם הצבעת עבור חמאס, לישראל מותר להרוג אותך. מעבר לחוסר ההומניות המובנה – מדובר ברב, אחרי הכל – יש לי מבזק לחבר סת’-קירשנר: הגיל החציוני ברצועת עזה הוא 17 ומשהו. הבחירות שבהן ניצח חמאס היו ב-2006. אני מודע לכך שרבנים לא צריכים לעבור בחינות במקצועות ליבה, אז לנוחותו אציין שזה אומר שהן היו לפני (יותר מ)שמונה שנים. המשמעות היא שרוב אוכלוסיית עזה לא הצביעה עבור חמאס. תודה ששיחקת.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ולפעמים, כיבוי אורות

האמונה ביכולת לשנות את המדינה תלויה בחופש הדיבור. כשזה מתפוגג, כשהבעת דעה הופכת לעילה לתקיפה פיזית או לפיטורין, צריך לתהות אם הקרב על דמותה של ישראל לא נגמר

לא רציתי ללכת להפגנה שנערכה במוצ”ש. לא חשבתי שהיא תהיה יעילה וחשבתי שהיא בעיקר תהיה עלה תאנה ל-hasbara הישראלית: תראו, אנחנו מאפשרים הפגנות גם בזמן מלחמה. לא האמנתי שיש לה יכולת לשנות משהו. הציבור היהודי נמצא כרגע בהתקף, מסוג ההתקפים העונתיים שלו, ואין טעם לדבר איתו כרגע. אבל אז, באיטיות, העמדה הזו התמוססה; וכשהמשטרה עשתה את התרגיל המסריח שלה ערב ההפגנה, והודיעה תחילה שהיא מבוטלת, אח”כ שהיא לא מבוטלת אבל שהיא מבקשת מאנשים לא להגיע, החלטתי לא רק להגיע, אלא גם להגיע עם חולצה פוליטית.

בהפגנה שבוע קודם לכן, בכיכר הבימה, הגעתי עם חולצה פשוטה. ידעתי שיש כנופיות של אנשי ימין שאורבות למפגינים בדרכם הביתה ולא רציתי לסמן את עצמי כמטרה. במילים אחרות, השתפנתי. בסוף ההפגנה, חמקתי מהמקום דרך רחוב צדדי. כן, תוך זמזום “שוב דבר לא יעזור/צה”ל הוא ארגון טרור,” אבל ממקתי. נאלצתי להודות שאני מפחד.

במוצ”ש האחרון ראיתי את האספסוף של הימין מקרוב. ההפגנה היתה מייגעת, עייפה כמו בורקס מאמפם, וחסרת תוחלת. הסתלקנו מוקדם, לפני שהתחילה האלימות; לפני שמפגיני שמאל ספגו מהלומות מוטות לראש, לפני ששני מפגינים גילו שהפורעים עקבו אחריהם עד ביתם ותקפו אותם בחדר המדרגות שלהם, לפני שהפורעים הקיפו מפגינה עם חולצת תעאיוש, רכובת אופניים, ואיחלו לה להיאנס על ידי עזתים; וכשזו הודיעה לשוטרים שהיא רוצה להגיש תלונה על הטרדה מינית, אומר לה אחד השוטרים “את רוצה לחיות? נכון שכן? אז תלכי מפה גברת. סעי כבר. סעי.” והיא נסעה. בקיצור, זה הזכיר יותר מדי את מצעד הגזענים בשכונת התקווה לפני שנתיים.

הטרור הזה, שהמטרה שלו היא לסתום לשמאל את הפה, גם מצליח. שמעתי לא מעט אנשים שאני מכיר אומרים שהם מפחדים ללכת להפגנות. אחרים קיבלו טלפונים מההורים שהתחננו בפניהם לא ללכת. אני עצמי, כאמור, נקטתי בכמה צעדי זהירות חריגים. ופחד הוא דבר מדבק.

ההתקפה הזו לא מקרית. יש לה תמיכה פוליטית ניכרת בימין היהודי, ואף ששום חבר כנסת לא הביע תמיכה פומבית, הימין היהודי הפוליטי מצטיין בשתיקתו במקרה הטוב, בשמחה לאיד במקרה הרע. ליואב אליאסי, שהקים ארגון טרור מוצהר – “האריות של הצל” – ושעכשיו החל גם “לרדוף בוגדים” וליצור לחץ ציבורי לפיטוריהם, כנראה שכבר לא תהיה קריירה מוזיקלית, אם היתה לו אי פעם; אבל אם יתאמץ, הוא יוכל להיות הרונן שובל הבא.

הימין היהודי נוהג להתהדר בכך שבישראל יש חופש דעה. עד לאחרונה אכן היה, וישראל היתה מקום חופשי מאד מבחינה פוליטית. אני יודע שאלימות נגד מפגינים בזמן מלחמות היא לא דבר חדש, ממלחמת העולם הראשונה והלאה; אני זוכר שניקסון חבש קסדת מגן כאות הזדהות עם הפועלים שפיזרו באלימות הפגנות נגד מלחמת ויאטנם; אני זוכר מה קרה במלחמת לבנון הראשונה, כשקומץ שמאלנים יצא להפגין נגד המלחמה מוקדם מדי, חודשיים לפני שרוב הציבור הבין שהיא אסון. ויש להניח שכאשר התותחים ידומו סוף סוף, רמת האלימות כלפי מתנגדי המלחמה תרד.

אבל מה שנלמד פה לא יישכח. קבוצות האלימות לא ילכו לשום מקום. אולי מספר החברים שלהן יצטמצם, אבל יש קבוצה של בריונים חסרי תוחלת, מהסוג שמזין כל תנועה ניאו-נאצית בכל מקום, שיבינו שאם הם יפנו את האלימות שלהם לנתיב הספציפי הזה, הם יזכו לסוג של לגיטימציה שלא יקבלו בשום מקום אחר; ויש לאנשים האלה מנהיגים. לא רק אליאסי ושרצים מסוגו; גם מנהיגים ברמה הלאומית יותר – דני דנון, מירי רגב, נפתלי בנט, אביגדור ליברמן. לא, הם לא ילכו לשום מקום. הם ייבאו את הטלת האימה של המתנחלים על הפלסטינים אל תחומי מדינת ישראל.

המשטרה, יש כמה וכמה עדויות, הביעה תמיכה בפועל בפורעים של אליאסי. עד כה לא הוגשו שום כתבי אישום, עד כמה שידיעתי מגעת, ומעצרו של איש לא הוארך. אליאסי עצמו חופשי כציפור.

והטרור יתרחב. בהתחלה, הוא יופנה כלפי אנשים שהולכים להפגנות שמאל, וכמה כאלה באמת כבר יש. אחר כך, וזה כבר קורה, הוא יופנה כלפי אנשים שמעיזים להביע דעות שמאל: ציינו את “רדיפת הבוגדים” של אליאסי, אבל גם סופרפארם הודיעה לעובדים שלה שהם מתבקשים לסתום את הפה בכל מה שקשור לפוליטיקה במדיה החברתית, ושאם לא כן הם צפויים לפיטורים. אוניברסיטאות תל אביב ובן גוריון יצאו בהצהרות דומות, והאחרונה אף הודיעה שהיא מנטרת את ההתבטאויות של אנשי הסגל שלה (!) ושל הסטודנטים (!!) ברשת. לא במקרה, הצהרת הנאמנות של אוניברסיטת תל אביב התחילה בשבועות תמיכה בצבא הקדוש. בקיצור, מותר יהיה לך להביע את הדעה הלא-ימנית שלך, בתנאי שאתה צ’יוואווה מסורסת נוסח בוז’י הרצוג.

ישראל הופכת ממדינה שמגלה סובלנות כלפי ביטויים לא קונסנסואליים – אתה רשאי לצרוח מה שאתה רוצה, ממילא לא אכפת לנו – למדינה שמדכאת אקטיבית ביטויים כאלה. חופש הביטוי הוא אבן היסוד של החירות; הוא זה שמאפשר כל שינוי בדרכי שלום. כשהוא נעלם, ויותר מדי ישראלים עומדים מהצד כשהוא מותקף, מי שרוצה שינוי צריך להבין שאם יהיה שינוי, הוא לא יגיע בדרכי שלום; שהגלישה במדרון הגיעה עמוק מדי; שאם יהיה שינוי, הוא יגיע מבחוץ ובאמצעות לחץ, דיפלומטי או צבאי; שישראל לא מניחה לעצמה לעבור תיקון, ועל כן לא מנוס לעולם אלא לשבור אותה.

run away while you can

בנקודה הזו צריך אדם הגון לשאול את עצמו אם יש טעם בכלל להשאר, ואולי לא במקרה השלט הבולט ביותר בהפגנה במוצ”ש היה השלט בתמונה למעלה, שהניף אמיתי סנדי. במצב כזה הגירה, או בשמה הנכון יותר גלות, היא מהלך פאתטי לעתים קרובות; רוב האוכלוסיה לא מסוגל לבצע אותו; ויש בה אלמנטים מובהקים של בריחה משדה הקרב. ואף על פי כן, אם אינך מסוגל לומר את מה שאתה חושב, אם אתה צריך לצנזר את עצמך מחשש שאיזה בריון יארוב לך ברחוב או שתפוטר, מה הטעם?

לא יודע. מה שאני יודע הוא שאתוס חופש הדיבור של הדמוקרטיה היחידה בעיני עצמה במזרח התיכון לא שרד מפגש עם סכסוך צבאי פעוט ביחס; ואני יודע שזה לא מקרה, שהיה מחנה פוליטי שלם שתכנן את סתימת הפיות הזו ושעוסק בה כבר עשור. מחנה פוליטי שלא יודע כיצד להתמודד עם טיעונים, ועל כן הוא צריך לסכור את פי הדובר; שהדרך שלו להנציח את שלטונו היא על ידי הטלת אימה על היריב.

ועוד דבר אחד: בפעם הבאה שמערכת ה-Hasbara תצווח באוזניכם שהחמאס מעדיף להשקיע בנשק ומחילות מאשר ברווחת עמו, זכרו שלושה דברים: קודם כל, שמי שחיסל את היצוא מהרצועה, ובהתאם את כלכלת הרצועה, הוא צה”ל והמצור שהטיל עליה החל מפברואר 2006; שנית, שלשר הבטחון שלכם יש אובססיה משונה עם יצוא מעזה ושבשנת 2002 הוא נכנס להתקף כשהממשלה החליטה לאשר יצוא תותים, דפק על השולחן וצווח שבלי התותים האלה היינו מכריעים אותם; ושלישית, שלפי נתוני השב”כ מ-2009, חמאס הוציא 40 מיליוני דולרים, שהם 13.8% מתקציבו, על נשק ובטחון – בהשוואה לשיעור של 18.6% מהתקציב שהוציאה ישראל על בטחון ב-2010. טלו קורה. אני מודה לאיתמר שאלתיאל על הנקודה האחרונה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן מספר תרומות גדולות מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מלחמת שולל

איך לקחו נתניהו ומערכת הבטחון את ישראל למלחמה בתואנות שווא, ואיך העיתונות הישראלית בגדה ביעודה

מערכת ה-hasbara טוענת כעת שהמטרה של מבצע “צוק איתן” היא לחסל את המנהרות. זו מטרה חדשה ביחס, בת עשרה ימים בערך. לפני זה, המטרה הרשמית של המבצע היתה “להפסיק את ירי הרקטות.” כבר שכחנו מזה. ולפני זה היא היתה, כפי שהצהיר נתניהו, נקמה על רצח שלושת החטופים. בישיבת הקבינט שלאחר מציאת גופותיהם, אמר נתניהו ש

“לפנינו שלוש משימות: ראשית, להגיע לרוצחים ולכל מי שהשתתף בחטיפה. כל מי שהיה שותף בחטיפה וברצח – דמו בראשו. לא נשקוט ולא נרפה עד שנגיע לאחרון שבהם. אנחנו נגיע לכולם, גם אם זה יקח זמן. זוהי המשימה הראשונה שלנו. שנית, עלינו לפגוע בעוצמה באנשים ובתשתיות של חמאס ביהודה ובשומרון. אנחנו כבר עצרנו מאות מפעיליו של החמאס, סגרנו עשרות ממוסדותיו, הרסנו בתים ועוד ידינו נטויה. המשימה השלישית שלנו היא לפעול נגד ארגון החמאס ברצועת עזה. החמאס ממשיך לעודד גם בימים אלו חטיפות של אזרחינו והוא אחראי ישירות לירי רקטות לשטחינו, ירי מרגמות לשטחינו כולל בשעות האחרונות. צה"ל פועל בימים האחרונים נגד מטרות החמאס ברצועת עזה, וגם כאן – ידינו נטויה. אם יהיה צורך נרחיב את המערכה ככל שידרש.”

ההדגשות שלי. שימו לב: הדברים נאמרים כשבוע לפני מבצע “צוק איתן,” שמתחיל רשמית בשמיני ביולי, אחרי שיום קודם לכן לחמאס נמאס מההתקפות הבלתי פוסקות עליו (”צה”ל פועל בימים האחרונים נגד מטרות חמאס ברצועת עזה”) ולראשונה מאז הפסקת האש שאחרי “עמוד ענן” פתח באש לעבר ישראל. שימו לב גם כיצד נתניהו כורך את החמאס ברצועת עזה בחטיפת הנערים.

כזכור, זו לא היתה חטיפה; זה היה רצח, וממשלת נתניהו ומערכת הבטחון ידעו שזה היה רצח מיד לאחר מכן. זה לא הפריע לממשלה ולצבא לקשקש על “החזרת החטופים”, לצאת למבצע ששמו הרשמי היה “שובו אחים,” לומר לציבור ש”הנחת היסוד היא שהחטופים חיים”, ולנתניהו לומר ב-22 ביוני שיש לו ראיות לכך שחמאס אחראי ל”חטיפת” הנערים, ושהראיות הללו יפורסמו בקרוב. באותו היום עצמו, כותב רון בן ישי מפי “מקור צבאי בכיר” שיש סבירות גבוהה שנצא למבצע רחב בעזה. שימו לב: 16 ימים לפני היציאה הרשמית ל”צוק איתן” ובימים שבהם ישראל כבר תוקפת ברצועה.

נתניהו לא הציג מעולם את הראיות לכך שהרצח בוצע בהוראת חמאס, והסיבה לכך פשוטה: אין כאלה. הנה מה שאמר אתמול (ו’) דובר המשטרה, מיקי רוזנפלד, לכתב הבי.בי.סי.:

police

כלומר, אליבא דדובר המשטרה, החשודים העיקריים בחטיפה – שאת בתי המשפחות שלהם כבר הרסנו, כי בג”צ הודיע רשמית שלפלסטינים אין חזקת חפות לא מקבלים הוראות מחמאס. זה תא בודד. הדברים האלה לא חדשים: שלומי אלדר כתב אותם לפני כחודש, כעשרה ימים לפני פתיחת מבצע “צוק איתן.”

אבל התקשורת הישראלית התעלמה. והיא לא דרשה מנתניהו כל הוכחות לטענה שלו שחמאס אחראי לרצח הנערים. בהתעלמותה זו, היא הניחה לנתניהו לחטוף את השיח הציבורי ולהוציא את ישראל לשני מבצעים – “שובו אחים” בגדה ו”צוק איתן” ברצועה – שמדרדרים אותה למלחמה. כן, גם בגדה: שלשום נרשמו שם ההפגנות הגדולות ביותר מזה עשורים, ואתמול הרגו חמושי צה”ל ומתנחלים שבעה פלסטינים בגדה.

כל זה קורה בתואנת שווא: הטענה שחמאס אחראי לרצח הנערים. הכל מתחיל משם. או, ליתר דיוק, הכל מתחיל מהעובדה שנתניהו נשבע לחסל את ממשלת האחדות הפלסטינית, והשתמש ברצח הנערים, תוך הסוואתו כחטיפה, כתירוץ. מערכת הבטחון נרתמה בחדווה לקמפיין השקרים של נתניהו: החל מהטענה שדובר צה”ל חזר עליה שוב ושוב, על פיה “הנחת היסוד היא שהם בחיים”, גם כשהיה ברור שהם מתים, עבור בהסלמה הבלתי פוסקת ברצועה עד שחמאס הגיב, וכלה בגלגולי ה-hasbara של נתניהו: זה נקמה על מות הנערים; לא, זה ריסון ירי הרקטות; לא, זו מלחמה במנהרות. לצורך הונאת הציבור והמבצע המתגלגל, במערכת הבטחון שמחו להעמיד פנים שקיומן של המנהרות נחת עליהם כרעם ביום בהיר, בעוד שקיומן ידוע כבר עשור לפחות והצבא בזבז כסף רב בנסיונות כושלים להלחם בהן. פתאום, משהו שחיו איתו בלי יותר מדי לחץ במשך עשור, הפך לסיבה ראויה למבצע ענק, שעד כה גבה 37 הרוגי צה”ל – כנראה יותר, אם לסמוך על דיווחי עז א דין אל קסאם, שבתחום הזה שיקרו עד כה פחות מדובר צה”ל – ועל ההרוגים העזתים מיותר להרחיב את הדיבור.

שנתניהו שקרן, זה לא חדש. שמערכת הבטחון מפברקת תקריות בטחוניות או מעוותת אותן על פי הצורך, גם זה לא בדיוק חדשות – אם עיניך פקוחות, על כל פנים. צה”ל פמפם במרץ את האגדה על אחריות אש”ף להתנקשות בשגריר ארגוב ערב מלחמת לבנון הראשונה, אף שידע (”אבו נידאל, אבו שמידל, צריך לדפוק את אש”ף!”) שהוא לא היה אחראי. צה”ל מכר לציבור את הטענה שהחטופים שלו בחיים לפני מלחמת לבנון השניה, כדי שיקבל את התירוץ שהוא צריך למלחמה, למרות שבאותו היום כבר ידע שהם מתים. ערב מלחמת סיני, תיעד בני מוריס ב”מלחמות הגבול של ישראל,” התברר למרבה המבוכה שאין תקריות גבול בסיני, שהיו התואנה הרשמית למלחמה – אז צה”ל פיברק כמה, כולל הצגת “שבויים” שהיו בעצם חיילי צה”ל בתחפושת. ההונאות הללו, חשוב לציין, הם לגמרי לא נחלתו של נתניהו לבדו, וגם לא נחלת הימין: הן מתחילות מימי בן גוריון.

ומעל לכל זה, בגידת התקשורת. ספק אם יש פשע חמור יותר שהנהגה וצבא יכולים לבצע כלפי הציבור מאשר יציאה למלחמה בתואנות שווא. תפקידה של התקשורת הוא להפגין ספקנות יתר כלפי טענות בטחוניות, במיוחד כשהן משמשות תואנה למלחמה. נתניהו אמר לפני 34 ימים שיש לו ראיות לכך שחמאס אחראי לרצח הנערים? התקשורת היתה צריכה לחזור להכרזה הזו פעם אחר פעם אחר פעם, עד שהיא תקבל תשובה. דובר צה”ל שיקר בנושא החטופים? אמר שהנחת היסוד היא שהם בחיים? הוא צריך היה לקבל צליבה תקשורתית בלתי פוסקת, והתייחסות עוינת לכל טענה שלו. זה מה שהיה קורה לדובר שהיה נתפס בשקר במדינה עם עיתונות מתפקדת למחצה.

אלא שהמשבר שעובר על התקשורת, העובדה שהיא מאבדת את מודל המחיה שלה, העובדה שבישראל יש גם עיתון מתחרה מטעם השוגר דדי של ראש הממשלה (!), אדם שכרגע שולט בשני עיתונים בפועל – ישראל היום, מקור ראשון, ואתר NRG – גורמת לעיתונים לשכוח שתפקידם הוא לא להיות שופרי המשטר; לא בשביל זה יש לנו חופש עיתונות. תפקידה של העיתונות הוא לבקר את המשטר. כל משטר. תפקידה הוא לחפש את השקרים, ההתחמקויות, ההונאות.

וכאשר היא משתפת פעולה עם המשטר, כאשר היא מפמפמת עבורו היסטריה פטריוטית – הן בפרשת החטופים הן במלחמה השלישית נגד עזה – וכאשר היא נמנעת מלשאול שאלות קשות, היא בוגדת בתפקידה. והבגידה הזו צריכה להכעיס אפילו יותר מהשקרים של נתניהו ושל צה”ל. ממשלה, כל ממשלה, משקרת תמיד. לצבא תמיד אג’נדה משלו והוא מורגל להשיג את המטרות שלו בתחבולות. התקשורת היתה אמורה להיות מערכת המודיעין שלנו כנגד הונאה.

ולהוציא “הארץ” – העיתון שהיה העיתון היחיד שעמד על הונאת מלחמת לבנון הראשונה במאמר המערכת שלו ביום פריצתה – התקשורת הישראלית מכרה את האתוס המקצועי שלה בעבור נזיד לייקים. היא הפכה לזרוע של דובר צה”ל. וגם על זה נצטרך לבוא חשבון.

ועוד דבר אחד: הבוקר הפגיזו חמושינו האמיצים בניין בחאן יונס, זמן קצר לפני כניסת הפסקת האש הזמנית לתוקפה. בנוהל: צה”ל עושה את זה תמיד. 20 בני אדם נהרגו, 11 מהם ילדים. כולם היו עקורים ממקומות אחרים שצה”ל הפציץ או הפגיז בעבר. זכרו את זה בפעם הבאה שצה”ל יטען שהוא מזהיר את העזתים לפני הפגזה: אין להם לאן לברוח. הגענו למצב שבו הדיווחים של האניון הסאטירי מדויקים יותר מאלה של דו”צ. אגב, הטענה שיש לעזתים מספיק זמן לברוח? ראו את זה.הסרטון פה הסתבר כערוך.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שקרים, שקרני דו”צ, וסטטיסטיקה

דו”צ מאכיל את הציבור בקש וגבבה, ומערכת ה-hasbara מנסה לסחרר אותו באמצעות סטטיסטיקה. הכל כדי לא לראות את הדם שעל הידיים

דובר צה”ל (דו”צ) הסתבך במספר שקרים מביכים בשבוע האחרון. נתחיל מהיותר נפוץ שבהם: בימים האחרונים הפיצו כל כלי התקשורת הישראלים תמונות של עשרות פלסטינים שהופשטו עד תחתוניהם, עיניהם קשורות, ונטען שהם אנשי חמאס שנכנעו. הכתב הצבאי של וואלה, כלומר הנציג הרשמי של דו”צ במערכת, נתן לידיעה את הכותרת המתפעלת מעצמה: “יחפים ובתחתונים: כך הובלו 150 אנשי חמאס לישראל.” אתרים אחרים דיווחו על “כניעה” של אנשי חמאס.

יומיים אחר כך, והעסק נראה קצת אחרת. לא מדובר באנשים ש”נכנעו” לצה”ל, אלא בפלסטינים שצה”ל עצר לצרכי חקירה. רובם המוחלט, אגב, שוחרר. אז מה פשר הדיבורים על “כניעה המונית” של אנשי חמאס? למה התמונה המשפילה? דו”צ צריך למכור לציבור הישראלי משהו, ואחרי שבוע ברצועת עזה אין לו כל כך הצלחות שאפשר לדווח עליהן, אז הוא מביים תמונת נצחון: הוא אוסף אזרחים ומצלם אותם בתנוחה משפילה, ואחר כך מפיץ את התמונה. ההתנהלות הזו, אגב, מנוגדת לאמנת ג’נבה השלישית, שאוסרת (סעיף 3ג’) על יחס “משפיל ומבזה” לשבויי מלחמה; אבל דו”צ כנראה ייאחז בתירוץ הקבוע שלו, שלא מדובר בשבויי מלחמה, ויתחמק מהעובדה שיחס כזה לסתם אסירים אסור גם הוא, על פי פסיקות בית המשפט הישראלי. אבל צריך להרים את המוראל השפוף איכשהו, והעמדת פנים שהאויב נכנע בהמוניו ונלקח לשבי בתחתוניו, חושבים בדו”צ, תשיג את המטרה. ולעזאזל עם החוק הבינלאומי או סתם סטנדרטים בסיסיים של התנהלות.

מהיחס של דו”צ וצה”ל לעצירים שלא מסוגלים להוות כל סכנה, אנחנו יכולים ללמוד על היחס שלהם לאזרחים פלסטינים שטרם נכבלו והופשטו, ושבתודעת צה”ל הם “מגינים אנושיים” מעצם קיומם. צה”ל תקף השבוע את בית החולים וואפא, לאחר שחמושי צה”ל טענו שירו מתוכו עליהם. כדי להוכיח את הטענה, פרסם דו”צ תמונה שלכאורה מעידה על שיגור רקטה סמוך לבית החולים.

אממה, בדיקה מהירה שערך ארגון ISM העלתה שהצילום שהפיץ דו”צ לא מתאר את בית החולים וואפא, אלא בניין סמוך – זה של ה-Right to Life Society.

hospitals

יתר על כן, מי שעקב אחרי הסאגה של דו”צ עם בית החולים וואפא, כפי שעשה עידן לנדו, יכול היה לזכור כמה דברים:

א. שצה”ל הפגיז את בית החולים כעשרה ימים קודם לכן בדרישה לפנות אותו.

ב. שהוא טען שבמקום אוכסנו רקטות או שנורו ממנו רקטות.

ג. שהוא נאלץ לסגת מהטענה הזו, ולצאת בהצהרה ש”"ראינו הרבה שיגורי רקטות שהגיעו ממש ממקום סמוך לבית החולים, מרחק של 100 מטרים", אמר דובר צה"ל, והוסיף: "ברור שהמטרה לא היתה בית החולים". כמו כן, דסק החדשות של צה"ל אישר שהצבא הבין שאין כלי נשק בתוך בית החולים "אל-ופאא". לשאלה כמה מרוחק צריך להיות אתר הומניטארי כדי לוודא שלא יספוג אש ישירה, השיב צה"ל: "זה לא מדע, צה"ל מאד מדוייק ובדרך כלל יעדי ההפגזה הם אלה שהתכוונו אליהם".

ד. שאחרי ההפגזה של בית חולים שצה”ל נאלץ להודות שהוא בעצם לא היווה מטרה צבאית, ואשר על כן תקיפתו חשודה בהיותה פשע מלחמה, בית החולים ננטש. כלומר, כאשר החמושים של צה”ל הגיעו לאזור שלו, הוא כבר לא היה – עקב הפגזות צה”ל – בית חולים, אלא סתם מבנה.

הטענה על רקטה סמוך לבית החולים וואפא, שלא היתה קשורה בשום צורה לקרב היריות שניהלו החמושים של צה”ל עם חמושי החמאס במקום, שכן היא צולמה לפחות שבוע קודם לכן (צה”ל טען שב-14 ביולי), נועדה למסך את העובדה שצה”ל הפגיז בית חולים, גרם לנטישתו, ואחר כך התלונן שהוא הפך לעמדת ירי.

אלה היו השקרים הבוטים יחסית, הקלים יותר להפרכה. נעבור לנושא מסובך יותר, זה של החייל הנעדר אורון שאול. מיד לאחר הפגיעה בנגמ”ש בו היה שאול, מיהר החמאס להודיע שהוא בידיו. דובר צה”ל הכחיש בתוקף שנחטף חייל, הכחשה עליה חזר גם בגיר מערך ה-hasbara, רון פרושאור (לא דווח אם ההכחשה של פרושאור לוותה בצליל סירנות.) תחילה טען צה”ל, ואף מסר כך למשפחה (!), כי שאול הוא חלל; אבל יממה אחר כך נאלץ להודיע שהוא נעדר. רצוי לזכור את זה בפעם הבאה שצה”ל ידרוש ממכם לא להפיץ שמועות בווטסאפ. בהתחלה העמידו בצבא פנים שהם בודקים ראיות פורנזיות שבסופן יוכרז שאול כמת; הבוקר, כבר החל הצבא להדליף שוואלה, סמוך למקום שבו נעלם שאול יש פיר מנהרה.

אני חושב שאפשר להניח ששאול נהרג. הסיבה לכך פשוטה למדי: אם הוא חי ובידי צה”ל, היינו שומעים על זה; אם הוא חי ובידי חמאס, זה היה הנצחון הגדול ביותר של חמאס בסיבוב הנוכחי. כבר היו יוצאות תמונות או וידאו. על כן, הנחה סבירה היא שבידי חמאס נמצאת גופתו של שאול.

השאלה היא ממה הוא מת, ואיך זה משתלב עם ההודעה הראשונית של חמאס על כך שבידיו שבוי חי. כאן, נכנסת העובדה שצה”ל ביצע התקפה כבדה על סג’עיה מיד אחרי התקרית, וגם לאחריה; יומיים אחר כך, ידווח שהוא הטיל עליה 120 (!) פצצות של טון. עדי ראיה דיווחו שצה”ל השמיד מהאוויר ובארטילריה בלוקים שלמים של מגורים.

למה? אולי כי הוא הפעיל כאן את נוהל חניבעל הידוע לשמצה, שקובע שבמידה ויש סכנה שהאויב שובה חייל צה”ל, יש למנוע את השביה גם במחיר של הריגת השבוי. אחד ההרוגים של צה”ל בעופרת יצוקה נהרג בדיוק כך: הוא נראה לאחרונה פצוע בבניין שבו היו מחבלים, והבניין הופגז כדי למנוע את לקיחתו בשבי או שביית גופתו. אם זה אכן המצב, וצה”ל לא יודה בזה אם תהיה לו ברירה, אז ברור למה הסתבך כל כך. במיוחד לאור העובדה שקצינים בצה”ל מבינים כך את הנוהל, אבל לרמטכ”ל יש הבנה אחרת שלו. צה”ל לא רוצה שננהל דיון ציבורי על גבולות המושג “רכוש צה”ל.” טוב הוא לא ייצא מזה.

ואחרי השקרים הבוטים, השקר החמקמק יותר. סטטיסיקה, כידוע, יכולה ללמד אותך שאנשים יכולים לטבוע בבריכות שעומקן 20 ס”מ. בלוג ה-hasbara המוכר IsraeliCool (אתם עשויים לזכור אותו מהפצת השקרים של צה”ל בפרשת ג’אווהר אבו רחמה) פרסם השבוע נתונים סטטיסטיים, מהם לטענתו עולה ששיעור ההרוגים העזתים ב”צוק איתן” בגילאי צבא מעיד על כך שרובם היו אנשי חמאס. הטענה הזו זכתה להרבה מאד פרסום בחוגי hasbara נואשים, שכבר קלטו ש”צוק איתן” הוא עוד אסון.

יש כאן, כמובן, טענה מעגלית: אם מישהו היה בגיל צבא, סימן שהוא היה איש צבא. זו לא טענה שמסובך להפריך. שלושת האזרחים שנהרגו בישראל מירי רקטות ומרגמות בסיבוב הנוכחי היו כולם בגיל צבא; כלומר, לא 34%, כפי שטוען IsraeliCool, אלא 100%. אם היינו מאמצים את ההגיון המעוות של ה-hasbara, שאומר שצריך להתאים את העובדות לצה”ל ולא להיפך, היינו צריכים לומר שמותם חשוד מאד, כי הם היו כולם בגילאי צבא. אף על פי כן, הם לא היו אנשי צבא. כלומר, התפלגות על פי מין וגילאים לא אומרת לנו הרבה.

יתר על כן, ההתפלגות הזו לא שווה הרבה כי צה”ל צד במכוון צעירים בגילאי צבא. כלומר, הסיכוי של עזתי להפוך למטרה של צה”ל אם הוא “בגיל הנכון” גבוהה משמעותית יותר משל אחרים. כמו כן, מהנתונים בעזה עולה שרוב הצעירים הללו נהרגו בשטחים פתוחים, כששלעתים קרובות הם מנסים להביא מזון או ציוד אחר למשפחותיהם, או מחפשים קרובי משפחה. אם נבדוק את שיעור האנשים שנפגעו בתוך מבנים, שיעור הנשים והילדים יזנק לשמיים.

הטענה של IsraeliCool, כמובן, היא טענת איש קלאסית: כביכול נטען שצה”ל תוקף רנדומלית אזרחים. לא, הטענה היא שהוא לא מקפיד על אי פגיעה באזרחים, ושהוא אדיש ל”נזק היקפי.” הוא לא היה היחיד שהשתמש במודלים סטטיסטיים בנסיון להתעלם מהעובדות; יוסי לוי הפך אחד מהמודלים האלה על פיו, והראה שהוא מוכיח שהסיכוי של אזרח ישראלי למות מתקיפה של חמאס נמוך פי אלף מהסיכוי של אזרח עזתי למות מתקיפת צה”ל.

כל המשחקים הללו, כמובן, מיועדים להדחיק עובדה מאד בלתי נוחה: ידיכם דמים מלאו. פעם אחר פעם, ישראל הורגת מאות ילדים פלסטינים, כשהיא מנסה להצטדק בכך שהיא הורגת אותם לא בכוונה. התירוץ הזה כבר הפסיק לעבוד ברוב העולם. בציבור היהודי בישראל, עם זאת, הסחורה העבשה הזו היא עדיין הדבר הלוהט ביותר – אלא אם, כמובן, כבר הצטרפת לפלוגות המחץ שעברו מבושה בטבח לגאווה בו.

עדכון: תוך כדי כתיבת הפוסט, הודיע דובר צה”ל ששאול מוגדר כעת כ”חלל צה”ל שמקום קבורתו לא נודע.” כלומר, גופתו איננה בידיו. נזכיר שוב שתחילה, צה”ל הודיע למשפחה ששאול מת, ורק אחר כך – אחרי הפרסום של החמאס – שינה את גרסתו.

ועוד דבר אחד: צה”ל כבר כבש את הרצועה בעבר, ב-1956 וב-1967. אז זה לקח בערך יומיים בכל פעם. הוא כבש נתחים ניכרים מלבנון ב-1982 תוך שבועיים. ב-2006, הוא לא הצליח לעקור את חיזבאללה מדרום לבנון, וב-2009 ו-2014 הוא לא מצליח לכבוש את הרצועה.

שורה של חמושים ייבבו בכלי התקשורת ש”זו מלחמה של ממש.” לא, היא לא. “מלחמה של ממש,” מהסוג שניהלו האבות שלכם, כוללת שריון וארטילריה וחיל אוויר בצד השני. אתם פשוט לא רגילים לאפשרות שמישהו יירה אליכם אש אפקטיבית.

הכיבוש, כמסתבר, לא רק משחית. הוא גם מחליד. צבא כיבוש מתרגל לצוד מתבגרים מבוהלים, חמושים למחצה, עם סד”כ של פלוגה וסיוע אווירי. הוא מתרגל לפעולות נטולות נפגעים – ומפסיק להיות צבא.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: לצערי, עקב עומס עבודה ותשישות חריגה, מספר הפוסטים השבוע היה קטן משישביע את רצוני, במיוחד בימים אינטנסיביים כאלה. אני מקווה שהשבוע הבא יהיה טוב יותר.

(יוסי גורביץ)

לקראת דו”ח גולדסטון 2

צה”ל מבצע פשעי מלחמה נרחבים ברצועת עזה, ועוד לא הצלחנו להבין מה מטרת המלחמה הזו

“והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה.” (דברים 28:34)

בשעה ששורות אלה נכתבות, מדווח הצלב האדום שהחמושים המעופפים שלנו הפציצו את בית החולים אל אקסא שבמרכז רצועת עזה. יש הרוגים ופצועים; מספרם נאמד כרגע בארבעה הרוגים וכ-70 פצועים, והוא עשוי להאמיר. אתמול הצליחו החמושים המעופפים להוריד פצצה על מבנה בחאן יונס ולרצוח 27 בני משפחה אחת (על פי דיווחים שטרם אושרו, מספרם עלה ל-28.)

שורה של ארגוני זכויות אדם, ביניהם יש דין (גילוי נאות: הח”מ מספק ליש דין שירותי כתיבה כפרילאנסר, וכותב את הבלוג של הארגון, “תקרית נקודתית”), שלחו היום (ב’) מכתב ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, וציינו ששורה של פעולות של צה”ל מעלות חשד כבד לביצוע פשעי מלחמה. הבולטת שבהן היא, כמובן, המדיניות שכבר עמדנו עליה, לתקוף את בתי משפחותיהם של בכירי חמאס בכוונת-מכוון.

הקמפיין הזה היה פשוט רצח מהאוויר, אבל – כפי שראינו ב”עופרת יצוקה” – כשמתחיל המבצע הקרקעי, מספרי ההרוגים האזרחים בעזה מזנקים. אם מספרם עמד על כ-200 קודם לפלישה, כעת הוא כנראה עבר את קו ה-500. רוב מוחלט של ההרוגים הם אזרחים: האו”ם מעריך את שיעור ההרוגים האזרחים בכ-70%, ארגון זכויות האדם העזתי מדבר על 80%, וההערכה של בצלם היתה שלשום שמדובר בכ-76% – אם כי הנתון האחרון ודאי השתנה. יש לציין שאלמלא מספרים גדולים של חמושים פלסטינים היו יוצאים להתעמת עם חמושי צה”ל, שיעור ההרוגים האזרחים היה גבוה עוד יותר.

צה”ל הטיל בליל שבת-ראשון ובמשך כל יום ראשון כמעט האפלה על התקשורת הישראלית, שלא יכלה לדווח על כך ש-13 חמושי גולני נהרגו בסג’עיה; איפול דומה מוטל בשעות אלה. חפשו את מילת הקוד “נפגעים” בכותרת או כותרת המשנה של אתר החדשות המועדף עליכן; משמעותה “הרוגים, אבל אסור לנו לכתוב את זה.” אני כבר לא מדבר על תנומת התבונה שמולידה מפלצות שהיא ההאפלה הזו (על כך כתבתי כאן): אני רוצה לציין שההאפלה הזו מזכירה את זו שהטיל דו”צ אחרי הפשיטה על המרמרה. הוא התחיל את הפשיטה בשעות הבוקר המוקדמות, סיים אותה בסביבות שמונה בבוקר – אבל לא פרסם שום דבר רשמי עד שעות הערב. הסיבה היתה הצורך להשמיד ראיות וליצור איזשהו סיפור קוהרנטי. במקרה של שלשום ואתמול, צה”ל ידע כבר בשעות המוקדמות של ראשון (לעזאזל, אני שמעתי על זה בשתיים בבוקר) שיש לו הרוגים, אבל נמנע מפרסום במשך כ-16 שעות. לשם מה? כדי לטייח את מה שהתרחש בסג’עיה.

על פי שורה של מקורות פלסטיניים, בסג’עיה התרחש אתמול טבח, כשחמושי צה”ל יורים ללא אבחנה באזרחים. השתיקה הארוכה של צה”ל, והסירוב לספק פרטים על האירועים שם, מאששים את הטענות הללו. שר הבטחון יעלון אמר אתמול שבסג’עיה הפעיל הצבא כוח אש כבד כדי לחלץ פצועים וגופות. נראה שהפחד ההיסטרי של צה”ל מאובדן גופות – אני עדיין זוכר את חיילי צה”ל זוחלים בחוץ של זייתון וציר פילדלפי וסורקים, במובן המילולי ביותר של המילה, את החול בחיפוש אחרי חלקי גופות – הסיר את כל המעצורים. לכל זה, כמובן, אין כל זכר בתקשורת הישראלית הזמומה. מה הם צריכים עכשיו להסתבך עם פלוגות הסערונצ’יק של אליאסי, מה הם צריכים חרם צרכנים. עכשיו כל התקשורת מדברת בקול אחד, זה של דובר צה”ל.

התוצאה, בין השאר, היא פער טוטאלי בין חוויית המלחמה של צרכן התקשורת הישראלי ובין זו של צרכן התקשורת הזרה, או זו שמגיעה אל מי שחווה אותה תוך עקיפת התקשורת הממוסדת. רק כך, תוך הבנה של מה שרואים הלא-ישראלים, אפשר להבין את ההערה הסרקססטית של מזכיר המדינה קרי אמש, “חתיכת מבצע ממוקד.”

נקודה מרכזית אחרת של המכתב של ארגוני זכויות האדם היא שכאשר צה”ל דורש מתושבי רצועת עזה להתפנות, הוא לא יוצא בכך מבחינת חובתו על פי החוק הבינלאומי. כדי שלדרישה הזו תהיה משמעות, ולא רק כסת”ח לחמושים, על צה”ל לספק שני דברים: א. מקום בטוח אליו יכולה האוכלוסיה לנוס, וב. מסדרון בטוח שדרכו היא יכולה לנוס. הוא גם יצטרך לאפשר אספקה הומניטרית ניכרת למקום המקלט הזה, אבל זה כבר יקרה אחר כך.

אף אחד משני התנאים הללו איננו מתקיים. העזתים חיים במצב שבו מותם יכול לבוא מכל רגע, מכל כיוון. על פי הערכות האו”ם (זהירות, מסמך) מספר העקורים ברצועת עזה כבר מגיע לכ-100,000 – וישראל הכריזה על 43% משטח הרצועה, אחד האזורים הצפופים בעולם, כאזור שכניסה אליו היא מבחינתה סיבה מספקת להרוג את המשפחה שלך.

מספר ההרוגים העזתים עבר את ה-500; שני אזרחים ישראלים (אחד, אמנם, רק בדואי, ועל כן הוגדר על ידי בית המשפט העליון כאזרח סוג ג’) נהרגו; ומספר הרוגי צה”ל, על פי הדיווחים הלא רשמיים, מתקרב בשעות אלה ל-30. ואחרי כל זה, עוד לא קיבלנו הסבר חד משמעי על מטרתו של המבצע.

אם המטרה היא הפסקת ירי רקטות, אז המבצע לא הצליח וגם אין שום סיבה לחשוב שיצליח. אחרי הכל, העזתים ירו לישראל הרבה יותר רקטות ב-2004, כשישראל שלטה ברצועה ודיממה עבור השליטה הזו, מאשר ב-2006. לא היתה שום סיבה להניח שחיל האוויר יוכל למנוע את הירי הזה, משום שהוא נכשל במטלה הזו פעם אחר פעם – החל מ-1981 וכלה במלחמת לבנון השניה. אין שום סיבה להניח שצה”ל מתכוון לכבוש את הרצועה מחדש, לכל היותר הוא מבצע גיחה ארוכה; ובלי כיבוש מתמשך אין אפילו צל של סיכוי לעמוד במשימה הזו.

אחר כך אמר ראש הממשלה נתניהו שהמטרה היא פירוז רצועת עזה מרקטות. זו מטרה סבירה אפילו פחות, מהסיבות שצוינו לעיל. אחר כך, נתניהו שינה גרסה וטען שמטרת הפלישה הקרקעית היא נטרול מנהרות – אבל, כפי שציין אמיר אורן, צה”ל לא חזר על השקר הזה. וזה היה שקר, כי ההחלטה על הפלישה התקבלה יומיים לפני חשיפת המנהרה הגדולה. החשיפה שלה היתה פשוט התירוץ. גם התואנה הזו לא עומדת במבחן ההגיון: כפי שצה”ל מתחמש בחימוש מתקדם, כולל – על פי דיווחים בעזה – פצצות שגורמות לפציעות פנימיות בלי פציעות חיצוניות, כך החמאס ימשיך לחפור מנהרות. חפירת מנהרה לוקחת הרבה מאד זמן, ואם אתה הורס מנהרה היום, אף אחד לא מבטיח לך שהיא לא תהיה שם עוד שמונה חודשים. כדי להבטיח את זה, תצטרך להשאיר כוח כיבוש. המנהרות הן הנשק המובחר של החמאס, שעד כה הוא מוכיח את עצמו יותר מהרקטות. זאת, למרות הסרטון הרהבתני שהוציא דובר צה”ל בשבוע שעבר ושאתמול ודאי היה מעדיף לבלוע.

בינתיים, על מזבח המטרות הלא ישימות הללו, הרגנו מ-500 איש, רובם המוחלט אזרחים, ונכון לשעת כתיבת מילים אלו, על פי דיווחים לא רשמיים, איבד צה”ל קרוב ל-30 איש. דמם של כל אלה בראשו של בנימין נתניהו – אבל נתניהו, הפחדן שבפוליטיקאים שלנו, לא היה מסתכן בהפעלות כוח צבאי אלמלא העריך נכונה שהציבור היהודי בישראל הוא נרקומן דמים, שיהיה מוכן לסלוח על הכל אם רק “נכניס להם יותר.”

ועוד דבר אחד: יש ארגון בשם “מוניטור האקדמיה הישראלית,” שמייבב על כך שיש “אקדמאים ישראלים קיצוניים שמנצלים לרעה את החופש האקדמי כדי לפעול לשם שלילת זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית.” בראשו עמד בשעתו אחד, מוטי קידר, שמתהדר בתואר ד”ר. לפני מספר שבועות, התראיין קידר – שמתיימר להיות מזרחן – ברשת ב’, שם הודיע קוממיות שהדבר היחיד שמרתיע מחבלים מוסלמים הוא החשש שמא יאנסו את נשותיהם או אחיותיהם.

וואלה. הייתי רוצה לראות את המחקר האמפירי עליו מתבסס קידר כשהוא פולט את האמירה הזו. הייתי רוצה עוד יותר לדעת איך יגיב ארגון ה-hasbara “מוניטור האקדמיה” לכך שהראש שלו לשעבר קובע שצה”ל צריך לנקוט במדיניות של אונס – הכל לצרכי בטחון, כמובן. כבר התרגלתי לכך שלימין היהודי יש אובססיה עם פנטזיות אונס – כל מי שהשתתף בהפגנה שבה נכחו הברנשים האלה היה עד לכך. טוב לדעת שהפנטזיה נמצאת גם בקרב אלה שמכתיבים לאספסוף את הטון ומתעטפים באצטלה אקדמית. ועוד באצטלה של פיקוח על פשעי מחשבה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כשמילים הן נשק, סתימת פיות היא הגנה עצמית

מי שאחראי להתקפות הפראיות על השמאל הוא מי שבמשך שנים קשקש על “לוחמת תודעה” וטען שביקורת היא נשק ושככזו יש להתייחס אליה

דודו אלהרר, מהשוליים הפסיכיים של הימין הקיצוני, כתב השבוע בדף הפייסבוק שלו – בתגובה להערכה של אלדד יניב שמתקרב רצח של איש שמאל נוסף, כשהמטרה הבולטת היא העיתונאי גדעון לוי – שאם אכן יירצח לוי, זה יהיה באשמתו-שלו ושל המו”ל שלו בלבד. אלהרר גם הסביר מדוע צריך להרוג את לוי:

“המנשרים ההזויים שלו נגד ישראל מופצים בכל העולם וגורמים נזק בל יתואר… זה לא מכעיס – זה מסוכן! המלחמות המודרניות כיום הן על התודעה… שדה הקרב עבר לתקשורת… גדעון לוי בהבלי פיו מסכן את חיינו וחיי ילדינו וחיי כל היהודים ברחבי כל העולם כולו… האנטישמים נשענים על דבריו ומהדקים את השנאה לישראל בעטיים של דברי ההסתה שלו…”

ריבוי ה”…”, סימן מובהק של עילגות, במקור.

dudu elharar

אלהרר תמצת כאן את מה שחלקים בולטים של הימין הישראלי אומרים כבר כעשור: דיבור הוא סוג של נשק. יש מערכה, ועיקר המערכה לא מתרחש בשדה הקרב, אלא בתודעתם של אנשים. מה שחשוב הוא לא כמה שטחים כבשת או כמה אנשים הרגת, אלא מה אנשים חושבים על זה. במובנים מסויים, התפיסה הזו מגיעה הישר מהקשקושיאדה שעברה על צה”ל לפני יותר מעשור: זוכרים את “צריבת התודעה” של בוגי יעלון? זה אותו הקשקוש.

בצה”ל חשבו עליו מחדש אחרי מלחמת לבנון השניה, כשהסתבר שאשכרה תמרון בשטח – צה”ל שכח איך עושים את זה לפני 30 שנה בערך – והפעלה נכונה של כוח הם מה שמכריעים קרבות, לא איזו “תמונת נצחון” מיתולוגית. קשקשני ה-hasbara, מצד שני, נשארו עם אותה התפיסה. טוב, במידה מסוימת, כך הם עושים את הכסף שלהם: בשכנוע של אחרים שיש שיח מסוכן, שצריך לבלום אותו, ושהשיח המסוכן הזה הוא נחלתם של כמה שמאלנים. יש לציין שהתקשורת היהודית, שמתייצבת אוטומטית לימין צה”ל עם פרוץ קרבות, כבר הפנימה את הנוהל והיא משתתפת בקרב במלוא העוז: ראו את הניתוח המופתי של תום על התגובה שלה להרג ארבעת הילדים בחוף עזה השבוע.

אלא שברגע שאתה מתחיל להתייחס לדיבורים כאל כלי נשק, מגיע ההיקש הבלתי נמנע: אם דיבור הוא נשק, ואם שיח ביקורתי או עוין הוא לא – כפי שהיינו רגילים לחשוב – חלק מוויכוח שיוכרע בכלים הרטוריים הרגילים, אלא סכנה ברורה ומיידית, אז מי שחושב אחרת ממך ואפילו מוכן לומר את זה, הוא אויב ובוגד ויש להתייחס אליו בהתאם.

כלומר, בחסותם של מפיצי שנאה קבועים – בן דרור ימיני, ג’ראלד שטיינברג, רונן שובל ושאר הכנופיה של הימין הקיצוני שמתחזה למרכז – עורער עצם הלגיטימיות של שיח ישראלי שאיננו השיח הימני. מעשי בגידה של ממש – כמו אלה של זאב אלקין ואורי אריאל, שהעבירו מידע למתנחלים על תנועות צה”ל כנגדם, ובכך סייעו לסכל אותם – מטואטאים הצידה, בעוד שמה שמסוכן באמת הוא העובדה שגדעון לוי חושב, בצדק, שטייסי צה”ל הם פושעי מלחמה. גרוע מכך, הוא אומר את זה לא רק בין יהודים, אלא מעז לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ.

כל המערכה הזו היתה מיועדת לקעקע את עצם היכולת למתוח ביקורת על מדיניותה של ישראל, במיוחד על מדיניות הסיפוח הזוחל שלה ועל הפשעים שהיא מבצעת כנגד אוכלוסיה כבושה. הימין היהודי ראה בשמאל הישראלי בוגד כבר עשורים – לא בגלל מעשיו, אלא בגלל עצם הנכונות לומר דברים שונים רדיקלית, בגלל עצם הנכונות להעמיד מול האספסוף היהודי דעה אחרת. והימין היהודי, כידוע, כבר רצח שמאלנים בגלל אמירת הדברים הלא נכונים.

בשבוע שעבר נערכה הפגנה נגד המלחמה בכיכר הבימה, שבה תקף אספסוף ימני את המפגינים. ההפגנה האלימה אורגנה על ידי איזה עלוב חיים שעונה לשם יואב אליאסי, שהתפאר באלימות בעמוד הפייסבוק שלו. המשטרה שהגיעה למקום תמכה, אליבא דאליאסי, בו ובחבריו. אף שהאלימות תועדה בווידאו, ואף שזהותו של מארגן האלימות ידועה מאד, עד כה אליאסי לא נחקר או נעצר. השאלה האם מדובר ברשלנות הרגילה של המשטרה, או שהפעם יש לה גם גוון פוליטי, פתוחה בינתיים.

התגובה של אלהרר, שמותח קו ישר בין תפיסת הביקורת כנשק ובין הצורך לפגוע במשמיע הביקורת, חריגה יחסית. אלהרר הוא בכל זאת איש תקשורת. אבל הנה בן דרור ימיני על ההתפרעות בכיכר הבימה.

ben dror

אז מה קרה פה בעצם? כמה דברים. קודם כל, כהרגלו, ימיני טופל האשמה של אנטישמיות במקום שבעליל אין כזו. הוא לוקח את הביטוי “קולוניה ארורה,” מתרגם אותו לאנגלית כ-bloody אף שתרגום מילולי יהיה a damned colony, ואז מכריז שיש כאן בעצם דמיון למונח a bloody Jew, וטראח. עלילה אנטישמית חדשה נולדת ממוחו הקודח של ימיני. אני אפילו לא מדבר על כך שבאנגלית אפשר להצמיד את המילה bloody לכל דבר בערך, כך שאפילו אם אתה מתרגם “ארור” ל-bloody, צריך סוג פרוע במיוחד של דמיון כדי לדלג דווקא ל-bloody Jew. .

אחר כך, ימיני מאשים את המפגינים – כהרגלו, באמצעות אשמה של קרבה. אנשים בשמאל הישראלי הובילו, לדבריו, ל”נאציפיקציה” של ישראל, ואיכשהו הביטוי הזה הפך לשווה ערך להתקפה אלימה על אנשים שהפגינו נגד המלחמה. כלומר, ביטוי חריף הוא שווה ערך לתקיפה פיזית. והרושם שעולה מהטקסט של ימיני הוא שקצת קשה לו להמנע מללקק את השפתיים. זה מצליח לו.

כלומר, מתחתם ביקורת חריפה על ישראל? אז במה שימיני מתעקש שהיא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אתם תוכלו להאשים רק את עצמכם אם תותקפו פיזית ברחוב, והעיתונאי שמנצח על מסע השנאה ארוך השנים, שמטרתו היא לבלבל במכוון בין דיבור ובין אלימות, יגיד לכם שהגיע לכם.

ויעשה את זה במוסף השבת של העיתון הפופולרי ביותר בישראל.

ועוד דבר אחד: ביום חמישי האחרון, דרשה האגודה לזכויות האזרח בבג”צ מהמדינה להציב מיגון בפזורה הבדואית. המדינה סירבה, בטענה שזה לא בסדר העדיפויות שלה; מעניין להשוות את סדר העדיפויות שלה במקרה הזה ובין, למשל, סדר העדיפויות שלה במקרה של הגנה על מאחז בלתי חוקי. המדינה המליצה לתושבי הפזורה הבדואית להשכב על הקרקע כאמצעי מיגון. טוב שלא דרשה מהם להכנס אל מתחת לשולחנות שלהם, כי לחלק ניכר מהם אין שולחנות. המדינה סירבה לענות על השאלה האם “כיפת מגן” מכסה גם את הישובים הבדואיים ואת אלה שהמדינה לא מוכנה להכיר בהם. הדיון נערך ימים ספורים לאחר ששתי אחיות בדואיות נפצעו קשה מירי רקטות מרצועת עזה. בג”צ, כמנהגו במצבים כאלה, דחה את ההחלטה, כנראה בתקווה שהאירועים ימנעו ממנו את הצורך להחליט. היום, יומים אחרי הדיון, נהרג בדואי מפגיעת רקטה וארבעה מבני משפחתו נפצעו. זה מה ששווים חיי לא יהודי במדינה היהודית היחידה במזרח התיכון.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מה הישראלים מסרבים להבין על חמאס

שהנדסת אנוש בדרך כלל מתפוצצת בפרצוף, ושנסיונות להתערב בתהליכים היסטוריים של עם אחר גוררים אסון. והערה על הצעה להפסקת אש

משטר האחים קסטרו בקובה מחזיק מעמד כבר יותר מ-60 שנה, למרות שהוא משטר דכאני מאד, משום שהוא העניק לקובנים תשתית חינוך ובריאות יוצאת דופן. הקובנים אומרים לעצמם שכן, המצב נורא מבחינת זכויות אדם, אבל המצב היה נורא מבחינת זכויות אדם גם קודם. עכשיו יש לפחות רופא שיטפל בך ואוניברסיטה שתתן לילד שלך עתיד. זה מספיק חזק, מבחינת רובם, להמשיך להעניק תמיכה פסיבית – במובן של המנעות מהתקוממות – למשטר שבעייתי לא רק מבחינת זכויות אדם, אלא גם מבחינה כלכלית, בשל האמברגו האמריקאי.

כך גם תושבי עזה והחמאס. הם לא מרוצים ממנו, בלשון המעטה, וסביר להניח שאם היו נערכות בחירות לפני שבועיים, חמאס היה סופג מכה, אם לא מפלה.

דיקטטורה צבאית היתה לעזתים גם קודם, תחת השלטון הישראלי ואח"כ שלטון הרשות. אבל עכשיו, יש להם בתי חולים, מרפאות ובתי ספר. חמאס בנה אותם. בזמן שערפאת בנה עוד שירות בטחון ועוד מבנה כלא, חמאס השקיע במרפאות ובתי ספר, והציע את השירותים שלו לכל האוכלוסיה, בלי להבדיל בין תומכי הפלגים וכמעט בלי שחיתות. שתי הנקודות האחרונות השתנו מאז שהחמאס תפס שם את השלטון ב-2007, אבל לא מספיק.

בקיצור, חמאס היא תנועה שדאגה לעם שלה. זו הסיבה שיש לה תמיכה עממית נרחבת. והצורה היחידה שבה אפשר לגבש את העזתים סביב חמאס יותר מאשר בדרך כלל, במיוחד בתקופה שבה חמאס איבד מהזוהר שלו והתחילו לעלות תלונות על שחיתות, היא לתקוף אותו ואת אזרחי עזה ללא הבחנה.

ונחשו מה? זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שישראל עשתה. ולא פעם אחת: שלוש פעמים לפחות: עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן. שלא לדבר על ההתקפות הבלתי פוסקות בין לבין.

ישראל לא יכולה למוטט את חמאס ברצועה. היא יכולה למוטט את המשטר שלו והיא יכולה לכבוש את הרצועה, אבל היא לא יכולה למוטט תנועה עממית שורשית, שקיימת בצורות שונות כבר כמעט 85 שנים. היחידים שיכולים להגיד לחמאס "לא," שיכולים לדחות את עסקת רווחה-תמורת-פונדמנטליזם שלו, שיכולים לומר שיכולה להיות רווחה בלי קנאות דתית, הם העזתים. והם יצטרכו לעשות את זה לבד, בלי התערבות, כי מה לעשות – הם בכל זאת פטריוטים והרגש הלאומי שלהם לא יסבול דחיה של חמאס אם זו תיראה כמו כניעה לתכתיב ישראלי.

רוצים למוטט את חמאס? זה לא יקרה ביום ולא בשנתיים. אבל כדי שזה יקרה, ישראל תצטרך לצאת לעזתים מהווריד. להתיר להם, למשל, לייצא סחורות ולצאת מהרצועה דרך הים. להעביר לידיהם את רישום האוכלוסין שלהם.

מה שכמובן לא יקרה, כי ישראל לא חושבת על עזה אלא כעל ילד הכאפות שלה, שעליו מוציאים את העצבים כשמשהו אחר לא עובד. אתם זוכרים איך התחיל הסיבוב הנוכחי, נכון? נתניהו שיקר לישראלים שחמאס חטף את שלושת הנערים ואחר כך התחיל לתקוף בעזה. ותקף, ותקף, ותקף – עד שהחמאס הפסיק להבליג (כן, כן, לא ישראל היא ה”מבליגה” בסיפור הזה.)

למה נתניהו עשה את זה? כי הוא ידע שלישראלים לא אכפת מכמה עזתים מתים ושזו דרך מצוינת להראות שהוא גבר-גבר מול החמאס. ואם החמאס אשכרה יצא למערכה – מה טוב. אפשר יהיה להיראות שוב נחוש באולפני הטלוויזיה. וכן, ימותו כמה מאות עזתים ולפחות ישראלי אחד, אבל לנתניהו זה שווה את המחיר.

ומי שמתפלא על התמיכה העזתית בחמאס, מוטב שיפנה מבטו את האספסוף היהודי, שדורש מהממשלה שלו לא רווחה, או הפסקת המלחמה – הוא דורש ממנה עוד ועוד דם, עד שיש פוליטיקאי-ערפדוּת כמו דני דנון ואביגדור ליברמן שמבינים שיש כאן על מה לרכב.

* * * *

ובנושא נלווה אך חשוב:

בשעות האחרונות, פרסם החמאס הצעה להפסקת אש של עשור מול ישראל, הצעה שזכתה גם לתמיכת הג’יהאד האיסלמי. התנאים שלו כוללים את: הרחקת הטנקים הישראליים מהגבול; הנחה לחקלאים פלסטינים לעבוד באדמות הצמודות לקו הגבול; שחרור כל האסירים שישראל עצרה מחדש אחרי חטיפת שלושת הנערים; הקלה בתנאי האסירים הפלסטיניים; הסרת המצור על עזה, תוך פתיחת מעברי הגבול לסחורות ולאנשים, ולאפשר את כניסת כל החומרים ההכרחיים לבניית נמל תעופה ונמל ימי, שיהיו תחת פיקוח האו”ם; הפיכת מעבר רפיח למעבר גבול בינלאומי בפיקוח האו”ם; אישור כניסת מתפללים מהרצועה לאל אקצה; המנעות מהתערבות בהליך הפוליטי הפלסטיני הפנימי; והרחבת אזור הדיג המורשה לעשרה קילומטרים. וכן, משום שזו הפסקת אש, ישראל לא תוכל לחדור לתחום האווירי של הרצועה.

אלו לא רק תנאים סבירים להפסקת אש; אלה גם תנאים שאם ימוממשו, יובילו לרווחה בעזה, לעליה ניכרת ברמת החיים שם, ובסופו של דבר להרחבת המעמד הבינוני העזתי – מהלכים שבסופם הארוך, לחלוטין עשויים להביא לקץ השליטה של החמאס ברצועה, מהלך שיתבצע על ידי העזתים עצמם. יתר על כן, הפסקת אש כזו תיתן לחמאס – ולג’יהאד – את כל האינטרס למנוע הפרות שלה. יהיה להם הרבה יותר מה להפסיד. זו תהיה השלמתה הסופית של ההתנתקות, נסיגה סופית של ישראל מהרצועה.

ובדיוק בשל כך, ממשלת ישראל צפויה לדחות את ההצעה של חמאס, ודחיית ההצעה הזו – הצעה הרבה יותר לגיטימית מהמשחק בנדמה לי בין ישראל ומצרים שלשום ואתמול – תתקבל כמעט בלי ערעור על ידי האוכלוסיה היהודית בישראל. למה? כי התרגלנו שעזה נמצאת בשליטה ישראלית, שהיא ילד הכאפות שלנו, עד כדי כך שעצם הרעיון של עצמאות עזתית אמיתית, שהם לא יהיו כפופים לפיקוח ישראלי כלל, הפך למשהו בלתי נתפס. מה שהיהודים (המילה כואבת? זכרו: הציבור היהודי התנער מהישראליות) רוצים הוא לשלוט בפלסטינים.

הם לא רוצים שלום. הם רוצים כניעה. את הרצון הזה עוטפים הפוליטיקאים היהודים ברטוריקה על ”מלחמה בטרור” ו”איך יוכל המערב לנצח.”

עוד דבר אחד: אז הצ’רצ’יל דה לה שאמטע שלנו העז לפטר את דני דנון. זה היה יותר משכנע אם הוא היה אוזר אומץ להתעסק עם מישהו בגודל שלו, כמו ליברמן. אל תעצרו את נשימתכם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הקלות הבלתי נסבלת של הספין (קצר)

נתניהו והתקשורת זועקים שהחמאס הפר את הפסקת האש. אבל לא היתה הפסקת אש

הספין הלוהט של השעות האחרונות, שמפומפם בכל הכוח על ידי השקרן מלשכת ראש הממשלה והתקשורת הישראלית, הוא שחמאס הפר את הפסקת האש. זה שקר כל כך מטומטם שבא לך לצרוח, ובדיוק בגלל זה הוא מצליח כל כך.

ceasefire

נתחיל עם העובדות: לא היתה הפסקת אש.

כן, כן. בדיוק מה שאתם קוראים. לא היתה הפסקת אש, משתי סיבות. קודם כל, החמאס לא קיבל את הצעת הפסקת האש, והפסקת אש היא, איך לומר, משהו שמצריך הסכמה. בקיצור, ישראל מאשימה את חמאס בהפרת הסכמת אש שהוא לא הסכים לה.

אבל רגע, זה עוד החלק החצי סביר. אפשר לכאורה לטעון שישראל הסכימה להפסקת אש, החמאס לא הסכים, ולכן הוא אשם במשהו. אבל יש בעיה מרכזית בטיעון הזה: על פי ההצעה שישראל קיבלה לכאורה, הפסקת האש לא נכנסה בכלל לתוקף.

ההצעה המצרית קבעה שהפסקת האש תכנס לתוקפה 12 שעות אחרי שתאושר (הנה מקור אמריקאי, והנה הארץ – שימו לב לעדכון של 09:01.) הקבינט הישראלי קיבל את ההצעה הבוקר ב-09:00. על כן, הפסקת האש – אפילו בהנחה שדי בהסכמה ישראלית להפסקת אש – אמורה היתה להכנס לתוקף הערב ב-21:00. תשע שעות לפני זה, בעוד החמאס מודיע שאף אחד לא התייעץ איתו בכלל על הפסקת האש, הודיע נתניהו על ביטולה.

פרקטית, אין לזה חשיבות רבה: האש היתה נמשכת בכל מקרה, חמאס צריך איזשהו הישג או תבוסה קטסטרופלית כדי להסכים להפסקת אש, או, במינימום, שמישהו יטרח להעמיד פנים שהוא מדבר איתו – “הפסקת האש” עליה הכריז הקבינט היתה משהו שהוסכם בין ישראל ומצרים, לא בין ישראל וחמאס.

אבל הספין הזה, והקלות שבה הוא נבלע על ידי התקשורת הישראלית ולא נודע כי בא אל קרבה – העובדות למעלה רחוקות מלהיות סוד – אומרת לנו כל מה שצריך לומר על התקשורת הישראלית בזמן מלחמה: שפחה רצועה של הממשלה, שמשרתת אותה לצרכי הפצת שנאה, הפצת תעמולה, ולא עושה את תפקידה הבסיסי, שהוא להודיע לציבור מה מתרחש במציאות.

תקשורת שכזו היא לא כלב השמירה של הציבור; היא כלב התקיפה של הממשלה.

ועוד דבר אחד: בנימין נתניהו אוהב לפנטז, בעיקר בפומבי, שהוא צ’רצ’יל. שר בריטי שהיה עושה לצ’רצ’יל את התרגילים הקבועים של ליברמן – מסיבות עיתונאים שבהן הוא תוקף את מדיניות הממשלה, או הודעה על מדיניות עצמאית מזו של הממשלה בפורומים בינלאומיים – היה הופך לתופס כלבים מלכותי מהר יותר משרקטת V-2 היתה מגיעה מצרפת ללונדון. כמו בפנטזיות האחרות של נתניהו (”חזק מול החמאס,” למשל), אין קשר בינה ובין המציאות.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)