החברים של ג'ורג'

המשחקים נגמרים

בתחילת השבוע היה לנו את דו"ח גולדסטון; שלשום הכריז איגוד הסחר הבריטי שהוא תומך בחרם על תוצרת ההתנחלויות, וקורא לחבריו לעשות כמוהו; והערב – בומבה דיפלומטית כפולה: כשלון בשיחות נתניהו-מיטשל, ומה שהרבה יותר גרוע מבחינת הממסד הבטחוני: האו"ם דרש מישראל להצטרף לאמנה לפיקוח על נשק גרעיני ולפתוח את אתרי הגרעין שלה לביקורת. המדינות הערביות מנסות לעשות את זה כבר 18 שנים ברציפות. הפעם הן הצליחו. רוסיה הצביעה יחד עם הגוש המוסלמי, כמו תמיד. היה שווה להפוך את ליברמן לשר החוץ, אה? איזה יופי של הצלחה לדיפלומטיה הישראלית – אחרי צווחות של 20 שנה על התכנית הגרעינית האיראנית, העולם שם לב שלישראל (מדינה תוקפנית הרבה יותר מאיראן) כבר יש.

נו, ל"הסברה" הישראלית צפויה הרבה מאד עבודה, ואנחנו מדברים על קואליציית-קונספירציה מוכת חלושעס, שהשטיק שלה הוא תגובות בדויות ברשת וההישגים שלה הם טענה מגוחכת שדו"ח גולדסטון לא מתייחס לירי הקסאמים (הוא הגדיר אותם כלא פחות גרועים מישראל, וכנראה גרועים יותר), וטענה – המושמעת בו זמנית – שגולדסטון התעלם מהדו"ח של משרד החוץ אבל גם הכניס אותו במלואו לדו"ח שלו

פתאום תמצא עצמה התעמולה הישראלית כשהיא נאלצת להסביר עמדות שנשמעות מופרכות גם לקורא הישראלי.

* * * * *

קבלו את אהוד ברק. הוא העניק ראיון מעניין לשם שינוי למוסף החג של "ידיעות". הוא אומר שם כמה דברים ששווה להתעכב עליהם.

בראיון, התייחס ברק לטענה האיראנית, על פיה יש לאיראן זכות לפתח נשק גרעיני מפני שגם לישראל יש כזה. "מעולם לא אמרנו שיש לנו נשק גרעיני", התמם ברק. נהדר. מה, אם כן, יחסו יוזמה של פירוז המזרח התיכון כולו מנשק גרעיני? הוא דוחה אותה על הסף.

על פניו, לא מובנת התפיסה הזו: אם לישראל אין נשק גרעיני, העמדה של ברק ביזארית. מדינה שאין לה נשק כזה, צריכה להיות המתנדבת הראשונה לפרז את המזרח התיכון כולו. מדוע, אם כן, מתנגד ברק לפירוז מנשק גרעיני?

משום שהוא משקר, כמובן. ישראל הצהירה מספר פעמים על העובדה שיש לה נשק גרעיני. אף פעם לא באופן רשמי, אבל היא השליכה את ואנונו לכלא ל-18 שנה לא כי הוא מכר בלוף ריק לסאנדיי טיימס, אלא באשמת ריגול חמור. ה"עמימות" השמעון-פרסית כל כך מתה אז מות נשיקה. פרס עצמו, בתחילת העשור, התראיין לתכנית טלוויזיה על הנושא ודיבר בחופשיות יחסית.

סיבה נוספת לאי סימטריה בין ישראל ואיראן, אליבא דברק, היא שאיראן מאיימת להשמיד את ישראל בעוד שישראל איננה עושה כן ולא עשתה זאת מעולם. דא עקא, ששלוש פסקאות קודם לכן, אומר ברק ש"ישראל יכולה להפוך את איראן לעיי חורבות". לעין בלתי מזוינת, זה נראה כמו איום די מפורש. יצוין שברק מתעלם באלגנטיות מהעובדה ששר החוץ של ישראל הוא זה שאיים בעבר להפציץ את טהראן – במשתמע, בנשק גרעיני.

אבל רגע, למה בעצם מזכיר ברק שישראל יכולה להחריב את איראן? אה! כי פה מגיע הסקופ של הראיון. אהוד ברק אומר בפסקנות שאיראן איננה מהווה איום קיומי על ישראל; לכל היותר היא מהווה אתגר.

הבלוג מברך את שר הבטחון על צירופו המאוחר לשורותינו, שורות אלו הסבורים שהרטוריקה הישראלית כלפי איראן מוגזמת ושהסכנה ממנה פחותה משמעותית מהמקובל לחשוב במקומותינו. אבל, בכל זאת, כמה שאלות.

אדוני שר הבטחון, בחודש מארס השנה, זמן קצר לאחר תבוסתך המכרעת בבחירות, כשכמעט 90% מהישראלים אמרו שהם רוצים לראות אותך באופוזיציה, זחלת לממשלת נתניהו – לאחר שהתחייבת להליכה לאופוזיציה – כשאתה טוען שאתה עושה זאת למען טובת האומה ומשום ש-2009 היא שנת הכרעה מול איראן. מה קרה בששת החודשים האחרונים? איך הפכה איראן מ"איום קיומי" ל"אתגר"?

אדוני שר הבטחון, במהלך 20 השנים האחרונות טענה מערכת הבטחון – בלט בה חיל האוויר – שאיראן היא איום קיומי לישראל ושיש להיערך למלחמה כנגדה. שימעל'ה פרס איים עלינו (ועל העולם) בפצצה איראנית כבר ב-1992. אגמים של דולרים נשפכו על הכנות למלחמה כנגד איראן. עכשיו מסתבר שזו היתה טעות, שמדובר בסך הכל ב"אתגר". האם תוקם ועדת חקירה שתבדוק מי במערכת הבטחון סיפק מידע מפוברק לכנסת אחרי כנסת, תמיד במועד דיוני התקציב, כדי להגדיל את הוצאות הבטחון של ישראל כנגד איום לא קיים? האם מישהו יטרח לומר לאזרחים כמה כסף פוזר לרוח בשל הפאטה מורגאנה הזו? האם מישהו יחקור את השפעת טפטופי מערכת הבטחון לתקשורת על יצירת הדחליל האיראני?

אדוני שר הבטחון, קולות החלו להשמע לאחרונה מהמערכת שלך, לפיהם המשימה באיראן "תעודכן" ולא תהיה עוד השמדת היכולת הגרעינית שלה כי אם "עיכובה". האם הדבר נובע מכך שאחרי 20 שנות בזבוז וקשקשת, התברר לנו שמעבר ל"עיכוב" היכולת שלנו בעצם לא קיימת? האם הנסיגה שלך מהגדרת איראן כ"איום קיומי" נובעת מכך שבעצם מדובר באיום קיומי שאנחנו לא מסוגלים לנטרל, אלא באמצעות נשק גרעיני – שאתה, כשר בטחון, לא יכול לומר שאנו אכן מחזיקים בארסנל, ושממילא השימוש בו יביא על ישראל את חורבנה המהיר?

אדוני שר הבטחון, מדוע לא להפסיק את מדיניות העמימות ולהודות בפומבי בכך שלישראל יש נשק גרעיני ושהיא תשתמש בו כנגד מי שיפעיל נגדה נשק בלתי קונבוונציונלי? מדוע לא להזמין את פקידי האו"ם להווכח בכך במו עיניהם – ובמקביל, להסיר את המגבלות על אסיר ציון, מרדכי ואנונו?

אדוני שר הבטחון, ב-20 השנים האחרונות שימשת בשורה של תפקידים בכירים במערכת הבטחון: היית סגן רמטכ"ל ורמטכ"ל ושר בטחון (בשלוש ממשלות שונות, כולל אחת בראשותך). האם תוכל לומר לנו מדוע מי שאחראי לשגיאה חמורה כל כך – שסיבכה את ישראל דיפלומטית וכלכלית – ממשיך לכהן בתפקידו? איזה מסר אתה שולח, מר ברק, לקצינים תחת פיקודך?

פנטזיה נחמדה. אבל, כמובן, אפילו אם יהיה עיתונאי שישאל את ברק את השאלות הללו, ויאבד בכך את "הגישה" הנחשקת אליו, ספק אם הן תחדורנה את חומת הציניות של הפוליטיקאי המזיק ביותר שקם לישראל. ברק מעולם לא האמין במסירת דין וחשבון על מעשיו, והציבור הישראלי – הוא הותנה ב-20 שנה של תעמולה עיוורת, הוא ימשיך לראות באיראן את השטן הגדול. העובדה שאחמדינ'זאד שוב עסק היום בהכחשת שואה זכתה לכותרות מובילות; העובדה ש"יום אל קודס" הפך למוקד של התקוממות שניה כנגד תופסי השלטון באיראן ("פלסטין, כמונו כמוך… מוות לרוסיה [במקום לארה"ב – יצ"ג], לעינויים ולאונס אין עוד השפעה – לא עזה, לא לבנון; אמות בעד איראן") דווקא לא.

(יוסי גורביץ)

כולם "אנטישמים"

נהוג לומר שאם מישהו אומר לך שאתה שיכור, אתה יכול להתעלם ממנו. אם כולם אומרים לך שאתה שיכור, כדאי ללכת הביתה לישון. דו"ח גולדסטין, שקבע שישראל ביצע הפשעי מלחמה ופשעים כנגד האנושות ברצועת עזה – וקבע, כפי שמקפידים לשכוח, שהחמאס ביצע אותו דבר – בא אחרי דו"ח של "בצלם", שבעצמו בא אחרי דו"ח של "שוברים שתיקה". כולם אמרו אותו הדבר עצמו: צה"ל הפעיל כוח אש עצום בשטח עירוני בנוי, יצא לקרב כשהמטרה שלו היא מניעת אבידות בכל מחיר – וה"כל מחיר" הזה התממש בגופותיהם של מאות חפים מפשע.

זה לא יכול היה להיות אחרת. צה"ל המזועזע מיהר לטעון שזה לא פייר, כי החמאס הסתיר את לוחמיו בין האזרחים. כנראה שזה נכון – אף אחד מהצדדים לא מהסס לשקר – אבל צה"ל מתעלם מהמשמעות של דבריו: שמאחר והוא לא ידע להבחין בין אזרחים ולוחמים, הוא ירה על האזרחים וקיווה שחלק מהם הם גם לוחמי אויב. מספרי הנפגעים נוטים לאושש את התפיסה הזו: צה"ל איבד רק חמישה אנשים לאש החמאס – ואיבד מספר זהה לאש ידידותית. כאשר אחוז הנפגעים שלך מאש ידידותית גבוה כל כך, המשמעות היא שאתה מבצע ירי ללא אבחנה. ומה שקרה לאותם חיילי צה"ל היה דוגמית למה שקרה לאזרחי עזה.

על הפחדנות של צה"ל ועל היפוך הפירמידה – התפיסה שכולם, אזרחים ישראלים ופלסטינים כאחד, צריכים לשלם עבור בטחונם של חיילי צה"ל – כבר כתבתי. הנושא המעניין הפעם הוא אחר.

* * * * *

עם יציאת הדו"ח, התגובה הישראלית הרשמית – לפני שהיה לה זמן סביר לקרוא את הדו"ח – היתה שמדובר באנטישמיות לשמה. הבעיה הפעם היא שבניגוד לתקריות בחזיתות שוודיה ונורווגיה, הפעם עמד בראש הוועדה לא איזה גוי גדול, אלא יהודי. הפתרון לא היה מסובך: גולדסטין הוגדר מיד כ"יהודי שונא עצמו" וכ"עלה תאנה".

בכך חזר המשטר על עמדתו בשני אירועים דומים שקרו לאחרונה. דו"ח "בצלם" על המתקפה בעזה פורסם, וצלל כאבן במים אדירים. התפיסה של המשטר – מפרס וימינה – היא שאין טעם להתייחס לדו"חות בצלם, שכן מדובר בבוגדים ויהודים שונאי עצמם. היה קצת קשה יותר לעשות את זה ללוחמים של "שוברים שתיקה", אבל תוך כמה זמן גם הם הפכו לאנטישמים לא מודעים, וכל מיני בדרנים זולים שיסו בהם בריונים חרדים.

השיטה פשוטה. אם אתה לא יהודי, וכותב נגד צה"ל, אתה אנטישמי מלכתחילה. אם גם אפשר להדביק לך איזו אספנות לא סימפטית, בכלל טוב: אפשר לכתוב שאתה נאצי בלי לטרוח להביא הוכחות, ואם תלבש חולצה עם סמל צבאי היסטורי של גרמניה, שמשמש גם את הצבא הנוכחי שלה, אפשר יהיה לכתוב שמדובר ב"סמל נאצי". אפשר יהיה לעשות מספיק רעש, ולייצר מספיק הסחה, עד שהארגון שלך יוציא אותך לחופשה עד שהבלגאן יירגע.

הבעיה האמיתית של ציידי "האנטישמיות" היא שחלק ניכר מהאנשים שמותחים ביקורת על צה"ל הם יהודים – כאן ובעולם. מה לעשות: בישראל פעילותו של צה"ל שנויה במחלוקת פחות או יותר מאז 1967, ובחו"ל יהודים ממלאים תפקידים נכבדים בשורה של ארגונים ליברליים. אז האנשים האלה הופכים ל"שונאי עצמם".

יצוין שעצם התפיסה של "יהודים שונאי עצמם" היא במהותה תפיסה אנטישמית: היא אומרת שמדובר באנשים תלושים, מעוותים, שמשהו דפוק בהם (משהו גנטי?), ועל כן, בניגוד לכל יצור חי אחר, הם "שונאים את עצמם". ולא משנה אם הם יגידו לך שהם שונאים את ישראל, לא את עצמם; מדינת ישראל כבר הגדירה אותם.

כך או כך, יהודי או ערל, ישראל לא מוכנה לשמוע שום ביקורת על כוחותיה המזוינים. צה"ל, במיתולוגיה הציונית החדשה, הפך למקבילה של היהודי באשר הוא: תמיד מתנכלים לו על לא עוול בכפו.

לתנועה הצנטריפוגית הזו יש מחיר. אנשים שמותחים ביקורת מתונה על ישראל, מוצאים את עצמם לפתע תקועים באותה קטגוריה עם לואיס פארחן. ההלם גורם להם, ברוב המקרים, לעוינות-יתר למערכת הפרופוגנדה הישראלית שקיטלגה אותם ככאלה, ובהתאם גם לכל מה שקשור לישראל. בקצרה, השיטה הזו גורמת לרדיקליזציה בקרב מבקרי ישראל – וזו, כמובן, נבואה שמגשימה את עצמה. באיזשהו שלב הם יאמרו משהו על הלובי היהודי – ומשם אף אחד עוד לא חזר.

(משונה, אגב, הנושא הזה: עד לפני כמה שנים התהדר AIPAC, באתר שלו, בכך שהוא "הלובי המשפיע ביותר בארה"ב". פקידים בכירים שלו התהדרו בכך שהם יכולים לארגן חתימות של 70 סנאטורים על מפית, והוכיחו את זה. אחר כך אף אחד לא הבין מאיפה באה השמועה על ארגון פרו-ליכודניקי שמסוגל לכופף את הקונגרס, וכולם נורא נעלבו כשמישהו העז לומר שללובי היהודי יש השפעה יתרה על המדיניות המזרח תיכונית של ארה"ב).

מערכת ה-Hasbara הישראלית (היא לא דומה לשום דבר אחר בעולם) מבלבלת בכישרון ובמכוון בין אנטישמיות ובין אנטי-ציוניות או סתם התנגדות לכיבוש הישראלי. הטענה הקבועה שלה היא שאין הבדל בין אנטי ציוניות ואנטישמיות, ושהאחת מהווה כסות לשניה. כלומר, אם מישהו אומר שישראל הפעילה כוח בלתי מרוסן בעזה, זה נובע מכך שהוא סבור שיהודים הם נחותים מאחרים.

זה מטורף. והמערכות הישראליות מספרות לעצמן את הסיפור הזה שוב ושוב, ומנהלות אינדוקטרינציה כלפי אזרחיהן, עד שזו הופכת לאמת האפשרית היחידה. לפעמים האינסטינקט הזה מפעיל גם גורמים לא צפויים: איגוד הסחר הבריטי הכריז הערב על החרמת תוצרת ההתנחלויות, אבל הכותרת של "הארץ" (!) אמרה "איגוד הסחר הבריטי: להחרים מוצרים מישראל בעקבות פעולת צה"ל בעזה". ההתנחלויות אינן נמצאות בישראל. סביר להניח שב"הארץ" יודעים את זה. מה קרה? קרה המם של "כולם אנטישמים", והחלטה שהיא החלטה נגד התנחלויות הפכה להחלטה נגד ישראל.

* * * * *

טענה נוספת של פרקליטי הבהמה היא ש"כולם עושים את זה", ונוצרת השוואה נפוצה לפעולות כוחות נאט"ו באפגניסטן עם הפעולות הישראליות. ההבדל הוא פשוט אבל קריטי: באפגניסטן, המדיניות היא "לזכות בלבבות ומוחות", והמטרה היא לצמצם ככל האפשר קורבנות אזרחיים. תקלות קורות בכל מלחמה. אבל אצל ישראל אין מדובר בתקלות: מדובר בשיטה ארוכת שנים.

בכל פעם שצה"ל נתקל בהתנגדות רצופה, הוא הפעיל אש כנגד אזרחי האויב. זה התחיל בהפצצת ערי התעלה במהלך מלחמת ההתשה, המשיך במבצעי "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" – שכל הרציונל שלהם היה ירי לעבר אוכלוסיה, כדי שזו תפעיל לחץ על הממשלה בביירות, שתפעיל לחץ על הממשלה הסורית, שתפעיל לחץ על החיזבאללה – והופעל כנגד רצועת עזה הרבה לפני "עופרת יצוקה". מאז הנסיגה מהרצועה, צה"ל מפעיל כנגדה אש ארטילרית – אולי האמצעי הפחות יעיל כנגד טרור שאפשר להעלות על הדעת. צה"ל הודיע שהוא "מצמצם את טווחי הבטחון", כלומר מסכן את האזרחים באחד השטחים הצפופים ביותר בעולם. כשיורים פגזים לאזור כזה, אי אפשר לספוק כפיים אחר כך ולומר שלא זו היתה הכוונה. זו איננה תקיפה של מטרה שלא זוהתה כהלכה, כמו באפגניסטן.

הטענה הזו הופיעה במלוא צדקנותה הבוקר אצל ארי שביט, אלא מי. "כל עוד השופט ריצ'רד גולדסטון אינו חוקר את ארצות הברית, רוסיה, סין, סעודיה, סרי לנקה וטורקיה בדיוק כפי שחקר את ישראל, הוא אינו אישיות מוסרית", קובע שביט נחרצות. וואלה. על פי אותו הגיון, החוקרים של פשעי המלחמה ברואנדה, ליבריה וסרביה הם אנשים לא מוסריים, כי הם לא תפסו את ולדימיר פוטין. אמור מעתה: לירות פגזי 155 מילימטר לתוך ריכוז אוכלוסיה צפוף – מוסרי; לדרוש קבלת אחריות לכך, מבלי שיצאת למלחמת עולם שלישית ברוסיה וסין – לא מוסרי.

וכל הצווחנות הזו, כל ההיזון החוזר מכל כלי התקשורת, מתחיל להיראות יותר ויותר כמו דרום אפריקה של האפרטהייד בימי שקיעתה. (וכן, ההשוואה במקומה: בישראל גופא, אולי, אין משטר אפרטהייד – אפשר להתווכח על כך – אבל ודאי שבשטחים הכבושים הוא הוא קיים. מתנחלי חברון, במרחק יריקה מתושבי חברון, כפופים למערכת חוק אחרת, משלמים מיסים לגוף אחר, נוסעים בכבישים אחרים, ומחזיקים בזכות הצבעה בישראל.) ככל שהחרם העולמי גבר, כך טען המשטר ביתר עוז שהוא צודק, צודק, צודק – ושכנע את רוב התושבים.

לא היה בכך כדי לשמר את דרום אפריקה הלבנה. היא העדיפה להמשיך ולהלחם גם אחרי קריסת רודזיה, ולא להגיע לפשרה כלשהי, כשעוד אפשר היה להגיע לכזו. בעלת בריתה הבולטת אז היתה ישראל. עשרים שנה לאחר מעשה, אנחנו שועטים לקראת בחירה בין אפרטהייד רשמי ובין הענקת זכויות אזרח לתושבי הגדה והרצועה.

ותוך כדי ההתרסקות הזו, אנחנו מספרים לעצמנו כמה אנחנו צודקים ועד כמה כולם אנטישמים. זה לא ירכך את ההתרסקות, אבל אולי ינעים את הנסיעה. 

(יוסי גורביץ)

היכונו למשבר הבא

זה קרה בסוף השבוע, והמתורגמנים במשרד החוץ ולשכת ראש הממשלה נחו, אבל אין ספק שיחסי ישראל-ארה"ב יהיו בתוך ימים ספורים במשבר סופני. לא, לא בגלל הקריצה האחרונה של אהוד ברק.

פטריק ביוקנן, דמות בעלת משמעות (שולית, אבל היי) בימין האמריקני – הוא שמרן קתולי מהדור הישן, היה אחד ממלחכי הפנכה של ניקסון, מועמד מטעם עצמו לנשיאות – קצת הגזים. במאמר לרגל יום השנה השבעים לפתיחת מלחמת העולם השניה, החליט ביוקנן שמי שאשם במלחמה היו דווקא הפולנים והבריטים. היטלר, מבחינתו, כלל לא הובן, כלל לא רצה במלחמה, ושאר הבלים רוויזיוניסטיים מסוג זה.

לביוקנן יש עבר עשיר של הכחשת שואה והוא הואשם לא אחת באנטישמיות. עד כה זה עבר לו בשקט, אבל לא עם שר החוץ הזה. אחרי הכל, ישראל יצאה למסע צלב לא רק נגד מדינות סקנדינביה, אלא גם נגד העיתון הספרדי אל מונדו, שהחליט לציין את היובל לקנוניה הנאצו-קומוניסטית ההיא כנגד פולין בראיון עם מכחיש השואה המורשע דיוויד אירווינג דווקא.

זה היה חודש לא קל לתדמיתה של ישראל כמדינה שיש בה חופש עיתונות, והוא לא השתפר כשהתברר שמישהו עם שם ישראלי מ"המרכז לתיעוד על ישראל" – מה שזה לא יהיה – הוא זה שהביא לתביעה כנגד איזה איגוד מוסלמי שפרסם בהולנד קריקטורה שעשויה להתפרש כהכחשת שואה. מבלי להתייחס להתבכיינות המוסלמית הרגילה, עוד לא הבנתי מה טוב יצא לישראל מכל זה.

עד כה ניהלה ממשלת נתניהו-ליברמן מלחמות מתוקשרות כנגד יריבים קטנים ולא מסוכנים, בעיקר מדינות של לפלפים בלונדים ממערב/צפון מערב אירופה. במפתיע, היא לא התייחסה לאחת המדינות האנטישמיות בעולם, רוסיה. אולי סומכים אנשי משרד החוץ על כך שישראלים לא קוראים רוסית ושמהגרים מרוסיה עסוקים כל כך בהערצת המולדת הפוטיניסטית שהם יעברו לסדר היום על קצת אנטישמישקייט, שהיא חלק מסורתי מסדר היום הרוסי הממוצע כמעט כמו וודקה.

ביוקנן, עם זאת, יאלץ את ממשלת ישראל להגיב, ובעוצמה. לא מדובר באיזה פישר מהעמודים האחוריים של מוסף התרבות של צהובון שוודי, או באיזה אירוע קולטורלי לסופר נורווגי שאף ישראלי לא מכיר, או בעיתון ספרדי, או איזו קריקטורה באיזה בטאון בסניף הרוטרדמי של המדוכאים עלי אדמות. מדובר בפוליטיקאי מוכר, בעל טור בעל שם ובעל נסיון, שנחשב מקורב לפלגים הלא סימפטיים של המפלגה הרפובליקנית. עם לעשות הקבלה, ביוקנן דומה למשה פייגלין שלנו – גם בהערצת הנאציזם שלו.

בקיצור, מדובר באיום קיומי ובעלבון שמדינה יהודית גאה ועילגת לא יכולה לעבור עליו לסדר היום. ולא, זה ש-MSNBC מיהרו להסיר את הטור המשונה מהאתר שלהם לא קרוב להיות מספק. אם להסתמך על התקדים השוודי, ישראל צפויה עוד השבוע לדרוש התנצלות פומבית – סליחה, גינוי – מצד ממשלת ארה"ב על כך שאחד מאזרחיה העז להשען על התיקון הראשון לחוקה כדי לפגוע בציפור נפשנו. במידה וממשלת ארה"ב לא תעשה את הנדרש ממנה, לא תוכל ממשלת ישראל הריבונית להבליג על כך, והיא כנראה תצטרך לעשות משהו דרמטי. להפסיק חד צדדית את השיחות, למשל, או להחזיר את השגריר להתייעצויות. תגובה קיצונית במיוחד עשויה להביא לכך שישראל תפסיק את הסיוע השנתי שלה לארה"ב.

יהיה קשה, אבל מדינה קשת עורף לא נשברת רק בגלל שקצת קשה. אחרי הכל, אם לא יהיה כאן משבר יום הדין ביחסים עם ארה"ב, שלעומתו יחוויר המשבר שבו ציווה אייזנהאואר על בן גוריון להקיא את טרפו ולסגת מסיני, אפשר יהיה לחשוד בבנימין נתניהו ואביגדור ליברמן שהם הכניסו את ישראל למשברים מיותרים עם מחצית אירופה רק כדי לגרוף רווח פוליטי קצר מועד מהאספסוף המוסת.

ורק שמאלנים מועדים, עוכרי עמם ועצמם, תוקעי סכין בגב האומה וחברים באגודת מרעילי הבארות (מאוחד – התשמ"ד) יעזו להעלות על דל שפתם נוטפת הארס מחשבה בוגדנית שכזו. למרבה המזל, לא נשארו רבים מהם.

(יוסי גורביץ)

בין הצווחות ונפנופי הידיים

משטר האפרטהייד בדרום אפריקה הצטיין לא רק ברדיפת שחורים ושלילת זכויותיהם, אלא גם בסתימת פיותיהם של יריביו הליברליים, שהואשמו בבוגדנות, ובחרחור היסטריה ציבורית – תוך סיוע מסיבי מהתקשורת המקומית – שהתבססה על התפיסה של "העולם כולו נגדנו", כשקולות מתונים יותר מושתקים מיד. זה היה אחד הגורמים להתמוטטותו.

קשה להבין עד כמה התדרדרנו מאז הפך בנימין נתניהו לראש ממשלה. בסוף השבוע, פתח משרד החוץ במתקפה פראית על שוודיה: עיתון שוודי פרסם כתבה – שמתקבל הרושם שמעט מאד בישראל טרחו לקרוא, ועל הכתבה עצמה מיד – שבה הועלתה טענה שחיילי צה"ל קוצרים אברי פלסטינים, וישראל הגיבה כאילו היתה ערב הסעודית בשעה שעיתון דני פרסם קריקטורות על מוחמד. משרד החוץ דרש משוודיה כולה, ובעיקר מממשלתה, להתנצל; ראש הממשלה חזר על הדרישה, תוך שינוי הנוסח מ"התנצלות" ל"גינוי"; שר הפנים, הרב מאיר כהנא… אה, סליחה, הרב אלי ישי, הודיע שישלול אשרות עבודה מעיתונאים שוודים – כל העיתונאים השוודים; ומנהל לשכת העיתונות הממשלתית, הביזיונר הסדרתי דני סימן, הודיע שהוא מעכב הנפקת תעודת עיתונאי לכל עיתונאי שוודיה; איזה מתנחבל כבר התחיל לארגן חרם על מוצרים שוודיים. מילת הקוד היתה, כמובן, אנטישמיות ו"עלילת דם".

עוד לפני שהספקת להבין מה קרה, לעזאזל, כבר שיגר ליברמן עוד מטח: אתמול (א') הוא תקף גם את נורווגיה. לדבריו, הוא "נדהם" מכך שהמדינה הנורדית השלווה מציינת 150 שנה ללידתו של קנוט האמסון (Knut Hamsun), שהיה משת"פ נאצי בולט בזמן הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השניה. לדבריו של המהגר ממולדוביה, שמדיניותו המוצהרת היא נטישת המערב והתקרבות בין ישראל לרוסיה, הדבר מתקשר לכך שהנציג הנורווגי הקשיב לנאומו של אחמדניג'אד בוועידת דרבן השניה, ומוכיח שממשלת נורווגיה היא אנטישמית.

ליברמן נמנע מלציין שמדובר בזוכה פרס נובל לספרות, ששורה מספריו תורגמו לעברית, בכלל זה אחרי מלחמת העולם השניה, אולי מתוך תקווה שאף אחד לא יטרח לברר. ליברמן גם נמנע מלציין מה דינם של מו"לים עבריים, והמתרגמים משתפי הפעולה שלהם, שלא הסתפקו בציון יום הולדתו של האמסון אלא אף העזו להרעיל באמצעותו את הקהל הישראלי. לז'דאנוב זה לא היה קורה.

ההסתה של ליברמן, ונסיגתו שוב ושוב למלחמת העולם השניה – בדבריו על הפלסטינים הוא מזכיר שוב ושוב את הגרוסמופתי, חאג' אמין אל חוסייני, ובשוודים הטיח את הנייטרליות-למחצה שלהם במלחמת העולם – מיועדים לייצר אווירה ציבורית היסטרית. הם גם מצליחים. מותר לשאול מדוע מתעקש מי שמתיימר להיות שר החוץ להבעיר את מערכת היחסים של ישראל עם העולם המערבי, אבל את האג'נדה של ההומו סובייטיקוס הזה כבר ציינו. ליברמן לא באמת מפתיע. גם לא ישי או סימן.

התגובה הציבורית הפתיעה. כל כך התרגלנו לענישה קולקטיבית בגדה וברצועה, שאנחנו מאמינים שאפשר להחיל אותה בקלות גם על עמים אחרים, אם אינם נכנעים למשמעתנו; שהיא, בעצם, קו הפעולה הראשון.

כל כך התרגלנו לחופש עיתונות המוגבל בישראל, שנעצר בקו שקובע איזה פקיד במשרד הבטחון, עד שכמעט ולא נשמע קול מחאה על פגיעה בעבודתו של עיתונאי זר. לפני כמה שנים, מאמר מערכת ב"מעריב" קרא להפצצתה של צרפת בנשק גרעיני (!), שזה, איך לומר, טיפה חמור יותר, ואף אחד לא ציפה שישראל תנזוף ב"מעריב" או תתנצל. כותב הטור פוטר, וזהו. מה שנערץ בדנים בעת מהומות הקריקטורות – הסירוב החד להתנצל על פעולתו של עיתון, או לנסות לצנזר אותו (ויצוין ששוודיה לא עמדה במבחן הזה) – הופך כעת לבזוי: ממשלת שוודיה חייבת לנו התנצלות, כי…

כי מה? שמתי לב לדבר קטן: ישראל לא הודיעה שהיא תתבע את העיתון. בתוך כל צווחות ה"אנטישמיות", היא מעולם לא הכחישה רשמית את הידיעה שהוא הביא. ואולי ישראל הרשמית יודעת למה.

* * * * *

לירן לוטקר, שקרא את הכתבה של האפטון בלאדט במקור – דבר, שוב, שמעט מאד טרחו לעשות, ועד כה לא הופץ תרגום מהימן שלה – ציין שהטקסט של הכתב דונלד בוסטרום עוסק בסחר האיברים בישראל, שעד לאחרונה לא הוסדר בחוק והיה פרוע יחסית. הטענה שחיילים ישראלים קוצרים איברים מפלסטינים היא חלק קטן יחסית מהכתבה, והיא מתמקדת במקרה של בילאד אחמד ג'נאן. יצוין שבוסטרום מצהיר במפורש שהוא לא נכח בתקרית, שהוא שמע עליה מכלי שני, והוא מקפיד לצטט את תגובת דובר צה"ל. זו, שכידוע לא הגיעה לציבור הישראלי.

מה קרה שם? ב-1992, על פי הטענה, ירו חייילי צה"ל בבילאד אחמד ג'נאן, העלו את גופתו על מסוק, והחזירו אותה לאחר כמה ימים כשכמה מאבריה חסרים. נטען ש"קולות האתים התערבבו בקולות הצחוק של החיילים, שרק רצו ללכת הביתה" – והקטע הזה נשמע לגמרי סביר, מנסיוני.

אבל מה קרה לגופתו של ג'נאן? כנראה שקרה לה משהו, אחרי הכל, אם הסיפור מסתובב כבר 17 שנים. זה לא מריח כמו השקר הפלסטיני שהורגלנו לקבל. השקרים האלה בדרך כלל עדכניים. הם מתייחסים למשהו שקרה אתמול או שלשום, לא לאירוע משלהי האינתיפאדה הראשונה. עם זאת, הסבירות שמדובר באיברים להשתלה היא אפסית. לאיבריו של אדם שכבר מת אין כמעט ערך; לאיבריו של אדם שנורה בחזהו ורגליו, עוד פחות. אז מה קרה?

אין לדעת, אבל אפשר לשער. פה צריך לזכור איך התנהל המכון המשפטי באבו כביר באותה תקופה. מאחר וחלק ניכר מהישראלים הם עובדי אלילים – הנה הוכחה משעשעת מהזמן האחרון – לא היו לפתולוגים די גופות להתאמן עליהן.

חסידי הדמון יהווה מאמינים שהוא כל יכול, אבל משום מה גורסים שהאומניפוטנטיות הזו נבלמת בשלמות הגופה: הישות הקוסמית העוינת מסוגלת להחיות את כל המתים, אם ממש יתחשק לה, אבל משום מה איננה מסוגלת להחיות גופה החסרה איבר. אי כך ובהתאם לזאת, מאמיני הכת – ולא מדובר רק בחובשי כיפות; כמו תפיסת טוהר הדם, גם התפיסה הזו נפוצה גם בקרב "יהודים חילונים" רבים – אינם מוכנים לתרום את גוויותיהם למחקר.

זו, כמובן, זכותם המלאה. אבל זה השאיר את המכון, בראשות פרופסור יהודה היס, בבעיה. הם מצאו פתרון: התאמנו, פה ושם, על גופות של חיילים. כשהם הפריזו – כשאב גילה שגופת בנו החייל נותחה, כשנמצא שאבריו של חייל אחד הושתלו בגופו של חייל אחר – פרצה שערוריה ענקית. "ידיעות אחרונות" מצא בשנת 2000 שבמכון התנהל סחר בלתי חוקי באיברים לצרכי מחקר. אליוקים רובינשטיין הרחום והחנון, כהרגלו, נזף בפרופ' היס, שנאלץ זמן קצר לאחר מכן לפרוש, אבל לא העמיד אותו לדין.

יצוין שכפי שחשף הבוקר רוני שקד ב"ידיעות", אפילו בני משפחתו של ג'נאן לא סבורים שמדובר בקצירת איברים לצורך השתלה – אבל עדיין רוצים לדעת מה קרה לבן שלהם. מה קרה לו, זה משהו שממשלת ישראל מעדיפה לא לדבר עליו. מותר לתהות אם כל צווחות "עלילת הדם" ו"אנחנו לא מפריכים אנטישמים" מיועדות להסיח את הדעת מכך שישראל בעצם לא ענתה על השאלה, ועל כך שמרכז הכתבה של האפטון בלאדט היה חוסר הסדירות בכל הנושא בישראל.

זו, אחרי הכל, עמדה שקשה מאד להגן עליה: לך תסביר שאיזה פתולוג שיצא משליטה קצר איברים של פלסטיני, אבל רק לצרכי מחקר, ושהוא לא עצר גם בפלסטינים ולא בחל גם בחיילי צה"ל, וכשכל העסק התברר אנחנו, אה, העברנו אותו לתפקיד אחר. זה לא נראה טוב, זה מורכב מדי, בואו נגיד שמדובר באנטישמיות.

יש רק בעיה אחת בשיטה הזו: אם יסתבר שזה אכן מה שקרה לגופה של ג'נאן, השערוריה העולמית תהיה ענקית. אף אחד, ובצדק, לא יאמין יותר לשום הצהרה ישראלית. בהתחשב בגודל השערוריה, סביר שיש מי שכבר החל לבדוק את הנושא. כדאי, כדאי מאד, שמי שהחליט על המסלול הזה להתמודדות עם פרסום זניח – הפיכתו לשערוריה בינלאומית – וידא היטב את העובדות לפני שעשה זאת.

זהותו של שר החוץ לא מעוררת אמון רב בנושא.

(יוסי גורביץ)

ללא מורא, ללא משוא פנים?

אהרן ברק, חופשי מכבלי השררה, העז להציג אמש (ה') את דעותיו האמיתיות. הוא הצהיר את המובן מאליו: שהוא תומך במדינת כל אזרחיה. מובן מאליו – משום שמי שאיננו סבור שישראל צריכה לנהוג שוויון בכל אזרחיה, סבור שהיא צריכה להיות אתנוקרטיה, לא דמוקרטיה. מדינה שמעדיפה קבוצה אחת על פני אחרת מבין תושביה איננה נוהגת בהן שוויון.

ברק הוסיף, אבחנה שאין עליה מחלוקת, שיש גזענות בישראל – והחליק. הוא אמר ש"אם ישאלו יהודי, אם הוא תומך בשוויון זכויות לערבים, הוא יאמר 'כן, ודאי'. אם תשאלו אותו אם הוא בעד לזרוק את הערבים לים, הוא גם יגיד שכן, והוא אינו רואה סתירה בין הדברים".

ברק שגה כאן קשות: רוב האוכלוסיה, כפי שמעיד סקר אחרי סקר, לא תומכת בשוויון זכויות לאזרחי ישראל הערבים. "ידיעות אחרונות", מצד שני, תקף אותו מהכיוון ההפוך. כותרת העל זעקה "מכת ברק". גם הטון של הכתבה היה סרקסטי: ברק מכונה בו, בהיפוך המקובל בישראל, "השופט הנכבד", ולכולם ברור מה דעתו של העיתון על השופט אחרי זה. כאשר מובאים דבריו של ברק על מצב זכויות האדם בישראל, מבהיר העיתון ש"ברק הואשם בעבר בכך שהוא מחזיק בעמדות שמאליות". אילו הייתי איש ימין, הייתי נעלב. ממתי תמיכה בזכויות אדם היא משהו שמאלי דווקא?

בהמשך מצוטטים "בכירים במערכת המשפט" שאומרים "ברק השתגע", ומועלה פסק דין קציר – שבו נקבע שהמדינה איננה יכולה להפלות את אזרחיה שאינם ערבים בהקצאת קרקע, פסק דין שלא יושם מעולם – כדי לציין ש"אותם אנשים שהאשימו אותו אז באנטי ציוניות רואים בדבריו אתמול את ההוכחה לכך". במסגרת, מתחת לידיעה הראשית, מופיעות תגובותיהם של אריה אלדד (האיחוד הלאומי), מיכאל בן ארי (כנ"ל), ומישהו שמתיימר להיות חבר כנסת מהליכוד בשם יריב לוין. אכן, מגוון רחב של דעות.

וכדי שאי אפשר יהיה להאשים את "ידיעות" בהטיה, עורכיו בחרו דווקא בדניאל פרידמן כפרשן הידיעה. פרידמן האשים את ברק ב"התקפה חד צדדית על ישראל", וייבב שהיא "בלתי הוגנת": "מעולם לא שמעתי שאנו מבקשים לזרוק את הערבים לים", כתב.

וואלה. נראה שפרידמן כבד שמיעה: הוא לא שמע את יצחק רבין – שהיה אז ראש ממשלה ושר בטחון, ועל כן יהודי ייצוגי למדי – אומר ש"הלוואי שעזה תטבע בים". אפשר עינו עיוורת, לבו אטום – שכן בכתובות "מוות לערבים" ו"אין ערבים, אין פיגועים", הזועקות מכל קיר כמעט, הוא אינו משגיח. אולי אין שר המשפטים לשעבר מתעניין עוד בענייני המשרד, ועל כן לא שמע שבעלת הטור מ-NRG, רבקה שמעון, לא תועמד לדין – למרות שקראה להשמיד את כל הפלסטינים "כמו תולעים". (היא, אגב, לא היתה הראשונה לעשות את ההשוואה הזו).

ואחרי זה, יצא פרידמן לשוטט במחוזות ההיסטוריה האלטרנטיבית: "כל שטח שנכבש על ידי הצד הערבי [במלחמת 1947-1948 – יצ"ג] הפך ל'נקי מיהודים… ואילו בישראל חיים יותר ממיליון ערבים". וזה קצת משונה, כי פסקה קודם לכן הוא מציין את הגירוש הגדול של גרמני מזרח אירופה, שלא הורשו לשוב לבתיהם. יתכן שבאמת זכרונו של פרידמן מתעתע בו, כי הוא איננו זוכר ששלוש שנים אחרי החורבן (המוצדק לחלוטין, אבל חורבן) של פומרניה ומזרח פרוסיה, הגיע גם חורבנה של פלסטינה. ישראל טוענת שהיא גירשה 700,000 פלסטינים, אף לא אחד ממאה מהם אוחז נשק; וזהו המספר הממעיט. בכל מקום שבו עברו גדודיו של יגאל אלון, לא נשאר כפר ערבי אחד על תילו.

אולי לא נוחות העובדות הללו לפרידמן, אבל עובדות הן. הוא מציין ש"פלסטינים רבים נאבקים לבוא לישראל", ושהם נהנים בה מזכויות העולות על אלה של אחיהם במדינות השכנות. אמת ויציב: ישראל איננה מדכאת את תושביה כפי שעושה מצרים, איננה טובחת בהם כפי שעושה סוריה – נו, טוב, לא באותו קנה מידה (ומי מכם, ילדים, יבחין בגזענות הסמויה מן הסמוי במאמר האובייקטיבי לכאורה?) – ואיננה הזוועה החיה שהיא סעודיה, או הדיקטטורה-לייט של ירדן.

אבל זו בדיוק הנקודה של ברק: שערביי ישראל נסבלים בישראל. זה המקסימום ש"דמוקרטיה יהודית", כמו "רפובליקה איסלמית", מסוגלת לו. ישראל איננה מתייחסת לתושביה המקוריים כאל שווים; היא "דמוקרטית ליהודיה ויהודית לערביה". זה כל מה שאמר ברק – ופרידמן, בשחקו את תפקיד מוודא-ההריגה במחזה שהעלה "ידיעות", מסיבות שלא ברורות לי, אושש שוב את דבריו של יריבו הוותיק. לא דבריו של ברק הם שמוציאים את שמה של ישראל לשמצה; מעשיה הם שעושים זאת.

עיתונים אמורים להציב מראה מול קוראיהם. "ידיעות", כמה משונה, בחר לנפץ אותה. חבל.

(יוסי גורביץ)

יגעת ומצאת, תאמין

מי שיוצא כדי לחפש משהו, לצייר את המטרה סביב החיצים, בדרך כלל גם יצליח. אחד הפוסטים הראשונים בבלוג – שהחודש, אגב, חוגג שלוש שנים לקיומו – הלעיג על התופעה הרווחת של הפחדת הישראלים מפני כל מיני ארגוני-קקיון ניאו-נאציים. אז זה היה איזה סרטון רשת; היום זה "7 ימים".

כתב "ידיעות אחרונות", בועז ארד, הרחיק עד אולאן-באטאר כדי למצוא את הציד החביב על הפרנואידים מהמזרח התיכון. העורכים שלו הצליחו להנפיק מתחרה ראויה לפרס "הכותרת הנלעגת בתולדות התקשורת הישראלית", היינו "כאן אדולף היטלר, מונגוליה". הטקסט של ארד לא נופל ממנה בהרבה. הוא מתחיל כך: "בפאב קטן, בקצה העולם, באמצע הדרך בין סיביר לבייג'ינג, במקום שבו משתרעות ערבות עשב אינסופיות אל תוך האופק, בין בנייניה האפורים והעייפים של העיר היחידה בכל מונגוליה, עומדת מלצרית צעירה ויפה, חנוטה במה שנראה כמו מדים מהוהים של חברת תעופה סובייטית, ומוזגת בירת "ג'ינגי'ס חאן" מהחבית אל תוך ספלי זכוכית גדולים המעוטרים בדיוקנו המזוקן של הכובש האכזרי ביותר בהיסטוריה". אם צלחתם את המשפט הזה, והתעוררה בכם תחושה לא נוחה שמורחים אתכם, אני יכול לחסוך לכם את שארית הכתבה ולומר שאכן כך.

אפשר להטפל לפרוזה של ארד – בין השאר, אפשר לציין ביבושת שפאב, כמו בני אדם, איננו יכול להיות בו זמנית בעיר ובערבה "אינסופית", אלא אם כן הוא ציפור – ואפשר גם לציין שאליבא דוולפראם אלפא, במונגוליה יש כמה וכמה ערים, ושלא ברור למה, לעזאזל, מישהו ירצה ללכת מבייג'ינג לסיביר; אבל זה לא כל כך חשוב. התוכן חשוב יותר. ארד הצליח למצוא פאב ניאו נאצי באולאן-באטאר. סבבה. עד כמה מהווים הניאו נאצים המקומיים סכנה לאנושות?

לא משהו, נאלץ ארד להודות: "תנועות מונגוליות ימניות קיצוניות, שמשתמשות בסיסמאות כמו 'מונגוליה למונגולים', הולכות ומתחזקות. אין להן עדיין [הדגשה שלי – יצ"ג] ייצוג פוליטי, אך ההערכה היא [כנ"ל – יצ"ג] שיש להן אלפי תומכים, ואי אפשר להתעלם מנוכחותן והשפעתן על השיח הציבורי". כלומר, עלינו להבין שהיעדר הנציגות הפוליטית של הניאו נאצים המונגולים היא זמנית, ושמומחים מעריכים שיש להן אחיזה מסוימת בדעת הקהל.

מי הם המומחים הללו? סרקתי את המאמר במסרקות ברזל, ולא מצאתי אף פרופסור, בכיר במשרד החוץ, דיפלומט בדימוס, או כל מומחה אחר שימסור הערכה שכזו, גם שלא לייחוס או לציטוט. המשמעות היא שמאחורי הביטוי הפאסיבי "ההערכה היא" עומד ארד עצמו. זה לגיטימי, כמובן, אבל מן הראוי היה שארד יציין זאת, ושיטרח לעדכן את קוראיו בכמה עובדות. למשל: האם ארד מדבר מונגולית? האם הוא קורא את העיתונות המונגולית? האם הוא מסוגל לשוחח עם מרואייניו בעצמו, באמצעות מתורגמן, או בתיווכה של שפה שלישית ששניהם מדברים?

אבל לא זה המצב. ארד מסתמך על כמה אנקדוטות של בריונות כדי לטעון לקיומה של תופעה. במונגוליה חיים כ-2.63 מיליוני תושבים; "אלפי תומכים", אם כן, לא מהווים אפילו לא אחוז אחד מאוכלוסייתה.

לאורך כל הכתבה, לא מצליח ארד להבין מדוע צעירים מונגולים – שאני בהחלט מוכן להאמין שהם לאומנים וגזענים כפי שהוא מתאר אותם – מצאו דווקא בהיטלר דמות מופת. בהחלט יתכן שהתשובה טמונה בנתון שהוא שומט כבהיסח הדעת: הוא מספר לנו שמונגוליה היתה כבושה, עד 1989, בידי אימפריית רשע של ממש, כזו שהרגה הרבה יותר אנשים מג'ינג'יס חאן: ברית המועצות. מבלי להבין מה הוא שח, מוסר לנו ארד שהמקומיים קוראים להיטלר "גיטלר" – בדיוק, אגב, כמו כובשיהם ומדכאיהם הרוסים לשעבר. "גיטלר" היה שנוא על הסובייטים; מכאן, בהחלט יתכן שהוא חביב על הדור שהשתחרר מהכיבוש. בערך כמו נטייתם של רוסים שהיגרו לישראל לפני שנות דור לתמוך בימין הישראלי, משום ש"פראבדה" היה נגד.

אילו היה מדובר בניאו נאצים של ממש, סביר להניח שהם לא היו טורחים לדבר עם כתב ישראלי, ועוד יהודי. למעשה, שיחה כזו, עם ניאו נאצים של ממש, היתה כרוכה בסכנה ניכרת לארד עצמו. אבל מסתבר שאין להם שום בעיה עם פגישה שכזו. למרבה הפאדיחה, הם אפילו אומרים שאין להם שום דבר נגד יהודים. הם אמנם מאמינים שהיהודים שולטים בכלכלה ובתקשורת, והם מתנגדים אינסטינקטיבית לזרים שנכנסים לפאבים שלהם ומתחילים עם הנשים המקומיות, אבל בכך הם לא שונים מהבת-ימי הממוצע – להוציא העובדה שהדוברים שלהם יודעים הרבה יותר על ישראל משהבת ימי הממוצע יודע על מונגוליה.

המבוכה מתגברת כשארד מראיין את נציגי הימין הקיצוני, שמתנערים מן הסמלים הנאצים, ואחד מהם אומר במפורש שהוא מקווה שהימין המונגולי לא יפול למלכודת הזו, וש"מי שמסתובב במונגוליה עם מדים נאציים ביום-יום וחושב שזה בסדר, כדאי שילך ללמוד היסטוריה." אללי! הנאצים לא משחקים את תפקידם במחזה!

הרעיון של תנועת-המונים ניאו נאצית במונגוליה כל כך מופרך, שלקורא המעמיק תיסלח בוודאי המחשבה שכתבתו של ארד היא סאטירה על ההיסטריה הנפוצה בישראל. קריאה חתרנית של המאמר מעלה פנינים של ממש. למשל, הלאומנים המקומיים מתנגדים לנישואים בין סינים ומונגוליות. אבל, בניגוד ליודו-נאצים שלנו, מנהיגם אומר בפשטות ש"אם יש זוגות מעורבים שחיים במונגוליה כבר הרבה שנים ואוהבים זה את זה, ויש להם ילדים, מה אנחנו יכולים לעשות? אי אפשר לעשות שום דבר נגד האהבה". אחד המנהיגים האחרים מטיח בארד ש"תגיד לי את האמת, ליהודים לא מפריע שערבים מתחתנים עם יהודיות?" תגובתו של ארד לא נרשמה, אולי משום העובדה הלא נעימה שמונגוליה מתקדמת מישראל: היא מאפשרת נישואים בין חברי קבוצות דתיות ואתניות שונות. ישראל, כידוע, לא.

המונגולים, מדווח ארד בהתלהבות, שטופים באמונות הבל פסוודו-מדעיות על "כתם לידה" שמשותף לכל המונגולים – ויש לכך קצת פחות השלכות פוליטיות מהתפיסה שלא מתיימרת אפילו למדעיות, כביכול לכל היהודים יש מוצא משותף ולכולם זכות לרשת את פלסטינה מכוח ישיבה של חלק זעום מאבותיהם בה, לפני כ-2,000 שנים. מבלי להבחין באירוניה, הוא חותם את מאמרו בדבריו של אחד ממנהיגי הימין המונגולי: "אחר כך [אחרי 'התחיה הלאומית' – יצ"ג] [יש] לאחד את כל השבטים המונגוליים שמפוזרים בעולם – בסין, באפגניסטן ובאירופה – ולהחזיר אותם למולדת. כמו שישראל היא מדינת היהודים, אנחנו רוצים להיות מדינת המונגולים".

וואלה. אחרי כל זה, אני לא יודע אם הימין הקיצוני המונגולי הוא אכן נאצי – התקשורת הישראלית אוהבת להדביק כינויים כאלה לפוליטיקאים חשודים, כמו יורג היידר, בלי להקפיד יותר מדי בתחום הראיות – אבל הוא נשמע לי דומה באופן חשוד לאחיו בימין הישראלי.

אולי כדאי שארד יתאמץ קצת יותר בפעם הבאה: בפרוזה שמכוונת ישר לבלוטות הפרנויה היהודית אין די. רצוי גם, לשם שינוי, לגוון בכמה עובדות.

עדכון מנהלתי: שבתי אל ארצות התרבות. פוסט בנושא  הכאוב ההוא יופיע כנראה בימים הקרובים.

(יוסי גורביץ)

בוקר בכתריאליבקה

ברבנות הראשית הביעו היום (ג') אי נחת חריפה מסירובו, שהוגדר כבוטה וכחורג מכללי הטקס, של האפיפיור בנדיקטוס ה-16 לעבור ברית מילה בעת ביקורו בהיכל שלמה. בכיר ברבנות אמר לחדשות רשת ב' ש"ראו את הסלידה והאימה על הפנים שלו. הוא לא הצליח להסתיר את העובדה שהוא מתעב נימולים. זו אנטישמיות בוטה, במיוחד מצד מי שהיה חבר במפלגה הנאצית בימי נעוריו".

טוב, זה עוד לא קרה. אבל קרו דברים משונים אחרים. מי אמר שלא השתלבנו במרחב? למדנו היטב מאחינו בני עדות הקלאצ' איך לייצר תקרית מכלום. הבלוגר המופלא שהגיח ונעלם, The Religious Policeman, כתב פעם את טבלת "רמת העלבון המוסלמי". אולי צריך לארגן אחת כזו גם לקהילה היהודית של ישראל. נראה לי שכרגע אנחנו בשלב Elevated בטבלה. כתריאליבקה כמרקחה.

* * * * *

יו"ר הנהלת יד ושם, אבנר שלו, מחה על כך ש"לא היתה התייחסות ישירה להכחשת השואה" בנאומו ביד ושם של האפיפיור. שלו מיהר לכסת"ח, ואמר כי "אמנם הוא התייחס לכך שאסור להכחיש ולגמד את סבל הקורבנות, אך הוא לא השתמש במילים באופן סצפיפי". בנדיקטוס אמר במהלך הטקס, בין השאר, את המילים הבאות (המופיעות באותה כתבה ממש): "מי ייתן ושמות הקורבנות לעולם לא ייכחדו, זכרם לא יומעט או יישכח". אם אבנר שלו רוצה התייחסות מפורשת יותר, אולי כדאי שבפעם הבאה יציע לאפיפיור לקרוא נאום שהוכן מראש על ידי יד ושם. רגע, למה לעצור שם – אפשר להציע את הטקסט לכל ראש מדינה מבקר (וכל ראש מדינה מבקר חייב לעבור ביד ושם), וכל מי שיעז לחרוג ממנו ייחשב מיד למין, ויועבר ישירות לטיפולו של ישראל לאו.

אחחח, ישראל לאו. הצבוע הידוע – האיש והמעטפות – היה תוקפני אף יותר. הוא ציטט נקודה שלכאורה עומדת – בנדיקטוס, לטענתו, התייחס לקורבנות השואה כאל "הרוגים" ולא "נרצחים", אבל הייתי רוצה לראות את המקור – ומשם התקפל ישר לעמדת הקורבן הקבועה שלנו. "על האפיפיור היה להדגיש את מספר הקורבנות", ייבב, "לא היו מיליוני נרצחים, היו שישה מיליון יהודים שנרצחו".

יסלח לי כבוד אוסף המעטפות, אבל זו הכחשת שואה. כ-5.7 מיליוני יהודים נרצחו על הנאצים. כ-20 מיליוני רוסים נרצחו גם הם על ידם. 6,123,000 פולנים – מחציתם לא יהודים – נרצחו על ידי הנאצים, רבים מהם באותם מחנות השמדה ממש. האינטליגנציה הפולנית נערפה במכוון; רבים מחבריה היו כמרים. המטרה היתה להשמיד כל פולני שיכול לגלות התנגדות ולשעבד את השאר. כ-1.7 מיליוני יוגוסלבים מתו במהלך המלחמה, מספר גדול עד להדהים שלהם היו אזרחים. הם לא יהודים, אז מבחינת לאו הם גם לא בני אדם. העיתון של המדינה, הבוקר.

מה שלא ברור, מתוך ההשתפכות הזו של לאו, היא מה הוא רוצה. בנאומו ביד ושם – עדיין מאותה כתבה בנרג – אמר בנדיקטוס ש"באתי לעמוד בשתיקה ליד אנדרטה זו, שהוקמה כדי לכבד את זכרם של מיליוני יהודים שנהרגו בטרגדיה נוראה ואיבדו את חייהם, אך לא איבדו את שמם". ההדגשה שלי. שוב, מה לאו רוצה? שבנדיקטוס יקריא הודעה לעיתונות של היחצ"ן של יד ושם?

לאו אמר עוד שהוא "נפגע" מכך שהאפיפיור "לא התייחס לזהותם של הרוצחים בשואה". אם לאו חושב שראש הכנסיה הקתולית צריך לצאת בהתקפה על גרמניה, 65 שנים כמעט אחרי המלחמה, אולי כדאי שיאמר זאת במפורש – וגם ינמק. עוד הוסיף לאו ש"הפריעה לי אי השתתפותו של האפיפיור בצערו של העם היהודי ששכל את בניו. אני לא מבקש סליחה, אני מבקש השתתפות בכאב ובצער." לרגע אתה חושב שלאו מתמודד על פרס פילסודסקי לפולניות, ואז אתה נזכר שעוד ארבעה ימים הוא יצטרך להגיע לבית הכנסת שלו ולהסביר איך לחץ לאנטישמי הנוצרי הזה את היד. לאו, בקצרה, מדבר אל קהל-הבית שלו – ועושה את זה בשמנו.

לאו אולי לא מבקש סליחה, אבל יש נקודה אחת שמשום מה לא מוזכרת בתוך כל הבלגאן: שהוואתיקן התנצל רשמית, ב-1998, על אזלת ידה של הכנסיה במהלך השואה. מה עוד הוא רוצה?

* * * * *

ההיסטריה לא הוגבלה ללאו. אורן פרסיקו פרסם ב"עין השביעית" סקירה מוצלחת של התגובה העיתונאית. בכל זאת, ראוי להתייחס לשני פרסומים נוספים.

האחד הוא המאמר המשונה מאד שפרסם היום ב-ynet ליאור אלפרוביץ, המתואר כ"מרצה להיסטוריה של השואה". לדבריו, כאשר השתמש בנדיטקוס במילה Holocaust, הוא חושב על המונח הראשוני של המילה – המונח היווני – המציין קורבן שמכולה באש. מכאן קופץ אלפרוביץ' למסקנה המשונה שהנוצרים חושבים ש"היהודים, שבמשך אלפיים שנים היו עיוורים לאמת הנוצרים, סופם שגופם השרוף הועלה כקורבן על חטא זה". וכדי שאף נוצרי לא יצליח להתחמק מההאשמה הזו, מציין אלפרוביץ' שהם חושבים זאת "גם אם באופן בלתי מודע". לך תתווכח עם זה.

איפה להתחיל? ראשית, המונח holocaust שימש לציון אסונות עוד קודם לרצח העם שביצעו הנאצים, ולא רק לציון קורבנות גדולים. למעשה, הביטוי "שואה" שימש במובן דומה. טשרניחובסקי, בתרגמו את הומרוס, מדבר על פיראטים כעל

ליסטים הנדים על מרחבי ימים, ומסכנים

את נפשותיהם להם ושואה בכפם לגברים… (אודיסיאה, שיר שלישי, 73-74).

היום הוא כנראה היה מואשם בהכחשת שואה, או משהו. להשוות סתם פיראטים לשואה?!

שנית, ולא פחות חשוב, בנדיקטוס לא אמר Holocaust בנאומו. הוא אמר "שואה". בעברית. ככה שכל התזה על כך שכל הנוצרים חושבים על היהודים כקורבן-אכול-אש ראוי עפה מהחלון.

המאמר השני הוא ההשתלחות הפרועה של גיא מרוז בנרג היום, שספק אם היתה עוברת עורך – אפילו במעריב – ביום רגיל. כל מילה מיותרת. ומילא מרוז – תראו את הטוקבקים. בעצם, אולי לא כדאי.

* * * * *

מותר וצריך לתהות מה מקורה של כל ההיסטריה הזו. מותר לתהות אם עדיין מדובר ביהודים, או שמדובר בכת מינות חדשה, המינות ההיטלריסטית, שקובעת כי יהודי הוא מי שאדולף היטלר ראה כיהודי, וש"חייב כל יהודי לראות עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ", כדברי ראש אכ"א לשעבר. צריך לתהות אם הזהות היהודית הישראלית הפכה את כל ההיסטוריה שלפני 1933 לסרח עודף, שכל מהותה מתמצה בפחד מהזאב הנאצי הגדול שאורב מחוץ לישראל, בתפיסה שכל הלא יהודים נאצים או נאצים בפוטנציה, ובכך שצריך להכות קודם – חזק, מהר ועדיף בכמה שפחות אלגנטיות.

הם שואבים עונג מיוחד מכך שהם יכולים לומר שבוויכוח בין הליברלים, שטענו שיהדות היא בחירה, ובין היטלר – ניצח האחרון; שנצחונו עומד לעולם ועד; ושעל כן כל נסיון להתנער מהזהות היהודית הכפויה יסתיים בתא גזים. שלל וריאציות על התמה הזו מופיעות ללא הרף בשיח הישראלי.

ההיטלריסטים – היהודים שמהותם נשאבת מהיטלר – מוכיחים שהנזק שהצליחו הנאצים לגרום היה גרוע משחשבו. הם אולי הרגו שליש מבניו של דור אחד, אבל הרעילו שלושה דורות לפחות, והעבירו את הארס המחשבתי שלהם הלאה. השואה היא הפולחן, אושוויץ היא המקדש – וכל מתנגד הוא היטלר.

"היטלר כבר מת", כתב עמוס עוז למנחם בגין בשיאה של מלחמת לבנון הראשונה. כמה שהוא טעה. אין אדם חי יותר בישראל מאדולף היטלר. כל כך הוא חי, שאפילו ראש הכנסיה הקתולית – האויבת העקשנית של תורת הגזע, הכנסיה שסירבה להסגיר יהודים שהתנצרו, שהיתה מכשול כה כבד עד שהיטלר פינטז על תליית האפיפיור המושמץ של זמנו – נתפס כאן דווקא כיורשו של הפיהרר. מה זה משנה, כולם גויים. הלכה שעשיו שונא ליעקב.

היטלר היה מתקשה לנסח זאת טוב יותר.

(יוסי גורביץ)

עלילת המנורה

ביקורו הקרוב של האפיפיור בנדיקטוס ה-16 ממשיך להדגים את הארס שמפעפע בעורקיהם של היג"עים (יהודים גאים עילגים). הוא גם מספק דוגמית קטנה למהותה של מדינת ישראל: היום (א') קרא שלום דב וולפא, רב בכיר בחב"ד, לרבנים שלא להפגש עם האפיפיור. לוולפא, פרובוקטור עם קבלות שגם נחקר בחשד להסתה, לא קרה שום דבר – ובצדק, כמובן. זו זכותו החוקית. אבל שני ערבים ישראלים, שחילקו כרוזים הקוראים למחאה כנגד ביקור האפיפיור – כנראה שהם לא שכחו לו את ציטוטיו מכתבי הקיסר הביזנטי מנואל השני, וגם זו זכותם – דווקא נעצרו. מי אמר "מדינת כל יהודיה" ולא קיבל? (תודה לנמרוד אבישר על הטיפ).

קל לשנוא את בנדיקטוס ה-16. הוא גרמני, בתור התחלה. פחות או יותר כל מתנגדי האפיפיור ציינו את העובדה שהוא היה חבר בנוער היטלר – מבלי לציין את העובדה הנוחה פחות שאביו איבד את עבודתו בשל התנגדותו למשטר הנאצי, ותוך התעלמות מהעובדה שכאשר צורף יוזף רצינגר לנוער היטלר, ההשתייכות הזו כבר היתה בגדר חובה. מציינים את העובדה שהוא שירת בוורמאכט, ושוכחים לציין שהוא ערק – פעולה שהיתה כרוכה בסיכון, שכן בפרפורי הגסיסה של המשטר, הוא עדיין מצא זמן ואנרגיה להוציא להורג אלפי עריקים. (ברטולד ברכט אפילו כתב על כך גרסה מודרנית של "אנטיגונה", שבו מנסה הנערה האמיצה להסיר את גופתו של אחיה העריק, שנתלה – כמקובל – על פנס חשמל מול ביתה).

אבל האנשים שמוחים היום – בתמיכתם הנלהבת של יג"עי הטוקבקים – כנגד ביקורו של האפיפיור, מחו לפני תשע שנים גם בעת ביקורו של קודמו. קרול יוזיף ווטילה לא היה גרמני, הוא היה קורבנם; אבל המחאה כנגד איש הוורמאכט לשעבר דומה מאד למחאה כנגד מי, שככומר צעיר נשא על כתפיו נערה, ניצולת מחנה, שלא יכלה עוד ללכת.

אלא שהיום, מאחר והתדרדרנו מאד בתשע השנים האחרונות, הרבנים ויג"עיהם קולניים הרבה יותר. ואל שאר התלונות הקבועות חוזרת, שוב ושוב, עלילת המנורה.

* * * * *

בשנת 70 לספירה כבשו צבאותיו של טיטוס פלאוויוס אספאסינוס את ירושלים והחריבו אותה עד היסוד. הם הותירו רק שלושה מגדלים עומדים, ונשאו איתם אלפי שבויים ושלל רב. הללו, כמקובל, הוצגו בתהלוכת הנצחון של טיטוס, שתשע שנים לאחר מכן יירש את אביו כפרינקפס. מיד לאחר התהלוכה, הוצא להורג שמעון בר גיורא – וכתובת מציינת את מותו של "סימון בר גיורא", בין שאר הרוגי מלכות, סמוך לפורום. יריבו המר, יוחנן מגוש חלב, נכבש לעבדות בספינות המלחמה. אלפים אחרים הושלכו לחיות או נשלחו לחיי עבדות מרה. היו מהם, ככל הנראה, שבחרו במוות על פני עבדות – הדי סיפורים רבים בתלמוד מעידים על כך.

 אבל הסמל הוויזואלי של החורבן היתה המנורה, שהונצחה על שער טיטוס כשהיא נישאת על ידי חיילים רומאים בתהלוכת הנצחון. היהדות האורתודוקסית העדיפה להתמקד בסמלים אחרים – למשל, המשיח היושב כמקבץ נדבות בשערי רומא. הציונות, שלא היה לה כל עניין בקבצנים מיתולוגיים, ושנזקקה לסמלים רומנטיים, החזירה את המנורה למרכז התמונה. לא במקרה היא סמל מדינת ישראל: היא הסמל של המשך הקיום.

ובין 70 לספירה ל-1948 – חושך ואפלה. ועכשיו עולות שוב ושוב הקריאות לאפיפיור "להשיב את המנורה", שכביכול מוחזקת בוואתיקן.

* * * * *

אבל בכל זאת קרו כמה דברים באותה תקופת חושך ארוכה. ב-410, למשל, בזזו הוונדאלים הוויזיגותים את רומא, ונשאו משם אוצרות רבים. חלק גדול מאוצרותיה הגדולים של רומא הותך פשוט למתכת יקרה; גורל דומה פקד את האוצרות שבאתונה ובדלפי. אבל את המנורה הם שמרו, ככל הנראה, ונשאו אותם איתה לקרתגו.

ב-534 הצליח הגנרל הביזנטי המרשים בליסאריוס להשיב את צפון אפריקה – לשעה קצרה – לידיה של רומא השניה, קונסטנטינופול. היסטוריון החצר שלו, פרוקופיוס, טוען (בספרו "על המלחמות") שבמהלך מסע הנצחון של בליסאריוס על הוונדאלים, נישאו גם "אוצרות היהודים, אשר טיטוס בנו של אספאסינוס, יחד עם אחרים, הביא לרומא לאחר לכידת ירושלים".

העדות של פרוקופיוס בעייתית, מכמה סיבות. ראשית, הוא מדבר על "אוצרות", אבל איננו מפרט אותם; אין לדעת מה קרה למנורה, למשל, ואם היתה בין הכלים שנישאו במסע הנצחון. שנית, הוא מוסיף סיפור מפוקפק, על פיו יהודי פנה אל אחד ממקורבי הקיסר, והמליץ לו בעדינות שלא להכניס את האוצרות לארמון, שכן בגללם "לכד גיזריק [המלך הוונדאלי שהביס בליסאריוס – יצ"ג] את מקומם של הרומאים, ו[בשלם] כבש כעת הצבא הרומאי את מקומם של הוונדאלים". פרוקופיוס נכשל כאן: לוכד רומא לא היה גיזריק, אלא אלאריק, כ-120 שנים קודם לכן. היהודי מציע, על כן, לשלוח את האוצרות למקומם הראוי – ירושלים, כמובן – והקיסר המבוהל יוסטיניאנוס ממהר להסכים.

הסיפור בעייתי מאד. ירושלים היא עיר נוצרית לחלוטין בשלב זה, וכניסת יהודים אליה אסורה. מדוע ינסה יהודי לשלוח את כלי הקודש דווקא לשם? מדוע לא ינסה, למשל, לפדות אותם? מדוע יסכים קיסר שטוף באהדת רליקות קדושות להפרד מכמה מהיותר חשובות שבהן? יתר על כן, ראוי להזכיר שפרוקופיוס שנא את יוסטיניאנוס ואשתו, הקיסרית תיאודורה, שנאת מוות, וב"היסטוריה הסודית" שלו האשים אותה בכך שהיתה יצאנית ואותו בכך שהיה בן שטן, פשוטו כמשמעו. יוסטיניאנוס מוג הלב של "המלחמות" מזכיר במידה חשודה את יוסטיניאנוס של "ההיסטוריה הסודית".

סביר שאוצרות כלשהם מבית המקדש השני אכן נישאו באותה תהלוכה – יותר מדי אנשים חזו בה, מכדי שפרוקופיוס יוכל להמציא סיפור כזה ללא חשש – ואולי גם המנורה היתה שם. אם אכן היתה שם, ולא הותכה על ידי הוונדאלים ב-410, היא מעולם לא נראתה שוב. אם אכן הגיעה לירושלים, אין שום תיעוד על כך – וקשה להניח שאירוע כזה לא היה מתועד. ב-614 אובדת ירושלים לביזנטים לנצח: צבא פרסי, מלווה במתקוממים יהודים מהגליל, כובש אותה. היהודים טובחים בנוצרים ומשמידים את הכנסיות – אומדנים, מופרזים בעליל, מדברים על 90,000 נטבחים; אומדנים נמוכים יותר מדברים על כ-23,000 – ואלו עובדות שההיסטוריה הרשמית של ישראל (כפי שמתאר יפה אליוט הורוביץ בספרו Reckless Rites) עושה ככל יכולתה לטשטש. על פי אגדה, היהודים זוכים בשלטון בירושלים במשך שלוש שנים. כעבור 20 שנים היא נכבשת על ידי המוסלמים. למנורה אין זכר – לא בעת כיבוש העיר על ידי הפרסים, לא בעת החרבת הכנסיות והטבח על ידי היהודים, ולא בעת הכיבוש הערבי. המנורה, כמו "הצלב הקדוש", יוצאת מההיסטוריה – אם בכלל היתה חלק ממנה אחרי 410 – עם כיבוש ירושלים, ולכל המאוחר עם כיבוש ביזנטיון על ידי הצלבנים ב-1204.

* * * * *

כל זה הוא קצת יותר מדי היסטוריה ליג"עים. ביזנטים, רומאים, וונדאלים, פרסים, ערבים – מה זה משנה, כולם גויים. בשילוב מוזר עם דן בראון ותיאוריות קונספירציה אחרות, הם מעדיפים להעליל על הוותיקאן שהוא מחזיק באוצרות יהודיים בזוזים, ובאוצרות הסימבוליים ביותר. בירור העובדות הללו לקח לי חמש דקות בדיוק. נכון שיש לי הבנה מסוימת בהיסטוריה ביזנטית, ואני מכיר את פרוקופיוס, אבל גרסה מקוצרת אפשר למצוא גם בוויקיפדיה.

מדוע, אם כן, מצליחה העלילה הזו כל כך? אולי בגלל שיש מי שמחפש עוד שמן למדורה הישנה, ויש מי שכל מהותם היא מסע נקמה ארוך כנגד ההיסטוריה.

(יוסי גורביץ)

מחשבות פזורות לעוד יום שואה


התאיידות: משנה לשנה, הטקסים של יום השואה נראים כמו עוד נסיון החייאה של משהו חבוט. הכותרת של "ידיעות", אתמול, ראויה לציון: "הנצחה במשבר". למה הנצחה, איזו הנצחה, למה זה טוב, מה אנחנו מנציחים בעצם – כל אלה שאלות שלא מתייחסים אליהן כלל. העיקר להנציח. "הנצחת" האירועים עצמאית מהם, האירועים אינם עוד אירועים היסטוריים – כלומר, כאלה שיש להם סיבה, התחלה וסוף – אלא תפאורה לאומנית היסטרית. מה אנחנו מנציחים? את תודעת הקורבנות שלנו, שהיא זו שמאפשרת לנו להזיז הצידה את המצפון ולא להכיר בעובדה שידינו – דמים מלאו. העולם עוד חייב לנו 5,900,000, לפחות.

ובעוד ההנצחה במשבר, ניצולי השואה במשבר לא קטן משלהם. אבל אותם ישראל כבר מזמן זרקה לכלבים. מי שמדבר עליהם היום נחשב למשבית שמחה.

ציניות: רבני אירופה מודאגים. הנהגים הברבריים שלהם לשחיטת בעלי חיים, שקובעים שאם בעל החיים לא נמצא בהכרה מלאה כשמזים את כל דמו הרי שבשרו טרף, נמצאים על הכוונת של האיחוד האירופי, שמעביר יותר ויותר חוקים להגנה על בעלי חיים.

אז מה הפתרון? איך גורמים לגויים להבין שטאבו של יהודים חשוב יותר מסבלן של בהמות? אה, פשוט: מזכירים שפעם היתה שואה ושמי שיאסור היום על יהודים לגרום סבל לבהמות, הוא צאצא של רוצחים קדמונים או רוצח לעתיד בעצמו.

ומאליו עולה ביאליק:

"לבית הקברות, קבצנים! וחפרתם עצמות אבותיכם
ועצמות אחיכם הקדושים ומלאתם תרמיליכם
ועמסתם אותם על שכם ויצאתם לדרך, עתידים
לעשות בהם סחורה בכל הירידים…"

כמה טוב שמשנה לשנה, זה עובד פחות ופחות.

אחמדינג'אד I: נשיאנו האהוב, שמעון פרס, מחה על כך שאחמדניג'אד נשא נאום "דווקא ביום השואה". פרס כנראה שכח שהעולם לא חי על פי לוח השנה העברי, ושמבחינתו יום השואה הוא דווקא ה-27 בינואר, יום שחרור אושוויץ. האמת – בהתחשב בזהותם של המשחררים, רוצחים לא קטנים בעצמם, זה קצת מפוקפק. אבל כמה פרובינציאלי אפשר להיות?

אחמדניג'אד II: לדבריו של נשיא איראן, "באלימות רבה, בהתבסס על תואנות מלחמת העולם השניה, הציונים הפכו אומה שלמה לחסרת בית תחת האמתלה של סבל יהודי." אם נוריד לרגע את כל מילות השלילה – תואנות, אמתלה – זה תיאור מדויק של הנראטיב הציוני הנוכחי: לא היתה ישראל בלי שואה, ישראל היא הפיצוי שנתן העולם על השואה, ושישראל נקנתה בדם ואש. אז מה רוצים ממנו? מה, מישהו באמת חושב שישראל היא לא "מדינת כיבוש גזענית", כפי שאמר בהמשך?

אחמדניג'אד III : שר החוץ המלא זיקפה לאומית שלנו החזיר את השגריר משווייץ להתייעצות, לאחר שנשיא שוויץ נפגש עם נשיא איראן. ההיסטריה התקשורתית בנושא כבר הובילה להפגנה של תלמידים מול שגרירות שווייץ.

אבל נשיא שווייץ האומלל אינו היחיד שנפגש עם אחמדינג'אד. יש עוד כמה שנפגשו איתו. אחד ולדימיר פוטין, למשל. למעשה, כשחושבים על זה, רוסיה היא זו שבונה חלק נכבד מתכנית הגרעין האיראנית. האם שר חוצנו יחזיר בקרוב את השגריר מרוסיה? איכשהו, לא נראה לי.

הפרוטוקולים של זקני ציון, גרסת המציאות I: מי צריך להפגש באיזה בית קברות מעופש, באמצע הלילה? היום פשוט שולח ראש סיעה בכנסת מכתב לתקשורת – אה, סליחה, מכתב לראש מטה הבית הלבן, עם עותק לתקשורת – ובו הוא מזכיר לראש המטה האמור שהוא יהודי וישראלי-לשעבר ושמצפים ממנו להתנהג כמו אסתר המלכה.

רם עמנואל ידוע כאדם בעל מזג חם, כך שאני לא רוצה לחשוב מה היתה התגובה שלו על מכתב שבו הוא מועמד בתפקיד אסתר ואובאמה בתפקיד אחשוורוש. אבל המדהים הוא שדבר כזה בכלל יכול לקרות, ושרוב הישראלים לא יבינו בכלל מה הבעיה.

הפרוטוקולים של זקני ציון, גרסת המציאות II: השערוריה החדשה בוושינגטון הולכת כך: חברת הקונגרס ג'יין הרמן נפגשה עם סוכן ישראלי, והלה הבטיח לה שאם היא תצליח לעכב את ההליכים כנגד שני חברי איפא"ק שהיו מעורבים בהפעלת סוכן אמריקני – הלז, לארי פרנקלין, כבר בכלא איזה שלוש שנים – ובתמורה הסוכן ידאג לכך שיופעל לחץ על ננסי פלוסי, יו"ר הקונגרס, כדי שזו תארגן להרמן את תפקיד הנחשק של יו"ר ועדת המודיעין.

כל זה, למעשה, סיפור לא כל כך חדש. הוא בן ארבע שנים בערך. ראוי לציין, כאמור, שפרנקלין כבר בכלא, שההליכים כנגד שני אנשי איפא"ק צולעים שלכאורה הפעילו אותו עדיין תקועים, אבל שהרמן לא קיבלה את שלה, משום שכל הבלגאן נחשף. בשנת 2006, נפתחה חקירה בנושא כנגד הרמן והיא נסגרה מחוסר ראיות.

אז מה חדש פה? או! שיש ככל הנראה הקלטה. שהרמן והסוכן שלה הוקלטו על ידי ה-NSA בשעת מעשה, ושהסיבה שהחקירה נסגרה מחוסר ראיות היא שהיועץ המשפטי דאז, אלברטו "פרדו" גונזאלס, רצה לסגור אותה – כדי להפוך את הרמן ליו"ר ועדת המודיעין, כדי שזו תניח לממשל בפרשת האזנות הסתר הבלתי חוקיות.

אבל אם מישהו יגיד לכם שיש בארה"ב לובי יהודי שמזמן התבלבל בין האינטרסים של הימין הישראלי ובין אלו של ארצות הברית, וששולח מדי פעם את ידו בריגול וקצת טיוח, אל תהססו לקרוא לו אנטישמי.

מצאו את ההבדלים: דע מה שתשיב כאפיקורס.
table
(יוסי גורביץ)

שלוש הערות על הבחירות בארה"ב


(עכשיו, כשהמועקה סרה והסחרחורת חלפה, אפשר לכתוב.)

 

המולדת השניה ואובדן התקווה:  בתגובות לפוסט האחרון שאל אסף, לא בלי צדק, מדוע התמקדתי בבחירות בארה"ב כמושא של פאתוס, למה הן נתפסות כחשובות – מבחינת נפח תשומת הלב התקשורתית – מהבחירות בישראל.

 

יש לכך כמה תשובות. ראשית, הבחירות בארה"ב היו כנראה הדבר החשוב ביותר שקרה השנה. ארה"ב שוקעת, אולי – לא הייתי ממהר להספיד – אבל היא עדיין מגדלור תרבותי וערכי חשוב מאין כמוהו, אולי בלי מתחרים.

 

שנית, הבלוג הזה מתעסק בעיקר במה שקורה בישראל. בדיקה מהירה העלתה שהפוסט האחרון שעסק בבחירות נכתב ביוני, והפוסט שלפניו דווקא עסק ישירות בבחירות בישראל. שלישית, זה עניין עונתי: עוד חודש נחזור שוב להתעסק בהוויות ציפי ומופז.

 

כל זה נכון, אבל לא נוגע בנקודה המרכזית. ארצות הברית, מבחינתי, היא המולדת השניה. היא היתה כזו מרגע שעמדתי על דעתי. את דעותי על זכויות אזרח, זכויות אדם, אזרחות בכלל, כיצד ראוי לה למדינה להתנהל – עיצבתי הרבה מאד בהתבסס על ההיסטוריה האמריקנית. בפרפרזה על מקיוואלי, בסיימי את יום עבודתי ובבואי בקרב הקדמונים, יש ביניהם מקום של כבוד לג'פרסון, אדמס, לינקולן, רוזה פארקס, ג'ון בראון, ורבים אחרים. אני חושב שיש סיכוי יותר מסביר שאצליח לעבור מבחן אזרחות בארה"ב ללא צורך בהתכוננות מיוחדת.

 

אני עוקב אחרי פוליטיקה אמריקנית מאז 1992 בערך. שנות קלינטון, הדשדוש הבלתי פוסק, דיכאו אותי; שנות בוש היו זוועה של ממש, התגברות פראית של כל החלקים האלימים, הדוחים, שבחוויה האמריקנית, ששיאם בשרה "אפריקה היא מדינה" פאלין.

 

הידע שלי בהיסטוריה ישראלית נרחב לא פחות, אבל יותר ויותר אני מתקשה למצוא בה משהו מלהיב. היא חסרה את השניות האמריקנית – את החלום הרחוק, שהמציאות מתנכרת לו, שיש להתגבר עליה כדי להגיע אליו. בשנות השבעים והשמונים היתה כאן תנועה לזכויות אזרח, בהנהגת שולמית אלוני; היא גוועה. אובאמה יכול לצטט את מגילת העצמאות האמריקנית, טולס יכול לצייר קריקטורה שגרמה לי לדמוע – משום שמגילת העצמאות האמריקנית נולדה בסתירה עצמית של רבים מחותמיה, אבל לא בשקר – מה שפשוט אי אפשר לומר על מגילת העצמאות שלנו, שנדירות הפסקאות בה שאינן מכילות שקר בוטה.

 

ארה"ב הוקמה כמדינת כל אזרחיה; מיד החל הוויכוח על משמעותו של המונח "אזרח", מי בפנים ומי בחוץ. ישראל הוקמה כמדינת כל יהודיה ועד היום המיינסטרים בה איננו מערער על כך. היא מעולם לא ניהלה שיח פתוח וכן על עברה, והיא ממשיכה לדכא מיעוט גדול החי בתוכה. משרד הפנים ממשיך לסרב להכיר בקיומם של ישראלים עד עצם היום הזה. זה ההבדל.

 

ואם נרד מרמת העקרונות לרמת הבחירות, בעוד שלושה חודשים יצטרכו הישראלים לבחור בין ציפי מופז, אהוד ברק ובנימין נתניהו כראש ממשלה. איזה מבחר נורא. אני אלך ואצביע למפלגה הקרובה לעמדותי, מרצ – אפשר להצביע לה בלי יותר מדי נקיפות מצפון, עכשיו כשביילין עושה לביתו – מתוך תקווה שהיא תעבור את אחוז החסימה. אז כן, מדי פעם אני מסניף תקווה גנובה ממקום אחר ומרשה לעצמי להתבשם בחלום על פוליטיקה אחרת. אנא קבל, אסף, את התנצלותי, אבל בלי האופיום הזה – קצת קשה לחיות כאן.

 

 

ההיסטריה: מי שעובר על הטוקבקים באתרי התקשורת הישראלים, מקבל את הרושם שהוא נמצא בגרסה עילגת במיוחד של פוקס ניוז או רדסטייט. מוסלמי, כושי, הוא יצבע את הבית הלבן בשחור – זו הרמה המקובלת.

 

היא לא מוגבלת רק לטוקבקים. בוויינט ממחזרת נעמי רגן את כל עלילות הדם כנגד אובאמה; בנרג עושה זאת בן דרור ימיני. אני אטפל לטקסט של ימיני, כי הוא בדרך כלל שפוי יותר.

 

"יש לו נסיון קטן הרבה יותר מזה של פיילין", פותח ימיני. לא נכון. הוא אמנם היה רק שנתיים בסנאט, בדיוק כמו מספר השנים של פאלין כמושלת, אבל הוא היה סנאטור-מדינה במשך שמונה שנים קודם לכן, כשהיא ניהלה איזו עיירה בת פחות מ-7,000 תושבים. הוא גם מרצה למשפט חוקתי באוניברסיטת שיקאגו; לה יש תואר ראשון בעיתונות ספורט.

 

הלאה. בן ימיני טוען שאובאמה הכחיש קשר עם ביל איירס. לי זה חדש. משום מה, העובדה שאיירס ביצע את הפשעים שלו לפני ארבעים שנים איננה מוזכרת, כמו גם העובדה שהוא מעולם לא הועמד לדין וממילא לא הורשע בדבר, כך שהוא כנראה לא בדיוק היה המקבילה המוקדמת של בן לאדן. גם העובדה שהקשר העיקרי בינו ובין אובאמה הוא שהם ישבו בהנהלת עמותה, שישבו בה גם כמה רפובליקנים, ביניהם תורמים לג'ון מק'קיין, לא מוזכרת. עובדות לא נוחות, כנראה.

 

פעמיים מכנה ימיני את הכומר ג'רמיה רייט אנטישמי. וזה מעניין, כי הליגה נגד השמצה, שחוש הריח שלה בנושא עדין מאד והיא מסוגלת לגנות ביקורת על ישראל כאנטישמיות, דווקא לא חושבת שרייט אנטישמי. אבל היי, רייט הוא רדיקל אז הוא כנראה גם אנטישמי.

 

ג'סי ג'קסון אמר משהו על כך ש"השפעת היהודים בוושינגטון תפחת" עם נצחון אובאמה – מינויו של רם עמנואל לראש המטה עשוי לשנות, אולי, את דעתו – וימיני אומר ש"אובאמה התנער" מהדברים. למה לאובאמה צריך בכלל להיות אכפת מאמירה כלשהי של ג'סי ג'קסון, שהתבטא בפומבי שהוא רוצה "לחתוך את הביצים של אובאמה" – לימיני הפתרונים. האם בגלל ששניהם דמוקרטים? ששניהם שחורים?

 

פרשת חלידי והקלטת-שלא-היתה: ימיני מכנה את הפרופסור המכובד רשיד חלידי, שכל מה שהצליחו למצוא נגדו הוא שהוא היה פעם נציג למחצה מטעם אש"ף בשיחות מדריד – שיחות שנוהלו על ידי ארצות הברית ומטעמה, ולמיטב זכרוני תמך בהן ימיני – "אחד התועמלנים הארסיים ביותר כנגד ישראל". אולי כדאי שהוא יציג תימוכין לדבריו, כי מיטב חופרי הרפש של הימין האמריקני לא כל כך הצליחו.

 

את הקלטת מתאר ימיני ככזו ש"בה, לפי החשד, אמר אובאמה משהו מביך, אולי הצדקת טרור" [הדגשה שלי – יצ"ג]. שימו לב: ימיני לא ראה את הקלטת. אף אחד לא ראה אותה. המקסימום שפאלין העזה לומר הוא ש"ישראל תוארה בה כמבצעת טרור, לא כקורבן". אבל ימיני כבר קופץ לטענה שאובאמה "הצדיק טרור". הוא גם משמיט, משום מה, את העובדה שבניגוד לאובאמה, ג'ון מק'קיין היה יו"ר קבוצה רפובליקנית שתרמה הרבה מאד כסף לעמותה של חלידי, משום שאז – כשלא היו בחירות – היא נחשבה בעיניו למקדמת דמוקרטיה. גם את העובדה שפאלין ישבה בלי למצמץ בכנסיה כשכומר טען שפיגועי התאבדות בישראל הם עונש על אי התנצרות היהודים ימיני משמיט. שוב הוא משמיט.

 

הפרשה כולה, אגב, תוארה (נחשפה, למעשה) על ידי הלוס אנג'לס טיימס בכתבה מאפריל. עד שמצבו של מק'קיין בסקרים לא הפך לנואש, הוא לא ניסה להשתמש בפרשה – משום שאין בה כלום. משניסו מק'קיין ופאלין להפוך אותה לנושא, תומכיהם העלו מהאוב את אש"ף כארגון טרור נורא – תוך הצנעת העובדה השולית שכל ממשלות ארה"ב ניהלו איתו משא ומתן ב-15 השנים האחרונות.

 

ימיני, כמובן, מבצע פירואט חלקי לאחור: "יתכן שכל ציוני הדרך האלה הם לא יותר מאנקדוטות. הרי גם יהודים השתבצו בדרכו. הוא עצמו לא נתפס בשום התבטאות אנטישמית". אחחח, "לא נתפס". יופי של צורה להעביר מסר. נציין שוב שימיני לא הצליח לקשר את אובאמה ולו עם אנטישמי אחד?

 

וכשכך נראה בעל טור מרכזי בתקשורת הישראלית, מה לנו כי נלין על אזובי הטוקבקים?

 

חילופי משמרות: זו היתה עונת בחירות גרועה לכלי התקשורת המסורתיים בארה"ב. מק'קיין התלונן שוב ושוב שכלי התקשורת הפגינו הטיה כלפי אובאמה – ובשבועיים האחרונים של הקמפיין, היה אולי משהו בדבריו – אבל עד סוף אוגוסט, התקשורת הממסדית העניקה תשומת לב כפולה-כמעט למק'קיין, וביולי היו 72% מההתייחסויות לאובאמה ברשתות הטלוויזיה שליליות. קראו שוב את הנתון הזה.

 

זה השתנה, כמובן. זה השתנה אחרי הפאניקה של מק'קיין עם המשבר הכלכלי (זוכרים את "השעיית הקמפיין"?), אחרי ההתרסקות, פעם אחר פעם, במהלך העימותים – וכמובן, אחרי חשיפת פרצופה של פאלין. אבל רצוי לציין, באשר לעימותים, שבשני הראשונים העניקה התקשורת את הנצחון למק'קיין – אבל הבוחרים, קשי עורף שכמותם, התעקשו שדווקא הבחור השני ניצח. אחרי העימות השלישי התקשורת הרימה ידיים, זה היה אבוד – גם לפני תמונת ה"לשון" המפורסמת.

 

שורה של סיפורים מביכים למק'קיין לא זכו לחשיפה בתקשורת הממוסדת – למשל, קשריו עם "השרברב" של ניקסון, ג'יי גורדון לידי, שבשנות ה-90 קרא לירי בסוכני ה-ATF ואף המליץ על ירי בראש, משום שהם לובשים שכפ"צ. בניגוד לאיירז, לידי הורשע גם הורשע בדין. התקשורת, שחגגה סביב הכומר רייט, לא הפנתה את תשומת הלב ההולמת לכמרים המשונים של פאלין, ולקשריו של מק'קיין עם מטיף השנאה ג'ון האגי.

 

זה לא בהכרח מתוך הטיה; זה כנראה נבע מפחד, החשש מלהיראות כמי שבחרו צד. אבל לפעמים בחירת צד היא חובה מקצועית ופטריוטית. לא לכל סיפור יש שני צדדים שווים. כתב פוקס קארל קאמרון ידע, תוך כדי הקמפיין, שרבים מאנשי מק'קיין סברו שפאלין כלל לא ראויה לתפקידה – שהיא, כפי שצוין למעלה, לא רק התעקשה שהיא רואה את רוסיה מהחלון אלא גם סברה שאפריקה איננה יבשת אלא מדינה.

 

אילו הקפיד קאמרון רק לסתום את הפה, אפשר היה, בדוחק, לקבל את העובדה שהוא לא חלק את המידע על האשה שהיתה מרחק התקף לב אחד מההדק הגרעיני עם הציבור, בכך שהוא מחויב לשתיקה משום ההסכם שלו עם מקורותיו, שדרשו שהמידע ישודר רק אחרי הבחירות; פרשנות סלחנית פחות היתה אומרת שהעיתונאי ובכירי הקמפיין קשרו יחדיו כנגד הציבור. אבל, כאמור, על שתיקה אפשר היה לסלוח. אבל קאמרון – נו, איש פוקס, לא איש חדשות – דווקא שיבח את פאלין בשידור.

 

רוב הפרשנים בזו, לאורך הקמפיין, להשענותו של אובאמה על צעירים; הצעירים, אמרו, אף פעם לא מצביעים. הפעם הם הצביעו במספרי שיא, והביאו לו את הנצחון. למה? אני רוצה לטעון, בזהירות, שזה נובע מכך שהם לא צורכים את התקשורת המסורתית, ואין להם את הצורך האובססיבי באיזון. המציאות, ודאי זו של שבע השנים האחרונות, לא היתה מאוזנת. 

 

צורת התקשורת שלהם היא כמעט כולה מקוונת, הם מעניקים לבלוגים משקל שהתקשורת הממוסדת מעניקה לפרשנים בכירים. אובאמה פנה לקהל הזה, בערוצי התקשורת שלו, הרבה לפני שהתחילו הפריימריז, והוא שכנע אותם. הם יצאו לרחובות, הם הגיעו להתוועדויות – בשלב זה, אגב, התחלתי להאמין שאובאמה אכן ינצח – והם העניקו לאובאמה במהלך פברואר-מרץ את עשירית הנצחונות הרצופים שלו – שריסקו את קלינטון, שפשוט לא היתה חלק מהשיחה ולא ידעה מאיפה זה בא.

לא לכל נושא יש שני צדדים. לא צריך, לדיון על פדופיליה, להזמין את הומברט הומברט בשם האיזון. התקשורת הממוסדת פחדה מדי מהצל של עצמה, ולא נותר לה מה לומר לדור הצעיר. אובאמה השתמש ברשת, עקף אותה, הגיע אליהם ישירות – ויתכן שלימים ייזכר דווקא המהלך הזה כצעד המהפכני באמת של מערכת הבחירות הזו.

 

(יוסי גורביץ)