החברים של ג'ורג'

מאחז העיניים

זוכרים איך לפני שנה תבעה דפני ליף שנתניהו ינהל משא ומתן פומבי עם המוחים, מול המצלמות? זוכרים איך כל המומחים לעגו לה ואמרו שהשתן עלה לה לראש, מי היא שתעלה דרישות כאלה?

זה היה לפני שנה בערך. עכשיו אנחנו למדים שנתניהו הורה לגנוז את הפרוטוקולים של דו"ח טרכנטנברג, הוועדה שהקים לשם הסחת דעת. בשעתו הוועדה התגאתה בפתיחות ובשקיפות שלה; עכשיו הדו"ח שלה נעול למשך 15 שנה לפחות. למה? זה הדו"ח שלנו. אנחנו שילמנו עליו. הוא רכוש הציבור. אם היו שם דברים חשאיים בתחום הבטחון, מילא, אפשר היה לקבל את הרעיון שצריך לגנוז אותם, אבל זה דו"ח שעוסק בהתנהלות כלכלית עתידית רצויה, לא בסודות של מפעל הטקסטיל בדימונה. אז למה הוא נגנז? כנראה שנאמרו שם דברים לא מחמיאים על החשיבה הכלכלית של נתניהו, ועל התנהלות האוצר. על כל פנים, נתניהו לא רוצה שתדעו מה כתוב שם. אז, בראיה של שנה, מי יצא הטמבל?

נתניהו מחזיק בתפיסה של כלכלת וודו, שאומרת שאם רק נוריד את המסים על העשירים והחברות, ואם לא נפריע להן לעשות את מה שהן עושות, ההכנסות ממסים יזנקו בדרך פלא – כי לעשירים יהיה אינטרס ליצור יותר כדי להכניס יותר, עכשיו שהמסים ירדו והחסמים הביורוקרטים הוסרו – ולכולנו יהיה טוב יותר. כלומר, התפיסה הזו אומרת שצריך להוריד מסים כדי לקבל יותר מסים. אם זה נשמע לך הגיוני, כנראה שאתה, כמו נתניהו, חסיד שוטה של מילטון פרידמן.

במולדת הרוחנית של נתניהו, ארה"ב, כבר ניסו את זה. ג'ורג' וו. בוש קיבל מביל קלינטון קופה עם עודף. הוא מיהר להוריד מסים, במיוחד על חברות ועשירים, והתוצאה היתה שהוא מסר לאובמה גרעון קשה. זה היה ידוע כבר בסוף 2008. נתניהו העדיף שלא ללמוד את הלקח. פקידי האוצר (!) הפצירו בו להפסיק את ה"רפורמות" שלו, שמקצצות מסי חברות ואת מס ההכנסה על העשירים, והזהירו אותו שיווצר גרעון, והוא אמר להם בתגובה ש"אתם מבקשים ממני להמיר את דתי."

התוצאה, כמובן, היתה גרעון. המלצות ועדת טרכטנברג, מזכיר לנו שאול אמסטרדמסקי, היו מאוזנות תקציבית: הן נשענו, בין השאר, על קיצוץ בתקציב מערכת הבטחון. נתניהו העדיף להגדיל את תקציב הבטחון (ורק מפלצת הספגטי המעופפת יודעת למה). היום אישרה הכנסת את חוק הכפלת יעד הגרעון כמו חותמת גומי טובה, כמעט בלי דיון על נושא קריטי; אבל לגמרי לא סביר שהגרעון אכן יעצור בשלושה אחוזים. כלכלנים אומרים שבמקרה הטוב ביותר, הוא יגיע ל-3.7%, ובמקרה קשה במיוחד – כמו שובו של המשבר הכלכלי העולמי; שמעתם על מה שקורה בספרד, נכון? אפילו דירוג האשראי של גרמניה (!) בסכנה – הוא יכול להגיע ל-8.1%. רמות של ספרד ויוון.

כדי לסתום את החור בתקציב, העדיפו נערי האוצר ונתניהו – להוציא שלוש השנים של אולמרט, נזכיר, הוא היה בעמדת שליטה כלכלית בעשור האחרון – להעלות את המסים העקיפים. כלומר, לפגוע יותר במי שהכנסתם נמוכה יותר. זוכרים את החברות עם הרווחים הכלואים, ואת הטבת המס הפנטסטית שהעניקה להן ממשלת נתניהו? עכשיו חשפה זהבה גלאון שהן משלמות הרבה פחות מס ממה שנטען שהן משלמות. האוצר טען שהן שילמו 7.9%, אבל היום הודה סגן שר האוצר שהן שילמו רק 3.3% מס חברות, כלומר פחות מחצי מהשקר הקודם שלו ובערך שביעית ממה שמשלמות חברות רגילות. אם הן היו משלמות את המס שהן אמורות היו לשלם, לא היה גרעון.

אז מה קרה כאן, בעצם? נתניהו ביצע חלוקה מחדש של הרכוש. הוא העביר עושר מידיהם של אנשים עובדים לידיהם של תאגידי ענק. הוא העניק להם, פעם אחר פעם, הטבות מס – שמי שמשלם עליהם הם אנחנו. אין ארוחות חינם, שב ואמר אתמול נתניהו – בחוצפה נדירה; נזכיר שהוא דווקא לא נוהג לשלם על ארוחות – ואכן, אין: אנחנו אלה שמממנים את ארוחות הפאר שנתניהו מגיש לתאגידים ולעשירים.

בעוד שהמסים על התאגידים והעשירים ירדו, האוצר מתכנן להעלות מסים ולקצץ בתקציב. הביטוי "קיצוץ בתקציב" הוא שם קוד לקיצוץ השירותים לאזרח. כלומר, כדי שלחברים של נתניהו יהיה טוב יותר, לכם יהיה רע יותר. מערכת הבריאות על סף קריסה? התחבורה הציבורית מזכירה את זו של טשקנט? זה בסדר, התנחמו בכך שלתשובה, אריסון, בן דב והנוכלים האחרים יהיה טוב יותר.

כאן המקום להזכיר שוב: מעמד הביניים בישראל קורס. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפיצה כל חודש את השכר הממוצע במשק – נתון שאין לו שום משמעות לאדם הממוצע. הנתון האחרון עמד על שכר ממוצע של 8,881 ₪ בחודש – אבל הלמ"ס בעצמה מודה ש-65% מהאוכלוסיה נמצאים מתחת ל"ממוצע" הזה. הלמ"ס לא מספקת את הנתון הקריטי הרבה יותר, השכר החציוני; בדה מרקר ביררו אותו. הוא עומד על כ-6,000 ₪ ברוטו. 75% מהעובדים במשק מקבלים פחות מ-10,243 ₪ בחודש; מחציתם מקבלים פחות מ-5,812 ₪ בחודש; 25% מקבלים פחות מ-3,451 ₪ לחודש – שזה כבר פחות משכר המינימום. זה שמשרד האוצר, שמסרב בעקביות להגדיל את מספר הפקחים של משרד התמ"ס, מתעקש לא לאכוף.

למה הנתון של 10,243 ₪? כי זה הקצה העליון של מעמד הביניים בישראל. הקצה התחתון הוא הכנסה של 3,451 ₪. אין בפועל מעמד ביניים בישראל; הוא קרוב הרבה יותר למעמד התחתון מאשר למעמד העליון. השכר הממוצע והחציוני עלה בשנתיים האחרונות ב-2.8% בלבד. מחירי המזון, הדיור והמחיה זינקו הרבה, הרבה יותר. וחברות המזון כבר מדברות על גל העלאה נוסף במחירי המזון אחרי החגים.

אלו תוצאות המדיניות של האיש שהעיתונות הישראלית העדיפה לכנות "קוסם כלכלי." הוא לא קוסם, הוא מאחז עיניים. ההצלחה היחידה של נתניהו בתחום הכלכלי היא לשכנע את הציבור שהוא מבין בו, ולסמוך עליו.

הציבור מטומטם, ולכן הציבור ישלם. אנחנו משלמים מחיר גבוה מאד עבור חשיפת אי ההבנה של נתניהו בכלכלה. שילמנו את דמי הלימוד; אבוי לנו אם נניח לאיש הזה להמשיך ולקבוע את גורלנו גם אחרי הבחירות הבאות. הוא חייב ללכת.

(יוסי גורביץ)

פטור לכולם: הפתרון הסביר לבעיית הגיוס

אחד הנושאים המסעירים את הדיון הציבורי בימים האחרונים הוא נושא הגיוס, בעיקר לחרדים אבל גם של צעירים ערבים, שהעלה שוב את ראשו המכוער. אני לא מתכוון להתייחס לסכסוך דמיקולו בין מופז ונתניהו – מופז כנראה קלט שהוא מחוסל פוליטית מה שלא יעשה, וכמה מחברי קדימה כבר החלו בהליכי פרישה – אלא לשאלת הגיוס עצמה.

האם יש אפשרות מעשית לגייס את המוני החרדים ללא הסכמתם? לא, ואני מניח שכולם יודעים את זה. גובי מסים לא נכנסים לבני ברק בלי סיוע משטרתי כבד. הנסיון לגייס את בחורי הישיבות ללא הסכמת הרבנים שלהם צפוי להוביל לאינתיפאדה חרדית, והעובדה שאפילו עו"ד ויינרוט – שכהרגלו, מיצב את עצמו בתור הנציג החרדי לעולם החילוני – פרש מוועדת פלסנר כשהוא אומר שאין להסכים לסנקציות אישיות על בחורי ישיבה בשל אי גיוס, אומרת שבלי כוח זה לא יילך.

האם יש אפשרות מעשית לגייס את הישראלים הפלסטינים, עילת פרישתו של ליברמן מוועדת פלסנר? לא, ואני מניח שכולם יודעים את זה. נסיון כזה צפוי לגרור אינתיפאדה גם הוא. בשני המקרים יצטרך המשטר להפעיל כוח צבאי כנגד אוכלוסיה שאיננה אוהדת אותו ושמאוגדת בחוסר אהדה זה, רק כדי לכפות עליה התחמשות – התחמשות שתתרחש זמן קצר אחרי אלימות מצד המשטר, שתלווה כנראה במשטר צבאי זמני, עם כל העוולות והאלימות הכרוכות בו. האבסורד שבגיוס וחימוש של אנשים שמוכנים להיאבק כנגד גיוס כזה מובן, ככל הנראה, לקברניטי המדינה.

גיוס של החרדים והפלסטינים, בהתבסס על התקדימים של הנח"ל החרדי, מזמין למעשה יצירה של שלוש כוחות צבאיים בישראל: הצבא ה"רגיל", זה שכולנו מכירים; גדודים חרדיים, שם לא תדרוך כף רגל של אשה וקולה לא יישמע; וגדודים פלסטינים-ישראליים, שאין לי או לאף אחד אחר שמץ של מושג איך הם ייראו. מהבחינה הצבאית הטהורה, צה"ל – שסובל גם כך מעודף כוח אדם ואבטלה סמויה – לא צריך, בלשון המעטה, את החיילים הבעייתיים האלה. בהתחשב בגל האלימות שיגיע קודם להקמתן של המסגרות הצבאיות הכפויות הללו, הן צפויות להיות תחת פיקוח הדוק במיוחד של מה שאין לכנותו אלא כמשטרה פוליטית – ופיקוח כזה, היסטורית, לא משיג שום מטרה פרט לרדיקליזציה של הכפופים לו. משמעה של הפנטזיה של "גיוס לכולם", במושגי ישראל 2012, היא הצתת הפתיל לקראת מלחמת אזרחים.

ועל כן סביר שזה לא מה שמתכננים לנו. כנראה שכל המסיתים – הן כנגד החרדים והן כנגד הערבים – מבינים שזה מחיר גבוה מדי עבור השקטת תחושת ה"דפקו אותי" של המגזרים היחסית מבוססים במגזר היהודי, שרוצים עכשיו שגם אחרים יידפקו. גיוס החרדים והערבים הוא פנטזיה; השאלה היא איך נתניהו וליברמן יורדים מהעץ הזה.

כנראה שינסו להגיע לאיזשהו פתרון של "שירות לאומי," שבמסגרת הישראבלוף הרגיל לא ידרוש מהחרדים שום דבר, ישמש כתירוץ לדפוק את הערבים עוד קצת, ויאפשר למיינסטרים הציוני להמשיך ולפמפם את הטינה כלפי ה"אחרים." יש כמה בעיות עם שירות לאומי, ודאי עם שירות לאומי כפוי. במקרה של הכפיה, הבעיה מובנית מאליה. שירות לאומי הוא, במהותו, עבודות דחק שתופסות את מקומות העבודה של עובדים בדרג נמוך. כלומר, גוזלות עבודה מאנשים שצריכים להתפרנס כדי שהאגו הלאומי ירגיש טוב יותר עם עצמו. וכשעלות התפקידים הנמוכים במדרג כלשהו היא אפס, הדבר מוביל בעקביות גם לירידת השכר והמעמד של שאר העובדים בו – לפחות אלה שאין להם תארים אקדמיים.

השירות הלאומי, כפי שהוא מופעל כעת, מיועד לאפשר לנערות המגזר הדתי לאומי להרגיש טוב עם עצמן על ידי התנדבות בבתי חולים ומקומות דומים אחרים. ערבים שמנסים להכנס לשירות לאומי, שמבחינתם הוא נתפס ככלי לשדרוג מעמדם האזרחי, מגלים שהוא לא רוצה אותם. עכשיו, כל זמן שמספר העוסקות בו הוא נמוך, הנזק לכלכלה ולעובדים הזוטרים נמוך גם הוא ויתכן שיש בו, ככל שהוא מופנה לא אל בנות המגזר הדתי לאומי – שהוא מגזר בורגני קלאסי – אף תועלת מסוימת. אבל אם השירות הלאומי יהפוך ל, ובכן, לאומי, הוא יפגע אנושות באנשים שגם כך נמצאים בשכבות החלשות ביחס של החברה. כיוון שכך, זה בדיוק הפתרון שנתניהו, שמנסה עקרונית לפגוע בכוחם של העובדים מול המעבידים וההון, צפוי לבחור בו. השאלה היא למה אנחנו צריכים לסייע לו לדפוק אותנו.

העובדה שהנושא הזה עולה עכשיו איננה מקרית: בג"צ הורה לממשלה להפסיק את אי השוויון בגיוס עד סוף החודש. ואי השוויון הזה אכן זועק – פחות באשר לערבים ויותר באשר לחרדים. אלה מקבלים מהממשלה לא מעט תקציבים, בעוד שהערבים זוכים לאפליה ממוסדת בתקציבים ולאפליה ממוסדת פחות בקבלה לעבודה. השירות הצבאי לא מסייע להם: אף בדואי או דרוזי עוד לא גילה שקל לו יותר לשכור דירה או למצוא עבודה בגלל ששירת בצה"ל. האפליה כלפיהם היא גזענות יהודית נקיה. היעדרם של החרדים והנשים הערביות משוק העבודה הוא סכנה גדולה הרבה יותר לישראל מאשר העובדה שהם לא מסיידים עצים באיזה בסיס או מעבירים ניירות חסרי ערך מכאן לשם. לא שיציאה שלהם לשוק העבודה – שבכלל לא ברור שהוא ערוך לקבל אותם – תגרור נס כלכלי: בניגוד לתעמולה של בנימין נתניהו, בניכוי הערבים והחרדים ישראל היא עדיין אחת המדינות העניות ביותר ב-OECD. אבל הצורך בהצטרפותם לשוק העבודה דוחק הרבה יותר.

צריך לפתור את בעיית הגיוס הבלתי הוגן, אבל הדרך הנכונה לפתור אותה היא לא באמצעות עקירת עין אחת כדי לעצבן את השניה. הפתרון הוא פטור כללי מגיוס. רק מי שירצה לשרת, וגם יצליח לעמוד בדרישות הצבא, יתקבל. לשם כך, יהיה צורך להציע לו שכר נאות והטבות, כגון הקלות במציאת דיור ועבודה לאחר השחרור, כמו גם בלימודים. זה יהיה צבא מקצועי – והוא בהכרח יהיה קטן יותר מצה"ל הנוכחי, שמשאבי האנוש המוגזמים שלו פוגעים בו וגם בכלכלת המדינה. כל שאר האזרחים יוכלו להתחיל את חייהם בגיל 18. למי שיטען שמצבה של ישראל לא מאפשר זאת, צריך יהיה להצביע על בריטניה שאחרי מלחמת העולם השניה, שעמדה בפני סכנת מלחמת עולם שלישית וניהלה מלחמה בעצימות נמוכה באירלנד, ועדיין נשענה על צבא מקצועי וקטן. נזכיר גם שישראל לא נאלצה להתמודד, ב-30 השנים האחרונות, מול שום צבא עוין.

אלא שהמעבר לצבא מקצועי יצריך דיון כנה בשאלה מה בעצם אנחנו רוצים שהצבא הזה יעשה. זו שאלה אזרחית, לא צבאית. בכלל לא בטוח שהעם בישראל כשיר לנהל דיון כזה, לא אחרי 64 שנים שבהן הבהמה הירוקה היתה עגל הזהב שלו, והשתיקה כל דיון כזה.

מצד שני, לפני שנה חשבו הרבה אנשים שאי אפשר לנהל דיון כלכלי רציני בישראל. התעוררנו בתחום הזה והתנערנו מאשליות. מותר להאמין שזה מה שיקרה גם כאן. ומותר לתהות אם כאשר ארגונים מפוקפקים כמו "אם תרצו" (ת.פ. של לשכת ראש הממשלה, שבשנה שעברה ניסתה להכתים את המחאה ב"שמאלנות" רחמנא ליצלן), עסקני סטודנטים שכבר קיבלו את שלהם מהאוליגרכים, חברים טובים של ההון כמו יאיר לפידוכמה מקוננים מקצועיים על אי השוויון בנטל יוצאים דווקא עכשיו להפגנות, המטרה שלהם איננה הסטת הדיון מהמחאה החברתית למחאה של החבר'ה. מי שרוצה, יוכל להצטרף לצעדת-הנגד במוצ"ש, "צעדת המחאה האזרחית".

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

צה"ל לאזרחי ישראל: אנחנו קודם

החדשה המכעיסה של השבוע היא בלוף המימון החדש של צה"ל: עכשיו הוא דורש תוספת של 15 מיליארדי שקלים, בפריסה של חמישה מיליארדים במשך שלוש השנים הקרובות, כדי "לחזור לחזית המצרית."

נניח עכשיו לחוסר האחריות שבדיבור הפומבי על "חזית מצרית," שמערער בפני עצמו את הסכם השלום עם מצרים: אחרי הכל, אם ישראל נערכת למלחמה עם מצרים, מצרים צריכה להיערך למלחמה עם ישראל, ויהיה מי שיעלה את הדרישה הזו.

מה, בדיוק, יעשה צה"ל עם הכסף? האם הוא יקים יחידות חדשות? או שמא יסתפק במפקדות חדשות, על קציניהן עתירי הבזבוזים והמשכורות השמנות? האם צה"ל זקוק ליחידות חדשות? האם הוא מתכוון לגייס עוד אנשים? הוא לא הרחיב את הסד"כ שלו ב-30 השנה האחרונות – וגם לא הקטין אותו אחרי השלום עם מצרים.

בידיעת היח"צ של חנן גרינברג – בדובר צה"ל מעדיפים לקרוא לזה "ידיעה בשם הכתב" – מפורט הסד"כ האימתני של צבא מצרים, על כוח האדם הגדול שלו, כלי השיט שלו, ו-240 מטוסי הקרב שלו מדגם F-16. הכתב מעדיף להתעלם מהיתרון האיכותי של חיל האוויר הישראלי, ומהעובדה שיש לו גם יתרון מספרי: 343 מטוסי F-16 מדגמים שונים. ויש לו עוד.

הצרות של צה"ל, אליבא דגרינברג, היו החזית הצפונית ועזה. בעזה יש ארגון חמושים שבהתנגשות האחרונה שלו עם צה"ל לא הצליח – כנראה גם לא רצה – להביא לקרב בסדר גודל גדול יותר מזה של חוליה. הגזרה הצפונית – מחליפתה של "החזית המזרחית" המיתולוגית – היא בדיחה. צבא סוריה היה גרוטאה, וגרוטאה שערוכה למגננה ולא למתקפה, עוד קודם להתקוממות נגד משטר אסד. ואף שאנחנו לא יודעים איך תגמר ההתקוממות הזו, אפשר לומר בבטחון שצבא סוריה לא יהיה כוח תוקפני בעשור הקרוב לפחות. זה מצריך בניית כוח, ותפקידו של צבא סוריה היה תמיד קודם כל הגנה על המשטר בדמשק. אין סיבה להניח שזה ישתנה בקרוב – ואין סיבה להניח שסוריה העניה תעביר את צבאה מודרניזציה בקרוב. ארטילריה לא מדויקת וצבא גדול של חמושים ברובי סער מספיקים לצרכיה.

אז צה"ל, לצרכי התקציב שלו, צריך אויב חדש. הוא בחר במצרים, כי זה הולך טוב עם הכותרות. הוא יודע שהוא לא יקבל את כל הכסף, אבל זה ישמש אותו ככלי מיקוח עם האוצר – ומעכשיו, כל פעם שמשהו ישתבש בפיקוד דרום, אפשר יהיה להאשים את האוצר, שלא נתן לו את מבוקשו.

צה"ל עדיין נערך, רשמית, למצב של מלחמת יום כיפור שניה: מאבק בו זמני בשתי חזיתות, אולי בסיוע של צבאות ערביים אחרים. לא משנה שהחזיתות האלה כבר לא קיימות. לא משנה שהדבר המטומטם ביותר שמצרים יכולה לעשות הוא ביטול הסכם השלום – היא זקוקה לסיוע האמריקאי עוד יותר מישראל. לא משנה שביטול כזה של הסכם השלום יעמיד כוחות אמריקאים לצד ישראל. לא משנה שלצבא המצרי, שלא מצליח להשתלט על חלקי סיני שבהם הוא פועל, אין יכולת לחצות את סיני ולהגיע לגבול הישראלי בלי להיות מושמד מהאוויר. לא משנה שמהפכה איסלמית במצרים, אם תקרה, צפויה לפגוע אנושות בצבא המצרי – שהוא אויבה הגדול – מה שבהכרח יפגע ביעילותו של הצבא המצרי. לא משנה שעיקר פעילותו המעשית של צה"ל היא שימור הכיבוש.

צה"ל גדול מדי על ישראל. הוא התרגל להוליך שולל את אזרחיה ולהוציא יותר כסף ממה שהם הקציבו לו. התקציב של צה"ל גדל במקביל לירידת האיומים על ישראל. פעם היא היתה צריכה להתמודד עם מצרים, סוריה, ירדן, קצת עיראק; כולן יצאו משדה הקרב. התקציב הצה"לי רק גדל.

והוא גדל על חשבון התקציב האמיתי של המדינה, זה שאמור להיות מושקע באזרחים. ההוצאה הממשלתית האזרחית ירדה משמעותית בעשור האחרון, והיא עומדת על 32% בלבד – אחרי ארה"ב (35%) והרבה מתחת לממוצע של מדינות ה-OECD (44%). כל שקל שהולך לצה"ל, כל שקל שאנחנו נותנים לגנרלים בלי שנטרח לברר מה הם עושים בו (זה סודי, אסור לכם לדעת), הוא שקל שלא הולך לחינוך, לא הולך לבריאות, לא הולך לרווחה. צה"ל ממשיך להתעצם על חשבון החברה האזרחית. השאלה היא כמה זמן אפשר יהיה להמשיך ולהחזיק טפיל כזה – טפיל שמסוכן לה הרבה יותר מהחרדים, למשל.

ועוד דבר אחד: ומאחר וצה"ל הבין מיד שהמחאה החברתית מסוכנת לו – ראו התבטאויות הגנרלים בשנה שעברה – זה לגמרי לא מפתיע שכלי רכב למעקב אלקטרוני הופעל ברחובות תל אביב במהלך ההפגנה במוצ"ש. בצה"ל טוענים שמדובר בכלי רכב של מג"ב, ומנסים שנשכח את העובדה שמג"ב אולי כפוף רשמית למשטרה, אבל מדובר בחלק מהסד"כ הצה"לי לכל דבר ועניין.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

המשטרה ונתניהו מתקפלים, השב"כ ממשיך לענות, ומד"א מתחרד: ארבע הערות על המצב

ראיתיכם בעליבותכם: בהחלטה דרמטית לאחר מאורעות סוף השבוע, ואחרי ששורה של תמונות מרשיעות של אלימות משטרתית זכו לתפוצה רבה, הורה מפקד מחוז תל אביב לשוטרים שלא להגיע להפגנות "קטנות ובינוניות."

המשטרה יצאה מטומטמת מהרגיל מהעימות הזה. היא עצרה בברוטליות מספר גדול של מפגינים, הפרה את הזכויות שלהם (על פי שורה של עדויות, היא מנעה מהם גישה לעורכי דין ולטיפול רפואי), ואחר כך ניסתה להביא למעצרם של 14 מפגינים עד תום ההליכים – פעולה ששמורה למקרי פשע חמורים במיוחד. בית המשפט זרק אותה מכל המדרגות והורה על שחרור העצורים לאלתר, תוך שהוא תוהה למה בעצם לא שוחררו קודם לכן.

ועדת אור דיברה לפני כעשור על תרבות השקר שפשתה במשטרה, ולפני כשנה וחצי אמר מנהל מח"ש לשעבר דברים דומים מאד. מי שחשב שתרבות השקר הזו תעצור בקו הירוק, או בערביי ישראל, או במנוחשלי החברה (העלילה נגד עמוס ברנס, כנופיית מע"צ, ההפללה החוזרת ונשנית של הפנתרים השחורים, ויש עוד לא מעט) השלה את עצמו. המפכ"ל דנינו קשקש ש"מה שראינו הוא לא מחאה עממית אלא מסכת מתוכננת של הפרות חוק", והמטה הארצי של המשטרה דיבר כבר באפריל על "מרד חברתי" ולא "צדק חברתי," כך שרוח המפקד היתה ברורה היטב לשוטרים.

אבל היו מצלמות, והיו מצלמות וידאו, וקציני המשטרה הבכירים יצאו שקרנים לעיני הציבור כולו ואפילו המפכ"ל הנבוך נאלץ להודות שהסרטונים "מציגים את קציני המשטרה במצב של חוסר אמינות כלפי האזרחים."

אז סגן ניצב יוסי שפרלינג ותת ניצב יורם אוחיון עדיין אוכלים את לחמו של הציבור בעודם חובטים בו בשם האוליגרכיה השלטת, והם כמובן לא הועמדו לדין על עדות שקר, אבל הם כבר סומנו, ועכשיו יתחילו להגיע התביעות והעתירות. דוקטרינת האח הקטן מוכיחה את עצמה. החלטת המשטרה לסגת מן ההפגנות – ברוכה כשלעצמה; בחלק ניכר של המקרים נוכחות המשטרה רק יוצרת אלימות – מוכיחה שהיא לא יודעת להתמודד עם קהל בלי אלימות משולחת רסן, ושהיא יודעת שהיא לא יכולה לספוג עוד הרבה תמונות כאלה. וזה נצחון נקי.

ממשיך לשרת את האוליגרכים: בנימין נתניהו נסוג היום מתכנית העלאת המסים שלו, שפגעה בעיקר בשכבות החלשות, והודיע בנוסף שהוא מתכוון להעלות את יעד הגרעון. בהתחשב בכך שנתניהו דיבר ארוכות נגד העלאת יעד הגרעון, זה מפתיע.

עד שקולטים מה המטרה שלו: להמשיך להוריד את מסי החברות, להמשיך להוריד את מס ההכנסה ואת הביטוח הלאומי על המאיון העליון, ובקיצור להמשיך את המגמה של העשור האחרון, מאז הפך לשר האוצר: לבצע חלוקה מחדש של הרכוש בישראל ולהעביר כמה שיותר ממנו לידי 18 המשפחות.

בפועל, אם מקבלים את הנחת היסוד שרוב ההוצאות של הישראלי הממוצע – דיור, גן לילדים – הן הוצאות קיום שמיועדות לאפשר לו לעבוד, ולא מותרות, הרי שבישראל יש כ-400 אלף עניים שהממשלה לא רוצה לדבר עליהם. (אגב, אם אתם לא קוראים בקביעות את שאול אמסטרדמסקי, כדאי שתתחילו.) היכולת של צעירים – ולצורך העניין, גם בני 36 עד 55 הם "צעירים" – לקדם את עצמם לעשירונים השביעי ומעלה מצטמצמת במהירות. רוב האנשים עוד לא יודעים לפענח את הנתונים, אבל הם יודעים מה קורה להם: הם יודעים שלראשונה מזה שלושה דורות, הם עומדים לקבל פחות מהדור שקדם להם.

וזה לא מקרה. פעם אחת, אומר הפתגם הצה"לי, מקרה; פעמיים, צירוף מקרים; שלוש פעמים, פעולת אויב. בסוף השבוע נחשפה העובדה המדהימה – או, על כל פנים, היתה אמורה להיות מדהימה – שהאוצר פוגע במכוון בבריאותם של האזרחים. אף שמשרד האוצר טוען שההוצאה לנפש על בריאות עלתה ב-8.7%, בפועל חלה ירידה של 1.6% בהשוואה ל-1995. איך זה קרה? פשוט מאד, האוצר מסרב לעדכן את העלות של ימי אשפוז. זה לא אני אמרתי, זה בג"צ אמר – וזה אחרי הליך משפטי שנמשך עשור. לדברי קופות החולים, האוצר גרם להן להפסד של שני מיליארדי שקלים מאז 1995.

מה המשמעות של סירוב לעדכן את עלות יום האשפוז? פשוט. כשקופת החולים מפסידה כסף על כל יום אשפוז שלך, היא רוצה שתהיה בבית החולים כמה שפחות זמן. אין לה ברירה, אתה לא החולה היחיד. כלומר, חולים הלכו הביתה לפני שהיו צריכים ללכת. הוסיפו על זה את התפוסה המופרעת בבתי החולים בישראל, את העובדה שהאוכלוסיה גדלה כל שנה בכשני אחוזים אבל סל הבריאות גדל ב-1.2% בלבד, את העובדה שמזמן לא בנו פה בית חולים גדול, ותקבלו את התמונה המלאה של מה שרוצה האוצר לעשות: להעביר את עלות הטיפול הבריאותי מהמדינה לאזרחים. לעשירים זה לא משנה יותר מדי – הם ממילא משתמשים בשירותי רפואה פרטית. אבל הם היו מעדיפים לשלם פחות מסים, ואת זה נתניהו והאוצר שמחים לעשות עבורם. פעם מערכת הבריאות הישראלית היתה משהו שאפשר היה להתגאות בו; נתניהו וגרורותיו באוצר מושכים אותנו לעבר המצב בארצות הברית.

אז לא, נתניהו. אל תעלה את הגרעון. החזר את מס החברות למה שהיה קודם ל"רפורמות" שלך, העלה את המסים על החברים העשירים שלך, ונדבר אחר כך.

ממשיכים לענות: היום הוא יום ההזדהות עם קורבנות עינויים, והוועד נגד עינויים בישראל הוציא דו"ח על צורת עינויים בזויה במיוחד: איומים על בני משפחה.

השיטה הזו רווחת במיוחד במקומות שבהם לתושבים אין זכויות בסיסיות, כמו השטחים הכבושים, וכוחות הבטחון הישראלים השתמשו בהם בשיטתיות כנגד נחקרים קשוחים במיוחד. אחמד יאסין תיאר כיצד עונה בנו לנגד עיניו לאחר מעצרו ב-1988. ב-1990 הוטל עלי לשמור על ילד בן חמש שנעצר כדי להפעיל לחץ על אחיו, שהיה חשוד ברצח המזעזע של אמנון פומרנץ, להסגיר את עצמו. לעתים קרובות המעצרים הללו מלווים באיומים או ברמיזות על תקיפה מינית; מאוחר יותר קראתי (בכתבה מצוינת של גבי ניצן) כי כשלקחו אנשי השב"כ את הילד שעליו שמרתי, הם איימו על בני המשפחה שאם אחיו לא יסגיר את עצמו, הילד יישלח למחנה המעצר אנסאר, שם, אמרו השב"כניקים, הוא צפוי להיאנס. החשוד הסגיר את עצמו.

ב-2009, הודה השב"כ שהוא משתמש בשיטות של מעצר קרובי משפחה כדי להטיל אימה על נחקרים, והבטיח לבג"צ להפסיק. זה בסדר: הוא מכר שקרים כאלה גם למנחם בגין, שדרש להפסיק עינויים בחקירות. בפועל, על פי הדו"ח של הוועד נגד עינויים, בין השנים 2009-2011, בשבעה מקרים לפחות הופגש העצור עם בן משפחה שלו שכביכול נעצר גם הוא; ב-21 מקרים מתוך 54 תלונות, העידו הנחקרים כי במהלך החקירה, החוקרים איימו בפגיעה על בני משפחותיהם, אם לא יודו או ישתפו פעולה.

כשאנחנו דורשים צדק חברתי, אסור לנו לשכוח מה נעשה בשמנו ובכספי המסים שלנו כמה עשרות קילומטרים מכאן.

מד"א מתחרד: מד"א מינה לעצמו ועדת רבנים שתקבע לו נהלים, במיוחד בכל מה שקשור למגע בין נשים וגברים. בראש הוועדה, יעמוד החומץ בן חומצה, שמואל אליהו. הידיעה ב"הארץ" ציינה את העובדה שאליהו נחקר בעבר בחשד להסתה לגזענות ושהוא אחראי לנגע של ההטפה למניעת השכרת דירות ללא יהודים, מה שנכון. הוא גם אחד הרבנים שהעלון שלהם דיבר בשבח הקמת מחנות השמדה לעמלקים. אליהו משך תשומת לב גם בכך שסירב לגנות את פוגרומי "תג מחיר." זה בפני עצמו אומר דרשני: קשה להאמין שמד"א לא יכול היה למצוא לעצמו רב נגוע פחות.

אבל הבעיה האמיתית עם אליהו, ובמיוחד עם המינוי שלו לתפקיד במד"א, הוא העמדה החד משמעית שלו בנושא נשים. הוא גורס שאין להן כל מקום בחיים הציבוריים. העלון שלו, "מעייני הישועה," השחיר לפני מספר שנים תמונות של פניהן של נשים – ואף שזה בפני עצמו, למרבה הזוועה, לא היה מושך תשומת לב (חרד"לניקים, אחרי הכל), הנשים הללו לא היו באיזו פוזה מפתה; הן היו פעילות בכירות של הארגון, והתמונה היתה אמורה במקור לחלוק להן כבוד. ההחלטה עוררה סערה בציבור הדתי, ואליהו נשאר בעמדתו וסירב לסגת ממנה.

אם זה הרב שמד"א בוחר לעצמו, אז מתנדבות מד"א צריכות לחשוב שוב על הפעילות שלהן בארגון. ובהתחשב בכך שמד"א ממומן חלקית על ידי הציבור (אמנם בשיעור יחסית קטן, שמונה אחוזים בלבד), גם הציבור צריך לומר משהו.

הערה מנהלתית: היום התקבלה תרומה גדולה מאד לאחזקת הבלוג. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כשהמשחק מכור

פייסבוק יצאה להנפקה ציבורית ראשונה לפני כשלושה שבועות, בהערכת שווי מופרכת של כ-104 מיליארדי דולרים. מחיר המניה הראשוני היה 38 דולרים למניה, אבל הוא קרס במהירות מפתיעה. תוך זמן לא רב התברר מדוע: הבנקים הגדולים שקידמו את ההנפקה ידעו שהכנסותיה של פייסבוק טובות פחות מכפי שהיא טוענת. הם ידעו כי בכירים בפייסבוק רמזו להם על כך. הבנקים דיווחו על כך, בשיחות סגורות, ללקוחות המועדפים שלהם, והם לא נפלו בפח. יומיים לפני ההנפקה, משקיעים גדולים הכפילו את מספר מניות פייסבוק שבכוונתם למכור. במהלך מוזר עוד יותר, פחות משלושה ימים לפני ההנפקה, פייסבוק עצמה העלתה בשיעור של 25% את מספר המניות שהיא מתכוונת להנפיק – זאת לאחר שנטען שבהתחשב בקניות של הגופים הגדולים, משקיעים קטנים לא יוכלו לקנות את המניה. על פניו, פייסבוק עשתה כאן תרגיל מכוער במיוחד: הוסיפה עוד מניות כדי למשוך את הלקוחות הקטנים, תוך שהיא מקפידה לאותת למקורביה למכור, למכור, למכור. אחד הדירקטורים של פייסבוק, פטר תיל, מכר כ-50% ממניות פייסבוק שלו; גולדמן סאקס מכרה 50%; DST, משקיעה מוקדמת, מכרה כ-40%.

בפייסבוק טוענים עכשיו שההחלטה להגדיל את מספר המניות למכירה שלושה ימים לפני ההנפקה התבצעה ללא ידיעת המנכ"ל מארק צוקרברג או המספר שתיים שלו, שריל סנדברג. הם מנסים להפיל את התיק על סמנכ"ל הכספים, דיוויד אברסמן. אם אתם קונים את זה, יש לי גשר למכור לכם. החקירות כבר החלו, והוגשו התביעות. לא הייתי בונה על יותר מדי. כל הסיפור, כתבתי, היה נדחה על ידי מפיק סרטים קומוניסטי כפשטני מדי, מרקסיזם גס מדי. אבל הוא אמיתי.

[]

בתחילת השנה, מונה סקוט תומפסון למנכ"ל יאהו. כל החברות הכושלות אומללות בדרכן שלהן, וליאהו יש היסטוריה מעונה במיוחד שלא נכנס אליה. תומפסון נכנס ברעש לתפקידו, פיטר כ-2,000 עובדים – ריטואל כניסה שגרתי בקרב מנכ"לי יאהו – ונכנס לסכסוך משפטי מיותר לגמרי עם פייסבוק, שיורשו כעת מנסה לפתור. לפני כשלושה שבועות, התחוור שתומפסון שיקר ברזומה שלו וטען שיש לו תואר במדעי המחשב שאין לו.

תומפסון המשיך להסתבך. הוא טען שזו לא אשמתו, כי הוא פשוט לא קרא את הרזומה שחברת ההשמה שלו הכינה עבורו. הוא גם לא ראה, לדבריו, את קורות החיים שפורסמו באתר החברה בהסתמך על הרזומה הזה. כשנשאל מדוע לא תיקן עיתונאית שציינה את הפרט השקרי הזה בראיון, הוא השיב שזה לא מנומס לקטוע מראיינת. כשהדירקטוריון של יאהו התכנס כדי לדון בנושא, תומפסון הודיע לאחד החברים שהוא סובל מסרטן, ושלאחרונה עבר ניתוח כדי לטפל בו, אשר על כן הוא רוצה להפסיק את תפקידו. זה הפתיע את חברי הדירקטוריון, כי להם הוא סיפר שמדובר בניתוח פשוט, לא מסובך ולא חשוב.

אז, בתמורה לכל שירותו המצוין, הם שלחו אותו הביתה עם שבעה מיליוני דולרים.

[]

אילן בן דב, טייקון אביון, קנה לפני שלוש שנים את פרטנר באמצעות הלוואות ענק. בן דב לא מסוגל להחזיר את החובות שלו, אז הוא מעדיף לגלגל אותם על הציבור. השבוע הוא ניסה להגיע לעסקה מסובכת להחריד, שהקו התחתון שלה הוא שהוא יוותר על השליטה בפרטנר לטייקון אחר, לי קא שינג, תוך שהוא מקבל כל מיני בונוסים אבל בעלי אגרות החוב של סקיילקס – חברת העל של פרטנר – יאבדו בין 15% ל-30% מערך אגרות החוב שלהם. לשם שינוי, משרד האוצר מתחיל להתנער.

עכשיו, כפי שאומרת יפה הקריקטורה הזו, בן דב לא מפסיד כלום. מי שיפסיד יהיה הציבור. אגרות החוב של החברות השונות של בן דב נכללות בחבילות של פנסיות. התספורת של בן דב תבוא על חשבונכם. הזכויות לרעיון הזה, אגב, שמורות לבנימין נתניהו, שחשב שהדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרן פנסיה הוא שהיא תהמר בבורסה. שם, כפי שמעיד המקרה של פייסבוק, כל המידע נגיש לכולם והשקיפות היא הכלל; שם, כפי שמעיד המקרה של תומפסון, יעילות מקבלת את שכרה הראוי.

אשר לבן דב, לא צריך לדאוג לו. בשנת 2010 הוא חילק 1.22 מיליארדים מתוך 1.2 הרווחים של פרטנר כדיבידנד לבעלי המניות. כלומר, לעצמו. בסך הכל, על פי תביעה שהגיש משקיע נגד בן דב, גייסה פרטנר חוב של 2.2 מיליארדים ופיזרה דיבידנדים בשווי 3.5 מיליארדים. בן דב טען בתגובה שחברה לא חייבת להשתמש בכסף שלה כדי להחזיר חובות ושהיא יכולה לתת דיבידנדים גם כשהיא עמוק בבוץ. בהחלט יכול להיות שהחוק איתו.

חלוקת הדיבידנדים של בן דב לוותה, כמקובל, בפיטורי עובדים. גם תומפסון שלח הביתה 2,000 עובדים לפני שחגר את מצנח הזהב.

[]

הביטו-נא בטבלה הזו. לא, היא לא ערוכה טוב. התעלמו מהגרף, שימו לב למספרים: מס החברות בישראל בשנת 2003 עמד על 36%. שר האוצר נתניהו גילח ממנו שליש: ב-2011, הוא עמד על 24%. נתניהו אמר שלשום שאסור למסות את המעסיקים "יותר מדי." במקביל, הוא מתכוון להעלות את המע"מ ל-17%.

מס החברות בארה"ב, אגב, דיקטטורה קומוניסטית ידועה, עומד על 39.2%. יש שם גם מס ירושה ניכר. בישראל אין. העדר מס הירושה הזה הוא, למשל, מה שהביא לפה את תד אריסון, שהוריש לנו את שרי אריסון, שאחרי רווחים של מיליארד פיטרה 900 עובדים כ"התייעלות." זכרו את זה כשיגידו לכם שאם נעלה עליהם את המסים, האוליגרכים יברחו. לאן יברחו? לארה"ב? איך יברחו? תשובה ישאיר את החברות שלו מאחור? אריסון תוותר על הבנק?

[]

ואלה רק דוגמאות מהחודש האחרון. אם מישהו חושב שהקפיטליזם עובד לרווחת כולם, שמגרש המשחקים שווה, שיש לך סיכוי הוגן להצליח, שמה שהשוק צריך הוא פחות רגולציה, שהשוק מסוגל לאזן את עצמו, שהממשלה צריכה לזוז הצידה, שלנתניהו אכפת מהציבור שאיננו מבני המאיון העליון, או בקצרה שהאנשים הבזויים ביותר, מהסיבות הבזויות ביותר, איכשהו יפעלו לטובת הכלל – שיחשוב על זה שוב.

ועוד דבר אחד: מיכאל בן ארי נאם לאחרונה באוניברסיטת תל אביב. רוב מה שהוא אמר לא ראוי לציטוט. שווה, עם זאת, להתייחס לדקה 3:29. בן ארי אומר שם "פה זה לא שכונת התקווה. פה זה לא עמך, פה זה אנשים אינטליגנטיים." אני מתקשה לזכור מתי בפעם האחרונה נתפס כך דמגוג, כשהוא לועג לאנשים שהוא מסית.

הערה מנהלתית: אתמול (ד') יצאה מהדורת קינדל של אסופת מאמרים, Israeli Dissidents, שהיה לי הכבוד להמנות בין כותביה. הספר מכיל מאמרים של שלום בוגוסלבסקי, הילה בניוביץ', רחביה ברמן (שגם ערך), ליסה גולדמן, נעמה כרמי, עידן לנדו, ליהי רוטשילד, נועם רותם ונועם שיזף. אפשר לרכוש אותו כאן, במחיר שווה לכל נפש. מי שאין ברשותו מכשיר קינדל (אני ממליץ מאד, אם אתם קוראים הרבה אנגלית), יכול לקרוא את הספר באמצעות אפליקציות קינדל למכשירי אנדרואיד ולמחשבי PC.

(יוסי גורביץ)

תראו מי מפעיל תחנת כוח, ויאיר לפיד נתפס בשקר: שתי הערות על המצב

מישהו באמת מופתע? כתבתי אתמול (א') על האופן שבו עיכב האוצר את בניית תחנת הכוח הנוספת שחברת החשמל זקוקה לה, ועל ההודאה למחצה של בכיר באוצר בכך שהמשרד מייבש את חברת החשמל ומונע ממנה את מה שהיא זקוקה לו כדי לתפקד.

הבוקר (ב') פורסמה בכלכליסט (עמ' 3, למרבה הצער לא מצאתי את הכתבה באתר) ידיעה של ליאור גוטמן, ממנה עולה שהממשלה – שאישרה אתמול הכרזה על מצב חירום במשק החשמל – אישרה הפעלה של תחנות כוח פרטיות, שיונעו בגז ממאגר תמר ים תטיס שעד כה שימש כמעט רק את חברת החשמל. לגמרי במקרה, הן שייכות לשלושה אוליגרכים: צדיק בינו, יצחק "תשכחו מהחוב, זו חברה ציבורית" תשובה, ונוחי "קריסה טוטאלית" דנקנר. הממשלה גם אישרה רכישת חירום של סולר מבז"ן (בבעלות האחים עופר) ובז"א (בבעלות בינו). תעריף החשמל צפוי לעלות ב-2013 בהתאם לכמויות הסולר שיירכשו.

כלומר, האוצר מעכב את בנייתה של תחנת כוח שחברת החשמל זועקת שהיא זקוקה לה כבר שנים עד שנוצר מצב חירום – אותו הוא מנצל כדי לאפשר לאוליגרכים להפעיל תחנות כוח משלהם, תוך שימוש במאגר הגז של חברת החשמל. זה נראה כמו נסיון לדחוף את ההפרטה של חברת החשמל דרך החלון. אם מישהו היה אומר לי לפני כמה חודשים שזה מה שיקרה, הייתי אומר לו להפסיק לקרוא רומנים קומוניסטיים גרועים. אבל הנה זה מתרחש לנגד עינינו.

אנחנו כנראה נשלם יותר על החשמל שהאוליגרכים יספקו, כי להם אין עניין לספק לנו שירות, רק להגדיל את הרווחים שלהם. אם יהיו תקלות מסתוריות באספקת החשמל בקיץ, מה שיגרור עוד תשלום לאוליגרכים הללו, אל תתפלאו: אנרון כבר הוכיחה שלחברה הרבה יותר רווחי לייצר משבר חשמל מאשר סתם לספק חשמל. המצב גרוע במיוחד לאור העובדה שדנקנר ותשובה הוכיחו את עצמם כאנשי עסקים בינוניים בלבד, שפועלים על פי העקרון שאם הם מרוויחים, הם שומרים את הרווחים – אבל אם הם מפסידים, הם מגלגלים את ההפסד אל הציבור. אנחנו נפסיד בכל מקרה.

השקרן הטיפש: יאיר לפיד פרסם אתמול סטטוס מנותק במיוחד, שבו קשקש משהו על כך ש"צעירים יצאו לרחובות צעקו 'איפה הכסף'" (לא שמעתי קריאה כזו ולא מכיר מישהו ששמע כזו), ושהוא עצמו "לא הלך לכיכר כדי שהם לא ירגישו שאני מנצל את המחאה למטרות פוליטיות." ספק אם יש משפט ציני מזה, שבו זמנית מנצל את המחאה, מייחס לה מניעים לא-לה, וגם מתמם שהוא לא עושה שום דבר כזה.

מילא הציניות. הבעיה האמיתית היא, כפי שחשף שפרסם הבלוג "בורג אחד רופף" (בעקבות הודעה של אחת הפעילות), שלפיד שיקר. הוא פנה למארגני ההפגנה בחיפה בבקשה לנאום שם, הם ערכו הצבעה בנושא בקרב הפעילים, והתשובה היתה "לא" רועם. כלומר, בפעם הראשונה שבה לפיד ניסה לנאום בכינוס מרכזי של המחאה החברתית, הוא נבעט, ובצדק. כזכור, ימים ספורים קודם לכן, לפני קהל אמריקאי, הוא התייחס בשחצנות ובבוז למוחים. הוא הגדיר אותם כצעירים נוגעים ללב, אבל קומוניסטים שעברו את גיל 17 וככאלה מטומטמים. את הבעיטה הוא הרוויח ביושר.

ואת הבעיטה הזו הוא ניסה לטשטש באמצעות הסטטוס על "כדי שלא ירגישו." הוא כנראה חשב שאף אחד לא יתפוס את השקר שלו. השקר החזיק בערך יום. הוא עדיין חושב שאפשר להסתיר את האמת, לפחות ממעריציו הנבערים: משתמשים שפרסמו את המידע הזה על הדף של לפיד מצאו שהפוסטים שלהם נמחקו והגישה שלהם לעמוד נחסמה. לפיד כלכך רגיל למעמד של איש תקשורת בכיר, שמה שהוא לא אומר לא קיים, שהוא חושב שהוא יכול לייבא אותו גם לרשת. ספק אם יש דבר המבהיר את חוסר ההבנה של לפיד בתקשורת החדשה, כמו גם את הזלזול שלו בציבור הישראלי.

אבל מה שמדאיג הוא הבחירה האוטומטית בשקר. לפיד יכול היה, אחרי הדחייה שקיבל מפעילי חיפה, פשוט לא לכתוב על הנושא; הוא יכול היה להשתמש בדחייה הזו כדי לתקוף את הפעילים ולטעון שהיא מוכיחה את טענותיו על קומוניסטים מסוממים ששרים קומבאיה ולא מוכנים לקבל פוליטיקאי רציני כמוהו; הוא יכול היה לכתוב שהוא מבין את הכעס שלהם, אבל שהם טועים, ולהסביר למה; הוא בחר לשקר.

אז הנה, יאיר, יש פלטפורמה שבה חושפים את השקרים שלך ושעליה אין לך שום שליטה. ברוך הבא למציאות התקשורתית המודרנית. אודה לכל מי שיכול לקדם את הפוסט הזה לאלה מחבריו שעדיין שוגים לראות בלפיד ג'וניור, חומץ מקולקל בן חומץ, תקווה ל"פוליטיקה חדשה."

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: לקראת קריסה

לפני חמשה חודשים בדיוק פרסמתי כאן את הפוסט הזה. תמציתו: כספי הפנסיה של החוסכים בקופות הפנסיוניות הגדולות מונחים על קרן הצבי, מכיון שהציפיה להחזר פנסיוני מהן בגיל הפרישה מבוססת על הנחה של צמיחה כלכלית מתמדת, שבה דורות של צעירים נמרצים ויעילים יממנו בעבודתם ציבור הולך וגדל של גמלאים – מה שככל הנראה לא עומד להתרחש.

בתחילת השבוע התפרסמה בדר-מרקר כתבה של מירב ארלוזורוב, שכותרתה "מהפכה בביטוח הלאומי". לפי הנאמר בכתבה, "ועדה לבחינת האיתנות הפיננסית של הביטוח הלאומי תמליץ כי החלטות הממשלה והכנסת ייבחנו לפי השפעתן על האיזון התקציבי של המוסד" כשמטרת הצעד היא "למנוע את כניסתו של הביטוח הלאומי לגירעון בתוך 25-40 שנה".

מן הכתבה עולה שהאוצר בעצם "לווה" משך שנים מיליארדים מקופת הביטוח הלאומי; הסכום המדהים של 180 מיליארד שקלים שהמדינה אמורה לתת לביטוח הלאומי הוא בעצם החזר של ההלוואה הזו. אבל לא זה עיקר העניין.

השאלה העיקרית היא: מדוע הביטוח הלאומי עתיד לקרוס? בדיוק מהסיבה שקרנות הפנסיה הגדולות במתכונתן הנוכחית עתידות לקרוס, אם לא יוקטן משמעותית "יחס התלות" שבין עובדים לגמלאים, קרי היחס בין מספר העובדים למספר הגמלאים. לפי הערכת המוסד לביטוח לאומי שמצטטת ארלוזורוב צפוי יחס התלות הזה, שהיה 1 ל-5.7 בשנת 1980, ליחס של 1 ל-3 בשנת 2050 (הנתון המשמעותי הוא לא חלוקת הגילאים, אלא היחס בין עובדים לגמלאים, כי העובדה ששיעור ההשתתפות בכוח העבודה במדינת ישראל נמוך למדי מאזנת את השפעת הפריון; במלים אחרות: יש לנו הרבה אנשים צעירים, אבל הם אינם עובדים ואינם תומכים בגמלאים).

מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב? להגדיל את מספר העובדים, על ידי העלאת גיל הפרישה ושילוב אוכלוסיות רבות יותר בעבודה. אך גם אז הגמלאות עתידות לרדת, כי עם הדלדלות מקורות האנרגיה הזמינים לכלכלה התפוקה הממוצעת לעובד עתידה לקטון, ככל הנראה.

אז החדשות הטובות הן, שיש מי שמודע לבעיה בחלונות הגבוהים, ומסב אליה את תשומת לב מקבלי ההחלטות במדינת ישראל. החדשות הרעות הן שמקבלי ההחלטות הם אותם מקבלי ההחלטות המוכרים לנו, שלא עושים כלום במקרה הטוב, מזגזגים במקרה הרווח ושולפים פתרונות פופוליסטיים ולאומניים במקרה הרע (וזה עוד לפני שהזכרנו את "חוק ההסדרים").

אז מה נותר לנו לעשות? לסמוך על עצמנו בעיקר, ולהכין רשתות בטחון חברתיות שירפדו מעט את הנחיתה הכואבת עם המשך קריסתה של מדינת ישראל. אל תבנו על קצבאות הזקנה.

(דן תמיר)

כשראש הממשלה משקר לך בפרצוף

זה היה בוקר רע לבנימין נתניהו. ימים ספורים אחרי שדו"ח של בנק ישראל קיבע במסמרות ברזל את מה שכבר הרגשנו כולנו – שמדיניותו של נתניהו היא האחראית להרחבת הפערים החברתיים ולחלוקה מחדש של ההון כך שיזרום יותר אל המאיון העליון – הוא קם בבוקר לביקורות שליליות מכל הכיוונים על העלאת מחירי הדלק. ואם זה לא היה מספיק, אז הישג שהוא וסנצ'ו פנשה שלו במשרד האוצר נופפו בו שוב ושוב בשבועות האחרונים, הירידה לכאורה במספר המובטלים, קרס בקול רעם: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הודתה הבוקר בשפל רוח שהחישובים שלה היו מוטעים – מי היה מעלה על הדעת שהמנעות מדגימת ישובים מוכי אבטלה תשפיע על חישוב שיעור האבטלה? – ושבפועל יש בישראל כ-20% מובטלים יותר ממה שנתניהו ושטייניץ מכרו לנו.

אופס.

על כן, מיהר נתניהו לעשות מה שהוא יודע לעשות טוב מכל אדם אחר: לנפנף בסדין אדום, כדי להטעות את הצופה. כן, הוא אמר לנו, אתם משלמים יותר מסים, אבל המסים האלה מממנים את כיפת ברזל. הוא אמר את זה פעמיים.

עכשיו, התגובה האינסטינקטיבית שלי היתה שאם נתניהו דווקא רוצה להעלות מסים, אני לגמרי בעד, אבל שיעלה את המסים הישירים ולא את העקיפים: שיחזיר את מסי החברות ואת מס ההכנסה על המאיון העליון למה שהם היו לפני ה"רפורמה" שלו מלפני עשור. וכתגובה אינסטינקטיבית, היא היתה נכונה. אבל היא נפלה קורבן לסדין המתנופף של נתניהו. זה בכלל לא הדיון.

המסים של תושבי מדינת ישראל כמעט ולא מממנים את כיפת ברזל. היא ממומנת בעיקרה על ידי הממשל האמריקאי, שהשקיע 205 מיליונים בשנה הקודמת בארבע סוללות כיפת ברזל. בימים האחרונים הודיע הפנטגון שהוא פונה לקונגרס להקצות עוד כספים לשם כך, בעקבות הצלחתה של המערכת בסיבוב האחרון מול עזה. הידיעה לא נקבה בסכומים, אבל מקורות אמרו לפוקס ניוז שמדובר בכחצי מיליארד דולרים – עשר סוללות במחיר כ-50 מיליונים כל אחת. הסכום הזה נפרד מהתמיכה הצבאית הרגילה של ארה"ב בישראל, בשווי כשלושה מיליארדי דולרים כל שנה. המימון של האמריקאים כל כך מרכזי, שכשצה"ל ניסה לאחרונה לעשות את אחד התרגילים הקבועים שלו מדי עונת תקציב – רוצים לקצץ בתקציב שלנו? תמותו – והודיע שלמרבה הצער, הוא נאלץ לתעדף את הפנסיה של אנשיו בגיל 42 על פני רכישות סוללות כיפת ברזל, הוא אמר ש"הכסף האמריקאי לא עונה על כל הדרישה." בכירים בפנטגון הבהירו אז לצה"ל שאת התרגילים שלו בלוחמה פסיכולוגית, מוטב שיגביל לציבור הישראלי ושלא יגרור אותם לסכסוך.

עכשיו משתמש נתניהו באותה לוחמה פסיכולוגית של צה"ל: המסים גבוהים? הם בשביל כיפת ברזל. הוא סומך על האילוף של הציבור הישראלי, שעצם הנפנוף בפרת הבטחון הקדושה יגרום לו להסתדר בשלשות, להצדיע, ולשלם בחרי אף עוד מסים, לקבל משכורת נמוכה יותר מהמקובל במדינות ה-OECD ולשלם מחירים גבוהים יותר מהמקובל שם. האילוף, משוכנע נתניהו, מספיק טוב כדי שאף אחד לא ינסה לברר את הנתונים האמיתיים. בקצרה, הוא חושב שאנחנו מטומטמים.

נתניהו הוא קריקטורה קומוניסטית ישנה שקמה לתחיה: הוא מנפנף בתירוצים בטחוניים כדי להסתיר את העובדה שהוא מעביר את כספי האזרחים אל המאיון העליון. זכרו את התרגיל המהיר הזה, בפעם הבאה שנתניהו ינסה למכור לכם משהו.

הגיע הזמן להפסיק את הבדיחה הזו על חשבוננו; היא יקרה מדי. יוצאים לרחובות, ומפילים את תשלובת נתניהו-תשובה-דנקנר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים תמכו מספר קוראים בבלוג באמצעות קרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות להם ולאחל להם שיזכו לראות במהרה בימינו את נתניהו מחפש ג'וב חדש – אולי כשר אוצר באיטליה. במחשבה שניה, האיטלקים סבלו מספיק.

(יוסי גורביץ)

התנערות

התושבים מתחילים להרגיש את עליית מחירי החשמל: עקב תלונות רבות שהושמעו לאחרונה, מזכירה חברת החשמל שהיא העלתה את התעריפים שלה ב-15% לאחרונה, ושעקב מזג האוויר החורפי ביחס, היתה עליה של 23% בצריכה. עליה של כמעט רבע בצריכה, כשמוסיפים לה 15%, מצטברת ומורגשת היטב.

העליה הזו, כמו כמעט כל פעולה כלכלית, איננה מקרה. חלק ניכר מהעליה במחיר החשמל נובע מהמס הגבוה על סולר. האוצר לא מוכן לוותר על המס, כמו שהוא לא מוכן לוותר על העלאת מחירי הדלק. האוצר יכול היה להודיע שהוא מוותר לחברת החשמל על המס על הסולר, ולו כדי שלא לגרור עליית מחירים כללית במשק – עלות החשמל מגולמת במחירו של כמעט כל מוצר. הוא לא עשה את זה. האוצר לא כאן כדי לדאוג לאזרחים, הם לא מעניינים אותו. הוא כאן כדי לדאוג לחיה המיתולוגית "המשק" ולכוהניה, הטייקונים. האזרחים פשוט יצטרכו לבלוע ולשתוק, כרגיל.

או שלא. ביוון, תכנית הצנע לוותה במהומות קשות. באיטליה, השרה שהודיעה על תכניות הצנע בכתה בשידור חי. כאן הן מועברות בהחלטות פקידים, בלי דיון ציבורי – ומה שגרוע מכך, בלי תגובה ציבורית.

האוצר מגרזן את חברת הדואר, שמספקת שירות גרוע יותר ויותר לתושבים, ולאחרונה הודיע שהוא לא יסתפק בתכנית ההתייעלות שלה, וידרוש אחת נוקבת יותר. במכס, למדתי אתמול, עוד לא שמעו על ההבטחה הגדולה של נתניהו לפטור ממס חבילות בשווי פחות מאלף ש"ח, והם בזזו ממני 108 ש"ח על חבילה בשווי כולל של 150 דולרים. התייעלות, כזכור, פירושה יותר רווח לבעלי החברה ופחות שירות לצרכנים שלה, קרי הציבור. הבוקר למדנו לדעת שיוזמה ממשלתית שמטרתה היתה לסייע לעובדים על ידי סבסוד צהרונים תשמש, כרגיל, את אוכלוסיית הבטלנים מאונס של המגזר החרדי. ושוב: לא החרדים אשמים כאן. האשמים הם העסקנים שלהם, שנוח להם שהם כבולים לראשי הישיבות – ואשמים הפוליטיקאים המשתפים פעולה עם העסקה האפלה הזו.

ואנחנו שותקים. שנים של סירוס לימודי האזרחות לימדו אותנו שפעולה אזרחית משמעה להצביע פעם בארבע שנים ואחר כך לתלוש את השערות כשאתה רואה מה עשו עם הקול שלך. זה לא המצב: פעילות אזרחית וציבורית היא פעילות שמתבצעת כל ימות השנה, כל אחד לפי יכולתו. פוליטיקה איננה דבר מגונה; היא הכלי שבו אנחנו מעצבים את החיים הציבוריים שלנו. אבל אנחנו הורגלנו לשתוק.

הורגלנו? חלק אחד של הציבור הורגל. לציבור החרדי והדתי-לאומני תמיד היו כללים אחרים. אצלם, אין שום בעיה לארגן הפגנות תוך זמן קצר, ואם הן אלימות או מפירות סדר – לא נורא. לא רק שלא נורא, זה אפילו טוב: סיפורי קרבות מושכים אקטיביסטים.

השמאל, מצד שני, התרגל להפגנות שקטות ומנומסות. שרים התקווה בסוף, או לא, ומתפזרים. המשטר מזמן לא סופר את ההפגנות האלה. אפילו הפגנת ה-400 אלף המיתולוגית (ולא סביר, פיזית, שהיו שם יותר מ-200,000 איש) אחרי טבח סברה ושתילה לא הזיזה את הממשלה: רק איומו של הנשיא נבון להתפטר ולחץ כבד של האופוזיציה הביא להקמת ועדת החקירה. השמאל יצא לרחובות בהמוניו, בדרך כלל לצלילי מוזיקה ישראלית קלאסית, ובדרך כלל לא השיג שום דבר.

עכשיו, להפגנות יש ערך חיובי: הן מאפשרות לאלפי אנשים שחושבים לבד לגלות שהם לא. שלמרות ההשתוללות של הימין היהודי בכלי התקשורת, במיוחד ברשת, יש עדיין הרבה מאד אנשים שלא התחברו לכהנא הקטן שלהם. זה חשוב, וגם הסולידריות חשובה. אבל הפגנות, בפני עצמן, לא ישנו את המדיניות של ממשלות ישראל.

איך משנים? איך מערערים? רק על ידי שידור דרישות תקיפות מהרחוב אל המערכת הפוליטית. בלי נימוס ובלי סנטימנטים. השמאל הישראלי צריך להתחיל לחקות את הימין. המערכת המשומנת של הימין הצליחה להוציא לרחובות ב-2005 פעם אחר פעם 100,000 איש. וכשזה לא עזר, הם החלו לשבש את סדרי החיים בישראל. הם אמרו, בצדק מבחינתם, שאם לך לא אכפת שזורקים אותם מהבית, להם לא אכפת שאתה תאחר לעבודה או בחזרה הביתה. הם לא היססו להפעיל אלימות כלפי כוחות הבטחון – ואחרי עמונה, לא היה עוד פינוי מאחז רציני. חלק ניכר מהנסיונות למנוע את פינוי מגרון נובע מהחשש של חזרה על האלימות בעמונה, ומהחשש שהפעם זה יתדרדר עוד יותר.

אז לא, בלי אלימות. בלי השטיקים של המתנחלים: בלי מסמרים ושמן על הכבישים, בלי מטעני דמה, בלי נסיון להצית רכבים על הכביש, בלי נסיון הפיגוע של פיצוץ צובר הגז. אלימות משחיתה את הנוקט בה ומספקת את התירוץ שהמחזיקים במונופול על אלימות רוצים כל כך.

אבל כן, לשבש את החיים – במיוחד של השרים והטייקונים. לחסום את הכבישים שמובילים למשרד האוצר. למצוא את הדרך למנוע ממנו חשמל. לסרב המונית להתגייס, עד שצה"ל לא יאולץ לקצץ את התקציב שלו וישלח את תא"ל חליווה הביתה. לחסום את הכניסה למשרדי בנק הפועלים. למנוע מהעובדים של תאגידי דנקנר להגיע לעבודה. לחסום את משאיות המוצרים שלהם. להתיישב בכניסה של החניה של שרי אריסון ולסרב לזוז. להביא את המאבק אליהם הביתה, שיהיה אישי, שיהיה לוחץ, שיהיה מפחיד. אם חלק מהם יברחו מהארץ, מה טוב. להכריז על שביתות פראיות, לא חוקיות, ולהתעלם מבתי המשפט.

זו נקודה קריטית: השמאל כל כך התאהב במערכת המשפט עד שהוא לא שם לב לשני דברים עיקריים: קודם כל, שמערכת המשפט היא תמיד כלי של המשטר, כלי שמיועד לשמירת הסדר הרבה לפני שהוא מיועד לעשיית צדק, ושהשאלה מהו "סדר" נקבעת על ידי המשטר; ושנית, שבמאבק בין מערכת המשפט הישראלית ובין הימין (במיוחד הימין הדתי), ניצלה מערכת המשפט את התמיכה האוטומטית של השמאל ואז נתנה שורה של פסיקות ימניות להפליא, שהכשירו את הכיבוש. כשאתה קהל בית, לא סופרים אותך. השמאל התרגל לדבר על השביל המואר ביער החשוך שהורכב מכמה פסקי דין נאורים, והתעלם מהיער – אלפי פסיקות שחיזקו את הכיבוש ושדחו תביעה לזכויות חברתיות. הזכות לגור מתחת לגשר, אמר לנו בית המשפט הליברלי, שמורה לעני וגם לעשיר. אין כאן בעיה.

יצאנו לרחובות בקיץ האחרון. היינו כמה מאות אלפים. זה הפחיד את נתניהו לכמה שעות, לא יותר. זה הפחיד את הטייקונים, ואז הם גילו שאף אחד אפילו לא שבר חלון, נרגעו, וחזרו לדפוק אותנו. השיטה המשיכה ביתר שאת, אפילו הגבירה תאוצה. אז צריך לשבור את הכלים. צריך, אם להעלות באוב את גולדה, לא להיות נחמדים.

כי לא יכול להיות שבגלל 8,000 איש בגוש קטיף, המדינה תשותק במשך חודשים, אבל כשלעשרות אלפי אנשים אין קורת גג ומיליונים לא מסוגלים לגמור את החודש, כשלכמעט אף אחד אין בטחון תעסוקתי וכשחיפוש עבודה אחרי גיל ארבעים הוא משימה כמעט בלתי אפשרית, כשיוקר המחיה מטפס לגבהים מסחררים וכשבפועל רמת החיים של רוב האוכלוסיה – מבחינת כוח הקניה שלה – ירדה במשהו כמו 20% בחמש השנים האחרונות, הכל יתנהל על מי מנוחות. זה לא יכול להיות.

כשהכבישים ייסתמו וספינות לא ייפרקו בנמלים, כשהממשלה לא תדע באיזו שביתה לטפל קודם, כשהיא תאולץ להזכר שהלגיטימיות שלה נובעת מהתפיסה שהיא עובדת בשבילנו ולא בשביל הטייקונים, ושאם היא עובדת עבורם היא בלתי לגיטימית לא משנה מה אומר החוק, אז היא תצטרך לשאת ולתת איתנו, ואז – רצוי אחרי בחירות – נקבע אמנה חברתית חדשה.

ואחד הסעיפים הראשונים שלה יהיה שכל מי שנעצר בשל פעולות המהפכה החברתית יזכה לחנינה רטרואקטיבית. בית המשפט העליון כבר אישר לפני כשבועיים חוק כזה בדיוק, רק שהוא הופנה למשתתפי ההפיכה הכתומה. הנשיאה היוצאת דורית בייניש התייחסה בהחלטתה לכך ש"אין ספק כי ברקע הפרות החוק עמדו נסיבות יוצאות דופן. עוצמותיו של האירוע היו חריגות בהיקפן ובמשמעותן, עוררו מחלוקות חריפות בקרב הציבור בישראל ויצרו קרע בין חלקים שונים בחברה."

הנה, יש תקדים. הגיע הזמן להתנערות קולקטיבית.

(יוסי גורביץ)

געגועי לפריצקי

נתקלתי השבוע, באירוע הרמת כוסית לקמפיין לראשות מרצ של זהבה גלאון – מועמדת ראויה, אבל זה יהיה פוסט אחר – ביוסי פריצקי. הרבה זמן לא חשבתי עליו, אבל עכשיו נראה שיש טעם להזכיר שוב את הסיפור.

פריצקי היה חבר בכיר בסיעת שינוי, שהפך בממשלת שרון השניה לשר התשתיות. בתוקף תפקידו, הוא התנגד להסכם הגז המצרי, בין חברת EMG שבבעלותו החלקית (21%) של האוליגרך יוסי מימן ובין ממשלת מצרים. פריצקי העדיף עסקת גז עם חברה בריטית-פלסטינית.

מימן לא מיהר לוותר על העסקה הרווחית מאד. השר מתנגד? שרים אפשר להזיז. הוא הפעיל את אחד משכיריו, שבתי שביט – הוא עשוי להיות מוכר לכם כראש המוסד לשעבר – והלז הפעיל חוקר פרטי, שמצא קלטת שגמרה את הקריירה של פריצקי. הקלטת נשמע פריצקי משוחח עם חוקר פרטי אחר, קודם לבחירות, ואומר לו ש"בטוח שיש לכלוך" על חברו למפלגה, אברהם פורז. זה היה לא-קולגיאלי מצידו של פריצקי, ללא ספק, אבל זה לא היה פלילי. פריצקי אולץ להתפטר מתפקידו, וב-2005 נחתם הסכם הגז המצרי. שנה לאחר מכן, בטרם החל הגז לזרום, מימן כבר מימש כמה מאות מיליוני דולרים. טוב להיות אוליגרך. גם שביט לא יצא בלי כלום: עסקת הגז המצרית הכניסה לו 11 מיליוני דולרים. יש להניח שהוא לא קיבל אותם בשל יכולותיו כנושא ונותן.

פריצקי (משמאל) השבוע

בימי ממשלת אולמרט, הוחלט לנסות שוב לפנות לערוץ הגז הבריטי-פלסטיני, בביצוע החברה הבריטית BG. לפתע, צץ הנביא הידוע בוגי "משה" יעלון, וטען שעסקת הגז הזו תקדם טרור, לא פחות. יתר על כן, הוא טען שישראל לא יוצאת למבצע קרקעי רחב בעזה מ"שיקולים מסחריים." יעלון, שקשה לחשוד בו שלא ידע על "גשמי קיץ" ומבצעים רחבים אחרים של צה"ל ברצועה, כנראה סמך על זכרונו הקצר של הציבור. עסקת הגז הבריטית-פלסטינית נדחתה, ככל הנראה סופית.

ההמשך ידוע. מימן, לטענת ממשלת מצרים, יצר קשר מושחת – ככל הנראה באמצעות שביט – עם הרודן המודח מובארק ועם בניו, והצליח לארגן לעצמו דיל נאה. ממשלת מצרים דורשת תוספת תשלום של 780 מיליונים עבור הגז שכבר העבירה. גז, אגב, אין; חולית טרור מסתורית – אולי אותה חוליה שביצעה את הפיגועים סמוך לאילת, שצה"ל העדיף לייחס לעזתים – מפוצצת את הצינור שוב ושוב.

בקיצור, העסקה הנהדרת של מימן, שתואר כגאון עסקי כשעשה אותה, דפקה אותנו עד העצם. מחירי החשמל של כולנו כבר עלו בגללה. מימן כבר גזר את הקופון שלו – ואותו, יש להניח, מחירי החשמל לא מטרידים יותר מדי. פרשת פריצקי הדגימה לנו, לראשונה, את כוחם הבוטה של אוליגרכים בישראל; אבל ב-2004 לא ידענו מה לעשות עם המידע הזה. לא ידענו, למשל, לדרוש שהממשלה תתחייב שלא לחתום על עסקאות מול אוליגרך שהפעיל את כוחו כדי להדיח נבחר ציבור, לדרוש מהממשלה לא לאפשר מצב של "הרצחת וגם ירשת." לא ידענו לדרוש שעסקאות כאלה, שמשפיעות על כל הציבור, ייערכו באופן שקוף. מותר גם לתהות מה היה קורה אם אכן לממשלה הפלסטינית היה מקור הכנסה עצמאי מתרומות ומהמכס שישראל מעבירה או לא מעבירה כרצונה.

אבל זה יקום אלטרנטיבי. מימן דאג לכך שזה לא יקרה. לזכור, לפעם הבאה שמישהו ינסה לומר לנו שהאוליגרכים דואגים לאינטרס הכללי ושאם רק ניתן למי שכבר כך יש לו יותר מדי עוד קצת, העושר יזרזף אלינו איכשהו. משהו מזרזף מכיוונם, בהחלט. לא הייתי מכנה אותו עושר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)