החברים של ג'ורג'

פרוייקט 300: לא רק מטייח, גם מטווח

מה קרה בביתוניא? חמוש של דו”צ ירה בפלסטינים להנאתו – והתקרית מעלה חשד לרצח מוסווה

ימים רעים עוברים על דובר צה”ל. שלשום, פרסם “הארץ” ידיעה על כך שבמהלך תקרית הירי המפורסמת בביתוניא ביום הנכבה, ה-15 במאי, אחד היורים היה איש של “מערך התקשורת” של צה”ל. בית דין צבאי הטיל צו איסור פרסום על הפרשה, אבל אתם יכולים, בוודאות גבוהה, לקרוא “דובר צה”ל” במקום התואר הנלעג “מערך התקשורת של צה”ל."

אישתון ואני עבדנו פחות או יותר במקביל על הטקסט שמופיע בפוסט הזה. הפוסט שלו כאן. המסקנות שלי שונות משלו. אבל נתחיל עם העובדות.

א. ב-15 במאי ירו חמוש או חמושים, של צה”ל או מסגרות שכפופות לצה”ל, כדורים חיים בארבעה פלסטינים בסמוך להפגנות בביתוניא. שניים מן הנפגעים מתו; שניים נפצעו.

ב. באותו היום, תוחקר החמוש על ידי מפקדיו, אחרי שהחמושים האחרים במקום לקחו ממנו את הנשק.

ג. הסרטון המפורסם פורסם חמישה ימים לאחר התקרית, ב-20 במאי. בצה”ל מיהרו אז לטעון – זו היתה הטענה המרכזית שלהם – שכל החמושים פעלו בהתאם לפקודות ועל כן מותם של הפלסטינים בלתי אפשרי. כלומר, במקרה הרע יותר, צה”ל שיקר לתקשורת הישראלית ביודעין: ימים אחרי שהוא השעה חייל ושלח אותו לחקירת מצ”ח על ירי בניגוד לפקודות, הוא טען שכל החמושים צייתו לפקודות. במקרה הטוב יותר, צה”ל הטעה את הציבור שלא ביודעין. לאור העובדה שצה”ל הוציא צו איסור פרסום בנושא, אין לתת לו ליהנות מן הספק. הוא ניסה אקטיבית להעלים את המידע הזה.

השקר האוטומטי הזה צריך לשמוט כל אמינות שיש לדובר צה”ל בפרשה הזו, בין אם הוא מדבר און רקורד ובין אם הוא מדבר בעילום שם.

ד. לפני כמה ימים, צץ הסרטון של CNN, שמראה את החמושים יורים לעבר הפלסטינים ומיד לאחר מכן פגיעה. דובר צה”ל טען אז שלא יכול להיות שהירי היה חי, כי על הנשק שנראה בסרטון מותקן הרכב מסוג “רומה”, שלטענת צה”ל לא יכול לשמש לירי חי. הטענה הזו זכתה להדהוד מיידי מצד פרשנים צבאיים.

גם הטענה הזו היא שקר. הנה תמונה מתוך המפרט הטכני של הרומה, RCC-95, מתוצרת תע”ש:

idf lies

ההדגשה שלי. כפי שאפשר לראות, במפרט מצוין במפורש שאפשר לבצע ירי חי מיד לאחר ירי גומי. והאמת, קשה לראות את הצבא רוכש ציוד כזה אם זה לא היה המצב. כשהחמוש שלך נמצא בהפרת סדר שיכולה להחריף, אף מפקד שפוי לא יתקע אותו עם ציוד שהופך את הרובה שלו לכלי שמסוגל לירות רק כדורי גומי. הקצינים שלי, באינתיפאדה הראשונה, נהגו להכניס למחסנית שלהם שלושה או חמישה תחמישים, לירי גומי; הקליעים שבאו אחר כך היו קליעים חיים. ההדרכה שאני קיבלתי – מחוץ לאימון אחד, לא יריתי בנשק הזה – אמרה שבמקרה שהמצב מחריף, לירות במהירות את התחמישים שבמחסנית ולעבור לירי חי.

עד כאן העובדות. מכאן, המסקנות.

קודם כל, צריך לצאת מנקודת הנחה שהצא”פ הצבאי מיועד למנוע מדובר צה”ל את אובדן שאריות האמון האחרונות שלו. אחרי הכל, אם יתברר שדובר צה”ל לא רק מטייח אלא גם מטווח, אף אחד בעולם לא יאמין – בצדק – למילה שלו יותר. בישראל ימשיכו להאמין לו לא משנה מה יאמר, אבל בעולם זה יהיה פחות או יותר הסוף.

שנית, צו איסור הפרסום מיועד למנוע דיווח על פשע מלחמה. כן, חברים: ירי שלא לצורך על אזרחים לא חמושים, ירי שמתבצע רק כדי לספק את הצורך של היורה באקשן או את הצורך שלו להפיג שיעמום, הוא פשע מלחמה. בגטו ווארשה נהגו לספר על השוטר הגרמני שעם הגעתו היו נפוצים כולם: הוא התפרסם בכך שהוא היה יורה, יום יום, רנדומלית ביהודי כלשהו.

שלישית, ודאי תמהרו לומר “רגע, החמוש של דו”צ ירה רק גומי.” אנחנו לא יודעים את זה. זו רק הטענה של דו”צ, וכפי שראינו – האמינות שלו בפרשה הזו לא קיימת. כזכור, נורו ארבעה קליעים חיים בתקרית ההיא. כלומר, ארבעה קליעים חיים לפחות: ארבעה קליעים חיים שאנחנו יודעים שפגעו באנשים.

אז מה קרה שם?

כנראה שלעולם לא נדע, כי לצה”ל ולדו”צ יש את כל הסיבות לשבש כל חקירה אפשרית של הפרשה הזו. היא קושרת את צה”ל ואת דו”צ עצמו בפשע מלחמה מובהק (כן, גם ירי קליעי גומי באדם שלא מסכן אותך הוא פשע מלחמה.) אבל הנה פרשנות אלטרנטיבית לטענות של הצבא.

חמוש כלשהו החליט שמתאים לו להרוג פלסטינים, והוא חשב שהוא מצא שיטה לא להתפס. הוא הרכיב רומה על הנשק שלו, אבל המחסנית שלו, אחרי כמה קליעי תחמיש, הכילה קליעים חיים. הוא העמיד פנים שהוא יורה קליעי גומי, כדי שלא למשוך את תשומת הלב של המפקד שלו, אבל בפועל ירה קליעים חיים במסווה של ירי גומי. החמוש הזה, שאפשר לסמוך על צה”ל שלא נדע את זהותו לעולם, לא העלה על דעתו שהתקרית הזו תמשוך כל כך הרבה תשומת לב, ושיהיו כל כך הרבה מצלמות באזור.

ההנחה הסבירה היא שהיורה הוא דווקא לא האיש של דו”צ. על פי הדיווחים, האחרון השתמש בנשק של חמוש אחר. הוא ודאי לא ירה ארבעה פעמים, במשך יותר משעה, והנשק נלקח ממנו זמן קצר אחרי הירי. אפילו אני לא מוכן עדיין לחשוב שבכיתה של צה”ל היה יותר מרוצח אחד. וכן, מי שיורה כדי להרוג באדם לא חמוש, כשהוא מסווה את הירי שלו כירי של אמצעי לפיזור הפגנות, יודע מה הוא עושה. זו לא הריגה, זה רצח.

אבל למה הנשק נלקח מהאיש של דו”צ? אולי כי כשמישהו שלא אמור היה לירות ירה, המפקד במקום הבחין שזה בעצם ירי חי. הצלילים לא דומים, וההסוואה של הרומה לא עבדה עוד. אם זה המצב, במקום חוקרי מצ”ח – אני אצא כאן בהנחה המגוחכת שהם אשכרה יפעלו כמו חוקרים במקרה הזה, לא כמו מטייחים – הייתי מוצא את כלי הנשק הזה במהירות ובוחן אותו בקפידה.

לזכור את התקרית הזו, בפעם הבאה שתשמעו את דו”צ משקר – קרי, בכל פעם פחות או יותר כשהוא פותח את פיו. לזכור אותה, כשהכתבים הצבאיים ימהרו להתייצב אוטומטית לצד הצבא ולשקר בבוטות ביחס ליכולות של ציוד צבאי; הם משרתים את הצבא, לא אתכם. לזכור אותה, כששאר התקשורת תיישר קו. כשזה מגיע ל-hasbara, אין בישראל עיתונות חופשית. כשזה מגיע לפן תעלוזנה בנות פלישתים, התקשורת הישראלית מצופפת שורות.

לזכור. לא לשכוח. יהיו עוד כאלה. במיוחד אם הרוצח ייצא מזה. והוא ייצא.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פרוייקט 300: נהרגו בהתאם לפקודות

או: צה”ל משקר כהרגלו. על תגובת צה”ל הכפולה להרג בביתוניא

בימים האחרונים גועשת הרשת בישראל ובחו”ל, אחרי פרסום צילומים של מצלמות אבטחה מביתוניא, מהן עולה כי חמושים ישראלים – לא ברור אם אלה חמושי מג”ב או חמושי צה”ל – ירו למוות בשני צעירים פלסטינים ללא כל סיבה. מי שעוד לא ראה את הסרטונים יכול לראות אותם כאן. ארגון בצלם העמיד לרשות ערוץ 2 את חומר הגלם של המצלמות וזה הגיע למסקנה שמדובר בשידור רציף. ארגון בצלם אף הזמין את כל מי שרוצה לראות את חומר הגלם בעצמו לסור למשרדיו.

ההרג העמיד את צה”ל ואת הדובר שלו בבעיה. הנה הולכים להם שני צעירים פלסטינים, מבלי לסכן איש, ואז הם צונחים מתים. מיד צצה תעשיה קטנה של הכחשה. רגע, אולי אלה לא אותם הצעירים שנקברו. רגע, אולי הסרטון מבוים. רגע, למה אנחנו לא רואים דם בסרטון. אתם יכולים לראות דם בצילומי הסטילס מהאירוע, אבל אני לא אציג אותם כאן (הם נראים קצרות בשידור של ערוץ 2).

דובר צה”ל עצמו לא עוסק בהכחשה ישירה. הוא רק אמר ש”הסרטון ערוך בצורה מגמתית ואינו משקף את האלימות בהפרת הסדר.” לזה קוראים הכחשה שאיננה הכחשה. על פניו, נראה שדו”צ טוען שהסרטון מגמתי, אבל קריאה שניה מראה שהמגמתיות שעליה הוא מדבר נובעת מכך שמצלמות האבטחה לא הראו את הפרות הסדר. בעסה.

אבל באותה ידיעה, יש דובר צבאי אחר, לא מזוהה ובהתאם לא רשמי. הוא טוען ש”בדיקה ראשונית העלתה כי כל החיילים שהשתתפו באירוע, לרבות לוחמי מג”ב, לא ירו באש חיה לעבר המפגינים אלא השתמשו בכדורי גומי וברימוני גז. עדות החיילים עולה בקנה אחד עם תדרוך הכוחות לקראת ההפגנות, שאישרה שימוש באש חיה ‘רק במצב קיצון של סכנת חיים ממשית.’” וזו, רבותי, התגובה הצבאית שחוזרת פעם אחר פעם: כל החמושים אמרו שהם פעלו בהתאם לפקודות, ובזה זה צריך להגמר. דו”צ אמר עוד (שם) שהפרקליטות הצבאית הורתה “על פתיחת חקירת מצ”ח מוגבלת בנושא.”

הטענה הזו – שלא יעלה על הדעת שחמושי צה”ל יפעלו בניגוד לפקודות שלהם – שבה ועלתה בדבריהם של שורה של דוברים לא רשמיים. מקורות אחרים בצה”ל, תמיד בעילום שם, טענו שהסרטונים מגמתיים עד מפוברקים.

ובכן, לא יודע איך להגיד את זה לסנגורים הקבועים של צה”ל, אבל ודאי שחיילים פועלים בניגוד לפקודות שלהם. הם עושים את זה כל הזמן. בגלל זה יש לנו משטרה צבאית ומצ”ח ופרקליטות צבאית. אם היה ברור מאליו שחיילים מצייתים לפקודות, לא היה צורך בכל הגופים האלה.

גם הטענה שחיילי צה”ל לא יעזו לסטות מהפקודות ולירות שלא לצורך היא, בלשון המעטה, נלעגת. המקרה הבולט ביותר הוא זה של תייסיר אל הייב, חמוש בדואי שבשנת 2003 הרג ללא סיבה או פרובוקציה את טום הרנדאל, פעיל שלום בריטי. לרוע מזלו של אל הייב, הוא היה בדואי בצבא יהודי, ועל כן הוא אשכרה הלך לכלא לכמה שנים. אל הייב לא לבד. בתחילת 2013, הודה הצבא שסמיר אחמד עווד, הנער שהרגו חמושי צה”ל סמוך לכפרו בודרוס, נורה בניגוד לפקודות. פחות או יותר באותו הזמן, פרסם צה”ל תחקיר שממנו עולה שחיילי צה”ל הרגו שלא לצורך את רושדי תמימי, בן 31, אחרי שירו בכיוון מפגינים 80 (!) קליעים חיים בניגוד לפקודות. לקינוח, הקצין שהורה על הירי בתמימי הסתיר את הירי מהממונים עליו ועד ש”הארץ” לא הלך לשאול שאלות בנושא, בדובר צה”ל לא ידעו על הירי.

זה צד אחד. הצד השני הוא הדיווחים הלא רשמיים של “בכירים בצה”ל” על פקפוק בסרטון. כבר היינו בסרט הזה: בפעם האחרונה שהרג של חמושי צה”ל עורר רעש גדול, כשהם הרגו את המפגינה ג’וואהר אבו רחמה, צה”ל נקט בדיוק בתרגיל הזה. מצד אחד, דו”צ המשיך לטעון רשמית שהוא עוד לא הגיע למסקנות, ומצד שני אלוף פיקוד מרכז, אבי מזרחי, ערך תדריך לבלוגרים מבויתים שבו הפריח שקרים על נסיבות מותה. נראה שזה מה שצה”ל מנסה לעשות גם עכשיו. מצד אחד, לא להסתבך בשקר רשמי, שיחזור כבומרנג אם יופרך; מצד שני, להפיץ שקרים רשמיים למחצה בצינורות ניתנים להכחשה.

וצריך לומר כמה מילים גם על “חקירת מצ”ח מוגבלת.” אין לי מושג מה זה אומר: שמצ”ח תהיה מוגבלת במה שמותר לה לחקור? מה שחשוב לציין כאן הוא שבאפריל 2011, נאלצה הפרקליטות הצבאית להסכים – כתוצאה מעתירה בבג”צ – לפתוח חקירת מצ”ח בכל מקרה של הרג על ידי חיילי צה”ל (זהירות, מסמך). זו היתה תוצאה של עתירה שהוגשה ב-2003 (!). בג”צ מרח את הזמן שלו שמונה שנים, אבל בסוף לא היתה ברירה. עד אז, החל מסוף 2000, היתה בתוקף הוראה של הפצ”ר שאומרת שאין לפתוח בחקירת מקרי מוות של פלסטינים אלא במקרים חריגים.

המשמעות היא שבין סוף 2000 ואפריל 2011, מצ”ח לא חקרה מקרי מוות של פלסטינים אלא במשורה. אין לדעת כמה חיילי צה”ל הרגו פלסטינים שלא כדין בחסות פקודת הלילה והערפל הזו של הפרקליטות הצבאית, בידיעה ודאית שאלא אם יהיו מצלמות באזור, המוות שהם יגרמו לא ייחקר. עכשיו צה”ל אומר שחקירת מצ”ח במקרי ההרג בביתוניא, שאין שום מחלוקת על כך שהם לא בוצעו בזמן לחימה, תהיה “מוגבלת.” צריך יהיה לעקוב אחרי ההתפתחויות ולראות שצה”ל לא מחזיר את ההנחיה הישנה ההיא דרך הדלת האחורית, למרות פסיקת בג”צ.

וצריך לומר עוד משהו, לסיום: האנשים שתובעים שצה”ל יחקור כל מקרה הרג, ודאי מקרה הרג שנראה דומה מאד לרצח, הם לא האנשים שרוצים לפגוע בצה”ל. הם האנשים שמנסים לשמור על שאריות שמו הטוב, שרוצים שהוא יהיה צבא ולא מיליציה. האנשים שדורשים להתיר את ידיהם של החמושים, להסיר מעליהם כל רסן, להורות לחוקרים הצבאיים להעלים עין, לפרקליטים לא להגיש כתבי אישום ולשופטים הצבאיים לגלות רחמנות, הם האנשים שרוצים לדרדר את הצבא למעמד כנופיה. ובינתיים, מן הפרקטיקה הצבאית עולה שידה של הסיעה השניה על העליונה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פרוייקט 300: צה”ל מסווג את השקרים שלו, מותק

ח”כ נענש על כך שהוא חושף שצה”ל משקר לציבור – כי השקר היה מסווג. מה זה צריך לומר לנו על סיווג

חבר הכנסת עמר בר לב (עבודה) הושעה אתמול (ב’) מדיוני ארבע ועדות בטחוניות, זאת לאחר שחשף את העובדה שצה”ל משקר לציבור ומנהל נגדו לוחמה פסיכולוגית. כך דיווח אתמול הארץ.

ספציפית, בר לב חשף את העובדה שכאשר צה”ל מיילל על כך שלא תהיה לו ברירה אלא לבטל את התרגילים השנה, וזאת בגלל שהוא לא יודע לנהל את התקציב שלו כך שזה נגמר כבר במאי, צה”ל משקר משום שהוא כלל לא תכנן לערוך תרגילים במחצית השניה של 2014.

בכל מקום נורמלי, העובדה שהרמטכ”ל, קצינים בכירים אחרים והמשת”פ שלהם שמשמש כשר הבטחון מהלכים אימה על הציבור ומוליכים אותו שולל כדי להוציא עוד תקציב, היתה מביאה, לפחות, להתפטרותם של הגנרלים. קצינים בצה”ל אמורים לומר את האמת. זה חלק מהערכים שעליהם הם גדלים, לכאורה. בישראל, מי שנענש הוא חבר הכנסת שעשה את תפקידו, קרי להגן על הציבור מפני ארגון שרוצה לשתות את התקציב שלו ללא סיבה ולשם כך מפריח שקרים שלציבור אין אפשרות להפריך.

אבל בר לב הושעה, משום שהמידע שהוא חשף – שצה”ל מוליך שולל את הציבור – היה מסווג. בואו נחשוב רגע מה זה אומר. צה”ל מוציא לציבור מידע שהוא יודע שהוא שקרי, שהמטרה שלו היא ליצור בהלה ובשל הבהלה להביא להגדלת תקציבו. זו מעילה אחת באמון. המעילה השניה מגיעה כאשר צה”ל מכריז על המידע הזה כמסווג.

כי מה המשמעות של מידע מסווג? משמעותו שהציבור לא נחשף אליו. כאשר אנחנו מעניקים למערכת הבטחון סמכות להכריז על מידע כבלתי זמין, אנחנו נותנים אמון שהיא לא תעשה זאת לשווא. הנחת היסוד הסמויה היא שהציבור, שהוא הבעלים של מדינה דמוקרטית, צריך לקבל כל פיסת מידע שאיננה מהווה סכנה בטחונית ברורה; אחרת אין לו אפשרות פרקטית להחליט האם הממשלה שלו ראויה לאמון, וההצבעה שלו הופכת לטקס ריק.

בפועל, במקרה הזה, צה”ל סיווג מידע כדי שלא נוכל לדעת שהוא משקר לנו. כלומר, הוא השתמש באמון שניתן בו כדי למעול באמון שניתן בו. וזה צריך ללמד אותנו לקח חד משמעי: לגלות ספקנות כלפי העובדה שמידע מוגדר כמסווג.

יכול להיות, ולפעמים זה כנראה קורה, שהסיווג אשכרה מיועד להגן על הבטחון. אבל בהרבה יותר מדי מקרים, הפיכת מידע לסודי מיועדת להגן על לא על הבטחון אלא על מערכת הבטחון. הסיווג מיועד להסתיר פאשלות, לאפשר קידום של קצינים שהיו צריכים לתקוע לעצמם כדור ברקה, וכמו במקרה שלנו – להסוואת העובדה שהצבא קושר נגד הציבור.

דוגמא קלאסית היא התחקירים ההיסטוריים של צה”ל. אף על פי שחלפו שנים ארוכות מאז האירוע שהם מתעדים, מחלקת ההיסטוריה של צה”ל קוברת אותם לעשרות שנים – כי הקצינים המתוארים בהם הפכו לגנרלים או כבר פרשו לקריירה הפוליטית השניה שלהם, ומידע מביך עשוי לפגוע בהם. כלומר, כדי להגן על שמם הטוב של גנרלים כושלים, צה”ל מסווג מידע שאמור להיות נחלת הכלל.

אז בפעם הבאה שמישהו ינסה לומר לכם שמידע מסויים הוא סודי, שאלו את עצמכם: מדוע הוא סודי? מי סיוג אותו? לאיזו מטרה? מערכות הבטחון כבר מזמן איבדו את הזכות להנחת תום לב. הן שיקרו לנו די והותר.

וכדי לתת לאירוע את הנופך האירוני הנדרש, שימו לב מי העניש את בר לב: ח”כ זאב אלקין (הליכוד ביתנו.) הלז הוא בוגד שכבר נתפס והודה בכך שהוא העביר מידע מסווג על תנועות צה”ל לנוער הגבעות. זה האיש שהעניש את בר לב על עשיית תפקידו. רק בישראל.

ועוד דבר אחד: ואם מישהו היה רוצה עוד דוגמא לבעייתיות בסיווג, צפו בסרטון המופיע כאן, שמתעד את הריגתם של שני צעירים פלסטינים על ידי חמושי צה”ל (זהירות, הרג מצולם). מבלי להתייחס לקצף על שפתי עוג שהפיק דו”צ (לא מראים מה קרה קודם! בתדרוך נאסר לבצע ירי חי ולכן לא בוצע ירי חי!), צריך להבין שהתחקיר המבצעי בפרשה מסווג. למה הוא מסווג? רשמית כי בצה”ל אומרים שהחמושים שלהם חשודים באמירת שקר ושאם הם ידעו שמה שהם אומרים יפורסם או יצוטט, הם ודאי ישקרו; בפועל, מותר לחשוד, כדי שלא נשמע את החיילים מפלילים את עצמם – ואת המערכת שסביבם מטייחת את הרצח.

הערה מנהלתית א’: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: עקב שורה של אירועים, חלקם הניכר פאשלות שלי, לא ייערך החודש אירוע השנה לבלוג. אעדכן אם אפשר יהיה לערוך אותו בחודש הבא. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: כשדובר צה”ל לא יודע איפה אזור ההרג

דובר צה”ל ממשיך להביך את עצמו, באמצעות הטאלנט שלו, סא”ל פטר לרנר

מכירים את הבדיחה על כך שאם תקשור חמור לגדר בקריה, תוך כמה זמן הוא יהיה רב סרן? אז החמור הגיע לדרגת סגן אלוף. הכוונה, כמובן, לסא”ל פטר לרנר, בכיר בדובר צה”ל. אתם עשויים לזכור את לרנר מהתמיכה שהוא הביע בארגוני הימין, מהטענה שלו שהבעת דעה איננה הבעת דעה, מההתייחסות להריגתו של מוצטפא תמימי תחת ההאשתג #fail, מהשקר על כך שמפגינה זרה נפגעה מאבן בזמן שהיא נפגעה מרימון גז צה”לי, ומשקרים אחרים.

למתי שבתי ללרנר? כי לפני מספר שבועות, קרא ארגון זכויות האדם Human Rights Watch לישראל להפסיק לירות בפלסטינים שעוברים סמוך ל”אזור ההרג” שקבעה לעצמה ברצועת עזה. הארגון מצא שישראל הרגה, מאז תחילת השנה, ארבעה עזתים ופצעה כ-60, רק בשל כניסה ל”אזור ההרג” שאיננו מוכר. עצם הכניסה אליו, גם ללא כל כוונה עוינת, די בה כדי לגרום לחמושי צה”ל לפתוח באש לעבר העזתים.

כמיטב המסורת שלו, לרנר קשקש בתגובה. הוא אמר ל-AFP ש”היו המון התקפות מאזור הגדר,” מבלי לציין אפילו אחת, הזכיר קסאמים (למה לעזאזל זה קשור?) ומנהרות (שוב, למה זה קשור?), וקינח באמירה ש”מרחב 100 המטרים” מגדר המערכת, שלטענת לרנר הוסכם בין ישראל והחמאס אחרי עמוד ענן, הוא “מוכר וידוע.” עצרו את המדפסות!

לרנר עובד בדובר צה”ל. בתחילת 2013, טען דובר צה”ל – בתגובה לארגון גישה – שהמרחב הוא מרחב של 300 מטרים. המתפ”ש (מתאם הפעולות בשטחים) טען, מצידו, שהמרחב הוא בן 100 מטרים בלבד. לרנר, שכזכור עובד בדו”צ, מאמץ עכשיו את עמדת המתפ”ש נגד עמדת הארגון שלו-עצמו.

כלומר, לרנר עצמו – כפי שהבחינו בגישהלא יודע מה עמדת הארגון שלו לגבי אזור החיץ. זה לא מפריע לו לחרטט על כך שהוא “מוכר וידוע.” הוא כל כך מוכר וידוע, שלרנר עצמו לא יודע מהו. רק אלוהים יודעת מה יודעים על כך החיילים בשטח, מה יודעים הפלסטינים, וכמה מהפלסטינים נפגעו בשל חוסר הבהירות הזה.

ובסופו של דבר, מעבר לספינים ולשקרים, מעבר לטמטום של עובדי דו”צ, מעבר לההאשמה האוטומטית של ארגוני זכויות אדם, זו העובדה החשובה: חמושי צה”ל יורים בפלסטינים בלתי חמושים כי הם נכנסים לשטח שאפילו זרועות הבטחון הישראליות לא מצליחות להגדיר. הם הרגו ארבעה בני אדם שאליבא דכולי עלמא, כולל לרנר, לא היוו סיכון – ולציבור הישראלי לא אכפת. הוא אפילו לא שמע על זה. ואם היה שומע, לא היה אכפת לו. אלה רק עזתים, אחרי הכל.

ציבור? פחחחחח. נסו אספסוף.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות, ביניהן תרומה גדולה, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פוף, תירוץ ה'בטחון' התאדה

במשך עשרות שנים, לישראל היה תירוץ קבוע כשמישהו ניסה למתוח ביקורת על מדיניות הסיפוח והכיבוש שלה: בטחון. אתם לא מבינים, היו אומרים אנשי צה"ל או אנשי הזרוע המדינית שלו, ממשלת ישראל: יש כאן סיכון בטחוני. ובהתחלה זה עבד, לפחות כלפי חוץ. אחרי הכל, אם אנשי צבא, שבטחון הוא מקצועם, אומרים שיש צורך בטחוני, חזקה שהאתוס שלהם, שמבוסס על כבוד ואמירת אמת, לא יאפשר להם לעשות שקר בנפשם.

ישראלים שגדלו כאן, ושיודעים שבצה"ל אמירת אמת היא שמועה רחוקה, שהקצין הממוצע לא יזהה כבוד מקצועי גם אם זה יתקוף אותו בסמטה חשוכה, שמדובר במיליציה פרועה וחסרת משמעת, היו צריכים לדעת טוב יותר. הם היו צריכים לזכור, למשל, איך הזנה שר הבטחון בן גוריון את "צרכי הבטחון" וגייס למילואים בראשית שנות החמישים את מנהיגי הימאים השובתים, כדי לשבור את השביתה שלהם. הם היו צריכים לדעת – בית המשפט העליון שלהם אמר את זה עוד בשנות השבעים – שכאשר קציני צה"ל מדברים על "צרכי בטחון" והתנחלויות בנשימה אחת, הם עושים שקר בנפשם.

אחר כך באו שקרים אחרים, בוטים לא פחות. יצאנו ללבנון לכאורה כדי להתקדם 40 קילומטרים ולא יותר, כטווח התותחים של אז, וכבר ביום הראשון ללחימה ביצענו נחיתה ליד ביירות. המטרה הרשמית היתה סילוק אש"ף מדרום לבנון; אף אחד לא ציין את המטרה הנסתרת, הגדולה יותר, הכתרת משטר ידידותי לישראל בלבנון, מה שהצריך – לראשונה – את כיבושה של בירה ערבית ואת מותם של כ-17,000 לבנונים. כתבים צבאיים דיווחו מביירות ודובר צה"ל הכחיש בתוקף שאנשיו בכלל נמצאים שם. כתשנו את ביירות מהאוויר, בהפצצות שהרגו אלפי אזרחים, והתקשורת הישראלית מילאה את פיה מים. אחר כך באה האינתיפאדה הראשונה והשקרים הפכו לשיטה. קברנו ילדים בחיים, החרמ"ש של רפיח יצא לפטרולים כשדגל העצמות והגולגלות נישא על אנטנות הג'יפים שלו, קשרנו ילדים לפגושי ג'יפים כדי למנוע השלכת אבנים, ודובר צה"ל הכחיש והכחיש והכחיש. מעל לכל ריחפה הפקודה המוכחשת של שרה בטחון (כפי שקראו לו אז במדורים הסאטיריים) יצחק רבין "לשבור להם את הידיים והרגליים." היה משפט גבעתי ראשון ושני והגיעו העדויות שהמח"ט אפי איתם היה מעורב אישית בהכאת עצורים ומכרו לנו שמדובר ב"אירוע נקודתי." ה"בטחון" התערבב ב-hasbara ולא היה אפשר להפריד ביניהם עוד.

לכל דבר נמצא תירוץ "בטחוני", שהיה לעתים קרובות שקר. אירוע שצף בזכרוני לאחרונה, אם כי כתבתי עליו כבר לפני שנים, מדגים את מה שהפך לשיטה, שיטה שבלעדיה כנראה אי אפשר לנהל כיבוש. הימים ימי מלחמת המפרץ הראשונה. הטלנו – אנו, אנשי המנהל האזרחי ברצועת עזה – עוצר, ומאחר והיה חשש מהתקוממות פלסטינית כללית, שינינו את נוסח הכריזה: מעתה הוא כלל את השורה "מי שייצא מביתו יירה."

עוצר נמשך בדרך כלל יום אחד, אולי יומיים. זה נמשך כשבוע. שלושה או ארבעה ימים לתוך העוצר, בלילה, התקשר אחד מתושבי אחד מחנות הפליטים – אני חושב מועזי אבל אולי היה זה בורייג' – לחמ"ל. הילדים שלו היו חולים, והתרופות שלו אזלו. הוא רצה אישור לצאת למרפאה של אונר"א, שנותרה פתוחה. הוא נתקל בסמב"צית לחוצה, שלא דיברה ערבית. הוא לא דיבר עברית. השיחה גמגמה, היא צעקה עליו שיתקשר מחר והוא נבהל.

הוא יצא מביתו, רץ אל המרפאה, קנה תרופות, פנה לחזור. הגיע כמעט עד ביתו. נתקל בפטרול. החיילים קראו לו לעצור, והוא, שזכר את ה'מי שייצא מביתו יירה', איבד את עשתונותיו, פנה לאחור ונמלט. כשהגיע סמיר, הקת"מ שלנו, למקום הוא מצא את הגופה בין שברי בקבוקי תרופות. החיילים אמרו לו – סמיר זכר חיוך – שהאיש ניסה לחטוף נשק.

זה היה שקר מרושע ומטומטם – אבל מספיק טוב בשביל להפוך לתירוץ "בטחוני" בקרב הציבור הישראלי. אחרי הכל, לא נותר לציבור היהודי בישראל שום אידיאל אחר. ביקורת על צה"ל כמוה כהכחשת שואה. אז אם הוא אומר שזה בטחון, זה בטחון. ומי שאומר אחרת הוא עוכר ישראל (אם הוא ישראלי או יהודי) או אנטישמי (אם הוא לא.)

עכשיו, אני מוכן לקבל את ההנחה שיש איומים בטחוניים מסוימים על ישראל. אני אפילו מוכן לעשות לה הנחה ולהניח שלא כל האיומים הללו הם תוצאה של התעקשותה של ישראל לספח שטחים שכבשה ולהתנהל כהגמון אזורי. אבל התוצאה של כל השקרים היומיומיים שנושאים את שם ה"בטחון" לשווא, היא שאני צריך לברור בזהירות כל טענה ישראלית כזו ולנסות לברר אם עובדים עלי או לא. והאמת, אין לי כוח. הנחת היסוד שכאשר ישראל טוענת שה"בטחון" שלה נפגע היא משקרת ודאי תשגה פה ושם, אבל היא תהיה מדויקת רוב גדול של הזמן, ועל כן היא טובה מספיק.

אם מישהו היה צריך הוכחה לכך שזו אמורה להיות הנחת היסוד של אדם חושב, בא ראש הממשלה נתניהו וסיפק אותה אתמול (א'). נתניהו נפגש עם עמיתו ההולנדי, מארק רוטה, במשך כשעה, כדי לנסות להסביר לו מדוע ישראל מונעת יצוא מהרצועה. כנראה באופן אוטומטי ובלי שיהיה שום חיבור בין המוח לפה, התפלק לו תירוץ ה"בטחון", שהיה הפעם נלעג ומגוחך במיוחד.

ישראל מונעת יצוא סחורות מרצועת עזה לישראל ולגדה. המטרה של המדיניות הזו היא, מצד אחד, ליצור משבר כלכלי ברצועת עזה ולהשאיר את האוכלוסיה על סף קריסה אבל לא מעבר לה (זו היתה המטרה של מסמכי ה"כמעט רעב" המפורסמים של עמוס גלעד, בימים שהמצור על הרצועה היה מלא). השוק הטבעי של הרצועה הוא ישראל והגדה; ישראל מונעת מכירת סחורה לשם. האירופאים קונים קצת סחורה עזתית, אבל המשמעות היא שמדובר בצדקה, לא ביצוא. זוכרים את היבבות של בוגי על כך שהחמאס "מעדיף לייצא קסאמים" בעודו מונע יצוא עזתי? זה עוד שקר בשם ה"בטחון."

פה יש בעיה. ההולנדים שילמו מיליונים עבור מכונת שיקוף מתוחכמת במיוחד, שתאפשר יצוא מהיר מהרצועה. ישראל מסרבת להשתמש בה. למה? כי היא רוצה לחנוק את הרצועה ולבדל אותה מהגדה. אבל היא לא יכולה לומר את זה, אז נתניהו ניסה למכור לרוטה שמדובר ב"שיקולי בטחון." למעשה היה כאן שקר כפול: הוא טען שהמנהרה שנחשפה לאחרונה נבנתה בחלקה הגדול ממלט שסופק מישראל. על השקר הזה כבר עמדתי כאן.

הלו! ראש ממשלה! אם אתה מתעקש לשקר, ואנחנו כבר יודעים שחוץ מזה ומסחיטת כספי הציבור עבורך ועבור שותפתך לחברת ב.ש. נתניהו בע"מ אין לך שום כישורים אחרים, לפחות נסה להקפיד שהשקר יהיה הגיוני. נראה לך שהתשובה למכונת שיקוף מודרנית שמונעת הברחת חומרי חבלה היא "צרכי בטחון"? הרי בדיוק עליהם היא עונה. זהו בדיוק הרציונל של השקעה של מיליונים בה. מה כבר ביקשנו ממך? שקרים שנשמעים סבירים לפחות ברגע שבו הם מושמעים?

בעולם הבידור מקובל הביטוי "לקפוץ מעל הכריש" כמייצג את הנקודה שבו משהו עבר את שיאו ומעתה אין להתייחס אליו אלא כפרודיה על עצמו. אני חושב שאפשר לראות את הרגע שבו הצביע נתניהו על מכונת שיקוף משוכללת ואמר "אבל אבל אבל בטחון! מנהרה! בטחון!" את הרגע שבו תירוץ "הבטחון" של ישראל לא רק קפץ מעל הכריש, אלא גם חתם איתו על חוזה למסע הופעות משותף.

יכול להיות שבישראל יש עדיין מי שחושב שהתירוץ הזה עובד. בחו"ל הוא כבר לא עובד. למעשה, נראה שכל מה שעבד ב-20 השנים האחרונות כבר לא עובד. בריטניה הזהירה אנשי עסקים בריטיים מפעולה בהתנחלויות, ומשרד החוץ הישראלי יילל בתגובה שהיא לא מחילה את אותם התנאים על טיבט. הובאה לידיעתי התכתבות בין שורה של ישראלים בעלי שם – היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מיכאל בן יאיר; יוסי שריד; אלכס ליבק; אברום בורג, ואחרים – ובין שר החוץ ההולנדי, בו קראו למשרד החוץ ההולנדי למנוע מהתנחלויות הטבות כלשהן כחלק מהסכם הסחר בין ישראל להולנד. משרד החוץ ההולנדי השיב ש"ממשלת הולנד תמשיך במדיניותה לשכנע חברות הולנדיות שלא ליצור קשרים כלכליים עם התנחלויות בגדה המערבית. השגרירות ההולנדית בתל אביב וגופי ממשלה הולנדיים אחרים לא יספקו שירותים לחברות כאלו. השגרירות ההולנדית בתל אביב מעדכנת חברות הולנדיות על האספקטים של החוק הבינלאומי של עשיית עסקים בשטחים הכבושים. מדיניות זו תיושם גם בהקשר של הפורום הביליטראלי עם ישראל בדצמבר 2013."

המשחק מתחיל להגמר, וכל מה שיש לאשליין נתניהו בכובעו הם שפנים מורעבים, מרוטי פרווה.

ועוד דבר אחד: ישראל החליטה שלא לשלוח אף נציג בכיר להלוויית נלסון מנדלה. כנראה הבינו במערכת ה-hasbara שנתניהו יהיה אסון טוטאלי ושהדבר היחיד שיהיה יותר גרוע ממנו הוא לשלוח את משת"פ האפרטהייד הוותיק, שמעון פרס. הלז לקה בשפעת דיפלומטית לרגל האירוע. נראה שבקרב אנשי ה-hasbara קלטו סוף סוף שיש רק קישור אחד אפשרי בין "ישראל" ו"אפרטהייד," ומקווים שם שאם נוריד ראש אולי אף אחד לא ישים לב. אני בספק אם האסטרטגיה הזו תעבוד. נו, לפחות לא נחלל את זכרו.

(יוסי גורביץ)

צה"ל משקר כהרגלו, גרסת העלילה של נגו"מ

צה"ל, בדמותו של אלוף פיקוד דרום סמי תורג'מן, מיהר אמש (א') להצטרף לעלילה של ארגון ה-hasbara נגו מוניטור, על פיה המלט ששימש את החמאס לחפירת מנהרה לישראל הגיע מישראל. בנגו"מ ודאי מאושרים: לתפיסתם, אם צה"ל אומר משהו, הרי שהוא ודאי נכון.

או שלא. אוזניו של הח"מ הזדקפו כשהוא שם לב שכל כלי התקשורת מתייחסים למנהרה באותו האופן: "מנהרת הטרור." לא מסובך לזהות כאן את טביעות הזחלים של דובר צה"ל, כשהוא שולח לסוסים הטרוייאניים שלו בכלי התקשורת – הם מכונים "כתבים צבאיים", ואולי צריך היה לקרוא להם רשמים צבאיים – הודעה לפרסום "בשם הכתב." כלומר, הודעה שנכתבה על ידי דו"צ עצמו אבל כלי התקשורת נדרש לפרסם אותה כאילו נכתבה על ידיו.

אז צה"ל מצא מנהרה. הוא מצא אותה לפני כשבוע, אבל פרסם את הפרטים רק עכשיו. זה אפשר לרמטכ"ל לעשות תרגיל ערמומי: להודיע שבין תרחישי האימה של פתיחת המלחמה הבאה, אפשר לחשוב על מנהרה שתיחפר עד גן ילדים ותעלה אותו בסערה השמימה. וראה זה פלא: פחות משבוע לאחר דבריו של הרמטכ"ל, נמצאה מנהרה דומה מאד. הציבור שלא עוקב בקפידה אחרי המתרחש, עשוי לחשוב בטעות שהרמטכ"ל הוא סוג של נביא.

למה פתח הרמטכ"ל את לועו? או. אנחנו נמצאים בעיצומה של המערכה הקשה ביותר שניהל צה"ל מזה שנים ארוכות, כזו שבה נראה שאשכרה יש סיכוי שלא יגדילו את התקציב שלו. גנץ, מזכיר לנו הבוקר (ב') ראובן פדהצור, אומר זאת כמעט במפורש: "תקציב ביטחון… חייב אותנו לקחת סיכונים שקיוויתי שנוכל לנהל בצורה שקולה יותר… מציאות שכזו מחייבת אותנו לקשור את ביטחוננו למשאבים הראויים."

רואים מה קורה לכם כשאתם לא נותנים לצה"ל תקציב כמו שצריך? החמאס חופר מנהרה עד קיבוץ! ולא משנה עכשיו שהמנהרה הזו היא כשלון צה"לי מהדהד, שכן היא נחפרה כשנתיים, והעבודה עליה נגמרה לפני שלושה חודשים, בעוד שכוחותינו המצוינים עלו עליה רק לפני שבוע ופרסמו אותה רק אתמול, כדי ליצור את הרושם של גאונות הרמטכ"ל. טענת הנגד היא: אתם כאלה פאשלונרים, ויש לכם עוד חוצפה לבוא לבקש מאיתנו עוד כסף? הרי אם רצה החמאס לפוצץ את המנהרה מתחת לגן ילדים בחודשיים האחרונים, צה"ל לא היה מסוגל למנוע זאת.

זו בעיית יח"צ רצינית, אבל מיד נמצא לה פתרון: ספין שזורק את האשמה לבניית המנהרה, אמנם על צה"ל, אבל רק על טוב לבו – העובדה שהוא טורח לספק חומרי בניה לרצועת עזה. צה"ל מיהר להפסיק את אספקת חומרי הבניה למגזר הפרטי בעזה. וטראח, הדיון הולך למקום אחר לגמרי.

ושוב, אשפי הספין של המטכ"ל יודעים שרוב הציבור לא עוקב ולא יודע שהאספקה למגזר הפרטי החלה לפני חודש בלבד, כ"מחווה" לקראת נאומו של נתניהו באו"ם, ועל כן לא יכלה לשמש בניית המנהרה. הם יודעים שלציבור גם לא אכפת. והנה, נמצא השעיר לעזאזל – לא צה"ל נכשל בזיהוי מנהרה שנחפרה במשך שנתיים, אלא טוב לבם של ארגוני זכויות אדם. עלוב הפיקוד תורג'מן מיהר לטעון שהחאמס ניצל "את כוונותינו הטובות מהשבועות האחרונים להכניס חומרי בנייה לרצועה לטובת הסקטור הפרטי." או שתורג'מן לא יודע מה קורה בפיקוד שלו – תרחיש סביר למדי, בהתחשב בכך שהחמושים שלו לא גילו את המנהרה עד לשבוע שעבר – או שהוא מנסה למרוח את הציבור. בהתחשב בספין הקטן של גנץ, שאין להעלות על הדעת שתורג'מן לא היה מודע לו, אנחנו צריכים להניח שהתשובה השניה היא הנכונה.

ובכל זאת, נעמוד על העובדות. אם צה"ל רוצה לטעון – עד כה הוא לא עשה זאת בפה מלא – שהחמאס קיבל את המלט שלו מארגונים בינלאומיים, שאגב קנו אותו מישראל במחיר מופקע, יואיל נא ויספק ראיות לכך. לצה"ל, מי שכבר תפר לנו את העלילה שההתקפה סמו לאילת לפני שנתיים יצאה מרצועת עזה ולא מסיני, השתמש בכך כדי לצאת להתקפה על הרצועה ואחר כך נסוג מהשקר הזה בשקט, אין שום אשראי ציבורי. כל טענה שלו צריכה לקבל את ההתייחסות של דובר החמאס: טענה בלבד, שאם אין ראיה רצינית בצידה צריך להתייחס אליה כשקר. הספין של גנץ והשקר של תורג'מן מהפסקה הקודמת הם עוד סיבה לגלות ספקנות קיצונית כלפי טענות של צה"ל. אז, שוב, אם יש לצה"ל ראיות, הבה נראה אותן – ונקווה שהפעם הן תהיינה מרשימות יותר מהפעם ההיא שבה ניסה לשכנע אותנו שאלונקה היא קסאם. לא, לא שכחתי את העלילה ההיא.

שוב, מה מקור המלט? לא יודע. אני אשתמש בתער של אוקהאם. החמאס יכול להשיג מלט בשלוש דרכים: הוא יכול להביא אותו דרך המנהרות, הוא יכול לקנות אותו מארגונים בינלאומיים, והוא יכול לגנוב אותו מארגונים בינלאומיים. הדרך השניה יקרה מאד – הארגונים משלמים, כאמור, מחיר גבוה לישראל – ומסובכת, כי הארגונים לא ירצו לסכן את האספקה שלהם; והשלישית מורכבת וכרוכה בסיכון. הדרך הסבירה ביותר היא דרך המנהרות. כרגע, עקב המצור בצד המצרי, יש בעיה להעביר סחורות דרך המנהרות – אבל לפני שלושה חודשים, כשהחמאס סיים את בניית המנהרה, עוד לא היתה כזו. לפני שלושה חודשים, הדרך הסבירה ביותר להשיג מלט, אם אתה איש חמאס עם שאיפות בתחום ההנדסה, היתה להבריח אותו ממצרים. ישראל, אגב, מפעילה לחץ עדין על המצרים כדי לאפשר את חזרת ההברחות; היא יודעת שהמנהרות הן שסתום לחץ ושאם האוכלוסיה ברצועה תרעב או תמצא את עצמה בלי חומרי בניה, יכול לבוא פיצוץ. לישראל, בסופו של דבר, די נוח עם ממשלת החמאס; לך תדע מי יחליף אותה. וראה זה פלא, במקביל לכך שישראל מונעת הכנסת כניסת חומרי בניה לרצועה, מצרים שלחה 51 משאיות של חומרי בניה לרצועה. איזה צירוף מקרים.

לצה"ל היה שבוע להכין את המנהרה לתקשורת. הוא אפשר לגנץ לעשות את הספין שלו וצילם את האוכל שהשאירו אחריהם הכורים. ראיות למקור של המלט הוא לא טרח לאסוף או להפיץ.

אני חושב שאני יודע למה. ואתם?

ועוד דבר אחד: ראש הממשלה נתניהו חזר הערב על הצ'יזבט הבטחוני המקובל, על פיו מדינותע רב שמחות על כך שישראל רוצה לצאת למלחמה עם איראן. כפי שהראתי לפני שנה וחצי, לבולשיט הזה – תעמולה נקיה של בית סעוד – אין בסיס במציאות.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

חכמת ההמונים, מה יקרה (ניחוש מלומד), למה אני מסרב לחבוש מסיכת גז, והמוסר הכפול של דו"צ: ארבע הערות בניחוח צבאי על המצב

לא 2003, יותר כמו 1991: בימים האחרונים, אומרים לנו, מוטרדים בצה"ל ומערכת הבטחון מן ההיסטוריה הפושה בציבור לקראת המלחמה הממשמשת ובאה בסוריה. כדי להוכיח לנו שהוא מחובר לרחשי לב ההמון, הודיע אתמול (ד') דובר צה"ל שהסבירות לירי סורי לעבר ישראל "נמוכה." בטוב הטעם והמודעות העצמית המפורסמת של דו"צ, הוא יצא בהצהרה הזו שבועיים לפני יום השנה הארבעים למלחמת יום הכיפורים. זה, איך לומר, לא סייע.

התומכים בתיאוריית חכמת ההמונים יכולים להצביע על כך שבזמן שמערכת הבטחון היתה שאננה לגמרי ב-1991 ושלחה מומחים להודיע לנו שלא יקרה כלום כתוצאה ממלחמת המפרץ, הציבור היה הרבה יותר חשדן וטרח אשכרה להתארגן לקראת מלחמה. ב-2003, כשהאמריקאים עמדו לפלוש לעיראק ולסלק סופית את סדאם, המערכת יצאה בשלל התראות אימה ושר הבטחון הצטלם פעם אחר פעם עם ערכת המגן שלו. הוא היה פחות או יותר היחיד שעשה את זה. עד כה, ההמון הישראלי מוכיח שהערכת המודיעין הפרטית שלו מוצלחת יותר מזו של מערכת הבטחון. זו, להגנתה, יכולה לומר שהיא צריכה להשען על אמ"ן.

אז כשאנחנו צריכים לבחור בין המומחים של מערכת הבטחון, שאומרים שלא יקרה כלום, ובין ההמון, אולי כדאי להקשיב לאחרון. כשלעצמי, נכנסתי אתמול להתערבות פומבית שאומרת שאם ההתקפה האמריקאית בסוריה תמשך יותר מיממה, סוריה תירה לעבר ישראל.

על פי עקרון דומה, אולי הגיע הזמן להפסיק את המשחק המגוחך של נסיון להסתיר היכן פגעו הרקטות. רקטות אינן ארטילריה מקובעת, הן אינן ניתנות לאיכון בקלות – אם בכלל – משום שאם הן רוצות לשרוד הן צריכות להיות בתנועה, והן הרבה יותר מדויקות. ממילא המידע המדויק יעבור תוך זמן קצר במדיה החברתית. אולי כדאי שהפעם יחסכו מאיתנו פאניקה וקונספירציות ופשוט יפרסמו את המידע כמה שיותר מהר.

מה יהיה: רע מאד, ככל הנראה. למרבה הפאדיחה, האתר הפארודי האניון מספק תמונה מדויקת יותר של חוסר יכולת הפעולה בסוריה מכפי שמספקים כל כלי התקשורת הישראלים.

אשמח להתבדות, אבל אסד לא יוכל להערכתי להבליג על התקפה אמריקאית, והדרך שלו – כמו של סדאם ב-1991 – לקושש קצת סימפטיה בעולם הערבי תהיה ירי לכאן. צריך לזכור שבתפיסת הקונספירציה הרווחת בעולם הערבי, זו שישראל עושה הכל כדי לאושש, אין הבדל מהותי בין ישראל וארה"ב; האחרונה נתפסת כמופעלת על ידי הראשונה. חיילים אמריקאים בבגדאד שמעו ב-2003 את התושבים מתייחסים לפטרול אמריקאי שעבר קודם לכן כאל ה"יהודים." מהבחינה הזו, אם ננסה לקרוא לרגע את מוחו של אסד, ירי על ישראל לא יהיה גרירה של מדינה לא מעורבת למלחמה, אלא ענישה של מי שהתחילה את כל הבלגאן נגדו מלכתחילה. העובדה שישראל הרשתה לעצמה לנצל את החולשה של אסד בשנים האחרונות כדי לתקוף את סוריה מספר פעמים כנראה לא תועיל.

כשסדאם עשה את זה ב-1991, הוא רצה לפרק את הקואליציה הערבית שהתייצבה מולו. ראש הממשלה אז היה, למרבה המזל – כנראה הנקודה היחידה בכל הכהונה שלו שבה הביטוי הזה היה במקומו – יצחק שמיר, שבעורקיו זרמו מי קרח. עם קצת עזרה מאריה דרעי, הוא הצליח לבלום את הנסיון של צה"ל לגרור אותנו גם למלחמה הזו, תכנית שכללה הנחתת כוחות במערב עיראק ופלישה לירדן (!) כדי לחבור אליהם. הגאון האנליטי שמאחורי התכנית ההיא היה, איך לא, אהוד ברק.

ראש הממשלה כיום הוא בנימין נתניהו, שלא נודע ביכולתו לעמוד בלחצים ושבעורקיו זורמת בעיקר זיעה. יש לו צבא שמזמן לא עשה משהו מעניין ושר בטחון שכבר הגדיר את החברה האזרחית כחוליה החלשה. היכולת של נתניהו למנוע פעולה צבאית, אם בכלל ירצה, אחרי כמה טילים על מרכזי האוכלוסיה של ישראל, מוגבלת. ואם ישראל תגיב, זו תהיה הזמנה להתערבות של החיזבאללה, ומכאן הדרך לפתיחת שערי הגיהנום בדמות מלחמה אזורית קצרה למדי.

בהתחשב שהפטרון של אסד, פוטין, ישמח מאד לחרוך את זקנו של הדוד סם על ידי פגיעה בווסאל שלו, יש לכל זה פוטנציאל נפיץ מאד. ואף על פי כן, אני מסרב לאסוף ערכת מגן.

לא מטרה מותרת: מדי פעם אני נזכר בגעגוע בדוד לוי, אחד הפוליטיקאים המתונים והשפויים שחיו כאן, דמות שונה משמעותית מהקריקטורות הגזעניות שציירו יריביו, בוודאי במערכת הבחירות המחרידה של 1981 (לא ניתן לתאר, הייתם צריכים לחיות אז.) מלחמת המפרץ של 1991 היתה אחד מרגעי הנפילה של לוי: הוא דחק אז בממשלה לחלק בציבור מסכות גז.

הכוונה היתה כנראה טובה, אבל המסר היה אסוני. הוא אמר בעצם שישראל נערכת לכך שאזרחיה יהיו מטרות להתקפה בנשק להשמדה המונית. אני מסרב לראות את עצמי ככזה ואני מסרב, כאמור, לשאת ערכת מגן.

המסר הישראלי צריך להיות הפוך לגמרי: האזרחים שלנו הם לא מטרה, ומי שיפעיל נשק להשמדה המונית נגדנו יגלה על בשרו שיש לנו נשק להשמדה המונית, רק הרבה, הרבה יותר יעיל. האיומים הסוריים – המובנים כשלעצמם, בהתחשב – יכלו להיות תואנה מצוינת לסיום מדיניות העמימות הגרעינית של ישראל. לנשק גרעיני, אחרי הכל, יש רק תפקיד אחד: הרתעה.

והערה לסיום על דו"צ: אתמול (ד') הותקפו חמושי צה"ל על ידי הקוזאקים של יצהר. הסיבה: הצבא העז להביא עובדים לא יהודים ךמקום, מה שלא מצא חן בעיני המקומיים. מזכירות ההתנחבלות הודיעה לצה"ל, על פי הדיווחים, שהיא לא מסכימה לעובדים פלסטינים בשטחה. בצה"ל, ייאמר לשבחם, התעלמו. פרצו מהומות. הפורעים השליכו אבנים על החיילים והשחיתו כלי רכב. בתגובה, אמרו בצה"ל בשעות הערב בשם "גורם צבאי בכיר" ש"רעולי פנים תקפו באבנים הבוקר ביצהר רכב ובו ישב קצין צה"ל, ניפצו את השמשות וניקבו את הצמיגים. רואים זאת בחומרה."

וואלה. אני זוכר במעומעם שכשבתחילת השבוע, הותקפו חמושים בקלנדיה באבנים, הם לא "ראו זאת בחומרה", אלא פתחו באש, הרגו שלושה אנשים – ביניהם עובד אונר"א שהיה בכלל בדרך לעבודה – ופצעו יותר מתריסר אחרים, ביניהם שישה פצועים קשה. מסתבר שאבנים יהודיות מסוכנות פחות מאבנים פלסטיניות. צה"ל, יש לציין, פועל כאן ברוח הדברים של דובר צה"ל, תא"ל יואב מרדכי, שאמר בשעתו לכרמלה מנשה, אחרי התקפה על מח"ט על ידי קוזאק יהוה חמוש באבנים, ש"אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח"ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד ממולו, אני בטוח שלא לזה את מתכוונת."

ככה זה.

עוד דבר אחד: זוכרים את אגדת הסכין בגב של חמושי צה"ל, על כך שמשפטנים ופוליטיקאים מרושעים כובלים את ידיהם והם לא יכולים להרוג פלסטינים במידת הצורך, ושהם נאלצים לצאת לשטח עם עורך דין צמוד? אז מדובר בשקר מוחלט, וזה מוכח אמפירית.

(יוסי גורביץ)

אין דבר כזה, משתמטים; הטבעיות של "מוות לערבים" בצה"ל; וטמטום צבאי משעשע. שלוש הערות קצרות על צה"ל, מודל 2013

תאשים את צה"ל, חבוב: תא"ל יואב "אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח"ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד ממולו, אני בטוח שלא לזה את מתכוונת" מרדכי, שסופר את הזמן עד לאזרחות ולג'וב הבא, מצא הבוקר (ב') לנכון להתגולל על בר רפאלי, מטרה מקובלת על אולטרה-לאומנים, וכתב בצדקנות למשרד החוץ שזה ממש לא נאה ולא יאה שרפאלי משתתפת בקמפיין hasbara של ישראל, שכן היא לא שירתה בצה"ל.

מרדכי כנראה לא קלט שיש משהו לא תקין בכך שקצין בצבא – כזה שאמור להיות תחת שליטה אזרחית – שולח מכתב נזיפה למשרד ממשלתי. משרד החוץ, כנראה בהשפעת העובדה שהוא כבר לא מנוהל על ידי אביגדור ליברמן, בעט בחזרה, כראוי.

אני לא מעוניין לצאת להגנת רפאלי, ולו משום העובדה שהיא עושה עבודה נהדרת בכוחות עצמה, אבל יש דבר שצריך להיאמר כאן: היחיד שאחראי לכך שרפאלי לא שירתה בצה"ל הוא צה"ל. הוא שחרר אותה משירות. יש רק דרך חוקית אחת להשתחרר מצה"ל – לשכנע את הצבא שהוא צריך לשחרר אותך – ואף אחד לא טוען שרפאלי עריקה. אם מרדכי רוצה לטעון שהיא הונתה את רשויות הצבא, אז שיעשה את זה בגלוי, שיתכונן למשפט דיבה – ושיתכונן להסביר למה הארגון שלו לא עשה כלום בנידון עד עכשיו.

מותר לחשוד שמרדכי, כאמור, חושב פחות על הג'וב שלו ויותר על הג'וב הבא, באיזו מפלגת מרכז קיצוני, וקבלות על כך שתקפת את אויבת האספסוף תמיד מועילות בקריירה השניה.

קיצוניות: ג'ון בראון, שהתחקה אחרי הבהמות שחגגו את מותם של הפלסטינים בתאונת הדרכים בירדן בסוף השבוע, התמקד באחד היותר בוטים שבהם, חן שפטיבן. הלז מתאר את עצמו כ"מי שגאה להיות חייל בצבא הגנה לישראל ואני גאה בהיותי יהודי!", ולדבריו הוא חייל בגדוד 51 של גולני. הוא גם משמיע קריאות למות ערבים (בין השאר, "אין יותר טוב מערבי שמת!"), והיה רוצה לראות כאן משטר נוסח אסד. בכך, כמובן, הוא חושף את ערוות הימין היהודיסטי ששולח אותנו לסוריה.

אבל לא זו הנקודה. הנקודה היא שגזען בוטה ומסוכן משרת – על פי עדותו, לפחות – ביחידה קרבית, שמגיעה דרך קבע למגע עם פלסטינים. פניתי לדובר צה"ל בשאלה, בהנחה ששפטיבן מייצג נכונה את עובדת שירותו בצה"ל (זה לא תמיד המצב), באילו צעדים הם מתכוונים לנקוט נגד שפטיבן, בהתחשב בכך שלחיילים אסור להביע דעות פוליטיות. הם אמורים לחזור אלי מחר, אבל היה רגע משונה בשיחה: שאלתי את החיילת שבצד השני האם הם מתכוונים להרחיק את שפטיבן משירות בשטחים. היא שאלה, בכל הרצינות, האם זה לא צעד קיצוני מדי. הסברתי לה שהוא קורא להריגת פלסטינים, שהוא חמוש, ושהגדה מאוכלסת, אפעס, בערבים. היא חזרה על עמדתה שמדובר במהלך קיצוני.

כנראה שקריאה להרג פלסטינים מצד חמוש צה"ל היא כבר מהלך שגרתי לגמרי.

עדכון: דובר צה”ל שלח את התגובה הבאה: “מדובר בהתנהגות פסולה של החייל אשר אינה מייצגת את צה"ל וערכיו.הנושא הועבר לידיעת מפקדיו עבור המשך בירור וטיפול והחייל זומן לשיחה עם מפקד הגדוד, בעקבותיה חזר בו ממעשיו והחליט מיוזמתו למחוק את אמירותיו מהרשת החברתית.”

שמור: לפני כשבועיים שלחתי מכתב למשרד התחבורה, במחאה על תכנית קווי האפרטהייד שהוא הפעיל לכמה עשרות שעות, עד שהבלגאן בתקשורת הזרה הוריד אותו מהעץ. בסוף השבוע הבחנתי במכתב שהגיע אלי מהמנהל האזרחי, מה שקצת הפתיע והדאיג אותי. כבר כמעט 22 שנים לא קיבלתי דואר מהמנהל האזרחי, ואלה היו השנים היפות בחיי. ובכן, קמ"ט תחבורה במנהל האזרחי בגדה המערבית החליט לענות לי על המכתב ששלחתי למשרד התחבורה. אריאלה זריהן, ראש ענף תחבורה ציבורית, כתבה לי – תחת הכותרת "הנדון: קווי אפרטהייד בישראל", ואם גרמתי למישהו בצה"ל לכתוב את הביטוי הזה, אני כבר רואה בכך הצלחה – את מכתב ה-hasbara הרגיל, זה שהם הוציאו גם לתקשורת.

לא ברור מה פתאום המנהל האזרחי, שעיסוקו בתושבי הגדה, טורח לכתוב לאזרח ישראלי. אין לו שום סמכויות כלפי ואני לא יכול לפנות אליו בתלונות. אני פניתי בתלונה למשרד התחבורה הישראלי, והייתי מצפה שהוא ולא איזה קצין יענה לי.

אבל מעבר לכך, היתה חלמאות נוספת. המכתב שנשלח אלי, שהכיל תוכן בלתי מסווג לחלוטין, נושא את הסיווג הצבאי "שמור." מאחר ואין לי אפשרות, בהתאם לכך, לפרסם את התוכן שלו, ומאחר וכמה שיחות טלפון למנהל האזרחי לא זכו לתשובה, אני מפרסם כאן את מה שמותר לפי לפרסם, במסגרת מדיניות "חלם תחילה" של צה"ל. למותר לציין שאין לי מושג מה לעשות עם המכתב, כי אין לי מגרסה או מבערה, ולזרוק אותו לזבל זה פשוט להזמין כתבה על כך שצה”ל לא שומר על המסמכים שלו כמו שצריך. במחשבה שניה, רגע.

manaz

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות לתורם ולאחל לו מינימום מגעים עם גורמים צבאיים.

(יוסי גורביץ)

איך מת מוחמד זיאד עוואד סליימה?

שלשום (ד'), חגג מוחמד זיאד עוואד סליימה, נער כבד שמיעה מחברון, את יום הולדתו ה-17. הוא יצא לקנות עוגות, והגיע למחסום של צה"ל. עד כאן אין מחלוקת על העובדות. מפה הכל משתבש.

על פי הגרסה הצה"לית הרשמית, שוטרת מג"ב, נ.מ., הבחינה בסליימה כשהוא מתעמת עם חייל אחר, תופס את החייל, משתמש בו כמגן אנושי ומצמיד אקדח לראשו. נ.מ. הגיבה במהירות ובקור רוח, וירתה שלושה כדורים בסליימה, שנפל מת. רק לאחר מכן הבחינה נ.מ. שהאקדח שבו כביכול השתמש סליימה כדי לחטוף את החייל היה בעצם מצית דמוי אקדח.

מיד לאחר מכן הפכה נ.מ. לגיבורה לזמן קצר בתקשורת הישראלית. נטען שהיא הרגה "מחבל" ודובר רבות על "גבורתה." צה"ל מיהר לפרסם את שמה ואת תמונתה, ורק למחרת, כשהתחילו להגיע איומי הרצח על מי שירתה בילד בן 17 בלתי חמוש, מיהרו כלי התקשורת להסיר את הפרטים האלה. קצת מאוחר מדי: בתאוותו להציג תמונות של חמושים שלא עסוקים במנוסה מבוהלת, מיהר צה"ל להעמיד את נ.מ. בסכנה. התקשורת הישראלית, ראוי לציין, התמסרה לצה"ל בשני המקרים. היא התגלתה במלוא תיעובה: סליימה לא היה בשום צורה "מחבל", ואוי לגבורה של ירי בנער לא חמוש. במקרה הטוב ביותר, מבחינת כוחות הכיבוש ונ.מ., סליימה ביצע כאן מה שמכונה בארה"ב Suicide by cop: הביא שוטר לכך שיירה בו. לשמחה מה זו עושה?

אלא שעם חלוף השעות, הסיפור של נ.מ. התחיל להיראות בעייתי יותר. כפי שהבחין הבלוגר נועם ר., צילומי גופתו של סליימה מעידים שהוא לא נורה בראשו. מה שמעלה את השאלה המעניינת איך ירתה נ.מ. שלושה כדורים באדם שהשתמש בגופו של חייל אחר כדי להגן על עצמו. השוטרים שנכחו במקום מיהרו למחוק את התמונות שהיו במצלמתו של מתנדב "בצלם." איך אמרו חמושים ישראלים השבוע? "המצלמות הם הקריפטונייט שלנו."

ובכן, אמרתי לעצמי, חברון היא אחד המקומות היותר מרושתים במצלמות אבטחה. קצינים בכירים אמרו זאת בעצמם. סמח"ט בחברון אמר לפני כחודשיים שיש שם כמעט מאה מצלמות במעגל סגור. הרמתי טלפון לדובר צה"ל ושאלתי מתי נוכל לראות את הסרטון של מצלמת האבטחה שמתעד את התקרית. החיילת החביבה בצד השני חזרה אלי כעבור כמה דקות, והודיעה לי שאם יש סרטון כזה, דובר צה"ל לא מודע לו, ועל כל פנים הוא לא משחרר חומרים כאלה. היא גם התקשתה להבין למה מישהו יפקפק בגרסת דובר צה"ל. זה כבר התחיל להיות מעניין, כי כשצה"ל טוען שאין לו תיעוד שצריך להיות לו, אני חושב מיד על כל הצילומים ההם שבוצעו על המרמרה, שנעלמו משום מה אחרי הטבח שבוצע עליה.

מן הראוי לציין בשלב זה שאנחנו לא יודעים מה קרה שם, אבל בו זמנית לומר שרצוי לא להסתמך על הגרסאות של דובר צה"ל. כבר היו לנו מקרים של פלסטינים שתקפו בקלשון שהפך באורח פלא למזרק, ומקרה של חמושים מפוחדים שירו למוות בפלסטיני שהחזיק בבקבוק. בשני המקרים האלה, דובר צה"ל עמד – לפחות בהתחלה – לצידם של החמושים.

הבוקר (ו'), עצרו חמושי צה"ל בחברון שני עיתונאים של רויטרס, האשימו אותם בכך שהם "אנשי בצלם," תקפו אותם פיזית, הפשיטו אותם באמצע הרחוב, השליכו לעברם רימון גז ואחר כך הסתלקו עם המצלמה שלהם. אני תוהה למה הם היו מפוחדים כל כך ממי שהם חשבו שהם אנשי "בצלם," מה היה להם להסתיר. אולי הם יודעים מה באמת קרה שם, כשילד בן 17 שיצא לקנות עוגות ליום ההולדת פגש לוחמת מג"ב ולא חזר משם.

על כל פנים, הגיע הזמן להוציא את חקירת מקרי המוות האלה מידי צה"ל, ולהעביר אותה לגוף אזרחי נחוש. רק כשהחמושים לא יוכלו לסמוך על קשר שתיקה אוטומטי בעקבות הרג בלתי סביר, הם יתחילו לפחד לבצע מקרי הרג כאלה. צה"ל, מצידו, ירוויח קצת יותר אמינות, ולא יצטרך לתהות למה אנשים מפקפקים אוטומטית בגרסה שלו. הסיכוי שזה יקרה, יש להניח, נמוך למדי. צה"ל עסוק מדי בהגנה על החמושים שלו, שכבר מייבבים שמפקירים אותם.

ועוד דבר אחד: הבלוגר אישתון דיווח שהוא נמצא כרגע תחת חקירה משולבת של המשטרה ומצ"ח, ושהוא לא יכול לדווח על פרטי החקירה. לדבריו, מטרתה היא "להשתיק, לפגוע ולסחוט מידע פרטי ומוגן בנסיון להפליל אותי ואחרים." אין לי מידע נוסף.

(יוסי גורביץ)

ירי דו"צ

קצינים בדרג זוטר ובינוני, ודאי דוברים, נשארים בדרך כלל מאחורי חומת האנונימיות של הממסד שבו הם משרתים. הם "דובר צה"ל" או "גורם בפיקוד דרום." כחלק מסיבוב השופוני של דובר צה"ל מאז מבצע "קלפי יצוקה," שבו הוא מנסה לשכנע את הילידים שהוא ניצח בקרבות הקשים בגזרת פייסבוק וטוויטר – כלומר, בגזרה מרכזית של המערכה על צריבת התודעה – הוא חשף את אנשי לוחמת הניו מדיה שלו, והם הופיעו בפרופיל של המגזין Tablet. אחד מהם, רמ"ד מדיה חדשה סגן סשה דרטווה, הפך למוקד של אייטם זול מהסוג שהתרגלנו אליו – הוא רגיש, הוא כמו כולנו, הוא אוהב מקינטות, הוא מעלה תמונות לפייסבוק. בדובר צה"ל ודאי חשבו שחשיפת האנשים מאחורי התגובות תציג את הצד האנושי של לוחמי ההסברה שלהם. זה שווה, כנראה חשבו שם, כמה נקודות – אם לא בקרב האנשים שהם אשכרה צריכים לשכנע, אז לפחות בדור הגווע של דודות הדסה מארה"ב.

אבל, כפי שלמדו להוותם אבי יעקובוב ועדן אברג'יל, חשיפה בפייסבוק היא חרב פיפיות. מישהו טרח לחפור בחשבון הפייסבוק של דרטווה וחשף תמונה לא נעימה: דרטווה כשבוץ מרוח על פרצופו, כשמתחתיה הכיתוב Obama Style.

אופס. דרטווה נתפס במחווה, מודעת או לא, לז'אנר מופעי ה-blackface, שבו שחקנים לבנים מורחים על עצמם איפור כדי להציג שחורים בצורה נלעגת. את זה, כנראה, הדודות של הדסה, שעוד זוכרות את המאבק לקידום זכויות האזרח בשנות השישים – מאבק שהרג את הז'אנר הגזעני למדי הזה – יקבלו אחרת לגמרי. למה בוץ מזכיר לדרטווה דווקא את אובמה? שאלה טובה.

דרטווה לא עונה עליה. הוא כותב ש"הנני, ותמיד הייתי, כן לגמרי באשר לאמונותי ואין לי מה להסתיר," וזאת בפוסט שבו הוא מודיע שהוא מסתיר מעתה את דף הפייסבוק שלו. התמונות הללו, טוען דרטווה עוד, "לא משקפות את אמונותי ואין להן כל השלכה על מעמדי בצה"ל." אם הם אינן משקפות את אמונותיו של דרטווה, ואם אין להן כל השלכה על מעמדו, למה חסם דרטווה את הדף שלו?

התשובה הפשוטה היא שדרטווה נתפס כאן בגזענות כלפי שחורים, שצורה שלה רווחת למדי בישראל. על השורשים הדתיים שלה כבר כתבתי, ואפשר לראות אותה בקלות ביחס הישראלי כלפי מבקשי מקלט, כמו גם כלפי מהגרים יהודים מאתיופיה. ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם שבה סבור חלק ניכר מהאוכלוסיה שאובמה הוא מוסלמי, ואחת המובילות בתנועה שטוענת שאובמה איננו אזרח אמריקאי כלל היא ישראלית לשעבר, ד"ר אורלי טייטץ. מותר לתהות אם העוינות כלפי אובמה, שהופגנה בתקשורת עוד קודם לבחירתו, היתה כזו אם היה גבר לבן ולא שחור.

אבל גם אם אין מדובר בגזענות, מדובר בטמטום בוטה – כדי לא לדעת מה המשמעות של blackface, צריך להיות חתיכת בור. במיוחד אם אתה עוסק בתקשורת. ההתנהלות של דרטווה ושל דו"צ (שנצמד לעמדה שמדובר בחשבון הפרטי של אחד מאנשיו) היא לא מקצועית, אבל זה לא מפתיע אותי.

מאחר וסשה דרטווה החליט להסיר מעצמו את מעטה האנונימיות ולהפוך לשחקן, לא רק חלק בלתי מזוהה ממוסד, כאן המקום לגלות שמדובר בקצין שבשעתו הודיע לי שדובר צה"ל מפסיק לעבוד איתי, כשהצפתי את פרשת אל"מ קרים ופסק האונס בזמן מלחמה שלו. דרטווה אמר לי שהשאלות שלי "לא מכבדות את צה"ל, את מדינת ישראל, ואת הדת היהודית." כנראה שבדובר צה"ל התרגלו רק לשאלות שמכבדות את כל השלושה. מה לדובר צה"ל ולהגנה על הדת היהודית, לדרטווה – ולקצינים הבכירים ממנו, שגיבו אותו – פתרונים.

אין ספק שלדובר צה"ל יש בעיות חמורות הרבה יותר מתמונת ה-blackface של דרטווה; אפשר להתחיל בשקר הגס שהוא מכר לנו בסוף השבוע, על כך שכוחותיו שהרגו מפגין פלסטיני לא חמוש בדרום רצועת עזה "ירו באוויר" על "300 פלסטינים" שחלק מהם ניסו להניף דגלי חמאס על חומת ההפרדה שם – כידוע, פשע שעונשו מוות. צפו בסרטונים שמביא אישתון ותראו עד כמה גדול המרחק בין המציאות ובין דו"צ.

אבל דרטווה חשוב, משום שהוא משמש כדוגמא נהדרת לכל מה שפגום בהסברה הישראלית: העובדה שהיא מופנית, גם כשהיא דוברת שפה זרה, לאזניים ישראליות בלבד, עד כמה היא בורה, קרתנית, צורמת לאוזניים זרות, עד כמה כל דבר לא-ישראלי זר לה. הדמויות המרכזיות של דובר צה"ל בטוויטר, כולל הבכירים מדרטווה מייג'ור פטר לרנר וסא"ל אביטל לייבוביץ', הסבו לישראל יותר נזק מתועלת, ואני לא יודע מי האידיוט שהפיץ את כרזת ה-Eliminated על ג'בערי, אבל אני מקווה שהוא יקודם. מצד שני, אני חובב מושבע של פאשלות של דו"צ, ואני משוכנע שהוא יספק כמה מרהיבות בעתיד. האינטרס של דו"צ עשוי להיות אחר.

ראוי לציין את הצביעות הרגילה של מערכת ההסברה: כשמומחה צבאי של Human Rights Watch נחשף – זה היה סוד קטן מאד – כאספן של פריטים מהתקופה הנאצית, הוא תואר על ידיה מיד כנאצי והדחתו נדרשה, וגם הושגה. כשקצין שאמור להיות אמון על יחידת הניו מדיה נתפס בגזענות בוטה הרבה יותר במקרה הרע או בבורות משוועת במקרה הטוב, אז פתאום מדובר ב"חשבון הפייסבוק הפרטי שלו." דובר צה"ל היה צריך לשלוח את דרטווה הביתה פשוט משום שכעת הוא נזק מהלך, אבל – כרגיל בצה"ל – מעדיפים שם שהמדינה ותדמיתה יספגו נזק, אפילו נזק מתמשך, ובלבד ששערה לא תיפול מראשו של חייל צה"ל.

אחרי הכל, המדינה כאן בשבילם. לא להיפך.

ועוד דבר אחד: מילה טובה על ציפי לבני (וזה קשה לי, בהתחשב בנסיונות החזרה לפוליטיקה שלה): היא התראיינה לאחרונה ואמרה את האמת הברורה, שהישראלים לא מוכנים לשמוע יותר: שהתקפות על חיילים אינן מעשה טרור. כמובן, לבני למדה את השיעור הזה בגיל צעיר: אביה היה חמוש שתקף חיילים בריטים, והאצ"ל תמיד הכחיש בתוקף שהוא ארגון טרור. הממשלה הנוכחית מביאה את הסגידה לאצ"ל למימדים חדשים, בעודה ממשיכה להתייחס ללוחמי חירות פלסטינים כאל טרוריסטים. לא לאחרונה ולא נעליים. הסיפור הזה שב וצף בפיד שלי ולא טרחתי לבדוק את התאריך. טעות של טירון.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)