מחר הוא 'יום שלישי הגדול' (Super Tuesday), במסגרתו ייערכו פריימריז ב-20 מדינות אמריקניות. מאז הפוסט בנושא שנכתב ערב הקאוקוס באיווה, השתנו כמה דברים. בצד הרפובליקני, כפי שחשבתי, רודי ג'וליאני – איש קטן שמחפש מרפסת, כפי שכינה אותו אנדרו סאליוון – נמחק מן המפה; במפתיע, ג'ון מק'קיין מסתמן כמועמד המפלגה הרפובליקנית. בצד הדמוקרטי, נשרו כל המועמדים פרט לאובאמה וקלינטון.

הזרקור של תשומת הלב הבינלאומית נשאר, שלא במקרה, על המירוץ הדמוקרטי. לא סביר ש'סופר טיוזדיי' יכריע את המירוץ הזה: לשני המתמודדים יש מספר דומה של נציגים בוועידת המפלגה, ואלא אם יקרה מחר משהו דרמטי מאד, זה לא ישתנה.

יתרונה של קלינטון על אובאמה בסקרים הלאומיים נמחק; לפני שנה, היא נהנתה מהפרש דו ספרתי. עכשיו הוא בתחום טעות הדגימה – שני אחוזים. מאז איווה, ניצחה קלינטון באופן מרשים בניו המפשייר ובנוואדה; אובאמה ניצח בנוק אאוט בדרום קרולינה. המגמה היא בעליל בכיוון אובאמה.

ובהחלט יתכן שההפרש הזה הוא מעשה ידיה של קלינטון הרבה יותר מזה של אובאמה.

* * * * *

המטה של קלינטון היה בפאניקה אחרי איווה. ההפתעה של ניו המפשייר הכתה שם יותר מבכל מקום אחר; רבים שם היו משוכנעים – בהסתמך על הסקרים – שבאותו ערב, קלינטון תישא את נאום הפרישה שלה.

שני דברים הצילו את קלינטון בניו המפשייר: רגע הדמעות שלה, ושובו לשדה המערכה של בעלה, ביל קלינטון. הדמעות משכו אליה את קולות הנשים, ולניו המפשייר זה הספיק. אבל תגובות פראיות של פמיניסטיות וארגוני פמיניסטים גרמו לה נזק.

למשל, נשיאת הארגון הפמיניסטי NOW בניו יורק, מרסיה פאפאס, הוציאה הודעה היסטרית לעיתונות לאחר שהסנאטור קנדי הודיע על תמיכה באובאמה. פאפאס צווחה ש"עכשיו הגיעה הבגידה הגדולה מכולן! הוא גומל לנו בנטישה! הוא בחר בגבר החדש במקומנו. הוא הצטרף לשורות הגברים הפרוגרסיבים הלבנים שלא יכולים או לא מוכנים לסבול את האפשרות של הילארי קלינטון כנשיאה (הם יאמרו, כמובן, שהם תומכים בנשיאה, רק לא זו)". סימני הקריאה במקור.

נסיון אחר של קלינטון לצייר עצמה כנפגעת הגיעה ב"פרשת ההתעלמות". קלינטון התקדמה לעבר אובאמה וקנדי על גבעת הקפיטול; כשהושיטה יד לקנדי, אובאמה פנה לאחור. לדבריו, הוא פנה לברך סנאטורית אחרת. קלינטון טענה שהוא העליב אותה במכוון – אף שהושיטה את ידה לא אליו, אלא אל קנדי, שלחץ אותה. הקמפיין של קלינטון ניסה לנפח את הפרשה, והשחקנית וופי גולדברג טענה שהאירוע הזכיר לה "הפשטה בפומבי".

אלא כל האירועים הקטנים האלה – ואירועים מטרידים יותר, כמו אמירתה של קלינטון שמי שלא ירצה לרכוש את ביטוח הבריאות החובה שלה עשוי "להפגע במשכורתו" – היו עשויים להשכח אלמלא שב בעלה אל הבמה. התוצאה היתה שגם שקרים קטנים ומטומטמים – קלינטון טענה, בפגישה עם מטפס ההרים אדמונד הילארי, שהיא נקראת על שמו; היא נולדה כשבע שנים לפני שכבש את האוורסט – שבים לרדוף אותה. צצה מחדש גם המילה הרעה ההיא, שמציינת את הסימביוזה בין הנשיא לשעבר למועמדת לנשיאות: בילארי.

* * * * *

נשיאים-לשעבר של ארה"ב אמורים, עם תום כהונתם, להתפוגג. מותר להם לעסוק בעסקים, לכתוב ספרים, לעיתים נדירות לכתוב איזה מאמר דעה מיושב; מותר להם לייעץ לנשיאים אחרים ולשאת הרצאות יוקרתיות; הם לא אמורים להתערב שוב בפוליטיקה.

ביל קלינטון התערב בפוליטיקה באופן הבוטה ביותר. בין ניו המפשייר לדרום קרוליינה, הוא שימש ככלב התקיפה של הילארי: הוא תקף, היא התחמקה מאחריות. בעימות עם אובאמה, ערב הפריימריז בדרום קרוליינה, הוא האשים אותה בכך שסילפה את עמדתו. היא ענתה: "לא אמרתי דבר כזה". אובאמה: "בעלך אמר". קלינטון: "ובכן, הוא לא כאן, אני פה". אובאמה: "אני כבר לא יודע מול מי משניכם אני מתמודד".

התשואות שגרף אובאמה אחרי השורה הזו הראו לקלינטונים שיש להם בעיה. לאחר התבוסה הקשה בדרום קרוליינה – אובאמה הביס את הקלינטונים בהפרש של 27 אחוזים – ביל הוריד פרופיל, לא לפני שהספיק להשוות את אובאמה לג'סי ג'קסון. הפעם האחרונה שנרשמה התערבות נשיאותית דומה היתה ב-1960, כשהארי טרומן תקף בחריפות את מועמדותו של ג'ון קנדי. אבל אז, אשתו של טרומן לא היתה מועמדת, והוא הגביל את עצמו לנאום אחד בוועידת המפלגה.

ופתאום נזכרו האמריקנים בפסיכודרמה הקלינטונית, שלא זכתה לכיסוי בישראל – ההערצה פה לקלינטון העלימה את כל השערוריות הקטנות – ונזכרו למה לא אהבו אותה. כל סיפורי השכרת חדר השינה של לינקולן לתורמים מהוליווד, החנינה השערורייתית למארק ריץ', ההוצאה להורג לצרכי תעמולה של האסיר המפגר ריקי ריי רקטור, שכה לא הבין את מצבו עד שביקש לשמור את עוגת הארוחה האחרונה שלו "לאחר כך" – כל אלה ועוד, צפו שוב.

כולם הבינו שהמאמץ שמשקיע ביל בקמפיין יביא, כמעט בהכרח, לכך שהוא יקבל תפקיד מפתח בממשל קלינטון השלישי. זה עיקום, או כיפוף של החוקה; ונושא השושלת, שקלינטון ניסתה להדחיק, מצא את עצמו לפתע במרכז העניין. הוושינגטון פוסט הקדיש ביום שלישי שעבר את כל דף המאמרים שלו לביקורת על תופעת בילארי.

והתוצאה היתה התעניינות תקשורתית מחודשת בבני הזוג. בסוף השבוע שעבר חשף הניו יורק טיימס את הסקנדל, שטוקבקים כבר הספיקו לכנות "בוראטגייט". ביל קלינטון תמך באיש עסקים אמריקני הפועל בקזחסטן; הוא נסע למקום והשמיע הצהרות אוהדות לרודן המקומי – בניגוד לעמדת ממשל בוש, עברה בוטה על הקודים המקובלים – ושיבח את מדיניות זכויות האדם שלו, שארגוני זכויות אדם ראו בה נאורות יחסית לעומת ג'ינג'ס חאן. התוצאה היתה שקלינטון גרף 30 מיליונים מאיש העסקים המרוצה. לא ייעשה כן במקומותינו? בושה מעולם לא היתה הצד החזק של הקלינטונים. חודש אחד של חשיפה מחודשת לשניהם, ואמריקנים כבר מתחילים לומר שהם סובלים מ"עייפות קלינטון".

קלינטון הצהירה שוב ושוב שהסיבה לתמוך בה היא "35 שנות נסיון", אם כי היא העלימה את העובדה שהיא מחזיקה בתפקיד נבחר ארבע שנים פחות מאובאמה. כשעיתונאים התחילו לחפור ב-35 השנים הללו, הם גילו שבשש מתוכן – 1986-1992 – היא היתה חברה בחבר המנהלים של וולמארט, אולי החברה השנואה ביותר בשמאל האמריקני (תוך תחרות צמודה מצד האליברטון ובלאקווטר). באותן שנים בדיוק, אגב, ניהלה וולמארט את הקרב העקשני והמוצלח שלה כנגד ארגוני העובדים. קלינטון לא ניסתה להגן עליהם; ב-1990 היא אמרה לבעלי המניות ש"אני תמיד גאה בוולמארט ובמה שאנחנו עושים".

היא היתה אז אלמונית לחלוטין. עלייתו של בעלה הקפיצה אותה אל אור הזרקורים. שמו, קשריו, כספו – אלה הקפיצו אותה אל הסנאט ואל המירוץ לנשיאות. כשנזקקה לכלב תקיפה, היא פנתה אליו. בלעדיו, כלל לא ברור שהיתה מגיעה לאן שהגיעה, ואילו הגיעה לא היתה מתחילה את המירוץ מנקודת הזינוק שלה.

האם זה פמיניזם? אולי מהזן המועדף על מרסיה פאפאס.

עדכון: בפעם השניה בתוך חודש, ובפעם השניה ערב פריימריז חשוב, דמעה הילארי שוב – הפעם ערב הפריימריז הצמודים מאד בקונקטיקט. מה שמעלה שאלות מציקות על האותנטיות של הדמעות שנתנו לה את ניו המפשייר, ושאלה מציקה נוספת: האם מועמד בעל פין היה מצליח להשאר במרוץ אחרי שנתי תקריות כאלה?

תיקון – הכינוי "איש קטן שמחפש מרפסת" הוצמד לרודי ג'וליאני על ידי הקומיקאי ג'ימי ברסלין. אני מודה לרחביה על המידע.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

עוד יש קרבות באופק: אובאמה ניצח הלילה באופן משכנע באיווה, וגרף שמונה אחוזים יותר מקלינטון – שבמכה אנושה לתפיסת ה"בלתי נמנעות" (inevitability) של מועמדותה, שעליה בנתה את הקמפיין, נדחקה למקום השלישי. מקום שני היה מהווה לה בעיה; מקום שלישי הוא אסון. היא טסה עוד הלילה לניו המפשייר. המאבק בינה ובין אובאמה היה צמוד שם עוד קודם לאיווה; ההערכה היא שהמקום השלישי באיווה יהפוך תבוסה של קלינטון בניו המפשייר לסבירה מאד.

מעבר לעובדה שתבוסה באיווה היתה עשויה להביא לקץ הקמפיין שלו, הנצחון חשוב לאובאמה משתי סיבות נוספות. ראשית, הוא הוכיח לשחורים שגם לבנים – ועוד באיווה, שזכתה לכינוי "מדינת הלחם הלבן" – יכולים להצביע למועמד שחור. שנית, מספר גבוה מאד של עצמאיים ורפובליקנים-לשעבר תמכו בו – מה שאין כן בקלינטון. חלק ניכר ממצביעי אובאמה היו צעירים; חלק ניכר ממצביעי קלינטון עברו את גיל 65. אובאמה הצליח לעשות את הבלתי יאומן: הוא הוציא צעירים להצביע. פרנק פויר כתב הבוקר בניו ריפבליק ש"הוויכוח על בחירות (electibility) נגמר". את נאום הנצחון של אובאמה ("אנשים רגילים יכולים לעשות דברים חריגים") אפשר לראות כאן.

בצד הרפובליקני, מעך הקאבי את רומני: הרד-נק חסר האמצעים הביס את המולטימיליונר, ששפך כ-100 מיליונים על איווה, בהפרש של תשעה אחוזים. רומני הוא הדבר הכי קרוב למועמד הממסד שיש בצד הרפובליקני; מק'קיין העצמאי מדי נדחק למקום הרביעי, ג'וליאני הביזארי למקום השישי. בהחלט יתכן שאנחנו רואים כאן התקוממות של הרד-נקים, שהבינו סוף סוף את המשחק הצבוע ששיחקה בהם ההנהגה האליטיסטית הרפובליקנית, צביעות שהתגלמותה הוא בוש: בוגר ייל שמשחק רד-נק בור.

כתבתי שלשום שכ-120,000 דמוקרטים ייצאו להתוועדויות. טעיתי. המספר היה מבוסס על מספרי 2004. המספר האמיתי היה כפול כמעט: יותר מ-239,000. בצד הרפובליקני, רק 108,000 טרחו להגיע. נקווה שזה סימן לעתיד.

הערה אחת נוספת: אני כותב את הדברים ביום שישי בבוקר. ההתוועדויות החלו בסביבות השעה 03:00 ביום שישי, על פי שעון ישראל. התוצאות הגיעו ב-07:00 . בהדפסת העיתונים החלו בשעה 02:00 לערך, הפצתם החלה ב-05:00 בערך. מחר אין עיתון. כלומר, העיתונים הישראלים ידווחו על האירועים הללו באיחור של 48 שעות – איחור בלתי נתפס בעידן הרשת. אם אנשים לא צריכים את עיתוני הנייר כדי לקבל חדשות, למה הם כן צריכים אותם?

בעיטה עצמית בראש: תחילה ניסתה האתון הרשמית של צה"ל, האלוף אלעזר שטרן, להפחיד אנשים שהשתחחרו מהצבא בניגוד לרצונו של הלז: הם יקבלו תעודת שחרור שבה ייכתב שהם שוחררו "עקב התנהגות חמורה". הסתבר שהנהגים והטבחים – מרכיב בולט באוכלוסיית החיילים המשתחררים טרם זמנם – לא ממש התרשמו, בעיקר בגלל שמעבידים לא נוטים לבקש תעודות שחרור.

אהה! אמרה האתון. יש פתרון! אחלק את תעודות השחרור לשלושה צבעים, המבוססים על המתכות היקרות במדינה האידיאלית של אפלטון (טוב, נו, באולימפיאדה) – וכך ידע כל אחד את ערכו. הלוחמים (במדינה האידיאלית של שטרן, אבוי, אין חכמים) יקבלו כרטיס זהוב, התומכים בהם – כסוף, וכל השאר יסתפקו בכרטיס בצבע ארד. כל זה, כמובן, מותנה בכך שהאיש שירת לפחות 85% משירותו במקצועו.

הדבר יצר אוטומטית כמה אבסורדים. למשל, חייל צה"ל שנפצע אנושות חצי שנה לאחר תחילת שירותו בהתקלות עם החיזבאללה, דבר שהוביל לכך שלא יוכל להשלים את השירות, יקבל כרטיס בצבע ברונזה, כמו הטבח הפשוט ביותר. גלעד שליט, אם ישוחרר – לא נראה שהוא מזיז למישהו בקרב מקבלי ההחלטות – יקבל גם הוא אותו כרטיס.

מעבר לכך, האתון שכחה נתון פשוט: רוב מוחלט של חיילי צה"ל הם לא לוחמים ולא תומכי לחימה. הם ג'ובניקים שעוסקים בכל הדברים ההכרחיים האלה, שבלעדיהם מערכת לחימה מודרנית לא יכולה לתפקד. בלעדיהם, הלוחמים הרגילים להשתחצן על יושבי המשרדים יצאו לקרב בלי מזון, שתיה, דלק או תחמושת.

כאשר הכריזה האתון שרוב חיילי צה"ל שווים הרבה, הרבה פחות ממיעוט לוחם – למרות שגם מהם נגזלות שלוש שנות חיים, והם חיים אף יותר תחת רודנותם של בני 19 – היא, ראה זה פלא, העליבה אותם. והעלבון, ראה זה פלא, הוריד את המוטיבציה שלהם לשרת בכלל. אז מה הועילו טיפשים בקלקלתם?

כבר ציינתי שבמדינה האידיאלית של שטרן, הלוחמים תפסו את מקומם של החכמים? כבר ציינתי.

לא מתגעגע: העיתונות מלאה היום, במלאת שנתיים לשבץ שפקד את אריאל שרון, בבכי ונהי, קולות מספד ותלישת שיער. איך, איך הלך מאיתנו, מותיר אותנו יתומים. איזה חוש הומור היה לו. ואיך הוא הסתכל לביבי בעיניים ולא מצמץ. וקור הרוח. והחיוך. והטיפול האבהי באנשי הלשכה.

הכל נכון. היה לו חוש הומור מרושע וטוב, הוא היה אדם קר רוח באופן נדיר, הוא בז לנתניהו והפחיד אותו, והיה אכפת לו מאד מהאנשים שעובדים איתו. ובכל זאת.

שרון היה איש דמים מראשיתו. הפעולה שהביאה לו את תהילתו היתה פעולת קיביה, בה ביצע כלשונה את פקודתו של בן גוריון "לגרום נזק מקסימלי לאוכלוסיה ולרכוש". התוצאה היתה פשע מלחמה כה מחריד, עד שבן גוריון נאלץ לשקר לכנסת ולטעון שהוא היה "פעולה של איכרים ישראלים זועמים".

אחר כך, כשנרצחה אחותו של מאיר הר ציון, צייד שרון את הר ציון בנשק ואישר בשתיקה את נקמת הדם שביצע. ואחרי פריעת המשמעת הזו, שממנה לא ניזוק, באה פריעת המשמעת הגדולה מכולן: כשנאמר לו, במהלך מלחמת 1956, שאסור לו להכנס למיצרי המיתלה, הוא ביקש לשלוח "סיור חמוש", קיבל אישור – והשתמש בגדוד שלם ככוח הסיור. עשרות מתו בקרב מיותר, שהמטכ"ל ביקש למנוע.

על מלחמת לבנון הראשונה, על המפות השקריות שהוצגו לממשלה, על המניפולציה בנתונים שהוצגו לה, כבר נאמר הכל. גם על סברה ושתילה. גם על קשרי הון-שלטון שליוו את שרון כצל, עוד משנות השבעים ורכישת חוות השקמים.

הוא היה המושחת שבפוליטיקאים הישראלים, במיוחד בתקופה בה היה ראש ממשלה פופולרי. כראש ממשלה, ניהל מלחמת התשה פראית עם הפלסטינים, בהניחו – נכונה, כמסתבר – שהם יישברו ראשונים. לשם כך, היה מוכן להקזת דם של אלפי ישראלים – דמם של אלפי הפלסטינים מעולם לא נחשב בעיניו – ובלבד שלא לבנות את חומת ההפרדה, שהיתה כובלת אותו פוליטית. את תכנית ההתנתקות, שלעולם לא נדע כמה הושפעה מהחקירות הפליליות נגדו, ביצע במכוון באופן הגרוע ביותר ובאופן שלא יאפשר שלום עם הפלסטינים.

ייזכר לו לטובה שכשהרמטכ"ל בוגי ניסה לעשות לו את אותם תרגילים פוליטיים שעשה קודמו לקודמיו, הוא סילק אותו אל החושך החיצון, שם היללה וחרוק השיניים. אבל להתגעגע לציני ולאכזר שבפוליטיקאים הישראלים? לעגו לבגין בזמנו, על "אינני יכול עוד", אבל בגין לפחות הבין מה משמעותו של דם שפוך לשווא. שרון מעולם לא הבין, ספק אם יכול היה להבין. לא, אין למה להתגעגע. ינוח בשלום על משכבו, ואותנו אל נא יטריד עוד.

מרקוס-ווטש: הגיגן-הממסד ממשיך להלום בציבור ולנסות להתל בו. הבוקר היו כמה פניני-הבל חריגות אפילו בסטנדרטים הנמוכים מאד שמציב מרקוס. שנתחיל?

הפסקה הראשונה – "הכל ידעו…" – היא בולשיט טהור וסילוף היסטורי מן השורה הראשונה. אף אחד לא ידע שום דבר. מאבקים ניטשו על כל תפקיד ותפקיד. שרת לא בא "אחרי" בן גוריון; הוא היה הפוגה קלה, ובן גוריון התנקם בו על עצם המחשבה שהוא יכול להיות ראש ממשלה. שום דבר לא היה ודאי בעלייתה של גולדה אחרי אשכול – התמיכה שלה בציבור היתה נמוכה מאד – והיא הוכתרה בקנוניה של זקני מפא"י, כאמצעי לדחוק אחורה את הצעירים בני דור המדינה. גם עלייתו של שמיר אחרי בגין היא "הכרחית" רק אם אתה שוכח את העימותים האמיתיים מאד עם מחנה דוד לוי ומחנה שרון.

אשר לתפיסה ש"כך נעשה צדק היסטורי עם ראשי שלוש המחתרות" – ובכן, זו תפיסה אנטי-היסטורית ואנטי-דמוקרטית. אנטי-היסטורית משום שבן גוריון לא פיקד על ההגנה ובטח לא על הפלמ"ח, ושמיר היה רק אחד משלושת מנהיגי הלח"י לאחר הסיכול הממוקד של יאיר. אנטי-דמוקרטית, משום שהנהגת מדינה איננה אמורה להיות מועברת מיד ליד על פי שיקול של "מגיע לו".

הלאה. "בגין, שסבל ממניה-דיפרסיה…" בזזזזזזט! בגין מעולם לא אובחן כסובל ממחלה נפשית כלשהי. הפסיכולוגיזציה שנעשתה לו לאחר מותו איננה תחליף לאבחון, וודאי איננה מאפשרת לקבוע זאת בפסקנות שכזו. "לא היה יכול לעמוד… ובידיהם שלטים והכתובת 'רוצח'". אלא שכפי שהעידו מקורביו של בגין, מה ששבר אותו לא היה ה'רוצח' – שכלל לא ברור אם היה – אלא העובדה שמדי יום עדכנו המפגינים את מספר ההרוגים בלבנון, שלהם הוא חש אחריות אישית.

עוד לא גמרנו. "נכנסו שני מנהיגים… שכל אחד מהם בתורו הביא עלינו אינתיפאדה וטרור מתאבדים". וואו. כלומר, אני מתעב את נתניהו, אני סבור שהוא מהגרועים והריקניים שבמנהיגינו, והייתי שמח אילו היה בולס אותו איזה ג'מוס רעב, אבל אפילו אני לא חושב שהוא אחראי לאינתיפאדה הראשונה – שאגב, לא היה בה כל טרור מתאבדים. ב-1987, כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, נתניהו אפילו לא היה סגן שר.

יש עוד. "לעומתם [אולמרט וברק – יצ"ג] ביבי, לא מועמד מיידי, זוכה ב-48% אחוז. הכל וירטואלי". סליחה, אבל מדוע נתניהו הוא מועמד "פחות מיידי" מברק או מאולמרט? ממשלת אולמרט היא כשלון בכל תחום שהוא, ברק הוא חלק מהכשלון, וטבעי שהציבור יעניק נצחון לאופוזיציה. חבל, אמנם, שהציבור שכח איך נראו ימיו של נתניהו כראש ממשלה – אבל זה מה שיש.

ואז יוצא המרצע מן השק: "אין הצדקה להדחות ולבחירות מוקדמות בעת הזאת. מגירות ההנהגה הלאומית ריקות מדי מכדי לעוקרו משם ולהחזיר במקומו את מתנגדי השלום והמתנחלים הקיצוניים". כלומר, כל הטור הזה הוא אקדמה לדו"ח וינוגרד הקרוב, שמלחשים שיהיה קטלני, ומרקוס לוקח על עצמו את תפקיד שומר האתרוגים הראשי. עצוב, אבל לא בלתי צפוי.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

איווה, מדינה ששמה קשה מאד לכתיבה בעברית, איננה מדינה אמריקנית יצוגית. אוכלוסייתה קטנה, רוב מוחלט של תושביה – למעלה מ-95% – הם לבנים, וחלק ניכר מהם חקלאים שפרנסתם היא גידול תירס. ובכל זאת, איווה תשחק תפקיד קריטי בבחירת הנשיא האמריקני הבא.

ההליך – ה"התוועדות", caucus – שיתחיל מחר בערב, יהיה משונה, ואולי ארכאי יהיה ביטוי טוב יותר. חברי המפלגות יתכנסו, איש בעיירתו, בשעת ערב מאוחרת ובמזג אוויר קפוא, במבנה ציבורי. שם יתחיל ריטואל ההתוועדות: הנוכחים ינסו לשכנע, איש בתורו, את האחרים כי דווקא המועמד שלהם, הוא ולא שרף, הוא ולא מלאך, ראוי להיות מועמד המפלגה לנשיאות. לאחר שעות של דיונים, תיערך ההצבעה: כל משתתף ילך לפינה מסוימת של החדר, שנקבעה עבור המועמד שלו. בוחרים שתמכו במועמד שקיבל פחות מ-15% מהקולות, יתבקשו להשתתף בהצבעה שניה.

כ-120,000 דמוקרטים וכ-90,000 רפובליקנים, מאחת המדינות הפחות יצוגיות בארצות הברית, צפויים להשתתף בהתוועדויות מחר. מספר זעום על פי כל קנה מידה: בבחירות הנשיאותיות האחרונות, הצביעו כ-120 מיליון בוחרים. ואף על פי כן, איווה הקטנה, ולאחריה ניו המפשייר הזעירה, מחזיקות במידה חסרת פרופורציה של השפעה על הבחירות. המועמדים שינצחו בהן, וראשית באיווה, יקבלו כוח-זינוק עצום, ויגיעו לפריימריז הבאים מעמדת כוח. המפסידים, כמובן, יאבדו גובה.

מאחר ומדובר בהתוועדות, ולא בבחירה מהירה וישירה; ומאחר ורבים מן המגיעים לדיונים טרם החליטו סופית במי יתמכו; ומאחר ובעבר, רבים מן המצביעים שינו את דעתם בעת ההתוועדות – יהיה אווילי לנסות לקבוע מי ינצח. אבל אנסה לתת קווים כלליים – שבהחלט יתכן כי יתבדו בבוקר יום שישי.

* * * * *

בחירות 2008 נערכות בסימן החורבן שהשאיר אחריו ג'ורג' וו. בוש, שדרדר את מעמדה הבינלאומי של ארצו לשפל חסר תקדים; שהוציא אותה למלחמת שולל אחת, ושזמם שניה; שהרס את צבאה; שממשלו היה כנראה המושחת ביותר מאז זה של גראנט; שמילא את שורות הפקידות באפסים חדלי אישים, ושלא הצליח למנוע את החרבתה של עיר גדולה ועתיקה; שהפך מדיניות שקבע נשיאה הראשון של הרפובליקה, והתיר עינויים; שביטל שורה של חירויות בסיסיות, ביניהן ההבאס קורפוס (שר המשפטים המתפטר שלו, אלברטו גונזלס, באחד מרגעי השפל של הממשל, אף ההין לומר את דבר ההבל שהעובדה שהחוקה קובעת שהבאס קורפוס לא יוקפא אלא בעת פלישה או מרד, אין פירושה שהבאס קורפוס הוא זכות חוקתית); שבמהלך כהונתו הטיל רק פעמיים וטו – פעם אחת על מחקר בתאי גזע שהיו עשויים להציל חיי אדם, פעם שניה על חקיקה שהיתה מבטיחה שמיליוני ילדים היו נהנים מביטוח רפואי בסיסי – וכל זאת בשם השמרנות הרחומה.

הנחת הבסיס בבחירות הללו היא שהרפובליקנים הולכים לחטוף בעיטה בראש, שכמוה לא נראתה מאז הבחירות שלאחר התפטרותו של ניקסון. כמובן, המפלגה הדמוקרטית ידועה ביכולתה עוצרת הנשימה לחטוף תבוסה ממלתעות הנצחון, אבל אם גם הפעם היא תפסיד – אולי הגיע הזמן לסגור את הבאסטה. מתוך הנחה אופטימית זו, אטפל במועמדים הרפובליקניים במהירות ובקצרה.

* * * * *

שני המועמדים הרפובליקניים המובילים באיווה הם שני טיפוסים נאלחים, מיט רומני ומייק הקאבי, שניהם מושלים לשעבר (של מסצ'וסטס וארקנסו, בהתאמה). לרומני יש יתרון משמעותי: הוא מולטי-מיליונר שכבר שפך 80 מיליונים באיווה. יש לו גם שורה של חסרונות בולטים, שמסבירים מדוע הוא צריך להיאבק בשיניים וציפורניים מול מועמד שאין לו כסף לפלאפל.

ראשית, הוא מורמוני, כת מאוסה וחשודה (בסקר שנערך לאחרונה, 95% ידעו שרומני הוא "המועמד המורמוני"); שנית, הוא שינה כל כך הרבה עמדות במהלך הקמפיין, ונתפס בכך, שהאמינות שלו נחותה מזה של סוחר מכוניות משומשות (בזמנו, הוא רץ משמאל לטד קנדי, מהליברלים שבסנאטורים, במסצ'וסטס); ושלישית, הוא נתפס בשורה של שקרים אומללים.

הקלאסי שבהם היה כאשר טען שהוא "ראה את אביו צועד עם מרטין לות'ר קינג". מטרת השקר הזה היתה לחפות על העובדה המרשיעה שהכנסיה המורמונית היתה ארגון גזעני רשמי עד 1978 – כשרומני היה חבר פעיל בה. דא עקא, שהסתבר שאביו של רומני מעולם לא צעד לצד קינג; לכל היותר, הוא הגיע ללוויה שלו. זה לא מעט בכנסיה גזענית, אבל לא בדיוק אותו דבר. כשעומת רומני עם העובדה הזו, הוא טען שהמילה "ראיתי" היתה מטאפורית.

הקאבי הוא הדבר הכי דומה לג'ורג' בוש במירוץ הנוכחי: מטיף בפטיסטי כריזמטי, שמחזיק בעמדות "שמרניות רחומות" (כשנשאל אם הוא תומך במניעת חינוך מילדיהם של מהגרים, הוא התמרמר ואמר שהוא לא מתכוון להעניש ילדים שלא חטאו – "אנחנו יותר גדולים מזה".זו היתה עמדה לא פופולרית). הוא, כמובן, מכחיש-אבולוציה, והפגין בורות מזעזעת בשורה של נושאי מדיניות חוץ.

הממסד הרפובליקני מתעב את הקאבי, והוא משיב לו באותו מטבע. לאחרונה אמר במפורש שהממסד בז לפונדמנטליסטים, אבל מחזר אחרי קולותיהם – ולאחר הבחירות שוכח מהם. לרטוריקה הכמו-פופוליסטית הזו יש קונים (חשבו על "נאום הקופים" של דוד לוי), והקאבי מחפה על חולשתו בכריזמה, בכשרון נאום, בנגינה על גיטרה ובשורה של גימיקים – שהידוע שבהם הוא תשדיר משותף ומלא הומור עצמי עם צ'אק נוריס. הקאבי אף העז למתוח ביקורת על ניהול המלחמה בעיראק.

שני המתמודדים הבולטים האחרים בקרב הרפובליקנים הם ג'ון מק'קיין ורודי ג'וליאני. שניהם בצרות ניכרות ואף אחד מהם לא צפוי לזכות באיווה. השמרנים הדתיים חושדים במק'קיין – והציבור הכללי לא מקבל את עמדתו באשר למלחמה בעיראק (הוא חושב שצריך להמשיך בה). ג'וליאני סובל מתסמונת אהוד ברק: ככל שהבוחרים נחשפים אליו יותר, כך הם רוצים בו פחות. התנהגותו קפריזית, ולאחרונה הסתבך בפרשיה חמורה: הוא חשוד בכך שהורה למשטרת ניו יורק לספק אבטחה לפילגשו (שהפכה בינתיים לאשתו) והשוטרים אף הוציאו את כלבה של אשתו לטיול. העובדה שצולם בעבר בדראג, שמימן לבתו הפלה, שהתגורר עם חברים הומוסקסואלים, שמינה מקורב לפשע המאורגן למפקד משטרת ניו יורק וניסה למנות אותו לאחראי על המשרד לבטחון פנים – כל אלה הם אבני ריחיים על צווארו. ג'וליאני צפוי להפסיד בשורה של פריימריז עד פלורידה – ולפחות באיווה, ההפסד צפוי להיות משפיל. כמה תבוסות יכול לספוג בטרם יודיע על פרישה? כנראה שלא יותר משלוש.

שאר המועמדים הרפובליקניים לא ראויים להתייחסות אלא כקוריוז.

* * * * *

בצד הדמוקרטי יש שלושה מועמדים עיקריים ומספר מועמדים משניים. הראשיים הם הילארי קלינטון, אשתו של וסנאטור מניו יורק; ברק אובאמה, סנאטור טרי מאילינוי; וג'ון אדווארדס, סנאטור לשעבר מצפון קרוליינה והמועמד לתפקיד סגן הנשיא בשנת 2004.

השלושה רצים צמוד, צמוד מאד. אצהיר מראש שאהדתי נתונה לאובאמה ולאדווארדס, בסדר זה, ושאני חושב שמועמדותה של קלינטון היא בעייתית מאד. מדוע?

* * * * *

לקלינטון יש יתרון אחד ויתרון שני שהוא עושר השמור לבעליו לרעתו. הראשון הוא תמיכת הממסד המפלגתי בה. השני הוא העובדה שהיא מוכרת מאד ביחס למתמודדים האחרים. אבל היתרון הזה, כאמור, עשוי להתגלות כחסרון: האמריקנים מכירים אותה – ודוחים אותה. 50% מן האמריקנים אמרו כי לא יצביעו עבורה, בכלל זה 56% מהגברים, 69% מקרב המבוגרים מגיל 60, 48% מקרב העצמאיים (אלו שאינם מזדהים כדמוקרטים או רפובליקנים), וכך גם יותר מ-20% מהדמוקרטים. כלומר, אם הדמוקרטים באמת רוצים להפסיד, קלינטון היא המועמד הנכון.

בעיני רבים – וגם בעיני – קלינטון איננה מועמדת ראויה. היא חוזרת שוב ושוב על המנטרה על פיה היא "מנוסה" – אבל הנסיון הזה מורכב בעיקרו משמונה שנים כגבירה הראשונה. וזו, מה לעשות, לא משרה ביצועית. היא היתה חברה שמונה שנים בסנאט – אבל לא העבירה שום חוק ראוי לשמו. היא הצביעה בעד המלחמה בעיראק, וסירבה להודות שהיה מדובר בטעות – אם כי אמרה ש"אילו היתה יודעת אז מה שהיא יודעת היום", היתה מצביעה נגד. זאת חוכמה קטנה מאד: אובאמה נאם נגד המלחמה כבר אז. יתר על כן, רק לפני כחודשיים תמכה קלינטון בהצהרת הסנאט המכריזה על משמרות המהפכה כארגון טרור – מה שהיה יכול לשמש ככלי בידי בוש לתקיפת איראן. חודש לאחר מכן, כידוע, פירקה קהילת המודיעין האמריקנית את הטיעונים שבוש השתמש בהם לאורך השנה האחרונה – ושהיו מקובלים גם על קלינטון.

לקלינטון יש שורה של בעיות אחרות. הראשונה והחשובה שבהן: היא מפחדת. היא לא אומרת שום דבר ברור – אלא אם הוא כבר קונסנסוס. היא תמיד בודקת לאן נושבת הרוח. היא ספגה כל כך הרבה מכות במהלך המתקפה הרפובליקנית על שלטון בעלה, עד שהיא – כדבריה של אחת הדמויות בסדרה "הבית הלבן" – לא מסוגלת לומר "תקשיב, יא חתיכת פונמנטליסט מפגר…", ועוברת ישר ל"בבקשה, אל תרביץ לי עוד".

אני מאמין לקלינטון כשהיא אומרת שהיא ליברלית שרוצה להחזיר את הניו דיל, אני מאמין שהיא באמת רוצה לשפר את מצבם של חסרי ביטוח הבריאות, אני מאמין שאכפת לה – בדרכה הקרה, המחושבת, המנוכרת, שלא שונה בהרבה משלי – מחסרי המזל. אבל אני לא חושב שיש לה את האומץ, ולא את היכולת, לנצח במאבק. ובהנתן מה שהאמריקנים חושבים על קלינטון, כל צעד שלה ידרוש מאבק. ולנשיא הבא תהיה הרבה, הרבה עבודה. ויש לזכור: המאבק החשוב ביותר שניהלה קלינטון, תכנית הבריאות שלה בעת ממשלו הראשון של בעלה, קרס בלהבות. הוא לא הגיע אפילו להצבעה.

הבעיה השניה היא זו של השושלת. אם תבחר קלינטון, ותסיים את כהונתה, ארצות הברית תהיה בשליטתן של שתי משפחות אצולה במשך 24 שנים (בוש האב-ביל קלינטון-בוש ג'וניור-הילארי קלינטון). זה לא בריא וזה לא אמור להיות כך.

הבעיה השלישית נקראת ביל קלינטון. מעולם לא היה מצב שבו בבית הלבן יש נשיאה, כשלצידה יושב בעל מנוסה הרבה יותר ונטול כל סמכות. הפוטנציאל לשימוש לרעה ולשיבוש הליכים תקינים מסחרר את הראש. רבים מן הדמוקרטים – וגם בציבור הכללי – היו רוצים לראות את ביל קלינטון בכהונה שלישית, והבחירה בהילארי נראית כדבר הכי קרוב לכך. וכל זה, כמובן, בלי להכניס למשוואה את האפשרות שהשניים יריבו ביניהם. בעל הטור הניאו שמרני צ'ארלס קראוטהמר הציע לשלוח את ביל כשגריר לארגנטינה, תוך שהוא מפטיר ש"הרומאים ידעו להעריך היטב את האמנות העדינה של הגליה". ביל צפוי להעריך אותה מעט פחות, יש להניח.

לקלינטון יש שני טיעונים כשהיא באה בפני הבוחרים: ראשית, שהיא מנוסה ממתחריה; שנית, שהגיע הזמן לבחור נשיאה לארצות הברית. לטיעון הראשון יש שתי תשובות: ראשית, ששמונה שנים כגבירה הראשונה אינם אימון נאות לדבר, ושלאובאמה יש אמנם פחות נסיון ממנה בסנאט – אבל הוא שימש שנים ארוכות כסנאטור-מדינה. קלינטון מחזיקה במשרה הנבחרת הראשונה שלה. יתר על כן, ה"נסיון" של הילארי לא הוכיח את עצמו במבחני עיראק ואיראן – ועל כן עדיף חוש שיפוט על פני נסיון.

התשובה לטיעון השני היא שאין שום דבר פמיניסטי באשה שנבחרת לתפקיד על כנפי מעילו של בעלה. הילארי קלינטון לא היתה נחשבת למועמדת ראויה לנשיאות אלמלא היתה אשתו של ביל קלינטון. אין לה כל הישגים ראויים לציון. היא סנאטורית בינונית למדי, שאלמלא תמיכתו של בעלה, שפופולרי ממנה עשרות מונים, לא היתה מגיעה רחוק.

* * * * *

אוקיי, לא קלינטון. אז למה אובאמה?

ראשית כל, משום שהוא יכול להבחר. הרפובליקנים ניסו נואשות – ועד עכשיו לא הצליחו להדביק אליו שום דבר. סקרים מראים שהוא מנצח כל מועמד רפובליקני שיוצב מולו (במיוחד הקאבי ורומני – מק'קיין יהיה קשה יותר). אפילו רפובליקנים מחבבים אותו.

שנית, משום שהוא צדק. הוא עמד מול הגל והתריע מפני המלחמה בעיראק כבר ב-2002, עוד קודם לבחירתו לסנאט. גם היום, לעומת ההתפלפלויות של קלינטון, הוא מצהיר שהוא יתחיל מיד עם כניסתו לבית הלבן בהסגת הכוחות האמריקניים מעיראק. זו המדיניות שהעם האמריקני, על פי כל הסקרים, רוצה בה. ובניגוד לקלינטון, הרקורד של אובאמה נקי בנושא זה.

שלישית, משום שהוא מציע משהו אחר, משהו שלא נראה מאז ימי קנדי: תקווה ושינוי. סיסמאות, כן: כריזמה היא בדרך כלל סיבה רעה מאד לבחור מישהו, ויכולת רטורית איננה ערובה לדבר. אבל כמה מרענן אחרי הבערות והגמגום של בוש, אחרי ההתחמקויות הלשוניות של קלינטון, מישהו שמדבר ישירות – ואומר דברים ברורים. עצם ההתחמקות מהחובה של פוליטיקת הזהויות מהמנעות מכל אמירה, היא תכונה חיובית.

רביעית, וחשוב מכל, משום שהוא ישנה את כל התמונה. אמריקה שבוחרת נשיא שחור – נשיא שבילה את ילדותו באינדונזיה, נשיא שיודע כיצד נראים החיים מחוץ לארצו, נשיא שהקדיש שנים ארוכות מחייו לסיוע משפטי לעניים, נשיא שהתנגד לאימפריאליזם – תהיה אמריקה אחרת. לא תהיה הוכחה טובה יותר מכך שהסטיה האיומה הזו של שנות בוש וצ'ייני, שנות הפחד והטרור, שנות בזיזת החירות – וזה התחיל לפני ה-11 בספטמבר – מגיעות לקיצן, שהגלגל הסתובב שוב.

והתקווה, החזרה לאידיאל הדמוקרטי: "קול אחד יכול לשנות חדר, ואם קול אחד יכול לשנות חדר, הוא יכול לשנות עיר; ואם עיר, אז מדינה; ואם מדינה – אז את האומה כולה; ואם את האומה – אז גם את העולם כולו. הקול שלכם יכול לשנות את העולם".

אני לא יודע – איש אינו יודע – איך ייראו הדברים לאחר שהמתוועדים יצאו מן הקור אל חדרי הוועידה החמים. אבל אני מקווה שהם ישאו איתם את הדברים הללו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

המדינה הלא יציבה ביותר: הכותרת העלובה של היום שייכת, ללא עוררין, לנרג, שהכתירו את רציחתה של ראש האופוזיציה הפקיסטנית בנזיר בוטו כ"חיסול". נו, היא – טוב, לא בדיוק ערביה, אבל מוסלמית, ולכן זה חיסול.

יש עדיין ויכוח אם במקום הפיגוע היו מחבל מתאבד ויורה, או שהיורה גם פוצץ את עצמו לאחר מכן. יש גם דיווח על מחבל מתאבד בן 15 שנתפס כשהוא מנסה להכנס לעצרת של בוטו – אבל לא ברור מהתאריך האם מדובר בעצרת שנערכה היום או כזו שנערכה אתמול. כך או כך, שני מחבלים מתאבדים, גם ביומיים – זה לא מקרה וכנראה לא פעולה של איזה ארגון חאפלאפי. רצוי לזכור שגם חזרתה של בוטו לארצה לוותה בפיגוע המוני.

אין צורך לקשור לבוטו כתרים שלא הגיעו לה: בניגוד לאביה, דמוקרטית גדולה היא לא היתה. היא בלטה בשחיתותה במדינה רקובה עד העצם, ובשנות שלטונה היא פלירטטה עם האיסלמיסטים ואיפשרה להם גישה לשירותי הבטחון – אירונית, זה בדיוק השילוב שהביא למותה היום.

החיסול עצמו בוצע, להערכתי הזהירה, על ידי שירותי הבטחון הפאקיסטניים – האנשים שכבר נתנו לנו את הטאליבאן ואת רשת הברחת הנשק הגרעיני של א.ג. חאן, האנשים שיתכן שעמדו מאחורי רצח דניאל פרל, האנשים שכרגע נוח להם לעמוד מאחורי פרווז מושארף. מושארף עוד עשוי להתגלות כרע במיעוטו, במיוחד אם ממשלתו תקרוס והסלפיסטים הסונים ישימו יד על הנשק הגרעיני הפקיסטני.

עוד יום מוצלח, מהסוג שהורגלנו בו, למדיניות החוץ של ממשל בוש. ימים יגידו אם הוא יהיה גרוע מהרגיל.

משיח פרובוקטור: נרג ניו-אייג' חשף היום קשר מעניין בין "המשיח" מן המודעות ובין אחד, דוד גולדנר. גולדנר, שהתחרפן עוד בשנות השמונים ונפל ברשתה של הקבלה, מצא שיטת פעולה מעניינת מאד.

בשנות השמונים, הוא ואדם אחר חיללו בית קברות יהודי, וגרמו לדבר להיראות כאילו בוצע על ידי ערבים. מאוחר יותר, הוא נחשד – אם כי לא הורשע – בהצתת יערות הכרמל. מי שהיה חי ומודע בשנות התשעים, יזכור ודאי היטב שבדמיון העממי הצתת היערות נתפסה כפעולת חבלה של ערביי ישראל.

כמו ברוך גולדשטיין, כמו אלירן גולן, כמו אשר וייזגן, כמו הבוגד עדן נתן-זאדה, כמו רבים אחרים מדגם "המשוגע התורן", ניסה גולדנר להביא את המשיח על ידי ארגון איזה ארמגדון קטן. ומאחר והוא לא היה מאושיות המתנחלים, כמו זמביש והטרוריסט המורשע חגי סגל, ומאחר ולא היה ציבור שהתגייס מאחוריו, הוא נשאר בתודעתנו כ"משוגע". ההבדל העיקרי בינו ובינם הוא שהם משתמשים בפחות סימני פיסוק, ומשתמשים בהם נכון. המשיחיות והתפיסות – הפריצות והדקדנטיות של הציבור החילוני, הצורך להשמיד או לגרש את הערבים – זהות למדי.

הפרובוקטורים של המשיח: בית דין רבני עשה את הדבר הנכון, מבחינתו, וסירב לקבל את גיורו של חב"דניק מן הזרם המשיחיסטי, היינו חב"דניק שנחשב מטורלל מהרגיל, כלומר חב"דניק שמוכן לומר שמנחם מנדל היה המשיח גם לכלי התקשורת ולא רק בבית הכנסת, אחרי התפילה.

אפשר להתפלפל על הרבה דברים, אבל התפיסה שיכול להיות משיח מת פשוט מוציאה אדם מכלל היהדות. לא פשוט להפוך למין יהודי, אבל הסתירה הזו של י"ג העיקרים של הרמב"ם עושה את זה – במיוחד על רקע ההיסטוריה הטעונה של המונחים הללו.

הדר' הרב דיוויד ברגר קרא, מאז אמצע שנות התשעים, לנידויה של תנועת חב"ד בשל סירובה לענות באופן חד משמעי על השאלה האם הם רואים בפגר מברוקלין משיח. עד עכשיו, קולו היה קול אמיץ ובודד, וראוי בית הדין לברכה על החלטתו.

לעזרתו של המטורלל הדחוי יצא – ראו זה פלא – ח"כ יולי אדלשטיין (ליכוד), שהודיע שאם בית הדין לא יחזור בו מהחלטתו, הוא יעתור לבג"צ. מה לבג"צ ולדיון הלכתי בנושאי מינות, אלוהים יודע.

מותר לחשוד שההתערבות הזו של אדלשטיין נובעת מפוליטיקה רוסית ולאו דווקא פוליטיקה ישראלית: שליט רוסיה, ולדימיר פוטין, נוקט במפגיע בקו של העדפת חב"ד על פני יהודים אחרים. החב"דניקים גמלו לו: לאחרונה, התבטא הרב הראשי של רוסיה, החב"דניק ברל לזר, בעד הכתרתו של פוטין כראש ממשלה.

הבגידה הגדולה: אם היה הישג כלשהו למלחמת עיראק, הרי זה כורדיסטאן הדמוקרטית-ביחס, הנטולה השפעות איסלמיסטיות. עכשיו ישראל – ויתכן שגם ארה"ב – פועלות כנגד הישג זה.

"הארץ" דיווח הבוקר כי ישראל מספקת לטורקיה מל"טים, שהשימוש המפורש המיועד להם הוא כנגד הכורדים שבצפון עיראק. מסתבר שלא רק מל"טים: עקב עיכוב במשלוחי המל"טים, צוותים ישראליים מפעילים את כלי הטיס, המשמשים לציד מורדים.

טורקיה מנהלת מדיניות רשמית של דיכוי כנגד הכורדים שבשטחה, והיא אוכלת את לוחמת הגרילה שבישלה. פעם, יש ביננו הזוכרים זאת, ישראל היתה בצד השני וסיפקה ציוד ואימון דווקא ללוחמים הכורדים – אלו שנלחמו בסדאם חוסיין. אחר כך בגדה בהם, בהוראה אמריקנית.

ויתכן שהוראה אמריקנית ניתנה גם הפעם: תת מזכיר ההגנה לענייני מדיניות, אריק אדלמן, אמר בתדרוך חשאי בחודש יולי כי לכוחות המיוחדים האמריקניים יש תכנית "לערוף" את הנהגת הפק"ק, ארגון הגרילה הכורדי. האם ארה"ב מוכנה להקריב את כורדיסטאן למען שמירה על יחסים טובים עם טורקיה? יכול להיות שמל"טים ישראלים המכוונים את תקיפות חיל האוויר הטורקי הם התשובה. אפשר, כמובן, לשאול למה אנחנו דוחפים ראש לא בריא ממילא למיטת המגפה הזו, אבל כנראה שאין טעם: אחרי הכל, עבור ידידותנו עם טורקיה, אנחנו מוכנים גם להכחיש שואה.

מה תהיה תגובתה של כורדיסטאן, של עם נרדף, נטול מדינה, שחש שבגדו בו בפעם המי-יודע-כמה? ימים יגידו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)