אמש (ב') עלינו, ארוסתי גלינה ואני, על אחד מקווי האוטובוסים החדשים המיועדים לפועלים פלסטינים. למי שלא מודע לנושא, החל מאתמול החלה חברת אפיקים להפעיל שני קווים שמיועדים אך ורק לפועלים פלסטיניים שעובדים בישראל, והיא מסיעה אותם בנפרד מנוסעים ישראלים למחסומים בגדה המערבית. אפיקים עושה זאת בהנחיית משרד התחבורה, שמסתבר שתחת ישראל כץ התאהב ברעיונות הפרדה: תחילה הושיבו את הנשים בחלק האחורי של האוטובוס, עכשיו מוציאים את הגויים הטמאים מהאוטובוסים בכלל.

למה בעצם נוצרים הקווים הללו? משום שהמתנחלים לא רוצים לנסוע יחד עם פלסטינים באותו האוטובוס. הם התלוננו ומשרד התחבורה הקשיב. בסוף השבוע, החלו חיילים להוריד את הפועלים הפלסטינים מהאוטובוסים ה"רגילים" של אפיקים ולנתב אותם, כשלעתים הדבר מצריך הליכה של כמה קילומטרים, לאוטובוסים היעודיים שלהם.

כמובן, את השרץ הזה ממהרים להצדיק בשם תירוץ ה"בטחון", שסרחון נבלתו כבר עולה השמימה. ה"בטחון" יענה על הכל, גם כשאין שום קשר בין השאלה לתשובה. כפי שנחשף לאחרונה, תובע צבאי ענה בגסות על שאלותיו של פרקליטו של עציר מנהלי, וסירב לענות על שאלות משום שהתשובות "חסויות," כלומר שאלות רלוונטיות יפגעו ב"בטחון." אלא שכפי שמצא הפרקליט הצבאי הראשי לשעבר, לא היתה כל מניעה בטחונית לענות על השאלות. זה פשוט תירוץ נוח, שהמדינה, עובדיה ועבדיה – אלה הממהרים לאמץ את דבריה בלי חקירה ודרישה – התאהבו בו.

ובמקרה הזה, התירוץ מגוחך במיוחד. כל עובד פלסטיני שנמצא בישראל ברשיון עבר בדיקה ואישור של השב"כ. הם יותר רחוקים מטרור מכמה מתנחלים שאני יכול לחשוב עליהם. יתר על כן, אם פלסטיני היה רוצה לפוצץ אוטובוס ישראלי – וזו לא אפשרות בלתי סבירה – קשה מאד להניח שהיה בוחר דווקא באוטובוס שיש בו לא מעט פועלים פלסטינים. יתר על כן, אם הבעיה היתה חשש מפיגועים, למה מורידים את הפלסטינים מהאוטובוסים של אפיקים רק בכניסה לגדה? מה, הם לא יכלו להפעיל את המטען שלהם בצומת הומה בישראל עצמה?

אז כבר היו לנו כבישים מופרדים ליהודים וערבים, באמצעות הניסוח המסורבל שאומר שהכניסה אליהם מותרת רק למי שזכאי לעלות לארץ על פי חוק השבות, או, במילים אחרות, יהודי. ויש לנו שתי מערכות חוק שונות שפועלות בגדה המערבית שתחת שליטת ישראל: האחת צבאית – מערכת כיבוש שאמורה היתה להיות זמנית, כמו הכיבוש עצמו – והאחרת חוקי ישראל, שמופעלים לא על פי קריטריון של שטח אלא על פי קריטריון של אזרחות. התוצאה היא שתושבים של רחוב אחד בחברון נשפטים על פי מערכת חוק אחת, ותושבים ברחוב הסמוך על פי מערכת חוק אחרת. אם ילד פלסטיני ייחשד בהשלכת אבנים על חייל, חמושי צה"ל יפרצו לביתו באישון לילה, יקחו אותו בעיניים מכוסות לחקירה שלעתים מלווה בעינויים, וישליכו אותו למעצר עד תום ההליכים; אם מתנחל ייחשד בהשלכת אבן על חייל, סביר להניח שלא יקרה לו כלום. ודאי שאף אחד לא יעלה על הדעת לפרוץ לבית שלו באמצע הלילה.

ועכשיו יש לנו גם הפרדה באוטובוסים. הנסיעה עצמה עברה ללא אירועים: הנהג, ערבי ישראלי, התעקש תחילה שלא להעלות אותנו. הוא ניסה שורה של תירוצים עד שנשבר והודה שהסיבה לקיומו של הקו היא גזענות. הוא הבהיר לנו שאין לו איפה להוריד אותנו אלא בשטחים: מותר לו להעלות נוסעים בתחומי ישראל, אבל אסור לו להוריד אותם שם.

ככה עובד האפרטהייד הישראלי: אף פעם לא באמצעות חקיקה ראשית, תמיד באמצעות סעיפים בתקנות. לא כותבים "הכניסה לערבים אסורה" על כבישים בגדה; זה יעורר רגשות לא נוחים בקרב חלק (הולך ומתמעט, למרבה הצער) של ישראלים ויקשה על מערכת ה-Hasbara, שהמנוע שלה מתנשף גם ככה. כותבים "הכניסה מותרת למי שהם זכאי עליה לישראל על פי חוק השבות," שזה אותו דבר בדיוק אבל הרבה יותר מסובך ומצריך תרגום. לא אומרים שמתנחלים לא כפופים להגבלות הנסיעה של הפלסטינים – רק מקפידים שהם עוברים במחסומים בלי שום בדיקה (ומי שרוצה לדעת עד כמה מחסומים הם הכבדה, צריך להזכר בצווחות השבר של המתנחלים ערב הנסיגה מרצועת עזה, כשצה"ל החל לעכב את רכביהם כדי לוודא שהם לא מבריחים פנימה עוד מתנחלים). לא אוסרים על יהודים לעלות על קווים שמיועדים רק לפלסטינים; רק מוודאים שליהודים לא יהיה איפה לרדת לפני איזה מחסום בשטחים.

והחלק הזה של האפרטהייד שולח גשושות גם לתוך ישראל עצמה. אם עד כה הוא היה מוגבל כמעט כולו לשטחים הכבושים, עכשיו מתחילים להפריד בין פלסטינים ויהודים כבר בישראל עצמה.

זה בסדר. העולם שם לב יחסית מהר הפעם. מבזק למערכת ה-Hasbara: צריך עוד יללות ועוד האשמות ב"אנטישמיות!" בכל פעם שמישהו מעז לומר שמדובר באפרטהייד. יש עוד כמה אנשים שזה עובד עליהם.

בעיקר יהודים ישראלים, למרבה הצער.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ברבריות חסרת תועלת: הרמטכ"ל בנימין גנץ, שבעבר רמז כי הוא רוצה עונש מוות למי שהורשעו בבית דין צבאי ברצח משפחת פוגל, ואף הגדיר אותם כ"לא בני אדם", מכה שנית: בעוד נסיון לקושש לעצמו תמיכה ציבורית באספסוף הישראלי, גנץ הודיע שהוא רוצה להרוס את בתי משפחותיהם של המורשעים.

ודוק: את בתיהם של בני המשפחות של המורשעים. הם עצמם, כמובן, בכלא. הענישה הזו לא מופנית כלפיהם: כל מטרתה היא להעניש אנשים שלא פשעו. אם לשפוט על פי ההיסטוריה, בג"צ יאשר את התועבה הזו כפי שאישר כל בקשה להריסת בתים – או, אם לדייק, כפי שדחה כל עתירה נגד הריסת בתים. כאלו היו אלפים לאורך השנים. באף לא מקרה אחד, לא מצאו בתי המשפט הישראלים ששיקול דעתו של המפקד הצבאי שגוי.

זה קצת משונה, כי לפני שבע שנים מצאה המערכת הצבאית עצמה – ועדה שמונתה על הרמטכ"ל בוגי "צריבת תודעה" יעלון – שהריסת בתי משפחות לוחמים פלסטינים (הצבא נהג להרוס, באישור בג"צ, גם את בתיהם של פלסטינים שהרגו חיילי צה"ל) איננה מרתיעה, ולהיפך. כפי שיכול היה כל אדם שלבו לא נאטם ועינו לא התעוורה על ידי הדה-הומניזציה הכרוכה בכיבוש להבין, הריסת בתיהם של חפים מפשע רק עוררה את שנאתם ואת רצון הנקמה שלהם.

אז או שלגנץ וליועציו אין שמץ של זכרון ארגוני, והם לא זוכרים את מסקנות הוועדה ההיא, או שגנץ זוכר אותן היטב אבל מעדיף להתעלם מהן. למה? מותר לחשוד שהסיבה לכך היא שגנץ יודע שרמטכ"ל זולל-פלסטינים נראה טוב בציבוריות הישראלית, והוא כבר חושב על הקריירה הבאה שלו. מותר להניח שגם בג"צ יעלים עין מהעובדה הלא נוחה הזו, שקבע הצבא עצמו.

אז הנה טיעון אחר, שאולי יגרום לגנץ וחנפיו להסס: הריסת בתיהם של בני משפות המורשעים מוכיחה יותר מכל מהלך אחר שישראל מפעילה משטר אפרטהייד בגדה. אחרי הכל, לא גנץ ולא קודמיו אפילו העלו בדעתם להרוס את בתיהם של מחבלים יהודים. אותה טריטוריה, אותם פשעים, שתי מערכות חוק נפרדות – שאחת מהם כה מפלצתית עד שמנחם בגין הגדיר אותה בשעתו כגרועה מזו של הנאצים. אם מוסר אנושי בסיסי – הנפש החוטאת, היא תמות; בן לא יישא בעוון האב, ואב לא יישא בעוון הבן; צדקת הצדיק עליו תהיה, ורשעת הרשע עליו תהיה – כבר לא עובד בישראל, אולי הנזק למערכת ה-Hasbara יגרום לגנץ לשקול שוב.

מצפון? לא מכירים: נועם גור, סרבנית מצפון, נכלאה עד כה פעמיים בשל סירובה לשרת בבהמה הירוקה. היא צפויה להשפט שוב היום. היא אולצה ללבוש מדים, והיא נתקלה בקשיים לקבל מזון טבעוני.

הגבורה של אדם צעיר מול מערכת דורסנית מקבלת גוון אירוני, כשזוכרים שנשים שלא מוכנות לשרת את מפעל הכיבוש יכולות להשתחרר בקלות: הן רק צריכות להודיע שהן דתיות ושהצבא איננו תואם את אורח חייהן, וזהו: שקר קטן וזה נגמר. המפלגות הדתיות מקפידות לצמצם את היכולת של הבהמה לוודא את אמינות ההצהרה הזו.

כלומר, אם המצפון שלך אוסר עליך לשרת בצה"ל, המערכת תעשה הכל כדי לשבור אותך. אם, מצד שני, את אומרת שהחבר הדמיוני שלך – למרות שנראה שמערכת היחסים ביניכם עברה לשלב ה-it's complicated ושאת שוקלת נגדו צו הרחקה – אוסר עליך לעשות זאת, את מחליקה החוצה בלי שום בעיה. ככה זה במדינה היהודית שמעמידה פנים שהיא דמוקרטית: אין מצפון, יש רק דת.

מטומטם או שקרן? מייקל אורן, היהודי האמריקאי שהפך לשגרירנו בארה"ב, אמר בראיון ש"ישראל נלחמה למען זכויות גאים עוד קודם למלחמת 1967. אפילו כאשר טרוריסטים פוצצו את האוטובוסים ובתי הקפה שלנו, היה שוויון לגאים."

אם נתעלם עכשיו מהחלק השני והמפגר במיוחד של ההצהרה – מה לעזאזל הקשר בין פיגועים ובין זכויות גאים? האם אורן קושר בין גאים ובין פיגועים, כך שיש לשקול פגיעה בזכויותיהם בגלל פיגועים? – הבעיה היא עם החלק הראשון. הוא פשוט שקרי.

החוק הישראלי, בעקבות החוק הבריטי, הוציא יחסים הומוסקסואלים מחוץ לחוק, והוא בוטל רק ב-1988. אנגליה ו-וויילס, לשם השוואה, ביטלו אותו ב-1967 (סקוטלנד ביטלה אותו ב-1980, וצפון אירלנד ב-1982). כלומר, ישראל נזקקה ליותר מ-20 שנה אחרי אנגליה לביטול החוק. עכשיו, זה נכון שבשל הוראה הומניסטית של היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן, בתחילת שנות החמישים, הפרקליטות לא אכפה את החוק, אבל גאים הוטרדו על ידי המשטרה ונעצרו בשל מעשים כמו נשיקה בפומבי גם כמה שנים אחרי ביטול החוק.

ישראל כל כך נלחמת למען זכויות גאים, שהם לא יכולים להתחתן בה, והמשטרה שלה עומדת בחזית ההגנה על זכויותיהם עד כדי כך שהיא מנסה תדירות למנוע את מצעדי הגאווה בירושלים. המערכת הציבורית הישראלית מביעה את תמיכתה במערכה על זכויותיהם בכך שהיא מממנת רבנים שקוראים, במישרין או בעקיפין, להריגתם של גאים או להגדרת הומוסקסואליות כפשע או מחלה.

טוב, נו, אורן מנסה לאחז את עיניהם של אמריקאים שלא כל כך מבינים מה קורה פה. מה לא עושים בשביל Hasbara, או, בלשונו של יצחק שמיר, "למען ארץ ישראל מותר לשקר."

הערה מנהלתית: בימים האחרונים, התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)