החברים של ג'ורג'

בן דרור ימיני: תשתית טרור

בן דרור ימיני מוליך שולל את קוראיו ביודעין – ומציב בכך את התשתית להפעלת טרור כלפי ארגוני זכויות אדם

ארכיבישוף תעשיית השקרים, בן דרור ימיני, פרסם מאמר שקרי מהמקובל במוסף לשבת של “ידיעות אחרונות” אתמול (ו’) (תמונה מלאה שלו מופיעה בסוף הפוסט הזה.) אחד השקרים הללו היה קל במיוחד להפרכה: הטענה של ימיני ששוטרים אמריקאים לא מתאמנים בישראל דרשה ממני עבודה של רבע שעה.

למרבה הצער, העיתון הגדול ביותר במדינה נתן לימיני להפיץ לקוראיו שקרים חמורים הרבה יותר, שאותם אני רוצה לפרק כאן. נתחיל מהגדול שבהם, שאותו אפרק לנקודות:

א. לטענת ימיני, יש ל”שוברים שתיקה” נציג בארה”ב.

ב. הנציג הזה נקרא ערן אפרתי.

ג. אפרתי טוען שכל השוטרים בארה”ב עוברים אימונים בישראל.

ד. הוא מדבר “בלהט של מטיף אנטישמי.”

ובכן, העובדות:

א. אין ל”שוברים שתיקה” נציג בארה”ב או בכל מקום פרט לישראל.

ב. ערן אפרתי אכן עבד בשוברים שתיקה, אבל כבר כארבע שנים שאיננו עובד בארגון.

ג. בן דרור ימיני יודע את זה ובכל זאת חוזר על השקר.

שימו לב: אפרתי מכונה על ידי ימיני, פעמיים, “נציג של שוברים שתיקה”: פעם אחת כותב ימיני “לארגון יש נציג בארצות הברית,” ופסקה אחר כך הוא כותב על “הנאומים של נציג שוברים שתיקה.” אבל, בסוף הקטע, כותב ימיני ש”גם אם שוברים שתיקה יתנערו מאפרתי, האיש ייצג אותם במשך שנים.” ייצג. כלומר, ימיני מודע היטב לכך שאפרתי כבר לא עובד בשוברים שתיקה.

ben_dror_2_annotated

איך אנחנו יודעים שימיני יודע את זה? כי הוא ממחזר כאן דברים שכתב ב-2014, כשעוד עבד במעריב:

ben dror_4

והוא בעליל מתייחס להרצאה של אפרתי שמופיעה כאן. מי שיילך לדקה 31 של ההרצאה, יוכל לשמוע איך אפרתי מתאר את הפרידה שלו מ”שוברים שתיקה”, שמתרחשת ב-2010.

אז, שוב: ימיני יודע שאפרתי הוא לא נציג של “שוברים שתיקה,” אבל מציג אותו ככזה לקוראי “ידיעות אחרונות,” תוך שהוא דוחף הסתייגות שהמשמעות שלה ברורה ליודעי ח”ן – הסתייגות שהוא כנראה כבר יודע שהעורכים שלו לא יבדקו.

אגב, אם אני הייתי עורך בעיתון גדול ומישהו היה עושה לי תרגיל כזה, מסכן ככה את האמינות שלי ככלי תקשורת, זו היתה הפעם האחרונה שהוא היה כותב אצלי משהו, וכנראה שהייתי מערב את המחלקה המשפטית.

זה היה שקר גדול אחד. בתוכו מובלע שקר קטן יותר: ימיני צריך לדעת ששוטרים אמריקאים מתאמנים בישראל, כי הארגונים שאיתם הוא מסתובב כל הזמן משתבחים בכך שוב ושוב: הנה הליגה נגד השמצה, הנה ה-JINSA מתפארים בכך שהם שולחים שוטרים אמריקאים להשתלמויות בישראל, הנה מעקב של ה-Jewish Virtual Library על התכניות הללו, עדכני לספטמבר 2015. מה יש לימיני לומר על כך? הוא אומר שהדברים הם “סיפור מדהים”, טוען שאפרתי אומר שכל השוטרים האמריקאים מתאמנים בישראל (הוא לא, הוא מצטט שוטר שאומר את זה), ואז מביא את דברי משטרת ישראל: אין אימונים כאלה.

וואלה. שמישהו יעדכן את הליגה נגד השמצה ואת JINSA.

ובהתחלת הטור, יש לנו שקר גדול ראשון. שוב, נפרק אותו לנקודות:

א. ימיני מצטט איזה איש ימין שאומר שנציג שוברים שתיקה אומר למבקרים זרים שצה”ל מבצע ירי במקלעים כבדים בתוך העיר.

ב. ימיני יוצר את הרושם שמדובר ב”הרג מסיבי,” למרות שאנשי הארגון מעולם לא טענו זאת: הם טענו שמדובר בירי בכלי עם רדיוס הריגה מסיבי לאזור אזרחי.

ג. אז הוא שואל “מתי היה הרג מסיבי כזה,” כשאף אחד לא טען שהיה כזה.

ד. ואז הוא שואל “איך קרה שאף אחד לא צילם את הירי המטורף הזה?”

אז הנה צילום, מעמוד הפייסבוק של שוברים שתיקה.

אחר כך, ימיני פונה לערפל את העובדות עוד יותר: יכול להיות שהיה ירי (שפטו בעצמכם, שימו לב ליללות השמחה בדקה 4:06), אבל יכול להיות גם שנציג “שתיקה משקר”, ואז צריך להעמיד אותו לדין על הסתה, פשע שנאה, ופשעים נד האנושות. כדי לערפל את זה עוד יותר, חוזר ימיני על “לא היו הרוגים, ודאי שלא המוני הרוגים, כלום”, ושוב יוצר מצג שווא כביכול “שוברים שתיקה” טענו לטבח.

ben_dror_3_annotated

למה כל הערפול הזה? כדי להמנע מלהסגיר את העובדה שאין לו מושג מה קורה בחברון וכדי לעבוד על הקורא – וקודם כל על הקורא הראשון, העורך. אחרי הכל, יחיני מפרסם את המאמר שלו ב-27.11; “שוברים שתיקה” פרסמו את תיעוד הירי ב-20.11, קרי שבוע קודם לכן. או שימיני לא טרח לבדוק את העובדות, או שהוא רצה לטשטש אותן.

אז, בסופו של יום, העורך של המוסף לשבת נתן לימיני לעבוד עליו בשני שקרים גדולים (הטענה על אפרתי כנציג שוברים שתיקה, הטענה על טענות על טבח) ושני שקרים קטנים (שוטרים אמריקאים לא מתאמנים בישראל, לא היה ירי מקלעים בחברון). זה די מרשים לטקסט של 800 מילה בערך. זה צריך לחסל סופית את האמינות של גנרל ה-hasbara ימיני.

אבל רגע, יש פה עוד משהו.

[…]

בתחילת השבוע, פנתה משטרת ישראל לבית המשפט בבאר שבע והוציאה צו שאוסר על “שוברים שתיקה” לערוך אירוע בפאב מקומי. המשטרה טענה שהיא לא תוכל להגן על המקום מפני אספסוף ימני זועם. בסופו של דבר, נאלצו אנשי “שוברים שתיקה” לערוך את האירוע שלהם בשלוש דירות פרטיות ובהסתר. כלומר, ה”דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון” נכנעה לטרור ימני.

לא משהו יוצא דופן. היא עושה את זה על בסיס קבוע. אבל כדי לארגן טרור כזה, צריך תשתית. מישהו צריך להלהיט את עלובי החיים ולשכנע אותם שיש איזה עמנואל גולדשטיין. מישהו צריך לגרום להם להאמין שיש דמון מפיץ שקרים. מישהו צריך לגרום למשועממים שפטריוטיותם הריקנית גאוותם לצאת לרחוב ולאיים על אנשים אחרים באלימות.

והמישהו הזה, פעם אחר פעם, הוא בן דרור ימיני. הוא אבן יסוד של תשתיות הטרור היהודי בישראל. הוא, לכאורה, “איש המרכז”, הוא הפנים המתונות, המיושבות לכאורה, שעליהן יכול להצביע החוליגן המוסת ולומר תראו, אפילו ה”מתון” הזה אומר שאנחנו צודקים. איך כתב פעם ימיני? “אלימות היא פועל יוצא של הסתה, של שקרים, של הטעיה.” הדברים הללו, אגב, נכתבו תוך התמוגגות על האלימות שהופנתה כלפי הפגנות השמאל בטבח “צוק איתן.” יש לציין שאף שימיני מפרסם את טור השנאה שלו כלפי “שוברים שתיקה” ב-27.11, הוא לא מתייחס לביטול של האירוע, שהתרחש כמה ימים קודם לכן. בכל זאת, הקשר עשוי להיות ברור מדי.

אז יש לקוות שבמה שנותר מהדמוקרטיה היהודית לא יטפלו בימיני כמו שמטפלים במפיצי שנאה פלסטינים; יש לקוות שהוא לא יחוסל מהאוויר או יועלם לאיזה מעצר מנהלי. אבל כל כלי תקשורת שנותן לו במה צריך לדעת שהוא נותן פתחון פה לסייען טרור מוביל.

(הטור המלא של ימיני):

ben dror full

 

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הלהב”ה הבוהקת של בן דרור ימיני

בג”צ מוציא מבן דרור ימיני את הגופשטיין

בן דרור ימיני, איש המרכז הרדיקלי בעיני עצמו ואיש ימין קיצוני כבר כמה וכמה שנים, חצה הבוקר (ו’) כמה קווים בטור שלו בידיעות אחרונות – ויש להניח שהוא אפילו לא שם לב.

זה מה שכתב ימיני על החלטת בג”צ לעמעם (לא לפסול) את חוק המעצר המנהלי לפליטים:

“לא כל נימוק ניתן להציג בבית משפט. עולה ותיקה מאתיופיה, שהגיעה לתפקיד בכיר, הציגה לי נימוקים מהשטח בעניין הצורך לצמצם את נוכחות מבקשי המקלט במרכזי ערים. היא סיפרה לי מה זה עושה לעולים מאתיופיה. הם הופכים לזרים. היא סיפרה על הזוגות המעורבים. זו בעיה רגישה. יש נימוקים שלא ניתן להציג, משום שהם מחוץ לכללי התקינות הפוליטית. וכי צריך לאסור על סודני לבלות עם אתיופית? ודאי שלא. ולמרות זאת, מהזווית של הקהילה מדובר בבעיה קשה. מה עושים? איך שומרים גם על האינטרסים של הקהילה וגם מונעים גלישה לגזענות? איך מונעים את המחיר האדיר, הכבד מנשוא, שמשלמים תושבי דרום תל אביב? […] השופטים, עם כל הכבוד, לא מודעים לכל השיקולים משום שחלקם סמויים מן העין.”

מה אומר כאן ימיני? שני דברים. קודם כל, הוא אומר שבניגוד לתפיסה הדמוקרטית הבסיסית, על פיה הממשלה מנהלת את ענייניה בגלוי ובשקיפות – שאם לא כן, אין לציבור את האפשרות להחליט אם היא מנהלת את ענייניו בתבונה וכראוי – “לא כל נימוק ניתן להציג בבית משפט.” כלומר, יש לממשלה מטרות שהיא מנben dror_2סה להשיג, ואותן היא מנסה להשיג תוך הסתרתן מן הציבור ומבתי המשפט שלה. ולמה היא לא יכולה להציג את המדיניות הזו בבית המשפט?

ימיני מעדיף לומר שהמדיניות “לא פוליטיקלי קורקט”, אבל הוא יודע היטב: הסיבה שהממשלה לא יכולה להעלות את הטיעונים הללו בבתי המשפט היא משום שהמדיניות הזו היא בלתי חוקית. היא אפליה אסורה. אם היא תוצג כפי שהיא, בתי המשפט יפסלו אותה.

ולמרות שזו אפליה גזענית ואסורה, בן דרור לגמרי בעדה. תראו, הוא אומר, יש לנו פה בעיה של חילול דם. יש לנו בנות מאתיופיה שיוצאות עם סודנים. אנחנו כמובן לא יכולים לומר שום דבר נגד זה, כי אז אנחנו ניראה גזענים – ועל כן הפתרון הוא שהממשלה תעביר חוק שיזרוק את בן הזוג הסודני למחנה ריכוז בלי הגבלת זמן. כמובן שאסור לומר את זה, כי זה ממש לא יפה, אבל אלה “השיקולים הסמויים מן העין” שעל העובדה שבג”צ מתעלם מהם קוצף ימיני.

איך מנמק ימיני את הצורך לזרוק למחנה ריכוז את הגבר שחור השיער שאורב ל, אה, יהודיה שחורת השיער? הוא לא מנסה לטעון שהיא לא יודעת מה היא עושה. זה לא יעבור. אז הוא אומר ש”מהזווית של הקהילה, זו בעיה קשה.” מה זה אומר? זה אומר שיש אשה ממוצא אתיופי, אזרחית ישראלית, שמנהלת מערכת יחסים עם גבר זר. זו מערכת יחסים שהיא רוצה בה, אבל “היא בעייתית לקהילה.”

אז בשם הצורך של הקהילה האתיופית להמנע מתחושה שכבודה חולל (על כל פנים, לטענת ימיני), בן דרור מוכן:

א. להטיל וטו בשם הקהילה על הבחירה האישית של חברת הקהילה.

ב. לזרוק את בן הזוג שלה למעצר מנהלי במחנה ריכוז.

וכמובן, ימיני יודע שלטיעונים האלה אין שום סיכוי לעמוד בבית משפט שאמון על תפיסת שוויון. ולכן הוא צריך לחסל את התפיסה הזו, לומר שלבית המשפט אין סמכות להתערב ב”שיקולים הבלתי נראים”; לומר שלקהילות יש זכות לכפות על החברים – החברות, ליתר דיוק – את כללי השבט גם אם אינן רוצות בהם; ושלאנשים שאינם ממוצא יהודי אין אפילו זכות בסיסית לחירות; מותר לאסור אותם בלי שביצעו שום פשע, כי ימיני יודע היטב שחילול הגזע עדיין איננו פשע בישראל.

אבל מי צריך חוקים? מי צריך זכויות? מי צריך את התפיסה הבסיסית שחירותו של אדם לא תשלל אם לא פשע? אלה לא בני אדם, אלה זרים ש”בעייתיים לקהילה.”

הבלוג הזה עקב בעשור האחרון אחרי הקריסה של בן דרור ימיני, שלעתים היא מקבילה לקריסת הדמוקרטיה הישראלית ולפעמים היא זרז לה. ואף על פי כן, עדיין עצוב לראות את ימיני מתייצב בקו אחד עם בנצי גופשטיין ותוקף את בית המשפט משום שזו איננו מוכן לקבל את מלוא המדיניות היודו-נאצית של האחרון.

עצוב, אבל כבר אי אפשר לומר עוד שזה מפליא.

קדמו נא.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

האויב הגדול ביותר של ה-hasbara הוא צה”ל

מה קורה כשאפילו בן דרור ימיני נאלץ להרים ידיים

בסוף השבוע שעבר אירעה לצה”ל עוד תקלה שגרתית: החמושים שלו, מגדוד נצח יהודה, נתפסו מול המצלמות כשהם מקללים ומכים פלסטינים, וממשיכים להכות אותו גם כשהוא על הקרקע. מאחר וזה קרה מול המצלמות, לצה”ל לא היתה ברירה אלא להעמיד את החמושים לדין. אף אחד מהם, כמובן, לא נכנס לכלא. המ”פ, שנכח במקום, ננזף. אחד החיילים שהכה את הפלסטיני קיבל ריתוק ל-30 יום לבסיס. שני חמושים שצה”ל כינה את מה שהם עשו “הפעלת כוח לא מידתי” קיבלו 28 יום על תנאי.

על זה יש כמה דברים לומר. קודם כל, העמדה לדין משמעתי היא אמצעי זריז של צה”ל כדי למנוע את העמדתם של החמושים לדין פלילי. על פניו, העבירות המעורבות הן (הח”מ איננו משפטן) תקיפה בנסיבות מחמירות, התעמרות, שימוש לרעה בכוח המשרה. צריך לציין בעדינות גם שכשחייל מכה תושב מוגן ומשפיל אותו, הוא על פניו מבצע גם פשע מלחמה. בסקאלה הנמוכה של פשעי המלחמה, כן, זה לא טבח, אבל זה פשע מלחמה. כמובן, חוק המשפט הצבאי לא מכיר בעבירה של פשעי מלחמה, שהיא חמורה יותר מעבירה צבאית רגילה, זאת למרות שוועדת טירקל המליצה לפני שנתיים וחצי כמעט על שינוי החוק בנושא כך שיותאם לחוק המקובל בעולם. משפטן צבאי שיעז לומר היום שיכול להיות שחמושי צה”ל מבצעים פשעי מלחמה כנראה יועמד לדין באשמת בגידה.

שנית, שלאחרונה עלו כמה משפטים אחרים שערך צה”ל לכותרות. מג”ד כלשהו שפט חייל שאכל סנדוויץ’ לא כשר במטווח – להבדיל ממטבח – ל-11 ימי מאסר בפועל (ושוחרר אחרי סערה ציבורית), וחייל שהעז לדבר בכנס פתוח על ההתעללות בפלסטינים שהוא ראה, נידון לשבוע מחבוש. כלומר, מבחינת הצבא הישראלי, אלימות כלפי אדם כפות מצד קבוצה של חמושים, בזמן שהקצין שלהם צופה מהצד, חמורה פחות מאכילת נקניק שיהוה לא אוהב או מהצבעה פומבית צורת ההתנהלות של הצבא.

האירועים בג’ילזון גרמו למר hasbara בכבודו ובעצמו, בן דרור ימיני, לתלוש שערות. במאמר שכתב באנגלית – לא מצאתיו בעברית – הוא מסיים ב”לא די בגינוי התקרית וחקירת החיילים. אין טעם להקצות 100 מיליוני ש”ח ל-hasbara [כך במקור – יצ”ג] אם חיילי צה”ל מתקשים להבין שהם גם בחזית מאמצי היח”צ של ישראל.”

במילים אחרות, בן דרור ימיני נזקק להרבה מאד זמן כדי להבין את זה, אבל בסופו של דבר הוא הפנים: הבעיה העיקרית, האויב העיקרי, של מערכת ה-hasbara הוא צה”ל. לא השמאלנים, לא תנועת ה-BDS, לא שוברים שתיקה ולא J-Street: האויב הוא צה”ל.

וכשחושבים על זה, פתאום זה מובן מאליו. אחרי הכל, יותר מ-90% מהאירועים שבכלל צריך “להסביר” – כלומר, לנסות לטייח באמצעות תעמולה – הם אירועים שמיוצרים על ידי צה”ל. מתקריות הגבול בשנות ה-50 ועד התקרית בג’ילזון בסוף השבוע, צה”ל הוא המכשול הגדול ביותר שניצב בפני אנשי ה-hasabra.

כי בסופו של דבר, אדם הגון לא יכול להסביר את המצב שבו חייל מכה אדם כפות. זה לא ניתן להצדקה. יתר על כן, הנסיון המתמיד להסביר תופעה כזו יהפוך אדם הגון לבלתי הגון, ישחית את צלם האנוש שלו כפי שהחיילים משחיתים את שלהם. ניתן, אולי, ללמד זכות – החייל היה לחוץ, חם שם בחוץ – אבל כמה פעמים אפשר לעשות את זה? הבעיה לא חדשה: היא מתחילה ברגע שמגיעים הדיווחים הראשונים על הכיבוש. הציבור הישראלי בשנות ה-70 היה מ ז ו ע ז ע מהדיווחים על מה שחמושינו העליזים עושים בגדה. אהרן בכר דיווח על כך בהלם בסוף שנות ה-70, והיו ויכוחים עזים על הצורך לצנזר את הדיווחים. וכמובן, אלו היו שנות ה-70. לא דיווחו על הדברים החמורים באמת, כמו העינויים הרווחים בחקירות השב”כ.

בן דרור ימיני עדיין מנסה לתרץ. הוא אומר ש”פה לא פרגוסון.” אבל צה”ל הורג מספרים עצומים של פלסטינים לא חמושים גם בגדה. זה פשוט לא מגיע לכותרות כי בדרך כלל אין צילום מרשיע. בסוף השנה שעברה, כפי שציינו, שינה תא”ל ידעי את פקודות הירי בגדה, והורה על ירי חי לעבר מפגינים גם כשהם לא מהווים סכנה. המדיניות הזו כבר גררה הרוגים ומספר גבוה משמעותית יותר של פצועים – עליהם בכלל לא מדווחים. מפקד משטרה אמריקאי שהיה מורה להפעיל ירי חי על מפגינים לא חמושים, מודה בכך בכנס פנימי של חוואים לבנים שהשתלטו על אדמות של שחורים, ומוביל למותם של מפגינים, היה כנראה כבר באזיקים, או מושא למהומות זועמות. “לא פרגוסון”? תעשה לי טובה. האלימות הממוסדת שחווים פלסטינים על בסיס יומיומי גרועה משמעותית יותר מזו שחווים האפרו-אמריקאים. (כן, כמובן, כאן יעלה מיד התירוץ שהפלסטינים נמצאים תחת כיבוש זמני בהחלט שנמשך כבר 48 שנים. אבל אם זה התירוץ שלך, למה העלת את פרגוסון?)

הישראלים שמים לב שצה”ל הוא אסון hasbara באינתיפאדה הראשונה. חיילים קוברים נערים פלסטינים בחול בלי לשים לב שיש מצלמות באזור, גדודים ברפיח קושרים פלסטינים למכסה המנוע של הג’יפ בחיקוי לא מודע של טקטיקות הלחימה של האס.אס., מצולמים כשהם נושאים דגלי גולגלות ועצמות, והיו כמובן משפטי גבעתי. כבר בעת האינתיפאדה הראשונה יש סרטונים של צה”ל, שמתחננים בפני החיילים לשים לב לתופעה של מצלמות ולכך שההתעללות שלהם גורמת נזק. זה לא עוזר.

ויש לכך כמה סיבות. קודם כל, אין כמעט צבא כיבוש שהצליח בכך. יש כיבוש, יש מצב של אדנות מצד חמושים – תהיה התעללות. זה חוק טבע. אפשר לשבור אותו, כמובן. אחרי שהגנרל מק’ארתור תקע חייל אמריקאי שהכה אזרח יפני לחמש שנות מאסר בפועל, המסר עבר מהר מאד. בואו ננסה לדמיין רגע את המצב שבו החמושים מג’ילזון נכנסים לכלא לחמש שנים. לא יכולים לעשות את זה? זו הסיבה שהתופעה נמשכת, ותמשך.

צה”ל, בקיצור, לא מוכן למצות עם החמושים שלו את הדין. אם עשרה חיילים שהיו מכים עצורים – וזו היתה תופעה בלתי פוסקת בזמן האינתיפאדה הראשונה – היו נכנסים כל אחד לחמש שנים בכלא, והמפקדים שלהם היו נכנסים לעשר שנים בכלא, כולם על ביצוע פשעי מלחמה, התופעה היתה מצטמצמת מאד. למה זה לא קורה?

כי בסופו של דבר צה”ל מעדיף שלא להתעמת עם החמושים שלו. יש לכך כמה סיבות. קודם כל, לכליאה לתקופה ממושכת של בריונים במדים תהיה השפעה רעה על המוראל: החמושים הישראלים גם כך בכיינים מאד. נסיון לכפות עליהם משמעת עשוי להביא לפריעת כוללת, אולי אפילו למרד. צריך לזכור שבמשך שנים, צה”ל העלים למעשה עין מהתופעה הרווחת של “מרד ותיקים” בחטיבת גולני. החוק הצבאי יכול לדון אדם למוות על מרד. אנשים היו מקבלים שבועיים, חודש, חודשיים במחבוש. זו לא הרתעה אמיתית.

שנית, אתה מתחיל לאכוף על החמושים שלך את החוק, ולך תדע מה הם יתחילו לומר. אולי הם ייזכרו איך המפקד שלהם הרביץ למישהו לפני שבועיים. איך המ”פ פוצץ את הצורה למישהו שעצבן אותו ואחר כך זייף את הדיווח. איך הסמ”פ קצת בזז. כשהצבא הופך לכנופיה והערך העליון הוא רעות בדמות שתיקה, כולם יודעים משהו על כולם ולאף אחד אין סמכות מוסרית על מישהו אחר.

כך או כך, זה מדהים במידה מסוימת שאפילו אדם כמו בן דרור ימיני מסוגל לראות שהבעיה היא חיילי צה”ל; שרוב האנרגיה שלו מבוזבזת על נסיון לתרץ את חוסר היכולת של הגוף הרשמי המופקד על אלימות למשמע את עצמו; ולא להיות מסוגל לומר שהצבא צריך לא רק לומר לחמושים שלו להסתתר יותר טוב ממצלמות, אלא לעבור רפורמה קשה, רפורמה יסודית, רפורמה שתחזיר אותו ממצב של מיליציה עבריינית עם ניחוחות של ארגון טרור לזה של צבא.

ועוד דבר אחד: ואם מישהו היה צריך עוד הוכחה לכך שצה"ל הוא כנופיה ולא צבא, הוא קיבל אותה היום (ה') במשפטו של החלאן לירן חג'בי. הלז, כזכור, הטריד סדרתית שתי פקודות שלו, והמפקד שלו, הקולונל של יהוה עופר וינטר, הדיח קצין שניסה להצביע על כך. היום הגיעו וינטר וקצינים בכירים אחרים, בהם לחרפתו של צה"ל קצין בדרגת אלוף, ומסרו עדויות אופי עבור חג'בי. הם ביקשו מבית המשפט שלא לפגוע בכבודו ובדרגותיו של חג'בי – והמיטו קלון על הארגון שלהם. הם שכחו שהם מפקדים לא רק של חג'בי, אלא גם – ולמעשה, בראש ובראשונה – של קורבנותיו; והם אמרו לבית המשפט שמבחינתם, לאדם שהטריד מינית פקודות יש "כבוד" שצריך לשמור עליו. איזו חרפה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הנה רוח המפקד

צה”ל התשחץ בפשע מלחמה מול העיניים שלנו, והיינו צריכים עיניים זרות כדי לראות אותו. יש למצות את הדין עם פושע המלחמה סא”ל נריה ישורון

“אני זוכר את זה, כל הטנקים עמדו בשורה, אני אישית שאלתי את המפקד שלי: לאן אנחנו יורים?

הוא אמר לי: תבחר לאן שבא לך. וגם אחר כך בשיחות עם שאר החבר'ה, כל אחד בעצם בחר את המטרה שלו, והמפקד קרא לזה בקשר "בוקר טוב, אל-בורייג'. "אנחנו נבצע, חבר'ה, בוקר טוב, אל-בורייג'", זה הציטוט.

בעצם [כדי] להעיר את השכונה, להראות לחבר'ה, צה"ל פה ולבצע את ההרתעה הזאת.

אני זוכר שכל הטנקים עמדו בשורה, אנחנו גם עמדנו, אני התותחן, אני הסתכלתי על איזה בית, גם בית גבוה מאוד, במרכז השכונה ההיא, ושאלתי את המפקד שלי: "טוב, לאן לירות בבית?" וסגרנו בינינו: "טוב, אם בא לך קצת ימינה, קצת שמאלה, קצת לחלון הזה, קצת לקומה הזאת, סגרנו." ואז המפקד עלה בקשר, " 3 , 2 , 1 , ירי". כולם ירו פגזים לאן שהם רצו, מן הסתם. אף אחד לא ירה עלינו לא לפני, לא אחרי, לא במהלך.”

(”ככה נלחמנו בעזה 2014,” עדות מס’ 29, שריון, דיר אל בלאח)

הבלוגרית האמריקאית שארלוט סילבר פרסמה בשבוע שעבר ב”אלקטרוניק אינתיפאדה” פשע מלחמה שביצע צה”ל במהלך מבצע “עופרת יצוקה.” ב-22 ביולי 2014, במהלך הקרבות בס’געיה, ירה צלף פלסטיני לא ידוע בסרן דימיטרי לויטס מגדוד געש של חטיבה 7; לויטס מת לאחר מכן מםצעיו. כיממה לאחר מכן, בעת הלווייתו, הורה מפקד הגדוד שלו, סא”ל נריה ישורון, לחמושיו לירות מטח פגזים “של כבוד” לעבר מרפאה במקום. ישורון אמר את המילים הבאות: “אני רוצה שאנחנו, פה, באמצע שכונת שג'עייה בעזה, נצטרף לכל האנשים שמלווים את דימה בדרכו האחרונה, ונירה מטח של כבוד והצדעה לקצין הזה, על המרפאה ממנה ירו הנבלות על הטנק שלו וקיפדו את חייו. אני סומך עליכם וגאה בכם. היכונו למגע לזכרו של דימה, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, אמן.” מקורות פלסטיניים אמרו שב-23 ביולי נהרגו בסג’עיה חמישה פלסטינים ונפצעו עשרות, אם כי בינתיים אי אפשר לקשר ישירות בין הירי עליו הורה סא”ל ישורון ובין ההרוגים.

מה שמעניין בפרסום של סילבר הוא שהוא עמד לנו מול העיניים. פקודת פשע המלחמה של ישורון שודרה יממה לאחר מכן בתקשורת האדלסונית. מאוחר יותר ב-2014, פרסום רשמי של צה”ל – “ביבשה,” הבטאון של חיל היבשה, גליון 29, עמ’ 52 – השתחץ גם הוא באותו פשע.

bayabasha

וזה פשע מלחמה שאי אפשר לתרץ. נעבור על העובדות.

א. הירי בוצע לעבר מטרה אזרחית במובהק, מרפאה.

ב. הוא בוצע באמצעות תותחים, מבלי לוודא שהמרפאה ריקה מאדם.

ג. חשוב מכל, זה היה ירי שלא היתה לו שום מטרה צבאית. אפילו אם הצלף הפלסטיני שחיסל את סרן לויטס אכן ירה מאותה מרפאה יום קודם לכן, הוא ודאי לא נשאר שם יממה אחר כך, ואין שום אינדיקציה שיש איום כלשהו מהמרפאה על החמושים – אפילו אם נקבל את הטענה, ואין סיבה טובה לקבל אותה, שיממה קודם לכן אכן היה שם איום. צלפים לא נשארים באותו המקום יממה. ישורון לא מדבר על שום סכנה, הוא מדבר על “מטח כבוד” וההפגזה של מטרה אזרחית היא חד וחלק לשם נקמה.

הפרסום של סילבר לא זכה לשום התייחסות בתקשורת היהודית בישראל, עד שערוץ 10 העז להעלות את הנושא אמש (א’), מבלי לציין שבאותו היום נהרגו בסג’עיה חמישה פלסטינים. מתגובת צה”ל לא ברור באילו צעדים הוא נוקט – ככל הנראה, לא נפתחה חקירת מצ”ח. בהתחשב ביעילות המפורסמת של חקירות מצ”ח, לא הייתי בונה על כך יותר מדי – וכאן יש בעיה נוספת. שתיים, בעצם.

קודם כל, לחבר ישורון יש מפקדים. יש לו מח”ט, אוגדונר, ואלוף פיקוד. המפקדים האלה, על פי המשפט הבינלאומי, נושאים באחריות לפקודות בלתי חוקיות בעליל שנותנים הפקודים שלהם. אלא שקודם כל, במשפט הצבאי הישראלי הקפידו עד כה לא להטיל אחריות פיקודית. ועדת טירקל קבעה לפני שנתיים וחצי שיש צורך בחקיקה שתטיל אחריות פיקודית, גם על הדרג המדיני במידת הצורך, כאשר הם “לא נקטו כל האמצעים הסבירים למנוע ביצוע עבירות או לא פעלו להביא את האחראים לדין כאשר נודע להם על העבירות לאחר מעשה” (ההדגשה שלי) – אבל עד כה צה”ל לא יישם את ההנחיות הללו.

אז יש מפקדים שאחראים לפקודה הבלתי חוקית בעליל של ישורון, ולמצער על כך שהוא לא הועמד לדין על כך – אבל החוק הצבאי לא מאפשר את העמדתם לדין. יתר על כן, מישהו באמת רואה את מצ”ח גוררת אלוף פיקוד לחדר חקירות?

וזו הבעיה הקלה. הבעיה הרצינית באמת היא שסא”ל ישורון לא ראה שום בעיה בהתרברבות בפשע המלחמה שלו. הוא לא ראה שום בעיה – כי הוא, כמו כל החיילים שהשתתפו ב”צוק איתן,” ידעו מה רוח המפקד. וזו היתה אותה רוח המפקד שעליה עמד הדו”ח של שוברים שתיקה שכולם אהבו לשנוא: “אין אזרחים.”

סא”ל ישורון לא ראה שום בעיה בירי על מרפאה, כי הוא – וכל מי שסביבו, והדרג המדיני, והציבור היהודי בישראל כמעט כולו – הפנימו את התפיסה ש”אין אזרחים.” שאפשר להכנס לאחד האזורים המאוכלסים ביותר בעולם ולהפעיל יותר כוח אש משהפעילו האמריקאים בפאלוג’ה ושזה לגמרי בסדר. שאפשר לירות בלי חשש לכל כיוון, בלב שטח עירוני, ושאין שום בעיה. הרי זרקנו כמה כרוזים, תצווח מקהלת ה-Hasbara, והיה נוהל הקש בגג.

איזה “הקש בגג” היה למרפאה שאת באיה החליט סא”ל ישורון להעלות עולה לריצוי נשמת סרן לויטס, כאילו היה אכילס הרוצח ילדים על קבר פטרוקלוס?

כמה עוד מקרים כאלו היו, שלא עמדו מול עינינו או שעמדו מולנו, מנסים נואשות למשוך את תשומת ליבנו, ולא ראינו אותם בתוך כל העשן והדם?

אילו חשב סא”ל ישורון שהוא מבצע פשע מלחמה, הוא היה מנסה להסתיר אותו. אבל הוא עשה הכל חוץ מלהסתיר אותו: הוא השתחץ בו. בטאון חיל היבשה גם הוא לא ראה פה שום פשע, להיפך. הוא ראה את מוסר הלחימה המקובל של צה”ל בפעולה, והחליט להעלות אותו על נס. אי אפשר לומר שצה”ל לא ידע. אלא שהיינו צריכים את עיני הזר של שארלוט סילבר כדי לראות שיש פה בעיה. היהודים בישראל, אחרי הכל, היו עסוקים בלצווח שדו”ח שוברים שתיקה הוא שקר.

יש כמה אנשים בישראל שחיים מהצדקת פשעי מלחמה. יועז הנדל, בן דרור ימיני. יש עוד, אבל הם אלה שמובלטים על ידי כלי התקשורת. הם תמיד אומרים ש”יש חריגות” ושמטפלים בהן. הנה, החברים ימיני והנדל, פשע מלחמה פר אקסלס. האם תדרשו למצות את הדין עם סא”ל ישורון, או ששוב תנסו לתרץ את הפשע?

אני מעריך שאתם תטייחו את הפשע. אתם תאמרו שרגע, עוד לא היתה חקירת מצ”ח, דברו איתנו שוב ב-2023. רגע, עוד לא ראינו את כל הפרטים ובכל מקרה, לא הראו לנו מה קרה קודם ובכל מקרה, גם אם זה נכון, דאע”ש יותר גרועים.

הנה, יש לכם הזדמנות להוכיח שאתם לא רק מטייחי פשעים. דרשו את השעייתו של סא”ל ישורון לאלתר וחקירת מצ”ח מהירה. ובאותה הזדמנות, התנצלו בפני שוברים שתיקה.

ועוד דבר אחד: במסגרת הסדרה “גיבורי רשת” של הטלוויזיה החינוכית, הועלה היום ראיון איתי. הוא מופיע למטה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מטייחי הפשעים

בן דרור ימיני ויועז הנדל יוצאים למתקפה נגד חקירת פשעי מלחמה. הם יודעים למה

הטור האחרון של בן דרור ימיני ב”ידיעות אחרונות” הכיל שקר גס מהמקובל, אפילו אצלו.

ימיני כותב ש”ביקשתי מדוברת ‘יש דין’ מידע על החקירות שמבצעות מדינות כמו ארה”ב ובריטניה, שראוי לישראל להדמות להן. […] קיבלתי תשובה מעורפלת על כך שעו”ד ספרד לא התכוון לבריטניה וארה”ב.”

ben dror

או שלא. לגמרי במקרה, הייתי במשרדי ‘יש דין’ – הדיסקליימר הקבוע: אני מקבל מהארגון שכר עבור כתיבת בלוג – ושמעתי את התגובה בזמן שנשלחה. עו”ד מיכאל ספרד מביא אותה כאן במלואה:

“שלום,
האייטם אתמול לא עסק בהעמדות לדין ובענישה אלא בחקירות וגם מיכאל לא התייחס לארה"ב אלא לבריטניה.
בבריטניה החקירות בנוגע לפעילות של כוחות הביטחון בעירק נעשות החל מ-2005 על ידי גוף שבראשו עומד אזרח, החל מ2010 יש גם גוף עצמאי חיצוני ייעודי החוקר את פעילות הכוחות הבריטיים בעירק בשם – Iraq historic allegations team. לגבי העמדות לדין בארה"ב ובבריטניה אין לנו נתונים אך אנו כן יודעים שעשרות חיילים הועמדו לדין כולל באשמת רצח גם בנוגע לעירק וגם בנוגע לאפגניסטן.
מקווה שהמידע הזה עוזר.
ערב טוב,
רעות”

ההדגשות שלי. “תגובה מעורפלת על כך שעו”ד ספרד לא התכוון לבריטניה וארה”ב,” אה? אחת משתיים: או שימיני נכשל בקריאה בסיסית של טקסט, או שהוא מסלף את הטקסט לצרכיו, מתוך אמונה שאם הוא שובר את הכללים המקובלים של המשחק העיתונאי, אף אחד לא יחשוף את ערוותו.

אז האם ימיני הוא טמבל או סלפן? לאור ההיסטוריה שלו, שתועדה כאן לעייפה, אני יודע במה אני בוחר. אבל אחרי שעמדנו על כך שימיני מסלף את העובדות לצורכי הונאת קוראיו, נתייחס גם לטיעון שלו.

חשוב לציין: ימיני מקבל במשתמע את הטענה שצה”ל לא חוקר כראוי את פשעי המלחמה שלו; הוא רק אומר שהדרישה מצה”ל לחקירה נאותה היא צביעות, משום שארה”ב ובריטניה מבצעות גם הן פשעי מלחמה והם לא נחקרים כראוי. יש להניח שלא במקרה בחר ימיני את בריטניה וארה”ב כדוגמאות שלו – אם כי את המקרה הבריטי, כפי שעולה מהתשובה שקיבל, הוא לא מכיר כיאות, מה שלא צריך להפתיע – ולא, למשל, את הולנד. זו, בעקבות פשע המלחמה שביצע צבא אחר – הסרבי – בסרברניצה, תוך שכוח שלה עומד בחוסר מעש באזור, חקרה את הנושא במשך חמש שנים ובסופו של דבר, התפטר ראש הממשלה שלה.

כאן נוקט ימיני באחד התרגילים הקבועים שלו. במשך עשור, הוא מאשים את ארגוני זכויות האדם בסיוע לאיסלם הרדיקלי. למשל, כאן:

“הבעיה איננה האיסלאם הרדיקלי. אפשר לחיות עם הנחש הזה ומדי פעם לקצץ את ראשו. הבעיה היא עם התמיכה שמקבלת השנאה הזאת, גם במוסדות בינלאומיים, גם על ידי ארגונים שונים, בחסות שיח "זכויות האדם". […] הבעיה היא עם האחרים. הנאורים. המתקדמים. נציגי העולם החופשי. הם הבעיה. משום שהם לא רוצים לדעת.”

וכאן:

“הטמטום המערבי שמתיר לפשיסטים, גזענים ואיסלאמיסטים להפיץ את מרכולתם באקדמיה המערבית (וגם הישראלית) פועל שעות נוספות גם אצלנו. מצעד הגזענים הכהניסטים קיבל הכשר מטעם בג"ץ לצעוד היום באום אל-פאחם.
הנימוקים מוכרים לעייפה מתחום שיח הזכויות. הם דומים, אם לא זהים, לנימוקים שמעלים ארגוני זכויות אזרח כאשר הם עותרים היום בעניינו של רמדאן: חופש הביטוי בלה בלה בלה. “

הכותרת של המאמר הזה, אגב, היא “הסכנה המעוורת של שיח הזכויות.” כותרות המשנה שלו כוללות, בין השאר, אמירות כמו “הטמטום הליברלי” ו”כששיח הזכויות הופך לסכנה.”

אז במבט הרחב היותר, זה שבו הוא רואה מלחמת תרבויות עם האיסלם, ימיני מאשים את ארגוני זכויות האדם בשותפות לצד האיסלמי, מרצון סמוי או מעיוורון. על זה הוא בנה את עצמו. אבל כשימיני צריך להגן על פשעי המלחמה של הצבא היהודי, אז פתאום הוא מאמץ את השיח של ארגוני זכויות האדם: ההצבעה שלו על פשעים בריטיים ואמריקאים נשענת על המחקר של ארגונים כאלה – אותם ארגונים עצמם שכאשר הוא לא צריך להגן על פושעי המלחמה היהודים, הוא מגנה כאידיוטים מועילים של האיסלם הרדיקלי, שעצם החשיפה שלהם מחלישה את “המאבק” ואת “ההסברה.”

אגב, כשימיני מפנה את הזעם שלו כלפי ארגוני זכויות האדם הישראלים, ומנופף בכך שהצבא האמריקאי ממש גרוע בלחקור את עצמו, האם הוא שם לב שארגוני זכויות האדם האמריקאים אומרים דברים דומים מאד על הצבא שלהם לאלה שאומרים ארגוני זכויות האדם הישראלים על צה”ל?

הנה Human Rights Watch, כשהוא תובע לחקור את הפשעים באפגניסן:

“The US has a meager record of investigating and prosecuting human rights abuses allegedly committed by its forces during its 12-year military presence in Afghanistan, Human Rights Watch said. Although several high-profile cases have resulted in convictions and substantial punishments, many other serious cases have resulted in minimal or no charges, or in disproportionately light punishments.

“The Nerkh incidents should be investigated rigorously, impartially, and transparently,” said Andrea Prasow, senior counterterrorism counsel and advocate at Human Rights Watch. “While it is clear that crimes occurred, US authorities need to establish what exactly happened and who is responsible.”

הנה אמנסטי על צבא ארה”ב, באוגוסט האחרון:

“In a report published on Monday, Amnesty said it had gathered evidence of "a deeply flawed US military justice system that cements a culture of impunity" in dealing with Afghan civilian deaths and injuries caused by US-led Nato operations since 2001.”

“מערכת צדק צבאי פגומה עד הבסיס, שמעגנת תרבות של העדר ענישה” ביחס למותם ופציעתם של אזרחים – זה אחד לאחד מה שאמרו בצלם ויש דין על מערכת החקירות הצבאית. וכאן ההבדל בין אנשים ששואפים לצדק ובין בן דרור ימיני: אדם שרוצה צדק לא מתרץ פשעים בכך ש”כולם עושים זאת.” זה מוסר של מאפיה. מי שרוצה בעשיית צדק, נאבק עליו, לא אומר ש”ככה זה.” ימיני, בעשור האחרון, הוא אחד המגוננים הבולטים ביותר על פושעי מלחמה; בלשון הזהב של אלתרמן,

כי בנים ובנות ואנחנו איתם,

מי בפועל

או בטפיחות הסכמה,

נדחקים במלמול של “הכרח” ו”נקם”

לתחומם של פושעי מלחמה.

מלמול של ‘הכרח’ ו’נקם’.

ובאותו המוסף עצמו (תקשורת שמאלנית, אתם יודעים), יצא יועז הנדל להתקפה על ארגוני זכויות האדם. הלז, כזכור, עומד בראש הארגון המגוחך “זכויות אדם כחול לבן.” האחרון לא מי יודע מה פעיל בשטח, הוא מתעקש שתפקידו הוא לדווח לצה”ל ולא ל”כבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ” – כלומר, לסייע לצבא לטשטש את הפשעים – ולאחרונה עיקר הפעילות שלו היא נסיון לתעד הפרות זכויות אדם… של החמאס, ולשמש בפועל כעוד זרוע hasbara של ישראל. מוקדם יותר, עסק הארגון בנסיון נלעג לגרום לחיילים לספר על מעשים טובים שהם עשו לפלסטינים.

בטורו, כותב הנדל שהחקירות שצה”ל הורה על פתיחה בהן מעידות שהוא “צבא רציני,” ואומר שההגינות באשר ליכולת של צה”ל לחקור את עצמו “מחייבת להבין קודם כל באיזה תוצאות מפקפקים.”

yoaz

ובכן, אילו טרח הנדל לקרוא את הדו”חות של בצלם ויש דין, הוא היה רואה למה יש פקפוק רציני ביכולת של צה”ל לחקור את עצמו – גם בימי רגיעה יחסית ועל אחת כמה וכמה בימי מלחמה.

הנה הנוהל של צה”ל לפתיחה בחקירה במקרה של חשד לפשע בעת רגיעה: קודם כל, יש תחקיר מבצעי, שיכול להמשך הרבה מאד זמן. רק אחרי שהוא מסתיים, מתחילה הפרקליטות הצבאית לשקול האם יש בכלל מקום לחקירה פלילית. הבדיקה הזו של הפרקליטות הצבאית נמשכת שבועות עד חודשים – ואחרי כל הזמן הזה, בכלל לא בטוח שיש עדיין אפשרות לקיים חקירה רצינית. עבר המון זמן, לכל המעורבים היה די זמן לתאם עדויות, על זירת פשע ואיסוף ראיות פיזיות אין מה לדבר. אם החליטה הפרקליטות לפתוח בחקירת מצ”ח, ולא תמיד היא מחליטה על כך, החקירה הזו יכולה להמשך שנים. אחרי החקירה, התוצאות מועברות שוב לידי הפרקליטות הצבאית, שלוקחת את הזמן שלה לחשוב על זה עוד קצת. כאן צריך להזכיר שעל פי חוק השיפוט הצבאי, אפשר לשפוט חייל רק עד שנה לאחר שחרורו. כלומר, מה שיש כאן בפועל היא מערכת שמושכת את הזמן עד שהיא תוכל להודיע בשביעות רצון שהתיק נסגר כי החייל כבר יצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. החוק הצבאי הישראלי לא מכיר בקטגוריה של פשעי מלחמה, שעליהם באופן כללי אין התיישנות.

אם מישהו היה צריך דוגמא לאופן שבו פועלת מערכת ה”צדק” הצבאי ביחס לפלסטינים, המקרה של ג’וואהר אבו רחמה הוא דוגמא נהדרת. היא נהרגה, ככל הנראה כתוצאה משאיפת גז שנורה על ידי חמושי צה”ל, בינואר 2010. צה”ל שיקר בפרשה פעם אחר פעם, מה שהיה גורם לכל אדם סביר להורות מיד על חקירה. אבל זה לא קרה: הפרקליטות סירבה בעקשנות לפתוח בחקירה פלילית, ולפני שבועיים – קרי שלוש שנים ושמונה חודשים לאחר מותה של אבו רחמה – הסכים בג”צ שההחלטה לא היתה בלתי סבירה. במילים אחרות, צה”ל נאבק בבתי המשפט כמעט ארבע שנים כדי למנוע חקירה. לא העמדה לדין: פאקינג חקירה. זו מערכת הצדק הצבאי בקליפת אגוז.

וזו עוד מערכת הצדק הצבאי בזמן רגיעה. במצב מלחמה, הנושא מסתבך הרבה יותר. הפרקליטות הצבאית חשודה באישור פשעי מלחמה. האם היא יכולה ברצינות לחקור את עצמה? אל תצחיקו אותי. הנדל כותב ש”באופו מפתיע, דווקא מידע שקיבלו במהלך המבצע מתחקירנים ברצועת עזה – תחת דוברי החמאס – שימש אותם כדי להאשים את צה”ל בפשעי מלחמה.”

אה, לא. קודם כל, ההיסטוריה מוכיחה שבדיווחים על פשעי מלחמה, כדאי מאד להקשיב לאנשים בשטח. פעם אחר פעם, הם צדקו הרבה יותר מהמפקפקים בהם. הנטיה האנושית היא לא להאמין שכוחות רשמיים מבצעים פשעים; זה “לא יכול לקרות” וזה קורה בפועל יום-יום, שעה-שעה.

שנית, מי שהעיד על פשעי המלחמה היה צה”ל עצמו. פעם אחר פעם, הוא התגאה בכך שהוא מפציץ את בתי המשפחות של אנשי חמאס – מטרה שהיא בעליל לא מטרה צבאית, מטרה שבעליל הפגיעה בה מיועדת לנקמה, שהיא הכל חוץ מצורך צבאי. וזה, בלי לדבר על מה שקרה בסג’עיה ורפיח. צה”ל הרשיע את עצמו. הפשעים הללו, נזכיר, בוצעו באישורה של הפרקליטות הצבאית – זו שעכשיו הנדל רוצה שתחקור את עצמה.

וואלה. האם כשימיני מדבר על “ניצול לרעה של שיח הזכויות” הוא מדבר על השכן שלו במוסף? כי הנדל והארגון הנלעג שלו, ארגון hasbara שמתחזה לארגון זכויות אדם, הם אחלה של דוגמא. כרגיל, הימין מבצע בעצמו את מה שהוא מאשים בו את השמאל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כשמילים הן נשק, סתימת פיות היא הגנה עצמית

מי שאחראי להתקפות הפראיות על השמאל הוא מי שבמשך שנים קשקש על “לוחמת תודעה” וטען שביקורת היא נשק ושככזו יש להתייחס אליה

דודו אלהרר, מהשוליים הפסיכיים של הימין הקיצוני, כתב השבוע בדף הפייסבוק שלו – בתגובה להערכה של אלדד יניב שמתקרב רצח של איש שמאל נוסף, כשהמטרה הבולטת היא העיתונאי גדעון לוי – שאם אכן יירצח לוי, זה יהיה באשמתו-שלו ושל המו”ל שלו בלבד. אלהרר גם הסביר מדוע צריך להרוג את לוי:

“המנשרים ההזויים שלו נגד ישראל מופצים בכל העולם וגורמים נזק בל יתואר… זה לא מכעיס – זה מסוכן! המלחמות המודרניות כיום הן על התודעה… שדה הקרב עבר לתקשורת… גדעון לוי בהבלי פיו מסכן את חיינו וחיי ילדינו וחיי כל היהודים ברחבי כל העולם כולו… האנטישמים נשענים על דבריו ומהדקים את השנאה לישראל בעטיים של דברי ההסתה שלו…”

ריבוי ה”…”, סימן מובהק של עילגות, במקור.

dudu elharar

אלהרר תמצת כאן את מה שחלקים בולטים של הימין הישראלי אומרים כבר כעשור: דיבור הוא סוג של נשק. יש מערכה, ועיקר המערכה לא מתרחש בשדה הקרב, אלא בתודעתם של אנשים. מה שחשוב הוא לא כמה שטחים כבשת או כמה אנשים הרגת, אלא מה אנשים חושבים על זה. במובנים מסויים, התפיסה הזו מגיעה הישר מהקשקושיאדה שעברה על צה”ל לפני יותר מעשור: זוכרים את “צריבת התודעה” של בוגי יעלון? זה אותו הקשקוש.

בצה”ל חשבו עליו מחדש אחרי מלחמת לבנון השניה, כשהסתבר שאשכרה תמרון בשטח – צה”ל שכח איך עושים את זה לפני 30 שנה בערך – והפעלה נכונה של כוח הם מה שמכריעים קרבות, לא איזו “תמונת נצחון” מיתולוגית. קשקשני ה-hasbara, מצד שני, נשארו עם אותה התפיסה. טוב, במידה מסוימת, כך הם עושים את הכסף שלהם: בשכנוע של אחרים שיש שיח מסוכן, שצריך לבלום אותו, ושהשיח המסוכן הזה הוא נחלתם של כמה שמאלנים. יש לציין שהתקשורת היהודית, שמתייצבת אוטומטית לימין צה”ל עם פרוץ קרבות, כבר הפנימה את הנוהל והיא משתתפת בקרב במלוא העוז: ראו את הניתוח המופתי של תום על התגובה שלה להרג ארבעת הילדים בחוף עזה השבוע.

אלא שברגע שאתה מתחיל להתייחס לדיבורים כאל כלי נשק, מגיע ההיקש הבלתי נמנע: אם דיבור הוא נשק, ואם שיח ביקורתי או עוין הוא לא – כפי שהיינו רגילים לחשוב – חלק מוויכוח שיוכרע בכלים הרטוריים הרגילים, אלא סכנה ברורה ומיידית, אז מי שחושב אחרת ממך ואפילו מוכן לומר את זה, הוא אויב ובוגד ויש להתייחס אליו בהתאם.

כלומר, בחסותם של מפיצי שנאה קבועים – בן דרור ימיני, ג’ראלד שטיינברג, רונן שובל ושאר הכנופיה של הימין הקיצוני שמתחזה למרכז – עורער עצם הלגיטימיות של שיח ישראלי שאיננו השיח הימני. מעשי בגידה של ממש – כמו אלה של זאב אלקין ואורי אריאל, שהעבירו מידע למתנחלים על תנועות צה”ל כנגדם, ובכך סייעו לסכל אותם – מטואטאים הצידה, בעוד שמה שמסוכן באמת הוא העובדה שגדעון לוי חושב, בצדק, שטייסי צה”ל הם פושעי מלחמה. גרוע מכך, הוא אומר את זה לא רק בין יהודים, אלא מעז לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ.

כל המערכה הזו היתה מיועדת לקעקע את עצם היכולת למתוח ביקורת על מדיניותה של ישראל, במיוחד על מדיניות הסיפוח הזוחל שלה ועל הפשעים שהיא מבצעת כנגד אוכלוסיה כבושה. הימין היהודי ראה בשמאל הישראלי בוגד כבר עשורים – לא בגלל מעשיו, אלא בגלל עצם הנכונות לומר דברים שונים רדיקלית, בגלל עצם הנכונות להעמיד מול האספסוף היהודי דעה אחרת. והימין היהודי, כידוע, כבר רצח שמאלנים בגלל אמירת הדברים הלא נכונים.

בשבוע שעבר נערכה הפגנה נגד המלחמה בכיכר הבימה, שבה תקף אספסוף ימני את המפגינים. ההפגנה האלימה אורגנה על ידי איזה עלוב חיים שעונה לשם יואב אליאסי, שהתפאר באלימות בעמוד הפייסבוק שלו. המשטרה שהגיעה למקום תמכה, אליבא דאליאסי, בו ובחבריו. אף שהאלימות תועדה בווידאו, ואף שזהותו של מארגן האלימות ידועה מאד, עד כה אליאסי לא נחקר או נעצר. השאלה האם מדובר ברשלנות הרגילה של המשטרה, או שהפעם יש לה גם גוון פוליטי, פתוחה בינתיים.

התגובה של אלהרר, שמותח קו ישר בין תפיסת הביקורת כנשק ובין הצורך לפגוע במשמיע הביקורת, חריגה יחסית. אלהרר הוא בכל זאת איש תקשורת. אבל הנה בן דרור ימיני על ההתפרעות בכיכר הבימה.

ben dror

אז מה קרה פה בעצם? כמה דברים. קודם כל, כהרגלו, ימיני טופל האשמה של אנטישמיות במקום שבעליל אין כזו. הוא לוקח את הביטוי “קולוניה ארורה,” מתרגם אותו לאנגלית כ-bloody אף שתרגום מילולי יהיה a damned colony, ואז מכריז שיש כאן בעצם דמיון למונח a bloody Jew, וטראח. עלילה אנטישמית חדשה נולדת ממוחו הקודח של ימיני. אני אפילו לא מדבר על כך שבאנגלית אפשר להצמיד את המילה bloody לכל דבר בערך, כך שאפילו אם אתה מתרגם “ארור” ל-bloody, צריך סוג פרוע במיוחד של דמיון כדי לדלג דווקא ל-bloody Jew. .

אחר כך, ימיני מאשים את המפגינים – כהרגלו, באמצעות אשמה של קרבה. אנשים בשמאל הישראלי הובילו, לדבריו, ל”נאציפיקציה” של ישראל, ואיכשהו הביטוי הזה הפך לשווה ערך להתקפה אלימה על אנשים שהפגינו נגד המלחמה. כלומר, ביטוי חריף הוא שווה ערך לתקיפה פיזית. והרושם שעולה מהטקסט של ימיני הוא שקצת קשה לו להמנע מללקק את השפתיים. זה מצליח לו.

כלומר, מתחתם ביקורת חריפה על ישראל? אז במה שימיני מתעקש שהיא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אתם תוכלו להאשים רק את עצמכם אם תותקפו פיזית ברחוב, והעיתונאי שמנצח על מסע השנאה ארוך השנים, שמטרתו היא לבלבל במכוון בין דיבור ובין אלימות, יגיד לכם שהגיע לכם.

ויעשה את זה במוסף השבת של העיתון הפופולרי ביותר בישראל.

ועוד דבר אחד: ביום חמישי האחרון, דרשה האגודה לזכויות האזרח בבג”צ מהמדינה להציב מיגון בפזורה הבדואית. המדינה סירבה, בטענה שזה לא בסדר העדיפויות שלה; מעניין להשוות את סדר העדיפויות שלה במקרה הזה ובין, למשל, סדר העדיפויות שלה במקרה של הגנה על מאחז בלתי חוקי. המדינה המליצה לתושבי הפזורה הבדואית להשכב על הקרקע כאמצעי מיגון. טוב שלא דרשה מהם להכנס אל מתחת לשולחנות שלהם, כי לחלק ניכר מהם אין שולחנות. המדינה סירבה לענות על השאלה האם “כיפת מגן” מכסה גם את הישובים הבדואיים ואת אלה שהמדינה לא מוכנה להכיר בהם. הדיון נערך ימים ספורים לאחר ששתי אחיות בדואיות נפצעו קשה מירי רקטות מרצועת עזה. בג”צ, כמנהגו במצבים כאלה, דחה את ההחלטה, כנראה בתקווה שהאירועים ימנעו ממנו את הצורך להחליט. היום, יומים אחרי הדיון, נהרג בדואי מפגיעת רקטה וארבעה מבני משפחתו נפצעו. זה מה ששווים חיי לא יהודי במדינה היהודית היחידה במזרח התיכון.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

טקוושינג, או: ישראל היא לא דיסק און קי

הנסיונות “למתג מחדש” את ישראל לא יעבדו, והם גם לא מוסריים. העוול בוטה מדי

כל מיני “מומחי מיתוג” בעיני עצמם מדברים בשנתיים האחרונות על כך שישראל צריכה לעבור “מהפכת מיתוג”. זו, במילים אחרות, היא קמפיין hasbara מסוג אחר: הוא אמור להדגיש את העובדה שישראל היא מעצמת הייטק ומעצמת מדע, ולהדגיש בכלל את הצדדים שאינם קשורים לסכסוך. הקריקטורה האנטישמית הבולטת בעולם, שלדון אדלסון, יצא לאחרונה בקמפיין כזה, שמתנהל בחן הייחודי לו: הוא מטביע כסף בהכנסת מאמרים שכוללים משהו חיובי על ישראל לבאזזפיד. טביעות האצבע שלו ניכרות, וזה דופק את הקמפיין. בן דרור ימיני כתב היום משהו ב”ידיעות” בנושא – מצילום המסך של חנה בית הלחמי עולה שנכתב שם, בין השאר, ש

“כבר קרוב לעשור שישראל מובילה, או נמצאת בין המובילות, בסקרים בינלאומיים על תרומתה השלילית לעולם. כאשר עוברים לעובדות, התמונה מתהפכת. ישראל היא אחת המדינות המובילות בעולם בפיתוחי תרופות, במערכות טיהור מים, בפרסומים מדעיים.”

וואלה. ישראל היא אחת המדינות המובילות בעולם בפיתוח תרופות? חבל שמישהו לא סיפר על זה לטבע, אולי היא היתה טורחת לשלם לנו מסים. מי שמפתח תרופות היא לא “מדינת ישראל”, אלה חברות פרטיות. מי שמפתח מערכות טיהור מים, כנ”ל. פרסומים מדעיים הם נחלתם של המפרסמים, לא של המדינה שבה הן מתפרסמים. על פי ההגיון הזה, אין מדינה שתורמת לעולם יותר מסין: היא אחת המובילות בפרסומים מדעיים, והיא בית החרושת של העולם. ואף על פי כן, ראה זה פלא, היא אחת המדינות השנואות בעולם.

למה שאנחנו רואים כאן אפשר לקרוא, על משקל “פינקוושינג”, טקוושינג – כלומר, הנסיון להלבין את פשעיה של ישראל באמצעות הצהרות על כך שהיא מעצמת הייטק ושהעולם חייב לה. כמו כל צורה של hasbara, זו עובדת בעיקר על ישראלים ויהודים חובבי ישראל, וכמעט לא על אף אחד אחר. בפגישה עם כמה בלוגרים אמריקאים לפני כשלוש שנים, העירה אחת מהם שהיא לא מבינה את ההגיון הזה: “כשאני מותחת ביקורת על ממשלת ארצות הברית, אף אחד לא אומר לי ‘אבל תראי, אפל מייצרת מוצרים יוצאים מן הכלל.”

הטיעון הזה לא חדש, הוא בסך הכל שינה צורה. פעם ישראלים התגאו בכך שהם “מפריחים את המדבר” ושהם מייצאים טכנולוגיה חקלאית; היום היצוא הוא הייטק וביומדיה, אבל הטיעון הוא אותו טיעון: התעלמו מכך שאנחנו מדינה דכאנית, ותגידו יפה תודה שנתנו לכם את הדיסק און קי.

וזה לא יעבוד, משום שזה לא עבד אף פעם. הדרום האמריקאי הוא פנינה קולינרית ותרבותית, אבל אף אחד לא חושב עליו – גם כיום – מבלי לחשוב גם על המילה “אפליה.” פעם היו עוד מילים: ג’ים קראו, לינצ’ים (”לא ראיתי לינץ’ טוב כבר שנים,” זימרר טום לרר על יופיו של הדרום הישן), ולמרבה זעמם של ג’נטלמנים דרומיים טובים, הן האפילו על מסורת האירוח והמגנוליות. גם אז היו לא מעט שקוננו על כך ששופטים את הדרום שלא בצדק, בגלל כמה צדדים מצערים אך לדבריהם שוליים.

דרום אפריקה היתה – אולי עודנה – המעצמה המובילה בתחום יצוא היהלומים, אבל האפריקנים העדיפו שלא לדבר על דה בירס. תעמולת משטר האפרטהייד התמקדה בפארקים הלאומיים הנהדרים של ארצם ובשפע הטבעי שלה, ועשתה כמיטב יכולתה לא לדבר על פוליטיקה. זה לא הלך.

צרפת היא מהמדינות המובילות בעולם בתחום התרבות, היצור, הספרות, האופנה, המזון ומה לא. שנות החמישים והשישים שלה היו שנים של פריחה יוצאת דופן. זה לא הפריע לעולם – ולכמחצית מהאוכלוסיה שלה – להתייצב נגדה בשל ההתנהלות של כוחות צרפת בוויאטנם ובמיוחד באלג’יר.

ארה”ב של שנות החמישים והשישים היתה אחת המדינות המובילות בעולם בשורה של תחומים, ביניהם חקר החלל. היא היתה המעצמה הראשונה שהנחיתה אדם על הירח ושירותי הרפואה שלה הצליחו למצוא את התרופה לפוליו. ספק אם יש מדינה שייצאה יותר טכנולוגיה מועילה לשאר העולם. זה לא מנע מאבק פנימי עז, וביקורת בינלאומית חסרת תקדים, הן על משטר ג’ים קראו בדרום הן על התנהלותה של ארה”ב בוויאטנם ובדרום אמריקה. ליברלים אמריקאים טובים, מהסוג שהיה פעם בן דרור ימיני, נתקפו בהלם שלעתים השליך אותם אל הצד השני של המפה הפוליטית. איך אפשר לומר דברים כאלה, הם שאלו בזעם, עלינו? אבל קשה היה לשמוע את הדברים על רקע שאון הפצצות הנפאלם ועל רקע צווחות הנרצחים בלינצ’ים.

יתר על כן, לצרפת וארה”ב היתה, למרות הכל, היסטוריה ליברלית מפוארת. באמת היו להן הישגים בתחום זכויות האדם שהן יכלו להתגאות בהן, והן יכלו לומר בצדק שהן תרמו לא מעט למסורת הפוליטית של העולם. לדרום אפריקה ולישראל, שתי מדינות שלידתן בעוול, אין היסטוריה כזו. ישראל היתה מדינה מעוולת עוד קודם שהוקמה. אי אפשר לנתק לא את דרום אפריקה ולא את ישראל מהשיטה הפוליטית שלהן. דרום אפריקה התמוטטה אחרי 40 ומשהו שנה; לישראל היה מגן יח”צ נהדר בדמות השואה. הוא כבר לא כל כך פעיל, לא מחוץ לגבולותיה על כל פנים.

הקמפיין למיתוג מחדש של ישראל פרדוקסלי: כדי להצליח, הוא חייב לפנות לאנשים לא מודעים פוליטית. אבל בעצם זה שהוא גורם לאנשים להתעניין בישראל, הוא מסתכן בכך שהוא יהפוך אותם למודעים פוליטית.

כל זה, מבלי לדבר על העוול המובנה של תעשיית ההייטק הישראלית: בחלקה הניכר, היא מאוישת באנשים שהגיעו משורה מצומצמת של בתי ספר, וששירתו במספר מצומצם מאד של יחידות צבאיות. הפלח הזה, שכבר קיבל המון מהמדינה – איזה מקצוע נחשק אתם רכשתם בשירותכם הצבאי? – דורש ממנה לתעדף אותו במסים. הוא מעסיק לכל היותר עשרה אחוזים מהאוכלוסיה הישראלית, הוא הומוגני מאד גם במוצאו, והוא במידה ניכרת אמצעי של אליטה עירונית חילונית לשמר עמדת כוח. כמה מחברי הטובים הם אנשי הייטק, והם לא יאהבו את התיאור הזה, אבל כנראה ייאלצו להודות שהוא נכון. כלומר, גם נער הפוסטר של ישראל לא נקי מאפליה ומעוול (למען הסר ספק, המצב בעמק הסיליקון בארה”ב לא טוב בשום צורה. מחקרים כבר הראו שמדובר באליטה לבנה מאד ומנותקת מאד.)

תומאס פרידמן, כשעוד היה כתב מחובר, כתב בשנות השמונים על כך שהישראלים בסך הכל רוצים להגיע הביתה בסוף יום עבודה, להוריד את הנעליים ולהתרווח – ואז מזכירים להם הפלסטינים את קיומם. הישראלים לא יכולים להרגע, משום שהם תמיד צריכים להתחכך בפלסטינים. ובכן, אם ישראל רוצה שידברו על תעשיית ההייטק שלה, ועל הקולינריה שלה, היא צריכה לעשות דבר פשוט מאד: לצאת לפלסטינים מהווריד. יש שלל דרכים שבהם היא יכולה לעשות את זה, אבל היא לא רוצה. כדי לשחרר את עצמה, ואת הפלסטינים, ישראל צריכה להסתכן במלחמת אזרחים. מסיבות מובנות, רוב האזרחים לא רוצים לחשוב על זה. הם עוצמים עיניים ומניחים למתנחלים להעמיק את הבור, שגם כך לא ברור אם עוד אפשר לצאת ממנו.

רק כשישראל תחדל להיות מדינת עוול, היא תוכל לדרוש שיתייחסו אל הצדדים החיוביים שלה. כל זמן שעיקר משאביה של המדינה מופנים לדיכויו של עם אחר, היא יכולה להעלות את הדרישה – אבל כל אדם מוסרי ידחה אותה. אין שום מוסריות בדיבורים על הפלא האחרון של צ’קפוינט, כשעוד חייל במחסום עצר עוד אשה הרה. כרגע, בזמן שאתם מתארגנים לחגיגות, מיליוני אנשים נמצאים תחת סגר. אני מניח שבן דרור ימיני לא יאהב את ציון העובדה הזו; היא עדיין עובדה.

ולכשישראל תחדל להיות מדינת עוול, היא תתחיל להיות מדינה חופשית. ואם אתם חושבים שזה יקרה בלי התערבות פוליטית שלכם, אתם משלים את עצמכם – ומשחקים לידי הצד שמעולם לא בחל בפעילות פוליטית.

ועוד דבר אחד: אישתון כתב פוסט מרתק, על האופן שבו מתנחלים הורגים ילדה פלסטינית, ודובר צה”ל מחפה על הפשע. הנה, כאן.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

האם בן דרור ימיני תומך בטרור יהודי?

איש המרכז הרדיקלי ממשיך לשקר ולהפיץ את משנתו של ארגון פאשיסטי – אלא שלשיטתו-שלו, הוא תומך בטרור

האם בן דרור ימיני תומך בטרור יהודי? אמהר ואומר שלדעתי שלי, לא; הוא עוסק בחרחור מדנים ובהפצת שטנה כלפי לא-ציונים, לעתים קרובות תוך כדי שקרים. אלא שלשיטתו של ימיני, התשובה עשויה להיות חיובית. המטרה של הפוסט הזה, כמובן, היא לא לדרוש את העמדתו לדין של התועמלן ימיני בחשד של עבירה על הפקודה למניעת טרור; הוא מיועד להראות, בשיטת אד אבסורדום, עד כמה אווילי הקישור האוטומטי לטרור שמבצעים ימיני והחוגים הקרובים אליו.

אבל, קודם כל, למה בכלל להתעסק כל כך הרבה בימיני? נשאלתי מספר פעמים את השאלה הזו ולדעתי צריך לענות עליה אחת ולתמיד. הסיבה פשוטה למדי. כשאנחנו נתקלים באתר כמו “הקול היהודי,” אתר הבית של גזעני ישיבת יצהר, אנחנו יודעים עם מי יש לנו עסק. כשאנחנו נתקלים באתר להב”ה של גופשטיין, כנ”ל. אלה הם זאב בלבוש זאב.

ימיני מקדם אידיאולוגיה דומה להפליא. גם הוא מתנגד נחרצות לקליטת פליטים (ונאלם דום כאשר, כתוצאה מהשיסוי נגדם, דקר יהודי – מרדכי מיכאל זרצקי – פעוטה אריתראית וכמעט הביא למותה). גם הוא, כמו “אם תרצו” ורוב הימין הקיצוני הממוסד, תוקף את ארגוני זכויות האדם. גם הוא מסביר לנו השכם והערב איך ההתנערות מהאידיאולוגיה הציונית והמשטר הציוני הם סוג של אנטישמיות. אבל, בניגוד אליהם, ימיני הוא זאב בעור של כבש. הוא לא ימני, חס וחלילה; הוא “מרכז ציוני.” כדי לשמור על סיפור הכיסוי הזה, הוא מדי פעם כותב כמה מילים חריפות על ההתנחלויות, תמיד תוך הסברה שסיפוח “גושי ההתנחלויות” הוא כבר עובדה מוגמרת שהפלסטינים צריכים להשלים עמה. כמו הימין הקיצוני, יש לו אובססיה בנושא hasbara שהופכת לעתים למגוחכת. בשבוע שעבר, למשל, פטר ימיני את הפרת ההסכם עם הפלסטינים מצד ישראל כ”הבל”; השבוע, אחרי שהערת ה”פוף” של ג’ון קרי הפכה את הפרת ההסכם הזה להסברופוקליפסה, כבר תקף ימיני את נתניהו על כך ש…איננו משקיע מספיק ב-hasbara. ספק אם יש משהו שנתניהו משקיע בו יותר (להוציא, כמובן, גלידות פיסטוק ונרות ריחניים); אבל לימיני שום השקעה לא תספיק. אחרי הכל, לשיטתו אין בעיה במציאות, יש רק בעיה ב-hasbara.

ימיני, בקצרה, הוא הסוכן האולטימטיבי של הימין הקיצוני. הוא עושה את מה שניסתה לעשות “אם תרצו”: להפיץ עמדות ימין קיצוני במסווה של “מרכז.” ואם מישהו היה צריך הוכחות לכך, אז בשבועיים האחרונים קיבלנו שתיים.

נתחיל מהמקרה המובהק יותר. השבוע האשים ימיני את “השמאל” בכך שהזמין להרצאה באוניברסיטת תל אביב מוחמד כנעאנה, אותו הוא מכנה “מחבל שהורשע בסיוע לחיזבאללה.” מכאן מפליג ימיני על כנפי הדמיון, ומכריז שמאחר והחיזבאללה הוא ארגון אנטישמי, הרי שחד”ש אומרת “אין לנו עניין בשוויון. יש לנו עניין בקידום האג’נדה האנטישמית והאנטי-ציונית.” מכאן הוא עובר להאשמת האוניברסיטה עצמה בתמיכה באנטישמיות.

יש בעיה אחת קטנה: כל בניין הקלפים הזה מבוסס על הטענה שכנעאנה הורשע בסיוע לחיזבאללה. הוא לא. כפי שאפשר לראות מפסק הדין הזה, שממש לא היה מסובך למצוא ברשת, הוא הורשע בסיוע – עקיף למדי – לפלג אבו מוסא של הפת”ח.

אופס! פוף, התפוגגה האנטישמיות. למה טען ימיני שכנעאנה הוא איש חיזבאללה? כי קצת קשה להפחיד ישראלים היום במילה “פת”ח”; “חיזבאללה” עדיין עובד. מאיפה שלף ימיני את הטעיית הציבור הזו? מהתעמולה של “אם תרצו”, כמובן. עיתונים רציניים ציינו שכנעאנה הוא פעיל פתח, לא חיזבאללה. לגמרי במקרה, העיתון הרציני הוא זה שימיני מנהל נגדו מלחמת חורמה כבר שנים.

השקר השני היה אגבי יותר. בטור מוקדם יותר, הוא חוזר על העלילה של “אם תרצו”, על פיה לכאורה יש “שיתוף פעולה” בין הסדנאות של אוניברסיטת חיפה ובין ארגון זכויות האדם עדאלה. מבחינת ימיני, כמובן, אין שום צורך להסביר מה לא בסדר בעדאלה: זה ארגון של פלסטינים ועל כן הוא פסול. כזכור, הטענה של “אם תרצו” על כך שראש הקליניקה לזכויות האסירים באוניברסיטת חיפה, עו”ד עביר בכר, היא בכירה בעדאלה היתה שקרית -אבל זה לא מפריע לימיני לפזר אי-אמת, כדי לטעון (על סמך דו”ח מפוברק מהרגיל) שהאקדמיה הישראלית היא… מה, בעצם? לא ימנית מספיק, כנראה. חשוב לציין שעדאלה כלל לא מתנערים מהקשר ביניהם ובין הקליניקה, להיפך; והם אמרו לי שמבחינתם אין שום דבר שהם צריכים להסביר או להתנצל עליו. הם ארגון זכויות אדם פלסטיני שמתגאה בכך שהוא פעיל גם באקדמיה.

יש לציין שכשימיני מיילל על “הנטיה האקדמית” לתמיכה בארגוני זכויות אדם, הוא שוכח כמה פרטים לא נוחים. למשל, שאוניברסיטת חיפה מפעילה תכנית hasbara, שעבורה מקבלים סטודנטים קרדיט אקדמי (במימון ממשלתי) כדי שיוכלו לשנן את המסרים של הממשלה; ושתכנית דומה קיימת – גם היא במימון ממשלתי – באוניברסיטת תל אביב. התכנית של אונ’ תל אביב, אגב, מביאה כ”מומחה” את חביבו של ימיני, איתמר מרכוס, שבית משפט קרע את טענות ה”מומחיות” שלו כדג.

אז בואו נראה. בשני מאמרים שונים בשבועיים, ימיני מאמץ את השקרים של “אם תרצו” ומפיץ אותם כאמת. אפשר לומר, על כן, שהוא לפחות סוכן השפעה של “אם תרצו.” הארגון הזה כבר הוגדר על ידי בית המשפט כארגון פאשיסטי, אבל נעזוב את זה כרגע.

“אם תרצו” מקבלת הרבה מהכסף שלה מארגון בשם ה-Central Fund for Israel. הלז הוא צינור כסף של שורה של ארגוני ימין; אחד מהם הוא “חננו,” העמותה להגנה על טרוריסטים יהודים. ארגון אחר שזוכה לתמיכה ניכרת של CFI הוא ישיבת “עוד יוסף חי” מיצהר (אני רוצה להודות לגלינה ווקס על שהסבה את תשומת לבי לכך), הישיבה שעומדת מאחורי חלק ניכר מתופעת “תג מחיר” וששניים מרבניה – יצחק שפירא ויוסף אליצור – הם הכותבים של הספר הידוע לשמצה “תורת המלך.” הספר, נזכיר, הוא המדריך ההלכתי לרצח לא-יהודים, והוא קובע שמותר ליהודי לרצוח ילדים בכוונה תחילה “אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך פגיעה בגדולים.” וזה לא הכל: המקור החביב על ימיני לתקשורת הפלסטינית, איתמר מרכוס שהוזכר למעלה, היה בעבר אחד ממנהלי CFI.

כלומר, ימיני הקיף את עצמו בתומכי טרור יהודי. הוא מקדם את התעמולה של ארגון שנהנה מכספי ה-CFI, מיודד עם אחד מבכירי ה-CFI בעבר ומקדם גם את התעמולה שלו. אם נסתמך על שיטת האשמה בשל קרבה (guilt by association) שחביבה כל כך על ימיני ועל “אם תרצו,” כל אדם סביר יצטרך להגיע למסקנה שימיני הוא תומך טרור יהודי: קו ישיר מחבר בינו ובין “תג מחיר” ו”תורת המלך.” הקישור הזה הרבה יותר ישיר מהקישורים שימיני ו”אם תרצו” נוטים להביא.

אלא שזה לא המצב. נראה שימיני סולד מטרור יהודי, ולו משום שזה ממש נראה רע ומפריע למטרה העליונה שלו, קרי hasbara. ימיני איננו תומך טרור; הוא רק אידיוט מועיל של טרוריסטים יהודים, ומי שמלבין את העמדות שלהם.

אולי כדאי לו לשקול את הדברים האלה לפני שהוא הולך לטפול את העלילה הבאה שלו. אבל אני בספק אם זה יעזור.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות, אחת מהן גדולה מאד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הספין והשקרים של ממשלת נתניהו-לפיד-לבני

ישראל כבר החלה בהפצת שקרים שמטרתם להפיל את האחריות לקריסת השיחות על הפלסטינים. לקראת מה שיהפוך להיות נקודות שיחה קבועות של הימין, הנה כמה עובדות לא נוחות

יריית הפתיחה במשחק ההאשמות הרשמי בין ישראל לפלסטינים בשאלת האחריות לקריסת שיחות תהליך השלום – אף אחד לא באמת חשב שהשיחות הללו יובילו לשלום, וראש הממשלה נתניהו כבר הצהיר שכל מה שהוא רוצה הוא להפיל את התיק על הפלסטינים – נורתה שלשום (ה’), כשישראל האשימה רשמית את הפלסטינים בקריסה. תועמלן הימין בן דרור ימיני מיהר לעשות את המעשה העיתונאי הנדרש ולהתייצב לצד הממשלה. ראוי לשים לב לפסקת הסיום שלו, היא אומרת הכל:

“ההסכם מחייב את ישראל לסיבוב אחרון של שחרור אסירים. הפעימה הרביעית. אבל כאשר הפלסטינים מודיעים מראש שהמשא ומתן ייפסק, זה בערך כמו המוכר שמתעקש שהקונה יעביר את התשלום האחרון, למרות שהסחורה כבר נעלמה. ולהבל הזה קוראים הפלסטינים "עמידה בהסכמים".

מה קורה פה? ובכן, ימיני נתקל בבעיה. יש עובדה שאי אפשר להתעלם ממנה, למרות שהתקשורת הישראלית עושה מאמצים ניכרים לעשות את זה: ישראל הפרה את ההסכם עליו חתמה. היא היתה אמורה לשחרר 26 אסירים פלסטיניים לפני כשבוע, ולא עשתה את זה. הסיבה? הימין היהודי לא היה מוכן עוד לחתום על שחרור אסירים, בעיקר משום שבמקרה הזה רוב האסירים שנותרו לשחרור על פי הקריטריונים שקבעה הממשלה – כאלה שכלואים מהתקופה שקודם להסכמי אוסלו – הם פלסטינים שישראל נזכרה פתאום שהם אזרחיה, משהו שהיא מקפידה לשכוח בימים כתיקונם. הימין היהודי, שלא מכיר באזרחות הישראלית כגורם קובע אלא רק במוצא יהודי, נזכר פתאום בתפיסה האזרחית הנשכחת כשזה מגיע לשחרור אסירים.

כפי שמזכיר רביב דרוקר, הפלסטינים ויתרו על שני תנאים אחרים לשיחות: הפסקת הבניה בגדה והתחייבות ישראלית לקבל את קווי 67’ כקווי הבסיס של השיחות. הם הסכימו להסתפק בשחרור האסירים. אפילו במעט הזה, המדינה היהודית לא מסוגלת לעמוד. השיחות עם הפלסטינים היו אמורות להמשך עד ה-29 באפריל, והשחרור האחרון היה אמור להתרחש חודש לפני תום השיחות. פתאום, נתניהו העלה את הדרישה ששחרור האסירים יתבצע רק אם הפלסטינים יתחייבו לנהל את השיחות ולא לפנות לאו”מ במשך תשעה חודשים נוספים.

למהלך כזה קוראים הפרת הסכמים, וזו הסיבה שימיני מתפתל כל כך, וזו גם הסיבה שבגללה התקשורת הישראלית לא מדברת על מה שקרה כאן בשבוע האחרון. בסופו של דבר, העיתונות הישראלית מודל 2014 היא עיתונות נרצעת. היא אומרת את מה שהשלטון רוצה שתאמר. היא כל כך מפחדת מהמצור הכפול שמוטל עליה – הנסיון של הקריקטורה האנטישמית שמממנת את ראש הממשלה לחסל את העיתונות מצד אחד, וההתבהמות הכללית של הציבור לכדי “פטריוטיות” עיוורת מצד שני, שרואה כל ביקורת ואמירת אמת כשמאלנות מסוכנת – שהיא לא מסוגלת לומר לציבור את העובדות הפשוטות: ישראל הפרה הסכמים ועכשיו היא מנסה להפיל את התיק על הפלסטינים.

מה אומר לנו ימיני, בעצם? הוא אומר שכן, יש הסכמים, אבל הסכמים זה משהו שלא צריך להתייחס אליו אם זה לא מתאים לנו. הפלסטינים התחייבו מראש למו”מ עד ה-29 באפריל. הם קיבלו קדחת. אין שום סיבה שהם יסכימו להמשך בזבוז הזמן הזה. קדחת? לא בדיוק. ישראל הרגה עשרות פלסטינים במהלך המשא ומתן, ולא חלף כמעט יום מבלי שהיא הודיעה על עוד בניה בגדה המערבית.

מספר ימים לאחר שישראל לא שחררה את האסירים כנדרש, ולאחר שנוכחו לדעת שארה”ב – “המתווך ההגון” – לא תכפה על ישראל את העמידה בהסכם, עשו הפלסטינים שרירים. לא, הם לא ירו בילדים יהודים מן המארב; לא, הם לא מנעו מים משכונות יהודיות; לא, הם לא בנו על אדמה שנגזלה בחוזק יד מחקלאים יהודים; הם פשוט חתמו על 15 אמנות בינלאומיות. בין השאר, הם חתמו על אמנת ז’נבה; על האמנה למאבק באפליית נשים; על האמנה נגד גזענות; על האמנה נגד עינויים; על האמנה נגד רצח עם; על האמנה נגד שחיתות; ועוד.

המהלך הזה הביא לישראל הרשמית את הסעיף, וכתוצאה מכך ציפי לבני – לכאורה, היונה בממשלת הנצים של נתניהו – דרשה מן הפלסטינים לשוב בהם מן החתימה, ולא, איימה, תטיל ישראל סנקציות על הרשות הפלסטינית. נחזור על זה שוב: ישראל דורשת שהפלסטינים יחזרו בהם מהחתימה על אמנת ז’נבה ועל האמנה נגד עינויים, ומאיימת עליהם בסנקציות אם לא יצייתו.

ספק אם אפשר להעלות על הדעת מהלך שפוי פחות מזה: המטרה של אמנות בינלאומיות היא לשכנע כמה שיותר צדדים לתחום עליהן. ישראל בעצם דורשת מהפלסטינים שלא לאסור על עינויים ושלא להתחייב לציית לכללי המלחמה. כן, יש לישראל יכולת למנוע את אשרור החתימה הפלסטינית – הן טעונות אישור מזכ”ל האו”ם וממשלת שווייץ. אבל איך לעזאזל תצא לקמפיין דיפלומטי בינלאומי שידרוש בלהט את אי קיום המשפט הבינלאומי?

הסנקציות הישראליות כבר מופעלות. בין השאר, ישראל מונעת פריסה סלולרית בעזה. זה קצת משונה: בימים כתיקונם, יש שרים בממשלת נתניהו שטוענים שאין טעם לדבר עם אבו מאזן כי ממילא איננו שולט בעזה. אם איננו שולט בעזה, מדוע להעניש את העזתים על פעולה שביצע מישהו שלא קשור אליהם? אה, זה בגלל שישראל כבר התרגלה להפוך את העזתים לילד הכאפות שלה, שבו היא חובטת כשהיא צריכה לפרוק את תסכוליה.

שימו לב, אגב, לספין שנלווה להטלת הסנקציות: ישראל מודיעה שהיא “משעה” את הפעימה הרביעית בשל ההחלטה הפלסטינית לחתום על אמנה נגד שחיתות ובעד זכויות האשה. אה, לא, זה שקר: ישראל אמורה היתה ליישם את הפעימה לפני שבוע, החתימה הפלסטינית על אמנות היתה תגובה להפרה הזו, ועכשיו מנסה ציפי לבני – זוכרים איך היו אנשים שהתלהבו ממנה? – לומר לנו ש”השעיית” שחרור האסירים היא תגובה על הפעולה הפלסטינית. היא מנסה לטשטש את סדר הדברים, להעלים את העובדה שישראל היא שהפרה את ההסכמים – עובדה שאפילו בן דרור ימיני נאלץ להכיר בה – ולטעון שוב שישראל רק “מגיבה” לפגיעות בה.

שציפי לבני היא אפס מאופס, במקרה הטוב, זה לא ממש סוד. סוד קטן עוד יותר הוא העובדה שגם שר האוצר שלנו הוא תולעת חסרת חוליות. הבלוגרית טל שניידר ליקטה כמה התחייבויות של לפיד מהחודשים האחרונים, בהם הוא הצהיר חגיגית שלא ישב בממשלה שלא תנהל משא ומתן. בין השאר, אמר לפיד לפני שבועיים את הדברים החדים הבאים:

“הגיע הזמן להעלות הילוך. ממשלת ישראל צריכה לענות על השאלה האם היא מנהלת את התהליך מתוך נסיון להגיע להסדר שלום. כי הבעיה האמיתי שאיתה רוצים להתמודד היא העובדה שזה אפשרי להגיע להסדר והגעה להסדר כרוכה בויתורים. אנחנו לא יכולים להמשיך לחמוק מן העובדה שלשלום יש מחיר. ראש הממשלה הצהיר שהוא מכיר במחיר ושהפתרון היחיד הוא יישום שתי המדינות. אני מאמין ומקווה שיש בו אומץ היסטורי דרוש כדי לשלם את המחיר. זה מה שהוא התחייב מעל בימת הכנסת. איני מעלה לדעתי לרגע שלא התכוון לכל מילה. תפקידו להפוך את ההצהרה לתכנית פעולה סדורה למרות כל הקשיים. הבטחתי שאם יבחר ללכת למו"מ אמיתי 'יש עתיד' תעמוד מאחוריו. […] אין לי זכות לעמוד מנגד. כל רגע שאין הסכם הוא סיכון של המדינה היהודית. הוא מקרב אותנו אל מדינה דו-לאומית שאליה שואפים הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני."

אתמול הוא כבר נשמע אחרת:

“התנהלותו של אבו מאזן ביממה האחרונה מעלה ספקות קשים האם הוא באמת מעוניין להגיע להסכם. כשפורסמה אמש רשימת התנאים שלו – שנראית יותר כמו התגרות מכוונת שמטרתה לפוצץ את השיחות – הישראלים היחידים ששמחו הם אנשי הימין הקיצוני, שמעדיפים לחכות למשיח במקום לנסות להגיע לפתרון. יש עתיד תמשיך לתמוך בהיפרדות מן הפלשתינים, אבל אבו מאזן צריך לדעת שבנקודת הזמן הנוכחית, הדרישות שלו פועלות נגדו. אף ישראלי לא ינהל אתו מו"מ בכל מחיר.”

במילים אחרות, האפס שהתגלם בבשר מחפש עכשיו דרך לרדת מהעץ שעליו טיפס ולהמשיך לשבת בממשלה, למרות שעל פי דבריו שלו-עצמו רק לנפי שבועיים, “כל רגע שאין הסכם הוא סיכון של המדינה היהודית.” טוב, הוא תמיד אמר שהוא מתכוון לשבת בממשלה בכל מחיר. אבל רגע, על איזו רשימת דרישות הוא מדבר?

ובכן, בימים האחרונים מפיצים גורמים ממשלתיים טענות על דרישות מופלגות שהעלו הפלסטינים, לכאורה, בפני לבני בעקבות אי שחרור האסירים. זו טענה מעניינת, אבל יש בעיה אחת קריטית: הפלסטינים מכחישים שהיא הוצגה אי פעם. הרשימה קיימת, היא הודלפה לתקשורת הפלסטינית, אבל הפלסטינים אומרים שהיא לא הוצגה רשמית – וש”בישראל ידעו שאין רשימה כזו, אך תמכו בהעצמת הפרסומים כדי להציג את הפלסטינים כמי שמציבים תנאים מקדימים ומכשילים את שיחות השלום.”

במילים אחרות, לבני, לפיד ונתניהו מארגנים לנו את ספין כל הספינים, “אין פרטנר” גרסת 2014 – והתקשורת הישראלית משתפת פעולה בהתלהבות. כשיסבירו לכם עוד כמה ימים או שבועות שאין ברירה ושצריך לנקוט בצעדים צבאיים, זכרו-נא איך הגענו לפה.

וכשיגיע צו המילואים, סרבו להתייצב. אל תצאו למלחמת שלום ההתנחלויות.

הערה מנהלית: אתמול התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בן דרור ימיני, אנטי-עיתונאי

עקבתי בלב חצוי אחרי המאבק של עובדי "מעריב" להשרדות. בלב חצוי – כי מצד אחד, אנחנו צריכים, בתוך מתקפת התעמולה של לשכת ראש הממשלה שנמשכת חודשים ארוכים, כל כלי תקשורת; וכי לעולם אין לשמוח על אובדן מקומות פרנסה. אבל. "מעריב" שימש בשנים האחרונות את הימין הישראלי, לעתים כאידיוט מועיל ולעתים כראש המקהלה. השבר התחיל, אולי, כבר ב-1984, כש"מעריב" קיבל את הצילומים של אלכס ליבק, שהוכיחו ששני פלסטינים הורדו חיים מקו 300, מה שחשף את השקר הרשמי של הצבא והשב"כ, אבל סירב לפרסם אותם. כלומר, בחר להיות מה שנתפס בעיניו כפטריוט ולא להיות עיתון. בשנים האחרונות, דרדר "מעריב" את השיח הציבורי פעם אחר פעם: החל מקמפיין "איפה הבושה" הנלעג, עבור בהפצת שנאה בלתי פוסקת כלפי הפליטים, עבור בהיותו כלי שרת של "אם תרצו" ומועצת יש"ע, ואולי השיא היה כאשר "מעריב" התמכר לקמפיין הימין ורמז בגסות שאסירים פלסטינים לומדים על רצח עם לא כדי ללמוד את הלקחים אלא כדי לקבל את הידע הטכני הנדרש. לא היה בלוף ימני ש"מעריב" לא קידם.

בחוד החנית עמד בעשור האחרון בן דרור ימיני. הבלוג הזה עסק בו, בהטיות ובשקרים שלו, לא מעט. יש שיאמרו, הרבה יותר מדי. אבל לדעתי ימיני חשוב, בדיוק בגלל התפיסה שלו – שמקובלת על לא מעט אנשים – שהוא ניצב במרכז המפה הפוליטית, בעוד שהוא בעצם איש ימין, לעתים איש ימין קיצוני (הוא מהרהר בטרנספר מדי פעם), ובשל התפיסה שלו שישראל מוקפת על ידי ארגון רב זרועות, שטני, שידו בכל ויד כל בו ומטרתו היא חיסולה של ישראל באמצעות "דה לגיטימציה." כל ביקורת על צה"ל, ובשנים האחרונות כל טענה כאילו יש גזענות בישראל, היא מבחינתו של ימיני הוכחה לאנטישמיות או שנאה עצמית ולשותפות, מודעת או לא, בקנוניה אפלה.

עם זאת, נראה לי שמבלי משים, ימיני חצה את הגבול באחד הטקסטים האחרונים שלו. הוא התייחס להרשעתו החלקית של ראאד סלאח בהסתה, ולזיכויו ממה שאכן נראה כמו חזרה ערמומית על עלילת הדם הקלאסית.

על זה צריך לומר כמה דברים. קודם כל, ימיני לא במצב לדבר על עלילות דם. הוא פמפם במרץ את העלילה של הימין האירופי על כך שכל מעשי האונס באוסלו בוצעו על ידי מוסלמים. כלומר, ייחס לקבוצה דתית ממוצא אתני זר נטיה לאונס – אונס שנרמז בגסות שהיה של נשים לבנות, והעלילה הזו מהדהדת את העלילות הקלאסיות של הקו קלוקס קלאן. היא שימשה את הרוצח הימני, אנדרס ברייויק, להצדקת מעשי הטבח שלו. יש רק בעיה אחת: לעלילה הזו אין בסיס. משטרת אוסלו אומרת שלהד"מ.

ימיני כותב שראאד סלאח הפיץ עלילה, "בדיוק כמו המופתי לפניו, על כך שישראל מתכוונת להרוס את מסגדי הר הבית." וואלה. האם ישראל לא מתכוונת להרוס את מסגדי הר הבית? בתפקיד שר הכלכלה של מדינת ישראל יושב אדם שהכריז שהוא גאה בחבר המפלגה שלו, שהודיע על כוונתו לפוצץ את המסגדים, ושאף מעסיק כעוזר אישי את נתן נתנזון, אחד מחברי המחתרת היהודית שקשרה לפוצץ את המסגדים. לפני שמונה חודשים, הודיע שר השיכון של ממשלת ישראל שהוא מתכוון לבנות את בית המקדש, וכידוע הדבר יצריך שינויים מסוימים במצב הצבירה של מבנים שכבר נמצאים עליו. הוא נותר בתפקידו. שורה של בכירים בליכוד – שבניגוד למה שנהוג לחשוב, איננה מפלגת אופוזיציה אלא מפלגת השלטון – הביעו תמיכה בבניית בית המקדש, ורונן שובל, שלטענתו הוצע לו תפקיד ראש לשכת ראש הממשלה, מדבר שוב ושוב על הצורך לבניית מקדש.

אז לא, אין עדיין תכניות אופרטיביות, כפי שאין עדיין רשמית תכניות לספח את הגדה, אבל האם באמת אפשר לטעון שישראל לא מתכוונת להרוס את הר הבית? אם כן, מה עושים כל הטיפוסים האלה בתפקידים בכירים? למה הם לא נבעטים, בקלון ובשחוק, מהחיים הפוליטיים כפסיכים מסוכנים?

מילא זה: זה פשוט הסגנון הרגיל של ימיני. אבל אז מגיעה המנה העיקרית:

"אבל נדמה שהשכל הישר מסרב לקבל את העובדה שביום שבו ייצא סלאח מהכלא, הוא ימשיך בדיוק באותה הסתה אנטי-ישראלית, אנטי-ציונית ואנטישמית – תוך כדי מציאת ניסוחים שאולי יפטרו אותו מכתב אישום נוסף. השכל הישר מסרב לקבל שמסית כמו סלאח, שממשיך את דרכו של המופתי הנאצי, ושתורתו היא תורת החמאס, ימשיך בעוד שמונה חודשים בדיוק במקום שבו הוא הפסיק עם כניסתו לכלא. […] ישראל היא דמוקרטיה. סלאח הוא אזרח ישראלי. עד גבול מסוים ישראל צריכה להיות גאה בכך שהיא מאפשרת חופש ביטוי שכולל דברי הסתה. אבל סלאח, שוב ושוב, עובר את הגבול. לפני שההסתה שלו תצמיח עוד פיגוע התאבדות, צריך למצוא דרך למנוע מהאיש הזה את המשך חופש הפעולה."

הופה. פה זה כבר משהו אחר לגמרי. פה, ימיני דורש לסתום את הפה למישהו עוד לפני שהוא עשה משהו. אני לא מחסידיו של ראאד סלאח ואני רואה אותו כסוג של שמואל אליהו מוסלמי – חשוב לציין שבניגוד לסלאח, שמואל אליהו לא נעצר ולא הועמד לדין – אבל מה בעצם רוצה כאן ימיני? למה הכוונה ב"תוך כדי מציאת ניסוחים שאולי יפטרו אותו מכתב אישום נוסף"?

המשמעות הפשוטה של "מציאת ניסוחים שאולי יפטרו אותו מכתב אישום" היא "עמידה בתנאי החוק." ימיני רוצה שנעמיד לדין מטיפים מוסלמים לא משום שהם עברו את הגבולות של הסתה בלתי חוקית, אלא משום ש… שמה בעצם? שהם אומרים דברים שלא מוצאים חן בעיניו? ומה פשר "צריך למצוא דרך למנוע מהאיש הזה את המשך חופש הפעולה," אם הפעולה שלו חוקית? האם ימיני מדבר על מעצר מנהלי? העלמה של ראאד סלאח?

ימיני אומר שסלאח אחראי לפיגוע התאבדות. וואלה. הייתי רוצה לראות את הראיות, אבל לפני זה, אני אציין שיש שורה של רבנים – הבולט ביניהם הוא דב ליאור אבל יש גם אחרים – ששמם נקשר בהסתה לטרור, הן כנגד פלסטינים הן כנגד יהודים. הרב ישראל רוזן פינטז בפומבי על מחתרת שתפגיז את רצועת עזה, בסיוע שקט של צה"ל והרחק מהשמאלנים; זה היה הרבה יותר בוטה מהדברים שאמר סלאח, אבל רוזן לא הועמד לדין, ודאי שלא הורשע. כלפיהם, ימיני לא דורש ש"נמצא דרך למנוע מהאיש הזה את המשך חופש הפעולה." הם יהודים, אחרי הכל, וציונים טובים.

אז אחד העיתונאים הבכירים בישראל רוצה לסתום לאנשים אחרים את הפה, גם כאשר הם עומדים בתנאי החוק. זה מצטרף לשורה של טענות אחרות של ימיני נגד חופש הביטוי והמידע, כמו למשל כשיצא בשצף קצף נגד עתירתה של עמותת "גישה", שהביאה לחשיפת משטר הכמעט-הרעבה של צה"ל ברצועה. ימיני טען אז שחשיפת המידע הזה – מסמכים של גוף ציבורי, כן? – היא "חשיפת מסמכים שנועדו, אך ורק, לתעמולת זוועה נגד המדינה."

אז, עם כל הכבוד, כל זמן ש"מעריב" מעסיק אנטי-עיתונאי כמו ימיני, מי שדורש לסתום, בדרך לא דרך, את פיותיהם של יריבים אידיאולוגיים ומי שנכנס להתקף זעם כשאחרים עושים את העבודה שהוא נמנע מלעשות וחושפים את מדיניותה השנויה במחלוקת של הממשלה, אני מתקשה לתמוך בו. יש לדמוקרטיה הישראלית די אויבים גם בלעדיו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ואני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)