החברים של ג'ורג'

מכחישי אפרטהייד

נתחיל מהבולשיט הנקי. שורה של חברי כנסת מהבית היהודי, בהנהגת נפתלי בנט, יצאו היום (ד') בזעם מאולם הכנסת לאחר שיו"ר הפרלמנט האירופי, מרטין שולץ, אמר שני דברים שהעלו להם את הסעיף. הראשון שבהם היה שישראל מטילה מצור על רצועת עזה. בנט כתב בזעם קדוש ש"ואז, אמירה שנייה: 'ישראל מטילה מצור על עזה', כאילו לא יצאנו מעזה, גירשנו 8000 תושבים, החרבנו ישובים, וכאילו הם לא ירו על תושבי ישראל אלפי טילים." בנט טען שמדובר בשקרים ודרש התנצלות.

עכשיו, לא הבנתי איך בדיוק העובדה שישראל שלפה ב-2005 את הקוצים שנעצה בישבנה של עזה (אם בנט לא אוהב את הדימוי, הוא יודע לאיפה לפנות) שלושים שנה קודם לכן, קשורה לעובדה שהיא מטילה עליה מצור; אבל מעבר לכך, פחות או יותר באותו הזמן שבנט הכחיש בזעם שיש מצור על רצועת עזה, טען שזה שקר ודרש התנצלות, לשכת ראש הממשלה הודיעה שהמצור על עזה יוסר רק על גופתה. האם יואיל שר הכלכלה לתאם את השקרים שלו עם לשכת ראש הממשלה?

כל כך אין מצור על עזה, אגב, שעקב האיסור הישראלי על הכנסת חומרי בניה לרצועה, עלתה האבטלה ברצועת עזה ברבעון האחרון של 2013 ב-18.4%, והיא עומדת כעת על 38.5%. 11,000 מבין 29,000 המובטלים החדשים הם עובדי בניין.

* * *

עד כאן הבולשיט הנקי. נעבור לשקר השני. הטענה השניה של בנט ואנשיו היא שהאמירה של שולץ, על פיה "פלסטיני זכאי ל17 ליטר מים לעומת ישראלי שזכאי ל70 ליטר מים ליום," גם היא שקר. שולץ אכן לא דייק בנתונים. אף אחד לא יכול להתקיים מ-17 ליטרים ביום. אבל הוא דייק ביחס: 5:1. המתנחל הממוצע מקבל חמישה ליטרים לפחות של מים על כל ליטר שמקבל פלסטיני.

לנושא המים התייחסתי בקצרה לפני כשלוש שנים. על פי נתוני בצלם, בשנת 2011 היו בגדה המערבית 57 ישובים פלסטיניים שלא היו מחוברים לרשת המים. התגוררו בהם 71,666 תושבים. התקן של ארגון הבריאות העולמי של האו"ם לשימוש במים הוא 100 ליטר לאדם ליום; הממוצע לפלסטיני, על פי נתוני אמנסטי מ-2009, הוא 70 ליטר ליום. צריכת המים לנפש של מתנחל עשויה להגיע עד פי 20 מהצריכה לנפש של השכן הפלסטיני שלו.

עשרות אלפי פלסטינים שחיים בשטח סי – לא, נפתלי, לא גרים שם רק 25,000 פלסטינים – היו אמורים, לאור שליטתה של ישראל בשטח, לקבל שירותי מים מישראל, שאחראית שם הן מבחינה בטחונית הן מבחינה אזרחית. אבל מאחר ומטרתה הכמעט מוצהרת של ישראל היא לספח את שטח סי, ומאחר ולשם כך היא צריכה לשכנע כמה שיותר פלסטינים לעזוב, בפועל הם לא מקבלים שירותי מים, ודאי לא ברמה שמשתווה לזו של המתנחלים.

כפי שמראה הדו"ח הזה של בצלם (עמ' 15-16), 42 קהילות פלסטיניות בשטחי סי מקבלות פחות מ-60 ליטר לנפש ביום; קהילות של רועים נאלצות להסתדר עם 20 ליטרים לנפש ביום. הצריכה בישראל נעה, בממוצע, בין 100 ליטרים לנפש ליום ובין 230 ליטרים לנפש ליום. הצריכה של המתנחלים גבוהה יותר: במקרים האמנם חריגים של רועי ובקעות שבבקעת הירדן, המתנחלים שלהן צורכים 460 ליטרים ליום לנפש לצרכי בית בלבד, בעוד שהקצאת המים של תושבי הכפר הפלסטיני הסמוך, אל-חדידייה, עומדת על 20 ליטרים בלבד – יחס מדהים, אמנם חריג, של 23:1.

אחת הזרועות הביצועיות של המתנחלים, המנהל האזרחי, עוסקת במרץ בפגיעה בתשתית המים שהפלסטינים מארגנים לעצמם. בין השנים 2009-2012, הרס המנהל האזרחי 90 בורות מים, 61 בארות ו-17 מאגרי מים. כאשר הפלסטינים מנסים לשמור על מקורות המים שלהם, למשל באמצעות גידורם, המנהל האזרחי ממהר להוציא צווי הריסה – ובניגוד לצווי ההריסה למאחזים בלתי חוקיים, צווי ההריסה האלה מיושמים גם מיושמים. כל זה, מעבר לאכזריות היומיומית של שפיכת מים שבידי פלסטינים.

פלסטינים שלא מחוברים לרשת המים יכולים לרכוש מים מקבלן פרטי; בדרך כלל הם מאוכסנים במיכלי המים השחורים שאפשר לראות כמעט על כל גג בישוב פלסטיני. הפלסטינים משלמים על כך מחיר גבוה פי שלושה מהמחיר שמשלמים תושבי תל אביב על מים, ובעוד שההוצאה המשפחתית בהתנחלויות על מים היא 150 ₪, שהם כ-1.4% מכלל ההוצאה המשפחתית, ההוצאה של משפחה פלסטינית שמקבלת מים במיכליות נעה בקיץ בין 1,250 ל-2,000 ₪, קרי כמחצית מההוצאה החודשית שלה (!).

אז בוויכוח בין שולץ ובנט, מי השקרן? המתנחלים, כמובן. השקר הוא מהות יסודם. אם הם לא ישקרו, הם יצטרכו להודות שמה שמתרחש בשטחים כבר מזמן איננו כיבוש; הוא אפרטהייד. כיבוש הוא מונח צבאי, שמתייחס להחזקתו של שטח או אוכלוסיה. מה שמתרחש בגדה הוא נישול: שוד משאבים, והעברתם מידי התושבים לידי אוכלוסיה של פולשים מערביים. כפי שחוק אחד חל על הילידים וחוק אחר על הפולשים, כך הגישה של האוכלוסיה למשאב שבלעדיו אין קיום – מים – נקבעת על פי המוצא האתני שלהם. ועל כן בנט ולהקתו חייבים לצווח בקול גדול ולנקוט בצעדים תיאטרליים, כמו יציאה מהאולם, כשהנושא הזה עולה על הפרק; אחרת מישהו עוד עשוי לבחון את הטענה ולגלות את האמת. ולמתנחלים, האמת היא כמו מצלמות לחיילי צה"ל: קריפטונייט.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הם יורים גם בפעילי זכויות אדם (קצר)

חמוש מג"ב ירה אתמול (ו') בדוברת בצלם, שרית מיכאלי, שעה שזו עמדה מן הצד בהפגנה השבועית בנאבי סלאח. החמוש ירה בה קליע מצופה גומי מטווח קצר ופגע ברגלה. מצבה של מיכאלי טוב, הקליע (כפי שאפשר לראות) הוצא מן הרגל, והיא צפויה להשתחרר מבית החולים מחר. אף שאין לה אמון רב מדי בתהליך, בכוונתה להגיש תלונה למח"ש.

מיכאלי עם הקליע בבית החולים. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס

לדברי מיכאלי בראיון טלפוני איתה, החמוש ירה בה מטווח קצר של כ-15 עד 20 מטרים, וזאת בניגוד לפקודות השימוש בקליעי גומי. הירי בוצע תוך כדי ריצה – גם זאת בניגוד לפקודות. "בצלם" צפויים להוציא מחר את תיעוד הווידאו של התקרית. אירונית, מיכאלי היא זו שכתבה את הדו"ח שפרסם בצלם בינואר האחרון, על שימוש באמצעים לפיזור הפגנות בניגוד לפקודות.

חמושים יורים על מפגינים פלסטינים, גם בניגוד לפקודות, כבר יותר מ-40 שנה. ירי על ישראלים הוא עדיין נדיר. לפני כעשור, רעשה הארץ – זמנית מאד – כאשר חמושי צה"ל ירו על גיל נעמתי ופצעו אותו קשה, בעת הפגנה נגד הגדר. אז תירצו החמושים את הירי בכך שהם "חשו סכנה לחייהם" משום שהמפגינים נענעו את הגדר. עשר שנים אחרי נעמני, ירי על דוברת של ארגון זכויות אדם עובר – יממה לאחר מעשה – בשתיקה מוחלטת של התקשורת הישראלית. אין מה לומר, התקדמנו מאז.

אף שמיכאלי מקפידה לומר שאין לה מושג ברור מדוע ירו דווקא בה, קשה להשתחרר מן התחושה שהיא נורתה משום שתיעדה את הקלגסים בפעולתם. המצלמות, כבר נאמר, הן הקריפטונייט של החמושים. לא פעם הם מנסים לפגוע בהן, ובמי שמחזיקים אותן. בעת התקרית נכח במקום, על פי הדיווחים, גם צלם וידאו של צה"ל. נראה אם אפשר יהיה לקבל את הצילום שלו ומה הוא יראה.

התגובה של רוב הישראלים תנוע, על פי הנסיון, בין התעלמות והעלמת עין ובין טענה שמיכאלי הביאה את הירי על עצמה, או משום שמאלנותה או משום עצם נוכחותה בהפגנה. עם האנשים שלא מכחישים את הירי במפגינים אלא מייחלים לו אין טעם לנהל דיון; יש לנהל איתם מלחמת אזרחים. לציבור השני, זה שחושב שמי שמפגין מזמין פגיעה, אני יכול להמליץ או לחדד את ההבנה שלו במהותה של דמוקרטיה, או לעקור לסוריה. זה המשטר שמגיע לו – ולרוע המזל, זה המשטר שהוא, כאזרח כושל, מדרדר אותנו אליו.

(יוסי גורביץ)

יום לא שגרתי בבית המשפט הצבאי ביהודה

לפני כחודש, כפי שאפשר לראות מהסרטון למטה, הסתערו קבוצה של חמושי צה"ל, לשם שינוי על אזרחי, על עבד אל עזיז נידאל יוסף פאחורי, הפילו אותו, הכו אותו וגררו אותו לעבר מבנה של צה"ל. חמושים אחרים ניסו באומץ למנוע מצלמים לתעד את האירוע, בהצלחה חלקית בלבד.

דובר צה"ל מיהר לגבות את החמושים: "הסרטון איננו מציג את כל השתלשלות האירוע. במהלך בידוק שגרתי בחברון, סירב הפלסטיני להזדהות. הפלסטיני התעמת עם כוח צה"ל במקום, דבר שאינו נראה בסרטון, והחיילים אשר נקלעו למקום סייעו לכוח בביצוע משימתו." דובר צה"ל, שאמינותו גבוהה יותר מזה של שר התעמולה העיראקי לשעבר, הוסיף כי הפלסטיני הודה בחקירתו "כי התנגד באופן פיזי לבידוק במקום," וקינח בכך ש"בתום המעצר התברר כי מדובר בפלסטיני הדרוש לחקירה." הדגשה שלי.

וואלה. מה שאתם רואים בפניכם הוא הנוסח הרשמי ליללה העולה תדירות מן הטוקבקים בישראל, "למה לא מראים מה קרה קודם." כלומר, למה מציגים את החמושים שלנו רק כקלגסים ברוטליים ולא מראים מה גרם להם לאבד את העשתונות. וכדי להרגיע את כל מי שעדיין מתעקש להאמין למראה עיניו, הוסיף דו"צ שמדובר בעצם במבוקש ("דרוש לחקירה", המונח הרשמי) או במילים אחרות, במחבל. ולמחבל מגיע כל מה שהוא חוטף.

וואלה. במקום דובר צה"ל הייתי מכנס ישיבה דחופה, כי מסתבר שלא רק עוכרי ישראל כמו הח"מ לא מאמינים לו, ולא רק שמאלנים לועגים לו: בית המשפט הצבאי ביהודה הורה אתמול (ד') לשחרר את פאחורי. בית המשפט קבע (זהירות, מסמך) כי "כפי שנאמר, תמונה שווה אלף מילים. כפי שעולה מהסרטון בבירור, המשיב הותקף על ידי חייל לכאורה הלבוש בבגדים אזרחיים ללא כל עוול בכפו, כיוון שחשב שהמשיב דיבר עליו בגנותו. […] ניתן לראות במקרה זה שימוש לא סביר של חיילים הלבושים בלבוש אזרחי, אשר לא ברור אם היתה להם בכלל סמכות להרחיק את המשיב מהאזור ולעצור אותו." התובע הצבאי האומלל, שהתחיל את הדיון בבקשה שלא לצפות בכלל בסרטון, ניסה לבקש דחיה של שחרורו של פאחורי ביממה, ובית המשפט – באופן חריג למדי – דחה את הבקשה. רגע, איך משחררים ככה מבוקש? מחבל? ובכן, נחמה, הוא לא היה מבוקש או מחבל. הוא רק תואר ככזה על ידי דובר צה"ל. כשזה הגיע לבית המשפט, כל זה התפוגג. עדכון: הסניגור הציג לבית המשפט סרטון שני, שאפשר לראות למטה, שמספק יותר פרטים על תחילת התקרית. כפי שציין יובל דרייר שליה בתגובות, הדבר רק הופך את מצבו של פאחורי לנדיר יותר.

כמה הערות. למה שנשאר מהאמינות של דובר צה"ל, שמזמן הפסיק לספק לאזרחי ישראל מידע אמין ומשמש כמקבילה של רני רהב של החמושים (בדגש עם דברור הרמטכ"ל), מיותר להתייחס. נקודה ראשונה: פאחורי הוחזק במעצר במשך חודש משום שערס שמשרת בצה"ל חשב שהוא העליב אותו. זה הכל. לא היתה כל ראיה אחרת. זה כל מה שצריך כדי לשלול את חירותו של פלסטיני לחודש, להוריד לו חודש מהחיים: שחייל ידמיין שהוא העליב אותו. הפנטזיה של החייל, כמובן, תזכה לגיבוי מדובר צה"ל ומהאספסוף היג"ע.

עכשיו, משהו מזה קיים גם בכוחות שיש לשוטרים בישראל. אבל בישראל יש – בינתיים, על כל פנים – שרידים של עיתונות עצמאית, שמאד אוהבת (ובצדק; בשביל זה היא פה) סיפורים של שרירות שלטונית, בדגש על אלימות משטרתית. קשה מאד להאמין שיש בתי משפט בישראל שיאריכו את מעצרו של ישראלי – בהנחה שהוא לא פלסטיני, כמובן – בחודש, כשיש ראיות בוטות לכך שהוא לא היה האלים. בשטחים הפלסטינים, קיומך נתון לשרירותו של ילד בן 19, שנהנה לעתים קרובות מהפגנת הכוח שלו. לא מאמינים? קראו את הדו"חות של "שוברים שתיקה" ושל "בצלם.” מכאן החשיבות העצומה של הפרויקט של “בצלם”, שחילק מצלמות וידאו למספר פלסטינים במוקדי עימות: הפלסטינים זקוקים ל”אח הקטן” אפילו יותר מאיתנו.

שנית, התובע הצבאי טוען שהראיה היא "חדשה." אין שום דבר חדש בה: הציבור הישראלי צפה לפני חודש. אם התובע הצבאי לא צפה בה, הוא לא ראוי לתפקידו. אם צפה בה והחליט בכל זאת להמשיך בהליך המשפטי, הוא צריך לשאול את עצמו אם הכיבוש כבר לא השחית אותו.

שלישית, וחשוב מכל, זה היה יכול להגמר הרבה, הרבה יותר גרוע. המקרה של פאחורי היה יכול להגיע לשופט אוטומטי, שתפקידו כבר איכל אותו והוא הסכין מזמן עם כך שהוא אמור להיות חותמת גומי של התביעה. במקרה הזה, מעצרו של פאחורי היה מוארך כמעט אוטומטית עד תום ההליכים, והוא היה מתבקש להסכים לעסקת השטן של מערכת הצדק הצבאית: להלחם על צדקתו כשהוא כלוא במשך שנים, או להודות באשמה ולהשתחרר הרבה יותר מהר, אולי אפילו באותו היום.

לפאחורי שיחק המזל: המפגש שלו עם הערס החמוש עלה לו רק בחודש חיים. לרוב הפלסטינים שמוצאים את עצמם בידי החמושים, אין מזל כזה.

ועוד דבר אחד: יזהר אשדות עשה מעשה אמיץ ופרסם שיר שעוסק כולו באופן שבו הופך האדם הישראלי לחמוש מפוחד, אכזרי וקטלני. ה"קת על הדלת" שלו מהדהד במיוחד: כשהשתחררתי, לפני יותר מ-20 שנים, מהשירות ברצועה, אמי אמרה לי שיש לי סיוטים בלתי פוסקים על קת המכה בדלת. אני עצמי לא זוכר את זה. בכל מקרה, השיר השפיע עלי כמעט כמו "וואלס עם באשיר." צפו בו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

חברון, הסיפור של כל יהודי

מבצלם נמסר כי “בסביבות השעה 19:30 בערב, תעד מתנדב במיזם "חמושים במצלמות" של בצלם, זידאן שרבאתי, מחלון ביתו, מספר נערים שעוכבו על ידי חייל במחסום בית הדסה בחברון. החייל לקח את תעודות הזהות של הנערים והורה להם להמתין לצד הקיר.

לאחר המתנה של מספר דקות (שלא תועדה בוידאו) הגיע אל המקום קצין בדרגת סגן. בסרטון נראה הקצין תופס את אחד הנערים, ת'אאיר ר'נאם, בן 17, ולוקח אותו עמו בהמשך הרחוב. הקצין נשמע אומר לר'אנם: "אתה בלגאן!" ואז נוגח בפניו. לאחר מכן נראה הקצין כשהוא ממשיך לתקוף את ר'אנם, בעוד אפו מדמם ולאחר מכן עוצר אותו.

ר'אנם מסר לתחקירנית בצלם כי הוא הועבר לבסיס הצבא ברחוב א-שוהדאא ושוחרר כעבור זמן קצר. הוא פנה לטיפול בביה"ח הממשלתי עאליה בחברון, שם אובחן אצלו שבר באף.

בצלם דיווח על האירוע לדובר צה"ל בצירוף התיעוד. החומר יועבר גם למצ"ח בדרישה לפתוח בחקירת האירוע.”

(באדיבות בצלם)

ובינתיים, בחברון

חמושינו האמיצים מגינים על המולדת.

(באדיבות בצלם)

לבנאם את הגדה

תקרית בכפר עסירה אל קבליה שלשום (ז') משכה תשומת לב תקשורתית ניכרת, משום שהיא נלכדה במצלמות בצלם. קבוצה של מתנחלים מיצהר ניסתה לפשוט על הכפר, הציתה ככל הנראה את שדותיו, ושניים מאנשיה פתחו באש חיה לעבר המקומיים שנאספו כדי להתגונן, ופצעו קשה את אחד התושבים, פתחי עסאיירה – מבלי שחמושי צה"ל שנכחו במקום עושים משהו. דובר צה"ל גמגם משהו על כך ש"על פניו, נראה כי הסרטון המוצג איננו מייצג את האירוע כולו." שימו לב למה שדובר צה"ל לא אמר: הוא לא אמר מילה על מעצר מתנחלים שפלשו לכפר פלסטיני וביצעו ירי.

המתנחלים, שהופתעו מעצם העובדה שהתקרית זכתה בכלל לסיקור תקשורתי, העלו שלל טיעונים. ראשית, הם טענו שהאש הוצתה על ידי הפלסטינים, ושהפשיטה היתה נסיון התגוננות עם השריפה. שנית, הם טענו שיהודים דתיים לא יציתו אש בשבת. שלישית, הם טענו שהחמושים שלהם היו כיתת הכוננות של ההתנחלות.

הבה נבחן את הטענות הללו. הן חשובות להבנת תרבות השקר של המתנחלים. נתחיל מהטענה הראשונה. הנה סרטון של בצלם, שבו רואים את ראשית התקרית: המתנחלים יורדים מיצהר אל הכפר.

מה חסר בסרטון הזה? נכון, אין בו שריפה. היא עוד לא התרחשה. המתנחלים מבקשים מאיתנו להאמין שכאשר אנשיהם ירדו אל הכפר, הזדרזו התושבים לצאת לקראתם ולהצית שדות. אכן, סביר. עכשיו נתבונן בסרטון השני:

האש קרובה הרבה יותר לעסירה אל קבליה מאשר אל יצהר. יתר על כן, בסביבות 2:20 ניתן להבחין ברכב כיבוי פלסטיני. אני חושב שאפשר לומר בבטחה שהוא לא הוזמן על ידי המתנחלים. השקר הראשון של המתנחלים יורד.

נעבור לשקר השני. פשיטות של מתנחלים מיצהר על עסירה אל קבליה הן דבר די נפוץ, גם ויש מי שיאמר במיוחד בשבת, כשהצאן הקדוש אפוף בנשמה היתרה של השבת ומת משעמום. לפני שנה, תועדו מתנחלי יצהר כשהם פושטים על עסירה אל קבליה, רוגמים את התושבים באבנים, ומציתים כלי רכב. בין הפורעים היה גם יצחק שפירא מיודענו, ראש הישיבה של יצהר ואחד מכותבי "תורת המלך." למתנחלים היה אז תירוץ: מותר לחלל את קדושת השבת בעימות עם לא יהודים. תירוץ מאד נוח, מה נאמר. כנראה שהם לא חשבו שמישהו יזכור אותו אחרי שנה, ושהוא יחזור לנשוך את השקר החדש שלהם.

השקר השלישי הוא פשוט מאד: כמה פעמים ראיתם חוליית כוננות שיש בה רק שלושה אוחזי נשק, ואחד מהם הוא אקדח? ומה בעצם עושה חוליית הכוננות של יצהר מחוץ להתנחלות, בכפר סמוך? דופקת נפקדות?

אבל המתנחלים הם לא העניין. מתנחלי יצהר הם שור נגח שטיבו ידוע. העניין הוא צה"ל. הוא נמצא בגדה ככוח כובש, וככזה הוא מחויב בהגנה על האוכלוסיה. הוא מעולם לא הצליח בכך ואף פעם גם לא התאמץ יותר מדי. לא רק שצה"ל מסייע להעברת אוכלוסיה לשטחים כבושים, דבר שהוא פשע מלחמה, ולא רק שהוא מאבטח אותה שם (פשע מלחמה נוסף), הרי שבעקביות הוא מניח למתנחלים לפגוע באנשים שעל פי חוקי המלחמה נמצאים תחת הגנתו. חוקי המלחמה, נזכיר, הם העילה היחידה לנוכחותו של צה"ל בשטחים.

וזה לא רק יצהר, וזה לא רק הסג"מ בשטח. כשפתח נועם פרידמן באש על תושבי חברון, לפני יותר מעשור, חיילי צה"ל במקום לא ירו בו – הם קפצו עליו. הם כלל לא העלו על דעתם לירות במתנחל. בסוף 2011, אחרי ההתקפה של המתנחלים על חטמ"ר אפרים, ענה תת אלוף יואב מרדכי לשאלה איך היה המח"ט מגיב אילו האיש שהשליך עליו אבן לא היה בן העם הנבחר אלא פלסטיני כך: "אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח"ט היה פותח באש לעבר יהודי שעמד ממולו. אני בטוח שלא לזה את מתכוונת."

וזה בעצם אומר הכל. צה"ל לא יכול, שזה בן דוד של לא רוצה, לעשות את חובתו ולהגן על הפלסטינים מהפולשים שהביא אליהם. הגנרלים שלו אפילו לא מבינים שזו חובתם, ושככוח כובש זו חובתם הראשונה – הרבה לפני אבטחת התנחלויות. משזה המצב, ומאחר ותהליך השלום הוא בדיחה, צריך להתחיל בקמפיין להחלפת צה"ל בכוח שמירת שלום בינלאומי. לצה"ל היו 45 שנים להוכיח את יכולתו כצבא כובש, שזו עילת נוכחותו בשטחים; הוא נכשל. הגיע הזמן להביא כוח אחר שיוכל להגן על הפלסטינים.

ועוד דבר אחד: יו"ר מועצת יש"ע, פליט לשכת נתניהו ומקים ארגון הקש "ישראל שלי," נפתלי בנט, מנסה כעת להתמודד על ראשות המפז"ל. הוא הגיע למסקנה שהדרך הטובה ביותר היא הפצת שקרים פרועים על הפליטים מאפריקה והקרן החדשה לישראל. דנית גוטפריד מפריכה אותם כאן. מיכאל בן ארי, במקביל, מארגן מחר הפגנה נגד הפליטים; פרטים פה. אשמח אם תגיעו כמשמרת-נגד; אני מתכוון להיות שם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

"חייל, חייל!"

ארגון "בצלם" פרסם הבוקר (ב'), כחלק מהמנהג המציק שלו להפנות אלומת אור אל חלקים של הכיבוש שרוב הישראלים מעדיפים שלא לדעת עליהם כלום, דו"ח על מעצרי קטינים בשטחים הכבושים. כלי התקשורת העדיפו להתמקד בנתון סטטיסטי יבש: בחמש השנים האחרונות, העמידו כוחות הכיבוש לדין 835 קטינים פלסטינים בשל ידוי אבנים. רק אחד מהם זוכה. זה שיעור נמוך אפילו ביחס למערכת המשפט הישראלית, ששיעור הזיכוי שלה עומד על שניים לאלף.

מערכת הצדק הצבאית – שכידוע, יש לה אותו קשר לצדק כמו הקשר של מוזיקה צבאית למוזיקה – מוטה כנגד הנאשמים שלה אפילו יותר מזו הישראלית. קטין שחשוד בהשלכת אבנים מוחזקים במעצר עד תום ההליכים כדרך קבע, ומשפט יכול להמשך שנתיים. בפני הקטינים ועורכי הדין שלהם – שחלקם מפגינים חוסר עניין בולט בלקוחותיהם – עומדת דילמה לא פשוטה: רוב המשפטים, כמו בישראל, נסגרים בהסדר טיעון. קטין שיודה, גם במשהו שלא עשה, ישתחרר מהכלא הרבה יותר מהר מאשר אם ינהל משפט הוכחות ויוכיח את חפותו; לעיתים הוא משתחרר באותו היום. בחלק ניכר מהמקרים, העונש המוטל על הקטינים – בעיקר מתחת לגיל 14 – הוא סך ימי המעצר שכבר ריצו. רשיד עוודי, בן 15, קיבל הצעה שקשה לסרב לה מעורך הדין שלו: להודות ולקבל עונש מופחת. התביעה טענה שיש לה חייל שראה את עוודי משליך אבנים, אבל מציאת החייל וגרירתו לעדות תמשך, אמר עורך הדין, שמונה חודשים. עוודי, כזכור בן 15, היה צפוי לבלות את כולם בכלא. הוא הודה, וקיבל חודש.

במקרה חריג אחד, חריג משום שהגיע למשפט הוכחות ומשום שהקטינים שוחררו בערבות אחרי 27 ימים "בלבד", ביטלה התביעה הצבאית כתב אישום כנגד שמונה נערים, לאחר שעורך הדין שלהם הוכיח שהחיילים שהעידו נגדם שיקרו. הם טענו שעצרו אותם סמוך לכביש, אך הוא איים להביא עדים שיוכיחו שהם נעצרו בתוך שטח בית הספר שלהם, ושהם שהו בכיתות בזמן שבו לכאורה התרחשה השלכת האבנים. כתוצאה מכך, משכה התביעה את כתב האישום שהתבסס על עדות החיילים השקרנים – אבל המשיכה לנהל משפט כנגד בגיר, שהוחזק במעצר עד תום ההליכים, על סמך אותן עדויות. אחרי חצי שנה במעצר, הוא נשבר והסכים לעסקת טיעון. הוא שוחרר בו ביום.

על המתרחש בבתי הדין הצבאיים יודע כל מי שקרא את "הזמן הצהוב", ובכל זאת ראוי להדגיש את העובדה שהדיונים מתנהלים בעברית, שפה שהנאשמים ובני משפחותיהם לא דוברים, תוך הסתמכות על מתורגמנים שלעיתים עושים עבודה מרושלת. בחלק ניכר מהמקרים, כשהקטינים מובאים להארכת מעצר, הם לא יודעים שיש להם זכות לעורך דין – וגם אם היו יודעים, מסיבות ברורות הם היו מתקשים לשכור את שירותיו של כזה. במקרים נדירים, בית המשפט ממנה להם עורך דין מטעמו, מה שמובן מאליו בכל מערכת משפט בסיסית. כלומר, הקטינים הללו מובאים להארכת מעצר, ולעיתים גם נשפטים, בבית דין שאת שפתו אינם דוברים ושאין להם שום הגנה בסיסית ממנו. בתי המשפט הצבאיים נמנעים ברוב המקרים משחרור בערבות – ארגון DCI, שמגן על עצורים פלסטינים, מעריך ששיעור השחרור בערבות עומד על 23% בקרב קטינים עצורים, וגם שם חלק מהעצורים לא שוחררו, משום שלא יכלו לעמוד בערבות – והם נשלחים למעצר עד תום ההליכים. אלא אם הם מודים, כמובן.

בין השנים 2005-2010, הועמדו לדין 34 בני 12-14, 255 בני 14-15, ו-546 בני 16-17. כמו כן מצא בצלם כי בניגוד לחוק, נעצרו לחקירה שני קטינים בני פחות מ-12, כלומר מתחת לגיל האחריות הפלילית. יצוין שאלה מקרים שאנשי בצלם תיעדו בעצמם, כך שבהחלט יתכן שיש יותר מהם. באחד המקרים האלה, מעצרו של מחמוד עלאמה, בן תשע, הודיע הקצין שעצר אותו שהוא ישחרר את עלאמה רק אם ייפסקו ידויי האבנים מכפרו. במילים ברורות יותר, הקצין חטף ילד בן תשע כבן ערובה. עלאמה הוחזק על ידי החמושים במשך חמש שעות, ללא מגע עם הוריו, למרות שאביו היה בסמוך והתחנן לראותו. אלמלא הלחץ הכבד שהפעילו אנשי בצלם, בהחלט יתכן שזה היה נמשך זמן רב יותר. דוברות האוגדה לא הכחישה את דבר מעצרו של ילד בן תשע, אך טענה שהוא הוחזק כי שקלו שם לקנוס את אביו, אבל בסופו של דבר ירדו מהעץ הזה.

אבל זה החלק החשוף יותר של המערכת, זה שמתנהל תחת אור כלשהו, קלוש ככל שיהיה. המעצר והחקירה הם סיפור אחר. בחלק ניכר מהמקרים – 30 מתוך 50 העצירים הקטינים ששוחחו עם בצלם – המעצר מתבצע, בניגוד לנהלים, בעת לילה, והקטינים נאזקים ועיניהם מכוסות, וזאת למרות שהעצורים לא גילו התנגדות.

שוב בניגוד לנהלים המקובלים בישראל, שקובעים כי בעת חקירת קטין יהיה הורה או מבוגר מוכר אחר נוכח בחקירה, ברוב מוחלט של המעצרים בגדה זה לא המצב. לא קשה לתאר מה מצבו הנפשי של ילד שנחטף באמצע הלילה מביתו על ידי חמושים, לעיתים רעולי פנים. הנה עדותו של מאלכ עומר, בן 14 ממחנה הפליטים ג'ילזון:

בבוקר של יום חמישי, 11.2.10, בסביבות השעה 1:15 אחרי חצות, ישנתי בחדר שלי עם שני אחים שלי. הדירה של המשפחה שלנו, במחנה הפליטים ג'ילזון, היא בקומה השנייה של הבית. סבא שלי גר בקומה הראשונה. התעוררתי משינה וראיתי חייל עומד מעל הראש שלי. הוא דחף אותי עם הקנה של הרובה שלו. פחדתי. הוא אמר לי: "קום ותתלבש כי אנחנו צריכים אותך קצת". אני פחדתי כי זאת הפעם הראשונה שאני רואה חייל ישראלי מכל כך קרוב. חשבתי שהחיילים רצו לעשות חיפוש בבית וקמתי מהמיטה. החייל הורה לי להתלבש ואני עשיתי את זה. יחד אתו היו עוד כמה חיילים. הפנים שלהם היו מכוסות והם התפרסו בחדרים של הבית. היו להם רובים עם פנסים. שני חיילים תפסו אותי מבית השחי והוציאו אותי מהבית. אבא שלי היה עם החיילים ברגע שהחיילים הורידו אותי מהחדר שלי. הוא מסר להם את תעודת הלידה שלי כי אין לי תעודת זהות, אני עדיין בן פחות מ-15. אבא שלי אמר לחיילים: "הוא קטין, מה אתם רוצים ממנו?". החייל ענה לו: "אנחנו רוצים אותו קצת, חצי שעה ונחזיר אותו". בזמן שיצאתי מהבית ראיתי סימני שבירה על הדלתות בקומה הראשונה. החיילים הוציאו אותי מהבית ואחד מהם קשר לי את הידיים לאחור באזיקים מפלסטיק. הם כיסו לי את העיניים ביריעת בד ואחר כך לקחו אותי מהבית ברגל למקום בכפר שהיו בו עוד ילדים שנעצרו.

חלק מרכזי מהמעצר הוא הפרדה בין הקטינים ובין הוריהם, בידוד שהוא חלק מחקירה שמטרתה היא לשבור את הנחקר, לגרום לו להודות ולהפליל קטינים אחרים. הנה עדותו של ע"א, בן 12:

החיילים לקחו אותנו לעציון והורידו אותנו בחצר. ישבנו על הארץ כשהידיים שלנו קשורות והעיניים שלנו מכוסות במשך יותר משלוש שעות. בזמן שהעבירו אותנו מהחצר שמעתי את הקול של אבא שלי. הוא קרא לקצין. ראיתי אותו מתחת לכיסוי של העיניים. הוא עמד מאחורי השער הראשי של עציון. אחר כך העבירו אותי ואת שאר הילדים למקום אחר, רחוק מהשער. כבר לא ראיתי את אבא שלי אבל המשכתי לשמוע אותו קורא לחייל: "חייל, חייל!".

ישנן שורה של עוולות נוספות, קטנות וגדולות יותר, בדו"ח. אבל אני חושב שראוי להתמקד בשתי העדויות האלה. הן מראות איך נראה בפועל, בשטח, הכיבוש שרובנו מעדיפים לא לחשוב עליו: ילד בן 14 שנחטף ממיטתו ושעיניו נקשרות, ילד בן 12 שיושב, כבול, מאזין לקול תחינתו של אביו – "חייל, חייל!" – והם אינם יכולים להגיע זה אל זה.

האנשים שיבואו להגן גם על התועבה הזו ימצאו בוודאי המון תירוצים. הם יטענו, בצדק, שהשלכת אבנים עשויה לסכן חיים. הם יתקשו קצת יותר להסביר מדוע מעצרים מתבצעים בלילה, מדוע בעצם עוצרים קטינים כאשר הם לא מסכנים חיים, למה אותם הנהלים בדיוק לא מופעלים כלפי קטינים מן ההתנחלויות – לא שאני רוצה בכך, ילדים הם ילדים – וחשוב מכל: מי צריך את כל זה. כן, אם כוחות צבא ייכנסו לישוב כבוש, יהיו ידויי אבנים. המעצרים האלה הם תוצאה הכרחית של הכיבוש הישראלי. הם מחירו. מי שרוצה להמשיך את הכיבוש, יואיל ויישיר מבט אליהם.

ועוד דבר אחד: "שום דבר לא יעזור/צה"ל הוא ארגון טרור", שרים האנרכיסטים. מי שחושב שהם לא צודקים, מתבקש להתבונן בסרטון הבא: צה"ל בפעילות לילית חסרת תוחלת בכפר נבי סלאח, שמעז לגלות התנגדות למתנחלים ועוזריהם.

(יוסי גורביץ)