נתניהו מפחד, רואים את זה – אבל אסור להצביע למפלגה שצפויה להכנס לממשלה שלו. הפעם, רק שמאלה מהכייסית הסדרתית ציפי

ראש הממשלה לשלשת עופות לחוץ. מה זה לחוץ, היסטרי. נתניהו מחזיק כעת במפלגה של 19 מנדטים בלבד ומתפלל שיהיו לה יותר – והוא יודע שיש סיכוי גבוה מאד ש-19 מנדטים ייחשבו להישג. נתניהו כל כך היסטרי, שהוא דורש משרי מפלגתו “תהיו גברים, תתקפו את התקשורת.”

נניח עכשיו לעובדה שנתניהו מייחס ל-51% מהאוכלוסיה תכונות של חולשה ופחדנות; האיש בכל זאת נמצא איתנו מהזמן שהיו פה חיילים בריטיים, ומהחינוך המוקדם למאצ’ואיזם קשה מאד להשתחרר. מה שחשוב כאן הוא הניקסוניזם, שכבר עמדנו עליו, והעובדה שנתניהו ממחזר את “הם מ פ ח ד י ם” של 1999. אז, כזכור, הוא היה זה שפחד, והוא הובס.

אבל בניגוד ל-1999, לנתניהו יש עדיין סיכוי השרדות. מי שעקב אחרי מערכת הבחירות בימים האחרונים, יכול היה להבחין במשהו משונה: ההתכתשות העיקרית היא לא בין העבודה (סליחה, ה”מחנה הציוני” – ייקח לי זמן) והליכוד, אלא בין העבו… המחנה הציוני והבית היהודי. השיא הנלעג שייך, אלא מה, לשרלטן הפוליטי רונן שובל; זה דרש מוועדת הבחירות המרכזית לפסול את השם “המחנה הציוני” בטענה שהמפלגה איננה ציונית. הבית היהודי יצא בקמפיין שטנה נגד יוסי יונה, שבו הוא הושווה לאיש חמאס (לא, אני לא אקשר לסרטון הזה.)

למה הבית היהודי משקיע כל כך הרבה אנרגיה במחנה הציוני? גם משום שיש בין בנט ונתניהו ברית שקטה, שלא הוכחשה, ושבמסגרתה, בנט, שקד, שובל והשאר חוזרים לתפקידם הישן – כלב התקיפה של נתניהו; אבל גם משום שברור לשתי המפלגות שאחרי הבחירות, יהיו כאן בערך שלושה גושים דומים בגודלם. הליכוד, עם 18-22 מנדטים (אני נוטה לכיוון ה-18); הבית היהודי, עם 16-18 מנדטים (ובמקרה חריג, עם 19-20); והמחנה הציוני, עם 21-24 מנדטים.

במציאות הזו, נתניהו והרצוג יתקשו שניהם להקים קואליציה. לבנט ברור שנתניהו מתעב אותו, ושהוא יזרוק אותו אם יוכל. לבנט אין אופציות אחרות לקואליציה והוא עדיין יהיה חלש מכדי להקים ממשלה בעצמו; גם אם הבית היהודי יעבור במספר המנדטים שלו את הליכוד, וזה יכול לקרות, לבנט אין את הלגיטימציה לראשות ממשלה והליכוד יהיה בהלם מכדי לוותר מיד על הבכורה במחנה הימין.

לכולם ברור שהנסיון הראשוני של נתניהו לשרוד ולהקים קואליציה יהיה באמצעות טלפון לבוז’י הרצוג. זה מה שבנט מנסה למנוע. הבית היהודי הרי לא ימשוך אליו מצביעים שסתיו שפיר ושלי יחימוביץ’ הם הסיבה שהלכו לקלפי. המטרה של ההתקפות של הבית היהודי היא להקשות על נתניהו מימין להקים קואליציה איתם אחרי הבחירות, ולאלץ אותו לבחור קודם כל בבנט.

העניין הוא שלהרצוג יש יכולת של ממש להקים קואליציה. עם כל הרעש של הימין היהודי, בכנסת הנוכחית הימין עצמו היה מיעוט. היו לו בסך הכל 43 מנדטים (19 ליכוד, 12 ליברמן, 12 בנט). זה טיפה יותר משליש מהכנסת, זה הכל. בלי הכייסית ציפי לבני, שהבטיחה לבוחרים שלה שהיא לא תכנס לממשלת נתניהו ואז דילגה אליה ראשונה, מושכת אחריה את לפיד, לא היתה לנתניהו ממשלה.

הרצוג יכול לאסוף אליו את כל הציבורים שנדפקו על ידי נתניהו, לזרוק את בנט ונתניהו לאופוזיציה, ולהקים ממשלה. העניין הוא שזה יצריך ממנו ויתור מרכזי, שלא ברור שהוא מסוגל לו: להכניס את המפלגה הערבית המאוחדת, לראשונה בתולדות ישראל, לקואליציה. להרצוג לא תהיה ממשלה בלי הפלסטינים הישראלים.

אבל, כאמור, לא בטוח שיש לו את האומץ. זה מהלך נחשוני שאפילו יצחק רבין, עם הקדנציה השניה והיחסית מהפכנית שלו, לא העז לעשות. ולכן אסור להשאיר לו ברירה.

הרצוג כבר ישב בממשלת נתניהו (באופן משונה, ערך הוויקיפדיה שלו מציין שהוא התפטר מממשלת נתניהו, אבל לא ששירת בה). לבני כבר כייסה את הקהל שלה, ובסופו של דבר מדובר בטרמפיסטית הפוליטית חסרת הבושה ביותר – היא דילגה בין ארבע מפלגות בעשור – שנראתה בפוליטיקה הישראלית מאז ומעולם. היא גורמת לבנימין נתניהו להיראות ישר ומכובד. שלא במקרה, גם הרצוג וגם לבני נמנעו מלענות על השאלה האם ישבו בממשלת נתניהו.

וזו כל הסיבה שצריך כדי לא להצביע למחנה הציוני. יש עוד, כמובן. אפשר להתחיל מהשם, שמלכתחילה מדיר 20% מאוכלוסיית המדינה. אפשר לדבר על הפחדנות מול מנכ”ל מועצת יש”ע שמסתיר את זה ומול מי שעזר לאבא לסחור עם מדינות אויב (דרך צד שלישי, כמובן). אבל העובדה שהקול שלכם יכול להיות זה שיקים את ממשלת נתניהו הבאה צריך להכריע.

ציפי לבני היא הסכנה העיקרית כאן: היא עלוקה חסרת עקרונות על הפוליטיקה הישראלית, שלמדה משמעון פרס שאם אתה מדבר על פשרה ערטילאית עם הפלסטינים יש מספיק מטומטמים שיצביעו לך ולא משנה מה אתה עושה בפועל. אם הרכבת הממשלה תיראה מסובכת מדי, היא לגמרי עשויה להתחיל מהלך של איום בפרישה ולדחוף את הרצוג לזרועות נתניהו. ולעזאזל, מי שמצביע לכל רשימה שמכילה אותה מאבד את הזכות ללעוג למצביעי יאיר לפיד.

יש בעבו… במחנה הציוני אנשים שאני מכבד ומעריך, ראש וראשונה להם סתיו שפיר – אולי ההפתעה הנעימה ביותר של הבחירות האחרונות, אחרי מיכל רוזין – והרבה מאד פעילים שעשו עבודה קשה במאבק חברתי סיזיפי בארבע השנים האחרונות. אבל ה-DNA של המפלגה הוא כזה של זחילה לממשלת ימין. ואסור, אסור, אסור לתת לנתניהו לחטוף נצחון ממלתעות התבוסה.

אז מה עושים? מצביעים שמאלה מהמחנה הציוני. הצביעו למרצ, או לרשימה הפלסטינית המאוחדת. ב-18 במארס, כשבוז’י הרצוג יסתכל סביבו, הוא צריך לראות גוש שמאל חזק, שמהווה אלטרנטיבה לנתניהו. פרדוקסלית, ככל שהמחנה הציוני יהיה חזק יותר, כך יהיו בו יותר קולות שידרשו כניסה לממשלת נתניהו. צריך לזכור שבממשלת שרון הראשונה, לליכוד היו 19 מנדטים – ולעבודה 23. היא עדיין זחלה לממשלה. ראש וראשון לחסרי החוליות, כמובן, היה שמעון פרס. בתפקיד שלו, תשחק הפעם ציפי לבני. היא כבר דיקלמה את השורות הקבועות: משא ומתן מדיני, צריך להשפיע מבפנים, אסור לתת למשוגעים לקבוע אלא צריך להחזיק להם את היד.

גם היותה של מפלגה המפלגה הגדולה ביותר, אין משמעה שהיא תרכיב את הממשלה. וציפי לבני תוכיח: היא היתה ראש המפלגה הגדולה ביותר ב-2009, אחרי שהונתה את השמאל, והממשלה עדיין הוקמה על ידי נתניהו. לא גודל המפלגה הוא שקובע, אלא מספר חברי הכנסת שממליצים על מועמד. ועל כן, שוב, חשוב שיהיה גוש חוסם נתניהו. ושוב, יש רק שתי מפלגות שהן חברות ודאיות בגוש כזה, והן צריכות להיות חזקות מספיק כדי לגרום להרצוג להאמין שהוא יכול: מרצ והרשימה הפלסטינית המאוחדת.

מילה על זו האחרונה. במרצ כבר מדברים על התעקשות שהיא תהיה חלק מהקואליציה. ואם אנחנו רוצים לסגת מהבור הפעור של מלחמת אזרחים שאליו גורר אותנו הימין היהודי, אם אנחנו רוצים להתחיל לתקן את השבר הנורא של ההיסטוריה הישראלית, אנחנו חייבים את המפלגה הערבית בקואליציה ואנחנו חייבים שרים ערבים. אנחנו חייבים להתחיל להעביר את התקציב של ההתנחלויות לישובים הפלסטיניים. יש לנו הזדמנות תיקון, אולי כזו שלא תחזור; אסור לתת למפלגת העבודה ללכת בעקבות ה-DNA שלה, אסור לתת לציפי לבני עוד הזדמנות לזחול לממשלה ולמכור את בוחריה.

ב-17 במארס, יש לנו הזדמנות לזרוק את בנימין נתניהו אל פח האשפה של ההיסטוריה הישראלית. וכדי לעשות את זה, צריך לומר “לא” למחנה הציוני.

הוא יודה לנו אחר כך.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נראה שבבית היהודי לקחו ברצינות-יתר את האמרה ש”אין ממנים פרנס על הציבור, אלא אם קופת שרצים תלויה לו מאחוריו.” אז הנה הקופה

מאחר והאסטרטגיה של הבית היהודי בבחירות האלה היא למצב את עצמם כמפלגה המאגניבה שמכילה את כולם ושכולם צריכים להצביע אליה, כלומר לעשות את תרגיל משיכת המטומטמים שהצליח כל כך למפלגת הגמלאים ויאיר לפיד, ומאחר וההצלחה של יאיר לפיד מראה שיש מספר מבהיל של מטומטמים כאלה, הנה מדריך למתווכח עם מצביע “הבית היהודי” המטומטם.

הבלוג איננו ממליץ על דיון עם מצביעים אידיאולוגיים של האחים היהודים, כלומר כאלה שאשכרה מכירים את המפלגה ובכל זאת מצביעים לה, כי זה בזבוז זמן. אין מה לדבר עם יודו-נאצים, חבל על הזמן והאנרגיה שלכם. אבל אם נתקלתם בזן של תומך המפז”ל הטמבל, מה שפעם כינה ב. מיכאל “חל”ם – חילונים למען מפד”ל,” הנה כמה עובדות שבמידה ואכפת לו מעובדות עשויות לגרום לו להסס. הרשימה מבוססת על הרשימה שלאחר הפריימריז ויכולים לחול בה שינויים; בין השאר, לבנט שמורה הזכות להכניס מועמדים משוריינים. אבל זה ידחוק את חביביו רונצקי ושובל לאחור, כך שלא בטוח שהוא יעשה את זה. נעדכן.

התמונות המופיעות בפוסט הן בעיקרן צילומי מסך מתוך מודעות וסרטונים שפרסמו המועמדים על עצמם, להוציא התמונה של רונן שובל, שצילמתי בעצמי.

נפתלי בנט – מס’ 1 ברשימה לכנסת, שר הכלכלה וחבר כנסת. קצין לשעבר בצה”ל שהתגאה בכך שהרג הרבה ערבים. הפעילות המוכרת ביותר שלו כקצין היא תקלה אסטרטגית שהובילה להרג של יותר מ-100 אזרחים בכפר קנא וחיסלה את הלגיטימציה הבינלאומית של מבצע “ענבי זעם.” אגב, בשיחות פנימיות במגזר נהג בנט להתפאר במשך שנים שהוא הרס לפרס את הבחירות של 1996. אחר כך עבד כיחצ”ן בהייטק, וזינק בקלילות ללשכה של נתניהו. הוא היה אחראי לאסטרטגיית ההונאה של נתניהו, במסגרתה השתמשה לשכת נתניהו במאבק המילואימניקים של 2006-2007 כנסיון להפיל את אולמרט. הנסיון נכשל ובנט נבעט מלשכת נתניהו. בנט והסיידקיק שלו, איילת שקד, קיבלו באותה תקופה תשלומים שקשה להגדיר אלא כתמוהים מנתניהו, ובין השאר לא ברור מה הסטטוס החוקי שלהם מבחינת מס.

אחרי השהות בלשכת נתניהו, עבר בנט לתפקיד שהוא מקפיד לא לדבר עליו – מנכ”ל מועצת יש”ע. אם יקשרו אותו עם התפקיד הזה, מישהו עוד עשוי להזכר שהוא בפוליטיקה הימנית הרבה יותר משהיה בהייטק או בצה”ל. כמנכ”ל מועצת יש”ע, היה בנט אחראי לשני מהלכים בעלי חשיבות: ראשית, הקמת הזרוע למבצעים מלוכלכים של העמותה, “ישראל שלי”, יחד עם איילת שקד; שנית, מהלך ספק-פלילי של העברת כספי ממשלה בעסקה סיבובית למועצת יש”ע.

מועצמ יש”ע היא, למרות הפרטנזיות שלה, עמותה פרטית לכל דבר. כפי שחשף מכון המחקר מולד לפני כשנה, הממשלה העבירה בין השנים 2010-2013 148 מיליוני שקלים להתנחלויות באמתלה של “פיצוי על ההקפאה,” והתנחלויות שרצו לקבל את הכסף היו צריכות להסכים להשליש למועצת יש”ע 20% מהכסף. התנחלויות שלא הסכימו לתת למועצת יש”ע את הכסף, לא קיבלו אותו. מנכ”ל מועצת יש”ע בזמן תרגיל ההונאה הזה של הציבור – העברת עשרות מיליוני שקלים לעמותה פרטית, כסף שכביכול הוא פיצוי על הקפאת בניה – היה נפתלי בנט.

כשר הכלכלה, המשיך בנט להזרים סכומי עתק לקהל הבוחרים שלו מחוץ לישראל, כשבמקביל הוא מנצל את מעמדו כשר הכלכלה כדי לא לסייע למפעלים במצוקה בתוך ישראל. לאחרונה אמר שכמנכ”ל, הוא היה רואה בקיומו של ועד עובדים כשלון, כי “המנכ”ל צריך להיות האבא של העובדים.” כעובדים, מה אתם רואים במנכ”ל שלכם יותר – אבא, או מי שתפקידו להוציא ממכם מקסימום תפוקה במינימום הוצאה?

היועץ הפוליטי של בנט הוא המחבל היהודי נתן נתנזון. כראש הבית של הטרור היהודי, בנט זכה בבחירות האחרונות לתמיכתו של בכיר המחבלים היהודים שעודם בחיים, יגאל עמיר.

אורי אריאל – מס’ 2 ברשימה לכנסת, שר הבינוי והשיכון וח”כ מטעם סיעת תקומה. אורי אריאל הוא, קודם כל, בוגד: הוא התגאה בכך שהוא העביר מידע על תנועות צה”ל למתנחלים.

תפקודו של אריאל כסוס טרויאני של מדינת יהודה בממשלת מדינת ישראל לא מתמצה רק בבגידה: הוא העביר מיליארדים לגדה לצרכי בניה, בעוד שמחירי הדיור בישראל עצמה מרקיעים שחקים. אם מישהו היה צריך עוד הוכחות לכך שאורי אריאל משתין על הציבור הישראלי מהמקפצה, המשרד שלו מכר מאות דירות שהיו מיועדות לדיור ציבורי לעמותות שמקורבות למפלגת הבית היהודי, רבות מהן עמותות דת. הוא מכר אותן במחיר אפסי. הפתרון של אריאל לבעיית הדיור הוא בניה בשטחים. הפתרון של אורי אריאל לקליטת מהגרים מצרפת הוא בניה בשטחים. הפתרון של אורי אריאל לחוסר השקיפות של קק”ל הוא לחץ על קק”ל עד שזו תסייע לבניה בשטחים ואז הוא מפסיק את הלחץ (בוגד, כבר אמרנו? אז נוסיף מועל באמון.) הפתרון של אורי אריאל להתחממות הגלובלית הוא בניה בשטחים.

איילת שקד – מס’ 3 ברשימה לכנסת. איילת שקד היא הסיידקיק של נפתלי בנט והציפוי העאלק-חילוני שבאמצעותו הוא משווק רשימה של חרד”לים לציבור הכללי. שקד היתה עם בנט בלשכה של נתניהו, עפה יחד איתו משם ואחר כך הקימה יחד איתו את “ישראל שלי.” במסגרת תפקידה זה, ניסתה שקד ב-2011 לטרפד את המחאה החברתית. לא כל כך הלך. ההפגנה שהיא ארגנה יחד עם “אם תרצו” הצליחה לקושש 100 איש בלבד.

כסוס טרויאני עאלק-חילוני של מפלגה חרד”לית, ההישג העיקרי של שקד היה הארכת השירות של בחורי ישיבות ההסדר בחודש אחד בלבד, כלומר ל-17 חודש. כאן המקום להזכיר שוב שהמיליציות המהוללות של חובשי הכיפות הסרוגות משרתות בצה”ל פחות מחצי ממה שמשרתים חילונים. סיבה אחרת לזכור את שקד היא הפצת השנאה שלה: היא פרסמה בעמוד הפייסבוק שלה קריאה לפגוע בפלסטינים באשר הם פלסטינים, והפיצה עלילה שקרית על כך שפלסטינים הציתו בית קברות יהודי ביפו (איך לעזאזל מציתים בית קברות, אין לי מושג.) בשני המקרים השקרנית הקטנה אולצה להתנצל.

אלי בן דהן – מס’ 4 ברשימה לכנסת וסגן שר הדתות. הלז אמר שנישואים של גאים הם “מתכון לחיסול העם היהודי,” אלוהים יודעת למה, הוא גם אמר ש”תמיד ליהודי יש נשמה הרבה יותר גבוהה של הגוי,” אבל תשמחו לדעת שזה תקף גם אם היהודי הוא הומוסקסואל, לא עלינו. על כל פנים, התפיסה שליהודי יש נשמה שגבוהה יותר מזו של לא יהודי היא חלק מעיקרי האמונה של האחים היהודים. בן דהן לא בולט כאן.

ניסן סלומינסקי – מס’ 5. הלז היה הגנב הראשי של הסיעה בכנסת היוצאת. פעם אחר פעם, תוך ניצול תפקידו כיו”ר ועדת הכספים, הוא העביר מאות מיליונים להתנחלויות, כשהוא מונע דיון על העברת הכספים ומקפיד על אפס שקיפות. התרגילים שלו היו כ”כ מביכים, שהאוצר התחייב לאחרונה לא להעביר את השוחד הפוליטי האחרון לפני הבחירות. לוחשים שבימים אלה הוא נאלץ להקדיש פחות זמן לקמפיין ויותר זמן לפגישה עם עורכי דין, ודי לחכימא.

על פי דיווחו של המשורר אליעז כהן, עם הסכמי אוסלו ניסו כהן וחברים להקים מחתרת. כהן הלך להתייעץ עם סלומינסקי, אז קמב”ץ מועצת יש”ע, שלא טרח לדווח על הקושרים לרשויות. הבית של הטרור היהודי, כבר אמרנו?

אורי אורבך – מס’ 6 ברשימה לכנסת והשר לענייני גמלאים. ידוע בעיקר בפשעיו נגד ההומור, אבל גם הצביע (בכנסת ה-18) נגד הצעת חוק שאסרה על גזענות בדיור. ידוע בדרך כלל כאדם מנומס, אלא אם מדובר בלא יהודים: הוא צעק בשעתו לח”כ טיבי ש”זמנך עבר – זמנך עבר כבר ב-1948.” על “תורת המלך,” המדריך ההלכתי לרצח לא יהודים, הוא אמר ש”אני מציע לרבנים כותבי הספר שבמקום להתעסק בהיתרים להרוג גויים/ערבים, יתחילו לחשוב איך לחיות עם יהודים.” כי בבית של הטרור היהודי אי אפשר לצאת בגלוי נגד הסתה לרצח של לא-יהודים, זה ידפוק אותך בפריימריז.

ינון מגל – מס’ 7 ברשימה לכנסת. לכאורה, עוד חילוני מחמד של בנט. לאור העובדה שהוא אמר על עצמו שהוא קודם כל יהודי, אח”כ ישראלי, ורק אחר כך עיתונאי, הוא צפוי בכנסת הקרובה לשרת קודם כל את מדינת יהודה ורק אחר כך את מדינת ישראל.

שולי מועלם – מס’ 8 ברשימה לכנסת. בהמה גסה מהסוג המקובל במפלגה, רק טיפה יותר טיפשה: טענה שרק ליהודים יש זכויות בהר הבית, ואחר כך טענה שלא אמרה את זה, מבלי לדעת שהיא מוקלטת. השתתפה בתרגיל המסריח של מתנחל אחר, דוד רותם (לשעבר – אחחח, איזה כיף לכתוב את זה – ח”כ של ליברמן) שבמסגרתו הקדימו את ההצבעה על שקיפות בחטיבה להתיישבות, ניצלו את העובדה שהח”כים היו תקועים בפקקים, ואסרו על השקיפות. החטיבה להתיישבות, יש לציין, מככבת בפרשת השחיתות המכונה “פרשת ישראל ביתנו”, שהיא לגמרי גם פרשת הבית היהודי.

מועלם היא אלמנתו של סא”ל משה מועלם, והיא נאבקה שנים בדרישה להמשיך ולהעניק את קצבת אלמנות צה”ל לאלמנות שנשאו בשנית. כדי להראות דוגמא אישית, מדווחת ויקיפדיה, היא נמנעה מלרשום את נישואיה השניים, נשארה רשומה כאלמנת צה”ל והמשיכה לקבל קצבה, עד שהחוק שונה והיא הפכה לזכאית למפרע לכספים שקיבלה בהונאה. נכון שאפשר לסמוך על מי שהפגינה יחס אגבי כזה לכספי ציבור שתשמור על הקופה? אל תשכחו את סיסמת האחים היהודים: “לנו מגיע יותר.” מה שמעביר אותנו ישירות למי שטבע אותה.

בצלאל סמוטריץ’ – מס’ 9 ברשימה לכנסת. סמוטריץ’ התפרסם לאחרונה בכך שהוביל את “מצעד הבהמות,” המצעד של המפד”ל שאמור היה להיות חיקוי למצעד הגאווה. שותפו להכנת המצעד היה הטרוריסט היהודי אוהד ברט (מועמד הבית היהודי לכנסת בשנת 2009), שניסה להתנקש בשעתו ביוסי שריד. סמוטריץ’ נעצר בתקופת ההתנתקות, בחשד שתכנן פיגוע; הוא לא הועמד לדין אבל, מצד שני, גם לא הסביר למה היו לו 700 ליטר דלק. בואו נאמר שפלסטיני במצב כזה היה עף לכמה שנים בכלא בלי יותר מדי שאלות. מי אמר “הבית של הטרור היהודי” ולא קיבל?

סמוטריץ’, תופתעו לדעת, גם לא אוהב פלסטינים. בשנת 2011, הוא חתם על מכתב נגד העסקת פלסטיני ישראלי בהסעת תלמידים בגוש עציון.

סמוטריץ’ אמר בגלוי ש”מגיע לעם ישראל שנקבל יותר,” ומעבר לניסוח הנהדר – אתם מבינים, לא שזה מגיע לנו, זה מגיע לעם ישראל – הוא הוכיח שהוא לא יודע איך עושים את זה. ניסן סלומינסקי בטח דפק את הראש בקיר. הרי ברור שלנו מגיע יותר, ואנחנו גם נקבל יותר – אבל מה אתה עושה, טמבל! אתה מביא את המצלמות! מישהו עוד ישים לב!

ניר אורבך – מס’ 10 ברשימה לכנסת. אפרטצ’יק התנחלויות כלשהו, שעד כה הצליח לחמוק מעין הציבור. עובד על זה.

מוטי יוגב – מס’ 11 ברשימה לכנסת. לא הנעל החדה במגירה, ומי שאמר לאחרונה על תושבי עוטף עזה ש”תמכתם בהתנתקות – אכלתם אותה,” כלומר מנהל מסע ונדטה נגד רוב הציבור היהודי, שכזכור תמך בהתנתקות. בשנת 2014, העיד דידי רמז שכמח”ט, סייע יוגב לפוגרומצ’יקים יהודים.

אבי וורצמן – מס’ 12 ברשימה לכנסת וסגן שר החינוך. בסרטון הקמפיין שלו, התפאר שהוא עובד בשקט ומעביר תקציבים מתחת לשולחן לאנשי שלומנו ובכך שהוא מבצע הטפה דתית לחילונים באמצעות מערכת החינוך. הוציא עשרות מיליוני שקלים על פרוייקט “תנ”ך 929,” שמשמש בעיקר את צרכי הקמפיין שלו. עד כה לא נתפס בהתבטאות מסריחה באמת, מה שאומר שהוא מפז”לניק מהזן הישן – מבצע את התרגילים שלו בחושך והרחק מעין הציבור. הדור החדש כבר לא מעריך כאלה, ומכאן ההישג הנמוך יחסית של וורצמן בפריימריז. כמובן, העובדה ששר החינוך היה אח יהודי גם הוא, אמנם מסיעה אחרת – שי פירון – ודאי לא הפריעה למעלליו של וורצמן.

בסרטון הבחירות שלו, השווה וורצמן את עצמו לסופרמן.

יהודית שילת – מס’ 13 ברשימה לכנסת. עלתה לתודעה הציבורית אחרי שקוננה על “אקלים הומו-לסבי.” שילת משמשת כיו”ר ארגון “תקנה,” הארגון שמיועד להעלים רבנים ומחנכים שביצעו תקיפות מיניות בתלמידיהם מבלי לעורר סקנדלים ובעיקר בלי תלונות במשטרה. המקרה הידוע ביותר לשמצה שבו טיפל “תקנה” הוא זה של הפדופיל יקיר המגזר מוטי אלון, שבו העביר הפורום את אלון – שהורשע באוגוסט 2013 בתקיפה מינית של תלמידיו – לישוב אחר, כשהוא מנסה לטשטש את הפרשה כמיטב יכולתו, ומפרסם את המקרה רק לאחר שעיתונאי כבר עלה על הפרשה. שילת ואנשי פורום תקנה מעולם לא שילמו מחיר על שיתוף הפעולה עם הפדופיל אלון.

היום, כמסתבר, הגנה על פדופילים היא עילה להבחר לכנסת. פעם היו קוראים לזה חילול השם.

אורית סטרוק – מס’ 14 ברשימה לכנסת. “פעילת זכויות אדם” בעיני עצמה ובעיני ויקיפדיה העברית, סטרוק ניצלה את תפקידה כדי להצטרף לתרגיל המסריח של דוד רותם ומנעה דיון על שקיפות בחטיבה להתיישבות. סטרוק ניסתה לחוקק את חוק דרומי בגדה, כך שיאפשר למתנחלים לירות בפלסטינים שנכנסים ל”אדמתם” של האחרונים. אחד האנשים שהיו נהנים מחוק כזה, הוא בנה של סטרוק, צביקי, שהורשע בחטיפה והתעללות בילד פלסטיני ושהרג גדי בבעיטה. סטרוק ג’וניור, תושב המאחז עמוס הפשעים אש קודש, טען שהילד פלש לאדמתו. עיקר הפעילות של סטרוק בכנסת האחרונה היתה נסיונות חוזרים ונשנים להחיל את החוק הישראלי על הגדה המערבית, לא באמצעות סיפוח רשמי אלא באמצעות חקיקה שלא נוקטת במונח “סיפוח.”

אביחי רונצקי – מס’ 15 ברשימה לכנסת. רונצקי הוא הרב הצבאי לשעבר, והוא פרסם בשעתו פסק הלכה שקובע שאסור לטפל בשבויים בשבת, אלא אם יש להם מידע מודיעיני מועיל ואלא אם יש חשש שדבר אי-הטיפול יוודע ועקב כך ייפגעו שבויים יהודים. רונצקי הודח מצה”ל אחרי מבצע “צוק איתן,” כשחמתו של שר הבטחון יעלון בערה בו על כך שרונצקי גייס את עצמו למילואים, הסתובב על מדים, אסף ידיעות על תפקוד הצבא והעביר אותן לבנט, הפטרון הפוליטי שלו. לשם שינוי, נראה שדווקא בנט ורונצקי צדקו בנושא הזה.

רונצקי שימש כמנהל של “מנהלת הזהות היהודית,” כלי של בנט שעוקף את משרד החינוך ושמטרתו היא להחזיר תלמידים חילונים בתשובה. האחים היהודים הצליחו באוקטובר 2013 להעביר למנהלת של רונצקי 14 מיליוני ש”ח – פי 3 מהסכום שיועד לה מלכתחילה. רונצקי ממשיך במסגרת ה”מנהלת” בפרוייקט שבו הודה בגאווה כרב צבאי ראשי: החזרה בתשובה של חילונים בכספי ציבור.

רונצקי רגז על הרבנות הצבאית, כשזו חשפה את התכנית של האחים היהודים להדרת נשים וקבעה שיש למנוע מהן מלהשתתף באירועים פומביים, וכתב שהיה צריך להשאיר את הדברים האלה מתחת לשולחן, כי כשהם מתפרסמים בגלוי, החילונים עשויים לשים לב.

רונצקי החזיר לרבנות הראשית את אל”מ אייל קרים, שפסק שמותר לבצע אונס בעת מלחמה ואולץ על ידי הבלוג הזה לחזור בו. הוא טען שעל חייל שמגלה חמלה על האויב “חלה קללת ‘ארור מונע חרבו מדם’.” הרבנות הצבאית של רונצקי הפיצה ספרון שבו נטען שהוואתיקן עורך סיורים באושוויץ לאנשי החיזבאללה, כדי שאלה ידעו איך לבצע רצח עם. כרב צבאי ראשי, אמר רונצקי שעל בנות דתיות נאסר לשרת בצה”ל. חוק שירות חובה? שטויות.

רונן שובל – מס 16 ברשימה לכנסת. שרלטן פוליטי, שהקים תנועת רמיה שהתחזתה ל”תנועת מרכז” בעודה תנועת ימין קיצוני, שובל למד על בשרו בפריימריז שאי אפשר לשקר לכל האנשים כל הזמן: ההתחזות שלו ל”איש מרכז” כנראה עלתה לו בקולות. האיש היחיד בארץ שמסתובב עם חותמת “פאשיסט” מבית המשפט מנהל מלחמת חורמה נגד חופש הביטוי בישראל, וזה כנראה הדבר היחיד שהוא באמת מאמין בו.

לשובל יש היסטוריה פוליטית מגוונת: ב-2006 הוא התמודד לרשימת הבית היהודי, נכשל, הפך (באמצעות יועצו של נתניהו נפתלי בנט?) לאחד ממנהיגי מחאת המילואימניקים, בנה מזה את “אם תרצו,” אבל בתחילת 2014 הוא הצטרף לישראל ביתנו דווקא. מהספינה הטובעת הזו הוא קפץ כשהריח שהמנדטים זורמים לבית היהודי. שובל הוציא 150,000 שקלים מכספו ועוד 50,000 ש”ח מכספי אביו, איש העסקים אדוארדו שובל, על הפריימריז והבחירות. מאחר ויש להניח שחלק מהכסף הזה הגיע מהפעילות הציונית המקובלת של סחר עם איראן דרך מדינה שלישית, יהיה נחמד לראות את כולו יורד לטמיון.

שובל מאמין, או מעמיד פני מאמין כי זה מועיל פוליטית, בבניית בית המקדש, פעולה שמצריכה פיצוצים מסויימים בהר הבית. במשפט הדיבה המפורסם של “אם תרצו,” טען שובל בין השאר שאהוד ברק איננו ציוני בעיניו, כי הוא ויתר על הר הבית. זכרו את זה בפעם הבאה שהפאשיסט השרלטן ינסה לומר לכם שהוא ורק הוא יודע מיהו ציוני: בעיני שובל, ציוני הוא אדם שרוצה להקים בית מקדש.

שרה אליאש – מס’ 17 ברשימה לכנסת. לא מוכרת מי יודע: פעילה נגד ההתנתקות, שזה די הכרחי בימינו אם אתה רוצה להכנס לכנסת ברשימת הבית של הטרור היהודי, והיתה סגנית יו”ר מועצת יש”ע, מה שאומר שיהיה מפתיע מאד אם היא לא יודעת על שימוש מגונה בכספי ציבור. אמרה לפני כשנה שהיא מתנגדת לשירות נשים בצה”ל, אבל יש לציין שלמרות הרעש הציבורי הקטן שעשתה ההצהרה הזו, זו אכן עמדתה הקלאסית של המפז”ל.

זבולון כלפה – מס’ 18 ברשימה לכנסת. מתנחל מקצועי שהצליח להיות מפונה גם מימית וגם מגוש קטיף. ב-2012 הוכתר ע”י יהושע בריינר כ”חבר בסיירת האלמונים” של בנט, ועד כה הוא די מצדיק את התואר. בהתחשב בחבריו לרשימה, זה כנראה הישג.

אביחי בוארון – מס’ 19 ברשימה לכנסת. הוא הדובר של הפולשים לעמונה, ועם קצת מזל נוכל כולנו לחגוג את פינויו מהשטח שגנב עוד שנה ועשרה חודשים בערך (האירוע ילווה במטס חגיגי של להק החזירים המעופפים של פיקוד מרכז.) לאחרונה דווח שהוא מסר לבית המשפט תצהיר שקרי, אבל בהתחשב בכך שהוא מפנטז על מחנות השמדה (לעמלקים, לעמלקים, רק לעמלקים) ושב-2008 הוא פינטז בפומבי על פיצוץ (”מחיקת”) מסגד אל אקצה, זו כנראה הבעיה הקטנה ביותר איתו.

משה סלומון – מס’ 20 ברשימה לכנסת, ועם קצת מזל המקום הריאלי האחרון שם. עלה התאנה האתיופי של המפלגה שמקפידה לא לשלב את יוצאי אתיופיה במקום ראוי במערך החינוך שלה. נתפס בהתבטאות הומופובית קלות, אבל שום דבר שסוטה מהתקן המקובל במפלגה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

אביחי בוארון מסרב להכחיש שכעורך, הוא תמך במחנות השמדה לעמלקים

בסוף שנת 2010 התפרסם גליון מס’ 117 של עלון בית הכנסת “מעייני הישועה,” ובו היה מאמר מערכת בלתי חתום, שיצא נגד הרבנים שתקפו את “מכתב הרבנים,” המכתב שאסר על השכרת בתים ללא יהודים. במאמר המערכת הובע חשש ש”מא תיעשה התורה אחד בפה ואחד בלב, שמא תונח התורה בקרן זווית דתית, פרטית, קטנה ולא תנחה את חיינו הציבוריים, הכלליים, הלאומיים […] נכון, יש גם כאלה, פקידים, שלא רוצים להפריע, שמסבירים ש'זו לא בדיוק ההלכה' […] ושבקיצור הפוליטיקלי קורקט הוא לחם חוקם […] מעניין אם את ריכוז העמלקים במחנות השמדה הם ישאירו לאחרים או אולי יכריעו שמחיית עמלק כבר לא רלוונטית. ימים יגידו." “ ההדגשות שלי.

למה אני נזכר בסיפור הישן הזה? כי כפי שחשף לפני מספר שבועות “רב צעיר,” יו”ר תנועת מעייני הישועה ומי ששימש כמו”ל של העלון (העלון שינה את שמו בסוף 2013) הוא אביחי בוארון. האחרון נבחר לאחרונה במקום ה-19 של רשימת “הבית היהודי” לכנסת.

האם מועמד של הבית היהודי לכנסת תומך בבניית מחנות השמדה? במהלך שיחת טלפון עם בוארון, הוא סירב להתייחס לשאלה, בטענה שאני “מנסה להכפיש את הבית היהודי,” וסיים את השיחה. לא נותר לנו אלא להתייחס לפרסום שעליו סמך בוארון את ידיו לפני ארבע שנים כמייצג את עמדתו.

המועמדים של הבית היהודי מהווים מקור מבוכה מתמשך ליו”ר התנועה, נפתלי בנט. הם דופקים את נסיון ההונאה שלו שמיועד לשווק את הבית היהודי כמשהו חדש ונוצץ. פתאום יש לך הומופובים בולטים, פתאום צצים מועמדים שהיו חשודים בהתחככות עם טרור יהודי (בצלאל סמוטריץ’) בימי ההתנתקות, פתאום יש לך מועמדים (שוב סמוטריץ’) שהובילו קמפיין נגד העסקת פלסטינים, מה שאילץ את בנט לצאת בלא-הכחשה שאומרת “יו”ר הבית היהודי מתנגד לכל אפליה בתעסוקה והתבטא בנושא מספר פעמים.” שזה נחמד, אבל שאלו על סמוטריץ’, לא על בנט.

עוד זה מדבר וזה בא: מוטי יוגב, לא הנעל החדה במגירה גם בימים כתיקונם, הודיע היום (ג’) קוממיות לתושבי עוטף עזה ש”תמכתם בהתנתקות – אכלתם אותה,” ואת דפיקות הראש בקיר מהלשכה של בנט אפשר היה לשמוע היטב. מה הוא יאמר עכשיו, ש”יו”ר הבית היהודי מתנגד לרקוד על דמם של תושבי עוטף עזה, והתבטא בנושא מספר פעמים”? מה הוא יאמר על הערגה למחנות השמדה של בוארון, ש”יו”ר המפלגה מתנגד להקמת מחנות השמדה?”

האמירה של יוגב, אגב, חושפת רובד שבדרך כלל לא נחשף: השנאה התהומית של האחים היהודים לציבור היהודי הכללי. מדי פעם זה מתפרץ: שמואל אליהו קרא “לנקום בחילונים” על ההתנתקות (כמקובל, אתר כיפה ניסה להסתיר את הראיות, ונכשל). מה שמעניין בהתבטאויות של אליהו ושל יוגב, מעבר להתבטאויות עצמן, הוא היעדר ההתנערות של האחים היהודים מהן. יש לכך סיבה טובה: ההתנתקות היא אסון תיאולוגי.

התפיסה של האחים היהודים היא שאין נסיגות בגאולה. ההתנתקות היתה חתיכת נסיגה. זו הסיבה שהם ניסו, מלכתחילה, לתאר אותה כטרגדיה. הם הצליחו בדבר אחד: להשכיח את המציאות של רצועת עזה ב-2004. אף אחד כבר לא זוכר את ציר פילדלפי, את העובדה שהיו קסאמים הרבה לפני ההתנתקות, את הרג החיילות בנצרים – ואת העובדה שרוב גדול של הציבור, בכלל זה בנימין נתניהו, תמך פעם אחר פעם בהתנתקות.

מתחת לציפוי הנוצץ של בנט, זה מה שמציגה המפלגה שלו: תאווה למחנות השמדה, ושנאה גם של רוב הציבור היהודי. השאלה שלא הספקתי לשאול את בוארון היא האם הוא חושב שיש להכניס למחנות השמדה לא רק עמלקים אלא גם את מתנגדי ההתנתקות ואנשי “ערב רב.”

אולי טוב שלא קיבלתי תשובה.

עדכון: ערוץ 10 חשף הערב שבשנת 2008 אמר בוארון ש”רבני ופעילי התנועה, כמו כל יהודי העולם, מייחלים ליום שבו יימחק מסגד אל אקצה בפועל ולא רק בתכנית פוטושופ. יותר מדי זמן אנחנו מחכים ליום הזה. כשזה יקרה יעלו יהודי כל העולם לירושלים כדי לבנות את בית המקדש האהוב ואף מוסלמי לא יעז לפתוח פיו לעומתנו.” ה”תנועה” המדוברת היא “מעייני הישועה.” אני ממתין בכליון עיניים לכאילו-הכחשה של בנט: “יו”ר התנועה מתנגד להרס מסגדי אל אקצה והצהיר על כך בעבר.”

בעצם, לא. הכחשה כזו בנט לא יוכל להוציא, או שהוא גמור. אלה האחים היהודים. כך הם נראים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הפוליטיקה הימנית כבבואה חיוורת של מלחמת התרבות בארה”ב, או על האנטישמיות של הבית היהודי

בנימין נתניהו הגביר את ההילוך בשבועות האחרונים נגד התקשורת בישראל, כשרמת הצווחנות בשופרות הקבועים שלו – ישראל היום ומקור ראשון – מגיעה לשיאים חדשים, במיוחד סביב הסרטון שבו נראה נתניהו הלחוץ והמבוהל בתור לאוטובוס בפאריס, ובכן, כלשלשת עופות. התקשורת, מאשימים נתניהו ושופריו, מגויסת נגדו.

האמנם? לא ממש. נתניהו שולט ב”ישראל היום,” העלון הנפוץ ביותר בישראל, והשוגר דדי שלו, שלדון אדלסון, רכש לאחרונה גם את “מקור ראשון.” לאף אחד לא היו שום ציפיות מהסחבה של עמוס רגב, אבל בימין נהגו להתגאות שמקור ראשון הוא ספינת דגל אינטלקטואלית שלהם. תוך זמן קצר, אפשר היה לראות איך מקור ראשון הופך מעיתון ימין עצמאי לעוד גרורה של לשכת נתניהו. עדיין לא שום דבר שאפשר להשוות לבטאון לשכת ראש הממשלה, אבל ברור שהעורכים חושבים פעמיים לפני שהם כותבים משהו שיעצבן את הלשכה.

נתניהו שולט גם בערוץ הראשון, ואולי אין דוגמא טובה יותר לשליטה הזו מאשר העובדה שבאמצע הפגנת הענק של 2011, שהוציאה כחצי מיליון לרחובות, התקשרו מהלשכה – והשידור החי הופסק באמצע. נתניהו שמר לעצמו, לא במקרה, את תפקיד שר התקשורת; הוא לא עושה שם יותר מדי – לא לעשות יותר מדי זו התמחות שלו – אבל הוא חונק מדי פעם את ערוץ 10, כדי שיזכור מי פה הבוס. האיש של נתניהו בערוץ הראשון והשני הוא יואב הורוביץ, מי שמעולם לא הכחיש את הפרסומים שהעביר ל”אם תרצו” עשרות אלפי שקלים.

כן, נתניהו שולח את זרועותיו גם לערוץ השני. לאחרונה, הסיר הערוץ את “מצב האומה,” שעברה לערוץ 10, כשבוע אחרי שזו פרסמה סאטירה על סתימת הפיות של נתניהו והבטיחה לצנזר את עצמה, או שיסגרו את הערוץ. בכירים בערוץ השני טענו בעילום שם, כך ידיעות אחרונות, שנתניהו הביע אי שביעות רצון מ”מצב האומה.” לזה לא הגיעו ראיות חותכות, אבל אין מחלוקת על כך שמקורבם של בני הזוג נתניהו, עו”ד יוסי כהן, קיבל תכנית בערוץ 2, בלי שום סיבה טובה. התוצאה היא תוכנית תעמולה של לשכת נתניהו בלב הערוץ החופשי לכאורה. לאחרונה, במקביל לירידתה של “מצב האומה,” היא שבה למסך.

אבל העובדה שנתניהו מחזיק בהשפעה עצומה על חלק ניכר מכלי התקשורת היא פשוט השכלול הייחודי שלו לאגדה, על פיה התקשורת – שנשלטת על ידי השמאל הקיצוני – עוינת את הממשלה ואת העם הפשוט. גם לא מסובך לתאר את מקורותיה של האגדה הזו: כמו כמעט כל תופעה של הימין היהודי, מקורה בארה”ב של סוף שנות השישים, ימיו של אחד האפלים שבפוליטיקאים, ריצ’רד ניקסון.

הרעיון של “העם נגד תקשורת עוינת” מגיע ישירות מניקסון, והוא התחיל בקמפיין נגד התקשורת – הוא השתמש בספירו אגניו, סגן הנשיא, בתור כלב התקיפה בתחום הזה – מיד לאחר בחירתו, בקיץ 1969. בשעתו, הרעיון היה בלתי נתפס: התקשורת לא נתפסה כפוליטית, ואם היתה פוליטית, הרי שהתפיסה שלה היתה מרכזיות רדיקלית. היא תיארה כקיצוניים על גבול אי השפיות הן את המתנגדים למלחמת ויאטנם (אלה מהם שלא באו מהממסד עצמו, על כל פנים) והן את אנשי הימין המטורף באמת. צריך לזכור שהיתה הרבה מאד אלימות פוליטית בשנות השישים: כמעט בלי יוצא מן הכלל, היא הגיעה מן הימין (לשמאל יהיו אפיזודות אלימות משלו, אלה יגיעו קצת אחר כך, הרבה כריאקציה לניקסון.)

הגאוניות של ניקסון היתה ביציאה להתקפה על התקשורת. אנשי תקשורת לא אוהבים שמשקרים להם, וניקסון שיקר בלי הכרה. הוא גם היה שקרן לא משהו, והקיף את עצמו בקושרי קשר חובבנים למדי. עבדכם הנאמן קרא לאחרונה את הקלאסיקה על פרשת ווטרגייט, “כל אנשי הנשיא,” ופעם אחר פעם דפק את הראש בקיר מהנאיביות של הקושרים. זה מתחיל מהארכת המעצר של האנשים שנלכדו בווטרגייט: מה אתה עושה למחייתך? אני קבלן אבטחה. עבור מי אתה עובד? ה-CIA. וואט דה פאק? סתום את הפה! או, אחר כך, ברנשטיין שואל אנשי קשר על אדוארד האנט, ומקבל את התשובה האגבית ש”אני מניח שזה לא סוד שאד עובד ב-CIA.” ובכן, אם זה לא סוד, אתה לא טוב בזה. וזה ממשיך משם, וככל שהקונספירציה היתה עמוקה ומחרידה, היא גם היתה מפגרת להחריד.

אז היה צריך לשקר לציבור ולהתחיל מלחמה בקמבודיה תוך הכחשה שיש שם מלחמה, והתקשורת לא אוהבת שקרים בוטים. אז מה עושים? אומרים שהתפקיד של התקשורת הוא לא לחשוף את המציאות, אלא לשרת אינטרסים פוליטיים – רצוי של גורמים עוינים. משם זה תופס כאש בשדה קוצים: הבעיה שלנו היא לא עם המציאות, לא עם ילדות בוערות, צווחות, עירומות, שהטייסים האמיצים שלנו הציתו בנאפלם; הבעיה היא לא צבא ונשיא שיצאו משליטה; הבעיה היא לא שהשותפים שלנו רוצחים סאדיסטים, שאין להם בעיה לרצוח עצירים מול המצלמות; הבעיה היא המצלמות.

והרעיון הזה כל כך גאוני, כל כך פשוט, שהוא תפס מיד. הוא יובא לישראל באמצע שנות השמונים, לגמרי לא במקרה על רקע מלחמת לבנון. עבדכם הנאמן ישב פעם בארכיון ועבר על העיתונות הכתובה של ראשית ימי המלחמה. לא היו אז מפגינים והתקשורת היתה אלימה מאד כנגדם – לא אלימה כמו הרחוב, אבל עורך ידיעות הציע להעמיד אותם לדין כבוגדים. והעיתונות לא ידעה איך לאכול את הקרב על הבופור: שישה חיילים נהרגו שם, אבל ראש הממשלה אמר בשידור חי שלא היו הרוגים. מה עושים? הברירה היא בין להפוך ראש ממשלה לשקרן באמצע מלחמה (להגנתו של בגין ייאמר שהוא קיבל את המידע משרון, ואז עוד לא ידע שצריך לבדוק מידע שמגיע ממנו) ובין להיות שותפים לשקר. כשהתותחים רועמים, העיתונות הישראלית בחרה לשקר לקוראיה: היא לא דיווחה על ההרוגים. מי שרצה לקרוא עליהם, היה צריך לעלעל אחורה, אל עמודי מודעות האבל, שם אפשר היה לכתוב את האמת.

אז איך צצה האגדה של העיתונות הישראלית שיצאה נגד המלחמה? ובכן, כמו שקורה לה תמיד, היא התפכחה אחרי שלושה חודשים, וסברה ושתילה זעזעה אותה. קל היה אחר כך לשנות את המציאות ולהנדס אותה לאחור. וזה קרה, לגמרי לא במקרה, במפגש בין הימין היהןדי הישראלי לימין הנוצרי בארה”ב.

דוגמא נוספת: מועמדים של הבית היהודי נתפסו בשורה של התבטאויות הומופוביות לאחרונה. זה לא צריך להפתיע אף אחד: הציבור שלהם הומופובי בחלקו הניכר. השאלה היא למה הוא הומופובי. כן, יש איסור על משכב זכר בהלכה, והאיסור גורר עונש מוות. אבל ההלכה גוזרת עונש מוות – אותו עונש עצמו, סקילה – על אדם שמדליק אש בשבת. היסטורית, עד השנים האחרונות, ההלכה והתרבות היהודית חרישיות לגמרי בכל מה שקשור להומוסקסואליות, בעוד שיש להן הרבה מה לומר על חילול שבת, או על עבירות אחרות שנתפסות כנטישה מובהקת של כל מה שהוא יהודי – אכילת חזיר, למשל.

ההומופוביה היא בכלל נוצרית. הנוצרים המוקדמים היו צריכים להתמודד עם תרבות פגאנית, שבחלקים ניכרים ממנה היתה הומופילית. סוג של יחסים הומוסקסואליים, ללא חדירה, בין גבר מבוגר וצעיר או אף נער, לא רק נחשב למקובל; בחלקים נרחבים של העולם הפגאני הוא היה כמעט ממוסד. הקיסר אדריאנוס השאיר מאחוריו פסלים רבים של אהובו אנטינואוס, שלאחר מותו המסתורי אף זכה לסגידה כהרוס או אל. אין פירוש הדבר שהעולם הפגאני היה נקי מסוגים של הומופוביה (גברים נשיים היו מושא לעג קבוע, ולפחות במקרה אחד נער רצח בהתקף זעם את הטיראן שעימו קיים יחסים, לאחר שזה התייחס בפומבי לכך שבעל את הנער), אבל העולם הקלאסי היה הרבה יותר פתוח כלפי הומוסקסואליות.

כת המוות הנוצרית, שייחלה לחורבן העולם במהרה בימינו, ששנאה את הגוף ושהתירה בקושי יחסי מין לשם התרבות, לא יכלה להתמודד עם הלגיטימציה הזו. אבות הכנסיה גינו את הפגאנים, פעם אחר פעם, לא רק כרצחניים (הם היו – צורת הבידור המקובלת היתה הזירה), לא רק כנוטשי ילדים (נטישת ילדים לא רצויים היתה מקובלת), לא רק כעובדי דמונים, אלא גם, פעם אחר פעם, כשטופים בתאווה הומוסקסואלית. למה נבחר דווקא החטא הזה? אחרי הכל, התנ”ך אוסר לא רק על הומוסקסואליות; הוא אוסר גם על אכילת שרימפס. הנצרות יכלה לפרש כמעט כל איסור כאלגורי. לא את זה.

אז איך הגיעה פתאום ההומופוביה והפכה למקובלת בתרבות היהודית האורתודוקסית? או, ליתר דיוק, מדוע הפכה ההומופוביה היהודית, שעד לעשורים האחרונים היתה על מבער אחורי, לסימן היכר של חובשי הכיפות? ההסבר שלי הוא שכמו כמעט כל רעיון מרכזי אחר של הימין היהודי, הוא מגיע מן הימין הנוצרי האמריקאי. הימין האמריקאי שאחרי ניקסון. הימין האמריקאי שמצא את עצמו בריאקציה להענקת זכויות ההצבעה לשחורים, ולשם כך היה צריך לקושש לעצמו קולות לבנים (עד שנות השלושים לפחות, מצביעים שחורים נטו להצביע לרפובליקנים; הדמוקרטים היו מפלגת ההפרדה), וכדי לעשות את זה היה צריך לברוא לעצמו דמון.

והוא ברא. הוא אמר ללבנים העובדים, שמעתה היו צריכים להתחרות עם שחורים גם על מקומות עבודה וגם על השפעה פוליטית, שהצרות שלהם נובעות מאליטה ליברלית. את האליטה הזו הוא תיאר בקווים המקובלים: פרוצה מינית/הומוסקסואלית, תלושה, לא פטריוטית, מעריצת זרים, קוסמופוליטית, אכולת אשמה.

המילה הקריטית כאן היא “קוסמופוליטית”: המונח הזה הגיע ישר מהתעמולה הסובייטית, שם הוא היה שם נקי ל”יהודים.” ואכן, התפיסה של העיתונות הליברלית נלקחה ישירות מהתרבות האנטישמית, עם שינויים קלים כדי לטשטש את המקור – כי כך אפשר היה לרמוז שהעיתונאים הם יהודים, מה שרבים מהם אכן היו, בלי להיות מואשם באנטישמיות.

הומוסקסואליות לא היתה חטא יוצא דופן במיוחד בארה”ב עד שהימין הנוצרי קישר בינה ובין ליברליזם. העובדה שהגאים החלו לצאת למאבק פומבי יותר ויותר על זכויותיהם, העובדה שהתקשורת החלה – באיטיות רבה מאד – לתמוך בו שימשה גם היא תפקיד.

וכל זה דילג לפה בשנות השמונים, כשפסיכים אוונגליסטים התחילו לשפוך כסף לישראל בתקווה לארגן כאן איזה גוג ומגוג מהיר, וכשהם כרתו ברית עם הניאו-שמרנים שם, שחלק ניכר מהם היו יהודים. הניאו-שמרנים הם אלו שדרכם חלחלו שורה של מונחים נוצריים-אמריקאים לפוליטיקה הישראלית. הם השפיעו המון על הליכוד, אבל גם על דור חדש של חובשי כיפות.

אירוניה היסטורית היא, שכאשר האחים היהודים נושאים בגאון את ההומופוביה שלהם, הם מטמיעים ערכים נוצריים. גרוטסקה היסטורית היא כאשר הם תוקפים את השמאל הישראלי במונחים אנטישמיים קלאסיים: תלוש, פרוץ מינית/הומוסקסואלי, שונא עצמו, אכול אשמה, קוסמופוליטי, ואת עצמם כקוזאקים נטולי חרטות.

ואיך כל זה קורה? איך עוברים הרעיונות האלה בקלות כזו? ובכן, הם עוברים באמצעות כסף: הימין הנוצרי האמריקאי הוא משקיע כבד בימין היהודי הישראלי. זוכרים את הקמפיין של הימין היהודי נגד כספים מחו”ל לארגוני זכויות אדם? שימו לב: מבין התורמים של נתניהו בפריימריז, 28 מגיעים מארה”ב ואחד מגרמניה. ללשלשת עופות, אחד המקדמים הבולטים של פוליטיקת הפראנויה של הימין האמריקאי, אין ולו תורם אחד מישראל. לבנט יש תורמים בישראל, אבל יש רק שלוש מהן; אחת מגיעה מגיברלטר; עוד 39 מגיעות מארה”ב.

איך אמר מארק פלט (”גרון עמוק”), האיש שעשה יותר מכל אדם אחר להפיל את ניקסון? לכו בעקבות הכסף. כי השוחד יעוור חכמים, ויסלף דברי צדיקים. עם הכסף, עם הכוח שזרם מארה”ב – ומחלק מאד ספציפי של ארה”ב – הגיעה גם האידיאולוגיה. אט אט, ככל שנבנו מכוני מחקר ובטאונים, המונחים של הימין הנוצרי התלבשו על הימין היהודי ובלעו אותו.

והחיות הביטו אל המטיף האנטישמי ואל המועמד הכריזמטי מההתנחלויות, ולא ידעו עוד להבדיל בין השניים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות גדולות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

או: נפתלי בנט ומשאלת המוות של היהדות

(תודה לנועם ר.)

בשנה האחרונה מדברים המון על הר הבית ועל בניה מחדש של בית המקדש. הנושא נדון מפחות או יותר כל זווית, חוץ מאחת, די קריטית: למה לכם כל זה? מה המטרה של בניית בית המקדש? מה יקרה חמש דקות אחר כך?

המטרה פשוטה למדי, ובדיוק בגלל זה לא מדברים עליה: וקץ לכל.

כדי להבין על מה אנחנו מדברים, להלן היסטוריה מזורזת (ובהכרח גסה) של היהדות. כמו כל דת אחרת, היא היתה בבסיסה דת קורבנות. במהלך מאבק איתנים בין צדוקים (נאמני כת הכהנים) ופרושים (היהדות הרבנית) על נפשה של היהדות, מתערבים הרומאים ומחריבים את בית המקדש, משלל סיבות שלא נכנס אליהן אחר כך. התוצאה היא קמילה מהירה של הצדוקים, שאין להם יותר מוקד כוח, והשתלטות טוטאלית של הפרושים, שפחות או יותר מוחקים את יריביהם מן ההיסטוריה. המצווה העיקרית של הפרושים/הרבנים, תלמוד תורה, הופכת למשהו ששקול כנגד כל שאר המצוות כולן – ובמיוחד מצוות הקורבן. המקדש נדחק, יחד עם המשיח, לקרן זווית תיאולוגית: זה משהו שיקרה בקץ הימים, תפיסה תיאולוגית של סוף ההיסטוריה שקיימת בכל דת מונותאיסטית. יום אחד, בקצרה, יבוא המשיח, ייבנה בית המקדש השלישי, והעולם כפי שאנחנו מכירים אותו ייגמר.

וזה טוען את המושג של בית המקדש במטען נפיץ במיוחד: הוא כורך אותו עם הגאולה. ויהודים היו קבוצה נרדפת הרבה יותר מדי זמן. כששואלים איכר אנגלי במאה העשירית למה הוא מחכה לביאה השניה של ישוע, הוא אומר “אני רוצה את יום הדין.” למדוכאים יש למה לצפות. אב הכנסיה טרטוליאנוס תיאר, במאה השלישית, את הנוצרים יושבים בגן העדן ומתענגים על יסוריהם של הפגאנים, כשהוא מתאר את העינויים בפרוטרוט. יהדות אשכנז פיתחה לה תיאולוגיה שאומרת שגאולה כרוכה בהשמדה ושעבוד של מעניה. הערב ישירו יהודים אורתודוקסים, בפעם האחרונה השנה, את השורות

חשוף זרוע קודשך וקרב קץ הישועה,

נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה,

כי ארכה לנו הישועה, ואין קץ לימי הרעה;

דחה אדמון בצל צלמון, הקם לנו רועה שבעה.

(ובהרחבה על הטקסט הזה, כאן.)

כשהציונות החלה את צעדיה הראשונים, היא לקחה את “קרב קץ הישועה” והפכה אותו למטרה שלה, כש”ארכה לנו הישועה, ואין קץ לימי הרעה” הוא המוטו שעולה שוב ושוב מאדמות הדמים של מזרח אירופה. אבל אם מטרתה של הציונות היתה החזרת ריבונות יהודית והחזרתם של יהודים ככוח פועל, לא רק סביל, להיסטוריה, הרי שהיה עליה טפיל. זו היתה התיאולוגיה של אברהם יצחק הכהן קוק, שהיא המדריכה היום את צעדיה של תנועה נחושה בציבוריות הישראלית, האחים היהודים.

התיאולוגיה של קוק היתה פשוטה ומהפנטת: מטרתה של הציונות היא בניה מחדש של בית המקדש, אם כי היא עצמה איננה מודעת לכך. תפקידם של החלוצים החילונים הוא לשמש כחמורו של משיח. הם, ורק הם, יוכלו להחזיר את היהודים אל חיי הפעולה, דווקא משום שהם מתנערים מעולו של הלימוד היהודי. הלימוד, וכאן הוא צולל עמוק אל הרומנטיקה הגרמנית שיורשיו אוהבים כל כך (וכאן הוא גם משתלב נהדר עם טשרניחובסקי) ממית את הנפש, או על כל פנים את החלקים הפעילים בה. היהדות הפועלת נרדמה; החלוצים יעירו אותה; ומשתתעורר, משתחזור לעצמה ותנער את האיברים הרדומים שלה, היא תוכל לבצע קפיצת דרך אל הגאולה – היהודים יבנו את בית המקדש, ובכך פחות או יותר יאלצו את יהוה להביא את המשיח. אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו.

ומכאן התפיסה של מדינת ישראל כ”יסוד כסא יהוה בעולם”: המדינה היא ההתחלה, היא ראשית המסלול שבסופו יש לנו בית מקדש ומשיח וקץ ההיסטוריה. ומכאן – והתפיסה הזו עדיין מהדהדת עמוקות ברבנים שמכונים “ממלכתיים,” וזה מקור הכינוי – שבכל דבר שהממלכה היהודית עושה, ודאי כל דבר שיש בו סממני ריבונות, יש קדושה. במדים יש קדושה.

יש בעיות פרקטיות מוכרות היטב עם התפיסה הזו, אבל נניח אותן לרגע בצד. בואו נתייחס לבעיית הבעיות: מה יקרה ליהדות אם החזון הקוקיסטי יתגשם? מה יקרה אם נפתלי בנט יצליח לאחד סביבו את העם – ואיחוד העם, תוך התכת הסגסוגת של הערב-רב, הוא חלק מרכזי בתיאולוגיה הקוקיסטית – וזה, מתוך התפעמות נפשית רומנטית, יבנה את בית המקדש, ולעזאזל העולם?

אז, טכנית, אמור היקום להגיע לשלב האתחול שלו. יגיע המשיח וההיסטוריה תגמר. אבל מאחר וזה לא יקרה, מאחר ולא יגיע שום משיח וגם אם יוכרז כזה, רוב היהודים לא יכירו בו, מה הלאה?

פלג גדול ביהדות יכריז בעצם על חזרה ל-69 לספירה. הוא ימחוק 1945 שנים של התפתחות יהודית (אם אפשר לקרוא לפלפולים האלה “התפתחות” באיזושהי צורה.) הוא יחזיר, בפועל, פגאניזם של קורבנות, עטוף במלל רומנטי על העוז שבחוויה הישירה של שפיכת דם בהמות במקום קדוש – ויהפוך אותו למה שאמור להיות המרכז הרוחני היהודי.

יהיה פילוג מיידי. רוב מוחלט של יהודי התפוצות יגידו שעם כל הכבוד, הם לא שמרו על הדת שלהם כדי שהנשים שלהן תיאלצנה להקריב קורבן נידה פעם בחודש, והם לא מאמינים שקורבן של כבש יכול לכפר בדרך כלשהי על החטאים שלך. ואלה לא יהיו רק הרפורמים והקונסרבטיבים: זה יהיה חלק גדול מאד מהאורתודוקסיה. רוב הרבנים לא יהיו מוכנים להשליך את היהדות הרבנית לפח ולהחזיר את הבכורה לאיזו ערימה של כוהנים עמי ארצות, רק בגלל שהם בנו בית מטבחיים שנוי במחלוקת. כאן צריך להזכיר: היהדות הרבנית העלימה לגמרי את הנסיון של יוליאנוס הכופר לבנות מחדש את בית המקדש במאה הרביעית לספירה, ובאותה עת עצמה היא הפגינה חוסר עניין בולט מאד בתכניות שלו. המקדש ההוא נחרב ונגנז. אין סיבה טובה להניח שהיהדות הרבנית תקבל בהרבה יותר התלהבות את בית המקדש של בנט.

יתר על כן, היהדות הרבנית הזניחה – במודע – את החלקים ההלכתיים שנוגעים הן לריבונות והן להלכות המקדש. אלו היו אמורות להיות בעיות של אנשים אחרים, בימות המשיח. התוצאה היא שאלה החלקים הפחות מפותחים של ההלכה, והסיכוי שהיהדות החרדית, או למעשה רוב האורתודוקסיה, תקבל את ההלכות של רבני הדרדע’לה שתומכים היום בעליה להר הבית הוא, איך לומר, זניח. הם לא אנשים בעלי משקל. איך ייראו החיים אחרי בניית בית המקדש? מה יהיו חובותיו של הפרט? איך יתמודדו בוני המקדש עם אתגר המודרנה, שליהדות האורתודוקסית אין עד כה שיעור הצלחה טוב בהתמודדות איתו? עזבו עכשיו את מעמדם של הלא יהודים, אבל מה יהיה מעמדן של הנשים? האם אנחנו עומדים להחזיר את המים המאררים? את העבדות? כלומר, בנט והחברים ימצאו את עצמם בבוא האפוקליפסה עם תשתית רעיונית בעומק של שלולית, עם קצף רומנטי נוסח רונן שובל צף על המים.

זו, יש להודות, בעיה של אנשים שאכפת להם איך תיראה היהדות אחרי האירוע האפוקליפטי של בניית המקדש. לרובנו יהיו דברים דוחקים יותר. ואפוקליפסה תהיה: אפוקליפסה, אם תלחץ את הקוקיסטים אל הקיר, היא חלק אינטגרלי מהתהליך. מלחמת גוג ומגוג, שרק לאחריה, כשאר סכנת השמדה טוטאלית תרחף על תושבי ארץ ישראל יגיע משיח בן דוד. לזה האחרון יש נטיה מדאיגה שלא להגיע כשקוראים לו. הדבר היחיד שבטוח בו הוא היעדרו.

במילים אחרות, קץ ההיסטוריה, ימות המשיח, בית המקדש – כל אלה הם שמות נרדפים למשאלת המוות של היהדות האורתודוקסית: לרצון שפועם בתוכה כל העת לאיין את עצמה, לשאיפה שלה לבטל את כל ההתקדמות שלה – כל מה שאומרים לנו שהוא ההתקדמות הרוחנית מקורבנות לתפילה, ממקדש לבתי כנסת – ולהחזיר את עצמה, בדם ואש, לימיה הקמאיים ביותר, לכמיהה שלה למוות משחרר – הנוצרים יאמרו, למוות שמשחרר מן החוק שאי אפשר לעמוד בו.

ואל דאגה, יהיו הרבה דם ואש: התפיסה המשיחית כוללת קודם כל השמדה של חלק ניכר מהאנושות ואחר כך שעבוד של השאר, ורק הרבה, הרבה אחרי זה המצב של “ביתי בית תפילה יהיה לכל העמים” – אחרי שהם ייכנעו ויבינו את האמת האלוהית, שאומרת שהאיש עם הרסיס בתחת וכיפת העבריין הוא פסגת שאיפות האנושות.

לא נראה שרוב האנושות עומדת לקבל בהבנה את החזון הזה, על אחת כמה וכמה המוסלמים. בית המקדש, הרי, עומד להבנות על חורבות אל אקצה. התוצאה תהיה מלחמת דת – ואני חושב שהגיע הזמן לומר שכאשר התומכים בהקמת מקדש מדברים על כך שכבר יש פה מלחמת דת, הם מכשירים את הקרקע למלחמת הדת האמיתית שבדרך. תומכי המקדש, לגמרי לא במקרה, נשענים על סיוע נלהב של האפוקליפטיקנים הנוצרים, שישמחו מאד אם האפוקליפסה תתרחש כאן.

והקסם הזה, הקסם הרומנטי של ליל מכשפות שמוביל לאפוקליפסה אדירה, עובד נהדר. הוא עובד נהדר כי אין לנו נוגדנים רציניים אליו. כי התייחסנו אליו בביטול, כאל לחש של מכשפים זקנים, אגדות חסרות פשר. כי היהדות מעולם לא עברה את כור המצרף של הרפורמה שעברה הנצרות, כור מצרף שהוביל אל הנאורות. השארנו את המיתוסים ללא בחינה ומאבק בהם. ולמיתוסים יש כוח, ואנחנו עומדים להכנס ראש בראש באם כל המיתוסים היהודיים, שנרקח יחד עם רומנטיקה מהמאה ה-19 לתרכובת נפיצה במיוחד.

ומול כל זה צריך לומר רק שתי מילים: ובחרתם בחיים.

לא במוות. לא באפוקליפסה. לא בקץ ההיסטוריה. בחיים. חיים קטנים, אפורים, יומיומיים. בלי וואלקיריות שאוספות את המתים לוואלהלה, בלי פורפיריון שאוגר לאיטו את הדם היהודי עד להתפרצות הזעם האלוהי המכלה, בלי חזון וואגנרי על חברה של עבדים ואדונים, בלי הרומנטיקה של הקרבה עד מוות והרטט של דם הכבש החם על מצחך והכהן בבגדי הזהב. חיים פשוטים, חיים שיש להם המשך, חיים של אושר קצר שסופו ידוע, חיים של אהבה אישית, לא לאומית, חיים שיש בהם מקום לגידול חתולים ולקניות של יום שישי ולאספרסו טוב, חיים שלא נשפכים להצטרפות מאולצת למקהלה ששרה בכניעה את שבחיו של אל נעדר על רקע נוף ירחי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בבחירות האלה חייבים לשלוח את הימין לאופוזיציה, כי אחרת לא ברור אם יהיו עוד בחירות חופשיות

נחום ברנע, עיתונאי ותיק ובעל שם, נפל בסוף השבוע בבור שכרה לגמרי לעצמו. ברנע כתב שאיילת שקד (האחים היהודים) אמרה לבכירה בפרקליטות ש”בממשלה הבאה, אני אהיה שרת המשפטים. אני אבוא אליכם כדי להרוס אתכם.” ברנע כתב שהוא “לא הספיק לברר את הדברים עם שקד.” עורך אחראי היה מונע את פרסום הדברים האלה. לא היה כזה. שקד האשימה את ברנע בכך שייחס לה דברים שלא היו ולא נבראו. הבלוגרית הפוליטית טל שניידר מצאה את המקור הקרוב ביותר לדברים: מירי רגב. כן, מירי רגב רוצה להיות שרת המשפטים כדי “להראות לכם עד כמה כל המערכות המשפטיות שלכם מנותקות מן העם.” רגב אמרה את הדברים בתגובה להתנגדות הפרקליטות לחוק הכליאה השלישי של הפליטים, שאמור להגיע להצבעה השבוע.

כן, מירי רגב רוצה להיות שרת המשפטים כדי להרוס את המערכת מבפנים. חשבו על זה רגע: מירי רגב כשרת המשפטים. נשמע מופרך? רגע, בנט כשר בטחון נשמע לכם מופרך פחות? כי על זה מדברים ברצינות. ואם נתניהו יהיה לחוץ מספיק אחרי הבחירות, ואין סיבה שלא יהיה, המצב שבו איילת שקד או מירי רגב יהפכו לשרת המשפטים לגמרי אפשרי.

הדרישה למוטט את מערכת המשפט היא חלק מהקמפיין של הימין בבחירות האלה. זו לא רק רגב: “אם תרצו”, כלב התקיפה הצולע של לשכת ראש הממשלה, יוצאת בקמפיין שהמטרה שלו היא “להפסיק את שלטון בג”צ והיועץ המשפטי לממשלה.” מי שעוקב אחרי ההתנהלות הרופסת של בג”צ בכל מה שקשור להגנה על זכויות האדם בישראל – אנחנו מדברים על בית משפט שנזקק ליותר משלוש שנים כדי לקבוע שלחמושים ישראלים אסור להשתמש במגנים אנושיים, ושפעם אחר פעם קובע ששאלת חוקיות ההתנחלויות היא מחוץ לקומפטנטיות שלו – יצחק צחוק מר; על וינשטיין מיותר להרחיב את הדיבור. אבל ביקום המקביל שהימין היהודי הפליג אליו, בתי המשפט – אלה שהממשלה מתעלמת מהפסיקה שלהם פעם אחר פעם – והשמאל הישראלי הנכה והמצולק הם השליטים האמיתיים, המושכים בחוטים מאחורי הקלעים. אחרי הכל, אם הימין היהודי יישיר מבט אל המציאות, הוא יצטרך להודות שהוא נמצא בשלטון, עם הפסקות קצרות, כבר 30 שנה ויותר, ושהוא אחראי למציאות שבה אנחנו חיים. אבל מאחר ובעולם המקביל של הימין היהודי, היהודים בישראל הם מיעוט נרדף ומושפל ולא גולית שיכור ואכזר, שאין דבר נבלה שהוא לא יסכים להגן עליו, צריך למצוא איזשהו תירוץ.

ויש כמה כאלה. מאחר והימין הופך יותר ויותר יהודי ופחות ופחות ישראלי, הוא מאמץ את תפיסת “עיכוב הגאולה” של הקוקיסטים. הכל יכול היה להיות טוב, אלמלא כמה אויבים פנימיים שמעכבים את הגעתנו אל היעד הנכסף. אויב אחד, כאמור, הוא מערכת המשפט, שמסרבת לאמץ את הסיסמה החדשה של “נכבה עכשיו”; אויב אחר הוא הפלסטינים הישראלים, שההסתה בימין נגדם שוברת בחודשים האחרונים שיאים.

אם פעם דיברו בימין היהודי על “אין אזרחות בלי נאמנות,” היום כבר מדברים על ביטול אזרחותם של הפלסטינים הישראלים. ליברמן מדבר על העברת המשולש למדינה פלסטינית – ובעבר, כשהוא העלה את ההצעה הזו, נתניהו סירב להסתייג ממנה. ההצעה הזו בלתי חוקתית בעליל, אם אפשר לומר את המילים הללו במדינה שבה אין כלל חוקה, ואפילו בג”צ של גרוניס ייאלץ לפסול אותה. אי אפשר לשלול את אזרחותו של ציבור שלם.

אבל אפשר להפוך את האזרחות לקליפה ריקה. ואפשר לדחוף את הפלסטינים הישראלים להתקוממות. אפשר למנות שרי פנים שירדפו אותם ושישתמשו בסמכויות הדרקוניות שנותרו להם מימי המנדט כדי להבהיר להם שהם לא רצויים, לדחוק אותם אל הקיר. אפשר להודיע ששוטרים שהורגים בהם בלי סיבה לא ייענשו. אפשר לתפוס את האדמות שהם יושבים עליהם מזה דורות ולבנות במקומן ישובים ליהודים בלבד, תוך שאתה הורס את הישובים הקיימים. אפשר לצאת למלחמה ציבורית על “חוק לאום” שהמטרה היחידה שלו היא לירוק בפרצופם. אפשר להעלות את אחוז החסימה כך שהוא יחסל את סיכויי הקיום של המפלגות שלהם, ורק שלהם. וראה זה פלא: ממשלת הימין הנוכחית עשתה בדיוק את כל אלה.

אבל מאחר והגאולה, משום מה, מסרבת להגיע, ומאחר והפלסטינים הישראלים מסרבים להתאדות – מאחר, בקצרה, שהמדיניות הימנית לא משיגה את מטרותיה, אין לימין ברירה אלא להקצין. מה ששלשום היה בגדר לא יעלה על הדעת הפך אתמול להצעה חריגה והיום הוא כבר מיינטסרים. כך, למשל, נושא הר הבית. מירי רגב, שספק אם היא מסוגלת למנות את י”ג העיקרים של הרמב”ם, מיהרה לטפס עליו. שליש מהליכוד או יותר כבר איתה. והמנכ”ל החדש של “אם תרצו” מפנטז בפומבי על הפגזת המסגדים שם.

אישית, בניגוד לאמונה הרווחת בשמאל הליברלי, אני סבור שמערכת המשפט היא משענת קנה רצוץ. אין דבר נבלה שלא נמצא משפטן שיכשיר אותו. בוועידת וואנזה ישבו כמה משפטנים. חוקי העוול שבחסותם נגזלו אדמות הפלסטינים נכתבו על ידי משפטנים יהודים. כאלה מתייצבים בבג”צ מדי יום כדי להגן על כל דבר עוול או חרפה שעולה ברצון אדוניהם הפוליטיים. לאחרונה, הודיע משרד הפנים על כך שהוא עומד לשלול את תושבותם בירושלים של שני ילדים, שאביהם השתתף בפיגוע בבית הכנסת בהר נוף. הנימוק? האב, שהיה תושב, נהרג; את האם, משרד הפנים כבר גירש; ולא יעלה על הדעת שקטין שאין לו הורים בירושלים, אף שחי בה כל ימיו, יחזיק בתושבות. מאחורי מעשה הסדום הזה בצדק הטבעי, שמעניש ילדים על מעשה אחד מהוריהם, מסתתר משפטן. המשפטנים הגרמנים שייסדו את מערכת המשפט שלנו אולי מתהפכים בקברם, אבל יודעים היטב מנסיונם שמשפטנים הם המהירים שבקרנפים.

אבל יש דברים ששופטים, אפילו הגמישים שבהם, יתקשו לאשר. הם לא יוכלו לאשר את שלילת אזרחותם של אנשים שלא פשעו. על כן צריך למלא את שורות השופטים באנשים שהמחויבות שלהם היא קודם כל לאידיאה היהודית – כלומר, התפיסה שאומרת שיהודי הוא נשמה וערבי הוא בן זונה – ולא למשפט, או כפי שהחרדים תמיד קראו לו “ערכאות הגויים.”

למה כל ההקדמה הארוכה הזו? כדי לומר שאלה כנראה הבחירות המכריעות ביותר בתולדות ישראל. הפעם, אנחנו חייבים לבלום את הימין היהודי. הפעם, הוא חייב להבעט לאופוזיציה. הסיבה פשוטה: עוד שנתיים-שלוש כאלה, וישראל לא תהיה דמוקרטית אפילו מבחינה פורמלית. בית משפט שמאויש על ידי מירי רגב ואיילת שקד יפסול מפלגות לא ציוניות. שוכחים עד כמה זה היה קרוב בעבר. וכשהמפלגות הפלסטיניות ייפסלו, הפלסטינים הישראלים וכל אדם הגון יצטרכו להחרים את הבחירות.

אנחנו לא ב-1981. מהימין של אז נשאר בקושי רובי ריבלין. הימין של היום לא מכבד את חוקי המשחק; הוא בונה את עצמו על התכחשות להם. מי שסומך על נתניהו שיבלום את הפסיכים האלה, שוכח שנתניהו הוא בשר מבשרם – ושהדרישה ממנו לגלות עמוד שדרה מגוחכת כמעט כמו לדרוש ממנו שיכיר בלא יהודים כשווים לו.

על כן, חובה על כל אדם מצפוני לבחור הפעם במפלגה שברור לו שלא תאפשר לבנימין נתניהו או לנפתלי בנט להפוך לראש ממשלה. לא עוד מפלגות אווירה כמו יש עתיד, או התועבה החדשה של משה כחלון, שמאד מתאמץ שנשכח את העובדה שהוא לא רק הצביע נגד כל חוק חברתי, הוא גם היה אחד התומכים הגדולים של פייגלין במרכז הליכוד. הפעם, חובה להקים גוש חוסם נגד נתניהו ובנט. ומאחר ואנחנו מכירים את נפש הבהמות לפיד, לבני והרצוג, שכולם כבר ישבו בממשלת נתניהו, חובה להצביע למפלגה שלא תאפשר את חיסול הדמוקרטיה הישראלית תוך שהיא מייללת שזה ממש לא יפה.

זה לא משאיר הרבה אופציות: העלאת אחוז החסימה אומרת שהסיכוי שמפלגה חדשה תכנס לכנסת הוא נמוך למדי. זה משאיר אותנו עם מרצ (הבחירה של עבדכם הנאמן), חד”ש, רע”מ-תע”ל או בל”ד. מי שמצפונו לא מתיר לו להצביע למפלגה ציונית או למפלגה בכלל כל עוד יש כיבוש, יתכבד וישאל ידיד פלסטיני בעד מי היה מצביע, ויצביע בהתאם. מי שנשאר בבית בבחירות האלה משאיר אותנו עם ממשלת בנט-נתניהו, ועם האפשרות הסבירה מאד שלפני שנראה בחירות חופשיות, ולו בגבולות ישראל של 1949, תצטרך להיות כאן התקוממות עממית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אחים יהודים הציתו שלשום את בית הספר הדו לשוני בירושלים. הכתובת שצריכה למשוך את תשומת הלב שלנו היא “די להתבוללות”

לא ברור מה יש לאחים היהודים עם פיגועים כנגד בתי ספר. המחתרת היהודית הראשונה ביצעה פיגוע במכללה האיסלמית. מחתרת בת עין ניסתה לפוצץ בית ספר לבנות. לפני כשנה וחצי, ניסו אחים יהודים להצית גן ילדים של פליטים בדרום תל אביב. ושלשום (ז’) הציתו אחים יהודים את כתת הגן בבית הספר הדו-לשוני בירושלים. הפנטזיות של עמיר בניון, על הערבי שעובד סמוך לגן ילדים ואחראי על בלוני הגז, הן המציאות של האחים היהודים.

התקשורת היהודית אוהבת, בסיוע פעיל של הימין, לבלבל את היוצרות: היא טוענת שפעולות תג מחיר הן גרפיטי. בפועל, כפי שאפשר לראות כאן, הגרפיטי בסך הכל נלווה להצתה, שהיא הפשע העיקרי. אבל הפעם, אנחנו יכולים ללמוד משהו מהגרפיטי שהקנאים היהודים השאירו בזירת הפיגוע. הכתובות היו “כהנא צדק,” “אין דו קיום עם סרטן,” ו”די להתבוללות.”

שתי הכתובות האחרונות מבהירות לנו מדוע נבחר דווקא בית הספר הדו-לשוני. אחרי הכל, אם המטרה היתה לפגוע בפלסטינים (”כהנא צדק”), יש די והותר מטרות כאלה בירושלים. “די להתבוללות” ו”אין דו קיום עם סרטן” מבהירות לנו מדוע נבחרה דווקא המטרה הזו.

להתקפה של מוצ”ש האחרון קדמו שורה של התקפות על בית הספר, ולפני מספר שבועות פרסם כתב הערוץ הראשון, איציק הלפרין, כתבה משמיצה מאד עליו, כשבין השאר הוא טוען שבבית הספר מקדמים טרור. תלמידי בית הספר הכחישו בתוקף את שנאמר, כשחלק מהם מאשימים את הלפרין בכך שסילף במכוון את דבריהם. הלפרין לא כל כך הצליח להתגונן – שפטו בעצמכם. נתאי פרץ מצא (הפתעה!) זמן קצר לאחר ההצתה שהלפרין הוא תומך של בנצי גופשטיין ומרטין כהנא. זה לא היה צריך להפתיע יותר מדי. מה שמפתיע הוא שהעורכים שלו סגרו סביבו שורות. הלפרין והעורכים שלו טענו, כמובן, שאין קשר בין ההשמצות שלהם בטלוויזיה הרשמית של ישראל ובין ההצתה.

ולגמרי יתכן שהם צודקים. הערוץ הראשון לא זוכה ליותר מדי צופים, וכאמור, בית הספר הדו לשוני כבר הותקף בעבר. הערוץ הראשון, אם כבר, בסך הכל שחה עם הזרם. והזרם הזה לגמרי לא מוגבל לקיצונים בקרב חובשי הכיפות: הוא מיינסטרימי.

די להתבוללות: זה הסיפור. החשש שאם יהודים ולא יהודים ילמדו יחדיו ויהפכו לידידים, היהודים ישילו את זהותם, הוא חשש יהודי עמוק ועתיק. הוא גם מוצדק: היהדות כנראה ייחודית מקרב הדתות בכך שחלק ניכר, אם לא רוב, מאמיניה נטשו אותה לאורך ההיסטוריה. זו מהותם של חוקי הכשרות, שמטרתם היא לחסום בפני היהודי המאמין את האפשרות ליישם את הטקס הבסיסי כל כך, אכילה עם אחרים; זו הסיבה לאיסור הקדום, האיסור שניתן לראות בו את יסוד היהדות, של נשיאת לא-יהודים – האיסור שמופיע עם שיבת יהודי בבל ועזרא.

זו גם הסיבה שהאופציה הישראלית – התפיסה שכל דרי מדינת ישראל הם אזרחים שווים – מעולם לא ננקטה ברצינות. האיסור הקדום על חילול הדם, שעונשו במידה והוא פומבי הוא רצח על ידי קנאים (”קנאים פוגעים בו”) ואחרת דינו מלקות מעולם לא בוטל. בשנות השלושים, מפא”י – לכאורה, מפלגה סוציאליסטית שאמונה על אחוות עמים – סירבה להקים גן מעורב לילדים יהודים ופלסטינים בחיפה, מחשש לנישואי תערובת. אלו היו, כאמור, ילדי גן. מסיבה זו בדיוק, הורה שר החינוך זבולון המר למנוע מפגשים בין נוער יהודי ונוער פלסטיני. החוק הישראלי, כידוע, לא מאפשר חתונה בישראל בין יהודי ולא יהודי, אלא אם אחד מהם ממיר את דתו; בחירוק שיניים, הוא מכיר בנישואים כאלה כאשר הם מבוצעים מחוץ להישג ידו של החוק.

די להתבוללות: די לאפשרות שיהיה אחרת. די לאפשרות שיהודים וערבים יסרבו להיות אויבים. די לאפשרות שיהודי ופלסטינית יבינו שהם יכולים לחיות יחדיו. די לאפשרות להתגבר על השנאה. המגע היחיד בין פלסטינים ויהודים צריך להיות אלים, צריך להיות מבוסס על יחסי אדנות.

יובל בן עמי ציין שבכל הארץ יש בערך ארבעה בתי ספר דו לשוניים, ובירושלים יש אחד. מערכת החינוך הישראלית מופרדת, או במונח האמריקאי המדויק segregated. המטרה היא למנוע מהילדים להכיר זה את זה, אלא כשאחד מהם ישרת בכוחות הדיכוי וירדוף את האחר. אם יכירו זה את זה, אולי לא ירצו להרוג זה את זה; אולי לא יהיה קל כל כך להפוך את האחר לדמון; אולי יבינו שאפשר אחרת.

וזה החשש שמטריף את דעתם של הציונים – הציונות היא הלאומנות היהודית, ואין לאומנות יהודית אלא לאומנות מבוססת טוהר דם – מימי ברית שלום והלאה, כשכל מי שמציע דו קיום מתוך שוויון הופך מיד למסוכן שבאויבים. כל כך גדול החשש, שיש צורך להפעיל טרור נגד הבודדים שמתעקשים לתמוך בחזון הזה, ולהצית בתי ספר.

ככה זה.

עוד דבר אחד: חברת הכנסת רות “איסטרא בלגינא קיש קיש קריא” קלדרון מתעקשת להוכיח שהיא מסוגלת לחקות היטב את מנהיג מפלגתה, ולהגיע למחוזות בלתי מוכרים של בורות. לאחרונה היא טענה בלהט שיש ערבים שחתמו על מגילת העצמאות. כשאמרו לה שלא, אין, היא החליטה להעמיק את ההתחפרות, ולטעון שמאיר וילנד חתם בשם החברים הערבים של מק”י. דא עקא, שלא היתה אז מק”י; וילנר חתם בשם פק”פ, פלסטינישע קומוניסטישע פרטיי. מק”י, שצירפה אליה חברים פלסטינים – פק”פ, כפי שאפשר להבין מהאידיש, אוכלסה בפועל ביהודים – הוקמה רק במהלך מלחמת העצמאות.

בארה”ב, חבר קונגרס שהיה טוען שיש מנהיגים אינדיאנים שחתמו על הכרזת העצמאות, היה הופך למשל ושנינה, משהו בסדר גודל של שרה פיילין. זה צריך להיות היחס לקלדרון.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נפתלי בנט נקט השבוע בתרגיל מסריח אפילו ביחס למגזר שהוא בא ממנו, והיה מעדיף מאד שהוא ייעלם. אסור לשתף פעולה עם ההונאה שלו

מותר להניח שנפתלי בנט מעולם לא שמע על פייסיסטראטוס האתונאי. זו חוכמה יוונית, אחרי הכל, וארור האיש המלמד בנו חוכמה יוונית. ואף על פי שבנט לא שמע את שמו, הוא נקט באותו תרגיל מסריח כמו הטיראן הראשון של אתונה.

פייסיסטראטוס בן היפוקרטס הגיע לרודנות הראשונה שלו – היו לו שלוש תקופות רודנות – אחרי שפצע את עצמו וטען בפני העם שהוא הותקף על ידי יריביו. כתוצאה מכך, הוענקו לו שומרי ראש. הוא השתמש בהם כדי להשתלט על האקרופוליס ולתפוס את השלטון.

נפתלי בנט, דמגוג יהודי שעלה לגדולה לאחר שהעניק למועצת יש”ע זרוע למבצעי hasbara מלוכלכים, “ישראל שלי,” ניסה השבוע לנקוט בתרגיל דומה. שלשום (ג’) הופיע בנט בכנס השלום של עיתון “הארץ.” הוא התגרה במכוון בקהל וזכה לקריאות גנאי. בזה אין שום דבר רע בדמוקרטיה תקינה: פוליטיקאי צריך לדעת שאם יש נגדו מורת רוח, יש זכות מלאה להביע אותה, גם בקול וצעקות. בנט ותומכיו גילו פתאום שהם שייכים לסיעת חנה בבלי בפוליטיקה הישראלית – תגלית שוודאי היתה מפתיעה את מי שקיבלו מבנט ואנשיו תמונות של ילדי משפחת פוגל השחוטים, או מי שהקשיב לבנט אומר לאחמד טיבי שהערבים גרו על עצים – ושפכו דמעות תנין על כך שהפריעו לו להאשים את הסססססמולנים באונס של המציאות.

העובדה שחברי המגזר של בנט הם בחלקם הגדול צבועים היא לא בדיוק חדשות, כך שמה שחשוב כאן הוא מה שקרה אחר כך. בנט טען שכאשר הוא עזב את הכנס, הוא הותקף בגבו וחטף אגרוף. הדובר שלו מיהר להפיץ את הידיעה לכל כלי התקשורת, וכרגיל, השקר הקיף את כדור הארץ בעוד האמת מחפשת חיבור רשת מאובטח. כשעה לאחר השקר של בנט, העידו אנשים אחרים שהיו במקום שלהד”מ.

מה שהתרחש שם, על פי מספר עדויות, היה כך: קשיש כלשהו התקרב במהירות לבנט, ואו דחף אותו בכתפו (לטענת תומכי בנט) או נגע בכתפו. בנט הסתובב, לפי חלק מהטענות כדי להכות את הקשיש, ואז שומרי הראש שלו התערבו וסילקו אותו מהמקום. חשוב לציין שהם לא עצרו את הקשיש – מה שהם היו עושים אם הוא היה חשוד באיזשהו סוג של תקיפה של שר.

אם אכן תקפו את בנט, אז זה חמור מאד. אבל אם בנט שיקר, והפיץ שמועת שווא על כך שהוא הותקף בכנס של יריביו הפוליטיים, אז זה חמור עוד יותר. בנט מגיע ממגזר שמנסה כבר שנים לנקות את הדם ששפך מעל ידיו, שלא בהצלחה. כדי לנקות את הדם, מגזר הכיפות הסרוגות ממציא שורה של מיתוסים ומתחפר בהדחקה. מחתרת יהודית? בואו לא נדבר על זה. ההתקפות היומיומיות של קוזאקים חובשי כיפה על חקלאים פלסטינים ורכושם? בואו נעמיד פנים שמדובר רק בגרפיטי. רצח ראש ממשלה? נמציא קונספירציות על השב”כ. נסיון לפיגוע המוני בזמן ההתנתקות? נעלים את זה. אילוץ ילד לשתות דלק ואחר כך הצתתו? נספר לכל העולם ואשתו שהוא היה הומו ושזה היה רצח על רקע כבוד המשפחה.

עכשיו מנסה בנט להעמיד לרשות מגזר איש-הרגתי-לפצעי-וילד-לחבורתי שלו אגדה פוליטית חדשה, כביכול הוא הותקף על ידי יריביו. משיח הפח הקודם של המפד”ל, אפי איתם, ניסה לעשות גם הוא את אותו התרגיל: הוא טען שהותקף בעמונה על ידי שוטרים והצטלם עם תחבושת פוטוגנית. אחר כך הסתבר שהוא חטף אבנים מנערי הגבעות רעולי הפנים שלו. למנהיגי הבית היהודי יש משהו עם פיברוק אלימות נגדם, כמסתבר.

העניין הוא שאגדות כאלה רעילות לדמוקרטיה. התומכים של בנט מיהרו להוריד פרופיל ברגע שעלו טענות הנגד. אסור לתת לבנט להתחמק מהנושא: המקום היה מצולם למשעי וודאי היו שם גם מצלמות אבטחה. יש לפתוח בחקירת משטרה: או בחשד לתקיפה של שר, או בחשד להונאה. יש לבחון את כל המצלמות, ובמידה והיתה תקיפה – להעמיד לדין את התוקף. אבל אם לא היתה תקיפה, יש לגרש את השקרן והמסית מהחיים הפוליטיים בזפת ונוצות.

כך או כך, אסור לאפשר לנפתלי בנט ללכת בדרכו של פייסיסטראטוס ולקשור נגד הדמוקרטיה הישראלית, ואסור לאפשר לשקר שלו להתפוגג לתוך עננת ההונאה הרגילה שלו ושל תומכיו. בנט עדיין דמגוג, לא טיראן; ראוי לעצור אותו בשלב הזה.

ועוד דבר אחד: לפני כשמונה שנים כתבתי מאמר בנענע שהפך לאקטואלי מאד בימים האחרונים: “הטרוריסטים בירוק,” שדן בעובדה שצה”ל מתנהל ברצועת עזה כארגון טרור. כרגע, עומד מניין ההרוגים ברצועה על 81, מתוכם 22 ילדים ותינוקות. מספר ההרוגים בישראל, הקורבן לכאורה: אפס.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

יש ארגון משונה בשם החטיבה להתיישבות של הההסתדרות הציונית. הוא נודד בעקביות בין משרדים. עד 2009, היא פעלה תחת משרד החקלאות, כנראה בהנחה ששם אף אחד לא ישאל יותר מדי שאלות. ב-2011, היא עברה לניהול משרד ראש הממשלה. מדובר בפועל בצינור כספים מרכזי להתנחלויות. באמצע השנה שעברה, הגיש האוצר בקשה לקצץ את תקציב החטיבה, בנימוק משונה במיוחד: “בסיס תקציב החטיבה להתיישבות עומד על 60 מיליון שקל. במהלך השנה מקבלת החטיבה מאות מיליוני שקלים נוספים היות שמדובר בזרוע ביצוע איכותית של הממשלה. מוצע לפיכך להקטין את תקציב הפרויקטים של החטיבה ב־30 מיליון שקל “ כלומר, אפילו לדברי האוצר, לתקציב שהוא מגיש לכנסת אין שום קשר למציאות.

כפי שמצא תחקיר כלכליסט המקושר למעלה, תקציב החטיבה להתיישבות חורג מדי שנה במאות אחוזים מתקציבו המקורי, כשהשיא הוא ב-2012, עם חריגה של 430%. אבל גם זה לא כל הסיפור: כשמסתכלים בתוך תקציב החטיבה, זה של “מחוז מרכז” – הסעיף שתחתיו מסתירים את הסיוע הכספי להתנחלויות – צמח באותה השנה ב-1000% בהשוואה לתקציב המקורי שלו.

החטיבה להתיישבות נמצאת בעצם ללא פיקוח, ואף אחד לא יודע מה קורה עם הכספים שמועברים אליה. עד כמה שאנחנו יודעים, הם מועברים למועצת יש”ע כדי לממן לוחמה פסיכולוגית כנגד הציבור הישראלי – הם כבר עשו את זה בעבר, אחרי הכל. לאחר כמה נסיונות לקבל מידע על מה עושה החטיבה עם הכסף, ולאחר שבית משפט קבע שהחטיבה להתיישבות היא רשות ציבורית לנושא חופש המידע (כתוצאה מעתירה שהגישה עמותת “יש דין”, שהח”מ – גילוי נאות – מספק לה שירותי בלוגינג בתשלום), הגישה שרת המשפטים ציפי לבני בקשה להחיל את חוק חופש המידע על החטיבה להתיישבות. ההנחה היתה שמדובר במשהו פרוצדורלי ובכל מקרה, רוב חברי ועדת חוק, חוקה ומשפט – שאמורה היתה לדון בנושא – היו בעד.

רק שזה לא קרה. כשהנושא הגיע להצבעה, יו”ר הוועדה דוד רותם (הליכוד ביתנו) שלף תרגיל מסריח. הוא ניהל את ההצבעה לפני שחברי הכנסת הספיקו להגיע לדיון. היו באולם רק שני חברי כנסת – רותם עצמו ושולי מועלם-רפאלי (האחים היהודים), שניהם מתנחלים. הם הפילו את ההצעה, כך שעד שלא יהיה דיון בערעור שהגישה על התרגיל חברת הכנסת זהבה גלאון (מרצ), לא נוכל לדעת מה עושים המתנחלים עם הכסף שלנו. וכדי להוסיף חטא על פשע, שעות ספורות אחר כך אישרה ועדת הכספים העברה של 177 מיליוני ש”ח לחטיבה להתיישבות. גלאון ציינה כי מדובר בחריגה של 318% מתקציבה של החטיבה להתיישבות.

אתם עשויים לזכור את רותם מתרגיל מסריח אחר, זה של גניבת אדמות ג’בל ארטיס (”גבעת האולפנה”.) המתנחלים ניסו לזייף את המסמכים, בנוהל, אבל שם המצב היה מסובך משהו. רותם, שהיה היועץ המשפטי של מועצת יש”ע, מצא בפניו אדם שבעליל לא היה הבעלים של הקרקע ולא יכול היה להיות. על כן, הוא הכניס לחוזה הרכישה סעיף שאומר שאלא אם האיש יתייצב בתוך שבוע עם מסמכים שמעידים על כך שהוא הבעלים החוקי, הרכישה בטלה. האיש לא הגיע, כמובן, ועל כן הרכישה אמורה היתה להתבטל; אלא שהנוכלים של קרית הישיבה בבית אל התעלמו מזוטות כאלו. מה אפשר לומר על עורך דין שמכניס סעיף כזה לחוזה? שיש למנות אותו ליושב ראש ועדת חוק, חוקה ומשפט בממשלת האחים היהודים, כמובן.

וכמו במקרים אחרים רבים, הכלל הוותיק שאומר שלא העכבר גנב, החור גנב, תקף גם כאן. אחרי הכל, האוצר לא חייב להעביר את הכספים האלה לחטיבה להתיישבות. האוצר יודע מצוין איך לא להעביר כספים. יש לנו שר אוצר שמעמיד פנים שהוא מנהל את משרדו ושהוא מתנגד להתנחלויות, שמשתבח בכך שמחיר השמנת ירד – בלי שום קשר אליו, אבל עזבו את זה עכשיו – ובכך שהוא יכול לעצור בזריזות העברות כספים לישיבות חרדיות, כי זה מתקבל מצוין בקרב הקהל שלו. למנוע את חינגת השחיתות הזו, שנאסר עלינו אפילו לדעת למה היא משמשת? עד כאן. זה יכול להביא לסכסוך של ממש עם האח בנט. המגזר המקומבן מכולם, זה של הכיפות הסרוגות, חייב להמשיך ולקבל את ליטרת הבשר שלו.

בפעם הבאה ששר האוצר יניד לכם “אין לי,” בפעם הבאה ששר התעשיה והמסח… אה, סליחה, שר הכלכלה, יאמר לכם שהוא היה נורא רוצה אבל אין לו שלושה מיליונים להצלת מפעל, בפעם הבאה שהממשלה תטען שאין לה כסף להעניק פטור מארנונה לנשים מוכות – זכרו את מאות המיליונים הללו, שנשפכים ללא הכרה או בקרה על גבעות הגדה המערבית. זה הכסף שלכם, זה העתיד שלכם; ואף שמחובשי הכיפות שמתומכי האחים היהודים אין למה לצפות – ודאי לא ליושר או ליושרה – זכרו מי יושב במשרד האוצר ומי מכר את העתיד שלכם.

(יוסי גורביץ)