שלוש פסיקות של בג”צ מהשבוע האחרון מבהירות שהאגדה על המערכת המשפטית הליברלית התפוגגה סופית

לפני כארבעה חודשים נכחתי בכנס של האגודה לזכויות האזרח, שדן בדו”ח שהציאו שנקרא “שלטון אחד, שתי מערכות חוק”, שתיאר את משטר האפרטהייד שאנחנו מפעילים בגדה המערבית. במושב השני של הכנס השתתפו דליה דורנר, שופטת בג”צ בדימוס, ודינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. הדברים של זילבר היו בעיקרם אפולוגטיקה, ולא אפולוגטיקה מוצלחת, על כך שהפרקליטות משתפת פעולה דרך קבע עם המערכת הפוליטית בשלל מעשי עוול בגדה. היא אף אמרה שהפרקליטות עומדת חסרת אונים כאשר הממשלה לא אוכפת פסקי דין. בסוף המושב, שאלתי את זילבר מדוע בעצם היא מתעקשת להגן על עמדות הממשלה; התפקיד שלה הוא לא לייצג את הממשלה, התפקיד שלה כעובדת ציבור הוא להגן על האינטרס הציבורי – במידת הצורך, גם מן הממשלה; שאם הממשלה לא מקיימת פסקי דין, היא צריכה להבהיר לשר הרלוונטי (קוראים לו בדרך כלל בוגי יעלון) שלא רק שהיא לא תגן עליו בבג”צ, אלא שהיא תפנה לבית המשפט נגדו בעצמה, בבקשה לצו בזיון. התגובה שלה היתה, ואני מצטט מהזכרון כאן, שצריך להגן על המערכת המשפטית משום שהיא תחת התקפה מהימין, והרושם שהיא השאירה הוא שהמערכת צריכה להתכופף כדי לא להשבר. הרושם לא היה רק שלי, ככל הנראה: הדברים של זילבר שוסעו מספר פעמים בקריאות ביניים או קריאות גנאי מהקהל, והיא היתה הדובר היחיד שזה קרה לו בשני המושבים שבהם השתתפתי.

ב-30 השנים האחרונות רווחה בציבוריות הישראלית התפיסה שבג”צ הוא מעוז ליברלי, שהוא שיעמוד לצידם של אזרחי ישראל ושיש להגן עליו כנגד המתנכלים לו. שיאה של התפיסה הזו, אולי, היה סביב ההפגנה החרדית הגדולה נגד בג”צ בסוף שנות ה-90 – אלוהים זוכרת למה, אבל הגיעו להפגנה ההיא מאות אלפים והמשטרה טענה אחר כך שהיה חשש שההמון יסתער על בית המשפט וישתלט עליו. עיתונים חרדים ציירו אז את השופט אהרן ברק עם כוונת סביבו. זכר רצח רבין היה עדיין טרי ותומכי בית המשפט עשו שימוש אפקטיבי בהפצת השנאה הזו. כפי שבשמאל סגרו שורות סביב בית המשפט, בלי לשאול יותר מדי שאלות, כך בימין הפכו את בג”צ לדמון, כביכול הוא הדבר היחיד שחוסם את הדרך בפני שלטון הימין.

האמת היא שאין דבר עוול בישראל שהפרקליטות לא היתה מוכנה להגן עליו, ואין דבר עוול שבג”צ לא היה מוכן להעלים ממנו עין. ההתמחות של בג”צ היא בלא לפסוק. הוא נזקק ל-15 שנים, מאז ימי ה”לחץ הפיזי המתון” של דו”ח לנדוי, עד שהוא אסר על עינויים בחקירות – והוא הקפיד לא לאכוף את הפסיקה הזו, בכך שפעם אחר פעם התעלם מהעובדה שהמנגנונים שאמורים למנוע עינויים הם בדיחה, וסירב פעם אחר פעם להורות על חקירה רצינית של עינויים. במהלך האינתיפאדה השניה, נזקק בג”צ של אהרן ברק לשנים ארוכות כדי לפסוק שהשימוש של צה”ל במגינים אנושיים אסור – מסקנה שכל בן אדם ששמע פעם שמועה על משפט בינלאומי היה מגיע אליה ברבע שעה. בג”צ עצם עין, פעם אחר פעם, כשהמדינה הפרה בעקביות זכויות יסוד של פלסטינים, וכל זמן שהפרקליטות לא שיקרה לו שקרים מטומטמים מדי, שקבלתם היתה מציגה את השופטים כאווילים, הוא גם קיבל את עמדת המדינה פחות או יותר בכל נושא. שופטי בג”צ היו שותפים מרצון לכל התעללות שאפשר להעלות על הדעת. כשיפרקו את המשטר הציוני, בהחלט יהיה מקום למשפטי שופטים.

ואם הליברלים בישראל עוד לא קלטו שבג”צ הוא לא הפתרון אלא חלק מרכזי של הבעיה, שלוש מהפסיקות שלו השבוע צריכות להבהיר להם את זה. העיקרית מביניהן היא כמובן הפסיקה בנושא חוק החרם: בג”צ קבע שפעולה בלתי אלימה של החרמת הכיבוש הישראלי היא פעולה שאפשר לתבוע בעטיה. השופט מלצר כינה את הקריאה לסרב לרכוש מוצרים שנבנו על אדמה גזולה ותוך משטר עוול “טרור פוליטי,” הנשיאה נאור אמרה שמותר לממשלה להגן על ה”מפעלים ומוסדות שהוקמו בהסכמת המדינה ולעתים בעידודה באזור.” ה”אזור” הוא הגדה המערבית. ההחלטה של בג”צ שלא לפסול חוק שאוסר על חרם על משהו שנמצא בכלל מחוץ לגבולות החוק הישראלי, במיוחד לאור הםסיקה של נאור, היא קבלה שקטה של הסיפוח דה פקטו שמבצעת ישראל בגדה. הגדה המערבית היא רשמית שטח כבוש. כלל לא אמורים להיות בו “מפעלים ומוסדות שהוקמו בהסכמת המדינה ולעתים בעידודה.” בדרך כלל בג”צ משתף פעולה עם העמדת הפנים הממשלתית שאין כאלה. הפעם, כמו בכמה פסיקות אחרות (כמו זו שבה אישר את ביזת אוצרות הטבע של הגדה), נפלטה לו האמת: הוא משמש כלי ללגיטימציה של עבירה מתמשכת על המשפט הבינלאומי.

התוצאה של פסיקת חוק החרם, כפי שציין נועם שיזף, היא שאפשר לקרוא בישראל להחרמת קוטג’ אבל אי אפשר לקרוא להחרמת התנחלויות. אבל זו לא היתה הפסיקה היחידה. פסיקה אחרת קבעה שמותר לממשלה להפעיל את חוק העוול המכונה “חוק נכסי נפקדים” על מזרח ירושלים, אבל בג”צ ממליץ לממשלה לעשות את זה במשורה. המשמעות היא שאם יש תושב של הגדה שהחזיק בנכסים במזרח ירושלים, אבל איננו תושב בה – גם אם הנכס נמצא במרחק של עשרות מטרים – המדינה רשאית להחרים את הנכס ולהעביר אותו למתנחלים, כפי שעשתה בשורה של מקרים. הנשיא היוצא גרוניס ציין שעל פי החוק, אפשר לטעון באותה המידה שכל חייל שנשלח על ידי צה”ל לגדה יכול לעמוד בפני דרישה להחרים את נכסים ושמדובר באבסורד – אבל גרוניס יודע היטב שאין כל סכנה כזו, ושהחוק משמש בעיקרו לשלילת נכסים של פלסטינים. גרוניס, נזכיר, נחשב לתומך מובהק בזכויות הרכוש – אלא אם הרכוש הוא של פלסטיני.

הפסיקה השלישית השבוע שצריכה לחסל את אשליית הליברליות של בג”צ היא ההחלטה שלו שמותר לבתי הדין הרבניים לשמור רשימות חשאיות של חשודים בניאוף. כן, יש רשימות כאלה. כן, אתם מממנים את ההכנה שלהן מכסכם. לרבנות היה תירוץ מוצלח: מאחר וההלכה היהודית קובעת שאשה נואפת “אסורה לבעלה ולבועלה,” כלומר על בעלה ועל האיש שאיתו נאפה, הרבנות חייבת להחזיק רשימות כאלה כדי שלא תשיא בטעות אשה עם בעלה הקודם או עם הגבר שאיתו נאפה. במקום לבעוט את הרבנים מכל המדרגות ולומר להם להוציא את האף שלהם מהתחתונים של נשים, גרוניס קבע שמעתה ינהלו בתי הדין הרבניים דיונים רשמיים בשאלה האם מישהי היא נואפת, והיא תוכל להעלות טיעונים להגנתה. גרוניס אישר בכך הטלת סנקציות חוקיות – חוסר היכולת להנשא בישראל – על מישהי שביצעה, אם ביצעה, משהו שכלל איננו עבירה על פי חוק. הוא העניק לבתי הדין הרבניים סמכויות של אינקוויזיציה, כשהוא מתעלם באדישות מכך שבבתי הדין הרבניים אין אפילו העמדת פנים של שוויון כלפי נשים: עדותן של נשים פסולה, ואשה איננה יכולה לשמש כדיינת בבית דין רבני.

זו איננה הפעם הראשונה שבג”צ חורג לתחומים אינקוויזיטוריים. בג”צ כבר התחבט בשאלה האם יהודיה שהמירה את דתה לנצרות ואחר כך חזרה ליהדות היא אכן מתגיירת נאמנה, ולמרות ששני בתי דין יהודיים אישרו את יהדותה, הוא דרש ממנה למסור הצהרת אמונה למשרד הפנים. בפרשת רופאייזן, קבע בג”צ שיהודי שהמיר את דתו איננו יהודי – בניגוד מוחלט להלכה, אגב, אבל תוך פעולה כסוג של אינקוויזיציה.

אפשר לטעון, ותהיה בכך מידה של צדק, שבמדינה שבה מעניקים זכויות יתר לאנשים בשל השתייכותם הדתית, אי אפשר למנוע מבית המשפט העליון לשמש כאינקוויזיציה; שהבעיה היא בחוק ובמחוקק ולא בשופט. זה נכון, במידה. אבל שיתוף הפעולה של בג”צ עם החוקים הללו אומר שגם אי אפשר להתייחס אליו כאל מוסד ליברלי. מוסד ליברלי לא דורש מאשה להתדיין בפני שלושה גברים שרואים בה יצור נחות ולהוכיח שלא היתה עם גבר בלילה ספציפי.

בג”צ, במילים אחרות, הוא עוד מכשיר של המדינה היהודית במזרח התיכון. הוא משרת את מטרות הסיפוח שלה בגדה המערבית, הוא מסייע להכשרת פשעי המלחמה שהיא מבצעת על בסיס יומי, והוא מעניק לגיטימציה לבתי הדין האינקוויזיטוריים שלה. אם מישהו לא הבין את זה עד עכשיו, הגיע הזמן להתעורר מהאגדה שטווה סביבנו אהרן ברק, אגדה ששימשה בעיקר לתועלתו ולתועלת חבריו למעמד.

ועוד דבר אחד: אני קורא לקוראי הבלוג להחרים את כל תוצרת ההתנחלויות, כדי שלא להיות שותפים לעוול. לא קריאה חדשה במיוחד, אבל השבוע צריך לחזור עליה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

נתניהו היה רוצה לבטל את בג”צ, אבל אין לו אומץ לשם כך: הנזק עולה על התועלת. אז הוא מסתפק בהטלת אימה על השופטים

ראש ממשלתנו הנועז, בנימין נתניהו, שב ארצה מהארוחה עם השוגר דדי שלו, וזמן קצר לאחר מכן אמר לקול ישראל שהוא שוקל את הגבלת סמכויות בג”צ. זאת, לאור ההחלטה האחרונה של בג”צ בנושא הפליטים, שקבעה שמדיניות ממשלת ישראל – כליאה ללא העמדה לדין וללא הבאת ראיות לביצוע עבירה – היא בלתי חוקית. הדברים של נתניהו הגיעו כמה ימים אחרי שעשה אחמדניג’אד וטען שאין בישראל מבקשי מקלט, “רק מהגרי עבודה בלתי חוקיים.”

מסתבר שאם פסיקת בג”צ בנושא הפליטים לא מוצאת חן בעיני ראש הממשלה, הוא חושב שהתפקיד שלו הוא לרסן את בג”צ בנושא. אבל למה לעצור שם? יכול להיות שעוד כמה שבועות, יורה בג”צ להסיר את המאחז הבלתי חוקי למשעי עמונה, וזה יצור לראש ממשלתנו היקר משבר קואליציוני. לא כדאי לשלול את הסמכות של בג”צ לדון בנושא מאחזים? רגע, למה רק מאחזים? בואו נקבע שבג”צ לא יכול לדון בכלל בנושאים שקשורים לשטחים. ולתקציב. ובעצם, לכל דבר שיכול לעצבן את הממשלה.

זה למעשה די פשוט. אין לישראל חוקה. אם נתניהו באמת רוצה, הוא ימצא את 61 חברי הכנסת שיבטלו את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ויהיה לו קל אפילו יותר למצוא מספר רנדומלי של חברי כנסת שיחליטו שמעתה, החלטות בג”צ לא יחולו בשטחים שנמצאים מחוץ לישראל ותחת שליטת צבאה. ההחלטה הזו אפילו תהיה הגיונית.

ולמרות כל הרטוריקה של נתניהו, זה לא יקרה. זה לא יקרה, בדיוק כפי שצה”ל לא כבש את רצועת עזה למרות הברברת על הפלת משטר החמאס שפלט נתניהו ב-2009. וכמו במקרה ההוא, הסיבה פשוטה מאד: אין הצר שווה בנזק המלך. ברגע שנתניהו יעשה אחד משני הצעדים האלה – ביטול חוק היסוד או ביטול הסמכות שלו בשטחים הכבושים – הוא יחסל את שאריות האמינות של הטענה שישראל היא מדינה דמוקרטית.

במערכת קלאסית של הפרדת רשויות, ברור מאליו שכוחה של הממשלה, הרשות המבצעת, גדול משל האחרות, ועל כן הן מפקחות עליה. תפקיד הפיקוח של הרשות המחוקקת, הפרלמנט, על הרשות המבצעת חשוב לא פחות מאשר תפקיד החקיקה שלו; והרשות השופטת נמצאת שם כדי לוודא, בין השאר, שהרשות המבצעת לא חורגת מהמותר לה. כלומר, היא שם גם כדי להגן על האזרחים מפני עוולות הרשות המבצעת – עוול שקיומו הוא בלתי נמנע ברגע שיש רשות מבצעת.

בישראל, סמכויות הפיקוח של הפרלמנט התנוונו מזמן. הכנסת, מאז ימי ממשלות האחדות של שנות השמונים, היא ברוב גדול של המקרים חותמת גומי של הממשלה. רק כאשר הממשלה על סף קריסה, היא מאבדת את שליטתה בכנסת. טריק נוסף של הממשלה, חוק ההסדרים, מאפשר לה לעקר את אחת הסמכויות העיקריות של הכנסת, פיקוח על ההוצאות שלה. החוק הזה, כמובן, הוא המצאה של שמעון פרס. שרים עדיין עושים טובה ומדי פעם עונים על שאילתה, אבל המוסד הזה גווע כבר עשורים.

המחסום העיקרי שנותר בפני עריצות של הרשות המבצעת הוא בתי המשפט. זו הסיבה שאנחנו שומעים כל כך הרבה קינות על כך שאי אפשר לזוז בלי יועץ משפטי: הכנסת לא שם כדי להגן עלינו וכל העבודה נופלת על בתי המשפט.

ואם נתניהו וחבר מרעיו יבטלו את היכולת של בתי המשפט להגן על החברה – בדגש על החלשים בחברה, שהם אלו שזקוקים יותר מכל להגנתם – הם ישאירו את ישראל כמדינה שיש בה בפועל רק ממשלה, רק רשות מבצעת. וכל העולם מסתכל: שינוי כזה בחקיקה יבהיר לכל מי שעוד קונה את הקש והגבבה על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון * (* = אלא אם אתה לא יהודי, יהודי עם צבע עור לא נכון, יהודי מהמעמד הלא נכון, או יהודי ממוצא לא נכון) שהגיע הזמן להחזיר את הסחורה ולבקש החזר. אין מדינות דמוקרטיות נטולות ביקורת שיפוטית.

אז מה יעשה נתניהו? מה שהוא עושה תמיד: לא יבטל את בתי המשפט, אלא פשוט יימנע מיישום פסקי הדין שלהם. במידת הצורך, עורכי הדין של הפרקליטות, שכבר התרגלו להגן על כל מעשה נבלה, יתייצבו בבית המשפט ויבהירו שלוח הזמנים שלו לא ישים, ושהם רוצים ארכה של חצי שנה. ואחרי חצי שנה, הם ירצו עוד ארכה של חצי שנה. ואחריה, שלושה חודשים. ושוב, חצי שנה. כי יש סדרי עדיפויות.

אבל לדברים של נתניהו על מהלך עוקף בית המשפט יש משמעות: הם מטילים אימה על השופטים. כן, אפשר להטיל אימה על שופטים. רוזוולט עשה את זה כשבית המשפט העליון האמריקאי איים להפיל את הניו דיל: הוא הודיע שהוא ירחיב את מספר השופטים ויאייש את בית המשפט באנשיו. זה היה תרגיל פוליטי מסוכן: הביקורת על רוזוולט היתה עזה. אבל בפעם הבאה שחוק של רוזוולט הגיע לבית המשפט, שופט שבעבר הצביע נגד חוקים שלו שינה את הצבע… סליחה! סליחה! את הפסיקה שלו, והחוק עבר. נתניהו מכיר את התקדים הזה. שופטי בג”צ מכירים אותו גם כן. והם יודעים יותר טוב מכולם שהם כבר לא חיים בשנות השבעים והשמונים, ושהשפה הארכאית והנימוסים שמיטב המשפטנים היקים הביאו לבית המשפט מוויימאר כבר לא יגנו עליו יותר.

וזו הסיבה שגדעון סער יוכל להפר את פסיקת בג”צ בנושא הפליטים, מבלי לחשוש שמא הוא ייעצר על בזיון בית המשפט. וזו הסיבה שדורות של אלופי פיקוד ושרי בטחון לא ישבו כמה חודשים מאחורי סורג ובריח, אחרי שלא יישמו החלטות של בתי משפט על פינוי מאחזים והתנחלויות. השופטים יודעים שהם משחקים תפקיד בקומדיה; שכאשר הם מתחככים בנקודות הרגישות של המשטר, היכולת שלהם להכריע לא קיימת בפועל; שבמצבים כאלה, פסקי הדין שלהם פשוט לא יקוימו. אז הם שופכים את מררתם במילים קשות, נוזפים במדינה ומלקים את נציגיה בשוטים ועקרבים מילוליים – אבל לא עושים דבר.

כי, בסופו של דבר, תפקיד בקומדיה – תפקידו של הליצן, שרואה את הנולד ומקונן עליו אבל אינו יכול לשנותו – בכל זאת עדיף, לכל הצדדים, על פרישה מוקדמת לפנסיה של המשחקים בתפקיד הליצנים. המדינה יכולה להעמיד פנים שיש בה ביקורת שיפוטית, והשופטים יכולים להעמיד פנים שהם אכן שופטים. שני הצדדים יוצאים נשכרים: הממשלה יכולה לא לקיים את פסקי הדין ובו זמנית ליילל בפני הימין שידיה כבולות, והשופטים יכולים לפכור את ידיהם ולכתוב מילים קשות.

ומה אומרים השופטים לעצמם, כשהם תולים את הגלימה ונועצים מבט במראה? הרי הם בחלקם הניכר אנשים הגונים. הם יאמרו לראי שכן, זו היתה החלטה פחדנית. שכן, הם קצת נכשלו בתפקידם, קצת מעלו באמונם של אנשים שהם היו כל מה שעמד בינם ובין עריצות השלטון; אבל שלא היתה ברירה. לא על זה נלחם את המלחמה הסופית. צריך לבחור את הקרבות, לשמור את הכוח למאבק האמיתי, והוא הרי יגיע עוד שנה-שנתיים-שלוש. כי מה יקרה אם הממשלה פשוט תודיע שהיא לא תציית לפסיקה? האם זה לא יהיה משבר? האם לא ראוי להמנע ממנו? על כל פנים, לדחות אותו? אולי, מתפלל הלב, לדחות אותו למשמרת של מישהו אחר? אולי חזק יותר, אבל על כל פנים אחר? והרי היתה לנו, באמת, מסורת מפוארת. אז עכשיו שאהיה האיש שיכבה את הלפיד? שישבור את הכלים? ומה יקרה אז? מה יבוא במקום?

ובינתיים, הם מסכינים עם מערכת של עוול, לא עומדים מולה, מספקים לה עלה תאנה, מאפשרים לה להציג את עצמה כדמוקרטיה. בינתיים, הם נסוגים מולה צעד אחרי צעד. גם כאשר הם אומרים מילים קשות, אין הם מעיזים לגבות את המילים במעשים.

כוח משחית, וכוח אבסולוטי משחית אבסולוטית. ומי שלא בולם אותו, אחראי גם הוא להשחתה. אבל בסופו של דבר, אנחנו תולים יותר מדי תקווה בשופטים: גם אם היתה לנו חוקה, וגם אם היא היתה חוקה ליברלית, היא לא היתה מחזיקה מעמד כאשר העם מתנגד לחירות ולשוויון. הבעיה היא לא בשופטים: היא באספסוף שמתיימר להיות הציבור היהודי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בשנת 1979, קשר אדם בשם רב סרן אמנון שאשא קנוניה כנגד הפלסטינים, או “מקומיים” בלשונו, תושבי הכפר דורא אל קרע. שאשא קיבל צו תפיסת קרקע שעליו היה חתום תת אלוף בנימין “פואד” בן אליעזר, והוא היה אחראי ליישומו. הוא הוציא את המסמך הבא:

החלקים המעניינים מבחינתנו במסמך הם סעיף 6א’ וסעיף 8. בסעיף 6א’ נכתב “אין לפרסם את תיקון הצו בפני מקומיים.” בסעיף 8, תחת הכותרת “פרסום,” כותב שאשא ש”לא יינתן פרסום לצו.” למה אסר שאשא, פעמיים, על פרסום הצו? משום שאם היו הפלסטינים מודעים לצו, הם היו יכולים לעתור נגדו לבג”צ, והצו של שאשא, שיצא בתאריך 19.7.1979, נכתב בתקופה רגישה מאד.

ב-20 ביוני 1979, הוציא בג”צ צו ביניים בבג”צ דויקאת ואח’ נגד ממשלת ישראל, שלימים יהיה מוכר יותר כבג”צ אלון מורה; צו הביניים אסר על הפקעת קרקע משום שלא באמת היה בה צורך צבאי. כארבע חודשים לאחר צו הביניים, ב-22.10.1979, קיבל בג”צ פסיקה בתיק, שאסרה על הפקעת קרקע אלא לצורך צבאי. הצו של שאשא, מה-19.7.1979, יוצא בין צו הביניים ובין פסק הדין. שאשא היה מודע לאפשרות שבג”צ דן בנושא, ידע שעתירה יכולה לחסל את הצו שלו, ועל כן קשר להסתיר את הצו מפני האנשים שנפגעו ממנו. שאשא ידע היטב שלצו שלו אין כל תכלית צבאית: הכותרת של הצו היא “צו תפיסה 23/79 הרחבת בית אל.” הוא יודע היטב שמדובר בשטח פרטי: “בעלות השטח הנתפס פרטית.” הוא מבין היטב שבאמתלה של צו לצורך צבאי, הוא מעביר שטח פרטי פלסטיני לידי תושבים יהודים.

למה אני מטריח אתכם באירועים שסטטיסטית, אירעו לפני שרובכם נולדתם ומתקופה שבה רוב האנשים היו משוכנעים שימותו בשואה גרעינית? כי השבוע העניק בג”צ גושפנקא לקנוניה העתיקה של שאשא. בג”צ פסק השבוע בעתירה שהוגשה על ידי ארגון יש דין, עליה כתבתי כאן. (כאן יש להביא את הגילוי הנאות הרגיל: אני כותב עבור יש דין ומקבל על כך תשלום. הפוסט הזה איננו מייצג את ארגון יש דין.) הוא קיבל את הדרישה הפרטית – הריסת המבנים שבנו המתנחלים שם – אבל דחה את הדרישה הכללית, שהיא ביטול צו התפיסה השקרי של שאשא.

צו תפיסה צבאי מיועד לצרכים בטחוניים מיידיים: אם יש צורך לתפוס עמדת הגנה, להקים מגדל שמירה, וכו’, כוח כובש יכול להוציא צו תפיסה. אבל רשמית, מדינת ישראל לא עשתה כל שימוש בשטח שגנב שאשא בכוח סמכותו במשך יותר מ-30 שנה. רק ב-2010, אחרי שבנימין נתניהו הבטיח לשחד את המתנחלים בשל פינוי ג’בל ארטיס (”גבעת האולפנה,” וראו הפוסט שעסק בה), החלה הבניה שם. וגם עליה אין מחלוקת שהיתה בלתי חוקית. איך יכולה להיות תפיסה צבאית שאיננה מיידית? פרקליטות המדינה, שתמיד מזדרזת להגן על כל דבר תועבה, הגיעה לבית המשפט עם הביטוי האומלל “צורך צבאי שקפא”: היא טענה שאמנם, הצבא לא עשה שום דבר עם השטח שתפס במשך 34 שנים, אבל אין משמעות הדבר שאין בתפיסת השטח “צורך צבאי.” לכל היותר הוא “קפא.”

אז בג”צ, כהרגלו, החליט להקטין ראש ולהעלים עין. הנשיא גרוניס הורה על הריסת המבנים הבלתי חוקיים – ובו זמנית כתב ש

”יחד עם זאת, כפי שצוין לעיל, נראה כי אין הכרח לדון בעניין המרכזי שהועלה בעתירה זו, והוא תוקפו של צו התפיסה השני. בהקשר זה יוער כי העותר התייחס בבקשתו לביטול צו התפיסה גם לעובדה שצו התפיסה השני לא פורסם מעולם. לצו התפיסה השני צורף מכתב מיום 19.7.1979 בו צוין, בין היתר, כי "אין לפרסם את תיקון הצו בפני מקומיים" (סעיף 6(א)), וכי "לא יינתן פרסום לצו" (סעיף 8). אין מחלוקת בין בעלי הדין כי בהנחיה זו נפל פגם.”

אתם הבנתם מה קרה פה? גרוניס לקח את הקנוניה של שאשא, את ההוראה האקטיבית שלו להמנע מפרסום הצו (עליה חזר, כזכור, פעמיים), והפך אותה ל”פגם.” לא עוול; פגם. מין משהו לא תקין כזה, באמת לא נעים, אבל אין מה לעשות. לא פשע מכוון, שמיועד לסמא את עיני בית המשפט, אלא פגם מנהלי. בכך מצטרך גרוניס, 35 שנים אחרי הצו של שאשא, אל הקנוניה שלו: הוא עוצם את עיניו מרצון.

עוד כותב גרוניס ש

“מקובלת עליי עמדת המשיבים כי בנסיבות המקרה יש להבחין בין הפגם לבין תוצאתו. זאת, בהתחשב בכך שהעותר ידע, לדבריו, על התפיסה של אדמותיו ובשים לב להשלכות הרוחב הנובעות מביטול צו התפיסה השני, עשרות שנים לאחר הוצאתו. “

אין שום מחלוקת על כך שהעותר ידע שגנבו את אדמותיו: הרי נאסר עליו להכנס אליהן. אבל הוא לא יכול היה להוכיח את זה. הוא לא יכול היה להציג את המסמכים שהובילו לתפיסת האדמות, ובהתאם לא יכול היה לערער על התפיסה, כי המסמכים היו סודיים.

ולגרוניס, כמסתבר, אין עם זה בעיה מיוחדת.

שימו לב מה עוד קורה פה: בגלל “השלכות הרוחב” שנובעות מביטול צו התפיסה, גרוניס לא מבטל אותו – אף שהוא יודע שמדובר בצו לא חוקי. הוא מאשר גזל של המדינה מחשש שמא המדינה תצטרך להחזיר את הגזל. כי הפסיקה של גרוניס, כלל אין משמעה שהאדמות שנגזלו מתושבי דורא אל קרע תחזורנה לבעליהן: כל מה שהיא קובעת הוא שאסור לבנות עליהן בניה פרטית, ושמותר לבצע בהן רק צורך צבאי. כלומר, האדמות ישארו בחזקתה של ההתנחלות בית אל – עד שיבוא הרכב בית משפט נוח יותר למתנחלים.

גרוניס נחשב לשופט שמרן, שזכות הקניין עומדת אצלו מעל הכל – אלא אם, כמסתבר, זה קניין של פלסטינים. אז, צו מזויף ולא חוקי גובר. הרי אם זכות הקניין היתה גוברת, גרוניס היה צריך להורות על ביטול צו התפיסה המזויף, ולהחזיר את השטח לבעליו החוקיים – ואם זה יוצר בעיות להתנחלות בית אל, אז שתפתור אותן על חשבונה.

אבל בית המשפט העליון בחר לשלוח, בפרשת דורא אל קרע, מסר אחר לגמרי לפקידי משטר הכיבוש: רמו, שקרו, גזלו, קשרו קנוניות, זייפו מסמכים. אם וכאשר נאלץ לדון בנושא, שנים רבות לאחר מעשה, נקבע שמדובר היה ב”פגם” ונסב ממנו מעדנות את מבטנו. לכם, כמובן, לא יקרה דבר.

זה לא שלטון חוק, זה ישראבלוף.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

בג"צ קיבל אמש (ב') פה אחד את עתירתם של שורה של ארגוני זכויות אדם כנגד אחד החוקים המקוממים ביותר שחוקקו אי פעם בישראל, חוק המסתננים. החוק ההוא קבע שמותר לעצור מבקשי מקלט (ישראל מעדיפה לקרוא להם "מסתננים," אלא אם, כמובן, הם בני דת משה) לשלוש שנים ללא כל משפט. הוא התלווה לתקנה הדראקונית שקבע היועמ"ש וינשטיין, על פיה אפשר לעצור מבקש מקלט במה שהוא בפועל מעצר מנהלי לשארית ימי חייו אם נעצר בחשד לעבירה כלשהי – גם אם הוא לא הועמד לדין ולא הורשע. עכשיו, כאמור, פסלו תשעה שופטי בג"צ, פה אחד, את החוק. בית המשפט הורה גם על שחרורם של 1,750 מבקשי מקלט שכבר מוחזקים במחנות הריכוז – אם יש לכם שם מוצלח יותר למחנה שבו מוחזקים אנשים נטולי זהות בשל מוצאם וללא הליך משפטי, אתם מוזמנים להציע אותו – שנבנו עבורם בנגב; ומהכיר הצדיק את נפש בהמתו, הוא קבע שתהליך השחרור לא ייארך משלושה חודשים. לא ברור לי למה הוא אמור להמשך יותר משלושה ימים, אבל ניחא.

בעשותם זאת, קרעו השופטים, איש איש בדרכו, את מסכת השקרים הנוצצים שטווה הימין היהודי בשלוש השנים האחרונות. הזרים חומסים את מקומות העבודה שלנו? השופטת ארבל ציינה (פסק הדין מופיע כאן) שכלל מבקשי המקלט מהווים כ-20% מהלא-ישראלים המועסקים בישראל ללא אשרה. היא לא הרחיבה מילים על מדיניות "הדלת המסתובבת" המקוממת, שבמסגרתה עושים קבלנים קופה על גבם של עובדים זרים רק כדי לגרש אותם כעבור כשנה – לעתים קרובות, מבלי לשלם להם את המגיע להם – והבאת עובדים אחרים במקומם; אבל אנחנו נזכיר שזו מדיניותם ארוכת השנים של שרי ש"ס, שלפחות אחד מהם, שלמה בניזרי, הורשע בקבלת שוחד מקבלן. (על איכותו האנושית של הקבלן הישראלי קיבלנו עדות נוספת היום, כשהתברר שאחד מהם פשוט נטש את אחד מפועליו הפצועים (והבלתי חוקיים) לדמם למוות על המדרכה. משטרת ישראל טרם החליטה אם לפתוח בחקירה, כי נו, בסך הכל פלסטיני. וידיה-שלה לא בדיוק נקיות.)

מבקשי המקלט מעודדים פשיעה? ארבל הזכירה בפסק הדין שלה את העובדה שמחקרים אחרים אומרים ששיעור הפשיעה בקרב מבקשי המקלט נמוך מאשר בקרב הישראלים. האם הפתרון הוא גירושם? רבים מן השופטים הזכירו את העובדה שאמנת הפליטים אוסרת על החזרתו של פליט ואוסרת על העברתו למדינה שבה חייו יהיו נתונים בסכנה. השופט דנציגר עמד על כפל הלשון של המדינה: מצד אחד היא טוענת שמבקשי המקלט אינם פליטים, אבל מצד שני מסרבת לבדוק – דבר שהוא חובתה על פי אמנת הפליטים – את שאלת מעמדם. דנציגר כותב שסביר להניח שחלק ממבקשי המקלט אכן פליטים; יש לציין שברחבי העולם, שיעור מבקשי המקלט מאריתריאה – שנשלטת על ידי משטר צבאי צמא דם וידיד ישראל, שתי תכונות שהיסטורית הולכות נהדר זו עם זו – שגם קיבלו מעמד של פליט בשנת 2009 עמד על כ-88%. ברור, אם כן, מדוע ממשלת התיאוקרטיה היחידה במזרח התיכון מסרבת לברר את מעמדם של מבקשי המקלט: אילו עשתה זאת, היא נאלצת להכיר בהם כפליטים ולפעול בהתאם, כלומר להעניק להם זכויות.

כל השופטים עמדו על כך שמעצר ללא משפט של אדם שלא ביצע כל עבירה (השופט ניל הנדל כשל באמירה מביכה, על פיה עצם ה'הסתננות' היא עבירה; אליבא דאמנת הפליטים אין זה המצב) הוא הפרה חמורה ובלתי סבירה של זכויות האדם של מבקשי המקלט, ועוברת על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

השופטים יכלו לעשות הרבה יותר. הם יכלו להורות למדינה לבדוק את סטטוס הפליט של מבקשי המקלט, אבל נמנעו מכך. אין לתמוה על כך. זה בית משפט שמרני, לשם כך מינו את השופטים, ועל כל פנים רק לעתים נדירות אפשר לדרוש מהליך משפטי לתקן את העולם.

ובכל זאת, הימין הישראלי – גם זה שמתחזה למרכז – עמד על הרגליים האחוריות. תשעה שופטים קבעו, פה אחד, שהחוק הוא לא חוקתי. ימין הגון היה בוחן את עצמו: הרי הנושא אפילו לא שנוי יותר במחלוקת. לא נמצא שופט אחד שטען שהחוק סביר. אפילו השופט חובש הכיפה, ניל הנדל, פסל אותו. נשיא בית המשפט העליון שמונה כדי שירסן אקטיביזם משפטי – אם אכן היה דבר כזה אי פעם, ולא משל היה; אהרן ברק היה טוב בדיבורים אבל בדרך כלל קבע מה שמערכת הבטחון רצתה שיקבע – קבע שהחוק בלתי חוקי. ימין הגון היה עושה חשבון נפש: איפה טעינו. אבל הימין היהודי איננו הגון ואיננו יכול להיות הגון. הוא לא יכול להיות הגון משום שעצם התפיסה שלו אומרת שהגינות היא ליהודים בלבד, והוא פועל במרחב שמכיל הרבה מאד לא יהודים. כדי שיהיה אדם ימני הגון בישראל, הוא צריך להתעלות על היהדות שלו, כלומר להכיר בכך שלא יהודים הם בני אדם; ויש מעט מאד ימנים כאלה.

ונעבור לדוגמא מייצגת של איש ימין לא הגון.

* * *

בן דרור ימיני, מטבע הדברים, לא אהב את פסק הדין. השופטים, הוא התרעם – אם לתמצת את הטענה העיקרית שלו – "טועים, משום שהתיקון בחוק נועד להרתעה ולא לפגיעה בזכויות אדם. ההרתעה אכן פעלה."

במסגרת חוק ה"הרתעה" של ימיני, מוחזקים במעצר ללא זכויות, מבלי שביצעו כל פשע – כאמור, אמנת הפליטים (זהירות, מסמך) קובעת (סעיף 31) שעצם חציית הגבול כדי לבקש מקלט איננה פשע, ומבקש מקלט לא יועמד לדין על כך – 1,750 בני אדם. מבחינתו של ימיני זה בסדר גמור: ה'הרתעה' חשובה יותר. מבחינת היהודי בן דרור ימיני, אין בעיה לקחת 1,750 איש ולהחזיק אותם כבני ערובה כדי לאיים על אחרים ולהרתיע אותם מהגעה לישראל. שימותו, הכלבים, במקום שבו הם נרדפים. הם הרי לא יהודים.

אבל האם השופטים אכן לא התייחסו לכך? ודאי שהתייחסו. השופטת ארבל קבעה ש"אדם מושם במעצר לא מפני שהוא מהווה באופן אישי סיכון כלשהו, אלא על מנת להרתיע אחרים. ההתייחסות אליו איננה כאל מטרה אלא כאל אמצעי. התייחסות זו ללא ספק הינה פגיעה נוספת בכבודו כאדם." ההדגשה שלי. ארבל, בניגוד לימיני, רואה בפליטים קודם כל בני אדם; בהתאם, יש להם זכויות, ואחת מהן היא שלא ישתמשו בהם ככלי מיקוח. ימיני, בהיותו קודם כל יהודי ורק אחר כך אדם, לא רואה בפליטים אנשים בעלי זכויות, אלא רק סיכון – גם אם עצמם לא מהווים סיכון כלשהו! – ועל כן אין לו בעיה, כאמור, שישתמשו בהם כבני ערובה.

איזה מזל יש לנו שבית המשפט העליון שלנו לא קיבל את התפיסה הנתעבת הזו. בג"צ כבר הוכיח את עצמו בעבר, פעם אחר פעם, כמשענת קנה רצוץ, כשהוא להוט לקבל את שקרי המדינה. זכור במיוחד המקרה הנורא שבו עצם בית המשפט את עיניו להתעללות המכוונת במבקשי מקלט שטכנית כבר היו בישראל, ולכך שהוא הניח בפועל לחמושי צה"ל לגרש פליטים אל מותם. הפעם הוא בלם את היודו-נאציזם שאומר שאפשר להשתמש בלא יהודים כבני ערובה להתנהגותם הטובה של אנשים אחרים, שאינם קשורים אליהם. הפעם הוא עמד על כך שאדם הוא קודם כל אדם. ובישראל 2013, על חסדים קטנים כאלה צריך להכיר תודה.

הערה מנהלתית: ביום ראשון הקרוב נעמוד, עדי אלקין ואנוכי, בשמש הקופחת בדוכן בכנס אייקון, שייערך בבנין אשכול פיס ברח' הארבעה בתל אביב, ונמכור את חוברות הקומיקס של "איך נפלו גיבורים." אני אהיה שם החל מהשעה 15:30. הדוכן יהיה מאחורי בנין אשכול פיס, סמוך לזירת הקרבות (אל תשאלו). גם הפעם נמכור את החוברות במחירי השקה – 35 שקלים לחוברת אחת, 60 לשתיים. כל קונה יקבל גם סטיקר מהודר, עד גמר המלאי. קוראי הבלוג שיזדהו ככאלה יקבלו ממני הקדשה ייחודית. בואו בהמוניכם!

(יוסי גורביץ)

כתבתי לפני כחצי שנה על מעשה העוול שבוצע כשבג"צ מקפיד להסתכל הצידה: כיצד גירשו חיילי צה"ל קבוצה של פליטים אריתראים שנכנסו לשטח ישראל חזרה למצרים, כשהם מכניסים לישראל עצמה רק שתי נשים ונער, הכל לצרכי יח"צ כדי שהפליטים לא יגססו מול המצלמות. בג"צ נתן אז לצבא ארכה של יומיים, אחרי דיון שבו הוצג מידע "סודי," וזמן קצר לאחר מכן גורשו הפליטים למצרים; יומיים לאחר מכן הסכים בית המשפט שאין טעם עוד לדון במקרה.

היום חוזר הסיפור הזה לנשוך את מדינת ישראל. שתי הנשים והנער שהוכנסו לישראל מוחזקים מאז במה שהוא לכל דבר ועניין מעצר מנהלי, מעצר שבו – על פי חוק המסתננים – אפשר להחזיק אנשים מבלי שהם יועמדו לדין עד שלוש שנים. אין עוד חוק בעולם שמאפשר החזקה למשך זמן כה ארוך. החוק כה בזוי, עד שבאופן חריג גם סוכנות הפליטים של האו"ם הצטרפה לעתירה נגדו. השלושה מוחזקים במעצר משום שלטענת המדינה הם הסתננו לישראל – למרות שחיילים הם שהכניסו אותם לתחומי הגדר הישראלית בחוזק יד. בתי המשפט נתנו עד כה את ידם למעשה העוול, בתירוצים שונים, אם כי יש להודות שהם לא הגיעו לעומק השפלות של השופט אליהו ביתן, מבית המשפט המחוזי של עמורה.

החוק שהעבירה הכנסת כ"הוראת שעה" מאפשר, למעשה, להחזיק אנשים במעצר ללא הגבלת זמן, אם כי אחרי שלוש שנים הם יכולים לדרוש דיון בעניינם. הוא מאפשר, וזה אף בוצע, להחזיק אנשים במעצר ללא משפט גם אם כל אשמתם היא העובדה שבאו להתלונן על פשע שבוצע נגדם. המשמעות של המהלך הזה היא אמירה שקטה לכל הפושעים, הזבים והמצורעים של ישראל: דמם של הפליטים מותר. אם יבואו להתלונן, הם אלה שייעצרו.

המדינה המשיכה לטעון היום בבית המשפט שלא מדובר בפליטים, אך היא נאלצה להודות שכמחצית מהכלואים במחנה המעצר – וזה השם המנומס שניתן לתת למתקן שמחזיק אנשים ללא משפט וללא כל ציפיה למשפט, ביניהם עשרות ילדים; יש שמות מחמיאים פחות – סהרונים הגישו בקשות מקלט, אך המדינה טרם בדקה אותן. המדינה גם הודתה שרוב המוחזקים במתקן סהרונים מגיעים מאריתריאה וצפון סודאן, שאותם אין אפשרות להחזיר. איך מצליחה המדינה לטעון בו זמנית שהיא לא בדקה את הבקשות ושבכל זאת לא מדובר בפליטים, נפלא ממני. כנראה שיש דברים שרק משפטן יכול לומר.

העוול של חוק המסתננים כה זועק, עד שבית המשפט העליון הודיע כי יוציא צו ביניים נגד החוק. הפרקליטות קיבלה זמן כדי להסביר מדוע צריך בית המשפט להמנע מכך. הדיון יתחדש שוב ב-30 באפריל.

עד אז, ימשיכו כ-2,000 איש, ביניהם ילדים, שלא עשו דבר לאיש, לא הואשמו בדבר, לא נחקרו ולא הוגש כתב אישום נגדם – על אחת כמה וכמה, לא הורשעו – לשבת במתקן מעצר, תוך שלילת חירותם. בית המשפט לא טרח להורות על שחרורם של אנשים חפים מפשע אלה עד לתום הדיון. עורכי הדין של ארגוני זכויות האדם, האחוז הבודד שבדרך כלל מוציא שם טוב לשאר 99% מעורכי הדין, לא ניסו לשחרר אותם. היה ברור שלשם אי אפשר לקחת את הדיון. העיקרון שחירותו של אדם לא תשלל, אלא אם בית משפט שנתן לו אפשרות סבירה להגן על עצמו פסק זאת, לא תקף בישראל; ספק אם מדינה שהיתה אמונה על מעצרים מנהליים, שנשענים תכופות על "מידע סודי", מיום הקמתה, מבינה אותו בכלל.

הדיון יתחדש כמה שבועות אחרי חג הפסח, זה שפעם נהוג היה לקרוא לו חג החירות.

עדכון: עורך הדין עומר שץ, מארגון “אנו פליטים”, מתקן שהוא דווקא ביקש במהלך הדיון בבג”צ את שחרור שתי מרשיו, ושמבחינתו הדיון בעתירה היה פחות עקרוני ויותר על שחרור העצורים.

ועוד דבר אחד: אתמול כתבתי על כך שהמתפ"ש, שהאינטרס שלו הוא להיראות טוב מול ארגונים בינלאומיים ולנסות להכחיש את היותה של רצועת עזה כלא פתוח גדול, נתפס כשהוא כותב שלחקלאים פלסטינים מותר להגיע עד 100 מטרים מהגדר, בעוד שדובר צה"ל – שמייצג את החמושים שיורים בחקלאים שעושים את זה, אינטרס שונה מהותית – אומר שמי שנכנס לתחום של 300 מטרים מסתכן בנפשו ושאם המתפ"ש אומר אחרת, שיקח על כך אחריות. אז היום חלה התפתחות: כפי שאפשר לראות מהתמונה למטה, המתפ"ש הסיר את הסעיף מהאתר שלו. עכשיו אין לו שום התייחסות לשאלת מרחב החיץ. אגב, בהתחשב בכך שאין שום עדכון על השינוי הזה, ושהטקסט ממשיך לעמוד שם כאילו היה בדיוק אותו הטקסט שפורסם ב-25 בפברואר, אפשר בקלות לטעון שהמתפ"ש מזייף את האתר שלו-עצמו. לגזור ולשמור, כדי שבפעם הבאה שיסבירו לכם שבמשרד הבטחון יושבים גאונים אסטרטגיים שעזרו לסן צו להכין את שיעורי הבית, תוכלו לצחוק צחוק בריא.

(יוסי גורביץ)

מה קרה ליד גדר הגבול, כשבג"צ רחץ בנקיון כפיו

ביום חמישי האחרון, אומר עורך דין עומר שץ מ"אנו פליטים" בשיחת טלפון, הוא התייצב בבית המשפט העליון יחד עם עמיתו, עו"ד יפתח כהן, כדי לבקש צו ביניים להכנסת 21 הפליטים ששהו מחוץ לגדר לישראל. הדיון, להפתעתו, התנהל באופן חיובי: השופטים היקשו על נציגת המדינה בשאלות, ובשלב מסוים הם שאלו אותה אם היא מסכימה שהם יוציאו צו ביניים. הנימוס המקובל אומר שכאשר השופטים מציעים דבר כזה, אתה מקבל את ההצעה. המדינה, באופן חריג, סירבה לקבל אותה – וביקשה דיון במעמד צד אחד, לטענתה משום שיש לה "מידע סודי" בנושא הפליטים. הדיון התקיים, ובסופו הודיעו השופטים, כזכור, שהם דוחים את הדיון ליום ראשון. כמה שעות לאחר ההחלטה של בג"צ, הודיע ראש הממשלה ש"הושג פתרון," במסגרתו שתי נשים ונער נכנסו לישראל, והשאר "שבו על עקבותיהם."

זה היה שקר מתחילתו ועד סופו. המדינה, כפי שציינתי לפני שבוע, שיקרה כשאמרה שהיא מעבירה מזון לפליטים. היא העבירה להם רק מים – ומעט מאד מים: עו"ד שץ תחקר את שלושת הפליטים שנכנסו לישראל – הוא תחקר כל אחד מהם בנפרד – והם דיברו שמדי יום העבירו להם שלושה בקבוקים של ליטר וחצי. אני אחזור על זה: 4.5 ליטר של מים ליום – ל-21 בני אדם. בחום של המדבר. זה יוצא 214 מיליליטרים לאדם ליום. פחות מבקבוק שתיה של 220 מ"ל.

הפליטות ציינו שפעמיים, הושלך לעברם לחם: שקית לחם פרוסה. בפעם הראשונה, השקית נתקעה בגדר, והם הביטו בה בעיניים כלות. בפעם השניה, היא חצתה את הגדר – והם היו צריכים להחליט איך לחלק אותה ל-21 איש. גם הציליה, שלכאורה ניתנה לפליטים על ידי צה"ל, לא נמסרה לטענת הניצולות על ידי הצבא: היא היתה "מתנת אלוהים," אמרה אחת הפליטות לעו"ד שץ, והסבירה שהיא עפה אליהם עם הרוח. מדי פעם, בנסיון להרחיק את הפליטים מן הגדרות, ירו החמושים לעברם באוויר, ומספר פעמים אף ירו רימוני גז מדמיע.

אף אחד מן הפליטים לא רצה לשוב למצרים; הם ידעו שהם צפויים להתעללות ולמוות. כיומיים או שלושה לפני הגירוש שלהם, חמישה מהם, שהיו חזקים יותר, גררו את עצמם לעבר הגדרות בצד המצרי ושאלו את החמושים המצרים מה צפוי להם. הם אמרו להם שאם הם יחזרו, החמושים יהרגו אותם – אבל אם הם כבר חוזרים, שיביאו איתם את הנשים, כי הם רוצים לאנוס אותן.

ואז הגיעה החלטת בג"צ לדחות את הדיון ליום ראשון. זמן קצר לאחר מכן, חתכו חמושי צה"ל את הגדר, עברו לצד השני, הכניסו פנימה את שתי הנשים והילד, וגררה את שאר הפליטים על הציליה המפורסמת לעבר הגדר המצרית. הפליטים צרחו והתחננו שיירו בהם, כי הם מעדיפים את זה על מעבר למצרים. חמושי הצבא המוסרי יותר מהחמאס התעלמו מהתחינות, המשיכו לגרור אותם לעבר הגדר המצרית, הרימו את הגדר ודחפו אותם פנימה. גורלם לא ידוע. אולי הם נרצחו, אולי הם במרתף עינויים כלשהו, אולי הם נמכרו לשבטי הבדואים של סיני. אף אחד לא יודע.

לכל זה מתייחסת הודעת ראש הממשלה באמירה שהפליטים "שבו על עקבותיהם." הלשון הנקיה, הזהירה של נתניהו נותנת מקום למחשבה שהיתה הסכמה כלשהי עם המצרים, ועל כל פנים שכוחות צה"ל לא היו מעורבים אקטיבית בגירוש. זה היה שקר, עוד שקר. לא שציפינו למשהו אחר מנתניהו.

ביום ראשון שבו שץ וכהן לבית המשפט העליון. המדינה הודיעה שמאחר והפליטים כבר לא על הגדר, אין טעם לדיון בעתירה. היא הציגה טקסט קצר מאד שהיה דומה מאד להודעת ראש הממשלה. שץ וכהן ניסו לומר לבית המשפט שמצב שבו אנשים שהיו תחת דיון מולו פשוט נעלמים; שלא יתכן שבית המשפט פסק בעבר נגד החזרה חמה, וזה בדיוק מה שקרה; שלא יתכן ש… אבל לא היה עם מי לדבר. בג"צ פסק שאם הם רוצים חקירה באשר לגורלם של האנשים שעליהם הוא נמנע מלהגן, הם צריכים להתחיל את כל ההליך בחזרה. להתווכח עם הממשלה איזו שנה-שנתיים, וכשזו לא תעשה את תפקידה, לעתור לבג"צ.

העיוורון הסלקטיבי שבג"צ התפרסם בו עבד הפעם שעות נוספות. לא ידוע מה קרה בדיון במעמד צד אחד בין המדינה לבג"צ, זה שבו התיימרה הראשונה לחשוף "חומר סודי." אבל אני אעלה ניחוש: המדינה רמזה לבג"צ שאם הוא רק יתן לה קצת זמן, ולא יוציא צו ביניים עכשיו, הוא לא יצטרך להתעסק בנושא הזה יותר. ובג"צ הבין את הרמז, והסכים.

אז מה היה לנו: חמושים שמספקים 214 מיליליטרים ליום לאדם לפליטים; שיורים עליהם רימוני גז כשהם מתקרבים לגדר; שמשליכים לעברם שני כיכרות לחם במהלך שמונה ימים; צבא שמוציא צו שטח צבאי סגור כדי למנוע מעיתונאים וארגוני זכויות אדם להגיע למקום; פרקליטות מדינה שמשקרת לבית המשפט העליון; בית משפט ששובר שיאים בעצימת עיניים, ומפקיר 18 אנשים לגורלם בעודו רוחץ בנקיון כפיו הפרוצדורלי, ואפילו לא מנסה לשמור על כבודו בחקירת השקרים שנמסרו לו; ראש ממשלה שמוציא הודעה שקרית לציבור ולבית המשפט; וחייל שאומר ל"ידיעות אחרונות" לפני שבוע ש"נכון שלפעמים לא כל כך נעים לראות אנשים עם חתכים ורזים כמו שלדים, אבל הם עלולים לסכן את בטחון המדינה, ומה שאנחנו עושים חשוב מאד בעינינו."

איזו מדינה של גיבורים, שרועדת מפחד מ-21 "אנשים עם חתכים ורזים כמו שלדים", שבטחונה לא עומד ביחס אנושי לפליטים. האחריות, כמובן, נמצאת בראש ובראשונה על מנהיגי המדינה, והפעם נראה שהפקודה הגיעה ישירות מלשכת נתניהו; אבל האשמה נמצאת על החמושים, שעינם עיוורת וליבם אטום ומושחת, שצייתו לפקודה.

ומדוע שלא יצייתו? הם כבר התרגלו לראות במפגינים בלתי חמושים, שמוחים על גזל אדמתם, "סכנה לבטחון המדינה", ולבם כבר גס בגז שירו עליהם. במשך השנה האחרונה, הם היו חשופים למסע הסתה שיטתי של ראש הממשלה ושר הפנים, שדיברו על הפליטים כעל "סכנה למדינה הציונית." החמוש היהודי המצוי לא מבין ש"סכנה למדינה הציונית" פירושה בפועל "סכנה למשטר הפריבילגיות היהודי," והוא מתרגם בקלות – כפי שציפו ממנו – את "סכנה למדינה הציונית" ל"סכנה לבטחון המדינה." ואז "לא כל כך נעים לו," כי בכל זאת הוא לא מסוגל שלא לעשות את ההשוואה (אסור להשוות! אסור להשוות!), אבל הוא מקשה את לבו, וגורר שלדי אדם צורחים אל עבר מותם. ומתנחם בכך ש"מה שאנחנו עושים חשוב מאד."

במקרה של ישראל, ההיסטוריה חוזרת על עצמה לא כטרגדיה ולא כפארסה, אלא כגרוטסקה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

סיימתי היום לקרוא את God's Jury, ספר מהורהר ולעתים משועשע על ההיסטוריה של האינקוויזיציה ועל מקבילותיה לאורך ההיסטוריה. הספר מכיל מידע רב וחשוב – למשל, השוואה בין יחסיה של האינקוויזיציה לעינויים ליחסו של ממשל בוש השני מעלה שהאחרון היה גרוע משמעותית יותר: מה שהוגדר על ידי האינקוויזיציה כרף העליון, האסור, של העינויים – שווה ערך לכריתת איבר – היה הרף התחתון של ממשל בוש, כפי שהוגדר בתזכירים של ג'ון יו וג'יי בייבי ב-2002. יתר על כן, הוא ציין ביובש, האינקוויזיציה השתמשה בעינוי שמוכר בשם המודרני waterboarding – אבל בניגוד לממשל בוש, מעולם לא ניסתה להעמיד פנים שלא מדובר בעינוי.

פסקה שמשכה את תשומת ליבי עסקה בנוהל שאחרי העינוי: הודאה שהוצאה בעינויים לא היתה קבילה. את זה (בניגוד לחוק הרומאי, למשל) הם ידעו. אז הנחקר היה נדרש לחזור על הווידוי שלו, מילה במילה, באוזניו של אדם אחר, שלא נכח בעינוי, ומחוץ לתא העינויים. לכאורה, זה היה וידוי חופשי, מלכת הראיות; בפועל, כולם ידעו שמדובר בהצגה, שאם הנחקר לא יעשה כנדרש ממנו, הוא יוחזר לחדר העינויים. במכתב ששלחה אחת המורשעות בציד המכשפות הגדול קודם להוצאתה להורג, היא כתבה שהמענה אמר לה שאם לא תחזור על הווידוי בפני השופטים, יחזירו אותה למרתף העינויים "ואז תגלי שעד עכשיו רק שיחקתי איתך."

ולמה זה עניין אותי? כי השב"כ פועל בדיוק באותו האופן. הנחקר, אחרי הווידוי שהוא מוסר לחוקר, מועבר לחדר אחר, בו נמצא חוקר משטרה. הלז כותב מזכר שבמבט ראשון נראה כאילו הוא רישום חקירה רגיל, עד שהעין המיומנת קולטת שרישום חקירה רגיל מתנהל דיאלוג בין החוקר ובין הנחקר, בעוד שבמסמכים האלה כמעט תמיד יש מונולוג. החוקר נשען בעצם על המזכרים שכתב לעצמו חוקר השב"כ, מקריא אותם לנאשם תוך כדי כתיבה, ואז מחתים אותו עליהם. והופ, אינסטנט הרשעה. מלכת הראיות מכה שנית. למה התרגיל הזה? למה לא מוצגים לבית המשפט תזכיריו של איש השב"כ עצמו? קשה להשתחרר מהרושם שמדובר במהלך שכל מטרתו היא להרחיק את צחנת מרתף העינויים מאולם בית המשפט. בית המשפט היה מאד לא רוצה לדעת איך הכינו את הנקניקיה הזו. הכנס את המילה "שב"כ – ארגון שוועדת לנדוי מצאה שהיה מעורב באלפי עדויות שקר לבתי המשפט, עליהן איש לא נענש – וזוהרה של מלכת הראיות עשוי להתעמעם.

בין השנים 1987-1999, התירה ישראל רשמית, שוב בעקבות ועדת לנדוי, שימוש ב"לחץ פיזי מתון" על ידי השב"כ. השופט משה לנדוי, יקה קפדן, הורה על שימוש במה שהיה בפועל עינויים רק במקרה של פצצה מתקתקת. התוצאה, כמובן, היתה שהמונח "פצצה מתקתקת" התרחב מאד. ברגע שעינויים נכנסים למשוואה, הם מעוותים את המערכת שמשתמשת בהם: הם נראים כמו כלי יעיל, והם אכן כלי יעיל – אם כי לא להשגת האמת. הם יעילים מאד בהשגת הודאות.

העינויים נמשכים עד היום. המעונים מתלוננים עליהם, אבל עד כה, מאז סוף שנות השמונים, לא נפתחה חקירה פלילית כנגד חשודים בעינויים. הסיבה לכך פשוטה: האחראי לבדיקת תלונות כאלה הוא המבת"ן (מבקר תלונות נחקרים), שהוא איש שב"כ. בעשור האחרון התקבלו כ-750 תלונות על עינויים; אף לא אחת הובילה לחקירה פלילית.

זה היה קצת יותר מדי אפילו עבור המלבין הרשמי של הכיבוש, בג"צ: באוגוסט האחרון הוא קיבל חלקית עתירה של הוועד הציבורי נגד עינויים בנושא. הוא לא קיבל את הדרישה לפתוח בחקירה פלילית בעקבות כל תלונה על עינויים, והוא לא היה מוכן להשתמש במילה "עינויים" בפסק הדין שלו (עינוי הוא עבירה פלילית ושימוש במונח היה מאלץ להביא לפתיחת חקירה כזו), אבל הוא הורה על ניתוק הזיקה בין השב"כ ובין ממלא תפקיד המתב"ן, והורה לאפשר ל-22 נחקרים לשעבר לערער על ההחלטה שלא לפתוח בחקירה במקרה שלהם.

מתקבל הרושם שכל העולם, חוץ מהשופטים, יודעים על העינויים. עבדכם הנאמן היה עד ללקיחת ילד בן חמש כבן ערובה על ידי השב"כ: המטרה היתה לשכנע את אחיו – ששפך דלק על חייל צה"ל חסר הכרה, אמנון פומרנץ, ואחר כך הצית אותו – להסגיר את עצמו. האיום היה שאם הרוצח לא יסגיר את עצמו, הילד יועבר למחנה המעצר אנסר. זה היה איום כמעט מפורש באונס. הוא היה כבול ועיניו היו קשורות; קיבלתי הנחיה להאכיל אותו. מצאתי קופסת טונה ברוטב עגבניות. אני זוכר בעיקר את הריח: ריח חריף של דג, מעורב בריח השתן שעל מכנסיו.

המקרה שלי לא יחיד. אין מי ששירת בשטחים ולא יודע מה משמעות העברת אדם לידי השב"כ. אבל עזבו את החיילים הקטנים במלחמות המלוכלכות מאד של ישראל כנגד הלוטיה המתקוממים עליה: דורון זהבי ("קפטן ג'ורג'"), שאפילו מערכת הבטחון הדיחה אותו משורותיה בשל התלהבות יתר מעינויים, טען לפני כחצי שנה שעינויים הם כלי שגרתי, ושמספר גדול של נחקרים מתו במהלכם. הנושא לא נחקר. הציבור לא רוצה לדעת, השופטים לא רוצים לדעת.

חוקר שמענה הוא חוקר גרוע. עינויים לא רק משחיתים את המשתמשים בהם, הם גם מטפישים אותם. הם מאבדים יכולת לבצע חקירות בדרך אחרת. מעבר להשחתה של המענה – ושבירת צלם האדם של המעונה – עינויים גם מזהמים את שרשרת הראיות. הדוגמא המתבקשת היא המחלקה היהודית של השב"כ, שזוכה – על פי הדיווחים – להעדפה בתחום התקציבים, ועדיין היא כשלון מביך. כשלחוקרי השב"כ אסור לענות, הם לא יודעים מה לעשות.

ומעל לכל: כששופטי בג"צ מסיטים את מבטם משאלת העינויים, הם מתירים בשתיקה את שלילת חירותם של אנשים שהורשעו על סמך לחץ מספיק על האשכים, על סמך כבילה בתנוחה שמדמה צליבה, על סמך תחיבת אלה לפי הטבעת של אדם, על ידי אילוץ אדם להתגולל בצואתו. הם הופכים – לא ביודעין, אבל מתוך עצימת עיניים – את מערכת המשפט הישראלית למערכת של שקר, של שיתוף פעולה עם המענים.

אף אחד לא מצפה מהמענים לדבר. הם הגרועים שבבני האדם. משופטי בג"צ עדיין נותרו כמה ציפיות. הם לא עומדים בהן, ויום אחד נצטרך לשפוט את שופטינו.

(יוסי גורביץ)

על פי דיווחים שהגיעו לפני זמן קצר, שלושה מן הפליטים שהוחזקו לצד גדר הגבול עם מצרים – שתי נשים וילד – הורשו להכנס לישראל. 17 הגברים שבחבורה פנו חזרה למצרים, אחרי שקיבלו אישור לחזור לשם. לא ברור איך בושלה העסקה הזו. עדכון: עמוד הפייסבוק של ראש הממשלה מאשר את הידיעה.

ההתפתחות הזו הגיעה אחרי עוד יום של שפל בהתנהלותה של ישראל כלפי הפליטים. משלחת של "רופאים לזכויות אדם" ניסתה להגיע אל הגדר, ונבלמה על ידי חמושינו האמיצים. המג"ד במקום, ברנש בשם דולב, מנע מהם להגיע אל הפליטים בתואנה שזו "סכנה לבטחון." לדברי דולב, החמושים העבירו לפליטים מים – אך נמנעו מלהעביר להם מזון, כולל מזון שהובא למקום על ידי פעילי זכויות אדם. המזון נשאר במחסום. במקרה מוקדם יותר היום, כשניסו פעילים להשאיר מזון במקום, נאמר להם שאין טעם בכך כי "תאילנדים יגנבו אותו." כנראה שהחמושים חששו מהתפרצות של תאילנדי הנגב המצוי, כפי שהעיר מישהו בפייסבוק. אשר לטיפול רפואי – במקום יש אשה הרה – הוא הסתכם בעירוי שהעניק חובש, עירוי שבוצע דרך הגדר. נסיונותיהם של רופאים לזכויות אדם להביא רופא של ממש, ולא חובש, למקום עלו בתוהו. בראיון לגל"צ תהה אחד הרופאים על הזריזות שבה שולחת ישראל רופאים לאתרי אסון בעולם לעומת המקרה הזה.

האמירה האגבית של המפקד במקום, שצה"ל נמנע מלהעביר מזון לפליטים, סותרת את עמדת המדינה כפי שהוצגה היום לבג"צ. המדינה טענה שהיא דווקא מעבירה מזון; כנראה שהפרקליטים שייצגו אותה מכירים מציאות אחרת מזו של המג"ד שם, או לפחות הציגו מציאות כזו לבית המשפט. המדינה טענה עוד שהיא זכאית לקבוע מי ייכנס לגבולותיה (איש לא חלק על כך, בכפוף לאמנת הפליטים שישראל חתומה עליה), ושלא מדובר בפליטים (שקר, כי המדינה לא טרחה לבדוק את סטטוס הפליט שלהם). בסוכנות האו"ם לפליטים חושבים אחרת, וקראו להכניס את הפליטים כדי לבדוק את מעמדם.

הדבר המדהים, ובעצם אולי זה צריך להפסיק להדהים, היתה החלטת בית המשפט: לדחות את הדיון ליום ראשון בצהרים. זו, כזכור, היתה גם עמדת בית המשפט גם ביחס לאסירים פלסטיניים שובתי רעב. הפליטים ירעבו, והשופט – שהוא גם, בין השאר, מי שאמור לעמוד בינו ובין שרירות המדינה – ילך מעדנות אל ארוחת השבת שלו. מה בוער? מה קרה, כולה איזה פליט, ועוד אפילו לא יהודי.

מותר לתהות אם ההחלטה להכניס לישראל את שלושת הפליטים שמותם מרעב היה גורם לישראל את נזק היח"צ הגדול ביותר, ולשכנע את השאר לחזור למצרים (ומי שעושה כאן השוואה לבחירתה של סופי, עושה זאת על דעת עצמו), לא נועדה לטרפד קבלת החלטה של בג"צ ביום ראשון. השופטים היקשו על פרקליטי המדינה, בצטטם את ראש הממשלה עצמו.

ממשלת נתניהו התגאתה בכך שהיא בנתה גדר בעלות של חמישה מיליארד שקלים. ובכן, הגדר לא פתרה שום בעיה. היא רק הנכיחה אותה יותר, הבהירה לישראלים מה משמעותה של מדיניות "שימות העולם" שלהם. מהבחינה הזו, זו הצלחה נדירה של ממשלת נתניהו – מנוגדת לכוונתה, כמובן, אבל הצלחה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הרשויות הישראליות גירשו עד כה מישראל לדרום סודאן כ-700 בין 700 ל-1,000 פליטים מהמדינה הטריה. הגירוש נובע בעיקרו מהלהט הגזעני של צאצא הפליטים האפריקאים, אלי ישי, להוציא מהארץ כמה שיותר לא יהודים. ארגוני זכויות האדם עתרו לבג"צ כנגד הגירוש; זה דחה את העתירה, כשהוא מעדיף לקבל את התיאורים של נציגי הממשלה על המצב בדרום סודאן ולא את תיאוריהם של ארגוני זכויות האדם.

במקביל, הפעילו הרשויות הישראליות מגע מיוחד של רשעות: כפי שחשפה הפעילה יעלי כהן, ואחר כך דיווחה גם התקשורת הישראלית, רשות ההגירה סירבה להטיס לדרום סודאן כמות גדולה (11 עד 14 טון) של ציוד של הפליטים המגורשים כי "זה עולה כסף." בין הציוד גם תרופות וכילות נגד יתושים, שהגיעו לידי הפליטים מידי ארגוני זכויות האדם.

התוצאה הישירה של האישור של בג"צ והרשעות של ישי היא שחמישה מן הפליטים שגורשו, ביניהם פעוט בן שבעה חודשים בשם ניאן דה בול, מתו. הם ממתו ממחלות, אבל התרופות, כאמור, נשארו בישראל. אלה לא כל החולים: אלה רק האנשים שאלי ישי ובג"צ שלחו אל מותם עד כה. מספר החולים גבוה משמעותית יותר, כי ישראל בחרה לגרש אותם בשיא עונת המלריה. וכסף לתרופות אין להם.

המוות הזה, שהיה נמנע לחלוטין אם בג"צ היה חורג ממנהגו לקבל את עמדת הממשלה כאילו היא נטולת אינטרס, כנראה לא יהיה האחרון. זו משמעות הגירוש שמבצעת ישראל: סבל ומוות לאנשים שלא חטאו בדבר פרט לכך שלא היו יהודים. המוות הזה, באמצעות ברירה טבעית, גם לא יטריד את רוב היהודים הישראלים. לא מדובר ביהודים, אחרי הכל.

מאלי ישי והאחים היהודים אף אחד לא מצפה לדבר. הם שונאי המין האנושי, אם לא אויביו האקטיביים. מבג"צ נהוג היה לצפות שימנע מעשי עוול כאלה. אבל עיניו עצומות: הוא מעדיף לא לראות. הוא מעדיף לא לדעת איך באמת פועלות הרשויות. הוא מעדיף עשרות בשנים לא לדעת איך נראה הכיבוש באמת. בית משפט נאור, אילו היה מאשר גירוש, היה מקפיד לסנדל את הרשויות כך שתרגיל כמו "לא בא לנו להטיס את הרכוש שגנבנו ממכם, מה תעשו לנו" היה גורר ענישה כבדה.

ואולי אנחנו מצפים ליותר מדי מבית המשפט העליון ביושבו כבג"צ. אולי הציפיה הזו היא פרי שטיפת מוח של אליטה משפטית שמאז ה"המהפכה החוקתית" של 1992 סיפרה לנו בדותות על כך שבית המשפט הישראלי מגן על החלש מפני עוצמת השלטון. להם האגדות הללו הועילו; למערכת המשפט הישראלית יצא שם טוב מאד בחו"ל, כנראה משום שגם שם לא בודקים את העובדות יותר מדי. אולי אי אפשר לצפות שבית משפט יעמיד חומה ליברלית מול אוכלוסיה שבחלקה הגדול איננה רוצה בערכים ליברליים ואף סולדת מהם.

(יוסי גורביץ)

בילאל דיאב, עציר מנהלי ביום ה-66 של שביתת הרעב שלו, התמוטט היום (ה') במהלך דיון בעניינו בבית המשפט הגבוה לצדק. למרות זאת, בית המשפט טרם קיבל החלטה בעניינו ואף שהוא עשוי לפסוק היום, סביר שהוא ידחה את ההחלטה ליום ראשון.

כאשר פונה דיאב מהאולם, שופט העליון אליקים רובינשטיין, ששימש כראש ההרכב, העיר ש"יש רופא בחדר – ח"כ אחמד טיבי," וביקש ממנו לבדוק את מצבו של דיאב. עם זאת, כפי שתיאר טיבי בשיחת טלפון, כשהלך לבדוק את דיאב, מלווה בקצין משמר בית המשפט, אנשי שירות בתי הסוהר סירבו לתת לו גישה לעציר. כאשר קצין המשמר אמר להם שמדובר בהוראה של השופט רובינשטיין, אחד מהם ענה חזרה שהוא לא מקבל הוראות משופטים.

טיבי שב לאולם בית המשפט, רובינשטיין חזר על הוראתו, ושירות בתי הסוהר סירב שנית למלא אותה. טיבי חזר לאולם פעם שלישית, וקיבל משלושת השופטים בהרכב הוראה בכתב להניח לו לבדוק את העציר; שירות בתי הסוהר יישם אותה בחוסר רצון.

טיבי תיאר את מצבו של דיאב כ"רע מאד." רופאים לזכויות אדם אמרו לי בשיחת טלפון שאף שדיאב מטופל בבית חולים, הוא כבול בשלוש מגפיו למיטתו. אסיר שובת רעב נוסף, ת'איר חלאחלה, מוחזק במתקן הרפואי של השב"ס, שלדברי רל"א חסר את הציוד והצוות הנדרש לטיפול בשובתי רעב. עוד מסרו מרל"א שלדבריו של דיאב, כאשר הוא פונה לבית החולים, רופא – שהעציר לא הצליח לזהות – הוריד אותו מכסא הגלגלים שלו, הניח אותו על הרצפה, ואמר לו "אתה נשאר כאן."

גם טיבי וגם רל"א מדווחים על הקשחה ניכרת בגישה של השב"ס אחרי שביתת הרעב המוצלחת של ח'אדר עדנאן, ששוחרר לאחרונה. שניהם מציינים שבניגוד למקרה של עדנאן, הם מקבלים גישה מוגבלת מאד לשובתי הרעב הנוכחיים. טיבי, שכח"כ אמור לקבל גישה פחות או יותר להכל, מתקשה לקבל גישה אליהם. הוא מאמין שמדובר במדיניות מכוונת של השב"ס, שחושש שהשביתה המוצלחת של עדנאן תעודד אחרים, ומטרתה היא הוכחה שהשב"ס לא מתכוון להתכופף. הוא מעריך שהמדיניות הזו עשויה להוביל למותם של עצירים – מה שבתורו יכול להצית את הגדה.

ועם כל הביקורת על השב"ס, קשה להמלט מהתחושה שהאכזריות האמיתית היא בחוסר הפעולה של השופטים. דיאב נמצא, כאמור, ביום ה-66 של שביתת הרכב שלו, יש הסכמה כללית שהוא במצב רע מאד, הוא עשוי למות בכל רגע – ועל פי הנתונים של רל"א, מותו ודאי אם שביתת הרעב תמשך יותר מ-70 יום. ואף על פי כן, בג"צ – שלקח על עצמו, נזכיר, לספק סעד משפטי לתושבי הגדה, מהלך כלל לא מובן מאליו ביחס לתושבי שטח כבוש – משהה את החלטתו.

כנראה שחייהם של פלסטינים שווים פחות.

(יוסי גורביץ)