החברים של ג'ורג'

השרדות

(ותודה לעדי אלקין)

כשבנימין נתניהו הלך לאו"ם כדי לומר את "האמת שלנו", היא כללה שני אזכורים לשואה לפחות, שאחד מהם כרך באמנות קיטש מרשימה גם את גלעד שליט. יכול להיות שהיו יותר, אבל בשלב הזה של משחק השתיה של נתניהו – מורידים כוס עם כל אזכור של "מדינה יהודית ודמוקרטית", "המדינה היהודית היחידה בעולם", גלעד שליט, וכוס של משהו חריף במיוחד במקרה של אזכור השואה – הייתי מטושטש מכדי לספור. לא שזה משנה יותר מדי: בסוף כל משפט בעברית, במיוחד כזה של נתניהו אבל לגמרי לא רק, יושב אוברשטורמבנפיהרר עם שוט.

נוכחותה של השואה בחיים הישראליים הוא משהו שכבר נטחן לעייפה, כמו גם ההבדל בין נוכחותה היומיומית ובין היחס הישראלי לניצולי השואה – בימים אלה האוצר מעכב בניית הוסטלים לניצולי שואה משום שהוא לא מוכן שעובדיהם יהיו עובדי מדינה, תודה ששאלתם. והאוצר הגנוב של בנק לאומי, שנעשק מניצולי שואה, ממשיך לתת את הריבית הנאה שלו לבנק, ואף סניף שלו טרם נשרף. ונוכחותה של השואה בחיים הישראלים אכן יומיומית; ניסיתי פעם למצוא יום שבו העיתונות העברית לא העלתה איזה אייטם שואה/ניצולי שואה/מלחמת העולם השניה, והתייאשתי אחרי פחות משבוע. היא מגיעה לשיאים בשבוע שלפני ואחרי שני ימי השואה (זה של ינואר וזה של אפריל), אבל היא תמיד איתנו. בן גוריון והבאים אחריו הצליחו לצלק דורות שלמים שלא חוו אותה; יורשיהם גוררים מדינאים נבוכים ליד ושם כפי שפעם גררו אותם לגרסה הישראלית של הקולחוז.

אבל את כל זה, ואת הקיטש הנלווה של מצעד החיים בערי ההריגה והשבועות של קציני צה"ל באושוויץ, אנחנו מכירים היטב, ובמידה מסוימת – כלומר, במידה שהצלחת להשתחרר משבי הנראטיב הרשמי – גם מחוסנים כלפיו. אבל שווה לבחון את הטענה שהארס של החדרת השואה לחיים לא מיצה את עצמו בפוליטיקה שלנו; שמדובר ברעל חריף, שחודר לכל תחומי החיים.

בן גוריון, שטבע את הביטוי אבק אדם ושגילה כלפי ניצולי השואה רק מעט יותר אמפתיה מרודפיהם, שמכר את זכויותיהם ל"גרמניה החדשה" של אדנהואר (שממשלו הכיל לא מעט נאצים נלהבים בשעתו שהצטננו קמעה אחרי 1945), כתב ביומנו אחרי ביקור במחנה ריכוז מילים חריפות נגד הניצולים. הוא אמר – מצטט מישהו שאת שמו לא ציין – שהניצולים היו השפלים שבבני האדם, כי רק כך, רק תוך עשיית כל מעשה בזוי, מנוגד לכל הראוי ולכל תודעה אנושית, רק על ידי ירידה לרמת אינסטינקט חייתי, אפשר היה לשרוד. מאוחר יותר יטען יומנו של בן גוריון שניצולי שואה היו אחראים למעשי טבח ואונס שבוצעו על ידי צה"ל (בשנות החמישים המאוחרות השעירים לעזאזל יהיו, מבחינתו, יוצאי ארצות האיסלם – אף פעם לא יפי הבלורית והתואר נוסח יששכר "אללה ירחמו" שדמי). התפיסה הזו – שהאנשים האומללים, שהגיעו לישראל כשברי כלי אחרי שלעיתים קרובות איבדו את כל עולמם, כך ממש, הם בעצם חיות אדם שראויות לסלידה והשתקה, לא לרחמים והבנה – רווחה מאד בישוב היהודי ובמדינת ישראל.

העובדה שזה היה סטריאוטיפ אנטישמי מובהק – זה של היהודי שיעשה הכל כדי להצליח, שאיננו כבול בחוקי המין האנושי, שאין תועבה שזרה לו, שאין לו מושג מהו כבוד – לא הפריעה לתפיסה הזו להשתרש; הציונות והאנטישמיות חיו נהדר בכפיפה אחת. התובע הבריטי בנירנברג, הרטלי שואוקרוס, יכול היה לסיים את נאומו בצטטו את עדותו של הרמן גרבה על אב יהודי, שמול המקלעים של האיינזצגרופן באיזה בור-יריה באפלת רוסיה על "אב שהחזיק בידו של ילד בן עשר, ודיבר אליו ברכות. הילד ניסה להבליע את דמעותיו. האב הצביע על השמיים, ליטף את ראשו של הילד ונראה שהסביר לו משהו", ודווקא מהתמונה הזו, מלאה כל כך בכבוד עצמי מול חיות האדם, דרש את הרשעתם של הנאשמים. יחס כזה לקורבנות ולניצולים לא היה לגמרי מקובל כאן. הניוול השיטתי, ששובר את צלם האדם של הקורבן – הדוגמא הקלאסית היא חיטוט בזבל אחרי שרידי מזון – שימש לנאצים כהצדקה מעגלית למעשיהם: תראו עם איזה חלאות אנחנו צריכים להתעסק. באופן מדהים, סיבוב הסיבה והמסובב הזה שימש גם את קולטיהם של הניצולים (וכאן פרופ' עדית זרטל ו"זהבם של היהודים" שלה הוא קריאת חובה). את חטאי אני מזכיר: בצעירותי, מתה סבתא חורגת שלי, אחותי נקראת על שמה, ולאחר מותה מצאו בביתה לחם יבש, עבש, מוסתר בשורה של מקומות. אולי הם ישובו. הייתי צעיר, טיפש, יהיר וישראלי שחי בחברת שפע: זה הגעיל אותי. היום זה מביא אותי לדמעות.

זה השתנה באחת כשיזם בן גוריון את חטיפתו של אייכמן והעמדתו לדין בישראל. באקט שהכתים את המשפט לעד כסוג של משפט ראווה, הועלו פתאום מי שעד כה נדרשו לשתוק או לכל היותר לזעוק בסיוטי הלילה אל דוכן העדים, וסיפרו מה קרה להם. לרוב מוחלט של העדים לא היה שום קשר לאייכמן (ק. צטניק דווקא פגש אותו; אייכמן קרע את המסמך שאמור היה להציל אותו, ושלח אותו לאושוויץ. בורג קטן, כן?), והם היו שם כדי ליצור תודעה ישראלית חדשה.

בכך הם הצליחו ללא ספק. שבע שנים לאחר חטיפתו של אייכמן, תקפה ישראל את מצרים, סוריה וירדן, וגרפה נצחון מדהים. שש שנים לאחר מכן, היא ספגה תבוסה משפילה שבסופה ויתרה על היהלום שבכתר האימפריה שלה, סיני. בין לבין, סיפר הדור שיצא מהמלחמה ההיא לעצמו, השתוללה כאן אורגיה של שחיתות שכוכביה היו האלופים הבלתי מנוצחים של צה"ל והקבלנים הידועים לשמצה של קו בר לב. בין השאר, צץ גם ישראלי אחר, גס יותר – כזה שהפגין לא רק את השחצנות ואת האני-ואפסי-עוד של הצבר, אלא גם דורסנות חסרת מעצורים, שהפתיעה את הדור הקודם.

היום היא כבר לא מפתיעה אף אחד: מצפים מהישראלי שיהיה דורסני, שיחטוף כל מה שאפשר כי אחרים חוטפים גם הם, מצפים ממנו שלא יהיה פראייר – אולי מילת הגנאי הישראלית האולטימטיבית. הוא יחתוך אותך בכביש, יאוץ לתחנות הדלק ערב העלאת המחיר, יסתער בעדריו על חנות מיובאת חדשה כי יש דיל, יגרום לבופה במלון להיראות כמו אחרי ביקור עליז של ג'ינג'יס חאן, יתלוש ברזים ויגנוב מגבות. במקרים קיצוניים, הוא אף עשוי לנצל נסיעות על חשבון הברון כדי להטיס כביסה מלוכלכת ליבשת אחרת, שם ינקו אותה. תכנית הטלוויזיה החביבה עליו היא "השרדות", ולא במקרה. הוא גדל על האתוס שג'ונגל שם בחוץ, ושכל יום הוא מלחמה – והוא מיישם את התפיסה הזו בלי שום קשר לשירותו הצבאי. הישראלי חי כדי לדפוק את השיטה.

מי שיש לו, יש לו, ומי שאין לו – שינסה לחטוף; אבל מי שמנסה לארגן סדר טורפני פחות יותר מזה של ממלכת החיות זוכה לנחרות בוז. מתי כבר תלמדו שהחיים זה לא קיבוץ? החיים הם גטו.

הדארוויניזם החברתי הזה מוכר לנו מארצות הברית, אבל גם שם הוא עטוף בשורה של עכבות ציבוריות שפשוט אין כאן. עשירים מופלגים יודעים שתפקידם הוא לתרום סכומים גדולים לצדקה, וגם עושים זאת. על קרן המיליארדרים שהקימו וורן באפט וביל גייטס, שכל אחד מהחברים בה מתחייב לתרום לפחות מחצית מהונו, נאמר כבר הכל. ראויה לציון העובדה שוורן באפט יכול היה לצאת בפומבי נגד מערכת המסים האמריקנית, שגובה יותר מס מהמזכירה שלו מאשר ממנו – ושמכתבים פומביים כאלה, של עשירים שתובעים שיגבו מהם עוד מס, התפרסמו גם בצרפת וגרמניה. בישראל, שבה מנהלים האוליגרכים שלנו מאבק על כל משאב ציבורי – מגז טבעי ועד לתדר סלולרי – שהם מצליחים לחמוס, מכתב כזה לא פורסם, ואם יפורסם כזה בקרוב (עכשיו כשסר מר המעצר אל זהבית כהן) אני מעז להמר שהוא יהיה פרי מוחו של יחצ"ן נואש.

ישראל הוקמה כמדינה סוציאליסטית. זה היה סוציאליזם לאומי: הוא העניק רווחה ליהודים תוך ניצול ביזתם של הפלסטינים – ולא, לא רק ב-1948. מספיק לקרוא את דבריו המרים כלענה של עזריאל קרליבך לפני שישים שנה כמעט ("את, אולי", כותב הוא לבתו, "עיניים שכאלו לך, אשר לא תדענה. את צברית, ובכגון אלה הורגלת, ובשבילך טבעי הוא, שהעולם מחולק לשניים: מנצחים ומנוצחים, אדם עליון ואדם תחתון. ואילו אני – אני יהודי."). עד היום, הנסיון ליצור סוציאליזם ישראלי מתנגש מיד עם סלעי הלאומנות, שרטוני עליונות הדם היהודי. אבל זה היה סוג, פגום ככל שיהיה, של סוציאליזם.

אנחנו רגילים לראות את עליית הדארוויניזם החברתי כתוצאה של עליית הליכוד והשינויים שבאו אחרי 1977. אבל גם חסידי ז'בוטינסקי, כפי שנזכרנו במהלך החודשים האחרונים, דיברו על "חמשת המ"מים" שכל אזרח זכאי להם מהמדינה: מזון, מעון (מעון!), מלבוש, מורה, מרפא. אכן, הם דיברו עליהם בקול נמוך הרבה יותר מזה שבו דיברו על שתי גדות לירדן, אבל הם דיברו עליהם. בזמן שלטון מפא"י ולווייניה, הם יכלו להרשות לעצמם לדבר עליהם פחות: הממשלה עשתה את עבודתה, פחות או יותר. אבל מדוע מנהיג הליכוד מרשה לעצמו כיום לזלזל כל כך בזכות למעון ומרפא, שהיא חלק מהמורשת התרבותית שלו? או, אם לדייק, איך הוא מרשה לעצמו לדבר כך מבלי לחשוש למרד בשורות מפלגתו? אחרי הכל, רוב מוחלט של האוכלוסיה תומך בדרישות תנועת המחאה: כ-87%, כשבקרב מצביעי הליכוד השיעור נע סביב 80%.

כאן המקום להזכיר שוב את חגיגת השחיתות של 1967-1973. היא היתה צנועה במימדיה בהשוואה למה שאנחנו מכירים היום – אם הקבלנים והאלופים ייסרו אותנו בשוטים, אולמרט ושרון ייסרו אותנו בעקרבים – אבל היא זעזעה את המדינה. בסוף שנות החמישים או תחילת שנות השישים, כשמנהיג של מפא"י בנה לעצמו וילה חוקית לחלוטין, מכספו שלו וללא כל תלונה על מעילה, הוא נבעט משורות המפלגה. לא ייעשה כן במקומותינו. עשור אחר כך, שרון כבר יכול היה לרכוש את חוות השקמים.

מה השתנה? אולי צריך לבחון את האפשרות שהתאריך המכריע הוא לא 1967 אלא 1961, השנה של עדויות משפט אייכמן, השנה שבה הוזרקה השואה לעורקיהם של היהודים, ובמיוחד לקח אחד ובעייתי מאד שלה: היהודים חייבים לשרוד. אנחנו חייבים לשרוד. כל אמצעי להשרדות הוא לגיטימי.

הלקח הזה בעייתי מאד בתחום הלאומי, בלשון המעטה: האם מוסרי לשרוד על ידי הפיכה לתוקפן מנשל? אלא שבשאלה הזו דשו מספיק. השאלה היא מה עושה מוסר כזה לקבוצה חברתית. מדובר במוסר אוכל-כל: השרדות היא קודם כל של פרטים, הקבוצה באה הרחק אחר כך. כל אחד דואג לעצמו, למשפחתו, לידידיו, והציבור מגיע, אם בכלל, הרבה מאד מאחור. אם הכל מותר במאבק על ההשרדות, ואם אנחנו צאצאים של מסורת ארוכה של בוז לחוק (שאכן, היסטורית לעתים קרובות היה עוין ומפלה כנגד יהודים, ודאי במזרח אירופה) ואם המשחק הוא תמיד משחק סכום אפס, אז כל מה שנשאר הוא לדאוג שלא יתפסו אותך. ואם תפסו אותך – מכניס סיליקון לחלב, בונה תקרות מפלקל, בונה גשרים מעל הירקון מחוטי ברזל, משחק עם הפורמולה של תחליף חלב לתינוקות (!) – אז סימן שדפקו אותך.

ראוי גם לשים לב לחפיפת הזמנים בין ההתלהבות הישראלית לפירוק מדינת הרווחה ולדארוויניזם סוציאלי ובין העמקת תודעת השואה בישראל, ובמיוחד לחפיפה בין כלכלת שנות השמונים והתשעים ובין הפיכתם של המסעות לפולין לטקס חניכה ישראלי. צריך לתהות ברצינות באיזה אופן הם השפיעו זה על זה.

סוציולוגים ודאי יעשו את זה תוך עשור או שניים. בינתיים, צריך להרהר שוב ברעיון של בניית מדינה על תשתית של בית קברות. בהחלט יתכן שתשתית כזו מניבה דור של אוכלי נבלות, שבאירוניה מפלצתית אימץ כאידיאולוגיה את מה שאמרו הרוצחים על קורבנותיהם.

(יוסי גורביץ)

בבאבי יאר ייסדנו את מדינת היהודים

מספרים שפעם שאלו את טום לרר למה הוא הפסיק להופיע, והוא ענה שאחרי שהנרי קיסינג'ר קיבל את פרס הנובל לשלום, הסאטירה מתה. אתמול בבוקר קראתי שמספרי תעודת הזהות יתחילו בקרוב משישה מיליונים, כדי להנציח את נרצחי (ולא "נספי"; הם לא מתו בתאונת דרכים, הם נרצחו בכוונת מכוון) השואה, ושכסימן נוסף לדבקותה של ישראל בזכרם של האנשים שמעולם לא היו אזרחיה, יהיו שישה מגני דוד על התעודה. הייתי משוכנע שמדובר בסאטירה מוצלחת במיוחד, שצוחקת ברשעות עדינה על הפומפוזיות והטמטום של פולחן השואה.

איפה. הלוואי.

בהיתי בידיעה הזו במשך כמה דקות. קראתי שוב. כשהתעשתתי, היא עדיין היתה שם. לנוע בין צחוק ובכי. מדינה שלמה מקדישה את עצמה, בכל מובן, לאנשים שמתו שלוש שנים לפני שהיא הוקמה.

הרי יש כל כך הרבה הסתייגויות שאפשר להעלות. אפשר להזכיר שהמספר שישה מיליונים עגול מדי מכדי להיות אמיתי; שהוא שימש את בעלות הברית כהערכה בלבד במהלך משפטי נירנברג; שאייכמן העריך את מספרם של הנספים בחמישה מיליונים; שראול הילברג, בהיסטוריה המגיסטריאלית שלו שמתורגמת רק בימים אלה, חמישים שנה לאחר כתיבתה, נקב במספר של ארבעה וחצי מיליונים; ש"יד ושם" מעריך שהמספר עומד על 5.7 מיליונים. למה זה חשוב, שישה מיליונים או 5.7? מה זה משנה? אתה רוצה שהם יחרטו 5.7 כוכבים? זה חשוב, כי אם כל אדם הוא עולם ומלואו, אם כל תינוק שנופץ אל סלע בפונאר הוא כוכב שנכבה, כל אדם שהובל ליריה במאלי טרוסטינץ הוא אבידה שאין לה תחליף, אז שלוש מאות אלף מהם הם הבדל עצום. מה ההבדל? ההבדל הוא בין לימוד אמיתי על מה שקרה ב"ארצות הדמים" (קריאת חובה מסויטת), ובין פנטזיה על מה שקרה שם, פנטזיה שעיקרה מובאת היטב בצילום הזה מגן ילדים בחולון.

בעבר, ציונים זועמים דחו את הטענה שישראל נולדה מן השואה, עלתה מגואלת בדם מקברות האחים ביערות נטולי השם של בלארוסיה והמדינות הבאלטיות, מצחינה מהגז של בלזץ וחלמנו, וניתנה כמתנת האומות המבוישות על מעשיהן ומחדליהן. לא, הם אמרו, לא; הציונות איננה מעשה ידיו של היטלר. הגישושים הראשונים שלה קודמים לו בשבע שנים לפחות. היא היתה תנועה מהפכנית, שנועדה להחיות עם מת-מהלך (כלשונו של פינסקר) ולהשיב לו את מקומו הראוי בין העמים. השואה לא היתה עילת קיומה של ישראל; היא היתה אסון מחריד בדרך אליה.

יצחק, כמסופר, לא הועלה קורבן

הוא חי ימים רבים,

ראה בטוב, עד אור עיניו כהה.

אבל את השעה ההיא הוא הוריש לצאצאיו.

הם נולדים

ומאכלת בליבם.

במשך 25 שנים שלחנו את ילדינו למחנות ההשמדה, ערכנו להם טקס טבילה מחדש בתוך תאי הגזים, ולימדנו אותם, כאותו נבזה שהיה קצין חינוך ראשי, ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ". לימדנו אותם ש"אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תשמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו.".

והם, אכן, "נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים". הם יודעים להקשות את לבם, כפרעה, לבכיה של אשה הכורעת ללדת במחסום. הם למדו לשסות כלבים בפועלים מהקבוצה הלא נכונה, עם התעודות הלא נכונות. מזמן, הזכירה לנו סי היימן שהם גם למדו לקבור אנשים חיים. ברפיח, פלוגת החרמ"ש בימי האינתיפאדה הראשונה קשרה אנשים – סליחה, פלסטינים – לכלי הרכב שלה, כדי להרתיע את המקומיים מלהשליך עליהם אבנים. כשמשלבים את "לעולם לא לנו" עם "זו ברירת חיינו", קל לשכוח מי התפרסמו בכך שהטיפו לחוזק ונוקשות, שראו ביכולת לראות "מאה גופות מוטלות זו ליד זו, או חמש מאות גופות או אלף. להחזיק מעמד במילוי משימה זו, ועדיין – פרט לחריגים שמקורם בחולשה אנושית – להישאר אנשים הגונים, זה מה שחישל אותנו".

כמו את ילדי הגן מחולון, רוח רפאים בשחור וכסף ממשיכה לבעת את מדינת ישראל. "אדוני ראש הממשלה, היטלר מת", כתב עמוס עוז ב-1982, ולא ידע כמה טעה. היטלר חי בלב כל יהודי ישראלי; שיוויתי אדולף לנגדי תמיד. המתים השתלטו על החיים, הזכרון השתלט על העתיד. המסר שלקחנו מהאדמה הארורה של מזרח אירופה הוא ששנית גטו ווארשה לא יפול. לא, לא – הפעם ליודנראט יש נשק גרעיני.

אז פלא שאנחנו יוצרים קשר סימבולי, כמעט מיסטי, עם המתים ההם, האנשים שמצד אחד היו חלשים ולא נחושים ומצד שני לא הצלחנו להציל, למרות ההתרברבות בטיסה המאוחרת מעל אושוויץ? פלא שהם יהיו תמיד על תעודת הזהות שלנו, מגויסים תמיד להצדקת האלימות שלנו? מה הלאה, אזרחים שמקעקעים מרצונם מספרים על זרועם?

אה, סליחה, גם זה כבר קרה. לפחות אפשר להתנחם בכך ששר הפנים שלנו לא יאמץ את הרעיון, מטעמים דתיים. אולי שווה בכל זאת להשאיר את המשרד בידיו של אלי ישי.

סאטירה? לא, לא. גרוטסקה.

(יוסי גורביץ)

השואה שמותר להכחיש

השואה היהודית, רציחתם של כ-5.7 מיליוני יהודים על ידי הנאצים וסייעניהם בין השנים 1938-1945, היא אחד הפשעים המתועדים ביותר בהיסטוריה האנושית. הרוצחים השאירו אחריהם תיעוד ממוסמך היטב. הם העידו על פשעיהם בשורה של משפטים, מנירנברג והלאה. אל העדויות הללו, שנותנות לנו מבט "מלמעלה" על מעשי הפשע, מצטרפות עדויותיהם של הניצולים ולעיתים של הנספים עצמם, שנותנות לנו "מבט שוחה". לכל אלה מצטרפים ממצאים פורנזיים רבים. אנחנו יודעים, אחרי שנים ארוכות של מחקר, שמות, תאריכים, מספרים, מקומות – מספיק כדי לספק את בית המשפט הקפדני ביותר. רק נבלים, מטורפים, נאצים לשעבר ותומכיהם בהווה מכחישים את השואה היהודית.

השואה הקומוניסטית האירופית – רציחתם בהרעבה, יריה, ועבודת פרך של עשרות מיליוני "אויבי משטר" ו"בורגנים" בין השנים 1917-1989, בעיקר בין השנים 1933-1953, ושיעבודם של מיליונים רבים – גם היא אחד הפשעים המתועדים ביותר בהיסטוריה האנושית. הרוצחים השאירו אחריהם תיעוד ממוסמך היטב. אנחנו יודעים, אחרי שנים ארוכות של מחקר עקשני מצד אנשים שהושמצו ארוכות בעבר, שמות, תאריכים, מספרים, מקומות. תיעוד זה, בצירוף עדויותיהם של כמה מהרוצחים ועדויותיהם של ניצולים רבים, מספק ראיות שישכנעו את בית המשפט הקפדני ביותר. רק נבלים, מטורפים, קומוניסטים בעבר ובהווה ואנשי Hasbara מכחישים את השואה הקומוניסטית.

* * * * *

מכון ויזנטל, שמשמיע זעקות חדות כאשר איזה חוליגן, באצטלה אקדמית או בלעדיה, מכחיש את השואה היהודית, הצטרף אל מכחישי השואה הקומוניסטית. במאמר שפרסם יוסי מלמן ב"הארץ" אתמול (ו') מצוטט אפרים זורוף, מנהל הארגון בישראל, כמי שמוחה כנגד "פרוטוקול פראג", שדורש יום זכרון מיוחד לקורבנות שני המשטרים הטוטאליטריים. זורוף מגדיר את מזכירי השואה הקומוניסטית כ"מעוותי השואה".

(כהערת אגב, יצוין שזורוף עצמו לא נמצא במקום טוב במיוחד לנהל את המאבק הזה. כשארגן סגן ראש עירית אור יהודה מטעם ש"ס, עוזי אהרן, שריפת ספרים בעירו, זורוף סירב לגנות את עצם השמדת הספרים. הוא הסתפק בגינוי האמצעי, שעורר זכרונות לא נעימים: "היה מן הראוי למצוא דרך הרבה יותר מכובדת והגונה להפטר מהספרות הזו". הספרים היו ספרי הברית החדשה. קל לשער איך היה זורוף מגיב על שריפת ספרי תורה באיזו עיר מזרח אירופית בהוראתו של איזה סגן ראש עיר קתולי או אורתודוקסי שמרני; קשה מאד להניח שהוא היה אומר שעדיף היה לגרוס אותם).

שורש הבעיה הוא בהיסטוריה המסובכת עד למאד של מזרח אירופה. הסכמי ורסאי שלאחר מלחמת העולם הראשונה הקימו על גוויותיהן של האימפריה הצאריסטית, האוסטרית והגרמנית שורה של מדינות שברוב המקרים לא היו קיימות קודם לכן (פולין, שחולקה שלוש פעמים בין פרוסיה, רוסיה ואוסטריה, ושתחולק ברביעית ב-1939 בין ברה"מ וגרמניה הנאצית, היתה חריג). חלק ניכר מהמדינות הללו – פולין, שלוש המדינות הבאלטיות, הונגריה, יוגוסלביה – נאלצו להתמודד עם פלישה קומוניסטית ישירה או עם התקוממות וחתרנות אלימה מצד מפלגות קומוניסטיות מקומיות, שקיבלו הוראות ומימון מברה"מ.

כמעט כל המדינות החדשות היו הטרוגניות באוכלוסייתן והכילו קבוצות אתניות ששאפו לעצמאות או אוטונומיה. המקרה הידוע ביותר הוא זה של הגרמנים בחבל הסודטים שבצ'כוסלובקיה, אבל גם הצ'כים והסלובקים עצמם לא הסתדרו אלה עם אלה, ועם קריסת הגוש הקומוניסטי התפרקה המדינה במהירות ובשלווה לצ'כיה וסלובקיה; וכאשר ביתרה גרמניה את גוויית צ'כוסלובקיה במארס 1939, ניקרה פולין בגוויה וחטפה לעצמה נתח שהיתה בו אוכלוסיה פולנית. אומה אוקראינית לא היתה כלל; חלק מהאוקראינים חיו בפולין, במתח עם הרוב הפולני, ורובם מצאו את עצמם – לאחר שעה קצרה של עצמאות ב-1918 – שוב תחת מכבש רוסי. חלק גדול מהמיעוטים היו גרמנים; אפילו ברוסיה גופא היה מיעוט אתני מרוכז של גרמנים – הגרמנים של הוולגה, שלאחר מאתיים שנים של קיום מועיל לאימפריה המפגרת מצאו עצמם נרדפים על ידי המשטר הקומוניסטי, ולאחר הפלישה הגרמנית ביוני 1941 – מושמדים.

בפשיטה הראשונה של הנ.ק.וו.ד. על בתי הגרמנים של הוולגה נמצאו בחלק ניכר מהבתים דגלי צלב קרס; יושבי הבתים הללו נרצחו ביריה במקום. אלו היו דגלים שהמפלגה הקומוניסטית עצמה חילקה לתושבים, לקראת ביקור אפשרי של היטלר בחבל באותה שנה. הקומוניסטים, תומכיהם היום מעדיפים לשכוח, היו בעלי ברית נלהבים של גרמניה הנאצית בין אוגוסט 1939 ויוני 1941. הם תקעו סכין בגבה של פולין ותקפו אותה ממזרח שעה שזו נלחמה על חייה כנגד הפלישה הגרמנית ממערב; שני הצבאות אף ערכו מצעד משותף לרגל הנצחון. סופר שהגנרל הרוסי סמיון קריבושיין הזמין את הגנרל הגרמני גודריאן לביקור במוסקווה. שנתיים לאחר מכן גודריאן היה קרוב מאד לביקור כזה, אבל כנראה לא בתנאים שעליהם חשב קריבושיין.

התוצאה הישירה של הקמת ברית המועצות, והאיום שלה על ריבונותן של המדינות החדשות כמו גם האיום ב"יצוא המהפכה" שלה, היתה רדיקליזציה ימנית של המשטרים במזרח אירופה. הפאשיסטים תמיד טענו שהם הבלם בפני התפשטות הקומוניזם; במזרח אירופה זו היתה האמת לאמיתה. חשוב לזכור, מה שלא זוכרים היום, שבשנות העשרים והשלושים הזוועה החיה של המהפכה הקומוניסטית, שרצחה חמישה מיליון רוסים עוד בימיו של לנין ונאלצה לדכא באלימות חסרת תקדים התקוממויות איכרים בלתי פוסקות ("המלחמה הירוקה") עד אמצע שנות העשרים, היתה מוכרת היטב, במזרח אירופה אם לא בקרב האינטיליגנציה מסוממת הקומוניזם של המערב. מיעוטים מדוכאים, וכאלה היו כאמור בכל מדינה מזרח אירופאית, היו כר פורה למשת"פים קומוניסטיים – דבר שרק דירבן את המשטרים, שטענו לעיתים לדמוקרטיות אך כמעט תמיד היו אתנוקרטיים, לדכא אותם עוד יותר. וחוזר חלילה.

בין הריחיים האלה של הפאשיזם והקומוניזם, כתב יעקב טלמון, נמעכה יהדות מזרח אירופה. חלק ניכר מהיהודים היו חרדים והללו תמכו במשטרים השמרניים. אלה היו לעיתים קרובות אנטישמיים במישרין או בעקיפין, אבל זו היתה אנטישמיות מהסוג שהיהודים למדו לחיות איתה. זו לא היתה האנטישמיות החסלנית של הנאצים. אבל האינטליגנציה היהודית היתה לעיתים קרובות קומוניסטית, ומספר עצום של יהודים – חברי הבונד – היתה סוציאליסטית במוצהר. זו עדיין היתה התקופה שבה סוציאליסטים טרם בידלו את עצמם בחדות מהקומוניסטים, טרם הבינו שלקומוניסטים אין שום בעיה אידיאולוגית למכור אותם לפאשיסטים.

* * * * * *

בעייתם של יהודי מזרח אירופה התגלמה בגנרל הרוסי שניצב לצד גודריאן במצעד הנצחון ההוא: סמיון קריבושיין היה יהודי. המשטר הסובייטי היה מלא ביהודים, ומספר דיספרופורציונלי שלהם החזיק בתפקידים בכירים במשטר, במיוחד בשירותי הבטחון. ראש הנ.ק.וו.ד בשנתיים הראשונות של הטרור הגדול, גנריך יאגודה, היה בן להורים יהודים. האיש שהמציא את השיטה הידועה לשמצה של הגולאגים – חלוקת מזון על פי כמות העבודה שביצע האסיר, שיטה שהביאה למותם בהרעבה של מספרים עצומים של כלואים – היה נפתלי פרנקל. שלושה מהבכירים הבולטים של המפלגה לאחר התפגרותו של לנין – טרוצקי, זינובייב וקמנייב – היו יהודים; לטרוצקי מיוחסת הבדיחה, בעת כינוס של ועדה בכירה כלשהי, ש"שאם רק יוציאו מכאן את הגוי הזה" – בוכארין – "יהיה לנו מניין כשר".

המפלגה הקומוניסטית הרוסית ניהלה כל ימי שלטונה מלחמה, לעיתים מלחמת השמדה, כנגד האוכלוסיה השבויה בידה. רתימתם של יהודים למלחמה הזו הועילה מאד למשטר, כי בשל ההזרה שחשו היהודים מהמשטר הצאריסטי והעובדה שהרוסי הממוצע היה אנטישמי עד לשד עצמותיו הם הוכיחו את עצמם כקאדרים נאמנים מאד, גם כאשר מה שאמור היה להיות גן עדן סוציאליסטי התברר כגיהנום טוטאליטרי. לא היה להם לאן ללכת. הבדיחה הרוסית רוויית השטנה משנות העשרים – "התה של ויסוצקי, הלחם של ברודצקי ורוסיה של טרוצקי" – העידה על טינתה של אוכלוסיה כבושה, ועל המקום שאליו ינתב סטאלין לימים את השנאה.

הקומיסארים היהודים של סטאלין הגבירו את האנטישמיות כלפי יהודים במזרח אירופה. קריסתה של רוסיה ועליית משטר הזוועות הקומוניסטי יצרו גל חדש של תמיכה בתיאוריות קונספירציה, כשהבולטת שבהם היתה, כמובן, "הפרוטוקולים של זקני ציון". בהתחשב בכך שהם נכתבו על ידי המשטרה החשאית הצארית, שהיתה עסוקה במלחמת התגוננות כנגד מהפכנים קומוניסטים ושחשבה שיש מזימה יהודית מאחורי הקומוניסטים, זה לא צריך להפתיע. בעיניהם של חסרי השכלה ומשכילים למחצה, ה"פרוטוקולים" דמו דמיון מעורר טרדה למציאות; ב-1920, אפילו הטיימס הלונדוני תהה בקול אם הם אינם יצוג מדויק שלה.

* * * * *

בתחילת ספטמבר 1939 פלשה גרמניה הנאצית לפולין, והחלה בכך את מלחמת העולם השניה. הצבא הפולני נלחם באומץ רווי טירוף, והושמד. לא מעט מחייליו, ביניהם סבי, מרדכי מלאכי (אנגלנדר), היו יהודים. בשיר הקצר "איטשי-מיאר" התייחס אליהם ואל גורלם טשרניחוסקי כך:

נכנס איטשי-מיאר אל הקסרקטין,

ללעג ולקלס לרב ולקטין.

"מבין איטשי-מאיר נכנס לשם מה?

למות בעד פולניה, לשמה ולשמה.

ביש-גד איטשי-מיאר! לא זה הוא הספר;

לו שם, כבר פרח, והיה קומיסר."

"אתה הז'ידק, קום עשה חובתך:

בא היטלר, קצץ יקצץ פאתך!"

עמד איטשי-מאיר בתוך חפירה,

חרגה מכונית כבדה ממטירה

סביב כדורים למאות על חוגה,

נפל איטשי-מאיר ראשון בפלוגה."

(ההדגשות שלי)

וכשבועיים לאחר מכן תקפו הקומוניסטים מן המזרח. הם מיהרו להטיל את שלטון האימים הרגיל שלהם, והחלו בהגליית אנשים לגולאגים. מעריכים כי מספר האנשים שהם הספיקו להגלות עד שהגרמנים בגדו בהם היה כמיליון. אף שהמשטר הקומוניסטי חיסל, בין השאר, גם את האליטות האורתודוקסיות היהודיות, העובדה שיהודים רבים שמחו לבואם של הקומוניסטים – בהתחשב באלטרנטיבה, קשה להאשים אותם – הפכה את כולם, מבחינתם של פולנים רבים, לבוגדים ומשתפי פעולה. מכאן, בין השאר, האדישות הרבה שגילו פולנים לגורלם של יהודים, האדישות האיומה של "קאמפו דה פיורי" של מילוש: התחושה שהיהודים הם אויבים, שותפים לפולשים.

מלמן מתייחס בזעם לעובדה שהאסטונים, ובני המדינות הבאלטיות בכלל, רואים בפולשים הגרמנים של 1941 משחררים; אבל הוא כלל לא מזכיר, ולו במילה, את העובדה שברה"מ כבשה את המדינות הבאלטיות – בהסכמה שבשתיקה גרמנית – שנה קודם לכן, ושמבחינת הבאלטים הגרמנים אכן היו משחררים מהעריצות הסובייטית. שבוע בלבד לפני הפלישה הגרמנית, מחקו הסובייטים את ההנהגה האסטונית וגירשו כ-10,000 מהאסטונים לסיביר; רק כ-4,000 מהמגורשים הצליחו לחזור בסופו של דבר. עם הפלישה הגרמנית, רצח הנ.ק.וו.ד מאות אסירים ברחבי המדינות הבאלטיות. אילו הייתי אסטוני ב-22 ביוני, גם אני הייתי רואה בגרמנים משחררים.

מצבן של מדינות מזרח אירופה באותה תקופה עיוות את הפטריוטיות שלהן, במיוחד לאור העובדה שהן נכבשו מחדש על ידי ברית המועצות במהלך 1944-1945, הפעם לארבעים ויותר שנים. מי שרצה להשען על גיבורים שהתנגדו לכיבוש, נאלץ לחבק אנשים ששיתפו פעולה עם הנאצים ושרק מעטים מהם היו נקיים מדם יהודים. קשה מאד לדבר על מסורת פטריוטית במדינות הבאלטיות, או באוקראינה, בלי האנשים האלה. אולי זה הפשע האחרון של סטאלין: הטינוף לבלי שוב של יכולתם של העמים הכבושים להתגאות בעצמם. אבל הדרישה מהם, מצד זורוף ומלמן, להעלים את ההיסטוריה הבעייתית הזו, להעמיד פנים שהשואה היהודית היא האירוע החשוב בהיסטוריה שלהם, היא כפיית היסטוריה אתנו-צנטרית יהודית עליהם: מבחינתו של האסטוני הממוצע, ודאי האוקראיני הממוצע, הכיבוש הסובייטי היה גרוע יותר – משמעותית יותר.

* * * * *

כשמבקשים מאנשים שקיבלו חינוך ישראלי להסביר מדוע, בעצם, השואה היהודית גרועה יותר ממה שעשו הקומוניסטים, הם מתקשים לתת תשובה ברורה. תשובה נפוצה היא שהקומוניסטים בחרו קורבנות בשל סיבה פוליטית בעוד שהנאצים בשל קריטריון גזעי.

קודם כל, זה לא נכון: שני הצדדים השתמשו בפנטזיה פוליטית. הנאצים דיברו על "טוהר דם", אבל גרמני "ארי" שהמיר את דתו ליהדות חדל באחת להיות ארי והפך מועמד להשמדה. לקומוניסטים לא היתה בעיה עם קריטריונים אתניים לאפליה או השמדה. המקרה הבולט ביותר הוא ההולודומור, שואת-ההרעבה האוקראיינית, שאפשר שגבתה שבעה מיליוני קורבנות. בעוד שמיליונים גוועו ברעב בערים ובכפרים, מנעו הצבא והמשטרה הסובייטים בריחה של אוקראינים אל מחוצה לה, או הכנסת מזון אליה. פחות או יותר במקביל, חיסל הנ.ק.וו.ד. את מה שנותר מהאליטה האוקראינית, וחוקים חדשים שנכנסו לתוקפם דיכאו את התרבות האוקראינית ואת השימוש בשפה האוקראינית. (יצוין שמדינות רבות, ביניהן ארה"ב, מכירות בהולודומור כרצח עם; רוסיה, כמובן, מתנגדת – וישראל מתנגדת גם היא, מסיבותיה). יתר על כן, המשטר הקומוניסטי הכיר גם הכיר במוצא כסיבה לענישה: ילדיהם של מתנגדי משטר, עד ימי חרושצ'ב, היו מטרות לגיטימיות לרדיפה, למניעת עבודה ולמניעת מזון – דבר שבחברה שבה אין שוק חופשי הוא שווה ערך להרעבה ממוסדת. בשנות העשרים, נוהג רווח בקרב אפרטצ'יקים של המפלגה היה אונס בנותיהם של מתנגדי משטר, בידיעה שאיש לא יתבע עונש או נקמה.

טיעון אחר הוא שההשמדה הנאצית היתה מזוויעה יותר. הטיעון הזה נובע, במקרים רבים, מחוסר הכרה של החומר על הפשעים הקומוניסטיים. המקרה הידוע של פאבליק מורוזוב – הילד שעל פי התעמולה הסובייטית הסגיר את הוריו לנ.ק.וו.ד. משום שהסתירו מזון, ושנרצח על ידי איכרים זועמים, ושבשל כך הפך למארטיר בולשביקי – הוא ככל הנראה זיוף; אבל הזיוף מעיד על מערכת הערכים של המשטר, שבה הלשנה על הוריך היא מעשה ראוי לשבח. קשה להסביר מדוע הזוועות שחוו אסירים מן השורה בגולאגים – אני אפילו לא רוצה לדבר על הילדים – גרועות פחות מאלו של אסירי מחנות הריכוז. על פי השיטה שהמציא נפתלי פרנקל, כל עובד קיבל כמות מזון על פי כמות העבודה שביצע באותו יום. הכמות הבסיסית לא הספיקה לצורכי אדם; מי שהצליח רק למלא את מכסתו, הגיע ליום הבא חלש יותר, ובהתאם הסתכן בכך שלא יעמוד במכסה, שהיתה לא סבירה ממילא. מי שלא עמד במכסה, קיבל כמות קטנה יותר של מזון. התוצאה היתה הרעבה איטית עד מוות. התופעה שלימים תוכר כ"מוזלמן" נראתה לראשונה בגולאגים. אבל אפילו אם נקבל את הטיעון, אפילו אם המיכון והתיעוש של ההשמדה הנאצית, השימוש המזוויע בגופות ובחלקי גופות, גרועים יותר מההזנחה והרשלנות של הסובייטים, הסובייטים הרגו ועינו הרבה יותר אנשים. סבלה של אם אוקראינית למראה ילדה הגווע ברעב, או של ילדה אסטונית שאביה נלקח לגולאג, לא היה חמור פחות מזו של אשה או ילדה יהודיה באותו המצב. לטעון אחרת משמעותו ליפול לתפיסה של עליונות יהודית, תפיסה שסבלם של יהודים הוא אוטומטית גרוע יותר מסבלם של איכרים מזרח אירופאיים כלשהם שעליהם איננו יודעים דבר.

ההבדלים, בכלל, בין השיטה הנאצית והשיטה הסובייטית קטנים משנהוג לחשוב. במובנים רבים, השיטה הסובייטית היתה המודל: כשהנאצים בנו את מחנות הריכוז שלהם, הם הסתמכו על השיטה הסובייטית ובכל מה שקשור ללא יהודים – שנחשבו לחסרי תקנה – הם היו מיועדים להביא ל"חינוך מחדש" ולשילוב של האסיר המשוחרר בחברה הגרמנית החדשה. שבויי מלחמה רוסים יצאו ממחנות גרמניים הישר למחנות סובייטיים, ולהוציא השפה של התעמולה התקשו להבחין בהבדלים. שני הצדדים היו מדינות משטרה שנוהלו על ידי מפלגה, שלא היססה לבצע סטיות אידיאולוגיות חדות לצרכים אופורטוניסטיים. שני הצדדים העריצו זה את הלהט של זה, הלהט מדכא המצפון ומאפשר הזוועות של המשטרים האנטי-בורגניים; לא במקרה הם היו שותפים כל כך מוצלחים. סטאלין נהג לומר, עד יומו האחרון, "אחח, מה שאנחנו והגרמנים יכולנו לעשות ביחד!".

לרשות הסובייטים עמדו שני יתרונות: ראשית, מערכת תעמולה שנשענה על אינטלקטואלים עיוורים מרצון במערב (כאן המקום לבעוט שוב בנבלתו של סארטר), שעשו כמיטב יכולתם לטשטש את האמת והתנהלו באופן שדומה להחשיד להכחשת שואה; ושנית, העובדה שהפרוטוקולים שלהם, שחשפו את הזוועות ללא עוררין, נפתחו מאוחר כל כך. הפרוטוקולים הנאציים נפתחו כבר ב-1945.

בספר הבדיוני Fatherland, שמתרחש בגרמניה הנאצית המנצחת ב-1964, מתואר מה היה קורה אם הגרמנים היו מגיעים אל הגולאגים: הם היו, כמובן, משתמשים בהם לצרכי תעמולה, והיא היתה נראית בדיוק כמו שאנחנו מכירים את תעשיית הנצחת השואה, כולל שימוש בניצולי מחנות כמדריכים.

הדרישה להכיר בזוועות הקומוניזם איננה "עיוות שואה": היא דרישה לאיזון היחס ההיסטורי שזכו לו המשטרים הקומוניסטיים. כשאסטונים או אוקראיינים מנסים לטשטש את הצד האפל של הפטריוטיות שלהם, קרי רצח היהודים שהם היו שותפים לו, יש להתווכח איתם על כך באותה נחישות שבה אנחנו נאבקים בהירואיזציה המתמסדת והולכת של פאשיסט (יאיר שטרן) שהפטריוטיות שלו התגלמה, בין השאר, בתמיכה בנאציזם. אבל התעלמות ממה שעשו הקומוניסטים ועוזריהם, והדחקת פשעיהם, איננה "עיוות שואה"; זו הכחשת שואה נקיה. והיא מתבצעת על ידי גורמים ממסדיים בישראל.

אותם גורמים שהכחישו את השואה הארמנית, עד שהפכה פתאום לנשק פוליטי נוח כל כך.

(יוסי גורביץ)

ריקודה של חסידות אושוויצים

זה נראה כמו מהתלה נהדרת: מישהו התגנב למחנה ההשמדה אושוויץ ביום שישי בבוקר, ניצל את פרק הזמן שבו לא היה פטרול במקום, והסתלק עם השלט המפורסם – "העבודה משחררת" – שתלוי בכניסה.

אין לדעת מי אחראי למעשה. בישראל מיהרו להאשים אנטישמים. אם כן, זה אנטישמי משקיען במיוחד. בדרך כלל הם לא עוברים את שלב הבירה והמיני-פוגרום באנשים שקיומם מזכיר להם את נחיתותם הטבעית. אחרים טענו שמדובר בגנבי מתכות, שזה קצת מופרך – שום גנב מתכות, אפילו היה סקרלט פימפרנל בנשמתו, לא היה רוצה דווקא את 40 הקילוגרמים האלה. סביר שמכוניתו של מפכ"ל המשטרה הפולנית מוגנת פחות. בטוקבקים היו מי שמיהרו להאשים את האיראנים, שכביכול גנבו את השלט כדי לתלות אותו מעל לאיזה מתקן גרעיני. כנראה שיסתבר בסופו של דבר שמדובר באספן מעורער משהו, או במישהו שחשב שיוכל למצוא אספן מעורער כזה.

אישית, אני רוצה להאמין שמדובר באמן מחאה נדיר, שהצליח במעשה מבריק אחד לחשוף את כל הצביעות וההיסטריה שבפולחן השואה. ומילת הרגעה למאמינים הפגועים: העולם לא הגיע לקיצו, יש עוד שלט כזה במחנה הריכוז זקסנהאוזן.

* * * * *

האירוע הזה מדגים עד כמה הפכה תפיסת השואה בישראל לחלק כל כך מרכזי מן הזהות, עד שהיא הפכה בעצם לתחליף דת. הידיעה על גניבת השלט התקבלה בישראל בפלצות והיסטריה. הנשיא פרס נער, השר יולי אדלשטיין (תודו ששכחתם שהוא קיים) גער, וסילבן שלום פער את פי האתון שלו והודיע שמדובר ב… חילול קודש. לא פחות. הסרתו של שלט שנוצר בעבודת כפיה של אסירים, וששימש כשער הכניסה לאחד מאתרי הרצח הגדולים בהיסטוריה, הפכה לפגיעה בקודש.

ואכן, הישראלים מתנהגים כעדת חסידי אושוויצים. הם החליפו מזמן את הסמלים במציאות. גניבתו של שלט הרעידה את אמות הסיפים, אבל העובדה שישראל גזלה במשך שנים את כספי ניצולי השואה, שבנקים בישראל עדיין מחזיקים בכסף גזול ועושים ככל יכולתם שלא להחזיר את הגזילה, תוך שהם נשענים על העובדה הצינית שבכל יום יש פחות אנשים שזכאים לכספים – אלה לא גרמו לריגוש כזה. כותרות הקשורות לשלט – התבטאויותיהם הנפוחות והנלעגות של בכירים ישראלים, בעיקר, אבל גם הידיעות על הפאניקה שאחזה בפולין – מילאו את אתרי החדשות שלנו, והידיעה על הגניבה היתה הידיעה הראשית של הסמרטוטון החינמי "ישראל היום". אמנם, יש רגליים לסברה שזו היתה הכותרת משום שהכותרת של שאר העיתונים היתה מסיבה צער רב לראש ממשלתנו, דבר שהמו"ל רוצה להמנע ממנו בכל מחיר, אבל זו היתה כותרת פטריוטית לעילא.

קולו של סילבן שלום – "קריקטורה של שר חוץ" כהגדרתו הקולעת של אהוד אולמרט – לא נשמע בשעה שאולמרט וממשלתו החליטו להקציב לקשישים נזקקים ניצולי שואה 83 שקלים נוספים בחודש. גם את יולי אדלשטיין לא שמעתי אז. פרופ' חנה יבלונקה ניסתה יפה להחזיר את השפיות לדיון, תוך ציון העובדות הללו, אבל כנראה ללא הצלחה.

הטענה המטומטמת ביותר שהועלתה לאחר גניבת השלט היתה שזו "פגיעה בזכר השואה". כמה חסר עמוד שדרה, או תבונה מינימלית, צריך אדם להיות כדי להעלות טענה כזו? מטרבלינקה לא נותר דבר, רק העצים המפורסמים, ואף על פי כן לאף אדם הגון אין צל של ספק באשר לפשעים שבוצעו בה. בבלזץ נרצחו יותר מ-400,000 יהודים, ורק שלושה הצליחו להמלט ממנו; לא נותר ממנו כמעט דבר, ואף על פי כן ההיסטוריה זוכרת אותו (אם גם לא הדמיון). כך אירע גם לחלמנו. רק מי שסבור – כמו חובשי הכיפות, מכחישי שואה סדרתיים – שההיסטוריות של אירועי השואה נזילה וחסרת בסיס כמו מעמד הר סיני המיתולוגי, יכול לחשוב שההיסטוריה תנזק כתוצאה מגניבתו של שלט; ונניח לעובדה שהתיעוד הנרחב על הגניבה מעיד כאלף עדים על קיומו הארוך. אם כבר, העובדה שמיד הועמד במקום השלט שלט חלופי שהוכן מראש, היא זו שתשמש כתחמושת בידיהם של מכחישי שואה; מי שמעניק חשיבות עצומה שכזו למוצגים בני חלוף, שאינו מוכן לקבל אמת אלא אם הוא יכול למשש אותה, ימצא את עצמו בבעיה ניכרת כאשר המוצגים יחלפו – כדרך הטבע – מן העולם.

הטון הצורם ביותר בכל הפרשה היתה האדנות שבה הרשו ישראלים לעצמם להתייחס לפולין ולריבונותה. מהבחינה הצרה ביותר, לישראל אין שום זכות דיבור בפרשה: אושוויץ, כידוע, לא נמצא בישראל, והמקום הפסיק לשמש כמוקד ג'נוסייד שלוש שנים ויותר לפני עצם הקמתה של ישראל.

אבל שרים ישראלים כמו יולי אדלשטיין הרשו לעצמם לנזוף במשטרת פולין, וראש ממשלתנו היקר הודיע שהוא "מזועזע" וקרא לפולנים "לפעול כדי למצוא את הפושעים המעוותים הללו, אשר חיללו מקום בו נרצחו למעלה ממיליון יהודים". נתניהו, כמו רוב הישראלים, שכח – או העדיף לשכוח – שבאושוויץ נרצחו גם כ-150 אלף פולנים. הם, לכאורה, לא חלק מהסיפור.

אושוויץ, בכלל, נראה יותר ויותר כמו שטח כבוש ישראלי – והישראלים מתייחסים אליו ככזה. אושוויץ מרכזית לישראלים לא פחות מירושלים. לא רק בני נוער עולים לרגל לתאי הגזים שבו, כדי להיוולד בהם מחדש; כך עושים גם חיילים וקצינים. חיל האוויר עורך מטס בשמיו. צעירים ישראלים הולכים לאירועי "מצעד החיים" – כמה אורווליאני השם הזה! – כשהם עטופים בהתרסה בדגל ישראל. ההתרסה הזו מכוונת: מטרתה להראות ש"לא הצליחו להשמיד אותנו". כלפי מי ההתרסה הזו מכוונת? לא כלפי הגרמנים, אלא כלפי הפולנים. הם, כביכול, הרשעים בסיפור, והסיפורים על התגרויות ותקיפות מצד ישראלים במקום, לעיתים שיכורים, כלפי פולנים מתרבים והולכים.

נשכחת העובדה – אם אי פעם הופנמה – שהפולנים היו מקורבנותיהם העיקריים של הנאצים, שרצחו שני מיליונים מהם לפחות. נשכחת העובדה שממשלת פולין התעקשה, במשך עשורים, שלא להבחין בין אזרחיה הנוצרים והיהודים שנטבחו על ידי הפולש הזר. נשכחת כל המורכבות ההיסטורית, כל העווית שאחזה באירופה ודרשה ממנה לבחור בין היטלר וסטאלין, וכיצד, כדבריו של טלמון, נמעכו היהודים בין שתי אבני הריחיים הללו; כי אנחנו לא דשים בהיסטוריה אלא בתיאולוגיה.

הזכרון תמיד הוא פוליטי. בישראל אין זוכרים, אין זוכרים בפקודה, את עברה הנוצרי של פלסטינה, את מאות שנות השלטון הביזנטי; בישראל שוכחים, בפקודה, את עברה המוסלמי של פלסטינה, ודאי את זה של פלסטינה של המאה ה-20; בגלל זה ארגונים כמו "זוכרות", שמזכירים היכן עמדו פה כפרים פלסטיניים, הם עוכרי שלווה כל כך. הם מחזירים אל הזכרון את מה שהקולקטיב החליט להדחיק.

סיפור גניבת השלט מראה עד כמה התעוות זכרון השואה בישראל, איך סמלים הפכו לתחליפי מציאות והפגיעה בהם הפכה לפגיעה בישראלים. זכרון השואה המעוות הוא יצירה מובהקת של השלטון, שמטרתו לשכנע את הישראלים שלמרות שהם חיים בחרא של מדינה ושהממשלה לא מתכוונת לעשות שום דבר בנידון, בחוץ בכל זאת רע יותר – בחוץ יש נאצים ואנטישמים. רציחתם של מיליוני אנשים, שדבר לא היה להם עם ישראל, משמשת כבר שישים שנה ויותר כתירוץ לכל מעשה עוולה, ו"אושוויץ" – התעתוע שהחליף את מחנה ההשמדה – הוא מקום הפולחן העיקרי. "כל ישראלי צריך לראות את עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ", אמר הפוליטרוק הראשי לשעבר של צה"ל, אלעזר שטרן, ואף אחד לא מחה. כך הישראלים כולם צריכים להיות צרובי טראומה, כאלה שגניבתו של שלט נוגעת מיד בעצביהם החשופים ומקפיצה אותם. חזרה על טראומה, יום אחרי יום ושנה אחרי שנה, איננה מאפשרת להבריא – והרושם המתקבל הוא שסוכני הזכרון הרשמיים שלנו אינם רוצים שנבריא.

את הפסיכוזה הזו צריך לפרק, והדרך לפרק אותה היא להפסיק עם פולחן זכרון הארס, ולהחליף אותו בשכחה בריאה. יש להחזיר את השואה אל ההיסטוריה ואל ספרי ההיסטוריה; להעביר אותה מחוויה – דוגמת הלידה מחדש בתאי הגזים, שכה רבים מדווחים עליה – לידיעה. לידיעה שיש להפנים, ולזכור רק כשצריך – כלומר, לשכוח במשך רוב הזמן.

וזה כמובן לא יקרה, ודימויים של אירועים שהתרחשו לפני שרוב מוחלט של האוכלוסיה הישראלית נולד ימשיכו להלך בחלל הישראלי, ממשיים יותר מעובדת עוניים של הניצולים ומהתעמרותה של הממשלה היהודית בהם, ומחפשים להם פורקן בפנטזיות נקמה. מה, הרי. תכליתם של המצעדים הללו, של המטסים ההם, מעל רמפת הסלקציה? לומר לעצמנו שהפעם זה לא יקרה, שהפעם יש לנו צבא, ושהפעם נקרע את האם-אמא של מי שרק יחשוב מחשבות כאלה עלינו. ועל כן, כשיהיה איום – וישראל חיה במקום רווי איומים – הוא יתפרש תמיד כאיום של השמדה, כל נסראללה ייראה כהיטלר משודרג וכל קבוצת פרטיזנים פלסטינית תיראה כיורשת המיידית של האיינזצגרופה. ואנחנו, מוכי טראומה, נמשיך לנהל את מסע הנקמה היהודי כנגד ההיסטוריה – עד שלעולם יימאס, וזה כנראה יקרה מוקדם משחושבים. וכך מכניס אותנו זכר השואה למעגל של שנאה ועוול – שעשוי, אירונית, להסתיים בקריסתה של המדינה שנשבעה שלה זה לא יקרה.

וכמובן, הצבעה על כך הנקודות הללו היא, בפי החסידים השוטים, הכחשת שואה – כאילו אין הבדל בין האירועים ובין תדמיתם, בין מה שהיה ובין הניפוח המכוון של אירועים היסטוריים והנסיון לכפות אותם על הממשות. אפשר להבין את החסידים – אין להם זהות אחרת אלא זו שציין שטרן. אין מהות ליהדותם אלא כזו של ניצול-נאציזם-בכוח, גם אם מעולם לא ראה אנטישמי של ממש.

ריקודה הקדוש של עדת חסידי אושוויצים צפוי, על כן, להמשך ללא הפרעה.

(יוסי גורביץ)