בג"צ קבע היום (א'), ללא ספק בסבר פנים נחוש, כי אין לאפשר עוד הפרדה בין גברים ונשים ברחובות מאה שערים. ההפרדה מתבצעת למרות פסק דין קודם של בג"צ בנושא שהמשטרה לא טורחת לאכוף. מפקד מחוז ירושלים, ניצב ניסו "חרא עליהם, שישרפו" שחם, אמר שמדובר במראות מזעזעים, אבל ההבטחה שלו – שבשנה הבאה "נראה מראות פחות קשים מאלו" – לא בהכרח מעודדת. ראוי לציין שהשופטים לא הורו על ביטול ההפרדה מיד.

את המשטרה אפשר להבין. היא לא מעוניינת בשמירה על זכויות האזרח של נשים, או זכויות אזרח בכלל; היא מעוניינת שיהיה שקט, שמה הרבה יותר דגש על הסדר מאשר על החוק. מה היא צריכה עכשיו את הכאב ראש הזה, להתעמת עם הפלג היותר שואף אקשן ופחות שפוי של החרדים? המשטרה, נזכיר, גם התנגדה להפגנה במאה שערים בשנה שעברה, במחאה על אותה מדיניות הפרדה בדיוק.

את הפרקליטות, שמעוניינת ב"הדברות", כאילו תפקידה הוא לא אכיפת החוק, קצת קשה יותר להבין – עד שנזכרים שמדובר בפרקליטות של יעקב נאמן, שלוחו לדבר עבירה של אביגדור ליברמן, האיש שרוצה להעמיד פה את חוקי התלמוד. הפרקליטות הזו כבר אימצה את עמדת החרדים באשר לגיור, וכבר אמרה לבג"צ שיש להגן על החרדים "מפני המודרניות ואיומי ההשכלה."

בג"צ לא קיבל את דברי ההבל של הפרקליטות, וציין שחלה החמרה והקצנה במצב. הוא אפילו נשמע מוטרד מכך. לא מספיק עד כדי להורות על הסרת המחיצות עד הלילה, כמובן. הוא דחה את ההכרעה לשנה הבאה. בייניש לא תהיה שם כדי לקבל את ההכרעה.

הכניעה לחרדים – ההפרדה בקווי האוטובוס, הבריונות שאיש לא נענש עליה בבית שמש – לא נבלמת בירושלים וסביבתה. אף אחד לא בלם אותה, והיא הגיעה גם לפתח תקווה. חברת הכנסת זהבה גלאון (מרצ) שלחה לי את הכרזה הבאה, לקראת הילולה של אדמו"ר בזוז בפתח תקווה. בקטן, למטה – אפשר לראות לפי ההדגשה הקלוקלת שלי – אפשר לראות שיש הפרדה מוחלטת בין נשים וגברים במה שהוא, עדיין, שטח ציבורי בפתח תקווה. גברים מסלנט פינת הרצל, נשים מאחד העם פינת חפץ חיים.

לתשומת לב מיוחדת ראויים אורחי הכבוד: ראש העיריה יצחק אוחיון, שזה עוד סביר בערך, ו….מפכ"ל המשטרה, רב ניצב יוחנן דנינו. גלאון אמרה על כך ש"ההחלטה של בג"צ האוסרת הפרדה מגדרית במרחב הציבורי היא רק המלצה."

וכנראה לא המלצה חשובה כל כך, אם מפכ"ל המשטרה מרשה לעצמו להתעלם ממנה. נו, אתם יודעים – אלה רק נשים. רק מיעוט שולי של 51%.

(יוסי גורביץ)

טרור פוליטי הוא הטלת אימה – לא בהכרח רצחנית, אבל בהכרח כוללת חשש אמין מהפעלת אלימות – כדי להשיג מטרות פוליטיות. על פי ההגדרה הזו, באזורים חרדיים משתוללות כנופיות טרור כבר עשרות שנים.

בשנות השמונים החליטו ה"גדוילים", השם הקולקטיבי למקבילה החרדית של הפוליטבירו הסובייטי – זקנים מסוידים ומעושני טקסטים אכולים, שמנוהלים במקרים רבים על ידי שמשיהם – שהם לא רוצים עיתונים חילוניים בבני ברק. אחרי הכל, מידע אסור עשוי לחלחל. תוך זמן לא רב, קיוסקים שמכרו עיתונים כאלה למרות האיסור, הוצתו. הבעלים הבינו את המסר. המשטרה לא עשתה כלום.

במסגרת המלחמה החרדית חסרת התוחלת על הליבידו שברא הדמון יהוה – היא נמשכת שישים שנה, בערך, אבל טירוף ה"צניעות" מגיע לשיאים שלא נודעו אף פעם – החליט מי שהחליט, כנראה איזה "גדויל" בשקל תשעים שמותנו צר מאגודל ילד בן עשר, שיש להפסיק גם את מכירות הפיאות בבני ברק. המערכה נגד חנויות הפאות באה והולכת, בגלים, כבר שלושים שנה בערך. העיוות שיוצר החינוך החרדי מביא לכך שגברים חרדים יכולים לומר ברצינות גמורה שהם מתגרים משיער מלאכותי. אמו של ידיד טוב שלי ניהלה אז חנות מצליחה לפיאות ברחוב רבי עקיבא. הגיעו האיומים הרגילים בהצתה. הוא אסף כמה חברים מקומיים, ארגן כמה לומים, והמתין לבריונים של משמרות הצניעות. בריונים הם פחדנים, ואחרי שכמה מהם נאספו מהמקום לבית החולים, האיומים נפסקו. החנות עדיין קיימת, אם כי לא באותו המקום; היא התרחבה.

לפני כמה שנים הגיע טירוף חדש: הדרישה להפרדה בין נשים וגברים באוטובוסים שמיועדים בעיקרם לחרדים. אחרי כניעה משפילה של משרד התחבורה הגיעה הכניעה המשפילה של בג"צ, שנקט כלפי החרדים את השיטה שהוא מפעיל כבר שנים כלפי המתנחלים וצה"ל, עצם את עיניו ואישר את ההפרדה בקווי האוטובוס "בתנאי שלא תהיה אלימות" – למרות שבפועל כבר היתה אלימות ולמרות ששיטת הפעולה של הקנאים ידועה.

בבית שמש, שם חזקה מאד הפעילות של הטאליבן הישראלי – מנהיגיו זעמו לאחרונה על הגדרתם כפדופילים, למרות שהם הצהירו שילדות בגילאי בית ספר יסודי מהוות בעיניהם מוקד משיכה מיני – קרתה בשבוע שעבר תקרית חריגה: קבוצת בריונים (המקומיים קוראים להם "סיקריקים") עלתה על אוטובוס "מהדרין", וציוותה על נשים שלא היו לבושות "בצניעות" לרדת מהם. הטרור עשה את שלו: לפחות אשה אחת ירדה מהאוטובוס, והנוסעים האחרים לא העזו להתעמת עם הבריונים.

רוב התושבים, כמובן, הביעו זעם כנגד המעשה. סביר שהם באמת ובתמים מתנגדים לו, שהם חושבים שהבריונים הגזימו. שצריך היה להסתפק באוטובוס מופרד, בשעות נפרדות בחנויות, ובמקרים מסוימים ברחובות מופרדים, אבל שכאן היתה הגזמה. האלימות, גם היא, מעוררת אי נחת.

אבל, כמו אותו רוב גרמני גדול שהוטרד מכל הזכוכיות האלה ברחוב אחרי הרייכסקריסטלנאכט, התוצאות הטרידו את הצופים – אבל הם לא ערערו על הבסיס שמאחוריהן. והבסיס הזה הוא התפיסה היהודית שנשים הן טמאות, נחותות, פסולות לעדות ולשלטון. האשה, אחרי הכל, היא זו שעל פי התפיסה היהודית הביאה את החטא לעולם (ועל פי התפיסה התלמודית, שלא מפספסת הזדמנות לפנטז על סטיה, גם קיימה יחסי מין עם הנחש).

(במאמר מוסגר, הנצרות יכלה להעמיד דמות אשה חזקה כמעט כמו זו של ישוע – ובמקרים רבים, גם חשובה יותר – בדמות מאריה; אבל התיאולוגיה הנוצרית, מפאולוס והלאה, ראתה במאריה גורם מרכזי בגאולת המין האנושי, שסיימה את הקללה שהטיל יהוה בעקבות החטא הקדמון. ואם הוא ייצג, בנצרות המוקדמת, את המלך הלוחם שבא לשפוט ביום הדין, היא יצגה את מידת הרחמים, הנכונות לסלוח תמיד ולכולם. ליהדות אין דמות כזו: הדמות הנשית החיובית ביותר בתלמוד, ברוריה אשת רבי מאיר, שמתוארת כגדולה מבעלה ומרבנים אחרים, מתוארת גם כמי שנאלצה להתאבד לאחר שרבי מאיר שלח תלמיד לפתותה.)

התלמוד, שקבע שהאשה היא "חמת מלאה צואה ופיה מלא דם והכל רצים אחריה", לא היה חריג בתקופתו. הבעיה היא שכותבי התלמוד סינדלו את היהדות: הם העניקו לעצמם סמכויות מפליגות, והפליגו בשקריהם על מפגשים שלהם עם מלאכים, אליהו הנביא וכן הלאה, כך שאף דור לאחר מכן לא ראה רשאי לחלוק עליהם – אלא במחיר של קביעה שדבריהם אינם דברי אלוהים חיים, דבר משמשמעו היה פרישה מהזרם היהודי המרכזי.

אבל שנאת הנשים הזו מעולם לא התבטאה כך. זהו טירוף של העשורים האחרונים. לפני כמה דורות, לראשי ישיבות לא היתה שום בעיה לשבת לצד נשים באוטובוס, ואם מישהו היה מעלה את הדבר בפניהם, הם היו מביטים בו בפליאה. אוטובוס הוא מקום ציבורי. הרעיון שאפשר להתפתות בו היה נראה בעיניהם נלעג ומופרך. גם ראש ישיבת חברון שבשנות השישים לא רצה שאשה תשב לצידו באוטובוס, נקט בשיטה אחרת לגמרי מזו של היום: הוא ירד מן האוטובוס. יבוא אחד אחר. הוא לא חשב שיש לו זכות להגביל את זכויותיהן של נשים במרחב הציבורי, ואם מישהו היה אומר לו שיש להפעיל אלימות כדי למנוע מנשים "לא צנועות" לנסוע באוטובוס, סביר להניח שהוא היה מתפלץ.

שלא במקרה, חלק גדול מהחומרות הללו מגיע מהחסידים, שואפי האדים של הקבלה, הזבל הרוחני הגרוע ביותר שיצרה היהדות אי פעם. אבל הם לומדים את הזוהמה הזו מגיל אפס, והם לומדים מהר מאד שאף אחד לא יעמוד בדרכם. לאספסוף שביניהם הפעלת טרור היא כלי מהיר וזול לרכישת הון חברתי.

חובה לשים לב שהרעיון של הגדרת האשה כערווה מהלכת כלל לא מוגבל לחוגים החרדיים. צריך לשים לב למאבק שמנהלים כעת החרד"לים נגד מה שהם מכנים "שירת נשים" בצה"ל, ולדרישה שלהם שלחיילים דתיים יותר להיעדר מאירועים כאלה. הבעיה היא לא "שירת הנשים": הבעיה היא הדרישה של החיילים הדתיים שתוענק להם זכות לומר בפומבי, בהתרסה, שנשים הם יצורים נחותים, שעצם קולן הוא ערווה. מי שמתייחס בסלחנות לדרישה הזו, כי זו האמונה שלהם ובולשיט דומה, שלא יתלונן אחר כך כשבריוני משמרות הצניעות מורידים נשים מהאוטובוס. זו אותה הדרישה עצמה, ואם כבר זו של הקצינים החרד"לים חמורה יותר: היא מיועדת במפורש להדרת נשים מהחיים הציבוריים, משמעה שעצם השמעת קולן היא אסורה.

מההכרות עם צה"ל – הרמטכ"ל בנימין גנץ נפגש השבוע עם הרבנים הראשיים בנושא, כשהוא מקפיד לחבוש כיפה; טוב, אני מניח, שלא נישק את ידיהם וביקש סטירה – סביר להניח שהתגובה שלו לנסיון המרד הפוליטי תהיה רפויה כמו זו של המשטרה לכנופיות הטרור של הסיקריקים.

ועוד דבר אחד: הדיפלומטיה של ממשלת ליברמן-נתניהו רשמה עוד הצלחה מזהירה: עבדאללה מלך ירדן הצהיר שירדן לעולם לא תהיה פלסטין, עמדה שכל כלי התקשורת הישראלים ציטטו. אבל הוא אמר משהו נוסף: "יש לנו צבא ואנחנו מוכנים להלחם למען מולדתנו ולמען עתידה של ירדן". כלי התקשורת הישראלים לא שמו לב. עמי קאופמן דווקא כן. כשעבדאללה מתחיל לרמוז על מלחמה, המצב באמת קשה.

(יוסי גורביץ)

הסנאט של מדינת ניו יורק אישר הלילה (ז') נישואים אזרחיים בין גאים. ניו יורק, שהמאבק למען זכויות גאים החל בה, היא המדינה השישית בארה"ב שמאשרת את זכותם של גאים להנשא. דרום אפריקה העבירה חוק דומה לפני כשנתיים, ושורה של מדינות בעולם מכירות בברית (Union) בין בני זוג גאים.

ישראל מתיימרת להיות הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, וכזו שהיא ידידותית-לגאים במיוחד. הנקודה הזו משמשת את ההסברה הישראלית, במיוחד בשנים האחרונות: ישראל היתה אחת המדינות הראשונות שהכירה – באמצעות בית המשפט שלה, לא באמצעות חקיקה – בזכויות של ידועים בציבור לזוגות הומוסקסואליים. ישראל לא מכירה בנישואים הומוסקסואליים שנערכו בה, אבל מכירה בכאלו שנערכו בחו"ל.

וזה נראה ליברלי יחסית, עד שנזכרים שבישראל, יהודי ולא יהודיה לא יכולים להתחתן. בעצם, גם לא זוגות פרוטסטנטיים (להוציא אנגליקנים), שכן העדה הזו איננה מוכרת בישראל, שעדיין שלט בה משטר המילטים הטורקי, 93 שנים לאחר תום השלטון הטורקי ו-63 לאחר תום השלטון הבריטי. גם כהן וגרושה יהודים יכולים להנשא בישראל רק במאמץ, ותוך הכשר של בית המשפט העליון. אלו יהודים אורתודוקסיים, כמובן: על נישואים קונסרבטיביים או רפורמיים אין על מה לדבר. אלה אינן עדות מוכרות בישראל. מבחינת החוק הישראלי, אין מדובר ביהודים.

החוק הישראלי לא מכיר בלאום; בעקבות החוק הטורקי, הוא מכיר רק בעדות דתיות – כלי נוח מאד למשטר הציוני, שמאפשר לו (כפי שידעה כבר חנה ארנדט במהלך משפט אייכמן) להתחמק מהאימה היהודית הגדולה, זו של נישואי תערובת, תוך המנעות מחקיקה מפורשת בנושא. שיתוף הפעולה בין המשטר ובין הרבנות התאים לשני הצדדים: הוא העניק לגיטימציה שלטונית לרבנות, תוך הענקת לגיטימציה חלקית מצד הרבנים למשטר. והחשוב מכל: הוא איפשר לשני הצדדים בעסקה לקבוע יחדיו מי נמצא מחוץ לגדר.

עם זאת, לחלק ניכר מהאוכלוסיה היהודית בישראל ההסדר הזה לא התאים – בין אם משום שהם דחו את הרבנות אידיאולוגית, בין משום שהרבנות, בהשענה על חוקי ההלכה, לא היתה מוכנה לחתן אותם. לצורך כך נוצר שסתום לחץ, שצומצם בהדרגה: ישראל לא היתה מוכנה להכיר בנישואים אזרחיים (הם היו מאפשרים נישואי יהודים ולא יהודים), אבל היא היתה מוכנה להסכים – מתוקף מחויבותה להסכמים בינלאומיים – לכך שאזרחיה ייכנסו בברית נישואים על ידי מדינה אחרת. עד סוף שנות השמונים, הדבר עדיין ניתן היה לביצוע בקלות יחסית, על ידי נישואים בקונסוליות הזרות; לחץ ישראלי סגר את הפרצה הזו, ומעתה מי שרוצה להנשא אבל אינו מכיר ברבנות או שהרבנות אינה מוכנה להכיר בו, עולה על המטוס לקפריסין. כלומר, אזרחים ישראלים שמשלמים מיסים כדין ולעיתים קרובות גם משרתים בכוחותיה המזוינים של המדינה אינם יכולים להנשא בתוכה, כי האופציה שקיימת בכל מדינה חילונית – נישואים אזרחיים – מעולם לא נשקלה ברצינות בישראל. מן הראוי להזכיר שגם ההכרה בנישואי גאים בישראל נשענת על אותה הפרצה עצמה: מחויבותה של ישראל להכיר בנישואים שנערכו כדין במדינה שאיתה היא מקיימת יחסים דיפלומטיים.

הליברליות הזו היא מן הפנים ולחוץ, מכמה סיבות. ישראל מתהדרת בליברליות לכאורה שלה כלפי גאים – אבל בפועל, הליברליות הזו קיימת בפועל רק בחלק של ישראל שהממסד מקפיד להשמיץ, תל אביב. מצעדי גאווה בירושלים נזקקים תכופות להגנה כבדה של כוחות הבטחון, ולא תמיד – כפי שתעיד הדקירה במצעד הגאווה ב-2005 – די בכך. וכפי שמעיד הטבח בבר נוער לפני כשנתיים – שלא פוענח עד היום, כנראה בשל האומרטה ("דין מוסר") של הציבור הלאומני-דתי – גם שם המצב רחוק משלמות. לא כדאי לזוג נערים ללכת ברחובות באר שבע כשהם מחזיקים זה את ידיו של זה. הלגיטימציה להומוסקסואליות בחברה הישראלית מוגבלת מאד, והיא מוגבלת לחלקים המערביים – כלומר, הפחות יהודיים – של החברה. ככל שאדם הוא יהודי יותר, במובן הישראלי של המילה, כך הוא שונא אדם יותר, ובהתאם שונא יותר הומוסקסואלים.

שנית, נשארת סוגיית הגירושים. גם מי שטרח וטס לקפריסין או פראג ונישא שם, יזדקק לחסדיה המפוקפקים של הרבנות, או שלא יוכל להנשא שנית. מבחינתם של גאים אין, כמובן, כל אפשרות להתגרש בישראל; הקידושים שלהם אינם מוכרים מלכתחילה. הם ייאלצו להתגרש במקום שבו נישאו. אשר לאחרים, מעמדה של האשה נחות אפריורי בבית דין רבני – היא פסולה לעדות, פסולה כמובן לדיינות, ונחשבת למי ש"דעתה קלה". ואבוי ללא-יהודי שימצא את עצמו מתדיין בבית דין רבני.

ושלישית, מעמדן של נשים בישראל מתדרדר במהירות. בית המשפט העליון אישר בתחילת השנה את קיומן של "קווי הדרה", כאלה שמופרדים בין נשים וגברים. כמקובל בבג"צ בהגיעו לנושא עקרוני, הוא עצם את עיניו למציאות ואישר את ההסדר שהפך את ההפרדה בין נשים לגברים לחוקית בישראל תוך שהוא פולט אמירות חסודות על כך שהוא "יתבצע בהסכמה", ו"ללא אלימות" – גם כאשר החברה ששלחה בקרים לאוטובוסים מצאה שבשליש מהמקרים הבקרים שלה נאלצו לרדת מהם. האטנסטנציה הגבוהה ביותר של החרדים, שלמה יוסף אלישיב – התומך של הרב מענה הילדים אליאור חן – פסק לאחרונה שמותר "לבזות" נשים שמסרבות לקבל את מקומן הראוי באוטובוס.

ההדרה איננה עוצרת באוטובוסים: גם בצה"ל, מעמדן של הנשים מתדרדר. פגיעה בכבודן מצד חיילים דתיים, שיוצאים מהופעות בהן חיילות שרות מטעמי "קול באשה ערווה", או מסרבים לשרת יחד איתן, עוברות בשתיקה ובעצימת עיניים מצד הקצונה. כמו במקרה של ה"יזכור", צה"ל מעדיף לשתף פעולה עם חובשי הכיפות על חשבון שאר האוכלוסיה. במאה שערים, בהסכמה בשתיקה של המשטרה, יש כבר רחובות שמופרדים בין גברים ונשים. מה שקורה שם, יקרה תוך זמן לא רב בכל עיר שיש בה מיעוט חרדי גדול, ואם לשפוט על ההתנהלות הצינית של הממסד הלאומני בנושא קווי ההדרה, שם שיחק שר התחבורה ישראל כץ את לידיהם של החרדים והעניק גושפנקא לדרישות שלהם, לא יהיה יותר מדי רעש

מידת החופש של חברה נמדדת על יחסיה למיעוטים ולנשים. במבחן הזה אין לישראל הרבה מה להתגאות. כן, המצב בישראל טוב יותר מאשר בריאד ובטהראן. אבוי לאותה נחמה.

ועוד דבר אחד: "הארץ" חשף אתמול את עולמו הרוחני המעוות של יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה. לטעמי, מעבר לעובדה שיש חשיבות בחשיפתם של גזענים, הכתבה החטיאה את המטרה: היא היתה צריכה להתמקד בשאלה איך בעצם קיבל נתניהו ג'וניור את התפקיד היוקרתי ביחידת דובר צה"ל, ואיך הוא מקבל כל כך הרבה חופשות. דורון רוזנבלום הגדיר פעם יפה את הימין הקיצוני כמי "שאומר את אותם הדברים כמו בנימין נתניהו, רק בלי להתגלח". לא צריך להיות מופתע מהחינוך שקיבל נתניהו ג'וניור – להוציא הכתיבה המזעזעת שלו. אפשר היה לצפות ממי שהוא נכדו של היסטוריון ובנו של רטוריקן, ומשמש ביחידת Hasbara, להיות מסוגל לעברית ראויה. כנראה שזו היתה ציפיה מוגזמת.

(יוסי גורביץ)

בעוד הישראלים מקדישים הרבה תשומת לב לחשש מפני עליית תנועת האחים המוסלמים במצרים, הם מתעלמים בעקביות מעלייתם של האחים היהודים.

המוטו של האחים המוסלמים הוא "האיסלם הוא הפתרון": מול כשלון המודרניזציה בעולם הערבי, הם רוצים חזרה לעבר מדומיין של שלטון איסלמי טהור – סוני, כמובן. לפרשנות הזו יש מעט מאד קשר למציאות של השלטון המוסלמי כפי שהיה בפועל.

האחים היהודים, שמתהדרים בסיסמאות נוסח "יהוה הוא המלך" ו"להחזיר עטרה ליושנה", פונים אל עולם מדומיין הרבה יותר, משום ששלטון יהודי "נקי" לא התקיים אף פעם. בשנים הקצרות מאד של שלטון יהודי עצמאי ביהודה – ימי החשמונאים – התנהלה מזיגה הלניסטית לגמרי של שלטון מלך (שהיה, שוב בתפיסה הלניסטית ורומאית מאד, גם הכהן הגדול) שנעזר במועצה, סנהדרין. לא מעט מהמלכים החשמונאים נשענו דווקא על הצדוקים ולא על הפרושים, שמהם יצאה אחר כך היהדות הרבנית.

זה לא הפריע ליהודים בדורות שלאחר מכן למחוק את החשמונאים המאוסים מההיסטוריה – את כל מה שכותב התלמוד על החשמונאים אפשר להכניס לקונטרס שבת קצר במיוחד – ולדמיין שלטון עצמאי משלהם, עם מלך, אבל מלך שתמיד יהיה בצילם של הרבנים. ומאחר והסימן המייחד של החשיבה היהודית מימי התלמוד והלאה היתה שנאה קנאית של לא יהודים, הממלכה היהודית העתידית היתה אמורה להיות כזו שבה לא יהיו לא יהודים כלל, אלא כמשועבדים או כמי שקיבלו עליהם גרסה של החוקים היהודים ("חוקי בני נוח").

המדינה היהודית שקמה היתה, מבחינתם של יהודים קנאים רבים, כשלון מוחלט. היא היתה פרי מחשבה זרה במוצהר, מחשבה שנעה בין סוציאליזם ובין לאומנות מזרח אירופאית. שתיהן לא היו מעוניינות במיוחד בהלכה היהודית. הלאומנים היו מוכנים לגלות כבוד לסמלים – הם חבשו כיפות, מדי פעם ערכו קידוש – אבל לא היו מוכנים להכיר במלוא המפלצתיות של הקוד ההלכתי כמדריך לחיים.

התוצאה היתה מחתרות חרדיות עד חרד"ליות בימי הראשונים של המדינה, כשהמפורסם שבטרוריסטים הללו הוא כמובן מרדכי אליהו, לימים רב ראשי ואביו של שמואל אליהו, המנוע החשוב ביותר של החרד"ליות הנוכחית. המטרה היתה להפיל את הפסוודו-דמוקרטיה הישראלית של שנות החמישים ולהביא במקומה מדינת הלכה.

זה לא עבד, וכמו במקרה של קיצוני האחים המוסלמים, הימין הדתי אימץ את הטרור כאמצעי להשגת המטרה. טרוריסטים יהודים רצחו בעיקר לא-יהודים, אבל גם יהודים: אמיל גרינצווייג ב-1983; יצחק רבין ב-1995; הנסיון של אוהד ברט – מדריך בבני עקיבא ולימים מועמד מטעם האיחוד הלאומי לכנסת – לרצוח את יוסי שריד ב-1996, חודשיים אחרי רצח רבין; הנסיון של איש חב"ד הארי שפירו לרצוח את שמעון פרס באמצעות פצצה ב-1997 בארה"ב; ושורה של התקפות אחרות, מהשחתה של משרדי ארגוני שמאל וארגוני זכויות אדם או שריפה של מרכזיות בזק על ידי ארגון "דב" (דיכוי בוגדים) המסונף לכ"ך בשנות התשעים.

הטרור לא עבד, ועל כן האחים היהודים התמסדו. הנסיון שלהם למרד בזמן ההתנתקות נכשל. אני עדיין זוכר את הראיון שערכתי עם דובר מועצת יש"ע אחרי כפר מימון. הוא מחה נגד התפיסה שהם היו צריכים לפרוץ את קווי צה"ל. "היו להם שם טנקים ומסוקי קרב. מסוקי קרב! מה ציפית שנעשה מול זה?" כנראה שאם היו שם רק ג'יפים, הדברים נראו אחרת.

בעקבות כשלון המרד, האידיאולוגים של התנועה, בדגש על אליקים לבנון, התחילו לדבר על השתלטות על הממסד: יותר קצינים בצה"ל, יותר "אמוניים" בכל חלק של המשטר. קל מאד לזהות ריאקציונרים דתיים: מבחן הלקמוס הוא היחס לנשים. אליקים לבנון אסר על נשים להצביע בהתנחלות שלו, והזכיר שההלכה אוסרת "הענקת שררה לנשים". מעמדו של לבנון הספיק כדי לאכוף את הפסיקה. זה לא הפריע לאשתו לצאת מהמטבח ולחתום על מכתב הרבניות הידוע לשמצה.

כמו האחים המוסלמים, שהנחת היסוד שלהם היא שהתהליך הראשון לקראת החזרת עטרה ליושנה צריך להיות ניקוי החברה מאלמנטים לא-איסלמיים, האחים היהודים גרסו תמיד שיש להרחיק את הלא יהודים מהחברה. בכך הם נהנו מתמיכה רחבה בחברה היהודית, שתמיד היתה גזענית עד לשד עצמותיה (רוב מוחלט של היהודים האורתודוקסים בישראל רואים בבן משפחה שנישא ללא יהודי חרפה על המשפחה). התהליך הגיע לשיאים חדשים בשנים האחרונות.

לפני שנה, החלה יוזמה בצפת להחתים עובדים לא יהודים על התחייבות לשמור את "מצוות בני נוח", כלומר להכיר בהיותם כפופים למשטר יהודי. צפת, לא במקרה, היא עירו של שמואל אליהו. היא התפשטה לישובים אחרים. אחר כך באה הקריאה של אליהו לא להשכיר דירות לערבים, שהביאה ל"מכתב הרבנים", שעליו חתמו יותר מ-300 רבנים ישראלים. מיד לאחר מכן התחילה היסטריית ה"התבוללות": מכתב הרבניות, הפסיקה של רב ראש העין שאסור להעסיק נשים יהודיות וערבים, העלילה שמכשפות ערביות רוקחות שיקויי פיתוי כנגד צעירות יהודיות, במיוחד דתיות.

בשבועות האחרונים, נכנס המאבק הזה להילוך גבוה: ארגון להב"ה, שמתמקד ב"סכנת ההתבוללות", החל להפיק תעודה של "עסק נקי מערבים", ודווח שיש לה ביקוש ער. במקביל, חברת הכנסת ציפי חוטובלי מתכוונת לערוך דיון בוועדת לקידום האשה של הכנסת (!) בנושא "התבוללות נשים". כלומר, לקדם את העלילה הגזענית השגרתית על פיה "הם" מנסים לכבוש את נשותינו – ותוך מתן גושפנקא של הכנסת לעלילה הזו. אחרי הכל, אם הכנסת דנה בזה, זה כנראה קיים. יצוין שהחוק הישראלי כבר נלחם, בעקיפין, ב"סכנת ההתבוללות": יהודי ולא יהודיה (ולהיפך, כמובן) אינם יכולים להנשא בישראל, שמסרבת בעקשנות לאפשר נישואים אזרחיים ושומרת על המונופול של אנשי הדת בנושא. מי שיעז לפרוץ את גבולות הגזע, ייאלץ להנשא מחוץ לישראל.

ובקרוב, בן זוגו לא יוכל לעבוד עם יהודים, והוא עצמו יקבל נזיפה חמורה מהכנסת על פגיעה בקודשי ישראל. אז, כשחושבים על זה – מי חזק יותר, האחים המוסלמים במצרים או האחים היהודים בישראל?

(יוסי גורביץ)

קודם כל, העובדות. בית המשפט המחוזי בתל אביב מצא היום את משה קצב אשם בשני מעשי אונס בא' ממשרד התיירות, במעשה מגונה והטרדה מינית של ל' מבית הנשיא ובהטרדה מינית של ה' מבית הנשיא. במילים אחרות, משה קצב הוא עבריין מין סדרתי. הוא גם שקרן ומשבש ראיות, אבל זה יחסית זניח.

אף אחד לא יוצא טוב מהסיפור הזה. קצב ודאי שלא. בש"ס ודאי מקללים את הרגע שבו החליטו שהכלומניק חובש הכיפה הוא הזדמנות נאה לתקוע עוד אצבע בעינו של שמעון פרס ובחרו בו לנשיא.

הפרקליטות, שהביאה להרשעה חד משמעית של התולעת, גם היא יוצאת וביצה מרוחה על פרצופה: אחרי הכל, היא ניסתה להגיע להסכם טיעון עם קצב, במסגרתו היה מורשע בסעיפים חמורים הרבה פחות – ואחר כך עוד הגנה על ההסכם הזה בבית המשפט, כשהיא מכפישה את המתלוננות. אולי צריכים שם לאמץ את הלקח הזה: לא עוד הסכמי טיעון. כל חשד שמבשיל לכלל כתב אישום יעלה לדיון ויישפט על פי הראיות – אלא אם הנאשם מודה מראש בסעיפי האשמה החמורים, ומבקש את רחמי בית המשפט. אז יש מקום להתחשבות. אם אין אפשרות סבירה להרשעה של מישהו באונס, אז אסור שאונס יופיע בכתב האישום, כשכל מטרתו היא הטלת אימה על הנאשם כדי שיודה בסעיפים חמורים פחות. ואחרי כל זה, תהיה: מה היה קורה אלמלא היתה הפרקליטות מחליטה לפסול את עדותה של א' מבית הנשיא? מה היה קורה, אילו למזוז לא היתה רתיעה מפני אנשי שררה – אותה רתיעה שהביאה להחלטה המשונה, אם להיות מנומסים, בפרשת האי היווני?

במקרה הזה, ראוי לציין לרעה גם את עוכרי הדין של קצב, שעשו את כל התרגיל של קבלת הסכם טיעון וביטול שלו ברגע האחרון. זכור לרע ציון אמיר, שעליו כתבתי ביוני 2007 ש"לאורך כל הפרשה, ניהל אמיר מאבק תקשורתי שאין לו דבר וחצי דבר עם יעוץ משפטי. הוא תקף את א' ואת עורכת הדין שלה. הוא שימש כפה של משה קצב; בין השאר, הוא יצא נגד פרופ' הר-סגור, שהחזיק בדעה לפיה על קצב להתאבד. הוא דרש את ביטול ההליכים נגד קצב בטענה ש"נעשה בו לינץ' תקשורתי", ואיים בתביעת דיבה על אילנה דיין, בשל כתבה קטלנית על השרץ הקטן שהוא מייצג. הוא היה חלק מצוות עורכי הדין שיצאו בקו הנפשע של הפצת טענה שא' היא זונה, ואחר כך הכחשת הטענה הזו – לאחר שנספגה היטב בדעת הקהל. עורכי דין מסוגו של אמיר נוהגים, כאשר הם מגינים על אנס או רוצח, לטעון שהם מגנים בכך על עקרון מקודש: זכותו של כל אדם להגנה משפטית. אבל למאבק הציבורי שניהל אמיר אין דבר עם הגנה משפטית, גם אם האתנן שקיבל לשם כך נקרא רשמית "שכר טרחה". לשכירי חרב ומשכירות גופן יצא מזמן שם רע. הגיע הזמן שמשהו ממנו ידבק גם במשכירי לשונם."

ואחרי שהזכרנו את עוכרי הדין, לא נשכח את הרועצים התקשורתיים, ששיסו את קצב בתקשורת, מתוך מחשבה שזה מה שיציל את הלקוח שלהם – ולעזאזל האמת. זה לא כל כך עבד. מסתבר ששקרים לא מסוגלים לעשות הכל. עדיין לא.

אמרו היום הרבה פעמים שזהו "יום עצוב למדינת ישראל". ממש, ממש לא. מעשי האונס שבהם הורשע קצב נעשו בתקופה שהיה שר התיירות. הוא היה אנס עוד קודם לרגע שבו הפך למועמד הליכוד וש"ס לנשיאות. היום שבו כלומניק מנופח כזה, על כל כוחו וכל איומיו, מוצא את עצמו בדרך לכלא – וכפי שהדברים נראים, לשהות ארוכה שם – הוא יום של שמחה נדירה. אנחנו עוד לא איטליה, לא סין.

נחמה פורתא. אבל זה מה שיש.

(יוסי גורביץ)

להיסטוריה יש חוש הומור מעוות מאד. כששומעים את הימין היהודי מקציף וטוען שזכויות אדם ודמוקרטיה הם ערכים זרים, יווניים או נוצריים, קשה שלא להזכר בימין הקיצוני האירופאי, שטען בשעתו שדמוקרטיה וזכויות אדם הם ערכים זרים, יהודיים.

באף אחד משני המחנות האלה – ועוד לא דיברנו על המחנה האיסלמיסטי – לא באמת רוצים זכויות אדם, לכל היותר זכויות-אתם-קרויין-אדם-ואין-הם-קרויין-אדם. התפיסה שלכולם יש זכויות אדם, שנשענת על התפיסה שיש שוויון בין בני האדם בכמה מובנים בסיסיים, לא באמת מקובלת על "שוויוניסטים" למיניהם. יש, למעשה, נייר לקמוס לא רע בכלל לבדוק את הנקודה הזו. נקרא לו מבחן סנט ג'ורג'.

כידוע, ג'ורג' הוא קדוש נוצרי שההיסטוריות שלו מפוקפקת, מה שלא הפריע לו, למעשה סביר שגם עזר, להפוך לסופרסטאר. מדובר בעצם בגרסה חיוורת של פרסאוס, אבל היא די מקומית: על פי חלק ניכר מהתיאורים, ג'ורג' פעל באזור לוד. למקומיים היתה בעיית דרקון, שהתנחל להם על מאגר המים ודרש בתולה כתשלום – בערך מה שעושה המנהל האזרחי לפלסטינים בגדה, רק בלי האופציה של התשלום. המקומיים אכן נהגו להקריב את צעירותיהן – משום מה, דרקונים, בניגוד למשל למינוטאורים, לא מעוניינים בצעירים – למפלצת. יום אחד הגיע תורה של הנסיכה המקומית לעלות לקורבן, דבר שהוא כמובן אסון משמעותי יותר מאשר מותה של סתם צעירה שחייה עד כה לא היו משהו בכלל, וראה זה פלא – ג'ורג' בדיוק עבר באזור והחליט שיש לו כמה דקות לטיפול בדרקון. הוא ניגש אל התפלץ, התווה את אות הצלב, הדרקון איבד את כוחותיו וג'ורג' שחט אותו. בסיפור נורמלי, ג'ורג' והנסיכה (ששמה, מטבע הדברים, לא מוזכר) היו נישאים וחיים באושר עד עצם היום הזה, אבל קדושים נוצריים לא בקטע של נישואין והסיפור מגיע להפי אנד המקובל בהאגיוגרפיות: האוכלוסיה המקומית מתנצרת. במאמר מוסגר, יצוין שסיפורי הקדושים הוציאו את כל הכיף. כשפרסאוס בא להציל את אנדרומדה – וגם זה קורה לא רחוק מכאן, כבר אז ידעו שמדובר בארץ אוכלת יושביה – הוא נעזר בסוס מעופף; כשתזאוס הולך לחסל את המינוטאור, הוא למעשה ניצל על ידי נערה, אריאדנה בת המלך מינוס, שבלעדי החוט שלה לא היה מצליח לצאת מהמבוך. מיתוגרפים מאוחרים יותר כותבים שתזאוס נטש מאוחר יותר את אריאדנה על איזה אי; כנראה שהאגו שלו, או שלהם, לא עמד בזה.

מבחן סנט ג'ורג' הוא כזה: אם מבחינתך, כל אשה היא נסיכה שנמצאת תמיד באיום מדרקון (מה שמלהק אותך אבטומטית כסנט ג'ורג'), אתה כנראה לא דמוקרט. בין אם אתה פסיכי אוסטרי שחושש מ"היהודי שחור השיער שאורב לנערה זהובת השיער", ובין אם אתה בת ימי מוסת שצווח "בנות ישראל לעם ישראל" תוך הכחשה עיקשת שהוא גזען, מה שמעניין אותך הוא לא זכויות אדם, אפילו לא זכויות הנשים בנות עמך, אלא זכויות הפאלוס שלך.

לנשים בגרמניה הוויימארית היו הרבה יותר זכויות לפני התקופה הנאצית. בתור התחלה, עמדה להן הזכות הבסיסית לבחור את בני זוגן מבלי שהמשטרה תכנס לחדר המיטות שלהן. היתה להן בחירת מקצועות חופשית הרבה יותר. אחרי העליה של הנאצים לשלטון, האידיאולוגיה הרשמית גרסה שתפקידן של הנשים צריך להיות מוגבל ל-Kinder, Kuche, Kirche (ילדים, מטבח, כנסיה), אם כי המעיטה משמעותית בתפקידה של הכנסיה והעמידה את תפקידה של האשה על ניהול הבית. נשים סבלו מאפליה בתעסוקה עד שהמצב בחזית החמיר כל כך שלא היתה ברירה אלא להשתמש בהן כעובדות בתעשיה.

כשמסתכלים על המקבילה היהודית, המצב לא שונה כל כך. מטבע הדברים, אנשי כהנא ושמואל אליהו, שעומדים מאחורי ההפגנות האחרונות, לא מדגישים בתעמולה שלהם את דחיקת זכויות הנשים לאחור. אבל כשבוחנים את כתבי כהנא, מוצאים גם אצלו את הפטרנליזם של שמירת המרחב הציבורי לגברים בלבד והחזרת האשה הביתה, לתפקידי חינוך. אצל שמואל אליהו הנושא פשוט הרבה יותר: הוא פסק שיש להשחיר את תמונותיהן של נשים, ואנחנו מדברים על נשים צדקניות ופעלתניות למען קידום צדקה, כדי שלא "להסיח" את דעתם של הגברים בבית הכנסת. ולא היה מדובר בצילומי ביקיני: מדובר היה בצילומי ראש נתון בכובע צנוע. אליהו חטף לא מעט אש על הפסיקה הזו, והמשיך לעמוד מאחוריה. מדובר בעקרון.

עכשיו, אליהו היה יכול ללכת לכיוון אחר. הוא היה יכול לקחת את התפיסה ההלכתית של "אשה גדולה" – אשה שיש לה סמכות וכבוד ויש להתייחס אליה כאילו היתה גבר, תוך הצנעת חירוק השיניים – ולהודיע שבמונחי ימינו, כל אשה היא "אשה גדולה". יש כמה רבנים אורתודוקסים ליברליים שלחשו פסיקות כאלה. אליהו לא הלך לשם, הוא הלך במכוון לכיוון ההפוך.

אם וכאשר תקום כאן מדינת הלכה – מה שאליהו מקדם במודע, מה שתומכיו הכהניסטים תמיד קידמו, גם אם בהצנעה יחסית – יוסג מעמד הנשים בישראל אחורה הרבה, הרבה יותר מכפי שהוסג על ידי הנאצים. מעמדן ינוע סביב זה של נשים באיראן וערב הסעודית, כנראה יותר איראן.

זה לא מקרה, זו לא תקלה, זה לא היסח הדעת: זו שיטה. דחיקת הנשים לאחור, שלילת סמכויותיהן, יכולותיהן להתחרות בשווה בכל תחומי החיים, היא חלק אינטגרלי מהתפיסה הגזענית של החיים. כפי שיש עמים שונים, חשובים יותר ונחותים יותר, יש מדרג גם בתוך העם הנבחר. ונשים, שעל פי התפיסה הזו טבען פסיבי, צריכות ללכת לחלק האחורי של האוטובוס. כל נסיון מצד אשה שלא למלא את תפקידה "הטבעי" הוא איום על כל המערכת, שמבוססת על שורה של הנחות אפריורי על טבעם של אנשים שנשענות על רגע לידתם: יהודי הוא בן של מלך, ארי נועד לשלטון, אשה נועדה למטבח ולילדים (מעניין, במאמר מוסגר, להתייחס לתפיסה הנאצית שמבין כל העמים כולם, רק הגרמנים והיהודים הבינו את חשיבות טוהר הגזע ושמרו עליו. את המיתוס על קדושת הדם היהודי מוכרים בלהט גם הגזענים שלנו, שמתעלמים מהעובדה שרוב היהודים לאורך ההיסטוריה העדיפו לוותר על הדם הקדוש).

הרבה מזה – במיוחד כשקוראים את תועבת הקבלה – מקורו בפחד קמאי מפני מיניותה של האשה. פגיעה בבתוליה של האשה – אקט שיש בו שפיכת דם – הוא טאבו בעיני הגזענים. דם המחזור הופך את האשה, מבחינת ההלכה היהודית, לטמאה כמעט-תמידית. דם בתולה ודם אשה בעת המחזור הם, בעיני המאמינים בכישוף, כלי פוטנטי מאד. אנחנו עמוק בטריטוריית הכישוף, כפי שראינו מהאגדה על הנשים הערביות הזקנות שרוקחות שיקויי פיתוי. לא במקרה מכשפות הן זקנות: מיתולוגית, הן איבדו את כוח החיים שלהן, דם הנידה, ועל כן כל מה שנותר להן הוא לגזול את חייהם ואושרם של אחרים.

ומעל לכל, יש כאן הגנה על כבוד הפאלוס הפגוע של בן העם הנבחר, שכמסתבר שככל שהוא נבחר יותר כך הוא מלא רגשי נחיתות יותר, ותמיד מאמין – כנראה בצדק, מבחינת הגזען הממוצע – שנשות השבט יעדיפו זר מסתורי על פניו. השאלה הקלאסית של האנשים האלה היא "מה, היית רוצה שאחותך תצא עם ערבי?". את אותן השאלות ממש שאלו בגרמניה לפני שמונים שנה, אבל זה לא מפריע לגזענים היהודים, כי "זה לא אותו הדבר". זה בדיוק אותו הדבר; התשובה הקלה היא שאני מעדיף שאחותי תצא עם כמה מהערבים שאני מכיר, מאשר שתצא עם גזען יהודי. התשובה האמיתית היא שזה לחלוטין לא משנה, מה אני חושב על הדייט הבא של אחותי. היא לא צריכה את אישורי והיא לא צריכה את הגנתי. היא אשה, אדם אוטונומי לחלוטין, לא ספח שלי.

ומי שלא מבין את זה, לא מבין שהחיים הם לא אגדה רומנטית בשנקל על דרקונים ונסיכות שבהן הנשים תמיד משמשות, כמה נוח, בתפקיד הקורבן והגברבר, כמה נוח, בתפקיד האביר עם החרב או לפחות הלום וערימת החברים נמוכי המצח, תמיד יהיה בצד הלא נכון של המתרס בין בני אדם חופשיים ופאשיסטים לגווניהם השונים.

(יוסי גורביץ)

קראתי את שני הפוסטים שפורסמו כאן לפני כחודש וחצי, של ואן דר גראף אחותך  ושל דינה ביכל-שונרא, בנושא ההטרדות המיניות. אינני רוצה להתווכח על דבר ממה שהן אמרו, לא עם דעתן ובוודאי לא עם הדוגמאות הכואבות שחלקו עמנו. אבל דבר אחד שכן גיליתי שחסר לי בכתיבתן, זה הגדרות. שוב ושוב, אצל שתיהן, ראיתי תגובות מתגוננות של גברים שפוסלים את הדיון בהטרדה מינית, להבנתי, בעיקר משום שהם מודאגים כי הם עצמם, אולי, הטרידו מינית, והדיסוננס הקוגניטיבי שבין ראייתם את עצמם כנאורים ופמיניסטים לבין האפשרות שאולי הטרידו מינית, מטריף אותם.

אז בואו, נגדיר. וגם נסביר. ונדגים.

אזהיר מראש שאין לי שום הכשרה משפטית, ואין לראות בנאמר כאן כייעוץ משפטי מכל סוג. מה שכן יש לי זה שכל בריא. לא צריך הרבה יותר מזה.

על פי ויקיפדיה, החוק הישראלי למניעת הטרדה מינית, שנחקק בשנת 1998, מגדיר חמישה סוגי התנהגות המהווים הטרדה מינית, וקובע שהתנהגות כזו היא בגדר עבירה פלילית ועוולה אזרחית. המעשים שלפי החוק הם בגדר הטרדה מינית:

1. סחיטה באיומים, כאשר המעשה שהאדם נדרש לעשותו הוא בעל אופי מיני.

סחיטה באיומים היא כמובן אסורה, נקודה, לא משנה מה ההקשר. אבל כשהמעשה שהנסחט או נסחטת נדרשים לעשותו הם בעלי אופי מיני, מדובר בעבירה כפולה. להציע לבחורה יחסים מסוג כלשהוא – מותר. לאיים עליה בנזק כלשהו לו היא תסרב – הטרדה מינית, וסחיטה באיומים. נכון שזה פשוט?

להבנתי (הכותבת אינה עורכת דין, וכו'), גם מקרים כמו הדוגמא  שחלקה בטוויטר דינה ביכל-שונרא בה לקוח התנה קבלת תשלום תמורת עבודה ב"לנשק אותו", הם סחיטה באיומים, שהרי הלקוח במקרה זה איים בגזל של כסף המגיע לה על עבודתה.

2. מעשים מגונים, כלומר מעשים לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני שהמוטרד אינו מסכים להם.

אסור לגעת באישה או גבר כשהם אינם מסכימים לכך. זה כבר צריך להיות ברור מאליו. לצערי הרב, זה עדיין לא. לפני עשור, כשהייתי תלמידה בחטיבת הביניים, זה היה כל כך לא ברור מאליו שכשתלמיד היה, באופן קבוע ומדי יום, נוגע, בכוח, בחזה שלי, איש לא פצה פה. אף מורה לא באה לעזרתי. המנהלת לא עשתה דבר, וגם לא אחראי המשמעת. לא עלה על דעתו של איש לזמן את המשטרה, או להרחיק אותו ממני. תלונה למשטרה בוודאי שלא הועלתה על הדעת, שהרי זה "יהרוס את החיים שלו". והחיים שלי? והגוף שלי? לא היה ברור אז, לאותם אנשים שהסמיכה המדינה לשמור עלי ולהגן עלי ולחנך אותי, שמה שעושה אותו הילד זה לא בסדר. זה בוודאי לא היה ברור לילד עצמו כשחיבק אותי בכוח ומנע ממני לברוח, או רדף אחרי במסדרונות. עד היום אני לא יודעת מאיפה אזרתי אומץ לספר להורים שלי. ואני מלאת תודה על שביקשו, והתלוננו, ואיימו בהגשת תלונה, עד שהורחק ממני המטריד. התוקף.

אסור לגעת באישה או גבר כשהם אינם מסכימים לכך. זה כבר צריך להיות ברור מאליו.

3. הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעוניין בהן (כאשר ההצעות הן תוך כדי ניצול של יחסי מרות, תלות, חינוך או טיפול – המוטרד אינו צריך להראות שאינו מעוניין בהן).

שימו לב להבדל המשמעותי בין הסעיף השני לשלישי: הסעיף השני מציין שכדי לבצע מעשים, צריך לקבל הסכמה, ואילו הסעיף השלישי מציין שהצעת הצעות היא פסולה רק כאשר היא חוזרת על עצמה, והמוטרד/ת הביע/ה את אי-העניין שלו/ה בהצעות הללו. זאת אומרת שמותר לי להציע לעמית לעבודה לא רק לצאת איתי, אלא אפילו במפורש לשכב איתי, ממש עכשיו, במחסן. מותר לו, כמובן, להסכים או לסרב. אם הוא דוחה את הצעתי, בין אם במילים ובין אם בכל צורה אחרת, ואני חוזרת על ההצעה שלי כל יום בשעה ארבע וחצי, זו היא הטרדה מינית. זוכרים את הקטע ההוא בעונה השלישית של האוס, כשצ'ייס היה מזכיר לקמרון שהוא מעוניין בה פעם בשבוע, במילים "היום יום שלישי, אני אוהב אותך"? אז זו לא (לעניות דעתי, הכותבת עדיין אינה עורכת דין) הטרדה מינית. למה? כי זו לא הייתה "הצעה חוזרת בעלת אופי מיני", אלא הצעה חוזרת לחיים משותפים שהמין בהם הוא רק חלק. כמובן שאותן מילים יכולות להוות הטרדה – תלוי בטון, בהקשר, ובמערכת היחסים בין האנשים המדוברים.

עוד חלק חשוב בסעיף השלישי הוא הסייגים, שמציינים מתי אין זה משנה אם אותו עמית תיאורטי שלי מביע או לא מביע את הסכמתו. מדובר על מקרים בהם אותו עמית תיאורטי הוא לא עמית אלא הוא עובד שלי, תלמיד שלי, מטופל שלי, או תלוי בי. אם אני מטפלת באדם נכה, שלא יכול להתלבש ולהתקלח בלעדי, ואני מציעה לו מציצה – זו הטרדה מינית, בין אם הוא אומר כן ובין אם לא. כי גם אם יאמר כן, ייתכן ויאמר זאת רק משום שהוא חושש שאם יסרב, אסרב גם אני להלבישו, לקלחו, או כל דבר אחר. באותה צורה, אם המעביד שלי יציע לי הצעות מיניות, אני עשויה לומר כן, לא משום עניין בו אלא משום חשש שאפוטר, כפי שאכן קורה לפנטין ב"עלובי החיים" של ויקטור הוגו. המחוקק הישראלי, בשם הציבור כולו, אומר שאם אסכים להצעתו של המעביד שלי רק משום היותו המעביד שלי, הרי שאיני באמת מבצעת את אותם מעשים, יהיו אשר יהיו, מתוך רצון חופשי, וזה, כמובן, לא לגיטימי.

4. התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהן (כאשר ההתייחסויות המיניות הן תוך כדי ניצול של יחסי מרות, תלות, חינוך או טיפול – המוטרד אינו צריך להראות שאינו מעוניין בהן).

דינה ביכל-שונרא סיפרה בפוסט שלה על הנערות שחזיהן צמחו ראשונים, ועל היחס שקיבלו בעקבות כך. שוב ושוב ושוב. זה המקום להזכיר גם את אותה הסצינה שכל אישה מכירה, של נערים שיושבים על הברזלים בכניסה לבית הספר, או מקום ציבורי אחר, וקוראים אחריה "כוסית!". וכל אישה מכירה את ההתכווצות, עמוק בפנים. המגננה. וכאשר אותם נערים יושבים לא בברזלים אלא בתוך הכיתה, או שהם כלל לא נערים והם במקום העבודה, או בפעילות פנאי כזו או אחרת, והם חוזרים על כך שוב ושוב, ואולי מכנים אותה בכינוי מבזה ולא בשמה, והיא ביקשה מהם, אפילו פעם אחת, להפסיק, יש פה בעיה. לא, היא לא אוהבת את הכינוי החדש ולא עונה לטלפון "מוצצת שלום". והיא לא חושבת שאתם מתכוונים באמת לכך שהכינוי מתכוון אך ורק לכך שיש לה פה גדול. זה לא כי היא פריג'ידית. זה לא כי היא קרה. זה כי היא אנושית, ואתם כרגע ביזיתם והשפלתם אותה.

5. התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית.

זה אולי הסעיף שמפחיד את חלק מהמגיבים כאן הכי הרבה. התייחסות מבזה או משפילה היא הגדרה שעשויה להיראות סובייקטיבית. היא לא. כשילד מצביע על ילד אחר וקורא לו מכוער, זו השפלה. כולנו יודעים שזו השפלה. אין שום ספק. אין בכך כל קשר למיניותו, במקרה זה, אלא לכל היותר למראה החיצוני שלו. אתם לא צריכים וצריכות הסבר או נימוקים, אנחנו פשוט יודעים שלקרוא לילד מכוער זה משפיל. גם לילדה, כמובן. אז הוספת הקריטריון המיני לא אמורה להיות מסובכת מדי: אם זה משפיל, ומתייחס למין או מיניות, זו הטרדה מינית.

לדוגמא, בקליפ I Started a Joke של פיית' נו מור, הצופים מתייחסים לנטייה המינית של הזמר באופן שלילי – הם קוראים לו, בזלזול מופגן, poof, כינוי גנאי בריטי להומוסקסואל. זו השפלה. אתם יודעים שזו השפלה. הנימה שבה זה נאמר לא מותירה כל ספק. המילה הזו נועדה לבזות את הזמר, משום נטייתו המינית. דומה לזה ההפטרה bitch לכיוון אישה כזו או אחרת, שהרי אין מטרתה אלא לבזות ולהשפיל. וכמובן, הדוגמא שמפחידה את חלק מהקוראים יותר מכל – קריאת זירוז אל עבר המלצרית, כשהמנה מתעכבת, "יאללה, אישה, לכי כבר למטבח ותכיני משהו לאכול". כן, חברים, זו היא התייחסות מבזה למינה של המלצרית. "תביאי כבר משהו לאכול" זו אולי לא צורת התבטאות מאוד עדינה ומנומסת, אבל זה ביטוי חוקי. החוק לא דורש מאיתנו להיות מנומסים. אבל זה לא משפט שמושפע מהיותה של המלצרית אישה, והוא יכל להיאמר באותה מידה למלצר ממין זכר. אבל המשפט הקודם, שהתגובה המיידית עליו תהיה "אבל זה היה בצחוק, צחקנו איתה" – אבל זה הרי צחוק עליה ולא איתה, כמו שלימדו אותנו בבית הספר היסודי. היא בכלל לא משועשעת מהרעיון שבגלל שהיא אישה מקומה במטבח. לא, היא לא חברה שלכם. אל תצחקו עליה, בבקשה.

עוד נושא שחשוב לי להסביר, הוא נושא הטרדות הרחוב שעלה לאחרונה לכותרות בזכות הבלוג המצויין הכצעקתה, ולא רק. הטרדות רחוב, חברים, הן בד"כ שילוב של הסעיף השלישי שהזכרתי, הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, בנוסף להטרדה – או תקיפה – מהסוג הישן והטוב, שלא קשור בהכרח במין. במקרים שונים מתווסף לזה גם הסעיף השני – מעשים מגונים – או הסעיף החמישי – התייחסות מבזה או משפילה למיניותו של אדם. קחו, לדוגמא, את הקליפ The Way You Make Me Feel  של מייקל ג'קסון. זוכרים אותו? תנו הצצה קטנה, עם או בלי סאונד, זה לא ממש משנה, ונסו להסתכל על הסצנה מנקודת מבטה של האישה. שכחו רגע מתחושת ההזדהות האוטומטית עם הזמר שהקליפ נועד לעורר בכם (וגם בכן). מה היא מרגישה? מה היא חושבת?

היא הולכת ברחוב, מישהו נעמד באמצע הדרך שלה. היא עוקפת אותו בחוסר עניין, הוא צועק לעברה. היא נעצרת, הוא מתחיל לשיר ולרקוד (המקבילה המציאותית תהיה, נאמר, לדבר אליה). היא מחליטה שהיא לא מעוניינת בו, מביעה את זה בבהירות בשפת הגוף שלה, והולכת לכיוון אחר. לו זה לא היה קליפ, ניתן להניח שהיא הייתה גם אומרת משהו בנוסח "לא, תודה" או "אני לא מעוניינת", אבל יש מגבלות לז'אנר, כמובן. עד פה, זה די לגיטימי. אבל אז הוא מתחיל לרדוף אחריה. עם החברים שלו. הם מאגפים אותה בכניסה לסמטה ללא מוצא. בנקודה הזו, אם אתם צופים מנקודת המבט שלה, אתם אמורים להיות מבועתים. הוא ממשיך לרדוף אחריה, יחד עם עוד קבוצה של חברים. הם עושים שלל תנועות מאיימות לכיוונה, והוא כל הזמן עושה את התנועה הנוראית הזו עם האגן, שמראה בדיוק מה הוא רוצה לעשות לה. הוא רודף אחריה עד לפתח הבית שלה, הוא מתיישב לידה בכל ספסל שהיא מתיישבת עליו, ואז יש את הסצינה עם מטף המים ברקע שהוא והחבר'ה שלו עושים תנועות מאיימות לכיוונה, ואז היא נכנעת ונותנת לו לחבק אותה.

האם זה חיזור לגיטימי? האם היא באמת רצתה להיות איתו, או פשוט הייתה בטוחה שיהרגו אותה אם לא?

אם מתקיימים, לאחר הסצינה הזו, יחסי מין, הרי שאלו יחסים בכפייה. אם נתעלם מהסוף ונניח שהיא הצליחה לברוח איכשהו, הבחורה המסכנה עדיין עברה טראומה קשה בה חבורת גברים איימו עליה ורדפו אחריה ברחבי הרחוב/שכונה. אינני יודעת אם זו נחשבת תקיפה, מאחר והם לא נגעו בה, אבל אני יודעת בדיוק איך היא תרגיש בכל פעם שהיא תעבור ברחוב חשוך שוב, ומישהו יעמוד בדרכה. לא משנה מה כוונתו ואם הוא טוב או רע, היא תהיה מבועתת, מפוחדת, חוששת ששוב יקרה לה הדבר הנורא ההוא.

מבחינת החוק שדיברנו עליו כאן קודם, היו כאן הצעות חוזרות ונשנות שהיא הבהירה שאינה מעוניינת בהן. היה כאן גם מקרה של הטרדה מאיימת, סטוקר בפי העם. במקרים אחרים שאתם יכולים לקרוא עליהם בהכצעקתה, זרים נגעו באיברי מין של נשים באמצע הרחוב, כך סתם – מה שאסור על פי הסעיף השני לחוק, וזרים קראו לעבר נשים קריאות שנועדו להשפילן על רקע מיני  – מה שאסור על פי הסעיף החמישי לחוק. אתר הכצעקתה מלא בסיפורים נוספים, אם תרצו בהם, אבל אני מאמינה שהרעיון ברור.

וזו, בעצם, כל התורה כולה: אל תצחקו עליה/ו. אל תסחטו אותו/ה. אל תגעו במי שלא מסכים/ה לזה. אל תציעו שוב ושוב כשאמרו לכם לא. אל תתייחסו לאדם כאובייקט מיני בלבד.

תחשבו על מה שהמילים שלכם והמעשים שלכם יעשו למי שבצד השני.

תהיו בני ובנות אדם.

נכון שזה פשוט?

(מיטל רוזנבוים)

לעמורה דמינו: האגדה היהודית מייחסת לאנשי סדום שורה של מעשי ברבריות, כשהאירוע שחתם את גורלה של העיר היה זה: נערה מבנות המקום העניקה, בניגוד לחוק, סיוע לקבצן. משנתגלה הדבר, קשרו אותה הסדומיים בקרבת כוורות ומרחו אותה בדבש. זעקותיה, על פי האגדה, הן שעוררו את יהוה לומר "ארדה-נא ואראה, הכצעקתה הבאה אלי עשו".

במהלך מלחמת העצמאות, הפעיל קצין פלמ"ח – מי שלימים היה רמטכ"ל – נוהל דומה. הוא קשר שבוי פלסטיני, משח עליו דבש והשאירו לדבורים. נחום ברנע, שנזהר מאד מלכתוב שמדובר ברפאל איתן, כתב לימים שהמעשה הביא את הפוליטרוק של הפלמ"ח, בני מהרשק, להתקף של זעם.

זעם או לא, הקריירה של אותו קצין לא נפגעה. גם לא הקריירה של אריה בירו, שפיקד על רצח שבויים מצרים, ביניהם כפותים, במהלך מלחמת השולל הראשונה, מלחמת סיני. הוא הגיע לדרגת תת אלוף. האל"מ שנתן את פקודת "אללה ירחמו" הידועה לשמצה ערב טבח כפר קאסם, ישכה שדמי, אמנם נאלץ לפנות לקריירה שניה מוקדם מהצפוי, אבל יצא מהעסק בעונש מגוחך ברשעותו: קנס של עשר אגורות. גם כשנאלץ צה"ל לכלוא רוצחי פלסטינים, רק לעיתים רחוקות הם ריצו את מלוא עונשם. במקרים רבים, הם הוגדרו כ"מטורפים תורנים". הנה, כעת מתגייסים כל מיני קצינים להגנתו של עמרי בורברג, הפושע מניעלין, בין השאר בטענה התמוהה עד למאד שמדובר ב"אירוע חמור" אך כזה שאינו "מעיד על עמרי כמפקד".

כך שגזר הדין שהוטל הבוקר על שני פושעי המלחמה החדשים של חטיבת גבעתי, שהשתמשו בילד פלסטיני כמגלה מוקשים, לא צריך להפתיע. מדובר במסורת, אחרי הכל. מסתבר ששני המעורבים אפילו יוכלו להמשיך ולשמש כמפקדים בצה"ל, כי על שיקול הדעת של חייל שהשתמש במריחואנה אי אפשר לסמוך, אבל על זה של חייל שבדעה צלולה וללא כל סכנה החליט להשתמש כך בילד, דווקא אפשר. הדבר היחיד שאפשר להתנחם בו כעת הוא שככל הנראה, אחרי התרגיל הזה, מערכת הדין הצבאית איבדה את יכולתה לשמש כעלה תאנה, ומעתה תאבד ישראל את יכולתה לטעון שהיא חוקרת ושופטת מעשים כאלה כיאות. בתוך כך, מן הראוי לתהות מדוע עתה, אחרי שמדובר בפושעים מורשעים, שמם ותמונתם של שני החיילים אינם נחשפים, והאם מדובר בצנזורה משונה במיוחד, או בצנזורה עצמית של העיתונים מתוך התחשבות ברגשותיו של דובר צה"ל. מה שמוביל אותנו ל…

צה"ל מרמה אותך, מותק: דובר צה"ל ממשיך לנהל מלחמה פסיכולוגית כנגד הציבור הישראלי, ספציפית תוך נפנוף בדחליל הלא-קיים של "השתמטות". בכל העיתונים בסוף השבוע, הופץ הנתון הצה"לי על פיו תל אביב נמצאת במקום ה-53 ברשימת הערים הנאמנות לצה"ל. למשל, כאן.

אבל, כפי שיבהיר עיון בתמונה משמאל (רצוי להקליק עליה כדי להגיע לגודל המלא), זהו מצג שווא. התמונה היא מתוך רשימת הערים כפי שפורסמה בידיעות אחרונות ביום שישי, והיא מופיעה בקיצורים הנדרשים עקב גודלה.

הכותרת של ידיעות, כפי שצה"ל רצה שתהיה, היא ש"רהט עוקפת את תל אביב". רק שמדובר בשקר. הנתון בעמודה הימנית, זו שלפיה מסודרת הטבלה, הוא "מדד הקרביות". מה זה? שקלול – שלא מוסבר לנו איך צה"ל מגיע אליו – של "שיעור הגיוס, ההתנדבות לקרבי והיציאה לקצונה". בנתון הזה, רהט מקבלת ציון של 46.7% לעומת 45.3%.

מה, רק 45.3% מהתל אביבים מתגייסים? לא, לא ממש. הנתון בטור השמאלי – זה שלצה"ל לא היתה ברירה אלא לפרסם, אבל מאד רצה שלא יבחינו בו, ולכן הפך את סדר הנתונים – מעיד ששיעור הגיוס בתל אביב עומד על 70.5%. ברהט הוא עומד על 59.5% בלבד. רהט עקפה את תל אביב? רק אם אתה חי ביקום המקביל של ראש אכ"א, שחושב שאם לא עשית מעבר לנדרש ממך בחוק, לא שרפת עוד שנה מהחיים כקצין או התנדבת למסגרת שלא מתאימה לך, אתה פושע ראוי לגנאי.

יתר על כן, יש מקום להטיל ספק בנתונים של צה"ל לגבי רהט. בדואים אינם מתגייסים, הם מתנדבים. ספק אם "שיעור הגיוס" הרגיל של צה"ל רלוונטי כאן, ספק עוד יותר אם הוא לא מעוות את הסטטיסטיקה של "מדד הקרביות", ואם הנתונים נכונים הרי שיחסה של ישראל כלפי הישוב היחיד בישראל שכמעט 60% מבניו מתנדבים לשירות בצה"ל הוא נפשע אפילו יותר משהורגלנו לחשוב.

שימו לב על מה צה"ל לא מדבר: על שיעורי הגיוס בירושלים. בעיר הנצח עומד שיעור הגיוס על 41.8% בלבד. בערים החרדיות האחרות הוא נמוך אפילו יותר. אבל עם החרדים צה"ל מעדיף לא להתעסק. הם מאורגנים והוא עסוק בהתחנפות אליהם. הוא מעדיף להסית כלפי תושבי תל אביב, אלה שבשירותם הצבאי אחראים לעובדה שהוא צבא הייטקי. הם בטח התרגלו; אחרי הכל, אלעזר שטרן שפך עליהם קיתונות של שופכין אחרי מלחמת לבנון השניה, והם ממילא היו שק האגרוף החביב של הציונים לדורותיהם. הרומנטיקה של הדם והאדמה, אחרי הכל, מתקשה לפרוח באקלים עירוני ובהתאם היא חשדנית כלפיו.

כן, מדינת אפרטהייד: בג"צ צפוי בקרוב לאמץ את הפשרה של משרד התחבורה בפרשת קווי המיזוגנים – הידועים בשמם "קווי המהדרין" – ולקבוע שההסדר שבו מותר לחרדים לקבוע שנשים ישבו בסוף האוטובוס יימשך, "ללא כפיה או אלימות".

לפעמים אתה תוהה אם שופטי בג"צ חיים ביקום משלהם, שבו אין קשר בין המציאות ובין הנתונים המגיעים לבית המשפט. אהרן ברק כבר הודה שבמבט לאחור, נראה שמערכת הבטחון סיבנה אותו לא מעט לאורך השנים – עובדות שכל אדם שעיניו בראשו יכול היה לדעת כבר בזמן אמת. אלימות בקווי המהדרין היא מציאות מתועדת. אפילו החברה שבחנה את ההליך מטעם משרד התחבורה הודתה שבשש מתוך 17 נסיעות – כלומר, יותר משליש – הבקרים שלה "התבקשו/נדרשו לעבור מקום, וכך עשו על-מנת לא להגיע לעימותים עם האוכלוסייה המקומית". במילים מכובסות פחות, הם נכנעו לאלימות.

אבל אם שופטי בג"צ אינם מסתפקים בכך, הם יוכלו להסתכל על התגובה החרדית להצעת הפשרה. הם אינם מסתפקים בה: הם דורשים שלא להתנות את הפשרה במניעת אלימות. ככה זה, כשהם מצפים להתקל בקיר ברזל ומוצאים את עצמם מול שמיכת פוך: במהלך הדיונים בבג"צ קודם להודעה על ההחלטה הצפויה, הדגישו הנציגים החרדיים שהרבנים כולם מתנגדים לאלימות ושהם יבלמו אותה. עכשיו, פתאום, הם כבר מתחילים לדבר על כך שאין להם שליטה על "השוליים".

אם בג"צ אכן יקבל את ההחלטה, ישראל תהפוך רשמית למדינה שבה מונופול ציבורי מתנהל על פי חוקי טומאה וטהרה שקובעים שנשים פסולות מלבוא בציבור. 55 שנה אחרי רוזה פרקס, אשה ישראלית שתרצה לשבת במושבים הקדמיים של קווי אוטובוס לא תוכל לעשות זאת, לא בלי סכנה. ושופטי בג"צ יאשרו זאת בחתימתם.

הערה: בעוד כשלושה שבועות, ביום שישי ה-10.12.10, ייערך מצעד זכויות האדם השני. המיקום עדיין לא ידוע, אבל השעה תהיה ככל הנראה 12:00. פרטים אפשר לראות כאן.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להודות לתורם.

(יוסי גורביץ)

"סוף סוף רואים רגליים!" הטעים המהנדס במקום עבודתי, אי-שם ברחובות, בתחילת קיץ 1982.

הייתי (כמעט) בת 16, אחת משלוש נערות בגיל תיכון שנשכרו על ידי חברת הייטק בתנופת צמיחה לצורך מילוי משימות מזדמנות. למדנו לענות לטלפון הארבע-קווי, לשלוח טלקס עם פס נייר ארוך-ארוך ומחורר, לסדר את הספריה ולעזור למהנדסים בכל משימה בה נזקקו לעזרה. הובהר לנו שמטרת קיומנו במקום היא לעזור למהנדסים – כשהמהנדס שמח ומרוצה, מקבל את ארוחת הערב שהוא רוצה ומקבל את הקפה כמיטב מסורת האירוח, עבודתנו נעשתה כיאות.

האמירה בראש הפוסט הופיע בתוך שבוע-שבועיים מתחילת עבודתנו, כשאחת מהנערות הגיע לעבודה בחצאית קצרה. טון הקול שלו היה של אדם שחיכה לשווא עד כה לקבלת דבר טוב – והנה, הדבר הגיע. כמו אדם שמחכה לחבילה מאמזון, או למשלוח פיצה. רגליים! עכשיו לשירותו – ולו גם רק לצורך צפייה ודיון פומבי.

בעלת הרגליים המדוברות שמחה לתמוך כך במהנדס הנאה. היא דאגה ללבוש חצאיות קצרות מאותו היום ועד סוף העסקתה שם, בסוף הקיץ. לא ממש בכל יום, אבל כמעט.

האם היתה בכך הטרדה מינית? ב-82' לא היה שום חוק שיגדיר זאת. החוק בישראל כולל את הגדרת "הטרדה מינית" רק משנת 1988, אם כי מעשים מסוימים הכלולים בה אכן הופעלו לפני כן, משום שסחיטת מין באיומים וביצוע מעשים מגונים נכללו כבר בחוק העונשין.

אני לא זוכרת שלובשת-החצאיות הראתה ולו במשהו את אי-שביעות רצונה מההתייחסות. היא אכן דיברה על כך עם שתי הנערות האחרות, ולמעשה דיברנו על כך גם עם הפקידה האחראית עלינו. היא סיפרה למחרת שהיא דיברה על זה גם עם אמה. האחראית הצדיקה את הכינוי ונכנסה באבי-אביו של המהנדס. אני לא זוכרת שהוא שינה את יחסו כלפי הנערות. הוא, כמו גם כמה מעמיתיו לעבודה, אהבו לעבור אצלנו ולקשקש – לפעמים לשאול למי מאיתנו יש חבר, ומה אנחנו עושות איתו; לפעמים לשאול מה אנחנו קוראות ולאיזו תנועת נוער אנחנו הולכות. היה אחד שהיה בעיצומם של גירושים; הוא התנחם הרבה בנוכחות הנשית-צעירה שלנו. היו – בהחלט היו! – כאלה שלא התייחסו אלינו כך. זכור לטובה המהנדס שהמליץ לי על Goedel, Escher, Bach, למשל. במבט לאחור ברור לי שהמהנדסים שהתנהלו כך לא חיזרו אחרינו מתוך כוונה לעשות דבר-מה מיני איתנו, רק רצו להבהיר שהם גברים וחזקים ויצורים מיניים ושאנחנו גם יצורים כאלה.

לרגע לא חששתי שיקרה לי דבר – ואכן, לא קרה דבר פיזי. הם רק דיברו. הם רק הגדירו את סביבת ההתייחסות. אף אחד לא כפה עלי שום דבר – חוץ מלחשוב, כל הזמן, על המשמעויות המיניות האפשריות של כל מלה שאמרתי ושל כל בגד שלבשתי, כאילו כל הווייתי וכל מחשבותי היו רק ספח עודף לקיומי כחפץ מיני.

*******************

זו לא היתה הפעם הראשונה שנתקלתי בחיפצון המיני הזה. נדמה לי שהפעם הראשונה היתה בדרך חזרה הביתה מתנועת הנוער (בני עקיבא, אוקיי?) או משיעור הפסנתר, כשהייתי בת עשר או אחת-עשרה. טיפוס מפוקפק כלשהו שלף אבר מולי, סיפרתי על כך להורי, הם הביאו אותי למשטרה ולחוקרת נוער שאספר על כך. זכורה לי בעיקר מבוכה מהיקף תשומת הלב שהאירוע קיבל, במיוחד בהשוואה לכך שבמשך השנתיים שקדמו לאותו היום (וגם כשנה אחריו) התאגדו קבוצה של בני כיתתי מדי יום כדי להפליא בי מכותיהם. מה יותר דורש טיפול והתייחסות?

היו לי, ביסודי, שתי חברות קרובות: ט’ ומ’. ט’ היתה מבקרת הרבה אצל סבא וסבתא שלה, והסבא היה מראה לה סרטי צ'ארלי צ'אפלין במקרנה הביתית שלו. לא הסרטים הרגילים, אלה שאפשר היה לראות בקולנוע ובטלוויזיה – בסרטים האלה צ'ארלי היה עירום, וגם הנשים סביבו. ט’ סיפרה לנו על הסרטים ועל הסבא, ועל כל הדלקות בדרכי השתן שהיו לה – אמא שלה היתה מזכירה לה כל הזמן שצריך לעשות פיפי "אסור להתאפק!" ואני זוכרת כמה מביך זה היה, לשמוע כל הזמן את התזכורות האלה.

מה עוד אני זוכרת על ט'? את מצבור הפורנו של הוריה, שהיא אהבה לשתף בו את חברותיה. את אחיה הקטן והחמוד כל כך. את החבר הראשון שלה, וכל מה שהיא סיפרה לי על המין ביניהם – זה היה בכיתה ו'.

ילדותה של מ' היתה סוערת בהרבה. היא היתה ילדה יפה כל כך; אביה היה ניצול שואה, עובד צבא; אמה היתה מה שקראו "מזרחית" ונעלבה עד עמקי נשמתה מההבדלים בין שמירת הכשרות לשיטתה ודרישות הכשרות של משפחתי. מ' היתה בחוג דרמה ושם היה מדריך שעגב אחריה ביסודיות כשהיא עוד היתה ביסודי. בהמשך, בחטיבת הביניים הממלכתית שהיא הלכה אליה ואני לא, היא סומנה כ"שווה חיזור" והוטרדה באופן שיטתי על ידי התלמידים הבנים.

רגע, אני זוכרת גם את נ' ואת ס', לא חברות שלי אבל לא שונאות. בכיתה ו', שתיהן הצמיחו את ראשית החזה שלהן לפני כל האחרות, וכל הבנים בכיתה היו ניגשים אליהן ותופסים את החזיה (מאחור) ומחזירים אל גבן ברעש ומצחקקים. אחד הבנים (אכנה אותו א') הסביר לי שכשהם עושים זאת, פטמותיהן מזדקרות. אה, עכשיו הבנתי. פורנו כבקשתך, לא-חשוב-מה-חושבת-בעלת-הפטמות.

ל', שהיתה אתי בחטיבת הביניים הממלכתית-דתית אליה עברתי בכיתה ז', עברה לישראל אחרי שנאנסה, במדינה אחרת. י' לא הוטרדה רבות; נ' כן. אביה של ח' נהג לחפון את עכוזה בידיו שהוא חלף לידה, ולדבר גסויות אליה ואל חברותיה; אני זוכרת שהוא סבר שמתחת לגיל 25, בערך, אין לאנשים זכות קיום עצמאית.

יש גם את ההליכה ברחוב: יציאה למרחב הציבורי היתה כרוכה במפגני שריקה והצעות מצד יושבי הברזלים ובתי הקפה. בתי קפה, כן, עוד זיכרון עז: עד אמצע שנות העשרים לחיי לא ידעתי שאשה יכולה לשבת בבית קפה בבטיחות. אפילו מעבר ליד בתי הקפה גרר הערות רבות לגבי לבוש/הליכה/הרגלים/משפחה/מין והצעות "בואי, שבי איתנו." לימים נתקלתי בשיר Have some Madeira, m’dear – כן. בדיוק ככה. למדתי להיזהר.

שני בחורים שלמדו לדוקטורט בפיזיקה ניסו לכפות את עצמם עלי. כלומר, לאנוס אותי.

האחד, ד', בחיפה, כשהייתי בת 16. איזה חלק הוא לא הבין מהמלה "לא!"? אבל הייתי רחוקה מהבית והגענו לשם במכונית שלו והיה יום שישי, בערב. הייתי תלויה בחסדיו. בסופו של דבר הוא ויתר ורק אונן. הוא חשב להמשיך בטיול שלנו בחיפה, אני רציתי הביתה *עכשיו* – אבל הוא היה הנהג. מעולם לא שמחתי יותר לחזור הביתה. ההיכרות איתו היתה דרך קבוצת חברים משותפים; התרחקתי מהקבוצה כל עוד הם כללו את האנס באירועיהם.

כשנה לאחר מכן ביקר אצלי חברו, ר', עם חברתו, י', שהיתה במחזור. ר' רצה סקס, י' לא רצתה, אז הוא ניסה לכפות את עצמו עלי. כמה וכמה חזרות על המלים "לא, לא רוצה, לא תודה, לא מתאים לי" הניבו את הפסקת ההתקפה. לא הבנתי למה י' לא תמכה בי, לא עשתה יותר מאשר להגיד "נו, ר', אתה לא רואה שהיא לא רוצה?" לא הלכה לקרוא להורי, שהיו באותה הדירה. אני עצמי, לא עלה בדעתי אפילו לרגע לקרוא להורי, לצעוק כדי להפסיק את האוויל. היה לי ברור לגמרי שהם יאשימו אותי בכך שנתתי לדברים להגיע עד לשם.

צוק העיתים ופגעי הגורל (או במלים אחרות, ההסבר הנדרש יגדיל את הפוסט הזה עד מימדי ספר) גרמו לכך שבהגיעי לגיל עשרים ויומיים נישאתי. מהיום ההוא עלתה מאוד רמת ההטרדה המינית נגדי, ספציפית. הערות על גופי, שערי, גילי ומצב הכיריים שלי (כן; הכיריים) היו תופעה יומיומית. גברים נשואים החלו פתאום להפנות אלי את תשומת ליבם. היו שבעה דברים שהם אהבו לספר לי: כמה הם (1) חשובים, (2) עשירים, (3) מקושרים לאנשים מפורסמים, (4) יכולים "לעזור לי", (5) יכולים "לעשות לי טוב", (6) בודדים עקב אשתי-לא-מבינה-אותי ולבסוף, (7) פנויים.

באותה התקופה התפרנסתי בעיקר באמצעות העברת שיעורים פרטיים באנגלית ובמתמטיקה. אביה של אחת התלמידות סיפר לי שהוא רוצה להשקיע מאה אלף דולר ברעיון עסקי שהיה לי, אם רק אבוא אתו למלון ידוע לשמצה בעיר. כשסיפרתי על כך לאשתו, היא פיטרה אותי מייד מהוראת חשבון לבתה: "אין עשן בלי אש," היא אמרה לי. הגיוני, בעצם. מי לא היה חושב כך?

קניות בשוק המקומי היו מסלול מכשולים. אי אפשר היה לקנות ירקות ופירות מבלי לגרור הערות גופניות מציקות.

בז'אנר (4), לעיל, מככבים מו"לים. מוציאים לאור של ספרים. כן-כן, ספת המפיק היא רק אפס קצהו של מכתבת המוציא לאור. לא, זו לא רק אני. דיברתי עם משוררות רבות שהעידו על כך, וגם עם כותבות פרוזה סיפורית. לפעמים נראה היה שהרבה מו"לים בחרו במקצוע הזה במיוחד בגלל ההטבות הללו: נשים צעירות שרוצות משהו מהם, ושהם יכולים לבקש משהו בתמורה. לא, לא כל המו"לים כך. אבל היו כאלה, ומספיק כדי שאפגוש כמה וכמה נשים (ש', ד', ואת ההיא שאת שמה אני לא זוכרת אבל את בגדיה דווקא כן.)

************************

עד כאן העלאת זיכרונות קשים וכואבים של חיפצון וכפייה, הטרדה ושפע בלתי-נגמר של הצעות חוזרות בעלות אופי מיני. מכאן, מסקנות.

אלף המלים הראשונות של הפוסט הזה מתייחסות להטרדה מינית ואונס של כתריסר ילדות, כולן מתחת לגיל 18. מאתיים וחמישים המלים הבאות אחריהן מכווצות את ניסיון החיים שלי לכדי כללים: שבעה סוגי חיזור של גברים נשואים אחרי נשים נשואות בישראל של שנות השמונים ומקצוע אחד שבו באות נשים רבות אל סוכני תרבות ומבקשות מהם משהו ("הוצא ספר עבורי, בבקשה") ולעתים קרובות מדי מקבלות דרישה חוזרת והתניית שירות בשירות ("מה תודה? תתפשטי!")

כמה פעמים ניסו, ניסו, ניסו הגברים הנשואים האלה לשכנע אותי באותן נקודות 1 עד 7? בהחלט ניסיתי להבהיר למציעים שאני לגמרי לא מעונינת בהצעותיהם. ובכל זאת, היו מי שהמשיכו והציעו שוב ושוב.

כל זה קרה לפני שנכנס לתוקפו החוק למניעת הטרדה מינית, בשנת 1998.

היה הרבה מאוד שלא סיפרתי, כי כמה אפשר? לא נגעתי כאן בהטרדת סטודנטיות, באווירת "כולן מותרות בנגיעה" עליה שמעתי לגבי שירות צבאי. לא נגעתי במוקדי המצוקה של מעביד עתיר-כוח שמתעלק על עובדת שצריכה ממנו משהו (משכורת, קידום). לא דיברתי על גברים שראו לנכון לבקש טובה-תמורת-טובה (אחד השאיל לי את מכונת הכתיבה שלו תמורת הקלדת סיפורי זימה שהוא כתב. מבחיל, אבל לא יכולתי לסרב עקב מחויבות משפחתית. הוא היה גם מתקשר ומבקש שאתרגם לו ביטויי זימה באנגלית. איכס.)

לא נגעתי בחיכוכים באוטובוסים, ב"עזרה" במעליות ובמקומות צפופים. לא נגעתי בסיטואציות של מכירת טובין, שבהם אשת מכירות מגלה שעליה לשכנע לקוח פוטנציאלי ושיש בדיוק דבר אחד שיקבע עבורו מי תקבל את החוזה. לא נתקלתי בהן אישית, חברותי דווקא כן. דווקא כן נתקלתי באנשים במקום עבודה מסוים שדירגו את כל העובדות לפי רמת כוסיות ודאגו שנדע מתי דירוגנו עולה או יורד. כן, במקום עבודה. "התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו," anybody? זה אחד מסוגי ההתנהגות המכונים הטרדה, על פי החוק למניעת הטרדות מיניות.

לא נגעתי בגיניקולוג של טיפת חלב (וגם להיפך; לא אחרי שהוא התייחס אלי כך!). לא נגעתי. ניסיתי לשמור על עצמי מפני נגיעות מיותרות. ברבות השנים למדתי איך לצמצם את הנוכחות הפיזית שלי עד כדי כך שלא יטרידו אותי כל כך הרבה. ואז עברתי אל מקום שבו הטרדות מיניות אינן מקובלות באותה המידה.

*******************

בשבוע שעבר התעוררה שיחה בטוויטר על היקף התופעה. כמה נשים הוטרדו מינית? אמרה עדיגי: "כ-ו-ל-ם הוטרדו מינית."

טוב, אולי לא ממש כולם. אבל היקף התופעה גדול מספיק כדי להוות גורם שמעוות את התרבות ודוחק נשים להתנהגויות מתגוננות.

אמרו מגיבים לפוסט הנפלא של ונדרסיסטר "בעיה אנושית, לא נשית" שהעלאת הנושא היא התפרצות אל דלת פתוחה. ייתכן שכך הדבר. אבל אם כולם יודעים את זה, למה זה ממשיך לאיים על כל כך הרבה נשים, אם לא כולן – רוב עצום? אם יש מישהו שקורא את הפוסט הזה בעברית וחושב שיש מי ממכרותיו שלא הוטרדה כך, במבט, מלה או מעשה, כדאי שיקרא היטב את ההתפרצות הזו שלי אל אותה דלת פתוחה, ויחשוב לעצמו: האם נשים מקדישות אנרגיה רבה מדי להתגוננות מפני הטרדות? האם אפשר היה לנצל את האנרגיה הזו לצרכים מועילים יותר?

אחד המגיבים הבהיר בגסות מסוימת שנשים אסרטיביות אינן מעוררות את מאווייו המיניים. אלא שהטרדה אינה משליכה דבר על אופן היחסים בין בני זוג – הטרדה, מעצם היותה דבר בלתי רצוי, היא מה שקורה אחרי שאמרה המוטרדת "לא" – או אם מראש החיזור היה אסור עקב יחסי תלות, מרות, חינוך או טיפול. ברגע שהחלטתם להיות זוג ולהעביר את יחסיכם אל פסים אינטימיים, אינך מטריד אותה הטרדה מינית (אם כי יש פשעים רבים שאכן מתרחשים בתוך מערכות יחסים זוגיות). אבל הטרדה היא עבירה שמהותה חיזור שמתרחש אחרי שהחיזור נאסר (אם על ידי המוטרד/ת, אם על ידי החוק עצמו).

*******************

הטרדה היא רק עוד פן אחד של תופעה ישראלית ספציפית של העדר גבולות. הסופר ספי רכלבסקי כתב את ספריו "אין גבול" ו"חמורו של משיח" ובשניהם הבהיר את אחת הבעיות הגדולות של ישראל: אין גבולות חיצוניים למדינה, אין גבולות פנימיים להתנהגות. הפרק העשירי ב"חמורו של משיח", "האשה וסתרי המין" מסביר רכלבסקי את התשתית ההלכתית/יהודית של ראיית האשה ככלי לסיפוק הגבר. (ראו שם, עמודים 164-186(. אשה, הוא מבהיר, נבראה ונועדה לשמש את הגבר.

ישראל, בהיותה מדינה יהודית, מחויבת לקיום ערכי היהדות. קיום ערכים אלה מחייב הכנעה חוזרת ונשנית של נשים והכפפתן לדרישות המערכת הדתית. כמו שאומרים בארה"ב, they want us pregnant, barefoot, and in the kitchen.

הדבר היחיד שמנע זאת בארה"ב הוא ההכרה שארה"ב היא מדינת כל תושביה – כולל נשים. רק זה מה שנתן לכל אשה את ההגנות שמספקת החוקה.

גם בישראל תהיה ביום מן הימים מדינת כל תושביה, וכל תושביה יוכלו לצאת אל המרחב הציבורי ולהשתתף בו בידיעה שהם, גופם ונפשם בטוחים מפני התקפות.

גם אם הם נשים.

(דינה ביכל-שונרא)