מאמר דעה שפורסם בסוף השבוע האחרון ב-ynet, תחת הכותרת "תפסיקו לאיים עם הדמוגרפיה", יצר דיון מחודש בשד החביב על כולנו. הכותב, יורם אטינגר, מנסה לענות במאמר לטענות, העולות בעיקר בחוגי המרכז-שמאל, שלפיהן התרבותם של הפלסטינים תהפוך אותם בסופו של דבר לרוב בין הים לירדן. התגשמותו של ה"איום הדמוגרפי", במילים אחרות.

התשובות של אטינגר מוכרות – הנתונים שמספקים הפלסטינים מופרכים, מקורות העלייה היהודית טרם יבשו, וכן הלאה. כמה גולשים הציגו בתגובות נתונים סותרים, כדי להוכיח שהאיום הדמוגרפי דווקא שריר וקיים. גם הטיעונים שלהם מוכרים. מעטים מהמשתתפים בדיון הזה שמים לב לשיח המעוות שהם יוצרים – שיח שסותר עקרונות בסיסיים הנוגעים לכבוד האדם וליחסים התקינים בינו לבין המדינה.

החברה היהודית בישראל של 2010, בניגוד לזו של שנות ה-50 (שלא לדבר על החברה לפני קום המדינה), היא כבר איננה "חברה בבנייה", שהייתה זקוקה למהגרים רבים כדי להתבסס. במצב הנוכחי החברה אמורה להתייחס לפרטים בתוכה, וגם מחוצה לה, לא כמי שנועדו לבנות אותה, אלא כבני אדם שהם, קודם, כל, בעלי זכויות ורצונות משלהם.

וכאן בדיוק השיח הדמוגרפי נכנס לתמונה, ומקשקש עליה בטושים זוהרים.

דוגמה ראשונה לכך, הנוגעת דווקא לאוכלוסיה היהודית, אפשר למצוא במאמר עצמו: מדוע אתם מודאגים מהאפשרות של היפסקות העלייה, שואל הכותב. הרי די בגל אנטישמי באירופה, או במשבר כלכלי – והופ, נקבל חיזוק בדמות עולים רבים נוספים. במילים אחרות – העיקר שהעולים יגיעו, מה זה משנה למה.

בטיעון זה מנטרל אטינגר להפליא את משמעותם הלא-משמחת-במיוחד של גלי אנטישמיות ושל משברים כלכליים עולמיים. במידה רבה של ציניות הוא הופך את הסבל שהם גורמים ליתרון, בשם הדמוגרפיה הקדושה. טיעון דומה, בכיוון ההפוך, מושמע לעתים קרובות נגד מי שבוחרים להגר מהארץ, וכביכול מפקירים אותה. בשני המקרים מתעלמים הטוענים מרצונם הלגיטימי של פרטים ומשפחות לחיות את חייהם בצורה הטובה ביותר שניתן, והופכים אותם לכלים שנועדו לשרת את המטרה העליונה – שיהיו יותר יהודים מערבים בין הים לירדן. לא צריך להיות מומחה ללוגיקה כדי לשים לב שהטיעון הזה מציב את הכלל מעל הפרט, בניגוד מוחלט לכל כללי החשיבה הדמוקרטית והליברלית.

אבל האם המטרה הזאת באמת כל כך חשובה? מדוע זה חשוב אם בשטחים המכונים יהודה ושומרון יש 2.5 מיליון פלסטינים, או שני מיליון בלבד? מה זה משנה האם סך האוכלוסייה הערבית/פלסטינית בישראל ובשטחים הוא 40%, או 52%? הלא רוב הציבור הישראלי, משמאל ומימין, מסכים שהמצב שבו ישראל שולטת בחיי הפלסטינים בשטחים, במישרין או בעקיפין, מבלי להעניק להם זכויות אזרח – הוא מצב רע, שצריך לשנות. רבים, כמוני, תומכים בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, ואחרים תומכים בפתרון של מדינה אחת, אשר אופיה המוצע תלוי במציע.

ואם רובנו מסכימים שנעשה עוול לפלסטינים, ושאותו עוול מזיק גם למדינה, מה זה משנה אם הקבוצה שסובלת מהעוול היא רוב, או מיעוט? האם הפגיעה בטיבטים בסין הייתה חמורה פחות מהפגיעה באוכלוסיה השחורה בדרום אפריקה בימי האפרטהייד, רק כי הם היו מעטים? אפשר אמנם לנסות ולטעון שכאשר הפלסטינים יהפכו לרוב, הם יוכלו לקבוע את אופייה של המדינה באמצעות לחץ בין-לאומי. אבל זאת רק בהנחה שהכיבוש יימשך. והכיבוש בכל מקרה אינו צריך להימשך.

גם במסגרת הפתרונות המוצעים לסכסוך הישראלי-פלסטיני, השיח הדמוגרפי ממשיך לככב, למרבה הצער. נכנסתי לא מזמן לוויכוח סוער באוטובוס עם בחור דתי: הוא תמך בסיפוח השטחים ובאזרוח הפלסטינים, תחת מדינה המוגדרת כיהודית. "ואיך הם יתפקדו וירגישו כחלק ממדינה יהודית?", שאלתי. "אנחנו נסתדר עם האיום הדמוגרפי", ענה לי הבחור, וציין, בדומה לאטינגר, ש"כל המחקרים מראים שאנחנו יולדים יותר ויותר, והם פחות ופחות". דיונים אחרים שיצא לי להיות עד אליהם, או להשתתף בהם, עסקו ב"בעיה הדמוגרפית" שהערבים המתגוררים בישראל עשויים להוות אחרי הקמת המדינה הפלסטינית. 

שני סוגי הדיון הללו מפספסים נקודה בסיסית: מדינה דמוקרטית אינה יכולה להיחשב לכזאת, ולהתייחס לאוכלוסיה המהווה חלק ממנה כאל איום, רק בשל שיוכה האתני. כן, גם אם מדובר בערבים. התייחסות כזאת גוזרת שאותם אזרחים יקבלו יחס סוג ב' – יחס שהערבים המתגוררים בישראל אכן מקבלים, בהיותם, במקרה הטוב, רצויים פחות. אם הפתרונות לסכסוך הישראלי-פלסטיני ישאירו על כנה את ההתייחסות הזאת לאוכלוסיה הפלסטינית, ואף יחמירו אותה – אז הם יהיו זמניים בלבד, ולא באמת יעזרו לבנות כאן דמוקרטיה במלוא מובן המילה.

אפשר להתווכח על הפתרונות המוצעים, אבל כולם צריכים לקחת בחשבון את אותו עקרון שהצגתי כאן: בני אדם הם אינם כוח אדם.

והערה קטנה לסיום: אפשר לנסות ולהחיל את כל מה שכתבתי כאן גם על האוכלוסייה החרדית, אם מתעלמים מהעובדה שמדובר בסיפור אחר לגמרי. החרדים, כידוע, אינם קבוצה אתנית, אלא קבוצה דתית שברובה המוחלט שוללת לחלוטין את עקרונות הדמוקרטיה הליברלית, ואף את זכותה של המדינה להתקיים. הסכנה נעוצה בדעותיהם ובמעשיהם, ולא במוצאם, ועליית שיעורם היחסי באוכלוסיה בהחלט מדאיגה בעיני.

דור צח הוא כותב בלוג השירה "קירות חמים" – http://kirot.blogspot.com/

(דור צח)

לערוץ 10 היה בשבוע שעבר סקופ ענק, שלא זכה לתשומת הלב המתבקשת: הגעתי אליו דרך הבלוג של ריצ'רד סילברסטיין. הוא תפס את ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, מסביר איך הוא שיקר לבוחריו.

למי שהספיק לשכוח, הסיבה שבגללה ניצח נתניהו בבחירות 1996 – בשבריר אחוז, כזכור – היתה שזמן קצר לפני הבחירות הוא הודיע שהוא מקבל את הסכמי אוסלו, שעד אז הוביל את ההתנגדות להם. החשש העיקרי מפני בחירתו של נתניהו, בקרב אוכלוסיה רחבה, היתה שאם יעלה לשלטון ראש ממשלה שדוחה את הסכמי אוסלו שאושרו על ידי הכנסת, ישראל תבוא במצור מדיני כבד. ההבטחה של נתניהו סילקה את החשש הזה, ואיפשרה לו לקבל את ראשות הממשלה.

התחלת שלטונו, כזכור, לוותה בשורה של התגרויות כלפי הפלסטינים וסירוב להפגש עם מנהיגם דאז, יאסר ערפאת. התוצאה היתה מהומות הכותל, התכתשות ראשונה בין חמושי הרשות הפלסטינית וחמושי צה"ל. ישראל איבדה 17 חמושים, הפלסטינים איבדו עשרות. נתניהו, מבוהל מהאלימות, נאלץ להפגש עם ערפאת לדרישתו של נשיא ארה"ב דאז, קלינטון, והבטיח לקדם את המשך תהליך אוסלו.

נתניהו הצליח לשרוף את רוב שנות כהונתו ללא כל התקדמות. בשיחה שחשף ערוץ 10, שניהל נתניהו עם קהל הבוחרים הטבעי שלו – מתנחלים – בשנת 2001, הוא מסביר כיצד עשה זאת. הוא אילץ את האמריקנים להסכים למסמוס הסכמי אוסלו: ההסכמים קבעו שישראל תיסוג בשלוש "פעימות" מאזורים שאינם התנחלויות או אזורים צבאיים, ונתניהו התעקש שישראל לבדה תקבע מהו "אתר צבאי". ברגע שהאמריקנים נתנו את הסכמתם לכך, המשחק נגמר: נתניהו מיהר להכריז, למשל, על כל אזור בקעת הירדן כ"אתר צבאי". כך חיסל נתניהו, כפי שהוא מתגאה, את הסכמי אוסלו.

לאורך ההיסטוריה של ישראל, היא השתדלה שלא לנהל משא ומתן בתום לב, אבל נתניהו שובר שיאים בתחום הזה. הוא שיקר לא רק לפלסטינים ולאמריקנים – שאליהם הוא חש בוז עמוק; "אמריקה זה משהו שאפשר להזיז בקלות," הוא אומר שם – אלא גם לבוחריו שלו, לציבור שלו נזקק כדי לעלות לשלטון. הוא יצא בכוונת מכוון להרוס את הסיכוי לשלום עם הפלסטינים, תוך שהוא מעמיד פנים כמי שינקוט טקטיקות מו"מ נוקשות יותר. את האמת הוא מעז לומר רק בקרב תומכיו האידיאולוגיים – וגם במקרה הזה, המצלמה היתה כבויה למשך זמן לא ידוע, על פי התעקשותו של נתניהו, ולך תדע מה הוא אמר שם.

במדינה נורמלית, ראש ממשלה שהיה נחשף כמי ששיקר כך לבוחריו היה עף מתפקידו, או לפחות עומד בפני משבר פוליטי חריף. בישראל, כמעט ואף אחד לא שם לב. הסיבה לכך, כמובן, היא שכולם יודעים שנתניהו הוא שקרן מועד. יצא לי לשוחח עם חב"דניקים במהלך מערכת הבחירות של 1999, שבה שלחו הישראלים את נתניהו לשמש כאזרח מודאג; שאלתי אותם איך הם יכולים לתמוך באדם שהוא שקרן מופלג כל כך. "הוא שקרן," הודה בפנים זוהרות אחד מהם, "אבל הוא השקרן שלנו".

אכן. וכך הוא גם נשאר. את ההודאה המדהימה שנתן נתניהו למתנחלים ב-2001, ההסברים איך עבד על ממשל קלינטון, צריך להעביר בדחיפות לבית הלבן ולממשלות האיחוד האירופי. מממשלת נתניהו, כפי שהוכיח שוב, אי אפשר לצפות לשום דבר; יש להוריד אותה על ברכיה ולא לתת לה שום מרווח נשימה.

עכשיו אנחנו יודעים איך נראו ימיו האחרונים של הסכם אוסלו, איך נראו הדברים כשאהוד ברק עלה לשלטון – וכמו נתניהו, המשיך מיד בהתעלמות מהפלסטינים. להסכם אוסלו, נזכיר, היה תאריך תפוגה: מאי 1999, באמצע עונת הבחירות. הפלסטינים לא קיבלו כמעט כלום ממה שהובטח להם במשך שלוש שנות נתניהו (הוא מדבר על "הוויתור על חברון"; הייתי בחברון. אין לי מושג על איזה ויתור הוא מדבר), וקלטו שהם גם לא עומדים לקבל, שישראל מציעה רק מילים. את ההמשך אנחנו יודעים.

הנה נופל טיעון מארסנל הימין: הטיעון של "אוסלו הקטלני". אוסלו מעולם לא נוסה כפי שתוכנן, כי בנימין נתניהו שיחק לידיהם של בוחריו האמיתיים. השתכנעתי לפני שנים שיוסי ביילין, שהיה מוכן לנצל רוב זמני כדי לכפות ויתורים לפלסטינים שידע שאין להם סיכוי לעבור, מסוכן לדמוקרטיה הישראלית; עד כמה מסוכן ממנו לדמוקרטיה אדם שמוליך שולל את בוחריו כדי למנוע מהם סיכוי לשלום, בוחר כמעט ביודעין במלחמה, משום שהשלום מנוגד לאמונתו?

אבל נתניהו יכול להיות רגוע: בישראל אין זכרון ציבורי וממילא כולם משוכנעים שהוא שקרן – ומצביעים עבורו. מה שהיה הוא שיהיה. עד שלא יהיה.

(יוסי גורביץ)

לעמיר בניון יש כנראה חוש מוצלח לתקשורת: הוא הצליח תוך זמן קצר במיוחד לחבר מילים נמוכות מספיק כדי שאנשי "אם תרצו" יוכלו להבין אותן ולהזדהות איתן, וגם להלחין אותן. מאחר ובניון החליט להפוך את עצמו לדמות פוליטית, הוא ודאי לא יתלונן אם הוא יקבל את היחס השמור לכאלה. הגיע הזמן לכיספות * של הטקסט שלו.

בניון כנראה לא יודע את זה, אבל הטקסט שלו הוא תיעול טהור ומזוקק של "אגדת הסכין בגב" שרווחה בגרמניה שאחרי מלחמת העולם הראשונה. הצבא הגרמני נכשל במלחמה, וגרר איתו את גרמניה לאסון. כדי להתחמק מהאסון, הטילו הגנרלים – במיוחד אריך לודנדורף – את התפוד הלוהט לחיקם של הפוליטיקאים, שהצליחו במאמץ למנוע את קריסתה של גרמניה. מיד לאחר מכן, כמובן, פנו הגנרלים לאחור ונעצו סכין בגב הפוליטיקאים, האשימו אותם בקריסה החלקית ובאובדן טריטוריות במזרח, וטענו שאלמלא רכרוכיותם, הצבא היה מנצח. במדינה עם תודעה מתקרבנת כמו גרמניה, זה הצליח מאד.

צה"ל אימץ את אגדת הסכין בגב מזמן, והיא הגיעה לשיא לאחר מלחמת לבנון השניה. בכל פעם שצה"ל נכשל – בכל פעם מאז 1968 – הוא הטיל את האשמה על הפוליטיקאים ועל "השמאל" שכביכול כבלו את ידיו. בוא נראה מה עשה איתה בניון.

אני שומר לך על הזהות,

אני מגן לך על הילדים

אני מוסר את נפשי בשביל המשפחה שלך

ואתה יורק לי בפנים.

בניון מתחיל גבוה: הוא "שומר על הזהות" של האח הבוגדני. כלומר, הוא יודע מה היא הזהות האמיתית – כאן ראוי לציין שבניון ידוע כנחלש בדעתו, או, במונח המקובל, חוזר בתשובה – והוא זה ש"שומר" עבורה עבור האח הבוגדני. השמירה על הזהות חשובה יותר אף מהגנה על ילדיו או משפחתו של האח.

אחרי שלא הצליחו להרוג אותי מבחוץ

אתה בא והורג אותי מבפנים.

מוטיב הבוגד מבית מעורב כאן – שוב, סביר שללא ידיעתו של בניון – במיתוס העתיק של רצח זיגפריד מן המארב על ידי אחיו למחצה. מיתוס הבגידה הזה כמעט ולא קיים ביהדות: אפשר לחשוב על דלילה, אבל היא פלישתית (ואשה), והבגידה היא טבעה; גדליה בן אחיקם, כמובן, נרצח על ידי איש שלומו ישמעאל בן נתניה "מזרע המלך", אבל הסיפור לא השאיר חותם על המיתוס היהודי (בניגוד לפולחן היהודי).

לא ראיתי את אמא כבר חודש,

לא את בני, את ביתי, לא את אשתי.

קינת הלוחם הקלאסית. אודיסאוס נעדר מביתו עשרים שנה, לוחמים במלחמת העולם השניה נעדרו מבתיהם שנים, במלחמת ויאטנם חיילים אמריקנים נעדרו מביתם לשנה ויותר, והלוחם הישראלי לא מסוגל להעלות בדעתו תקופת ניתוק ארוכה יותר מחודש.

אני מסתער תמיד קדימה

הסתערות אחורה נחשבת בדרך כלל לתרגיל צבאי צרפתי ייחודי, ואיננה מקובלת בצה"ל, שמתייחס אליה בעקיפין בלבד ("אחורה פנה, קדימה צעד").

עם הגב שלי אליך

ואתה משחיז את הסכין.

כל מילה מיותרת.

יותר מכל, המחשבה הזו שורפת לי את הנשמה

גרסה קלושה של "הגם אתה, ברוטוס?". התפיסה שעובדת הבגידה כואבת יותר מדקירת הסכין.

אני אחיך, אתה אויב,

אתה שונא אותי, אני אוהב

האהבה נשפכת מכל שורה כאן. מקרה קיצוני, אפילו בימין הישראלי, של חוסר מודעות עצמית.

כשאני בוכה,

אתה צוחק מאחורי גבי

האח הבוגדני – הערב רב? האח שאיננו אח אלא נראה כאח? – כל כך לא מסוגל להזדהות עם האח האמיתי, שהוא צוחק כאשר הלז בוכה. ומאחר והוא חסר את האומץ לצחוק בפניו, הוא צוחק מאחורי גבו.

אתה הורג אותי,

אתה הרי אחי

תחינה לאח הבוגדני שישוב מדרכו הרעה, וישוב להיות אח כמו שאח צריך להיות – כפי שיודע זה ש"שומר לו על הזהות". פרויד היה קורא כאן "אני רוצה להרוג אותך", ולא היה טועה בהרבה.

אני עתיד,

אתה עבר

כאן מובעת שייכותו של בניון למהפכה האמונית, שצפויה לקבור את ההתקוממות החילונית-שמאלנית קצרת היומין מול הצו האלוהי הנצחי, כמו גם בטחון בנצחון הצד הנכון של ההיסטוריה.

אני רעב למענך, אתה זולל וסובא

כשגרוני יבש, אתה שותה שיכר

בניון מביע כאן היטב מכפי שיכול היה לדעת את תלונותיהם של החיילים הגרמנים במלחמת העולם הראשונה, כפי שהובעו על ידי החייל הקרבי המצטיין ההוא, טר"ש אדולף היטלר. חיילים גרמנים שיצאו לחופשה נדהמו מהשפע שהיה בעורף, וראו במרירות כיצד קציני מטה חוגגים וסובאים, בעוד שהם נזקקים למנות קרב מעופשות. היטלר כתב שחופשה כזו היא זו שהביאה אותו לתפיסת "הסכין בגב" עוד באמצע המלחמה.

במציאות הישראלית, התלונה היא כנגד תל אביב "שלא מפסיקה לחגוג" כשבשדרות נופלות רקטות (מבלי לציין שגם שדרות לא בדיוק פסקה מלכת כשתל אביב הותקפה על ידי מחבלים מתאבדים, שגבו מספר עצום הרבה יותר של הרוגים). ה"זולל וסובא" של בניון מתייחס, כמובן, למצוות רציחתו של "בן סורר ומורה" ("בננו זה איננו שומע בקולנו, זולל וסובא"). בניון, שכזכור נחלש בדעתו, כנראה לא הגיע לקטע בתלמוד שבו נאמר שבן סורר ומורה לא היה ולא יהיה.

הפה שלי חתום למען בטחונך

אבל אתה מוסר אותי לזר

אזכור מפורש כמעט לפרשת קם-נווה, תוך קריצה שאומרת שה"אח" הוא מוסר. עם כזו הצמדות לאקטואליה, לא היה יותר פשוט לכתוב טוקבק?

השיר של בניון מעיד יותר מכל כוחה הממאיר של ה"רעות". סבסטיאן הפנר, ב"סיפורו של גרמני", כתב כמה וכמה עמודים על הרעל הרוחני הזה: מרגע שמישהו מוגדר כ"רֵעָ", הוא מחויב בקוד שאיננו שונה בדבר מקוד של כנופיית פושעים. למען ה"רעים", הוא אמור לעשות הכל, כולל הכל – כולל שקרים, כולל רצח, כולל טיוח של הרצח. אנשים המסרבים לקבל עליהם את הקוד הזה, הנכפה מבחוץ, הופכים במהירות שיא לבוגדים – בוגדים ביחס לאידיאולוגיה שסירבו לקבל על עצמם. התפיסה של כל העם כ"אח", במיוחד על ידי מי שמגדיר את עצמו כ"שומר הזהות" של כולם, מבלי שנשאלו, בהכרח יוצרת "אחים חורגים". ההגדרה של מה שצריך להיות יחסים פוליטיים וקהילתיים כיחסים פנים-משפחתיים טוענת אותם במתח שאיננו במקומו, מתח שהופך מחלוקת טעונה גם כך לכזו שפתרונה כמעט בהכרח יהיה אלים. זו בדיוק הסיבה ש"אם תרצו" משתמשת ברטוריקה הזו: היא מסוגלת להעביר אותנו ישירות מתחומי ההגיון לתחום המיתוס.

או, במילים שבניון ו"אם תרצו" יהיו מסוגלים להבין: אתם לא אחים שלי. אני מסרב להיות מאומץ רטרואקטיבית על ידיכם. אני מסרב לקבל את ערכי משפחת-אדמס שלכם. כן, אני בז לכם – ואין לי שום בעיה לצחוק בפרצופכם. אם אתם פושעי מלחמה, אני אפעל לפי סדר הערכים שלי – אדם קודם כל, ישראלי אחר כך – ואפעל לחשיפת ערוותכם ולהעמדתכם לדין. אם לא בישראל, אז בחו"ל. אני אזרח ישראלי ואתם אזרחים שפועלים להחרבת מולדתי. אני מתייחס לכם בהתאם.

ולעזאזל, בפעם הבאה תמצאו לכם משורר ששווה את בזבוז הזמן.

* כיספות: פירוק לגורמים של טקסט אקטואלי, כדי למצוא את הפירכות שלו. המקבילה הישראלית (הזכויות שמורות לאיתמר שאלתיאל) ע"ש בן כספית ל-Fisking האמריקני, ע"ש רוברט פיסק.

(יוסי גורביץ)

בכיר עלום שם בממשל בוש תיאר פעם את יריבי המשטר כחיים ב"קהילה מבוססת המציאות". הוא אמר את הדברים לעיתונאי העוין למדי לבוש, רון סוסקינד, והביטוי קיבל חיים משלו. כשנה לאחר מכן, יאמר הסאטיריקן סטיבן קולבר ש"למציאות יש הטיה ליברלית מתועדת". מאוחר יותר, יטבע קולבר את המונח "אמיתנות" (truthiness, במקור), המציין את תפיסת המציאות כפי שהיתה צריכה להיות ולא כפי שהיא.

אם מישהו היה צריך הוכחה לכך שהבעיות הללו אינן נחלתה של ארה"ב לבדה, אלא גם של הזנב המכשכש בה, הוא קיבל אותה היום בכנסת. המכון לאסטרטגיה ציונית – גוף ניאו שמרני – הציג בפני ועדת החינוך של הכנסת מחקר, שממנו עולה לכאורה שלימודי האזרחות בישראל "פוגעים בחינוך בדמוקרטיה, משום שיש בהם פחות ציונות ובעיקר תפיסה של 'מדינת כל אזרחיה'".

חבר הכנסת זבולון אורלב (מפז"ל) החרה-החזיק אחריו, ואמר שכרגע לימודי האזרחות סובלים "מהטיה שמאלנית, ליברלית ואוניברסלית". עוד אמר מי שהיה מנכ"ל משרד החינוך, ושעל כן צריך לדעת כיצד התנכל משרד החינוך לאורך השנים למקצוע המוכה הזה, שבחלק ניכר מבתי הספר אין לו אפילו מורה משלו, ש"בלימודי האזרחות צריך אומנם להיות בסיס ידע, אך מערכת החינוך חייבת לקבל הכרעות ערכיות, משום שזהו נושא ערכי. יש ללמד שמדינת ישראל היא מדינה ציונית ודמוקרטית באופן שווה".

שימו לב למהלך הלא בלתי מודע שביצע כאן אורלב: "מדינה יהודית ודמוקרטית", המושג שמופיע בחוק יסוד: הכנסת, הפך כאן "למדינה ציונית ודמוקרטית". את המונח "יהודית" אפשר לפרש במספר צורות; די ברור מה משמעותה של מדינה "ציונית ודמוקרטית" – אתנוקרטיה יהודית.

אורלב קיבל סיוע מרות גביזון, שקבעה ש"חלק מחומרי הלימוד חייבים להיות אחידים באיפיון המדינה כיהודית ודמוקרטית, והדבר צריך להיות ידוע ומקובל על כל מגזרי העם." אבל גביזון הרי יודעת היטב שהדבר איננו מקובל, ולא יהיה מקובל, על כ-20% מאוכלוסיית ישראל לפחות – זו שאיננה יהודית. האם היא כבר הוציאה אותם אל מחוץ למעגל ה"עם"? האם היא מתכוונת ל"עם" במשמעות "קהילת-דם"?

אתה קורא את הדברים, ומחפש קיר קרוב להטיח בו את ראשך. הרי ברור שיש סתירה בין אזרחות ובין ציונות או יהדות; ברור שהביטוי "יהודית ודמוקרטית" (שלא לדבר על "ציונית ודמוקרטית") סותר את עצמו. "אזרחות" היא התפיסה שכל תושבי המקום הם חלק מקהילה, שהקהילה הזו איננה קהילת דם אלא קהילה מאוגדת, שהקשר בין חבריה איננו מוצא אלא הסכמה חברתית. בנה ובין ציונות אין ולו דבר. פעם אפשר היה, כמו ז'בוטינסקי, לדבר על מדינה ש"כאשר ראש הממשלה בה יהיה יהודי יהיה סגנו ערבי; וכאשר ראש הממשלה יהיה ערבי, סגנו יהיה יהודי". האפשרות הזו נגמרה ב-1948.

אבל אם מדברים על אזרחות, אין ברירה אלא לדבר על שוויון, ואם מדברים על שוויון, מיד מעלה המפלצת "מדינת כל אזרחיה" את ראשה המגחך. ובכל זאת, אנחנו מעמידים פנים שאנחנו מדינת לאום, וצריך שיעורי אזרחות. אז מה עושים? משנים את המושג "אזרחות". שוברים את אבריו ומארגנים אותם מחדש כדי שידמו דמיון-רפאים למושג "ציונות" (שהיא, שוב, שם קוד לאתנוקרטיה יהודית, בדיוק כפי ש"אהבת ישראל" של החב"דניקים וחובשי הכיפות היא שם קוד לשנאת זרים).

מעניין, מבחינה זו, לעקוב אחרי גביזון. היא היתה פעם יו"ר האגודה לזכויות האזרח. בשנים האחרונות היא מדברת יותר ויותר על העדפת החלק ה"יהודי" על זה הדמוקרטי, וה"יהדות" שלה היא אתנית במובהק. אם אפשר לסמוך על סמי שלום שטרית – הנחה בעייתית, אכן – היא אמרה לקהל יהודי-אמריקני ש"עלינו להבטיח בכל עת רוב יהודי מול הערבים בישראל, כי ברגע שיהיה להם רוב הם ייקחו את השלטון באופן דמוקרטי ואז הצבא יהיה בידיהם ושוב היהודים ייוותרו חסרי הגנה" וש"צריך לצמצם בכל דרך את כניסתם של לא-יהודים לישראל, בעיקר פלסטינים. את כל הזרים צריך להוציא מישראל בדרכי נועם ולא לאפשר כניסת זרים נוספים". נראה שהציטוט של גביזון שמביא שטרית מתיישב היטב עם דברים שכתבה גביזון עצמה לאחרונה. גביזון, בקצרה, רוצה אתנוקרטיה. היא לא מוכנה שהאתנוקרטיה הזו תשמוט מידיה את השלטון, גם אם תהפוך למשטר מיעוט. ולזה היא קוראת "אזרחות" ו"דמוקרטיה".

אפשר למצוא את הקהילה המנותקת מן המציאות לא רק בכנסת. בנרג מתנחלים, מוחה איזו בת שירות, ענבל וינברגר שמה, על כך שבחורה חילונית התחזתה לדתיה כדי לקבל פטור משירות צבאי. זה כבר עיוורון שאיננו מודע לכך שהוא עיוור: וינברגר נהנית מפריבילגיה שאיננה קיימת לרוב הציבור היהודי – לקבל פטור אוטומטי משירות כפיה צבאי, רק כי הוא מצהירה שהוא לא מתאים לאורח חייה – והיא מתמלאת זעם צדקני כשמישהי חצופה, לא מהציבור הנכון, מעיזה לשים יד במרמה גם היא על זכות היתר. היא כל כך רגילה להיות חלק מציבור מיוחס, שפטור מהחובות של רוב הציבור, שהיא אפילו לא מבינה כמה צבועה היא נשמעת, או איפה הצביעות כאן.

במאמר סמוך, טוען אבינועם הרש ש"אתם לא תקבעו עבורנו מהי פקודה בלתי חוקית", וממשיך משם לקבוע שפקודה לפינוי התנחלויות היא פקודה "בלתי חוקית בעליל". כביכול, פקודה בלתי חוקית בעליל היא משהו שנקבע מראש, על פי דעותיו של החייל, ויש פקודה שהיא "בלתי חוקית בעליל" למתנחל, בעוד שפקודה אחרת עשויה להיות "בלתי חוקית בעליל" לשמאלן לוגם לאטה ועגלגל-משקפיים. בקצרה, הרש רואה "פקודה בלתי חוקית" כמקבילה של ה"פגיעה ברגשותי" הקבוע של חובשי כיפה. אני נטפל כאן להרש, אבל את אותם הדברים פחות או יותר אפשר לשמוע מכל ראש ישיבת-הסדר.

אבל זהו, שלא. "בלתי חוקי בעליל" לא נקבע על סמך רגשות. מקורו בפסק הדין של טובחי כפר קאסם, והוא נוגע לרצח . הוא קובע שיש פקודות שהן כל כך לא אנושיות, שמייצגות "אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת". יש מעשים שאין עושים לאדם: אין הורגים אותו, אין מטילים בו מום, אין אונסים אותו. כל אלה הם בלתי הפיכים.

ודוק: אין עושים לאדם. זו תפיסה שנובעת מתוך ההכרה "באמיתות המובנות מאליהן, שכל בני האדם נוצרו שווים, ושהם קיבלו מיוצרם מספר זכויות בלתי ניתנות לביטול, ושביניהן הזכות לחיים, לחירות, ולחיפוש אחר האושר". כלומר, כוחה של פסיקת "בלתי חוקי בעליל" נובע מעומק התפיסה ההומניסטית. זה יסודה הבסיסי של החקיקה המודרנית; זה, ולא התפיסה שהיהודי נמצא במדרגה אחת מעל לאדם.

פקודה לגרום נזק לרכוש, או לפנות אדם ממקום מסוים שהוא נמצא בו ללא זכות חוקית, או להחרים רכוש, איננה "בלתי חוקית בעליל". לכל היותר היא עשויה להיות בלתי חוקית, ואז החייל מצווה לציית לה – ולקבול. מדינת ישראל מפנה, מדי שנה, כאלף משפחות מבתיהן, משום שהן אינן עומדות בתנאי המשכנתא שלהן. זהו פינוי חוקי לחלוטין, למרות שבעליל יהודי מגרש כאן יהודי.

למתנחלים אין זכויות קניין על האדמה בה הם חיים; מעבר לכך שחלק ממנה הוא אדמה גזולה במישרין ובעקיפין, כל נוכחותם של המתנחלים בגדה נובעת מכוח התפיסה הצבאית של השטח, ומן הטענה – השקרית, אבל נניח לכך עכשיו – שבהתנחלויות יש צורך צבאי דוחק. זה הצידוק היחיד שיכול להיות להתנחלות על פי החוק הבינלאומי והצבאי.

אפשר לטעון שהחוק לא יהודי, שהוא לא עבר גיור כדין, שאמא שלו היתה קוזאקית ובכל מקרה הלכה שעשו שונא ליעקב – אבל אלה לא טענות חוקיות, אלה ודאי לא טענות "דמוקרטיות", אלה טענות יהודיות. בין הלכה ובין חוק יש הבדל עצום. הקהילה המנותקת מהמציאות מנסה לטשטש אותו ככל האפשר. וישראל הרשמית, שהזניחה במכוון את לימודי האזרחות, שמחקה במכוון את הקו הירוק ממפות הלימוד, עשתה ככל יכולתה לסייע לטשטוש – ומוצאת שדרכה-שלה אבדה, כשהיא מנסה לחזור ממחוזות הדמיון.

(יוסי גורביץ)

ארי שביט פרסם הבוקר עוד כתב פלסתר. הפעם, שביט – שמתיימר להיות אדם הגיוני – לא מבין, פשוט לא מבין, איך זה שנשיא ארה"ב ברק אובאמה לא טורח להשמיע הצהרות צרחניות של תמיכה במהפכנים באיראן. הרי זה בדיוק מה שג'ורג' בוש היה עושה!

שביט לא לבד. הקדימו אותו בתחילת השבוע בן כספית ובן דרור ימיני. בצעד נדיר, הם פרסמו מאמר יבבות בעמוד הראשי של "מעריב", שכולו כתב אישום כנגד, לכאורה, השמאל הליברלי תומך האיסלמיזם.

קולות דומים נשמעים גם בארצות הברית. שם קל מאד לתייג אותם: צ'ארלס קראוטהמר, רוברט קייגן, וויליאם קריסטול ג'וניור ואחרים – ניאו-קונסרבטיבים כולם. התומכים שלהם בישראל הם הפלג הניאו-קונסרבטיבי המקומי.

המטרה של שביט ושל להקת המעודדים מארה"ב – פחות של כספית וימיני, שמסוגלים להפגין ספקנות – היא להתחיל מלחמה עם איראן. נזכיר שלפני פחות משבועיים, הניאוקונים – כאן ושם – טרחו להבהיר לנו שאין שום הבדל בין מוסאווי ואחמדי-ניג'אד, ושלמעשה עדיף לכולנו שהאחרון הוא זה שינצח.

כשפרצו המהומות, הם הגדירו אותן כעווית לא חשובה. באופן מדהים, הם יצאו להגנת אחמדי-ניג'אד ואמרו שהבחירות לא זויפו. ראש המוסד שלנו קבע שלא היו יותר זיופים בבחירות באיראן מאשר "בכל מערכת בחירות אחרת". איך הוא יודע – סביר להניח שהמוסד לא שלח משקיפים לקלפיות – הוא לא אמר. הוא פשוט אמר. הוא גם אמר, וזו היתה טעות כבר אז, שהמהומות מוגבלות לטהראן "ועוד מחוז אחד", ושהן תדעכנה תוך כמה ימים.

הניאוקונים מכרו לנו את האגדה על כך שמוסאווי אולי ניצח בטהראן, אבל תושבי הכפרים והעיירות תומכים בו, ועל כן ניצח. אפילו יואב קרני, נבון ושקול בדרך כלל, קנה את התפיסה הזו. יש רק בעיה אחת: הקשר שלה למציאות רופף. למעשה, בבחירות לנשיאות של 2005, אחמדי-ניג'אד כשל במחוזות הכפריים. יתכן, כמובן, שהפעם זה השתנה – אבל הייתי רוצה לדעת מהן הסיבות לכך.

נזכיר שוב: העמדה של שביט, ושל הנאו-קונים, היתה פשוטה וברורה מאד בשנים האחרונות: חרחור מלחמה נגד איראן. לא היה די להם בחורבות העשנות של עיראק. זו הסיבה שהם תמכו באחמדניג'אד, וזו הסיבה שהם יוצאים עכשיו כנגד אובמה.

שם אחד חסר מהטור של שביט, וזה דווקא שם שהוא אוהב לכרכר סביבו: בנימין נתניהו. ראש ממשלתנו, הבקיא מאד במתרחש במחנה הניאו-קונסרבטיבי – שתמיד תמך בו ועדיין תומך בו – תמך השבוע בקו של אובאמה. כלומר, התייצב מול שביט והניאו-קונים (ומול שר הבטחון שלנו, שממשיך לפמפם את הרטוריקה הישנה כאילו כלום לא קרה). לשם שינוי, יש לשבח את נתניהו על הפעלת שיקול דעת.

אז למה אובאמה לא פועל כמו בוש, שואל שביט. השאלה עונה על עצמה: האם באמת אנחנו זקוקים לעוד בוש? לא ראינו מה היו תוצאות מעשיו? אבל האמת הפשוטה והברורה היא שהניאו-קונים רוצים שאובאמה יפעל כמו בוש; הם רוצים הצהרות בומבסטיות. למה? כי הם היו ונשארו במחנה של אחמדי-ניג'אד. הצהרות לוחמניות יאפשרו לו, ולשאר אספסוף חובשי הגלימה, לצייר את המהומות כתוצאה של מזימה אמריקנית-בריטית (כן, בריטית. חמינאי תקף בנאומו ביום שישי דווקא את בריטניה). והנה, אפילו הדברים המדודים מאד של אובאמה מעלים לאחמדי-ניג'אד את הסעיף.

האם הניאו-קונים ושביט אינם יודעים מה הם דורשים? ודאי שהם יודעים. אמרו עליהם הרבה דברים, אבל מעולם לא הואשמו בטיפשות. הם רוצים בנצחונו של אחמדי-ניג'אד – ואם תוך כדי כך יפגעו גם באובאמה, מה טוב. הם רוצים בנצחונו של אחמדי-ניג'אד, כי איראן רפורמיסטית היא לא איראן שהם יכולים לתקוף. אם איראן תפסיק להיות הבעיה העיקרית במזרח התיכון, הזרקור יופנה אל ישראל. הם כולם מפוחדים מהסרת ההתנחלויות; שביט אף טען פעם שהתקפה אמריקנית על איראן היא עילה שלא להסיר התנחלויות.

שביט חשף, שוב, את פרצופו כמחרחר מלחמה. הניאו-קונים חשפו, שוב, את פרצופם כמי שמחרחרים מלחמות במזרח התיכון למען ישראל ונגד האינטרס האמריקני. הציבור האמריקני מתחיל לקלוט עם מי יש לו עסק. כדאי שגם הציבור הישראלי, אם יש ציבור ישראלי, יתעורר.

(יוסי גורביץ)

אריה אלדד יודע איך להשיג כותרות והוא יודע איך להסיט את הדיון. אתמול עשה אלדד מעשה אדיר זיק וטען כי ראש ממשלה המנסה לסגת מרמת הגולן הוא בוגד. לנוחותו, הוא ציטט את סעיף 97 ב' לחוק העונשין, האומר כי "מי שעשה בכוונה ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה, או ייכנס לריבונותה של מדינת חוץ, מעשה שיש בו להביא לכך – דינו מיתה או מאסר עולם". לטענת אלדד, מאחר וישראל סיפחה את רמת הגולן ב-1981, שיחות אולמרט-אסד הן בגדר בגידה ודינו של אולמרט מוות. השערוריה הנדרשת פרצה מיד.

ותוך שניות, זחלו היהודים הגאים אל מתחת לאבנים שלהם והתחילו לצרוח שנטפלים לאלדד, ומה הוא כבר עשה, והוא רק ציטט את החוק. ובכן, לא בדיוק. סעיף 94 לחוק, שקובע כיצד לפרש את סעיפי הבגידה, אומר ש"אין רואים מעשה כעבירה על פי פרק זה, אם משתמעת מתוכו כוונה בתום לב, או אם נעשה בתום לב, או אם נעשה מתוך כוונה להביא, בדרכים שאינן פסולות לפי דין, לידי שינוי בסדרי המדינה או בפעולת רשות מרשויותיה, או בסדרי מדינת חוץ או בפעולת רשות מרשויותיה, או בסדרי מוסד או ארגון של מדינות או בפעולותיהם". ההדגשה שלי.

כלומר, לממשלה ("רשות מרשויותיה") מותר לשאת ולתת עם מדינות אויב, גם על העברת שטחים אליהן. הכנסת, כמובן, מעולם לא איבדה את ריבונותה, וכפי שהעבירה את חוק הסיפוח ב-1981 (יצוין, אגב, שראש הממשלה דאז, מנחם בגין, אמר במפורש במהלך הדיון שהחוק מיועד למנוע משא ומתן עם סוריה), היא יכולה להעביר חוק שקובע שהגולן חוזר לריבונות סורית.

אלדד יודע את זה, כמובן. הוא אחד מהפחות שוטים שבחברי הכנסת שלנו. אז למה הוא משקר בגסות כזו לקהל בוחריו? ראשית, משום שהוא יודע שמדובר בקהל של בבונים, שיתחיל עכשיו לחזור על המנטרה של "אולמרט הוא בוגד על פי חוק" ויכניס את המם הזה לדיון באופן שאי אפשר יהיה להוציא אותו משם. שנית, לא פחות חשוב, הוא מסיט את הדיון: לא מדברים יותר על הגולן ועל הסכם עם סוריה, אלא דנים בשאלה האם אולמרט בוגד או לא. במצב שבו, לראשונה מאז ימי ברק, סוריה מדברת ברצינות, הסטת הדיון הזו קריטית.

שלישית, סביר שאלדד לא מעוניין שאיזה פנאט ירצח את אולמרט, כי הדבר פשוט יצור מומנטום ציבורי נגדי, שבהחלט עשוי לאפשר לציפי לבני – נניח – להגיע לאותו הסכם בדיוק עם אסד. לא, הוא לא רוצה בהתנקשות – אבל בהחלט אפשר שהוא רוצה בפחד מן ההתנקשות, הפחד מהפנאט הבלתי ידוע שהשב"כ לא יכול לאתר ולבלום. זה נלוז, נתעב – וכנראה עובד. לאולמרט יש מספיק צרות גם בלי שיצטרך לחפש את המתנקש התורן – אם כי יצוין ששטף צרותיו הוא גם הגנה מסוימת מפני רצח: מי שאין לו יכולת איננו מסוכן.

לכל הסיפור יש גם צד משעשע: מי היה מאמין שנראה את צחי הנגבי, המסית הכפול לרצח (זה של רבין וזה של אמיל גרינצווייג), אומר שדבריו של אלדד מזכירים לו את ההסתה לרצח רבין, ואיש אינו מוחה? ימים יפים הגיעו.  

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

סרטון משעשע, שווה צפיה, מראה את שדר הטלוויזיה הוותיק כריס מת'יוז רומס לעפר את שדרן הרדיו הימני קווין ג'יימס. הלז האשים את ברק אובאמה בפייסנות והשווה אותו לצ'מברליין – ומת'יוז לוחץ אותו לפינה ומראה, בשידור חי, שלג'יימס אין מושג מה, בעצם, עשה צ'מברליין, ומה היה הסכם מינכן.

ולמה האירוע הזה, בן 70 בנובמבר הקרוב, שב לבעת את חלומותינו? כי ג'ורג' וו. בוש ניצל את ההזדמנות של ביקורו בכנסת כדי לתקוף יריב פוליטי: הוא האשים – בעקיפין, אבל עוזריו אמרו לאחר מכן שבעליל התכוון אליו – את אובאמה בפייסנות, משום שהוא מוכן לדבר עם איראן.

התגובה של מטה אובאמה היתה מהירה וקטלנית: "הגיע הזמן להפוך את הדף על שמונה שנים של מדיניות, שחיזקה את איראן ונכשלה להבטיח [את שלומן] של ארצות הברית ושל ישראל". יפה אמרו. בוש ניטרל סכנה אחת שריחפה מעל איראן – אפגניסטן של הטאליבאן – ואז ריסק את אויבה העיקרי, סדאם חוסיין. הצעד הראשון היה הגיוני; השני – לא בדיוק. התוצאה של כל הפעולות הצבאיות האלה, במיוחד הכיבוש בעיראק, היא שבירת גבו של הצבא האמריקני.

מאיפה, לעזאזל, שלף בוש את מינכן? ובכן, הוא – והניאו קונסרבטיבים המקיפים אותו – קראו יותר מדי ליכודניקים. בוש הרבה לשבח את ספרו של הפוליטיקאי הקטן והלאומן היהודיסט, שהתחזה שנים ללוחם זכויות אדם, אנטולי שרנסקי; סביר שאפילו קרא אותו, וידוע שהמליץ עליו כחומר קריאה לבכירי ממשלו. כדי להגן על כיבושיה של ישראל, טען שרנסקי שאסור להכנס למשא ומתן עם המשטרים הערביים עד שיהיו דמוקרטיים. כמה נוח.

כמה דם יש על מקלדתו של שרנסקי? לא נדע לעולם, כנראה. אבל סביר שהוא היה הצינור שדרכו עברה האנלוגיה של מינכן מן הימין הישראלי אל הימין האמריקני. האנלוגיה הזו היתה בעייתית מאד. היא טענה שישראל, הגוליית של המזרח התיכון, משחקת בה את תפקידה של צ'כוסלובקיה; הפלסטינים הרשעים, אותה מעצמה חמושה וכל יכולה, שבשנים שבה רווחה ההשוואה הזו נאבקו על כל קלשניקוב, הוצבו בתפקיד גרמניה הנאצית; ומעצמות המערב – בתפקיד הבוגדניות שעומדות לאלץ את המדינה הקטנה והמסכנה לוותר על שטחים חיונים אסטרטגית, כל זאת בנסיון שווא למנוע מלחמה.

בארה"ב, אגב, הכעס על בוש נובע בעיקר מכך שהוא ניצל ביקור במדינה זרה, בפרלמנט שלה, כדי לתקוף יריב פוליטי. לא ייעשה כך בוושינגטון. סביר שבוש למד גם את הטקטיקה הזו מהימין הבוגדני שלנו; הימין שתמיד היה להוט למכור את מדינת ישראל וריבונותה, אם רק יוכל להמשיך ולהחזיק, בשיניים ובציפורניים, ב"ארץ ישראל"; הימין שנציגו המובהק ביותר הוא בנימין נתניהו, שבעוד ממשלת ישראל הריבונית שוקלת הצבת חיילים אמריקנים בגולן, קשר עם גורמים ימניים בקונגרס האמריקני לטרפוד תוכניותיה. לימים ידליף נתניהו, כחלק מנסיונותיו למנוע הסכם שלום בין ישראל לסוריה, את המסמכים הסודיים ביותר של ישראל במו"מ עם הסורים – היהלום בכתר של המודיעין, מסמכים שראש המודיעין הסורי לא העז אפילו לחלום עליהם (פרשת "מסמך שטייניץ"). מאחר ועשה זאת מעל בימת הכנסת, חסינותו עמדה לו מפני העמדה לדין באשמת ריגול חמור; קשה להאמין שהיתה עומדת לח"כ ערבי כלשהו שהיה עושה מעשה דומה.

* * * * *

הגרמנים הצ'כים שיחקו תפקיד שלילי מאד בדרדור אירופה למלחמה; הם גם שילמו היטב וראוי את המחיר על כך. אין עוד גרמנים צ'כים. אבל להשוואה הזו של הימין – דומה שהם אינם מכירים כל אנלוגיה הסטורית אחרת – אין כל בסיס.

אמנם, כמו השטחים הכבושים, רוב האוכלוסיה בחבל הסודטים לא היתה צ'כית – אבל, בניגוד לאוכלוסיית הגדה, הגרמנים שם לא היו נתונים תחת כיבוש צבאי, היתה להם אפשרות לשלוח נציגים לפרלמנט הצ'כי, והם אף עשו זאת במספר גדול. כה גדול, למעשה, עד שממשלת צ'כוסלובקיה נכנעה לרוב דרישותיהם – אבל לא הסכימה לניתוק החבל (שהכיל את רוב ביצורי ההגנה של המדינה כנגד פלישה גרמנית) ולהעבירו לידי גרמניה. ישראל העדיפה שלא לתת כל זכויות לתושבי השטחים שכבשה – ובכך הפכה את ההתקוממות נגדה לא רק ללגיטימית, אלא גם למתבקשת מוסרית. (שהלאומיות הפלסטינית אוכלת את בניה עוד בטרם הצליחה לארגן לעצמה מולדת, זה כבר סיפור אחר).

האיום על ישראל, בניגוד לזה שממנו חששה צ'כוסלובקיה, איננו פלישה פלסטינית לשטחיה, אלא דחיקת רגליה מתחום הכיבוש שלה. מהבחינה הזו, אילו רצו אנשי הימין באנלוגיה היסטורית, זו של אלג'יריה הצרפתית היתה מדויקת יותר. הצרפתים לא רק כבשו את אלג'יר, הם גם סיפחו אותה. ואף על פי כן, התקומם החלק הלאומני שבאוכלוסיה האלג'ירית – אם כי יש רגליים לסברה שלצד הצרפתים עמדו יותר אלג'יראים משעמדו בצד המתקוממים, הן מחנפנות, הן מתפיסה כנה שהאיחוד עם צרפת יועיל לאלג'יראים בעתיד, יוציא אותה מהמזרח התיכון וישלב אותה באירופה.

אבל סופה של האנלוגיה הזו – הנסיגה הצרפתית המוחלטת, למרות נצחונות בשדה הקרב; הפקרתם של המתנחלים הצרפתים, ומנוסתם המבוהלת של אלו, ללא פיצויים, בהמירם את עושר-הגזל הקולוניאליסטי בעוני במולדת – היה בלתי נסבל, הדיוק שלה לא יעלה על הדעת. כשחילק הרמטכ"ל דן שומרון בקרב קציניו, במהלך האינתיפאדה הראשונה, את הספר "מלחמה פראית לשלום" של אלייסטר הורן (מומלץ מאד, אגב), שעסק במלחה הקולוניאלית הנואשת ההיא, ההקבלה היתה בוטה – ועלו צווחות הימין שמדובר בבגידה ובתבוסתנות.

אבל עכשיו האנלוגיה הזו, שמטרתה היתה למנוע הכרה בזכויות הפלסטינים, שוב איננה ממלאת את תפקידה. בוש, הרי, נפגש עם אבו מאזן – ולמרות שהפגישות הללו אינן יכולות להוליד דבר מועיל, הרי שיש בהן תפיסה של ממשל בוש (תפיסה שחזרה שוב ושוב בפי דובריו), שיש צורך בהקמת מדינה פלסטינית בגדה. אז איך חזרנו למינכן?

אה, איראן. אבל הפעם האנלוגיה חורקת אפילו יותר. האם מישהו מעלה על דעתו פגישה בין נשיאי איראן, ארה"ב, בריטניה וסעודיה, שבה ידרוש מחמוד אחמדינג'אד שארה"ב תתיר לו להשמיד את ישראל (הרי דרישות טריטוריאליות אין לאיראן מישראל), והנשיא האמריקני יענה לו ב"טוב, בסדר"?

ארה"ב תצטרך לדבר עם איראן. סביר להניח שהיא לא תדון שם בשאלת ישראל, אלא בשאלת הגרעין, בנעשה בעיראק, בעצמאותה המתקרבת (יש לקוות) של כורדיסטאן העיראקית, ובכמה שאלות דוחקות של סחר.

התפיסה הילדותית של בוש, המבלבלת בין דיפלומטיה ופייסנות, הרואה בכל מו"מ עם עריץ "כניעה לטרור", דינה לחלוף מן העולם יחד עם הממשל הכושל ביותר בהיסטוריה – ממשל שבעצמו לא היסס לנקוט בדיפלומטיה מול איום גדול מדי, זה של צפון קוריאה הגרעינית. והיא הנותנת: בוש רואה את האופציה הצבאית כאופציה הראשונה. רק כשזו איננה זמינה, רק שכנקיטה בה תגרום נזק רב מדי, הוא פונה לדיבורים.

כמה טוב שזה ייגמר בעוד שמונה חודשים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)