החברים של ג'ורג'

מתחילים לשלם

נפתלי בנט, אחד הפוליטיקאים היותר דוחים שלנו – למזלו, יש את לפיד ונתניהו בסביבה – השתחץ בנסיעה האחרונה שלו לסין בכך שהסינים לא שאלו אותו ולו שאלה אחת על ההתנחלויות. לאף אחד לא אכפת מהפלסטינים, התמוגג שר הכלכלה, וכל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להתמקד בנושאים הכלכליים, "לא כל הזמן להתבחבש בנושאים הפוליטיים, שאנחנו לא תמיד באמת עם מענה."

זה היה לפני פחות משבוע. הבוקר רעשה הארץ, אחרי שברק רביד מ"הארץ" חשף הבוקר (ג') את החלטת הנציבות האירופית להפסיק כל שיתוף פעולה עם כל מוסד ישראלי שפועל בהתנחלויות, ולדרוש מישראל להצהיר בכל הסכם עתידי עם האיחוד האירופי שהשטחים הכבושים – בכלל זה אל קודס (ירושלים המזרחית) – אינם חלק ממנה. אופס. האירופאים לא התייעצו עם בנט.

המערכת הפוליטית התחרפנה. שר השיכון אורי אריאל קשקש על כך ש"מדובר בהחלטה הנגועה בגזענות ואפליה קשה כלפי העם היהודי, המזכירה את החרמות שעשו ליהודים באירופה לפני יותר מ-66 שנה. לממשלת ישראל אסור בשום פנים ואופן להיות צד באף הסכם עתידי הכולל סעיף שלפיו יהודה ושומרון הן לא חלק ממדינת ישראל הריבונית." מבזק לאורי אריאל: "יהודה ושומרון" הן לא חלק ממדינת ישראל הריבונית ואף פעם לא היו. ציפי חוטובלי, גם היא לא מהגבינות החדות שבמזווה, אמרה ש"האיחוד האירופי אינו מכיר בריבונות הישראלית באיו"ש ומנסה לכפות עלינו את הקמת שתי המדינות ואת הקמת מדינת טרור נוספת. יש לשנות את המצב החוקי של יהודה ושומרון ושל הגרים בהם ולהתחיל בהליך של סיפוח הדרגתי באיו"ש." לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל אי אפשר באותה הפסקה להתלונן על כך שהאיחוד לא מכיר בריבונות שלך ומיד לאחר מכן שהגיע הזמן לספח את השטח. לא סיפחת – אין ריבונות. הפוסטמה הלאומית ודוברת צה"ל לשעבר מירי רגב הפליגה להיסטוריה והזכירה לנו שבריטניה וצרפת היו פעם מעצמות קולוניאליסטיות, אז אין הן מעיזות למתוח עלינו ביקורת. במשרדי ה-Hasbara השונים ודאי דפקו את ראשם בקיר, כי מה שמשתמע מדברי רגב הוא שגם ישראל היא מדינה קולוניאליסטית, אמת מצערת שישראל מקדישה הרבה מאד כסף לנסיון נואל להפריך אותה. כפיים!

ראש הממשלה עצמו טרם הגיב, וגורמים במשרדו דיווחו, לדברי רביד, על "לחץ רב ועל חרדה," מה שנשמע סביר לגמרי לגבי ראש ממשלה שעליו כבר נאמר שהוא מתחיל כל משבר כמו מרים משקולות גיאורגי ומסיים אותו כמו שוקולדה מקופלת. שר האוצר לפיד מסר הודעה מעניינת במיוחד: "ההחלטה האחרונה היא חלק משורה ארוכה של החלטות הגורמות לבידודה של ישראל בעולם. הזמן אינו פועל לטובתנו, וכל יום שבו ישראל אינה נמצאת במו"מ לשלום הוא יום שבו נפגע עוד יותר מעמדנו הבינלאומי. יחד עם זאת מדובר בהחלטה אומללה, הנעשית בתזמון גרוע ומחבלת במאמצים שעושה מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי להביא את שני הצדדים לשולחן המו"מ. החלטת האיחוד האירופי מאותתת לפלשתינאים שאין שום מחיר בינלאומי או כלכלי לסירובם המתמשך לשוב לדיונים, וגורמת להם להאמין שישראל תיאלץ להיכנע ללחץ הכלכלי והמדיני."

שטויות. ההחלטה המקורית בנושא, כפי שציין רביד, התקבלה כבר בדצמבר 2012. יכול להיות, כמובן, שלפיד לא ידע עליה – כמו על הרבה דברים אחרים. מי שזוכר את ההבטחה של לפיד במערכת הבחירות, על פיה הוא לא ישב בממשלה שלא תנהל משא ומתן, יכול למצוא כאן את תחילת הנסיגה שלו מההבטחה הזו, ובתירוץ הישן ביותר בספר: זה של "הפלסטינים אשמים." נו, טוב, אחרי כל כך הרבה שקרים, אף אחד כבר לא ישים לב לעוד אחד. ולא, החלטת האיחוד לא מיועדת לפלסטינים – היא מיועדת לאותת לישראל שהמשחקים נגמרו. או כיבוש, או יחסים טובים עם אירופה. בקנה יש עוד הצעות: סימון מוצרי ההתנחלויות ברשתות השיווק האירופאיות, ודרישה לוויזה מצד מתנחלים ביוצאם לאירופה.

לישראל אין כרגע שר חוץ, משום שראש הממשלה מעדיף להמתין לתוצאות משפטו של הבריון שמונה לתפקיד קודם. במקום שר חוץ יש לנו סגן שר, ההומו סובייטיקוס והבוגד זאב אלקין. הלז היה האיש שדחף וקידם את חוק החרם, בין שלל חוקים אנטי דמוקרטיים בקדנציה הקודמת. אין ספק שאין מתאים ממנו לנהל את המשא ומתן מול האירופאים בתחום הזה.

החלטה של האיחוד היא הצלחה מסחררת לתנועת ה-BDS: אף שהאיחוד מציין שהמטרה היא למנוע חרם על ישראל בכללה, הוא מקדם בפועל חרם על מוצרי ההתנחלויות – עמדה שכבר מסוכן להביע בישראל עצמה, הרבה בזכות אלקין. במשך 46 שנים, הישראלים התרגלו שלהתנחלויות אין מחיר גלוי. כן, היו אינתיפאדות ופיגועים, אבל המתנחלים תמיד הצליחו לגרום להן להיראות כמו מכות טבע, שלא היו קשורות לאירועים בשטח. עכשיו המחיר יתחיל להגיע לכל בית. הפלסטינים ואוצר המדינה, השקוף לרובנו, יפסיקו להיות היחידים שמשלמים את מחיר הכיבוש. המתנחלים עומדים לגלות, לחרדתם, שמדינת הרווחה שבנו לעצמם בגדה עומדת לאבד את שאריות הלגיטימיות שלה.

השאלה הגדולה היא האם ההנהגה הפוליטית הישראלית מסוגלת בכלל להתמודד עם שינוי כזה. לנתניהו אין שליטה במפלגה שלו ולמתנחלים יש גיס חמישי חזק מאד בליכוד. הממשלה שלו לא מסוגלת אפילו לפנות מאחזים, והעולם כבר שם לב. אי אפשר יהיה עוד להפיל את האשמה על הפלסטינים. הפיתוי לפתור את המשבר החדש בדרך היחידה כמעט שמוכרת להנהגה הפוליטית הישראלית – יציאה למלחמה יזומה – צפוי להיות גדול. הסיכון להתנחלויות צפוי לתדלק עוד יותר את שני סוגי הטרור שמפעילים המתנחלים על בסיס יומי כלפי פלסטינים, טרור המאחזים (שמסוכן יותר) וטרור "תג מחיר" (הפוטוגני יותר). המטרה תהיה לחזור על תרגיל ברוך גולדשטיין – להביא את הפלסטינים לכדי פיצוץ, כדי לספק לצה"ל ולנתניהו את התירוץ שהם צריכים להטביע את הכל בדם. וכשזה יקרה, הישראלים לא יזכרו את הטרור היהודי: הוא שקוף. את הטרור הפלסטיני, מצד שני, נזכור היטב. ולא משנה שכשהכל ייגמר לא תשאר לישראל ולו טיפת לגיטימיות לרפואה; הציבור היהודי ישוב ויתבוסס בצדקנותו. אפשר יהיה לקרוא לזה עידן בן דרור ימיני.

אפשר למנוע את זה, כמובן. זה תלוי בצה"ל. אבל ספק אם זה יודע איך – וגרוע מכך, ספק אם הוא רוצה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

חיסלנו את העתיד שלכם, חיו עם זה

בין מגרעותיו הרבות של מתנחל המחמד נפתלי בנט, האיש שמקפיד להציג את עצמו כאיש צבא לשעבר ואיש הייטק לשעבר אבל מעלים את תפקידו כיו"ר מועצת יש"ע – הוא יודע שהמושג הזה מורעל – אפשר לציין את העובדה שמדובר בבהמה גסה במיוחד, אפילו בקנה המידה של הפוליטיקה הישראלית. בעבר, הוא התייחס לפלסטינים כמי ש"חיו על עצים" בזמן ממלכת יהודה המיתולוגית; אחר כך באה ההתבטאות שלו על הצורך "להדביר את הנמלים"; והשבוע הוא פלט שמבחינתו, הפלסטינים הם "רסיס בישבן," שעדיף לחיות איתו מאשר לנסות לפתור את הבעיה. אני חושב שאפשר לומר שמאז רפאל איתן ו"ג'וקים מסוממים בבקבוק" שלו לא התייחס פוליטיקאי ישראלי כך לאוכלוסיה הפלסטינית (איתן, אמנם, היה אז פוליטיקאי בהתהוות, זו היתה הופעתו האחרונה במדים.)

ואכן, מבחינת בנט וקהל הבוחרים שלו, הפלסטינים הם קוץ בישבן. הם מפריעים לממש את הגאולה (וככאלה, בעיני חלק מבוחריו של בנט, הם התגלמותו של עמלק), והם מפריעים לממש את תכנית הכיבוש השלמה של הגדה המערבית. מה שיחסית חדש בדברים של בנט הוא שהוא כלל לא מנסה לפתור את הבעיה. מבחינתו המצב הנוכחי הוא הטוב שבכל העולמות.

במשך שנים, טען הימין היהודי שדווקא יש לו תכנית מדינית כלשהי. הוא לא הצליח להעמיד כזו בפועל, אבל העמיד פנים מול הטענה השמאלית הקבועה – "מה הפתרון שלכם?" – שיש פתרון, אולי כזה שייחשף מול שותף פלסטיני "אמיתי." ההתבטאות של בנט מבהירה שבימין היהודי הפסיקו להעמיד פנים. הם רוצים מדינת אפרטהייד, אבל ישתוללו מזעם אם תעזו להשתמש במילה המפורשת, ויאשימו אתכם בדמוניזציה ודה לגיטימציה.

אבל זו המשמעות של דבריו של בנט: הוא רוצה שהפלסטינים ימשיכו להיות האוכלוסיה היחידה בעולם שחיה תחת כיבוש, האוכלוסיה היחידה בעולם שלא זכאית לזכויות אזרח תחת הממשלה שכובשת אותה, ואחת האוכלוסיות הבודדות בעולם שממשלה זרה מנשלת אותן בעקביות מהשטחים ההכרחיים לקיומה.

בראיון לוושינגטון פוסט, חזר בנט על התכנית שלו לספח את שטחי סי לישראל. בנט מעמיד פנים, כמו בסרטון ההוא שלו, שאפשר לחלק את הגדה בקלות לשטחי איי, בי וסי. בפועל, השטח נראה כך (אני רוצה להודות ל"בצלם" על הרשות לשימוש במפה שלהם):c area

כלומר, אין שום אפשרות מעשית לרצף טריטוריאלי פלסטיני.תכנית בנט לוקחת 22% משטח פלסטינה המנדטורית ומכריזה שגם פה, ישראל לוקחת לעצמה 60% מהשטח – כל מה שיכול לאפשר את קיומה של מדינה פלסטינית. בנט והמתנחלים חושבים שהפלסטינים הם פחות מבני אדם, אולי הם שוכני עצים, כי הם יסכימו לחיות תחת כיבוש ונישול לאורך זמן.

אנחנו מכירים את הפלסטינים מספיק כדי להבין שזה לא המצב. הכרזה על סיפוח תלווה, במקרה הטוב, בדרישה פלסטינית להענקת אזרחות לכל הפלסטינים ובאינתיפאדה שלישית במקרה הרע. שרידי הלגיטימיות של ישראל יתקלפו, ובצדק: מדינה שאיננה יכולה להתקיים אלא על שלילת זכויותיהם של אנשים אחרים מאבדת את זכות קיומה.

מאז תחילת תהליך אוסלו – תהליך פגום עמוקות, שבו שני הצדדים רימו את זה, ובכל זאת הנסיון החשוב ביותר לפתור את הסכסוך – מספר המתנחלים בגדה המערבית יותר מהוכפל. במשך עשרות בשנים לא היה דבר שהכעיס את המתנחלים – בנט, אגב, מתנער מהביטוי הזה בראיון לוושינגטון פוסט; המתנחלים הבאישו את שמם אפילו על עצמם – מאשר הטענה שההתנחלויות הן מכשול לשלום. עכשיו אומר לנו מנהיג המתנחלים שאנחנו יכולים לשכוח משלום, שיש רסיס בתחת ושאנחנו צריכים ללמוד לחיות איתו. חיסלנו את העתיד שלכם, תחיו עם זה. בנט הוא אח? כן, וקוראים לו קין.

אילו הייתי פלסטיני, המסקנה שלי מדבריו של בנט היתה אחת: אם אני רסיס בתחת, המינימום שאני יכול לעשות הוא לפתח דלקת. אני לא רוצה להיות סתם רסיס, כלומר להיות מה שהאויב רוצה שאהיה; עלי להפוך את קיומי למשהו שהוא לא רק בלתי נעים, אלא בלתי נסבל.

אז כשהמלחמה תתלקח שוב, כשאוטובוסים יתפוצצו וחיילים יחוסלו מן המארב, כשפצועים ישובו למלא את בתי החולים ושורדים המומים את מסכי הטלוויזיה, אל תשכחו מי השפיע עליכם את כל הטוב הזה. אמרו להם: אתם מגש העופרת עליו מתקיימת מדינת עם האדונים בגדה המערבית. אהבו את האח הגדול. אמרו: אהבתי את אדוני, לא ארצה לצאת חופשי.

או, בלשון סיסמה עדכנית יותר: אתם קרבנות בנט.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

קראנו לזה “כיבוש נאור”

(הפוסט הזה פורסם בשעתו ביוני 2007, לרגל 40 שנה לכיבוש. הבלוג פעל אז בבלוגלי, מערכת שלא קיימת יותר ושהמידע שהיה בה אבד. לרגל יום השנה ה-25 לאינתיפאדה הראשונה אני מביא אותו שוב, בשינוי כותרת. – יצ”ג)

בשלהי 1989 השתתפתי, כבורג קטן מאד, במערכה צבאית, שלמרבה הצער איננה זוכה להערכה הראויה לה. אין לה אות; היא איננה זוכה לכותרות בעיתונים, ואין המציין את יום השנה שלה. אין לה אפילו שם רשמי. מעטים הזוכרים אותה, את מלחמת המתפרות הגדולה, פרט לאלה שלחמו בשוחותיה. כמעט כולם מצולקים: מי מהם מוכה סיוטים, מי שכל יד מכה בחוזקה בדלת מזכירה לו את נעורי קלגסותו; מי מהם שהחצינו את האימה והאלימות אל הקרובים להם.

וזאת יש לדעת: מלחמת המתפרות הגדולה היתה מלחמה רצינית לחלוטין. רוב מנינו של צה"ל עסק בה, לפחות חלק מן הזמן. היא נועדה למנוע את איום ההשמדה הנורא, זה שריחף מעל כולנו כאשר הצליחו נערי עזה לתלות דגל פלסטיני במקום כלשהו. היא גם גבתה קורבנות בנפש, אם כי לא בצד הישראלי: רבים, רבים נהרגו בנסיון לתלות את הבד השחור-ירוק-לבן-אדום. חלקם התחשמלו, כשטיפסו על עמודי חשמל; אחרים, על גגות מסגדים או מבנים גבוהים אחרים, נדירים כל כך בנוף של עזה והגדה, נורו. רבים אחרים נהרגו כשנדרשו, באיומי נשק, לפנות את הדגלים הבלתי מושגים הללו.

אבל האיומים והירי היו השלב האחרון, הנואש, השלב שלאחר התבוסה, לאחר שהאויב הניף את דגלו על מוצב ישראלי – וכל עמוד חשמל, כל מבנה, נתפס לצורך העניין כמוצב. רק שני דגלים הורשו להתנופף ברצועה: דגל ישראל ודגל הגולגלות והעצמות הצלובות של יחידות החרמ"ש של רפיח.

וכדי להקדים את הרעה, נערך מאמץ מודיעיני מרשים. שטינקרים – משת"פים, קראנו להם – היו מתלחששים עם אנשי השב"כ, באזרחי ועוזי, או עם היע"ע (היועץ לענייני ערבים), ומוסרים מידע חשאי על מיקומה של עוד מתפרה בלתי רשמית, עוד שכן שהחל לקנות לאחרונה כמות בלתי סבירה של בד, עוד נערות שהחלו לאחרונה לרקום דווקא את הצבעים האסורים. כוח צבאי כלשהו – אנשי מג"ב, מנהל אזרחי, סתם חיילים – היו מכתרים את המקום, ואחר פורצים פנימה.

אזרחים שהיו נתפסים ברחוב כשהם לובשים את הבגדים האסורים, נצטוו להתפשט, לעיתים בפומבי: הנערים היו מסירים את חולצותיהם, הנערות אולצו, לעיתים, להסיר את שמלותיהן. לאחר שהוסר הבד הקטלני, העצורים היו נכבלים באזיקוני פלסטיק, עיניהם היו מכוסות בבד לניקוי רובים שנהדק היטב, והם היו נלקחים אל מתקן מעצר כלשהו, ומערכת שלמה היתה מתעוררת. עוד נגיע אליה.

הבדים היו מגיעים אל פקידים כלשהם, שהיו, כמוני, פוסעים אחת לשבוע אל המשרפה שבבסיס, ומעלים בעשן את סמל תקוותיו של עם אחר.

* * * *

מערכה נוספת ניטשה כנגד הכרוזים. קשה להבין זאת כיום, בעידן האינטרנט, אבל באותה תקופה לא היו לכבושים כל אמצעי תקשורת בלתי מנוטרים. אחזקת פקס היתה טעונה אישור המושל הצבאי. טלפונים – מעטים כל כך – היו נתונים להאזנות, או כך הניחו כולם.

הפלסטינים יוכלו יום אחד לכתוב את ספר הגבורה של מלחמת הכרוזים. הם היו אמצעי התקשורת העיקרי של הנכבשים. כולם – פתח, החמאס, הג'יהאד האיסלמי הפלסטיני, המפקדה הכללית שניסתה לתאם בין כולם – היו מנפיקים כרוזים. כדי להודיע על עמדה חדשה, על ימי שביתה, כדי לקרוא להמשך המאבק, לעודד את הרעבים והמושפלים.

קבוצה קטנה של פעילים, נתונה למרדף קנאי מצד כל זרועות הבטחון, היתה מנפיקה את הכרוז. בלדרים היו מעבירים אותם בחשאי לבתי דפוס מחתרתיים, שהיו מדפיסים כמות קטנה, שהיתה מחולקת לפעילים בכל אזור. מיד לאחר שהופצו, החלו כוחותינו האמיצים בנסיון רווי חרון וחוסר תוחלת להעלמתם. היע"ע, מצידו, היה כותב חוות דעת מלומדת על תוכן הכרוז. הבלדרים או הכותבים, לכשנתפסו – והם נתפסו במקרים רבים – היו מועברים, אזיקונים על הידיים ופלנלית על העיניים, למתקן מעצר.

* * * * *

והיו האינקוויזיטורים, שוב אנשי יע"ע והשב"כ. הללו היו תרים אחרי ספרים אסורים, חוברות מסוכנות, קלטות שהיוו איום על בטחון המדינה. מסוכן היה להיות איש אוהב ספר בימים ההם; ספרים שהיו מותרים בישראל, עיתונים שהוצאו על ידי התנועה האיסלמית בישראל עצמה, היו עילה לחקירה מצד משטרת המחשבות ולתקופת מאסר. והשאלת ספרים ללא רשיון מהמושל הצבאי היתה עבירה חמורה עוד יותר. מי שכתב על חוויותיו בחקירה הישראלית, היה מוצא עצמו מהר מאד ניצב מול כתב אישום אחר.

* * * * *

והיתה המערכה חסרת התוחלת מכולן, זו שניטשה כנגד הסיסמאות וכותביהן. בלילה היו יוצאים צעירים, ומרססים את התרסתם על הקירות. עזה כולה נראתה כגוש גרפיטי גדול. והחיילים היו אורבים, והשב"כ היה אוסף מידע מודיעיני, ומי שהיה טיפש מספיק לכתוב סיסמאות לאור יום, היה מסתכן בנפשו; היה צפוי להיירות, לעיתים ללא אזהרה.

* * * * *

וכל זה היה מתנקז למערכת משפטית שהאינקוויזיציה היתה יכולה רק לקנא בה. נחשד אדם בכתיבת סיסמא, או בקריאת ספר אסור, או – חלילה – בכתיבת כרוז, ניתן היה לעוצרו ללא משפט ומבלי להבהיר לו במה הוא חשוד. אפשר שמעצר מנהלי הוא הגרוע שבעונשים שהפעילה ישראל. אסיר מן המניין, משנשפט, יכול היה לדעת מתי יבוא יום שחרורו. עצור מנהלי היה נעצר תחילה לשישה חודשים, אבל לעולם לא יכול היה לדעת אם ישוחרר. אפשר שישוחרר; אפשר שצו המעצר יחודש. לעיתים, ביום השחרור; לעיתים, מתוך סאדיזם או רשלנות, יום לאחר ששוחרר, לאחר ששב לביתו.

בכל רחבי הגדה ישבו עורכי דין, ותרגמו בשקדנות את מעשי המורדים לסעיפים מתוך אותם חוקי זוועה, תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, עליהם אמר מנחם בגין כי הם גרועים מן החוקים הנאציים. אבל משעלה לשלטון, לא יכול היה לבטלם; הוא אסר על השב"כ לענות, אבל לא יכול היה לקחת ממערכת הבטחון את החוקים הללו, החוקים שבלעדיהם היה הכיבוש מתקשה להתקיים. הם עדיין בתוקף, אגב, והם בתוקף גם במדינת ישראל; ויעידו טלי פחימה ונועם פדרמן.

עורכי דין צעירים היו ניגשים אל השופט הצבאי, ומגישים לו כתב אישום דרקוני. הדפסת חומר מדיני, ללא אישור המפקד הצבאי, היא סעיף 6 לצו בדבר איסור פעולות הסתה ותעמולה עוינת, 1967. תפירת דגל פלסטין או לבישתו נאסרו מתוקף סעיף 7 (א) (א) לאותו צו דלעיל, ומתוקף תקנה 85 (1) (ו). ויש גם סעיפים אחרים, רבים מהם.

לעורך הדין של העצור לא היה כל סיכוי – אלא אם התביעה היתה מגזימה בפראות. אם היתה מאשימה, למשל, אדם בתמיכה בארגון בתקופה בה הארגון עוד לא היה קיים. אז אפשר שהשופט, שהוא בכל זאת משפטן ובעל הכרה עצמית, היה מתרגז על השימוש בו כחותמת גומי.

אבל לרוב החזיק התובע בשרוולו קלף מנצח: “חומר סודי", שהנאשם או עורך דינו מנועים מלעיין בו. באינקוויזיציה, שאף היא השתמשה בשיטה זו – שיטה שכבר הנאורים שברומאים אסרו עליה במפורש, והורו למושליהם שאין להתייחס להלשנות שמקורן אינו ידוע – היתה מתירה לנאשם לציין את שמות האנשים החורשים לו רעה; ואם היו אלה המעידים נגדו, הנאשם היה משוחרר, והמאשים היה מוצא את עצמו לעיתים קרובות על המוקד במקום קורבנו. אפילו זכות זו נשללה מהעצורים הפלסטינים במערכת המשפט שהפעלנו – ועדיין אנו מפעילים – בשטחים. למעשה, נותרה לפרקליטיהם של העצורים רק שיטה אחת: הגעה להסדר טיעון, במסגרתו יימחקו חלק מן האישומים.

ושופטים כתבו פסקי דין מלומדים, המעידים על התחבטות בין ערכי זכויות האדם והבטחון. אבל הבטחון כמעט תמיד ניצח. ופסקי הדין נכתבו, לעיתים קרובות מאד, בכתב יד. מערכת המשפט בשטחים לא היתה חשובה מספיק כדי שיבוזבזו עליה מחשבים.

* * * * *

אבל המערכה הסמויה מכולן, זו שתולדותיה לא ייכתבו לעולם, היא שבה פירק השב"כ את החברה הפלסטינית. כל דבר בשטחים הכבושים הצריך רשיון: יציאה לישראל, רשיון עבודה בה, רשיון פתיחת עסק, רשיון יבוא, רשיון להפעלת עגלה וחמור. וכמעט כל אחד מהרשיונות הללו הצריך אישור של השב"כ.

אנשים שרצו להתקיים בכבוד, ולא היו מעורבים בשום פעילות פוליטית או אלימה, היו מוזמנים למשרד השב"כ – היה כזה בכל נפה, לפחות אחד – ושם היו קפטן דני או קפטן שלמה מסבירים להם שהם רוצים לתת להם רשיון, אבל. אבל הם רוצים קצת מידע – לא מזיק – על השכן, על האח, על הצעירים בשכונה. ואם לא ניתן המידע, לא רק שנשלל הרשיון; החלו גם ההצקות.

התוצאה היתה פראנויה רחבת היקף ומוצדקת בקרב הפלסטינים. כל אחד נחשד כמשת"פ, ולעיתים קרובות מדי גם היה כזה. השב"כ צמח למימדים מיתולוגיים בקרב נתיניו: רק 300 אנשי שטח הופעלו בגדה וברצועה – על פי מקורות זרים; לאזרחים ישראלים אין זכות לדעת מידע כזה – אבל הם הטילו אימה רבה לא פחות מזו של השטאזי, על עשרות אלפי אנשיו, והוא איפשר – בטרם האינתיפאדה – לשלוט בשטחים באמצעות כוחות צבא זעירים ביחס. במהירות רבה כוסו השטחים הכבושים ברשת בלתי נראית של כבלים, והפלסטינים השואפים להתקומם לא ידעו במי לפגוע: המשת"פים הגלויים – אלו שנשאו נשק – חוסלו במהירות, אבל מי היו השאר?

על פי הערכות שונות, הרגו הפלסטינים מאות רבות מאנשיהם על סמך חשד. לעולם לא נדע עד כמה היה החשד הזה מוצדק, אבל הוא פורר עוד יותר את החברה הפלסטינית. הפחד היה הן מבית ומחוץ, והוא הופנה הן כלפי פעילים להוטים מדי, הן כלפי אנשים שלא הראו להט מהפכני מספיק.

קראנו לזה כיבוש נאור.

* * * * *

כל זה החל הרבה לפני האינתיפאדה. אותן השיטות עצמן הופעלו כלפי ערביי ישראל בעת המשטר הצבאי, שבוטל רק בדצמבר 1966. עם הכיבוש, מיהרו השב"כ, המשטרה והמנהל האזרחי לחזור למה שידעו לעשות היטב בכפרי המשולש והצפון.

ויעילותה של השיטה היתה טמונה במספר האנשים המצומצם שהיו מעורבים בה. רוב הישראלים לא ידעו, ולא רצו לדעת, על המתרחש. הם העדיפו את הפיקציה של הכיבוש הנאור, שהכיבוש שלנו הביא ברכה לנכבשים. הם לא ידעו על האינקוויזיציה שבלשה אחרי עלונים, ספרים, ובדים. לכן היתה ההתקוממות של דצמבר 1987 מפתיעה כל כך. ולכן היתה התגובה רוויית זעם כה רב: מאיפה זה בא לנו, מה קרה, מה הם רוצים?

20 שנה חלפו מהכיבוש עד להתקוממות ההיא. האינתיפאדה הראשונה נשברה. אחיזת החנק היתה חזקה מדי. ההתרסה של השביתות הכלליות ושל מרד המיסים, האלימות הרכה של האבנים נכשלה; הגיעה שעתה של האלימות האמיתית, של הצגת החשבון המלא של הכיבוש.

גם המחבלים המתאבדים, אותה גרוטסקה של מאבק שחרור, לא השיגה את מטרתה. וב-2002, זמן קצר לאחר מבצע חומת מגן, אמרה ילדה בג'נין לכתבת הניו יורק טיימס שהיא רוצה להיות פיזיקאית. למה, הקשתה הכתבת המופתעת. כדי לבנות פצצת אטום, אמרה הילדה, ולפוצץ אותה באמריקה, שעושה לנו את כל זה.

20 שנה חלפו מאז האינתיפאדה הראשונה. הן הצמיתו כל תקווה. ועדיין רובנו מתעקשים שלא להתבונן במה שאנו עושים, במה שאנו מממנים במיסינו. ילדי האינתיפאדה הראשונה הפכו למחבלים מתאבדים; אלוהים יודע למה יהפכו ילדי האינתיפאדה השניה.

(לזכרה של איימן אל המס, “ילדה קטנה, מתה מפחד", שנרצחה בידי חיילי צה"ל באוקטובר 2004 ברפיח.)

(יוסי גורביץ)