ציד האדם החל: אנשי יחידת עוז וקלגסים אחרים החלו לעצור לקראת גירוש פליטים מדרום סודאן, ועשרות מהם נעצרו בשתי היממות האחרות. חטאם של הפליטים הוא העובדה שהם אינם יהודים; אילו השתייכו לבני העם הנבחר, הם לא היו מגורשים גם היו מגיעים במיליונים. הקלגסים עצרו חלק מהמיועדים לגירוש בבנקים, כשבאו לפדות את צ'קי המשכורת שלהם.

בג"צ, כמקובל בנושאים שמוגדרים על ידי הממשלה כענייני בטחון לאומי, יישר קו עם הממשלה ואישר את הגירוש לדרום סודאן ביום חמישי. בחלקים של סודאן מתרחשת מלחמה. משרד החוץ ומשרד הפנים טענו בפני בית המשפט שבטוח שם. כנראה שהם לא עדכנו את בית המשפט על כך שה-CIA מעריך שבדרום סודאן צפוי להתרחש רצח עם. בהחלט יתכן שה-CIA טועה – ההיסטוריה שלו רצופה יותר שגיאות מזו של אמ"ן – אבל צריך לתהות אם 1,500 הדרום-סודאנים הנמצאים בארץ הם סכנה גדולה כל כך, שצריך לבחון את השאלה הזו על גבם.

המעצר של פליטי דרום סודאן מתרחש למרות שביום חמישי, אלי ישי העניק להם ברוב חסדו ארכה של שבוע. המעצרים התחילו אתמול. ישי מנסה כעת לטעון שהוא עוצר רק את מי שעוד לא הגיע למשרד הפנים כדי להודיע שהוא מוכן לעזוב. כמה אנשים היו, לדעתכם, מסוגלים להגיע למשרד הפנים בין צהרי יום חמישי ובוקר יום ראשון?

במקביל, אמר היום נציג המשטרה שבניגוד לכל ההסתה הממלכתית ששופכים עלינו נציגי הממשלה, האחים היהודים והתקשורת, הפשיעה בדרום תל אביב "נסבלת ונמוכה." בפעם הבאה שגזענים מדרום תל אביב יחזרו על המנטרות הקבועות של "קבוצות שיכורים ברחובות" ו"אנחנו מפחדים לצאת מהבית", שאלו את עצמכם האם יש להתייחס לכך כתיאור מציאות אובייקטיבי, או כתיאור תפיסה של מציאות, והאם התיאורים החוזרים על עצמם קשורים לכך שיש אנשי ממסד שחיים משיווק הסיסמאות האלה.

משטרה פוליטית: המשטרה זימנה לחקירה שורה של פעילים חברתיים. סליחה, לא לחקירה – "לסור למשטרה." הפעיל היחיד שניסה לברר מה רוצים ממנו, תומר חג'ג', שמע מהשוטרים שהם רוצים לדעת מה הוא מתכנן לקיץ.

זה לא סוג של פעילות שמשטרה במדינה דמוקרטית אמורה לעשות. תפקידה של המשטרה הוא לתפוס פושעים, לשמור על הסדר, ולהגן על זכויות האזרחים. ביניהן, חשוב לציין, הזכות למחאה בלתי אלימה כנגד המשטר. "שיחות" כאלה הן סוג של הטלת אימה, ויש להן היסטוריה ארוכה במשטרת ישראל. בשנות החמישים והשישים הן נועדו לדכא את האוכלוסיה הפלסטינית של ישראל; בשנות השבעים הן הופעלו נגד הפעילים החברתיים של הפנתרים השחורים; בשנות האלפיים גם נגד מפגיני ימין כנגד ממשלת אולמרט.

כשנחשפה, לפני כמה שבועות, שיחת איום טלפונית משוטר בירושלים לפעילות חברתיות שם, המפכ"ל הודיע שהנושא ייבדק. עד כמה לוקחים במשטרה ברצינות את הנושא אפשר להבין מגל הזימונים האחרון.

ואם המשטרה רוצה לדעת מה אתם מתכננים לקיץ הקרוב, לא כדאי שתעזרו לה?

עושי רצון אדוניהם: המשנה ליועץ המשפטי לממשלה פטר את הפולשים לגבעת האולפנה מהצורך לקבל אישורי בניה לקראווילות המיועדות להם. הנימוק הוא "צורך צבאי דחוף ומיידי," שאם לא יטופל יקום "חשש לסדר הציבורי והבטחון באזור."

כלומר, הפרקליטות מגדירה את ההתמודדות עם המתנחלים ואת ההתפרעויות הצפויות שלהם עם פינוי השטח הגזול כ"צורך צבאי." מן המקום, על כן, לשאול מדוע הפרקליטות לא נוקטת בצעדים נדרשים אחרים כנגד איום צבאי – למשל, פירוקם של האנשים הנחשבים כמסוכנים מנשקם; למשל, הטלת עוצר על ההתנחלויות; למשל, מעצר מנהלי רחב היקף כנגד ראשי נחש.

התשובה, כמובן, היא שלא מפעילים אמצעים כאלה כנגד יהודים, גם אם הם מתחילים להיחשב כאיום צבאי. אלה אמצעים שמופעלים רק כנגד פלסטינים, קרי השכנים שלהם, שחיים באותו "אזור" עצמו, שבו קיים כעת חשש חדש "לסדר הציבורי ולבטחון." מאליו עולה החשד שהפרקליטות לא באמת מאמינה לעצמה; שהיא לא באמת חוששת מסכנה לבטחון האזור. בסכנות אחרות לבטחון האזור היא, איך לומר, לא מטפלת על ידי הסרת הצורך באישורי בניה. מותר – צריך, למעשה – לחשוד שהמילים הגבוהות האלה הן עוד אמצעי להכשרת בניה בשטחים.

עכשיו, כפי שציין בפני משפטן, כדי לבנות בבית אל, יש צורך באישור של היועץ המשפטי לממשלה, כי בית אל בנויה כולה על אדמות פלסטיניות שהופקעו, ואחרי בג"צ בית אל בכלל לא בטוח שמותר לבנות מבנים פרטיים על אדמות שנתפסו לצרכים צבאיים. והנה, פתאום, צץ לנו "צורך צבאי דחוף ומיידי."

מצד שני, בהתחשב בשינויי העמדה של הפרקליטות – היא הסכימה מלכתחילה שהבניה בגבעת האולפנה בלתי חוקית, ואז, אחרי לחץ פוליטי, ניסתה לחזור לבית המשפט בבקשה שישנה את פסק הדין שכבר קיבל, בהסתמך בין השאר על עמדתה (!) – בכלל לא בטוח שהיא לא תשנה את עמדתה שוב. יש שמועות על חוות דעת שכתב היועץ המשפטי לממשלה בנושא, שמשום מה לא פורסמה – אולי משום שהיא סותרת את עמדת ראש הממשלה.

עכשיו, עמדה משפטית לא אמורה להיות נתונה למשא ומתן. משהו חוקי, או שהוא לא חוקי. הוא מותר, או מותר בתנאים מסוימים, או אסור. לא היינו מקבלים כאלה שינויים ממהנדס: ממנו היינו מצפים שיעמוד על כך שאם יש סכנה בבניית מבנה, אז יש סכנה, ולא משנה אם זה למורת רוחו של הטייקון שמשלם את משכורתו. כך צריך להיות גם לגבי הפרקליטות. פקידות שמתיימרת להיות מקצועית, ואז מתנהגת כמו שבשבת לפי הרוח שמגיעה מלשכת ראש הממשלה, מאבדת את עולמה.

הרבה מהכבוד שהמערכת המשפטית שלנו זכתה לה נובעת מהעמדות הראויות להערצה של מספר קטן של משפטנים בשורה של משברים בשנות השמונים, ראש וראשון להם פרשת השב"כ ונספחיה (כמו משפט נאפסו). נוטים לשכוח שאחרי זמיר, שעמד ללא חת מול הטרויקה של שמיר, פרס ורבין, ושגרר אותם לחקירות משטרה, היועץ המשפטי הראשון שנאלץ לקבל שומרי ראש, הגיע יוסף חריש הרופס. חריש מונה בדיוק כדי שלא יהיה זמיר. ההשוואות בינו ובין וינשטיין מתבקשות.

פייסבוקיסטאן: האגדה שמרבים לספר על פייסבוק אומרת שהיא היתה הכרחית למאורעות האביב הערבי. בולשיט. פייסבוק עשתה כמיטב יכולתה לשבש אותו. העמוד המצרי שסביבו התגבשה ההתנגדות למובארק, "כולנו חאלד סעיד", נסגר על ידי פייסבוק ארבע פעמים.

פייסבוק לא מיועדת לדיבור פוליטי, דיבור כזה מוליד מריבות וגורם לאנשים להמנע מהקלקה על פרסומות. די במספר קטן של תלונות על תוכן שנכתב בפייסבוק כדי להביא להסרתו. אין לכם באמת חופש דיבור בפייסבוק; מותר לכם לומר רק מה שמועיל לקו התחתון של מארק צוקרבורג, אולי הדוחה שבטייקונים המודרניים. החוקרת רבקה מק'קינון כינתה את חופש הדיבור אליבא דפייסבוק "פייסבוקיסטאן."

שורה של פעילי שמאל ישראלים חוו את האפקט על בשרם: הפוסטים שכתבו הרגיזו טרולים מימין, שמיהרו להתלונן בהמוניהם על "תוכן פוגעני." פייסבוק לא בודקת את התלונות; אין לה את כוח האדם והאמת היא שזה פשוט לא מעניין אותה. התוצאה, במקרה של מספר מספיק של תלונות, היא הסרה אוטומטית, ללא יכולת ערעור, של התוכן שמרגיז את הטרולים.

זה קרה לקריקטוריסט מיש, והבוקר דיווח עמיר שיבי שגם תמונת הפרופיל שלו – פרודיה על הברווז הגרעיני של נתניהו – הוסרה גם היא. זו היתה תוצאה של פעילות יזומה של חברי קבוצת פייסבוק בשם "כולנו נגד השמאל הקיצוני," שזו שיטת הפעולה שלה. אתם מוזמנים להתלונן עליה כקבוצת שנאה כאן. אחד מיוזמי ההתקפה על שיבי מכנה את עצמו "איציק לוי", והוא טוען שהוא שוטר שעובד גם במשרד ראש הממשלה. בהחלט יתכן שמדובר בזיוף – אבל מותר גם לומר שאם יסתבר ששוטר שעובד עבור נתניהו מארגן התקפות סייבר כנגד פרופילים ועמודי פייסבוק של יריבים פוליטיים, זה לא צריך להפתיע אף אחד.

אם אתם רוצים לכתוב תוכן פוליטי, אל תעשו את זה בפייסבוק. זה עלול להתגלות כבזבוז זמן ומאמץ.

מיקוד: נמרוד עברון כתב אמש בפייסבוק על מיקוד לבחינה באזרחות שאושר על ידי משרד החינוך, שבתשובה לשאלה על מכתב הרבניות מציע את התשובה "אני תומך במכתב הרבניות," ומנמק אותה ב… טוב, קראו בעצמכם. בנצי גופשטיין, מארגון להב"ה, מיהר להביע התלהבות. בא לי למות.

(יוסי גורביץ)

בכנסת ישראל שורצת עכשיו קואליציה רחבה מאד, של 94 חברי כנסת, שלא נראתה כמוה מאז ימי ממשלות האחדות של שנות השמונים. היא רחבה מספיק כדי לקבל החלטה שפאי שווה שלוש, כנכתב בתורתנו הקדושה. אף על פי כן, הקואליציה חשה מאוימת מספיק על ידי האופוזיציה – המכילה רק 26 חברי כנסת, שאיננה מסוגלת אפילו לזמן את ראש הממשלה לענות על שאלות – כדי שהיא תכופף את הנהלים המקובלים ותמנה את אורי אריאל ליו"ר ועדת ביקורת המדינה, למרות שהאופוזיציה לא רצתה בו. אף שאריאל הוא טכנית חבר האופוזיציה, בפועל מצביעה הסיעה שלו, שמימינה יש רק גדר תיל מחושמלת, בעקביות עם הממשלה. האופוזיציה, החלשה גם כך, חייבת לעבור סירוס. אסור שהיא תהיה מסוגלת לשאול שאלות קשות בוועדה לביקורת המדינה.

במקביל, פועלים אנשיו של מופז – שלכל דבר ועניין הוא ת.פ. של נתניהו – כדי למנוע מאנשי קדימה ממורמרים לעזוב את הקואליציה. כזכור, לפני מספר שנים שינתה הכנסת את החוק הנוגע למספר חברי הכנסת שיכולים לפרוש ולהקים סיעה, שבעבר עמד על שליש+1 מהסיעה, וכעת גם שבעה ח"כים יכולים לפרוש. שינוי החוק היה מיועד לסייע לנתניהו להעביר חלקים מקדימה אל הקואליציה. עם זאת, כעת הפך החוק לחרב פיפיות, משום שהוא יכול לשמש כמה אנשי קדימה מצפוניים לפרישה מהקואליציה של נתניהו. בעיה. בעיה? לא באמת. אנשיו של מופז פועלים כעת כדי לבטל את החוק הסורר ולהחזיר את המצב לקדמותו. המדובר, אומרים לנו, בחקיקת בזק. כי, כידוע, אין דבר שמצריך חקיקת בזק מאשר שינוי כללי המשחק הפוליטיים.

בית המשפט קבע לאחרונה שכל יהודי שחי בארץ, גם אם הוא לא מוגדר כיהודי על ידי עצמו, גם אם הוא לא מוגדר כיהודי על ידי תעודת הזהות שלו, הוא קודם כל יהודי והוא לא יכול להיחשב ליליד הארץ אלא למהגר אליה. מה לעשות, ככה קובע חוק השבות. כלומר, חוקי מדינת ישראל אוסרים על יהודים ישראלים שנולדו בה להיחשב כילידים; הם יהיו מהגרים תמידית. "העובדה כי המבקש רשום במרשם האוכלוסין על פי הצהרתו שלו כחסר דת אינה משליכה לעניין יהדותו על פי המבחן ההלכתי שנקבע בחוק השבות," הצהירה המדינה, ובית המשפט קיבל את עמדתה, משום ש"קבלת פרשנותו של המבקש תביא לתוצאה מרחיקת לכת שאינה מתקבלת על הדעת לפיה בנים לאמהות יהודיות החיים בחו"ל והצהירו במרשם התושבים בחו"ל או בדרך אחרת כי הם חסרי דת, תישלל מהם הזכות לעלות לישראל." וישראל הרי רוצה את בשר התותחים הזה. היא רוצה אותו גם כשהוא מסרב בכל תוקף להצטרף אליה. כדי לשמור על זכויותיו המפוקפקות של המהגר העתידי, המדינה מתעקשת לפגוע בזכויותיהם של תושביה הקיימים. היא מתעקשת שהיא לא שייכת לאזרחיה בפועל, אלא לאזרחיה בכוח – גם אם הם לא רוצים להיות כאלה ונקטו בצעד המחייב של הגדרת עצמם כלא-יהודים. כמובן, החוק הזה חותר תחת עצמו: הוא קובע כי צאצאיהם של הפולשים הציונים לפלסטינה נשארים פולשים, וכי רק הילידים הלא-יהודים ייחשבו כילידים: רק הם יכולים לשבת בארץ מכוח ישיבה.

הכנסת דחתה היום, ברוב של 39 נגד 11 – כשרוב חברי הבית נעדרים, משום שאין לכנסת תקנה הדורשת קוורום – הצעת חוק ליישום נישואים אזרחיים בישראל, שהוגשה על ידי מרצ. כתוצאה מכך, שבה וכפתה הכנסת על כל תושבי ישראל להנשא בנישואים דתיים, ועל מספר גדול מאד שלהם – זוגות גאים, "פסולי חיתון" למיניהם – היא גזרה להנשא מחוץ לגבולותיה, תוך הוצאת ממון רב מכספם-שלהם. המדינה לא מספקת לתושביה את השירות הבסיסי של רישום נישואין נטול דת, כי רגשותיהם של אנשי הדת עשויים להפגע.

ציון העובדה ההיסטורית של הנכבה עורר השנה התקף זעם חריג אפילו מהמקובל במקומותינו. אוניברסיטת תל אביב אישרה את עריכת הטקס – אבל, לראשונה בתולדותיה, דרשה שהמשתתפים בו יממנו את ההגנה על עצמם. חבר הכנסת אלכס מילר, מהגר מחבר העמים, מיהר הבוקר (ד') להגיש הצעת חוק שתאסור על הילידים ועל תומכים לציין באוניברסיטאות את האסון שפקד אותם. החוק של מילר יעניש אוניברסיטאות שתאפשר לסטודנטים שלהן חופש דיבור בנושא. מילר, אגב, היה אחראי לפני חמש שנים לחקיקת "חוק זכויות הסטודנט," שקבע בין השאר כי לסטודנטים מוענק "חופש להתארגן ולהפגין בכל תחום שהוא." הכוונה, כמובן, לכל תחום שהוא שלו מסכימה הקואליציה הגדולה שמילר חבר בה. כי צריך להיות גבול להפקרות של חופש הדיבור. לא יכול להיות שכל אחד יוכל לומר מה שהוא רוצה. סדר צריך להיות.

אוניברסיטת חיפה לא חיכתה לחוק של מילר, וכבר היום – שבבוקרו הודיע לנו רונן שובל, המנהיג של התנועה הפולקיסטית "אם תרצו", שביקורת על ההיסטוריה הרשמית של המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון היא "פיגוע תעמולה" – ביטלה אירוע לזכר הנכבה, שכלל מחזה על החיים תחת המשטר הצבאי. כי סטודנטים ישראלים לא צריכים לדעת שהיה משטר צבאי, ושהוא עשוי בדרך כלשהי להשפיע על תפיסת המציאות של האזרחים הפלסטינים בישראל.

במקביל, משטרת ישראל מצמצמת בעקביות את זכות ההפגנה בישראל, במקרים רבים בניגוד לחוק. השוטרים אינם מכירים את החוק ולעתים קרובות מטילים אימה על פעילים. במקרים רבים הם עוצרים מפגינים ללא סיבה טובה; בשבוע שעבר ראיתי איך מפעילה המשטרה שוטרים סמויים כדי לעצור את מארגני ההפגנה נגד התרגיל המסריח של מופז. לא היתה כל אלימות בהפגנה להוציא זו של השוטרים; הם הסתערו ביעילות, תוך שימוש במודיעין שנאסף מראש, על מנהיגי ההפגנה. הם גם תקפו עיתונאים, ומאחר ואחד המותקפים היה צלם של שופר המשטר "ישראל היום," נתקפה המשטרה מבוכה והודיעה שהיא תשקול לחלק תגים לעיתונאים, כדי שאנשיה יידעו שאין לחבוט בהם אלא רק באזרחים מן השורה.

הבוטנט של איילת שקד, ארגון הקש "ישראל שלי", קרא היום למקליקים הקבועים שלו לערוך התקפת ספאם על תיאטרון החאן. הסיבה: המחזה "דוחקי הקץ," המתואר באתר התיאטרון כעוסק ב"מחזאי ירושלמי שמגלה שבנו יחידו התחפש בפורים לברוך גולדשטיין. במסעו להציל את נפש בנו הוא פוגש ברבנים שהפיצו את התורה הדתית והרעיונית שהשפיעה על גולדשטיין לבצע את הטבח במערת המכפלה. מתברר לו שתורה זו התפתחה והתקבלה כתשתית השקפת העולם של קנאי הציבור הדתי לאומי. לזוועת לבו הוא רואה כיצד משתלטת תורה זו גם על עולמו של בנו, ויוצרת ביניהם קרע שאינו ניתן לאיחוי." אנשי הבוטנט טוענים שמדובר ב"הסתה" (המרכאות הכפולות במקור). כלומר, מחזה המתאר את המציאות הלא נוחה מוצא את עצמו תחת התקפה מסודרת של ארגון פוליטי. ספק אם התיאטרון יוכל לקבל הגנה משרת התרבות, לימור "הסוטרת" לבנת, משום שזו התחילה את הקריירה הפוליטית שלה בהתפרעות בתיאטראות כנגד מחזות פוליטיים שלא נשאו חן בעיניה.

אז מה היה לנו: כנסת שהפכה לחותמת גומי של הממשלה, שבעצמה איננה מתפקדת כפי שהיא אמורה לתפקד אלא כחותמת גומי של "שמיניה" או "תשיעיה"; הפיכת האופוזיציה, חסרת כוח גם כך, לבדיחה חסרת שיניים; שינוי של כללי המשחק תוך כדי תנועה, באופן שמבזה את עצם הרעיון של שלטון חוק – אם החוק הוא מה שנוח לשליט בכל רגע נתון, מי צריך אותו; קביעה שהמדינה איננה שייכת לאזרחיה אלא ליהודי העולם, גם כשאלה אינם רוצים בה; סירוב להעניק שוויון זכויות ואת השירות הבסיסי של נישואים אזרחיים; סתימת פיות, גם באמצעות חוק וגם בשל מוג לב אזרחי נדיר, של אנשים החולקים על האידיאולוגיה הרשמית של המשטר; ופגיעה עמוקה ומתמשכת בזכות של התושבים למחות על כל זה ולהזכיר לממשלה שהם עדיין בעלי הבית. אם תאמר את זה, יבוא שוטר. והשוטרים יודעים היטב, כפי שיאמרו בשיחות סגורות, איך הם צריכים להתנהג כלפי מתנגדי המשטר ואיך הם צריכים להתנהג כלפי תומכיו.

זכרו את זה, בפעם הבאה שינסו לומר לכם שאתם חיים ב"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון." שימו לב שהמשטר כבר דורש שישוו בינו ובין המשטר הבעת' כהוכחה לכך שהוא בסדר, ותבינו לאן אנחנו הולכים – אם לא נתקומם. זה עדיין בידינו, אבל ספק אם נשאר זמן רב.

ועוד דבר אחד: עוד זה מדבר וזה בא: עובדיה יוסף קבע – לא הפתעה גדולה למי שמכיר את החומר, אבל רמה כזו של רעל יהוויסטי מזמן לא העלתה את ראשה המכוער מהמרתף – שאסור לרופאים יהודים לטפל בלא-יהודים בשבת, אלא אם הם פועלים בצוות. גם את זה התיר יוסף מחשש שאם לא יטפלו הרופאים הדתיים בחולים לא יהודים, יישלל רשיון הרפואה שלהם. לשלב הבא -–האיסור המוחלט לטפל בחולים לא יהודים, שמופיע בכל הספרות ההלכתית ומותר רק מפני "דרכי שלום" או חשש איבה – עוד לא הגענו. יש למה לצפות.

(יוסי גורביץ)

ועדת השרים לענייני חקיקה דנה בשבוע שעבר, והחליטה לדחות את המשך הדיון לחודש הבא, בהצעת חוק של ח"כ אורי אריאל (האיחוד הלאומי), "שמירה על ערכי מדינת ישראל" שמה.

הצעת החוק הזו – אפשר לקרוא אותה כאן – מיועדת לצמצם עוד יותר את האפשרות להביע דעות הנוגדות את הדוֹגמה הציונית השלטת. חופש הדיעה הזה מצומצם גם כך: החוק מאפשר לפסול מפלגה, אם היא קוראת לערעור על אופיה היהודי או הדמוקרטי של מדינת ישראל. הצעת החוק הזו תורה לרשם העמותות ולרשם החברות למנוע את רישומן של עמותות או חברות שחותרות תחת "אופיה היהודי" של מדינת ישראל, ואף תתיר להם להורות על פירוקן של חברות או עמותות כאלו. הדוגמא שמביא אריאל לעמותה או חברה שיש לפרק היא כזו ש"תכליתה המוצהרת היא העברת יהודים על דתם".

אריאל רוצה, בקצרה, למנוע מאנשים שחולקים על הדוגמה היהודית מלהביע את דעתם. הצעת החוק שלו לא תאפשר להם להתאגד, כך שכל נסיון רציני להביע את עמדותיהם – לכנס כינוסים גדולים, להוציא עיתון – יעמיד אותם בבעיות קשות מול החוק, ויקשה עליהם עד מאד לקבל תרומות. החוק של אריאל מקרב אנשים כאלה מאד אל ההוצאה אל מחוץ לחוק. הכל, כמובן, תחת כסות ה"יהודית ודמוקרטית", שאריאל לא מהסס לקבוע שהראשונה בהן צריכה לגבור על השניה, ולשם כך הוא מצטט את השופט אלון, כמו גם את רות גביזון בשיא נדיר של התלהמות. החוק, מטבעו, הוא רטרואקטיבי: הוא מיועד לא רק למנוע את רישומן של התאגדויות חדשות, אלא גם להורות על פירוקן של כאלה שכבר קיימות.

האגודה לזכויות האזרח, ששלחה מכתב בנושא לשר המשפטים, יעקב "חוקי התורה" נאמן, בו הגדירה את החוק כנסיון לבצע רדיפה פוליטית של צד מסוים. בין הארגונים הצפויים לפגיעה העלולים להפגע את "התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית ותנועות אחרות של פלורליזם יהודי; כל ארגון שדוגל, בדרך כזו או אחרת, בשוויון אזרחי מלא למיעוטים בישראל, גם אם במסגרת משטר דמוקרטי; כל ארגון שעוסק בזכויות פליטים או מהגרי עבודה או פלסטינים בהקשר של מעמד בישראל; חברות או עמותות שפועלות או מקיימות פעילות בשבת; עמותה שתומכת בחוזרים בשאלה או בנשים שמבקשות לבצע הפלה; עמותות הפועלות למען חופש מדת או למען זכויות של נשים בבית הדין הרבני או למען תפילת נשים עם טלית בכותל; ארגוני זכויות אדם שפועלים למען זכויות פלסטינים בישראל או בשטחים או בעזה; ארגונים שמבקשים לקיים פעילות חינוכית שיש בה הידברות עם "האחר", הכרת ההיסטוריה שלו ונקודת המבט שלו; ועוד ועוד. לפי השקפות עולם מסוימות, החברות ו/או העמותות האמורות לעיל, חלקן או כולן, חסרות זכות קיום." הרעיון שוועדת השרים לענייני חקיקה תדון ברצינות בהצעת חוק כזו היה מעורר צחוק רק לפני שנתיים. לא עוד. התקשורת הישראלית, ודאי תשימו לב, לא כתבה דבר על הצעת החוק הזו.

עוד זה מדבר וזה בא: חברת הכנסת ליה שמטוב (תודו שלא ידעתם שיש כזו) הגישה עוד שתי הצעות חוק בסדרת חוקי הנאמנות של סיעתה, ישראל ביתנו. החוקים החדשים ידרשו מכל עובדי המדינה, כמו גם מכל חברי המועצות ברשויות המקומיות, להשבע אמונים ל"מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". אני חושב שאחרי החודשים האחרונים, אי אפשר להמנע עוד מהמסקנה שהסיפא של "ודמוקרטית" מיועדת רק לדבר אחד: לטהר את השרץ, לשמש עלה תאנה לתועבה. עד כה, עובדי מדינה וחברי מועצות נשבעו אמונים "למדינת ישראל ולחוקיה", וזה עבד לא רע בכלל. עכשיו רוצה שמטוב לטהר את שירות המדינה מלא-יהודים, ועל כן היא מעמיסה עליהם שבועות שלא יוכלו לעמוד בהן במצפון נקי. עכשיו היא רוצה למנוע מהישובים הערביים, המקופחים גם כך, גם את היכולת לנהל בעצמם את ענייניהם; היא אומרת זאת במפורש: "מי שמבקש ליהנות ממה שיש למדינה להציע, יתכבד ויצהיר אמונים לה גם אם הוא חבר מועצת אום אל פחם".

לך תסביר לה, כמו גם לרוב הישראלים, שהזכות ליהנות ממה שיש למדינה להציע לא תלויה בשום הצהרת נאמנות, שהיא זכות בסיס מעצם זה שנולדת כאזרח בה; לך תסביר להם שהם מבינים את זה הפוך, שהמדינה היא שחייבת נאמנות לאזרחיה, לא להיפך; לך תסביר להם שהמדינה היא רק כלי לשירות אזרחיה, ושבמקום שבו היא מתחילה להיות מעבר לכך היא הופכת למפלצת, למולך תובע קורבנות; לך תסביר להם שהצעות חוק כאלה לא רק שאינן מוסיפות נאמנות, הן מכרסמות בה.

כי, אחרי הכל, לא נאמנות מעניינת אותם: הם רוצים כניעות. הם רוצים מדינה שבה יוכלו היהודים, סוף סוף, להגיע למעמדם הנכון בקוסמוס האורתודוקסי ולהיות עם אדונים, שיוכל סוף סוף להרגיש איך זה לחיות במדינה שבה הוא זה שמחזיק את השוט.

(יוסי גורביץ)