החברים של ג'ורג'

מתרסקת בלהבות

היום (שלישי) מצביעות עוד שתי מדינות בפריימריז הדמוקרטיים: הוואי (מדינת הבית השניה של אובאמה – הראשונה היא אילינוי – בה הוא צפוי לנצח), ו-וויסקונסין, שבה התחרות בין השניים צמודה. בהנחה שאובאמה יקח את הוואי וקלינטון תקח את וויסקונסין, לא יהיה שינוי ניכר בתחרות ביניהם; היא תוכרע, אם תוכרע, בטקסס ואוהיו, בתחילת מרץ. אם ינצח אובאמה בשתי המדינות, הוא יצבור עשרה נצחונות ברצף, ולכך עשויה להיות השפעה מוראלית.

השבוע האחרון היה גרוע מאד לקמפיין של קלינטון, רצוף חבלות עצמיות. הרועץ האסטרטגי שלה, מארק פן, יצא בהצהרה אומללה, על פיה לא כל מי שמנצח בפריימריז הדמוקרטיים גם נבחר לנשיאות. הוא הזכיר את קרי ואת גור, והשתמע מדבריו שאובאמה מנצח בפריימריז – לא בדיוק המסר המתאים. בלוגרים זריזים מיהרו לציין שאמנם, נצחון בפריימריז לא מבטיח נצחון בבחירות – אבל הוא תנאי מקדים להשתתפות בהן.Picture by Daniella Zalcman, used under the Creative Commons license

פן לא הסתפק בכך, והנפיק הודעה רשמית, על פיה "השינוי מתחיל בארבעה במרץ… הילארי מובילה בשלוש המדינות הגדולות הנותרות", ושיש בהן די והותר נציגים כדי לתת לה את הנצחון. הפעם הטענה עוררה גיחוך כללי, ובלוגרים הזכירו לפן שהחישוב שלו נכון – בתנאי שקלינטון תנצח בשלוש המדינות ביחס של 100-0. פן, אגב, הוא אחראי הסקרים של קלינטון.

עוד זה מדבר וזה בא: קמפיין קלינטון יצא בתרועה רמה, והאשים את אובאמה בפלגיאריזם. ואכן, אובמאה השתמש בכמה שורות שהשמיע ידידו, מושל מסצ'וסטס דבאל פטריק. דא עקא, שבדצמבר, כשהשתמש בשורות הללו בפעם הראשונה, אמר אובאמה: "אני גונב את השורה הזו מידידי, דבאל פטריק, שגנב ערימה שלמה של שורות ממני כשרץ לתפקיד המושל…"

אנשים שגרים בבתי זכוכית, ייטיבו אם לא יפעילו קטפולטות. תוך זמן קצר, העירו שורה של כתבים ובלוגרים על מנהגה של קלינטון לגנוב שורות מיריביה – היא אפילו שאלה את הקריאה הקבועה שלו, כשהיא הופכת את "Yes, we can" ל-"Yes, she can". אז למה, לעזאזל, הקמפיין של קלינטון ירד בדרך הספציפית הזו לגיהנום?

נקודת השפל, עד כה, היתה בהתייחסות של מחנה קלינטון להתקפת הנגד של אובאמה. הוא אמר "Senator Clinton, periodically when she is feeling down, launches an attack". הקלינטונים האשימו אותו ברמיזה סקסיסטית, כביכול התכוון לומר שקלינטון סובלת מ-PMS.

ליאוש של מחנה קלינטון יש סיבה טובה. שוב ושוב הקימה קלינטון "חומות אש" – מדינות שבהן צריך אובאמה להבלם – ושוב ושוב הוא ממשיך. חומת האש האחרונה, זו שמוזכרת שוב ושוב מאז "יום שלישי הגדול", היא טקסאס. אובאמה היה אמור להמעך שם.

אבל הסקרים האחרונים מראים שההפרש בין אובאמה וקלינטון בטקסאס עומד על שני אחוזים בלבד – ולאובאמה יש עוד כשבועיים לתקן את המצב. המצב בטקסאס מסובך מכפי שהוא נראה: המדינה מקיימת גם פריימריז וגם התוועדות. בהתוועדויות, ניצח עד כה אובאמה ביחס של 1-9. קלינטון נשענה על ההיספאנים של טקסאס – אבל הם חיים באזורים הכפריים של המדינה, והפריימריז בטקסאס מוטים לטובת אזורים עירוניים, שם לאובאמה (המנצח בעקביות בקרב בני המעמד הבינוני והעליון ובקרב בעלי השכלה גבוהה) יש יתרון.

בכיר בקמפיין קלינטון אמר שלשום, באומללות יש להניח, שהקמפיין הבחין בכך רק במהלך החודש הנוכחי. הוא גם התייחס לכך כ"מכשול חדש" – אבל החוקים בטקסאס נכתבו באוגוסט 2007, שנות נצח בקמפיין. ההודאה לוותה בלגלוג מכל עבר; דימוי "מכונת הקמפיין המשומנת" של קלינטון חטף עוד מכה.

זו לא היתה המכה האחרונה: היום התברר שקלינטון לא הצליחה למצוא מספיק מועמדים לנציגים בפנסילבניה, וזאת למרות שהמושל – שהוא מתומכיה המוצהרים, ואף אמר ש"ארה"ב לא מוכנה לנשיא שחור" – העניק לה תוספת זמן לשם כך. החשיבות המעשית של כך היא זניחה; תהיה לכך חשיבות אך ורק אם קלינטון תזכה ב-91% מהקולות בפנסילבניה, מה שלא צפוי לקרות. אבל זה מוסיף לרושם של קמפיין מקרטע; אובאמה רשם את מספר המועמדים הנדרש.

ומעל לכל מרחף סיוט: סכנת מלחמת אזרחים במפלגה הדמוקרטית. רבים מהדמוקרטים הופתעו לשמוע במהלך הקמפיין שיש כ-800 "נציגי על" – superdelegates – במפלגה, שתפקידם הוא, בין השאר, להכריע במקרה שאין הכרעה ברורה. נציגי העל הם אנשי הממסד: כל חברי הקונגרס הדמוקרטיים, נשיאים לשעבר, ופעילים בולטים. רבים מהם הודיעו בתחילת הקמפיין על תמיכתם בקלינטון – אם כי רבים מהם זולגים בכיוון אובאמה.

החשש הוא שאם תפסיד קלינטון בקרב הנציגים הנבחרים בפריימריז, היא תשען על התמיכה שלה בקרב נציגי-העל כדי להטות את הכף. ואף שהנצחון הזה יהיה חוקי למהדרין, הוא יתפס כגניבה של הנצחון, כבגידה של הממסד בצעירים שיצאו בהמוניהם להצביע. מהלך כזה יביא כמעט בוודאות לתבוסה מהדהדת של קלינטון למק'קיין, ועשוי לשבור את המפלגה הדמוקרטית לדורות. העובדה שההנחה הרווחת היא שהאמביציה של קלינטון תגבור על טובת המפלגה והמדינה איננה מבשרת טובות, אבל יש לה על מה להשען.

כשהתחיל הקמפיין, גזרה המפלגה הדמוקרטית על נציגי מישיגן ופלורידה, שהקדימו את הפריימריז שלהם, לחדול מכך או שלא יגיעו לוועידה. שתי המדינות התעלמו מהנהגת המפלגה, וזו הכריזה על הפריימריז במדינות הסוררות כחסרות תוקף, וביקשה מכל המתמודדים שלא לנהל בהן קמפיין. כולם הסכימו לכך, קלינטון בכלל זה – ואז הלכה קלינטון, ניהלה קמפיין, ומאחר ואיש לא התמודד מולה, "ניצחה". מאז היא מנסה לשנות את ההחלטה, ולהכניס את הנציגים הללו לוועידה.

על כן מנסים שני הצדדים להשיג כמה שיותר נציגים: ההנחה היא שאם יראה אחד מן הצדדים נצחון בולט – יתרון של 100 או יותר נציגים – נציגי העל ילכו בעקבותיו, וימנע משבר העשוי לקרוע את המפלגה.

והיום אירע משהו מוזר: המגזין Politico פרסם כתבה, ממנה עולה כי בכיר במחנה קלינטון אמר כי הוחלט על מדיניות רשמית, במסגרתה ינסו אנשי קלינטון לשכנע צירים שנשלחו לוועידה מטעם מחנה אובאמה להצביע עבור קלינטון. זו כבר היתה גניבת בחירות – וקמפיין קלינטון הכחיש את הידיעה בתוך שעות, תוך שהוא דורש שקמפיין אובאמה יודיע שגם הוא לא ישתמש בטקטיקה הנלוזה והספק-חוקית הזו. הודעה כזו יצאה ממחנה אובאמה תוך דקות.

מה זה היה? יכול להיות שהבכיר הקלינטוני הטעה את הכתב, רוג'ר סיימון. יכול להיות, מצד שני, שזה היה בלון ניסוי שמטרתו היתה למדוד את תגובת הציבור. התגובה היתה סופת-אש – והבלון יורט.

קלינטון, על פי כל הסימנים, נואשת, והקמפיין הזה צפוי להפוך למלוכלך יותר ויותר ככל שיתרבו תבוסותיה. חסד, חינניות ויכולת הודאה בתבוסה מעולם לא היו הצד החזק שלה.

עדכון: אובאמה ניצח בוויסקונסין, 58:41, והניו יורק טיימס מייחס לו נצחון גם בקרב נשים, בקרב מצביעים מבוגרים, ובקרב חברי איגודים.

עדכון נוסף: אובאמה ניצח, כצפוי, בהתוועדות של הוואי – ביחס של 73.8% לעומת 25.4% לקלינטון.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

מיתתן של רשעים, ההתפרצות הצפויה של שימון, הצדעה לשפילברג, ועדכון מהפריימריז: ארבע הערות על המצב

מיתתן של רשעים טובה להם וטובה לעולם: עימאד מורנייה הרוויח את מותו ביושר. ספק אם הרוויח משהו אחר ביושר.

הבן לאדן של שנות השמונים והתשעים עלה בסערה השמימה. כך, ולא בכיבוש של מדינות כמו עיראק, צריך היה לנהל את המלחמה בג'יהאד העולמי. מי שהצליח לבצע את זה בלב דמשק ראוי להצדעה – אלא אם, כמובן, מדובר בשלטונות הסוריים עצמם.

מצד שני, אף שבכלל לא ברור שישראל עומדת מאחורי החיסול – רשימת הרוצים במותו של מורנייה ארוכה למדי, וכוללת את ישראל, ארה"ב, ואפשר שגם אלמנטים של אל קאעדה, שניסו בעבר להתנקש בנסראללה – סביר להניח שהיא תהיה מטרת התגובה.

שובו של החתרן: הוד מעלתו, נשיא המדינה שמעון פרס, קפץ לאחרונה לשדרות. לא כל כך מזמן, כשהוא נשא בתואר הריק מתוכן של "המשנה לראש הממשלה" – אתם יודעים, זה שלא אומר לראש הממשלה את האמת בזמן מלחמה, ונמנע, בעת מלחמה, מלהצביע על פי מיטב הכרתו – הוא לא כל כך הבין מה רוצים שם בשדרות. נו, אז מפגיזים אותם. "קסאם שמסאם", הוא אמר אז, כמיטב החידוד החביב עליו. אז הוא חשב ש"לא צריך להיות היסטריים".

השבוע הוא זימר זמירות אחרות לגמרי בשדרות. בניגוד לעמדת הממשלה, הוא הצהיר ש"יש לממשלה מספיק כסף למיגון שדרות"; ובעוד אולמרט מנסה, בשיניים, למנוע את ברק והבהמה הירוקה מלשעוט לתוך הרצועה, אמר שמעוננו ש"אם יורים עלינו, צריך להרביץ חזרה".

עכשיו, אני חושב שהממשלה צריכה למגן את שדרות. ואני חושב שהגיע הזמן לפעולה צבאית גדולה ברצועה, שמטרתה המוצהרת תהיה השמדת הצבא העוין – היינו, הריגתו או שבייתו של כל חמוש. זה יעלה בכמה עשרות הרוגים, ובמקרה שהצבא יפשל יותר מהרגיל, גם במאות הרוגים. אבל זה תפקידו של צבא: להרוג את האויב ולמנוע את הפגזת האזרחים.

אבל אני לא נשיא המדינה. הלז, ואלו הגדרות תפקידו, אמור להיות יצוגי ולשתוק, לא להתערב בפוליטיקה ובהחלטות יומיומיות של הממשלה. שימון כנראה לא מרגיש כבול יותר לאולמרט, הוא חש צורך עז בזרקורים, ורוצה לצאת קצת פופוליסטי. אולי תושבי שדרות ישכחו את ההתבטאות ההיא. והממשלה? והשלטון המסודר? שייחנק, זה שמעון פרס כאן.

וכל זה היה צפוי, כל כך צפוי, מראש.

כל הכבוד: סטיבן שפילברג עשה את הדבר הנכון ופרש מתפקידו כיועץ אמנותי לאולימפיאדת בייג'ינג, כשהוא מנמק את הפרישה בתפקידה של סין ברצח העם בדארפור. כמובן, יש המון סיבות אחרות שלא לשרת את משטר בייג'ינג – טיבט, בורמה, צפון קוריאה, זימבאבוואה, סין – אבל הפשעים שמתבצעים בתמיכתה השקטה של בייג'ינג בדארפור עולים כעת על כולם.

המוני הסינים, ככל הנראה, לא ישמעו על ההחלטה של שפילברג. המשטר מנסה לנתק את הקשר בין האולימפיאדה ובינו, בין ספורט ופוליטיקה. מי שזוכר את מינכן 1936 כחרפה, צריך לזכור גם שרצחנותו של משטר בייג'ינג מעמידה בצל את זה של היטלר, וגם בתחום התוקפנות – כיבוש טיבט, 1950; מלחמת בורמה, 1956; מלחמת הודו, 1962; מלחמת ויאטנם, 1980 – הוא לא מפגר הרבה מאחור. המשטר החל, בחודשים האחרונים, להגביר את הרדיפה כנגד דיסידנטים – מחשש לבעיות במהלך האולימפיאדה.

בעיתוי מעניין, אם כי לא מפתיע, החליטה המשלחת האולימפית הבריטית לאסור על ספורטאיה למתוח ביקורת על היחס הבעייתי של משטר בייג'ינג לזכויות אדם. עכשיו, לאחר המהומה הצפויה, חושבים שם שוב על ההחלטה הזו. הפייסנות לא מתה עם צ'מברליין, כמסתבר.

עדכון פריימריז: מאז שבת, זכה אובאמה בסדרה של נצחונות – מדינת וושינגטון, לואיזיאנה, נברסקה, איי הבתולה, מיין, וושינגטון די.סי., מרילנד ווירג'יניה – ובילארי לא ניצחו באף פריימריז. רוב הנצחונות היו בהפרש ניכר, לעיתים ביחס של 2:1. ביום שלישי הקרוב, תצבענה הוואי ו-וויסקונסין, ואובאמה צפוי לנצח בשתיהן. אם זה יקרה, זו תהיה שרשרת בלתי מופרעת של עשרה נצחונות. יתרון הכרת השם של בילארי מתפוגג במהירות, אך צריך לציין שהכל עדיין פתוח. בילארי מהמרים כעת על טקסס ואוהיו, בתחילת מרץ, כמקום שבו ייבלם המומנטום של אובאמה; נראה.

ראש המטה של קלינטון, פאטי סוליס דויל, התפוטרה לאחרונה. במאמר בעל השפעה באטלנטיק מונת'לי, שמצוטט לאחרונה בבלוגים פוליטיים רבים, נטען שסוליס דויל אולצה להתפטר, לאחר שהסתירה מקלינטון את המצב הכספי האמיתי של הקמפיין – שהתגלה רק לאחר ניו המפשייר. קלינטון, שהתחילה את השנה עם יותר ממאה מיליוני דולרים (!), נאלצה בסוף ינואר להלוות לעצמה חמישה מיליוני דולרים. סוליס דויל הצליחה, בעבר, לשרוף 30 מיליונים על מרוץ הסנאט של קלינטון כנגד רפובליקני אלמוני, מה שהפך את המרוץ ההוא ליקר ביותר בתולדות מרוצי הסנאט. התורמים, איך לומר, לא היו משועשעים.

פרשת סוליס דויל גרמה לביקורת רבה על קלינטון. סוליס דויל היתה בלתי פופולרית בעליל בקרב הצוות, והיא החזיקה בתפקידה בשל נאמנותה רבת השנים לקלינטון. חוסר היכולת שלה, וחוסר היכולת שלה לומר אמת לקלינטון במצב קשה, גרמו לפרשנים שונים לתהות על מידת הדמיון בין הנשיא הנוכחי וקלינטון. (לקווי דמיון נוספים, קראו את הפוסט המשובח של רוגל).

ובעיתוי מושלם, צצה לה פרשיה מכוערת במיוחד מן העבר. הוול סטריט ג'ורנל – עיתון שמרני במוצהר – פרסם אתמול כתבה על אחת החנינות היותר מסריחות של ממשל קלינטון. 16 טרוריסטים מפורטו ריקו נחננו על ידי ביל, שעה שהילארי היתה עסוקה במרוץ לניו יורק, שבה יש תפוצה פורטו ריקנית גדולה. העניין הוא שחלק מן הטרוריסטים האלה בכלל לא ביקשו חנינה, ואחרים לא רצו לקבל אותה, והחנינה התבצעה בניגוד לדעת כל הגורמים המעורבים – האף.בי.איי, הסוכנות לניהול בתי הכלא, ועוד. הממשל הסתבך והלך, הילארי הכחישה כל קשר, וביל הטיל חסיון על המסמכים הרלוונטיים. אם בילארי חשבו שהם יוכלו לצייר את עצמם כחזקים יותר מאובאמה בנושאי בטחון לאומי – ובכן, מסתבר שלרפובליקנים יש זכרון ארוך וארכיון מצויד היטב.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

שובו/ה של בילארי

מחר הוא 'יום שלישי הגדול' (Super Tuesday), במסגרתו ייערכו פריימריז ב-20 מדינות אמריקניות. מאז הפוסט בנושא שנכתב ערב הקאוקוס באיווה, השתנו כמה דברים. בצד הרפובליקני, כפי שחשבתי, רודי ג'וליאני – איש קטן שמחפש מרפסת, כפי שכינה אותו אנדרו סאליוון – נמחק מן המפה; במפתיע, ג'ון מק'קיין מסתמן כמועמד המפלגה הרפובליקנית. בצד הדמוקרטי, נשרו כל המועמדים פרט לאובאמה וקלינטון.

הזרקור של תשומת הלב הבינלאומית נשאר, שלא במקרה, על המירוץ הדמוקרטי. לא סביר ש'סופר טיוזדיי' יכריע את המירוץ הזה: לשני המתמודדים יש מספר דומה של נציגים בוועידת המפלגה, ואלא אם יקרה מחר משהו דרמטי מאד, זה לא ישתנה.

יתרונה של קלינטון על אובאמה בסקרים הלאומיים נמחק; לפני שנה, היא נהנתה מהפרש דו ספרתי. עכשיו הוא בתחום טעות הדגימה – שני אחוזים. מאז איווה, ניצחה קלינטון באופן מרשים בניו המפשייר ובנוואדה; אובאמה ניצח בנוק אאוט בדרום קרולינה. המגמה היא בעליל בכיוון אובאמה.

ובהחלט יתכן שההפרש הזה הוא מעשה ידיה של קלינטון הרבה יותר מזה של אובאמה.

* * * * *

המטה של קלינטון היה בפאניקה אחרי איווה. ההפתעה של ניו המפשייר הכתה שם יותר מבכל מקום אחר; רבים שם היו משוכנעים – בהסתמך על הסקרים – שבאותו ערב, קלינטון תישא את נאום הפרישה שלה.

שני דברים הצילו את קלינטון בניו המפשייר: רגע הדמעות שלה, ושובו לשדה המערכה של בעלה, ביל קלינטון. הדמעות משכו אליה את קולות הנשים, ולניו המפשייר זה הספיק. אבל תגובות פראיות של פמיניסטיות וארגוני פמיניסטים גרמו לה נזק.

למשל, נשיאת הארגון הפמיניסטי NOW בניו יורק, מרסיה פאפאס, הוציאה הודעה היסטרית לעיתונות לאחר שהסנאטור קנדי הודיע על תמיכה באובאמה. פאפאס צווחה ש"עכשיו הגיעה הבגידה הגדולה מכולן! הוא גומל לנו בנטישה! הוא בחר בגבר החדש במקומנו. הוא הצטרף לשורות הגברים הפרוגרסיבים הלבנים שלא יכולים או לא מוכנים לסבול את האפשרות של הילארי קלינטון כנשיאה (הם יאמרו, כמובן, שהם תומכים בנשיאה, רק לא זו)". סימני הקריאה במקור.

נסיון אחר של קלינטון לצייר עצמה כנפגעת הגיעה ב"פרשת ההתעלמות". קלינטון התקדמה לעבר אובאמה וקנדי על גבעת הקפיטול; כשהושיטה יד לקנדי, אובאמה פנה לאחור. לדבריו, הוא פנה לברך סנאטורית אחרת. קלינטון טענה שהוא העליב אותה במכוון – אף שהושיטה את ידה לא אליו, אלא אל קנדי, שלחץ אותה. הקמפיין של קלינטון ניסה לנפח את הפרשה, והשחקנית וופי גולדברג טענה שהאירוע הזכיר לה "הפשטה בפומבי".

אלא כל האירועים הקטנים האלה – ואירועים מטרידים יותר, כמו אמירתה של קלינטון שמי שלא ירצה לרכוש את ביטוח הבריאות החובה שלה עשוי "להפגע במשכורתו" – היו עשויים להשכח אלמלא שב בעלה אל הבמה. התוצאה היתה שגם שקרים קטנים ומטומטמים – קלינטון טענה, בפגישה עם מטפס ההרים אדמונד הילארי, שהיא נקראת על שמו; היא נולדה כשבע שנים לפני שכבש את האוורסט – שבים לרדוף אותה. צצה מחדש גם המילה הרעה ההיא, שמציינת את הסימביוזה בין הנשיא לשעבר למועמדת לנשיאות: בילארי.

* * * * *

נשיאים-לשעבר של ארה"ב אמורים, עם תום כהונתם, להתפוגג. מותר להם לעסוק בעסקים, לכתוב ספרים, לעיתים נדירות לכתוב איזה מאמר דעה מיושב; מותר להם לייעץ לנשיאים אחרים ולשאת הרצאות יוקרתיות; הם לא אמורים להתערב שוב בפוליטיקה.

ביל קלינטון התערב בפוליטיקה באופן הבוטה ביותר. בין ניו המפשייר לדרום קרוליינה, הוא שימש ככלב התקיפה של הילארי: הוא תקף, היא התחמקה מאחריות. בעימות עם אובאמה, ערב הפריימריז בדרום קרוליינה, הוא האשים אותה בכך שסילפה את עמדתו. היא ענתה: "לא אמרתי דבר כזה". אובאמה: "בעלך אמר". קלינטון: "ובכן, הוא לא כאן, אני פה". אובאמה: "אני כבר לא יודע מול מי משניכם אני מתמודד".

התשואות שגרף אובאמה אחרי השורה הזו הראו לקלינטונים שיש להם בעיה. לאחר התבוסה הקשה בדרום קרוליינה – אובאמה הביס את הקלינטונים בהפרש של 27 אחוזים – ביל הוריד פרופיל, לא לפני שהספיק להשוות את אובאמה לג'סי ג'קסון. הפעם האחרונה שנרשמה התערבות נשיאותית דומה היתה ב-1960, כשהארי טרומן תקף בחריפות את מועמדותו של ג'ון קנדי. אבל אז, אשתו של טרומן לא היתה מועמדת, והוא הגביל את עצמו לנאום אחד בוועידת המפלגה.

ופתאום נזכרו האמריקנים בפסיכודרמה הקלינטונית, שלא זכתה לכיסוי בישראל – ההערצה פה לקלינטון העלימה את כל השערוריות הקטנות – ונזכרו למה לא אהבו אותה. כל סיפורי השכרת חדר השינה של לינקולן לתורמים מהוליווד, החנינה השערורייתית למארק ריץ', ההוצאה להורג לצרכי תעמולה של האסיר המפגר ריקי ריי רקטור, שכה לא הבין את מצבו עד שביקש לשמור את עוגת הארוחה האחרונה שלו "לאחר כך" – כל אלה ועוד, צפו שוב.

כולם הבינו שהמאמץ שמשקיע ביל בקמפיין יביא, כמעט בהכרח, לכך שהוא יקבל תפקיד מפתח בממשל קלינטון השלישי. זה עיקום, או כיפוף של החוקה; ונושא השושלת, שקלינטון ניסתה להדחיק, מצא את עצמו לפתע במרכז העניין. הוושינגטון פוסט הקדיש ביום שלישי שעבר את כל דף המאמרים שלו לביקורת על תופעת בילארי.

והתוצאה היתה התעניינות תקשורתית מחודשת בבני הזוג. בסוף השבוע שעבר חשף הניו יורק טיימס את הסקנדל, שטוקבקים כבר הספיקו לכנות "בוראטגייט". ביל קלינטון תמך באיש עסקים אמריקני הפועל בקזחסטן; הוא נסע למקום והשמיע הצהרות אוהדות לרודן המקומי – בניגוד לעמדת ממשל בוש, עברה בוטה על הקודים המקובלים – ושיבח את מדיניות זכויות האדם שלו, שארגוני זכויות אדם ראו בה נאורות יחסית לעומת ג'ינג'ס חאן. התוצאה היתה שקלינטון גרף 30 מיליונים מאיש העסקים המרוצה. לא ייעשה כן במקומותינו? בושה מעולם לא היתה הצד החזק של הקלינטונים. חודש אחד של חשיפה מחודשת לשניהם, ואמריקנים כבר מתחילים לומר שהם סובלים מ"עייפות קלינטון".

קלינטון הצהירה שוב ושוב שהסיבה לתמוך בה היא "35 שנות נסיון", אם כי היא העלימה את העובדה שהיא מחזיקה בתפקיד נבחר ארבע שנים פחות מאובאמה. כשעיתונאים התחילו לחפור ב-35 השנים הללו, הם גילו שבשש מתוכן – 1986-1992 – היא היתה חברה בחבר המנהלים של וולמארט, אולי החברה השנואה ביותר בשמאל האמריקני (תוך תחרות צמודה מצד האליברטון ובלאקווטר). באותן שנים בדיוק, אגב, ניהלה וולמארט את הקרב העקשני והמוצלח שלה כנגד ארגוני העובדים. קלינטון לא ניסתה להגן עליהם; ב-1990 היא אמרה לבעלי המניות ש"אני תמיד גאה בוולמארט ובמה שאנחנו עושים".

היא היתה אז אלמונית לחלוטין. עלייתו של בעלה הקפיצה אותה אל אור הזרקורים. שמו, קשריו, כספו – אלה הקפיצו אותה אל הסנאט ואל המירוץ לנשיאות. כשנזקקה לכלב תקיפה, היא פנתה אליו. בלעדיו, כלל לא ברור שהיתה מגיעה לאן שהגיעה, ואילו הגיעה לא היתה מתחילה את המירוץ מנקודת הזינוק שלה.

האם זה פמיניזם? אולי מהזן המועדף על מרסיה פאפאס.

עדכון: בפעם השניה בתוך חודש, ובפעם השניה ערב פריימריז חשוב, דמעה הילארי שוב – הפעם ערב הפריימריז הצמודים מאד בקונקטיקט. מה שמעלה שאלות מציקות על האותנטיות של הדמעות שנתנו לה את ניו המפשייר, ושאלה מציקה נוספת: האם מועמד בעל פין היה מצליח להשאר במרוץ אחרי שנתי תקריות כאלה?

תיקון – הכינוי "איש קטן שמחפש מרפסת" הוצמד לרודי ג'וליאני על ידי הקומיקאי ג'ימי ברסלין. אני מודה לרחביה על המידע.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

אוי, התחרפנותה הסופית של האתון, סגירתה של המחשבה הישראלית, ושיטת מצליח של טרטמן: שלוש הערות אומללות ואחת משועשעת על המצב

הפתעת ניו המפשייר: נסתפק במשפט קצר, כי זה כואב: אוי. נקווה שבפעמים הבאות ילך יותר טוב. לא ככה הייתי צריך לפתוח את הבוקר.

ירד לגמרי מהפסים: אני יודע שהאתון הרשמית של צה"ל, האלוף אלעזר שטרן, חייב כותרת כל שבוע ושמזמן לא צעקו עליו בבית כנסת או שנדמה היה לו שמישהו ירק בכיוונו. אבל בכל זאת.

הציטוט הבא הוא מתוך ידיעה שהודלפה ל-Ynet על ידי שטרן או מי מטעמו (איך אני יודע? כי אני עדיין שומע את היחצ"ן שכתב אותה): "עם זאת, חולי סכרת, חרשים ואלו הלוקים בשיתוק מוחין ימשיכו להתנדב בלבד ולא יוכלו להתגייס לצבא. באגף משאבי אנוש מבטיחים כי כל המבקש להתנדב מבין אוכלוסיות אלה – יזכה להליך מהיר. בתוך כך, ממשיכים בצה"ל לבחון את נושא גיוס החיילים הסובלים מאוטיזם. החלטה בעניין עוד לא התקבלה ובחינת הנושא נמשכת על מנת לאפשר גם לאלה הסובלים מהמחלה בצורה קלה – להתגייס לצבא".

כשקראתי את זה נזכרתי באותה פקודת גיוס נוראה שהוציאה הממשלה הבריטית בסוף 1917, שגייסה עיוורים, נכים, חרשים ומשוגעים לשורות הצבא. אבל, אלים רחומים, הצבא הבריטי היה אז אחרי קרב איפר השלישי, שבו הצליח מוכה השטיון שבכל הגנרלים – ששטרן, עם כל טמטומו, לא מתקרב לקרסוליו – דגלאס הייג לטבוח ב-400,000 מאנשיו. בריטניה היתה על סף מה שנראה כתבוסה סופית. האם ספגנו מכה דומה לזו באחרונה? מי ההזוי שהעלה על דעתו לגייס משותקי מוחין? מי הבנזונה נטול החמלה שחושב שלאוטיסט יש איזשהו סיכוי לשרוד את האכזר שבריטואלים הישראלים, הטירונות?

תאמרו: אתה עושה לעצמך חיים קלים, נטפלת לאבסורד. נכון. אבל האבסורד היה שם. ועיקר הידיעה – "החיילים [הסובלים מאסטמה או בעיות נפשיות – יצ"ג] יישלחו לחזית, ליחידות תומכות-לחימה, אך במקביל יהנו מתנאים מקלים בשירותם, בהתאם לבעיותיהם הבריאותיות והנפשיות" – לא כל כך רחוק מן האבסורד.

והבעיה של מספר המתאבדים הגואה תהיה כבר של יורשו של שטרן, שיקפיד כנראה גם הוא לטאטא אותה מתחת לשטיח. יש לקוות שכמה מהאוטיסטים שישימו קץ לחייהם בטירונות יקחו איתם גם כמה מנוגשיהם, רצוי קצינים. אולי כך הרשעות הזו, שמבוססת אך ורק על הסנטימנט של "אותי דפקו לשלוש שנים, אז גם אתם תדפקו", תגיע לקיצה.

סוגרים את הבאסטה: בחוגים ללימודים קלאסיים (גילוי נאות: אני בוגר גאה של החוג לתרבות קלאסית באוניברסיטת תל אביב, והשנים בהן למדתי בו היו מהמאושרות שבחיי) כבר מחשבים את קיצם לאחור. פרופ' בנימין איזק, איש חכם ובעל חוש הומור עצוב, מקווה שהחוג עוד יהיה שם בעוד עשור. בכלל לא בטוח; לא אם זה תלוי בפקידים הבלתי נבחרים במשרד האוצר, המנהלים את חיינו – ובפוליטיקאים הנכנעים להם ללא קרב.

תמיד היה קשה להגן על נחיצותם של הלימודים הקלאסיים. אחרי הכל, הם לא מי יודע מועילים במכולת, וגם לא מקדמים אותך במילימטר לעבר התואר הנכסף בהנהלת חשבונות. ומי יכול להתלונן על אובדנן של לשונות יוון ורומא, כאשר בוגרי בתי הספר שלנו אינם יודעים אפילו עברית, וכאשר סטודנטים אינם מסוגלים לנסח משפט ברור?

אבל צריך להתלונן, צריך למחות, כי התרבות הקלאסית היא העמוד האחרון, המט ליפול, של כל מה בתרבותנו שאיננו קנאות דתית מצד אחד וריקנות בככנטית נוסח תרבות נינט וספירס מצד שני. כל השאלות הגדולות, וחלק גדול מהתשובות הראויות להזכר, נמצא שם. מיהו אדם; כיצד ראוי אדם שיתנהג בעולם; מה היחס הראוי בין אדם לחברה; העזה אינסופית לשאול, נכונות להסתכן במוות למען השאלה. כל הנשגב (והרבה מן הנמוך; היוונים היו עם ביזארי) נמצא שם.

המידע הזה שרד את קריסת האימפריה והכיבוש הברברי, את נפילת ביזנטיון והמנוסה המבוהלת מערבה, והקים לתחיה את המערב בזמן הרנסנס. מבעית לחשוב שאחרי כל זה, מילטון פרידמן, בשילוב ידיים עם הרב כדורי ותרבות הסלבס, יהיו מה שיכבו את הלפיד הזה, לפחות בפרובינציה המזרח תיכונית הזו, שתמיד התנודדה בין פרס ורומא.

שיטח מצליח: כפרילנסר, יש מספר כלי תקשורת שאני כותב בהם. אחד מהם הוא ערוץ הצרכנות של נענע10, שבו יש לי טור נשכני ויחסית קבוע מדי שבת. בטור האחרון, התייחסתי אגבית לפרשיות העבר של אחת מחברות הכנסת הנלעגות ביותר; קראתי לה אסתרינה 'דוקטורט בגזענות' טרטמן. כפי שאפשר לראות, כל מילה משמשת כעוגן לקישור לפרשיה המתאימה של חברת הכנסת.

מיד קפץ עלי רוגזו של היועץ הפרלמנטרי שלה, מאיר בן שימול, ששלח אימייל זועם למערכת. משם האימייל הגיע אלי. התקשרתי אל בן שימול ושאלתי אותו במה אני יכול לעזור לו. הוא הודיע לי שצורת הכתיבה שלי אינה מקובלת עליו. שאלתי בנימוס אם הוא חולק על העובדה שהבוסית שלו הסתבכה בפרשת זיוף תארים. הוא הודה שלא. שאלתי אותו, אם כן, מה הוא רוצה מחיי.

הוא טען שטרטמן איננה גזענית. אמרתי לו שאני חולק עליו, ושכל אדם סביר יחלוק עליו. הוא אמר ש-120 ערבים שלחו אליה בקשות לעזרה, ונענו. אמרתי לו שהדפוס הזה, שבו פוליטיקאי גזען בכל זאת עושה משהו פרטני עבור האוכלוסיה הנפגעת, מוכר למדי ממדינות דרום ארה"ב.

כאן החליט בן שימול להתחיל לרמוז שהוא שוקל תביעת דיבה. אמרתי לו "בכיף. בוא נלך על זה, יהיה מעניין". הוא התחיל לצרוח שאני מתכוון לבנות את עצמי על תביעת הדיבה שלו (שטרם הגיש, כזכור, ושבה נפנף כאיום). אמרתי לו בנימוס שזו לא שאיפתי, אבל אם הוא ייקח אותי לבית משפט, אני אלך על הגנת 'אמת דיברתי' ואשיג חותמת של בית משפט שהח"כית שלו גזענית; ההחלטה שלך, אמרתי לו.

הוא רצה לדבר עם העורך שלי. נתתי לו את המספר. העורך גיבה אותי ולעס לו את הצורה. הוא איים לדבר עם העורך הראשי, ובזה זה נגמר. היו כמה פרפורי לב, אבל – כמו כמעט תמיד – זה היה איום-סרק, שיטת מצליח. אם אני או העורך היינו נבהלים, הידיעה הלא מחמיאה היתה יורדת. כל מה שהוא הפסיד היה כמה דקות של שיחת טלפון.

יש בין קוראי הבלוג הזה עוד כמה כותבים. כלל האצבע הוא פשוט: כל זמן שדיברתם אמת, ויש בזה עניין לציבור, אתם פחות או יותר מחוסנים. יחצ"נים ודוברים אוהבים לאיים, אבל המעבר לצעד משפטי של ממש בדרך כלל לא קורה. היו זהירים – אבל אל תפחדו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

כינוס קטן בשדות הקרח

איווה, מדינה ששמה קשה מאד לכתיבה בעברית, איננה מדינה אמריקנית יצוגית. אוכלוסייתה קטנה, רוב מוחלט של תושביה – למעלה מ-95% – הם לבנים, וחלק ניכר מהם חקלאים שפרנסתם היא גידול תירס. ובכל זאת, איווה תשחק תפקיד קריטי בבחירת הנשיא האמריקני הבא.

ההליך – ה"התוועדות", caucus – שיתחיל מחר בערב, יהיה משונה, ואולי ארכאי יהיה ביטוי טוב יותר. חברי המפלגות יתכנסו, איש בעיירתו, בשעת ערב מאוחרת ובמזג אוויר קפוא, במבנה ציבורי. שם יתחיל ריטואל ההתוועדות: הנוכחים ינסו לשכנע, איש בתורו, את האחרים כי דווקא המועמד שלהם, הוא ולא שרף, הוא ולא מלאך, ראוי להיות מועמד המפלגה לנשיאות. לאחר שעות של דיונים, תיערך ההצבעה: כל משתתף ילך לפינה מסוימת של החדר, שנקבעה עבור המועמד שלו. בוחרים שתמכו במועמד שקיבל פחות מ-15% מהקולות, יתבקשו להשתתף בהצבעה שניה.

כ-120,000 דמוקרטים וכ-90,000 רפובליקנים, מאחת המדינות הפחות יצוגיות בארצות הברית, צפויים להשתתף בהתוועדויות מחר. מספר זעום על פי כל קנה מידה: בבחירות הנשיאותיות האחרונות, הצביעו כ-120 מיליון בוחרים. ואף על פי כן, איווה הקטנה, ולאחריה ניו המפשייר הזעירה, מחזיקות במידה חסרת פרופורציה של השפעה על הבחירות. המועמדים שינצחו בהן, וראשית באיווה, יקבלו כוח-זינוק עצום, ויגיעו לפריימריז הבאים מעמדת כוח. המפסידים, כמובן, יאבדו גובה.

מאחר ומדובר בהתוועדות, ולא בבחירה מהירה וישירה; ומאחר ורבים מן המגיעים לדיונים טרם החליטו סופית במי יתמכו; ומאחר ובעבר, רבים מן המצביעים שינו את דעתם בעת ההתוועדות – יהיה אווילי לנסות לקבוע מי ינצח. אבל אנסה לתת קווים כלליים – שבהחלט יתכן כי יתבדו בבוקר יום שישי.

* * * * *

בחירות 2008 נערכות בסימן החורבן שהשאיר אחריו ג'ורג' וו. בוש, שדרדר את מעמדה הבינלאומי של ארצו לשפל חסר תקדים; שהוציא אותה למלחמת שולל אחת, ושזמם שניה; שהרס את צבאה; שממשלו היה כנראה המושחת ביותר מאז זה של גראנט; שמילא את שורות הפקידות באפסים חדלי אישים, ושלא הצליח למנוע את החרבתה של עיר גדולה ועתיקה; שהפך מדיניות שקבע נשיאה הראשון של הרפובליקה, והתיר עינויים; שביטל שורה של חירויות בסיסיות, ביניהן ההבאס קורפוס (שר המשפטים המתפטר שלו, אלברטו גונזלס, באחד מרגעי השפל של הממשל, אף ההין לומר את דבר ההבל שהעובדה שהחוקה קובעת שהבאס קורפוס לא יוקפא אלא בעת פלישה או מרד, אין פירושה שהבאס קורפוס הוא זכות חוקתית); שבמהלך כהונתו הטיל רק פעמיים וטו – פעם אחת על מחקר בתאי גזע שהיו עשויים להציל חיי אדם, פעם שניה על חקיקה שהיתה מבטיחה שמיליוני ילדים היו נהנים מביטוח רפואי בסיסי – וכל זאת בשם השמרנות הרחומה.

הנחת הבסיס בבחירות הללו היא שהרפובליקנים הולכים לחטוף בעיטה בראש, שכמוה לא נראתה מאז הבחירות שלאחר התפטרותו של ניקסון. כמובן, המפלגה הדמוקרטית ידועה ביכולתה עוצרת הנשימה לחטוף תבוסה ממלתעות הנצחון, אבל אם גם הפעם היא תפסיד – אולי הגיע הזמן לסגור את הבאסטה. מתוך הנחה אופטימית זו, אטפל במועמדים הרפובליקניים במהירות ובקצרה.

* * * * *

שני המועמדים הרפובליקניים המובילים באיווה הם שני טיפוסים נאלחים, מיט רומני ומייק הקאבי, שניהם מושלים לשעבר (של מסצ'וסטס וארקנסו, בהתאמה). לרומני יש יתרון משמעותי: הוא מולטי-מיליונר שכבר שפך 80 מיליונים באיווה. יש לו גם שורה של חסרונות בולטים, שמסבירים מדוע הוא צריך להיאבק בשיניים וציפורניים מול מועמד שאין לו כסף לפלאפל.Picture by Flickr user Protect_Our_Primary, used accordinf to the Creative Commons license

ראשית, הוא מורמוני, כת מאוסה וחשודה (בסקר שנערך לאחרונה, 95% ידעו שרומני הוא "המועמד המורמוני"); שנית, הוא שינה כל כך הרבה עמדות במהלך הקמפיין, ונתפס בכך, שהאמינות שלו נחותה מזה של סוחר מכוניות משומשות (בזמנו, הוא רץ משמאל לטד קנדי, מהליברלים שבסנאטורים, במסצ'וסטס); ושלישית, הוא נתפס בשורה של שקרים אומללים.

הקלאסי שבהם היה כאשר טען שהוא "ראה את אביו צועד עם מרטין לות'ר קינג". מטרת השקר הזה היתה לחפות על העובדה המרשיעה שהכנסיה המורמונית היתה ארגון גזעני רשמי עד 1978 – כשרומני היה חבר פעיל בה. דא עקא, שהסתבר שאביו של רומני מעולם לא צעד לצד קינג; לכל היותר, הוא הגיע ללוויה שלו. זה לא מעט בכנסיה גזענית, אבל לא בדיוק אותו דבר. כשעומת רומני עם העובדה הזו, הוא טען שהמילה "ראיתי" היתה מטאפורית.

הקאבי הוא הדבר הכי דומה לג'ורג' בוש במירוץ הנוכחי: מטיף בפטיסטי כריזמטי, שמחזיק בעמדות "שמרניות רחומות" (כשנשאל אם הוא תומך במניעת חינוך מילדיהם של מהגרים, הוא התמרמר ואמר שהוא לא מתכוון להעניש ילדים שלא חטאו – "אנחנו יותר גדולים מזה".זו היתה עמדה לא פופולרית). הוא, כמובן, מכחיש-אבולוציה, והפגין בורות מזעזעת בשורה של נושאי מדיניות חוץ.Picture by Flickr user Protect_Our_Primary, used accordinf to the Creative Commons license

הממסד הרפובליקני מתעב את הקאבי, והוא משיב לו באותו מטבע. לאחרונה אמר במפורש שהממסד בז לפונדמנטליסטים, אבל מחזר אחרי קולותיהם – ולאחר הבחירות שוכח מהם. לרטוריקה הכמו-פופוליסטית הזו יש קונים (חשבו על "נאום הקופים" של דוד לוי), והקאבי מחפה על חולשתו בכריזמה, בכשרון נאום, בנגינה על גיטרה ובשורה של גימיקים – שהידוע שבהם הוא תשדיר משותף ומלא הומור עצמי עם צ'אק נוריס. הקאבי אף העז למתוח ביקורת על ניהול המלחמה בעיראק.

שני המתמודדים הבולטים האחרים בקרב הרפובליקנים הם ג'ון מק'קיין ורודי ג'וליאני. שניהם בצרות ניכרות ואף אחד מהם לא צפוי לזכות באיווה. השמרנים הדתיים חושדים במק'קיין – והציבור הכללי לא מקבל את עמדתו באשר למלחמה בעיראק (הוא חושב שצריך להמשיך בה). ג'וליאני סובל מתסמונת אהוד ברק: ככל שהבוחרים נחשפים אליו יותר, כך הם רוצים בו פחות. התנהגותו קפריזית, ולאחרונה הסתבך בפרשיה חמורה: הוא חשוד בכך שהורה למשטרת ניו יורק לספק אבטחה לפילגשו (שהפכה בינתיים לאשתו) והשוטרים אף הוציאו את כלבה של אשתו לטיול. העובדה שצולם בעבר בדראג, שמימן לבתו הפלה, שהתגורר עם חברים הומוסקסואלים, שמינה מקורב לפשע המאורגן למפקד משטרת ניו יורק וניסה למנות אותו לאחראי על המשרד לבטחון פנים – כל אלה הם אבני ריחיים על צווארו. ג'וליאני צפוי להפסיד בשורה של פריימריז עד פלורידה – ולפחות באיווה, ההפסד צפוי להיות משפיל. כמה תבוסות יכול לספוג בטרם יודיע על פרישה? כנראה שלא יותר משלוש.

שאר המועמדים הרפובליקניים לא ראויים להתייחסות אלא כקוריוז.

* * * * *

בצד הדמוקרטי יש שלושה מועמדים עיקריים ומספר מועמדים משניים. הראשיים הם הילארי קלינטון, אשתו של וסנאטור מניו יורק; ברק אובאמה, סנאטור טרי מאילינוי; וג'ון אדווארדס, סנאטור לשעבר מצפון קרוליינה והמועמד לתפקיד סגן הנשיא בשנת 2004.

השלושה רצים צמוד, צמוד מאד. אצהיר מראש שאהדתי נתונה לאובאמה ולאדווארדס, בסדר זה, ושאני חושב שמועמדותה של קלינטון היא בעייתית מאד. מדוע?

* * * * *

לקלינטון יש יתרון אחד ויתרון שני שהוא עושר השמור לבעליו לרעתו. הראשון הוא תמיכת הממסד המפלגתי בה. השני הוא העובדה שהיא מוכרת מאד ביחס למתמודדים האחרים. אבל היתרון הזה, כאמור, עשוי להתגלות כחסרון: האמריקנים מכירים אותה – ודוחים אותה. 50% מן האמריקנים אמרו כי לא יצביעו עבורה, בכלל זה 56% מהגברים, 69% מקרב המבוגרים מגיל 60, 48% מקרב העצמאיים (אלו שאינם מזדהים כדמוקרטים או רפובליקנים), וכך גם יותר מ-20% מהדמוקרטים. כלומר, אם הדמוקרטים באמת רוצים להפסיד, קלינטון היא המועמד הנכון.Picture by Flickr user Llima, used in accordance with the Creative Commons license

בעיני רבים – וגם בעיני – קלינטון איננה מועמדת ראויה. היא חוזרת שוב ושוב על המנטרה על פיה היא "מנוסה" – אבל הנסיון הזה מורכב בעיקרו משמונה שנים כגבירה הראשונה. וזו, מה לעשות, לא משרה ביצועית. היא היתה חברה שמונה שנים בסנאט – אבל לא העבירה שום חוק ראוי לשמו. היא הצביעה בעד המלחמה בעיראק, וסירבה להודות שהיה מדובר בטעות – אם כי אמרה ש"אילו היתה יודעת אז מה שהיא יודעת היום", היתה מצביעה נגד. זאת חוכמה קטנה מאד: אובאמה נאם נגד המלחמה כבר אז. יתר על כן, רק לפני כחודשיים תמכה קלינטון בהצהרת הסנאט המכריזה על משמרות המהפכה כארגון טרור – מה שהיה יכול לשמש ככלי בידי בוש לתקיפת איראן. חודש לאחר מכן, כידוע, פירקה קהילת המודיעין האמריקנית את הטיעונים שבוש השתמש בהם לאורך השנה האחרונה – ושהיו מקובלים גם על קלינטון.

לקלינטון יש שורה של בעיות אחרות. הראשונה והחשובה שבהן: היא מפחדת. היא לא אומרת שום דבר ברור – אלא אם הוא כבר קונסנסוס. היא תמיד בודקת לאן נושבת הרוח. היא ספגה כל כך הרבה מכות במהלך המתקפה הרפובליקנית על שלטון בעלה, עד שהיא – כדבריה של אחת הדמויות בסדרה "הבית הלבן" – לא מסוגלת לומר "תקשיב, יא חתיכת פונמנטליסט מפגר…", ועוברת ישר ל"בבקשה, אל תרביץ לי עוד".

אני מאמין לקלינטון כשהיא אומרת שהיא ליברלית שרוצה להחזיר את הניו דיל, אני מאמין שהיא באמת רוצה לשפר את מצבם של חסרי ביטוח הבריאות, אני מאמין שאכפת לה – בדרכה הקרה, המחושבת, המנוכרת, שלא שונה בהרבה משלי – מחסרי המזל. אבל אני לא חושב שיש לה את האומץ, ולא את היכולת, לנצח במאבק. ובהנתן מה שהאמריקנים חושבים על קלינטון, כל צעד שלה ידרוש מאבק. ולנשיא הבא תהיה הרבה, הרבה עבודה. ויש לזכור: המאבק החשוב ביותר שניהלה קלינטון, תכנית הבריאות שלה בעת ממשלו הראשון של בעלה, קרס בלהבות. הוא לא הגיע אפילו להצבעה.

הבעיה השניה היא זו של השושלת. אם תבחר קלינטון, ותסיים את כהונתה, ארצות הברית תהיה בשליטתן של שתי משפחות אצולה במשך 24 שנים (בוש האב-ביל קלינטון-בוש ג'וניור-הילארי קלינטון). זה לא בריא וזה לא אמור להיות כך.

הבעיה השלישית נקראת ביל קלינטון. מעולם לא היה מצב שבו בבית הלבן יש נשיאה, כשלצידה יושב בעל מנוסה הרבה יותר ונטול כל סמכות. הפוטנציאל לשימוש לרעה ולשיבוש הליכים תקינים מסחרר את הראש. רבים מן הדמוקרטים – וגם בציבור הכללי – היו רוצים לראות את ביל קלינטון בכהונה שלישית, והבחירה בהילארי נראית כדבר הכי קרוב לכך. וכל זה, כמובן, בלי להכניס למשוואה את האפשרות שהשניים יריבו ביניהם. בעל הטור הניאו שמרני צ'ארלס קראוטהמר הציע לשלוח את ביל כשגריר לארגנטינה, תוך שהוא מפטיר ש"הרומאים ידעו להעריך היטב את האמנות העדינה של הגליה". ביל צפוי להעריך אותה מעט פחות, יש להניח.

לקלינטון יש שני טיעונים כשהיא באה בפני הבוחרים: ראשית, שהיא מנוסה ממתחריה; שנית, שהגיע הזמן לבחור נשיאה לארצות הברית. לטיעון הראשון יש שתי תשובות: ראשית, ששמונה שנים כגבירה הראשונה אינם אימון נאות לדבר, ושלאובאמה יש אמנם פחות נסיון ממנה בסנאט – אבל הוא שימש שנים ארוכות כסנאטור-מדינה. קלינטון מחזיקה במשרה הנבחרת הראשונה שלה. יתר על כן, ה"נסיון" של הילארי לא הוכיח את עצמו במבחני עיראק ואיראן – ועל כן עדיף חוש שיפוט על פני נסיון.

התשובה לטיעון השני היא שאין שום דבר פמיניסטי באשה שנבחרת לתפקיד על כנפי מעילו של בעלה. הילארי קלינטון לא היתה נחשבת למועמדת ראויה לנשיאות אלמלא היתה אשתו של ביל קלינטון. אין לה כל הישגים ראויים לציון. היא סנאטורית בינונית למדי, שאלמלא תמיכתו של בעלה, שפופולרי ממנה עשרות מונים, לא היתה מגיעה רחוק.

* * * * *

אוקיי, לא קלינטון. אז למה אובאמה?

Picture by Flickr user Transplanted_Mountaineer, used according to the Creative Commons licenseראשית כל, משום שהוא יכול להבחר. הרפובליקנים ניסו נואשות – ועד עכשיו לא הצליחו להדביק אליו שום דבר. סקרים מראים שהוא מנצח כל מועמד רפובליקני שיוצב מולו (במיוחד הקאבי ורומני – מק'קיין יהיה קשה יותר). אפילו רפובליקנים מחבבים אותו.

שנית, משום שהוא צדק. הוא עמד מול הגל והתריע מפני המלחמה בעיראק כבר ב-2002, עוד קודם לבחירתו לסנאט. גם היום, לעומת ההתפלפלויות של קלינטון, הוא מצהיר שהוא יתחיל מיד עם כניסתו לבית הלבן בהסגת הכוחות האמריקניים מעיראק. זו המדיניות שהעם האמריקני, על פי כל הסקרים, רוצה בה. ובניגוד לקלינטון, הרקורד של אובאמה נקי בנושא זה.

שלישית, משום שהוא מציע משהו אחר, משהו שלא נראה מאז ימי קנדי: תקווה ושינוי. סיסמאות, כן: כריזמה היא בדרך כלל סיבה רעה מאד לבחור מישהו, ויכולת רטורית איננה ערובה לדבר. אבל כמה מרענן אחרי הבערות והגמגום של בוש, אחרי ההתחמקויות הלשוניות של קלינטון, מישהו שמדבר ישירות – ואומר דברים ברורים. עצם ההתחמקות מהחובה של פוליטיקת הזהויות מהמנעות מכל אמירה, היא תכונה חיובית.

רביעית, וחשוב מכל, משום שהוא ישנה את כל התמונה. אמריקה שבוחרת נשיא שחור – נשיא שבילה את ילדותו באינדונזיה, נשיא שיודע כיצד נראים החיים מחוץ לארצו, נשיא שהקדיש שנים ארוכות מחייו לסיוע משפטי לעניים, נשיא שהתנגד לאימפריאליזם – תהיה אמריקה אחרת. לא תהיה הוכחה טובה יותר מכך שהסטיה האיומה הזו של שנות בוש וצ'ייני, שנות הפחד והטרור, שנות בזיזת החירות – וזה התחיל לפני ה-11 בספטמבר – מגיעות לקיצן, שהגלגל הסתובב שוב.

והתקווה, החזרה לאידיאל הדמוקרטי: "קול אחד יכול לשנות חדר, ואם קול אחד יכול לשנות חדר, הוא יכול לשנות עיר; ואם עיר, אז מדינה; ואם מדינה – אז את האומה כולה; ואם את האומה – אז גם את העולם כולו. הקול שלכם יכול לשנות את העולם".

אני לא יודע – איש אינו יודע – איך ייראו הדברים לאחר שהמתוועדים יצאו מן הקור אל חדרי הוועידה החמים. אבל אני מקווה שהם ישאו איתם את הדברים הללו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

התרגיל המבריק של אלי מויאל, זליגת הכיבוש אל המשטרה, עוד פוליעשטיק של הילארי, והפוסט-יהודי הנודד: שלוש הערות והערה מנהלתית אחת

השטיק המבריק: אלי מויאל הודיע שלשום שהוא מתפטר. די, הוא לא יכול יותר להיות אחראי לקסאמים ולתושבי שדרות. כל מהדורות החדשות וכל העיתונים דיווחו בהרחבה על יסורי מויאל, ובינתיים הוא נעתר לתחינתו של שר בטחוננו הרחום, והוא יישאר בתפקידו. אבל תדעו שהוא רצה ללכת, ורק אחריות ממלכתית השאירה אותו בתפקידו. מויאל, כדמות ציבורית, עשה הרבה מאד כדי לטפח את האשליה שישראל "לא עושה שום דבר" כנגד הרעשת עירו. הוא גם קרא שוב ושוב לפשעי מלחמה כנגד אזרחים פלסטינים. השבוע אמר שהוא " לא מוכן להיות אחראי למותם של 20 מתושבי שדרות". מספר תושבי שדרות שנהרגו השנה מירי קסאמים הוא שניים. מספר הפלסטינים שנהרגו בפעולות התגמול של צה"ל נאמד במאות, שרק חלק זעיר מהם היו מעורבים בירי קסאמים; מפקד חיל האוויר הודה לאחרונה כי שיעור ההצלחה בפגיעה במשגרי קסאמים עומד על 3% בלבד.

ובתוך כל הרעש והיבבה, אף אחד לא טרח לציין שכנגד מויאל, שתושבי עירו מתעבים , נערכות חקירות בשורה של חשדות להעברת מכרזים – ביניהם מכרזי מיגון – למקורביו. הפטריוטיות הצליחה, גם הפעם, לשמש מקלט לנבל.

אמא'לה, שוטר: משטרת ישראל לא מסתפקת בשיעור הרשעות של 99.8%. לא די לה בכך ששופטים הפכו לחותמת גומי, בכל מה שקשור לבקשות צו חיפוש. צחי הנגבי, אותו מאור גדול של שלטון החוק, ניסה בעבר להעביר הצעת חוק שתאפשר מעצר מנהלי של חשודים.

עכשיו רוצה המשטרה משהו אפילו רע יותר: חיפושים חשאיים בביתם של חשודים, שיאפשרו לקחת ממצאים מפלילים בלי ידיעתו של איש, ושלא יהיו כפופים לנוכחותם של עדים. כלומר, בפעם הבאה שלמשטרה תהיה בעיה להפליל אדם החשוד כבכיר בעולם התחתון, השוטרים לא יצטרכו לחלטר בהכנת מטעני חבלה. מספיק יהיה לפרוץ אליו הביתה בחשאי, לשים שם חצי קילו של חומר אסור, לאסוף אותו ולעצור את האיש בתואנה שהחומר נמצא במהלך החיפוש.

והמפחיד הוא שרק הפרקליטות הציבורית מתנגדת לחוק. האמצעים שדורשת המשטרה מוקנים, במדינות דמוקרטיות, אך לעיתים נדירות ורק בעת הגנה על בטחון המדינה. ואולי זה ההקשר, ואולי זה מסביר את חוסר ההתנגדות: המשטרה משמשת, מאז אמצע שנות השבעים, כזרוע למלחמה בטרור וכחלק אינטגרלי של מערך הכיבוש. כמו השב"כ, שבע הצלחות מול הג'יהאדיסטים ומלא כשלונות כרימון מול אנשי מלכות יהודה, היא היטפשה במהלך השנים שבהם היה כוחה בלתי מוגבל בפועל, בהן החקירות הפכו לעינויים ומטרת החקירה לא היתה מציאת האשם אלא הודאה.

עוד זה מדבר וזה בא: הילארי קלינטון נפטרה אמש מעוד בכיר בקמפיין שלה, השלישי בתוך שבועיים. שני הראשונים עלו על טיל אחרי שהתברר שהם הפיצו אימייל שבו נטען שהמתחרה העיקרי של קלינטון, ברק חוסיין אובאמה, הוא מוסלמי במסווה.

הפיטורין של אתמול באו לאחר פרשה סבוכה. השבוע קבע בית המשפט העליון האמריקני כי ההפרש בעונש הקבוע בחוק בין משתמשים בקוקאין ובין משתמשים בקראק (משתמשי קראק סופגים עונשים כבדים הרבה יותר; הועלתה האשמה כבדה כי ההפרש בענישה מיועד להעניש עבריינים שחורים, הנוטים להשתמש בקראק ולא בקוקאין) איננו חוקי. זו היתה החלטה שהתקבלה ברוב גדול, 7-2.

לאחר ההחלטה, עלתה שאלת ההקלה בעונש לאנשים שנשפטו על פי החוקים הישנים. אובאמה הביע תמיכה. רוב חברי הקונגרס הביעו תמיכה. הבית הלבן הביע תמיכה. קלינטון הביעה התנגדות – כנראה מתוך חשש להיראות "רכרוכית כלפי פושעים". התוצאה היתה, והקמפיין של אובאמה הצביע על כך, שקלינטון תפשה עמדה לימינו של בוש.

כל קמפיין שפוי היה סותם את הפה ומקווה שזה יעבור. בילי שיהאן, סגן מנהל הקמפיין של קלינטון בניו המפשייר – מדינת מפתח – החליט שזו הזדמנות טובה לטעון שאובאמה לא יוכל להיות מועמד לנשיאות, כי הוא הודה בעבר בשימוש בסמים. כלומר, אחרי שהקמפיין כבר הסתבך בעמדה עוינת לציבור השחור, הוא הלך והאשים דווקא את המועמד השחור היחיד בשימוש בסמים, והעלה מן האוב סוגיה שאובאמה טיפל בה בספר שיצא לפני שנים. התוצאה היתה התנצלות של קלינטון בפני אובאמה והתפטרותו של שיהאן. כל זה, בזמן שהתמיכה בקלינטון צוללת בכל מקום, וזו של אובאמה עולה.

מה שמעלה את השאלה הנוגה: מאיפה, לעזאזל. הגיע המוניטין של קלינטון כקמפיינרית מוכשרת? על זה, ועוד, בפוסט הפריימריז שייכתב בתחילת חודש ינואר.

הפוסט-יהודי הנודד: לאחר כמעט כשנה בבלוגלי, הגעתי למסקנה שיש צורך להעביר את הבלוג דירה – שוב. עם כל הכבוד, ויש, לאנשים הטובים שמפעילים את בלוגלי, האתר מקרטע. לעיתים קרובות הוא בלתי נגיש. העלאת פוסט דורשת הרבה יותר מדי זמן. אם יש ביניכם אנשים בעלי כשרון טכנלוגי טוב משלי, המסוגלים לייצא את הארכיון מבלוגלי ולהעביר אותו לבלוג החדש, אודה לכם אם תצרו קשר באימייל.

הבלוג החדש יהיה שכן של "הסיפור האמיתי והמזעזע", תחת הגג של "ההם". בשורה טובה נוספת היא הסכמתה של המאיירת המחוננת עדי גינת לאייר מדי פעם את הפוסטים. דוגמא ראשונה אפשר למצוא כאן.

בתקווה שזה מעבר דירה שלישי ואחרון…

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

חוסר יושר אינטלקטואלי

ארי שביט יוצא שוב נגד הרעיון של נסיגה לקווי 67'. האיש, שלאור הראיון האחרון שעשה עם בנימין נתניהו – "בכל זאת, יש בו תכונות של מנהיגות" – אפשר להכתיר אותו רשמית כחסיד שוטה שלו, נתלה הפעם באילן נמוך במיוחד, כמעט עציץ: האלוף הפורש גיורא איילנד.

לטענת איילנד – ששביט מציין ביובש ש"אהוד אולמרט ויורם טורבוביץ הניחו לעובד מדינה חושב וחשוב לפרוש. זכותם", מבלי לחשוב שמא התגלגלה לדבריו של איילנד איזושהי מרירות, העשויה לעוות את דבריו – אין תהליכים ראויים של קבלת החלטות בישראל. לראייה, מציג איילנד – באמצעות שביט – את כל מהלכי השלום של ישראל, מבגין ועד ההתכנסות של אולמרט.

זו בחירה משונה: ישראל בחרה שלוש פעמים במהלכי שלום – מצרים, ירדן ואוסלו – ופעמיים בנסיגה חד-צדדית – הנסיגה מלבנון וההתנתקות – אך אינספור פעמים במהלכים צבאיים ובמלחמה. איילנד איננו מותח ביקורת על ראש הממשלה בן גוריון, שיצא למלחמת סיני – ואיך לומר, גם התכנון שלה לא היה משהו. הממשלה לא ידעה בדיוק מה קורה והקנוניה עם הבריטים והמצרים הוסתרה ממנה.

כשיצא – וליתר דיוק, כשאולץ לצאת – אשכול למלחמת ששת הימים, ודאי לא העלה על דעתו שהוא מכניס את ישראל לביצה בת 40 שנים לפחות. כשהחליטה גולדה לדחות את הצעות השלום של סאדאת, אף שידעה שהיא תגרור מלחמה עם מצרים, היא לא העלתה על דעתה 2,200 הרוגים. כשיצא שרון למלחמת לבנון – טוב, די ברור שאפשר להפסיק כאן. אבל על אלו – אף מילה.

יתר על כן, שביט מבלבל בין החלטה מדינית-פוליטית ובין ביצועה. ההחלטה לסגת מלבנון היתה פוליטית; ההחלטה ללכת לשלום עם מצרים היתה פוליטית; ההחלטה ללכת להסכם שלום עם ירדן היתה פוליטית; הן החלטת ההתנתקות והן החלטת ההתכנסות היו פוליטיות. שביט שוכח את האבחנה המהותית בין דרג שמקבל החלטות – פוליטיקאים נבחרים – ובין הדרג שתפקידו ליישם אותן: הפקידים, שאמורים לתכנן את ביצוע ההחלטה הפוליטית בפועל. הדרג המתכנן לא אמור להיות, ואסור שיהיה, הדרג המחליט.

הדרג הכביכול-תכנוני – שמורכב תמיד מקצינים בכירים – התנגד לכל צעדי השלום או הפחתת העימות. הרמטכ"ל מוטה גור טען שסאדאת מתכנן פלישה מצרית ושהשלום הוא מלכודת; קצינים בכירים ביכו את אובדן סיני. צה"ל עשה כמיטב יכולתו למנוע את הנסיגה מלבנון, וכשנכשל במניעתה חיבל בה והפך אותה ל"מנוסה". צה"ל גרר רגליים ככל יכולתו במהלך הסכם אוסלו, ובמהלך המלחמה הנוכחית טירפד כל החלטה על הקלות שקיבל הדרג המדיני. את התנהגותו של הרמטכ"ל יעלון – עוד אחד מחביביו של שביט – בעת ההתנתקות ובעת פינוי מאחזים, כולנו זוכרים.

עמדת-יסוד של ה"מתכננים" הללו היא ש"כל נסיגה מחלישה את ישראל", עמדה שארי שביט שמח לבלוע. האם הנסיגה מסיני החלישה את ישראל – או שהוציאה אויב חשוב מזירת העימות, והפעילה לחץ כבד על הנהגת הפלסטינים? האם הנסיגה מלבנון החלישה את ישראל – או שהיא החלישה, בעצם, את סוריה ואת החיזבאללה?

ארי שביט מציין עוד שני כשלונות של הדרג המדיני: "כשלון מדיני חמור" מול איראן ו"הפתעת-חמאס והתעלמות ממשמעויותיה". הראשון תמוה – מה ייחשב ל"הצלחה מדינית" מול איראן? – אבל השני חוצה את גבול החוצפה. הפתעת-חמאס? מי הופתע, יקירי? רק המתכננים המהוללים במדים. כותב שורות אלה חזה את נצחון החמאס שבוע בטרם קרה; כל מי שקרא את מה שאומרים הפלסטינים עצמם יכול היה לחזות זאת.

איילנד, טוען שביט, "מערער על הפרדיגמה הרעיונית השלטת". ואיך הוא עושה זאת? באמצעות הפלא הבא: הוא טוען שהפלסטינים לא יוכלו להקים מדינה בעלת-קיימא, אלא אם יוותרו המצרים על שטחים בסיני והירדנים על שטחים בירדן. עד שלא תושג הסכמה לכך, טוען איילנד – בעוד שביט מוחא כף במרץ ברקע – אסור להגיע לשום הסכם עם הפלסטינים.

כלומר, לעולם לא יהיה הסכם עם הפלסטינים, משום שירדן ומצרים לעולם לא יוותרו על שטחים ריבוניים לטובתם. ירדן, משום שהדבר יערער את עצם קיומה; מצרים, משום שלאחר שבנתה אתוס שלם סביב גאולת סיני מידי ישראל, לא תעלה על דעתה להעביר חלקים ממנו – ועוד לפלסטינים. ההצעה של איילנד – המתכנן, הנבון, החכם – היא ההצעה הצבאית הקלאסית: לא לעשות כלום, כדי שכאשר נצטרך לעשות משהו, הוא יהיה הרבה יותר קשה.

לאחיתופל הזה, קורא שביט "עובד מדינה ערכי": כביכול יורם טרובוביץ' פחות ערכי; כביכול, הפוליטיקאי אולמרט – שעבר מן הימין אל המרכז, באומץ רב; שהניח על שולחננו, בפעם הראשונה מזה שנות דור, הצעה גלויה לסיום הסכסוך – פחות ערכי. אחרי שבלבל בין הדרג המחליט ובין הדרג המתכנן ומבצע – אבחנה שהיתה אמורה להיות ברורה לכל מי שמבין מהי דמוקרטיה; אחרי שנקט בעמדה האנטי-דמוקרטית המצדדת ב"מומחים" – כלומר, בלובשי המדים – מול הפוליטיקאים הנבחרים, הוא מכתים כעת את הדרג המדיני ואת המבצעים התומכים בו ב"אי ערכיות". וכל זאת למה?

כל צורת הדיון של שביט, המעלימה עובדות לא נוחות, משדרת חוסר יושר אינטלקטואלי. לא שזה צריך להפתיע: מדובר, אחרי הכל, באדם שכתב ספר על ההתנתקות ומצא לנכון לראיין בו את "זמביש", אבל סירב בתוקף לתת פתחון פה לפוסט-ציונים. ראוי לזכור זאת בפעם הבאה שהוא כותב מאמר.

(יוסי גורביץ)