"ילדים ישראלים", ארגון שמסייע לילדי הפליטים וזרים בישראל, ביקש אתמול (ד') מכל מי שיכול לבוא לסייע לו ללוות ילדים מגני הילדים שלהם בדרום תל אביב לביתם. הבקשה נבעה מכך שמיכאל בן ארי וחבר מרעיו ערכו אמש עוד הפגנת שנאה בדרום. הצטרפתי.

הבהירו לנו מלכתחילה שהמשימה שלנו פשוטה מאד: להביא את הילדים הביתה. זה הכל. לא למשוך תשומת לב, לא להכנס לוויכוחים, בטח שלא להפגין. להחזיר ילד הביתה. זה הכל. זו היתה תחושה מוזרה. פתאום יש לך אחריות על ילד, לא רק על עצמך. אתה הולך ברחובות לא מוכרים ופתאום אתה מוצא עצמך שוב בסמטאות של עזה, בסוף שנות השמונים. המוח עובר למצב טקטי. מאיפה הם יכולים להגיע? מה אתה עושה אם אתה נתקל ביהודי גאה אחד? שניים? שלושה? מה אם ההתעלמות מקריאות הגנאי רק תגרום להם לחשוב שאתה פגיע, שיש כאן הזדמנות תקיפה? באיזה שלב אתה אומר לילד לברוח ונשאר שם כדי לעכב אותם?

לא קרה כלום, אבל היה הרבה פחד באוויר. ליד אחד הגנים, הצביעה הגננת עלינו – היינו לא מעט – ואמרה לילדים "אל תדאגו, תראו כמה אנשים באו לעזור לנו." אחרי זה, כבר העדפתי שיירו עלי גז.

כשסיימנו את המטלה הזו, הלכנו לגינת לווינסקי, מזהירים בדרך את הפליטים שאנחנו פוגשים מכך שיש מצב שפוגרום נע בכיוונם. מאוחר יותר שמעתי מקומי מעיר בשביעות רצון "איפה הסודאנים? לא ראיתי סודאני אחד מאז שהגיעה ההפגנה!" התלבטות: האם ההתרעות האלה לא עשו את העבודה של הכהניסטים? הרחיקו את הפליטים מהמרחב הציבורי? מצד שני, האם זה לא עדיף על פצועים?

המשטרה מנעה מההפגנה להגיע לאזור לווינסקי. בדצמבר שעבר דווקא נערכה שם הפגנה דומה מאד, שוב בהנהגת בן ארי, והמשטרה טיפלה בה היטב: היא יצרה חיץ בין הגזענים ובין הפליטים וסיימה במהירות את הקטטות המועטות שפרצו. עכשיו, שבעה חודשים מאוחר יותר, זה כבר מסוכן מדי, מי יודע איך זה ייגמר.

בחיפוש אחרי ההפגנה, תעיתי עם גלינה ברחובות שכונות שפירא. המשטרה בלמה נסיונות להתקרב לאזור, מה שלא הפריע לנו להתקל בגזענים משוטטים. אחד מהם, באופן חדשני, איחל לא רק לגלינה שתיאנס, אלא גם לי; אחר כך הוא איחל אותו הדבר לפעילה בינלאומית מודאגת למראה. בדרך חזרה, נתקלנו באם ובתה, שכנראה זיהו אותנו כשמאלנים בשל המראה שלנו או המצלמה. שתיהן איחלו לגלינה אונס, והאם צווחה בכיווננו ש"אלוהים יעניש אתכם." לא, ענתה לה הבת: קודם כל יעניש אותם העם, אחר כך אלוהים. אין מה לומר, מופת של חינוך יהודי טוב. בתחנה המרכזית שלושה בטלנים התחילו לצווח "שמאלנים" בכיווננו.

אז אולי טוב שהחזרנו את הילדים מוקדם הביתה.

[]

תושבי דרום תל אביב, מתודלקי הסתה, הם במידה רבה סימפטום לבעיה, לא הבעיה עצמה. הבעיה היא הלגיטימציה של השנאה הגזענית, שמגיעה ישירות מהשלטון. אחרי הפוגרום של יום רביעי האחרון, ראש הממשלה גמגם משהו רפה על כך שזה לא בסדר. הבוקר פורסם קדימון לראיון עם שר הפנים שלו, אלי ישי, שאמר שידוע לו על מקרים רבים של נשים שנאנסו על ידי פליטים, ושנמנעו מלהתלונן על כך מחשש שיחשבו שיש להן איידס.

עכשיו, אלי ישי צריך להחליט אם הוא שקרן נלוז, שמפיץ שנאה כדי לקדם את עצמו, או שהוא מועל בתפקידו כשהוא, מצד אחד, לא מדווח למשטרה על פשעים רבים שהוא "יודע עליהם", ומצד שני מסכן את בריאות האוכלוסיה בכך שהוא לא מדווח לשירותי הבריאות על נשאיות איידס פוטנציאליות. אל תדאגו: ישי הוא שקרן.

השקר שלו הוא שיא חדש במערכת הסתה שהעבירה להילוך גבוה בשבועות האחרונים. מירי רגב, שבתחרות בין הטמטום, העילגות והשנאה שלה תצטרך לשפוט מצלמת מהירות, קראה לפליטים "סרטן," ואחר כך ניסתה להעמיד פנים שזה לא מה שהיא אמרה. בנסיון הפאתטי ביותר שלה עד כה, היא אמרה שהיא "לא השוותה את הפליטים לבני אדם." דוברת צה"ל לשעבר – זה מסביר המון גם עליה וגם עליהם, לא? – ניסתה מאז להעלים את הסרטון שהעלתה, ללא הצלחה.

רגב, כמובן, לא בודדה במערכה. יוליה שמאלוב-ברקוביץ', שנמצאת בשורות האחרונות של קדימה, מפלגה שהסקרים האחרונים מעניקים לה שלושה מנדטים, קראה לכלוא את חברי ארגוני זכויות האדם במחנות. אנחנו מדברים על הפטריוטית הגדולה שהשתמטה משירות צבאי וביצעה תפקידי מזכירות בשירות לאומי, ועל הוגת הדעות החריפה, שהגיעה למסקנה שהתפרצות של הר געש איסלנדי היא נקמה של יהוה על השואה. טוב לה בכנסת, היא רוצה להמשיך. על דני דנון, שניהל השבוע עוד קרקס הסתה בכנסת, מיותר להרחיב את הדיבור.

רגב ודנון הם חברים במפלגת השלטון. ישי הוא ראש מפלגה ומחזיק באחד התפקידים הבכירים בישראל. שמאלוב-ברקוביץ' היא חברת קואליציה. כשהם אמרו את מה שהם אמרו, דברים שהיו מחסלים את הקריירה של כל פוליטיקאי במערב או בארה"ב, הם ידעו שהם לא יספגו שום נזק כתוצאה מכך. הם ידעו שראש הממשלה או ראשי המפלגה שלהם לא יתקפו אותם – משום שהדעות האלה פופולריות מאד בציבור היהודי. ולא רק בדרום תל אביב, שמחזיקה מנדט וחצי בקושי. נתניהו, מותר לחשוד, סותם את הפה מכמה סיבות: קודם כל, כי הוא מעולם לא נקט עמדה שמצריכה אומץ ציבורי והתייצבות מול הציבור שלו, שנית משום שהוא נשען תמיד על ארגוני שנאה (חב"ד, המערך של המתנחלים) כדי להבחר, ושלישית משום שקמפיין שנאה כזה מסיח את העובדה לא רק מהגזירות הכלכליות שהוא עומד להנחית עלינו, אלא גם מכך שכפי שהדברים נראים כעת אובמה תמרן אותו הצידה והוא יתקשה מאד לצאת למלחמה באיראן. אז אם האיום האיראני נראה פחות מפחיד, תמיד יהיו לנו סודאנים.

הסתה גלויה לשנאת זרים היא, לדעת שורה של פוליטיקאים בעלי מעמד, המפתח לקידום מעמדם. קשה להאמין שרגב, דנון וישי (שמאלוב-ברקוביץ' הגיעה לכנסת בטעות) לא יודעים שדיבורים כאלה רק מקדמים אותם. קשה גם שלא להאמין שהשנאה הזו לא פורחת על רקע הפיכתה של ישראל ליהודית יותר.

ככל שאדם מגדיר את עצמו, בישראל, כיהודי יותר, כך הוא שונא אדם יותר. ויש מתאם בין חוסר השכלה ועוני ובין יהדות-יתר. ובסופו של דבר, הבעיה נובעת מעצם הפרויקט הציוני, כפי שהוא נתפס היום: מדינה ליהודים בלבד, עם התחייבות מן השפה ולחוץ לדמוקרטיה. ההתעקשות של נתניהו שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית – מהלך שהם מסרבים לו, בצדק, משום שהוא יהפוך 20% מתושבי ישראל לכאלה שהאזרחות שלהם מוענקת להם בחסד ולא בזכות – אומרת לאספסוף היהודי כל מה שהוא צריך לשמוע: שלמי שאיננו יהודי אין מקום בישראל.

לפני כשלושים ומשהו שנה מחתה ישראל בתוקף על החלטת האו"ם שהציונות היא גזענות; היא היתה גזענית כבר אז. הצורה החדשה של הציונות, הרבה יותר יהודית משהיתה פעם, גזענית הרבה יותר, והיא חסרת סובלנות לא רק כלפי זרים, אלא גם כלפי מי שמסרב להכפיף את עצמו למפלצת היהודית-ציונית החדשה. חברת כנסת כבר קראה לכלוא את מתנגדי המשטר במחנות ריכוז, והאדמה לא זעה, ציפור לא צייצה, וראש הממשלה לא געה. הקונסנסוס, מפחיד גם כך, זז עוד קצת – לא ימינה, כי לא הוגן להאשים את השמרנות בצורת החשיבה הזו; שמרנים היו מתעבים את עצם הרעיון של בן אספסוף חסר תוחלת שמנפץ ובוזז את חנותו של פליט אפריקאי שבנה את עצמו בשתי ידיו – אלא למטה, אל תפיסה פולקיסטית, אנטי-מערבית ואנטי-דמוקרטית.

ועוד דבר אחד: היועמ"ש, יהודה וינשטיין, החליט להעמיד לדין את אורי בלאו. כאן המקום להזכיר שהמדינה שינתה את ההסכם שלה עם בלאו תוך כדי תנועה, ודרשה ממנו לא רק את המידע שקיבל מענת קם, אלא את כל המידע שקיבל בעשור האחרון. אין כתב שהיה מסכים לעשות דבר כזה. אם בלאו אכן יורשע, והסטטיסטיקה נגדו, אפשר יהיה לומר "אל מלא רחמים" על הסיקור העצמאי של צה"ל. אין כתב צבאי, אלא אם הוא מעלה כתבות ששלח לו דו"צ לפרסום "בשם הכתב", שלא השתמש במידע מסווג שהגיע אליו שלא בצינורות המקובלים. מי שהחליט להעמיד לדין את בלאו, החליט שאת המידע שלנו על צה"ל נקבל בלעדית מדובר צה"ל. המקרה של בלאו הוא תקדים: כל מי שיקבל מעתה מידע על צה"ל, יסתכן בכך שיואשם בהחזקת מידע סודי ללא אישור, והסיכון יגבר ביחס ישיר לפגיעה של הכתבה במערכת הבטחון. לעיתונות עצמה, כמובן, יש חלק בכך. כפי שכתב אתמול יפה נועם שיזף, "העיתונאים שהרשו שיקראו לענת קם 'חיילת מרגלת' בצהובונים שלהם, שלא יזדעזעו היום שמעמידים אותנו לדים בתור מפעילי סוכנים."

הערה מנהלתית: מאז פרסום הפוסט הקודם, התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בליל יום רביעי, אחרי הפגנה גדולה נגד הפליטים בדרום תל אביב – לא אותה ההפגנה שתיארתי כאן, שהתרחשה בערב יום שלישי – שלוותה בהסתה מצד חברי הכנסת מירי רגב, דני דנון וכמובן מיכאל בן ארי, יצא האספסוף היהודי הגאה לפוגרום קטן. שני עיתונאים – חגי מטר ואילן ליאור – הפכו לקורבן לנסיון לינץ'. מהבמה הסיתו נגד מטר, והאשימו את דפני ליף ואת אנשי J14 בכל הבעיות של דרום תל אביב. משם המשיך האספסוף לתקיפה של זרים (במקרה אחד, על פי הדיווחים, הוכה גבר שהחזיק את תינוקו עד שהתינוק נפל), ולביזה של חנויות. הלילה, על פי דיווחים ברשתות חברתיות, בוצע ירי לעבר פליט באשקלון, ופליט אחר נדקר בראשו. המשטרה עצרה כ-20 מתושבי השכונות בחשד לתקיפה.

כמה הערות. קודם כל, תפקוד המשטרה. במצבים של מהומות, היסטורית יש הוראה לירות בבוזזים, משום שמצב של ביזה מקומית יכול להתדרדר במהירות לביזה המונית. גם שוטרים שאמורים להגן על אנשים מפני אספסוף לינץ' אמורים לירות בו. זה מה שציפינו, למשל, מהשוטרים הפלסטינים בלינץ' הידוע בג'נין בתחילת האינתיפאדה השניה. זה כמובן לא קרה, כפי ששוטרים לא ירו על לינצ'אים יהודים שהשליכו עליהם בקבוקי תבערה בהתפרעות הגדולה בטבריה באוקטובר 2001. המשטרה יודעת יפה מאד כלפי מי אסור לה להפעיל כוח, וכלפי מי מותר.

שנית, ההסתה. משרד הפנים, שבראשו עומד אלי ישי, הצליח לשנות את היחס כלפי הפליטים באמצעות שימוש בלתי פוסק במונח "מסתננים", שמזכיר לישראלים – כלומר, אלה מהם שיש להם זכרון – את הפליטים הפלסטינים שבהם ירו חמושי צה"ל בשנות החמישים, ושבעקבות ירי כזה הפכו מסתם אנשים שמנסים לחלץ את רכושם הבזוז או לשוב לביתם למרות החלטות הממשלה הציונית, לפעילים אלימים נגד המשטר. הוא הצליח גם להסתיר את המצב האמיתי.

יאיר לפיד, ובכך הוא היה דומה מאד לפוליטיקאי מרכז-רדיקלי רבים אחרים, כתב שלשום (ה') ש"אני תומך במעצר וגירוש מסתננים, בהשלמת הגדר ובמניעת הכניסה שלהם לישראל, ואני חושב שארגוני זכויות האדם צריכים לחשוב קודם כל על זכויותיהם של תושבי השכונות, כי עניי עירנו קודמים." אחר כך הוא טרח לגנות את הפוגרום ואת חברי הכנסת שהסיתו לו. כלומר, לפיד חושב שהם צדקו (ביחס לפליטים, ביחס לארגוני זכויות האדם), אבל הגזימו.

אבל לא מדובר במסתננים, מדובר בפליטים. 60% ממבקשי המקלט בישראל הם אריתראים, ועוד כ-25% הם סודאנים. לשתי המדינות האלה אי אפשר להחזיר אנשים שנמלטים מהן, בגלל המשטר הדכאני שלהן. המקרה האריתראי מרתיח במיוחד: ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם שמנהלת יחסים דיפלומטים עם אריתריאה ומכירה ברודנות שלה, למרות סנקציות שהוטלו על המדינה. מותר לחשוד שמתחת לפני השטח, סוחרת ישראל בנשק עם הרודנות שם – אחרי הכל, אם אתה מתעלם מסנקציות בינלאומיות, אתה משיג יתרון מסחרי ניכר על פני סוחרי מוות ממדינות אחרות. כלומר, ישראל נושאת באחריות מסוימת לגורלם של רוב הפליטים המגיעים אליה, אבל מסרבת להכיר בהם ככאלה. במשרדי הממשלה יודעים היטב שאי אפשר לגרש אותם, אבל זה לא מפריע להם להסית נגדם.

המסית הראשי, אחרי בנימין נתניהו, הוא אלי ישי. בסוף השבוע הוא הודיע שיקנוס אישית ראשי ערים שמתירים לפליטים לעבוד בעריהם. זה מעניין, משום שאלי ישי הוא שר הפנים שהנפיק את המספר הגדול ביותר של אשרות עבודה לעובדים זרים – ובמקביל, גם זה שנמנע ככל האפשר מלחדש את האשרות הללו. כלומר, כל זמן שש"ס החזיקה במשרד הפנים או התמ"ת, היא האיצה את מדיניות הדלת המסתובבת. כל עובד שנכנס לארץ ברשיון שמנפיק לו ישי מכניס לחברות כוח האדם סכום ניכר; עובד שמקבל הארכה של אשרת השהיה, לא מכניס להם כסף נוסף. פליט שמגיע מאפריקה לא משלם לחברות כוח האדם שנקל, ועל כן הם – וחברי הכנסת של ש"ס – נאבקו בהצלחה בתכנית להעביר את אשרות השהיה בארץ לפליטים. נזכיר כי אחד השרים של ש"ס, שלמה בניזרי, הורשע בקבלת שוחד מקבלן כוח אדם, כדי להעניק אשרות כניסה לעובדים זרים; וכי אחד הרבנים החשובים בש"ס, המחזיר הידוע בתשובה ראובן אלבז ששימש גם כפטרונו של בניזרי, הורשע גם הוא בתיווך לשוחד ובקשירת קשר לביצוע פשע.

אנשי ש"ס לא לבד. מירי רגב, שהסיבה שהיא מוכרת לציבור הישראלי היא שהורידה את האמינות של דובר צה"ל לשפל במלחמת לבנון השניה, ניסתה לפני מספר חודשים לתקן את החוק כך שיסיר את כל ההגבלות ליבוא עובדים מעל חברות הקבלן. הצעת החוק הזו היתה מנוגדת לאינטרסים של כל המעורבים, פרט לרגב והחברות שהיא החליטה לייצג. הצעת החוק נזרקה לפח, ורגב – שאף אחד לא שמע אותה בנושא קודם לכן – התחילה להסית בפראות נגד הפליטים. כאמור, כל פליט שמגיע לישראל לא עובר את המסננת של רגב, ש"ס וחברות כוח האדם, ובהתאם לא רווחי להם. הגזענות – ואין לי שום ספק שמירי רגב ואלי ישי הם קודם כל גזענים – משתלבת כאן נהדר עם תאוות הבצע.

נוהגים להציג בתקשורת את תושבי דרום תל אביב כקורבנות. הקורבנות האמיתיים, כפי שהראו הימים האחרונים, הם הפליטים. תושבי דרום תל אביב הם בעיקר הקורבנות של הבחירות המטומטמות שהם עושים כבר יותר משלושים שנה: בוחרים בעקביות ממשלות שמחסלות את רשת הבטחון החברתית תוך שהן מנפנפות בסדין האדום של זכויות העם הנבחר כדי להסיט את תשומת לבן מהמדיניות הכלכלית שלהן, ואחר כך מתלוננים שמישהו אחר – תמיד מישהו אחר – דפק אותם. הדמון הקבוע הוא השמאל, גם השמאל הכלכלי: העובדה שדמות חלבית כל כך כמו דפני ליף יכולה להפוך בשניה לאויב האספסוף מעידה עד כמה המיתוסים הפוליטיים הימניים חזקים בקרב תושבי השכונות. מותר גם להעיר על כך שהגזענות שלהם לא נעצרת בפלסטינים ופליטים, אלא מוכוונת גם כלפי יהודים יוצאי אירופה. לא ברור איך אפשר להתיר את הקשר הנצחי הזה, של התקרבנות שמסייעת להמשך מצב הקורבנות, אבל ברור שהגיע הזמן להפסיק את הסלחנות כלפי הגזענות שלהם. היא לא ראויה להבנה, והבנה כלפיה היא בעצמה סוג של גזענות.

ועוד דבר אחד: במהלך העשור האחרון הוגשו 322 עתירות לבג"צ בקשר למעצרים מנהליים של פלסטינים. רק שתיים מהן התקבלו: האחת של הפרקליטות נגד שחרורו של עציר, ואחת שהתקבלה אחרי שהעציר כבר שוחרר. משך הדיון הממוצע במעצר מנהלי הוא 20 דקות, ואחת היא אם העציר מוחזק חודשים או שנים. רוב משך הדיון מתנהל ללא נוכחות העציר או סניגורו, משום שהפרקליטות תמיד טוענת שיש לה "חומר סודי", שעליו איש איננו יכול לערער. ויהי בימי שפוט השופטים, אומרת מגילת רות; יגיעו הימים שגם שופטינו יישפטו, על הענקת מסווה הלגיטימיות למערכת עוול שלא היתה יכולה להתקיים בלעדיהם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בערבו של השביעי בנובמבר 1938, בעקבות הגירוש הברוטלי של משפחתו מגרמניה לגבול הפולני, נכנס צעיר יהודי בן 17, הרשל גרינשפן, לשגרירות הגרמנית בפאריס. בכיסו היה אקדח שרכש זמן קצר קודם לכן. הוא ביקש לראות פקיד, הובא למשרדו של המזכיר השלישי של השגרירות, ארנסט פום ראת, שלף את אקדחו וירה בו חמישה כדורים. גרינשפן רצה למחות בכך על יחסה של גרמניה הנאצית ליהודים. טראגית, כפי שקורה לעתים קרובות כשבני אדם הופכים למייצגים של עמים או משטרים, גרינשפן ירה באדם הלא נכון: פום ראת נחשב לבעל נטיות אנטי-נאציות והיה על סף חקירה מצד הגסטאפו.

פום ראת מת מפצעיו יומיים לאחר מכן. גבלס ניצל את המוות כדי לארגן את הפוגרום הגדול ביותר בגרמניה הנאצית עד אז, שזכה על ידי הברלינאים לכינוי הלגלגני "ליל הבדולח של הרייך", כדי לציין את מהותו הרשמית של הפוגרום. 91 יהודים נרצחו על ידי בריוני האס.אה. ואזרחים גרמנים טובים אחרים; 7,000 בתי עסק יהודים הוחרבו; כ-1,000 בתי כנסת נשרפו; אלפי יהודים ספגו תקיפות מצד פטריוטים גרמנים, לעתים קרובות שיכורים; כ-30,000 יהודים הושלכו למחנות ריכוז. כשהתפזר העשן, נקט המשטר שורה של מעשי עוול אחרים: הוא החרים את דמי הביטוח שהיו מיועדים לפצות את היהודים על הנזק לרכושם, והוא הטיל קנס של מיליארד מארקים (5.5 מיליארדי דולרים במונחי הזמן) על הקהילה היהודית בגרמניה. הם, כולם, נשאו בעוונו של גרינשפן. (הוא עצמו נעלם; אייכמן ראה אותו בסוף 1943 או תחילת 1944; גורלו לא ידוע אך קשה מאד להניח שלא נרצח לקראת סוף המלחמה.)

בשבועיים האחרונים היו דיווחים על שלושה מקרי אונס שבוצעו על ידי לא יהודים – שניים שבוצעו לכאורה על ידי פליטים סודאנים, ואחד שבוצע לכאורה על ידי שוהה בלתי חוקי פלסטיני – והממסד הישראלי והתקשורת יצאו מדעתם. מקרי האונס האלו הובלטו מאד, ומזילי הריר הרגילים יצאו מכל החורים. דני דנון כתב הערב ש"נראה שהוקמה מדינת אויב של מסתננים בתוך מדינת ישראל. הגיע הזמן להכריז מלחמה על אותה מדינת מסתננים ולהציב יעד אחד שחייב לעמוד בו- גירוש עכשיו! לפני שיהיה מאוחר מידי." מיכאל בן ארי הוביל הערב הפגנה לעבר מרכזי הסיוע בדרום תל אביב – שכבר דיווחו על שיחות איומים כלפיהם אתמול, בין השאר שיחה שכללה את המילים "אני רוצה את הכתובת שלכם כדי שאני אוכל לשרוף אתכם, לעשות לבנות שלכם מה שעושים לבנות שלנו, יא בת זונה".

זה קרה שעות ספורות אחרי שלא איזה דג רקק כמו דנון או בן ארי אלא שר הפנים בעצמו, אחד החזקים בעולם החופשי והיורש של רוב הסמכויות של הנציב העליון, קרא לעצור את כל (!) הפליטים, לכלוא אותם במתקני מעצר (הוא גם הציע לחנון אסירים שיביעו חרטה כדי לפנות מקום בבתי הכלא), ולגרש אותם. ישי טען כי רוב הפליטים הם "עבריינים", והוסיף שמי שמסייע להם הוא "יפה נפש שמנסה לפגוע במפעל הציוני." הפשע המיוחס למספר קטן של בני אדם ישמש לפגיעה בכל יוצאי אפריקה. ישי כינה את שני הפשעים הללו "איום על החזון הציוני שלנו."

לא הצלחתי לברר את המספר המדויק של מקרי האונס שבוצעו בישראל בשנים האחרונות, כי המשטר הישראלי לא מאמין שהוא צריך לחלוק מידע עם האנשים שממנים אותו. אבל, על פי הרשות לקידום מעמד האישה, נפתחו בשנת 2010 4,705 תיקים בשל עבירות מין, כש-78% מהם נפתחו בשל תלונות של נשים; בעשרת החודשים הראשונים של 2011 נרשמו, שוב על פי הרשות לקידום מעמד האישה, 3,672 תיקים של עבירות מין, שמתוכם 2,919 בשל תלונות נשים. אם נניח שבחודשיים האחרונים של 2011 נשמר שיעור זהה של עבריינות מין, הרי שמספר התלונות באותה השנה עמד על כ-4,406 תיקים.

לא כולם מקרי אונס, אבל סביר להניח ששיעור מקרי האונס מבין התלונות הוא גבוה: על פי נתונים מ-2009, ישראל ניצבת במקום השמיני בעולם בשיעור מקרי האונס המדווחים, עם שיעור מקרי אונס של 17.6 ל-100,000 תושבים. רוב מקרי האונס האלה הוא של יהודים כלפי יהודיות. רוב מקרי האונס מתרחשים לא ברחוב, במקרה התקיפה הקלאסי, אלא בבתים, מצד אנסים שמכירים את קורבנותיהם. מבחינת הסכנה של תקיפה פדופילית, המקום המסוכן ביותר הוא הבית; אחר כך, בית הספר; ורק הרבה אחר כך, הרחוב.

אז למה הממסד והתקשורת מתמקדים במקרי האונס המועטים המיוחסים לפליטים? אחרי הכל, אם המטרה היא מניעת אונס, על פי אותו ההגיון של ישי היה צריך לעצור את כל הגברים תושבי קרית מלאכי, או על כל פנים כל אלה מהם שיש להם שאיפות פוליטיות, ולמצוא מדינה שתהיה מטומטמת דיה כדי לקלוט אותם. זה, כמובן, לא קורה ואף אחד לא מעלה על דעתו פתרון כזה, ובצדק. כשזה מגיע לגברים יהודים, חזקת החפות עומדת להם – ושוב, בצדק – למרות שהם מהווים קבוצת סיכון גדולה הרבה יותר מפליטים לנשים יהודיות. שיעור חובשי הכיפות בקרב האנסים – לפחות בקרב אלה מהם שמגיעים לבתי המשפט; אני עדיין זוכר בשעשוע את האנס הפדופיל שהגיע לבית המשפט עם חולצת "ה' הוא המלך" – הוא פנומנלי. בני ברק כבר זכתה לכינוי "בירת הפדופיליה". ד"ר אביעד הכהן עומד על כך שבירושלים, 95% מהתקיפות המיניות מתבצעות על ידי דתיים וחרדים, מהסיבות הידועות. האם אלי ישי יתמוך בכינוסם של הגברים החרדים והדתיים במחנות ריכוז – סליחה, מחנות מעצר? כמובן שלא.

אז מה קורה פה? מאד פשוט. כשהתקשורת הישראלית מדווחת על אונס על ידי "זרים", היא שורקת במשרוקית כלבים. היא מודיעה לקהל הקוראים שלה שקרה כאן משהו הרבה יותר גרוע מאונס, פשע שאליו הציבור כבר התרגל: הפשע הוא חילול הדם והכבוד של העם היהודי, חילול כבודה של בת ישראל.

קל לשכוח, כשרואים את ההצהרות של בן ארי, דנון ואלי ישי, שהם הסיתו כלפי הפליטים הרבה לפני שנחשפו פרשיות האונס האלה. בן ארי הוביל מסעות הסתה כלפיהם, והקים את "משמר השכונות", לפני יותר משנה – כשהסיסמה החוזרת ונשנית שלו היא שיש מגעים אסורים בין פליטים ונשים יהודיות. אלי ישי דיבר עליהם כ"מפיצי מחלות" כבר לפני שנים, ונלחם בשיניים ובציפורניים על גירוש ילדי פליטים שנולדו בישראל – שוודאי לא ביצעו שום פשע. דני דנון הוא מי שערך את מה שהוא כנראה הדיון ההזוי ביותר בתולדות הכנסת, שבו דיווח לנו שנשים יהודיות נחטפות לכפרים בדואים – למרות שהמשטרה לא מכירה שום מקרה כזה.

הפחד הקמאי מפני הגבר הזר, במיוחד הגבר הזר המושפל, מתורגם לעתים קרובות לאלימות. בדרום האמריקאי פרחה תרבות שלמה של לינצ'ים: הרצח לא היה סתם תליה, הוא היה חגיגה עממית. אנשים הצטלמו לצד התלוי; אלפי תמונות כאלה נמצאו. פליטים כבר הותקפו בישראל בבקבוקי תבערה, וגם בסכינים.

עכשיו אומר אחד השרים החזקים בממשלה לאספסוף שכל הפליטים צריכים לשאת בעוון מספר זעום שלהם – ולעזאזל עם שלטון החוק ועם העובדה הפשוטה שהאנשים האלה עוד לא הורשעו בדבר. אנחנו לא במישור החוקי. אנחנו במישור מלחמת ההגנה על הכבוד היהודי. אלי ישי, דנון ובן ארי משחקים באש. אם יפרוץ פה "ליל בדולח" ישראלי, פוגרום נגד פליטים, הם – והתקשורת, שתכה על חטא לאחר מעשה – יהיו האחראים.

ועוד דבר אחד: משרד המשפטים מגבש הצעת חוק חדשה, שתאפשר לשורה של ארגונים ממשלתיים לעקוב אחרי אזרחים מבלי להטריח שופט לשם כך. אם הצעת החוק הזו תעבור – ובקואליציה שמונה 94 ח"כים, למה שלא תעבור? – גם רשות העתיקות ורשות הטבע והגנים יוכלו לקבל גישה למסרונים שלכם, למיילים שלכם, ולאיכון סלולרי. לחיי מדינת המשטרה שבדרך.

(יוסי גורביץ)

הרבה מאוד חלקים בציבור כבר יודעים, שבישראל יש משרדי ממשלה שלא מקבלים את הרעיון של דמוקרטיה: משרד האוצר והבטחון עושים מה שבא להם, בלי קשר לדעת הכנסת, כופים החלטות בשטח על שרי הממשלה ולא מקיימים את פסיקת בית המשפט כשזה לא מתאים להם.

אבל לא הרבה חלקים בציבור יודעים שיש עוד משרד ממשלתי שנוהג כך: משרד הפנים. מדובר במשרד שמנהל מדיניות עצמאית כטוב בעיניו, בלי קשר להכרעת הבוחר ותוך ניסיון להתחמק מקיום פסקי דין. אחד התחומים הבולטים בהם משרד הפנים עושה מה שהוא רוצה הוא תחום ההגירה והמעמד בישראל: "עובדים זרים", עולים, פלסטינים ועוד.

לאחרונה החליט משרד הפנים שהוא "חוטף" החלטת ממשלה מתחת לרדאר, וממשיך לקיים מדיניות רבת שנים של התעמרות חסרת גבולות בלא-יהודים. לפני שנה וחצי, ב-1.8.2010 התכנסה הממשלה לישיבה סוערת, שהתארכה בכמעט שעה בגלל ויכוחים ועימותים בין השרים. הנושא היה מה שמכונה בפי רבים "גירוש ילדי העובדים הזרים". ההחלטה של הממשלה הייתה ברורה מאוד: לאמץ, בשינויים חשובים, המלצות של ועדה בין משרדית מיוחדת שפעלה בחודשים שלפני כן.

אחד השינויים החשובים שהממשלה הכניסה, ועליו התעקשו שרים רבים, הוא "מנגנון ההחרגה". החלטת הממשלה מורה במפורש למשרד הפנים שלא לנקוט בגישה טכנוקרטית. הממשלה הורתה למשרד הפנים שלא לסרב להעניק מעמד לילדים שאינם עומדים בכל הקריטריונים במלואם אחד לאחד, אלא לערוך דיון מיוחד של ועדת חריגים בעניינם ולבחון אותם כמקרים גבוליים. בדיון עצמו, אמר ראש הממשלה: "רובם המכריע [של הילדים] יישארו כאן, גם באמצעות ההחלטות וגם באמצעות מנגנון ההחרגה". אז מה עושה משרד הפנים? לוקח כל ילד שלא עמד בפסיק ותג מהקריטריונים ומודיע לו שהוא מגורש. וכמה ילדים באמת יקבלו מעמד, הרוב? הרוב מתוך אלו שהגישו בקשות? מה פתאום!

קצת מספרים ודוגמאות:

· על פי הערכת הועדה הבין משרדית, בישראל יש כ-1,200 ילדים חסרי מעמד למהגרי עבודה. אלי ישי ומשרד הפנים מקפידים להגיד לציבור שיש 20,000, כי אם אפשר להטעות, ליצור שנאה ופחד – אז למה לא?

· החלטת הממשלה קבעה שרק ילדים שבבדיקה ראשונית עונים על הקריטריונים יוכלו בכלל להגיש בקשה למעמד.

· 701 משפחות הגישו.

· 65 נדחו על הסף בשל אי עמידה בקריטריונים.

· כל השאר חיכו במשך שנה וחצי לתשובות. משרד הפנים לא הודיע לאף אחד שמותר להורים לעבוד. ישנן משפחות שנאלצו להתקיים ללא פרנסה במשך חודשים ארוכים.

· חצי שנה אחרי שהדרג המקצועי ברשות ההגירה סיים לבדוק את הבקשות והן חיכו לחתימה של אלי ישי, ורק אחרי שגררנו את משרד הפנים בכח לדיון בכנסת – הואיל בטובו משרד הפנים להתחיל ולהחזיר תשובות למשפחות.

· על פי ההודעה של משרד הפנים לכנסת: 257 משפחות צפויות לקבל תשובה חיובית.

· 118 משפחות צפויות לקבל תשובה שלילית.

· 260 משפחות לא יקבלו תשובה כלל כי הן ממתינות ל"ועדת החריגים.

אז מה יצא בסוף? רק 40% מהמשפחות שבקשתן נבחנה יקבלו מעמד. וזה 40% לא מכל הילדים, אלא רק מאלו שהגישו בקשות. יש עוד 500 ילדים שמשרד הפנים החל לעצור ולגרש.

בטח תגידו: מה אתה רוצה, הנה יש ועדת חריגים, משרד הפנים כן בודק את המקרים הגבוליים. אז זהו, שלא. בשבועות האחרונים משרד הפנים דחה מספר מקרים שבבירור היו צריכים לעבור לועדת החריגים – ואני מוכן להמר על לא מעט שהיא לא תאשר יותר מ"חריגים" בודדים. אלו כמה מהמקרים:

· ילדים שעונים על כל הקריטריונים של הממשלה, אבל סיימו כיתה י"ב שנה לפני הזמן שנקבע בהחלטה. הם פחות קשורים לכאן מילד שסיים י"ב שנה אחר כך? הם היו אמורים להיכשל במבחנים ולהישאר כיתה?

· ילדים שהופנו על ידי עיריית ירושלים ללמוד בבתי ספר פרטיים, בגלל שבירושלים חסרות כיתות לימוד.

· ילדים שעונים על כל הקריטריונים של הממשלה, אבל ההורים שלהם נכנסו לישראל באשרת סטודנט, שאינה מופיעה בהחלטת הממשלה.

אחד משיאי ההתעללות של משרד הפנים במשפחות, הוא לתת מעמד לאמא ולילדים, ולהודיע לאבא שהוא מגורש. ולמה? כי האבא במקרה לא גר עם האמא והילד, כי הוא עובד בעיר אחרת ומבקר בבית פעם בשבועיים. או שהוא והאמא פרודים, ועדיין הוא משמש אבא לילדים, יותר מהרבה מאוד אבות שגרים באותו הבית עם הילדים שלהם. לכמה ילדים ישראלים יש אבא שהיה במשך שנים בצבא או במשטרה ולא בא הביתה? לכמה ילדים ישראלים יש הורים גרושים או פרודים, כאלו שלא נמצאים איתם בקשר? למה ילדים ישראלים יש הורה שנסע לעיר אחרת כדי לפרנס את המשפחה, וחוזר הביתה רק פעם בתקופה? מישהו העלה על דעתו כי המדינה תפלה אותם לרעה? אבל למשרד הפנים מותר הכל.

מה אפשר לעשות?

אילן החליט להמשיך ולהיאבק בשביל אבא שלו, וגם בשביל האבות האחרים שמשרד הפנים מנסה להפריד מהילדים שלהם. מלבד הסרטון, אילן גם שלח מכתב לנשיא, שבעבר הבטיח לפעול נגד גירוש הילדים, ובו הוא מספר על המקרה שלו. אפשר לעזור לאילן ולשלוח מכתב משלכם אל הנשיא.

מלבד זאת, פועל מערך מתנדבים המסייע לעוד משפחות כמו של אילן. בכל שבוע עוד משפחות מקבלות תשובה שלילית בבקשתן, וכנראה שעוד יהיו מקרים נוספים בהם משרד הפנים ינסה להפריד אבות מילדיהם. אפשר להצטרף למערך ולסייע למשפחות, לרישום ניתן לשלוח מייל אל [email protected]

ולא פחות חשוב: אפשר להפיץ את המידע הזה הלאה. כי כשהפעילות של משרד הפנים לא תהיה במחשכים, בחדרי חדרים ובועדות מסתוריות – אז הוא לא יוכל להמשיך לפעול כפי שהוא פועל היום.

מידע נוסף על החלטת הממשלה ועל נושא הילדים בכלל ועל התנדבות

(יונתן שחם)

נקמת דם ילדה קטנה: בתוך כל הטררם התקשורתי היום סביב נצחונה של אילנה דיין בערעורה בפרשת סרן ר', נשכחה עובדה קריטית אחת. במדינה שפויה, אילנה דיין והפסיקה המשונה של סולברג מעולם לא היו הופכים לסיפור העיקרי. זה נשאר והיה סביב הרוצח במדים, מפקד המוצב שאני נאלץ לקרוא לו ר'.

תזכורת: בשנת 2004, כשצה"ל עוד היה ברצועת עזה, ירו חמושיו של ר' לעבר ילדה בת 13 (ועשרה חודשים) שהתקרבה אל המוצב שלהם, איימאן אל המס, אף שזו לא היוותה כל סכנה להם, ונמלטה מהם תוך שהיא משליכה את התיק שלה. זמן קצר לאחר מכן, הסתער ר' בגבורה על הילדה הפצועה, ירה בה שני כדורים כדי לוודא הריגה – או, בשפה לא צבאית, רצח ילדה פצועה – ואחר כך הוסיף עוד צרור בכיוונה.

זו לא הטענה שלי. זו המסקנה של סולברג בפסק הדין: "בשעה 06:55 הודיע התובע בקשר כי "אני ועוד גפרור מתקרבים עוד יותר קדימה, לוודא את ההריגה", וביקש חיפוי. התובע לא ידע אז אם המנוחה, שבעיניו ובעיני הלוחמים שלצִדו היתה מחבלת, נהרגה מן הירי או שמא רק נפצעה. הוא יצא בליווי הקַשָּׁר שלו אל עבר המקום שבו שיער כי נפלה. התובע התקרב לעברה, ירה לעבר גופהּ שני כדורים ממרחק קצר, כדי לוודא שאין עוד ביכולתה לפעול נגדו ונגד חייליו בכל דרך ("וידוא ניטרול" בלשונו של התובע בחקירתו במצ"ח; נספח 4 לתצהירו, חקירה מיום 26.10.04, עמוד 10), ושב אל הקַשָּׁר, מטרים אחדים לאחור. אז נמלך בדעתו, סב אל עקביו, חזר לעבר המנוחה כדי לוודא שלא נשקפת סכנה מהגופה ומסביבתה, ותוך כדי כך ירה צרור לעבר המרחב שממזרח למקום שבו שכבה המנוחה, בתנועה סיבובית."

ובמדינה נורמלית, זה היה הסיפור: גבר חמוש ומשוריין שיוצא מהמוצב שלו לעבר ילדה פצועה, שאליבא דכולי עלמא לא מהווה לו סכנה ישירה, ואז, "ממרחק קצר" – כלומר, כשהוא רואה אותה – הוא יורה בה שני כדורים. כך נראה חייל ישראלי: בראותו ילדה פצועה, הוא לא מגיש לה סיוע. הוא יורה בה שוב. ובית משפט ישראלי מקבל את ההתנהגות הזו כנורמטיבית.

ואחר כך, כמובן, יש לו את החוצפה לטעון שהוציאו את דיבתו רעה. כאילו יש משהו שיכול לפגוע בשמו הטוב יותר מאשר המעשה הזה. הוא, כמובן, עדיין במדים ועדיין מושך משכורת ציבורית.

מילה על סולברג: בפסק דין בעייתי אחר שלו, זה של השוטר שמואל יחזקאל שירה בגבו של הפלסטיני סמיר דארי שעה שזה התרחק ממנו ואחר טען שהוא "חש סכנה." סולברג כתב ש"טעות איומה ונוראה טעה הנאשם, לחינם הרג את המנוח." ואז, כמובן, זיכה אותו. על ר' הוא אפילו אינו כותב "לחינם הרג את המנוחה."

מהי התייעלות? ידיעה ב"כלכליסט" היום מדווחת שחברת דואר ישראל נמצאת בהפסדים כבדים, ועל כן היא דורשת שהאוצר יזרים לה 350 מיליוני דולרים. כדי להוכיח שהיא רצינית, מסבירה החברה שהיא מתכוונת לפטר 500 עובדים, שהיא מתכוונת לסגור סניפי דואר שנמצאים קרוב יחסית זה לזה – בשלב ראשוני 15 מהם, אחר כך עוד עשרות – ושהיא רוצה, באותה הזדמנות, להפחית את תדירות חלוקת הדואר בישובים מרוחקים. לטענת החברה, ניתן לעשות זאת "מבלי לפגוע בצרכנים." אה, והיא רוצה להעלות את מחיר הבולים מ-1.7 ₪ לשני שקלים. לכל זה – האוצר, נמסר, שוקל את ההצעה בחיוב – קוראת החברה "התייעלות."

"התייעלות"? מה מתייעל פה? השירות לציבור ודאי נפגע. חברת הדואר – שבימים רחוקים יותר היתה רשות הדואר – מודיעה חד וחלק שמה שמעניין אותה הוא הקו התחתון שלה. וזה היה לגיטימי אם היא היתה סתם חברה. אבל דואר הוא בכל זאת עדיין שירות חיוני לציבור. הוא היה שירות חיוני, שמספקת הממשלה, בכל מדינה מסודרת, מהקיסרות הרומאית ועד ימינו. אפילו בארצות הברית עוד לא הפריטו את הדואר. למעשה, הוא היה כל כך חיוני ששירותי הדואר הפדרליים היו הדבר היחיד שעוד פעל משני צדי הקווים של מלחמת האזרחים, משהו כמו ארבעה חודשים לתוך המלחמה.

הפרטת הדואר, הבטיח לנו האוצר, תייעל את השירות לאזרח. את הרעיון האווילי הזה הוא שאב מתפיסת השוק החופשי הרעילה. בפועל, השירות הפך לגרוע יותר והמחיר שלו רק עלה. בול עלה לא כל כך מזמן רק שקל ועשרה. צריך להזכיר, באותה הזדמנות, שהאוצר עשה כמיטב יכולתו כדי להכשיל את החברה החדשה: ב-2008, הוא סירב לבקשת חברת הדואר להוריד את המחירים שלה. הנימוק שלו היה "רצון שלא לפגוע בתחרותיות." אתם הבנתם את זה? חברה ציבורית רוצה להוריד מחירים כדי לשרת את הציבור, והאוצר לא נותן לה. שוק חופשי? רק לאלה שזוכים לחסדו של האוצר.

אז מה קרה פה? נורא פשוט. לחברת הדואר עדיין יש עובדים מאוגדים. ב-2008, החברה חששה שהיא תצטרך לפטר חלק מהם. פיטורים מסיביים היו שוברים את כוחו של הוועד. ב-2008, החברה עדיין היתה מספיק חזקה כדי לפטר עובדים. עכשיו, ב-2012, היא כבר על ברכיה, אחרי שנים של הפסדים. הוועד כבר לא יכול להגן על העובדים – לך תגן עליהם כשהחברה על סף פשיטת רגל – ועכשיו האוצר מוכן להתחיל לדבר על פיטורים, צמצום שירותים, והעלאת המחירים. התייעלות, הם קוראים לזה.

וצריך להזכיר: הפרטת הדואר והפגיעה בו פוגעת בעיקר בחלשים יותר בחברה – קשישים שלא מספיקים להתמודד עם מהפכת המידע, ועניים שחסרים את הכלים להתמודד איתה. הם יצטרכו עכשיו לכתת רגליים לסניפים מרוחקים יותר, עמוסים יותר (זו המשמעות של פיטורי עובדים, אחרי הכל), שמספקים שירותים יקרים יותר.

אבל השירות הציבורי הוא רע, וההפרטה היא טובה, כן? זכרו את זה.

מלכוד 22, גרסת משרד הפנים: דוק דניקה הסביר, כידוע, את מלכוד 22 ליאסוריאן כך: כל מי שטס יותר מ-25 משימות, כפי שדורש הקולונל, הוא מטורף, משום שהוא איננו מפחד. כל שעליו לעשות כדי להפסיק לטוס, הוא להתייצב בפני רופא ולהכריז שהוא מטורף. אבל ברגע שיעשה זאת, הוא יוכיח שהוא מפחד, כלומר שהוא שפוי, כלומר שעליו להמשיך לטוס.

אלי ישי לא מסוגל להגיע לרמת האבסורדיות הצבאית, אבל אי אפשר לטעון שהוא לא מנסה. משרד הפנים מסרב לקבל בפקס יפויי כוח של תושבי עזה לעורכי דין ישראלים. יפויי הכוח האלה מיועדים כדי שעורכי הדין יוכלו לטפל בבקשותיהם של התושבים הללו להכנס לישראל. במשרד הפנים מתעקשים שכדי שיפויי הכוח יהיו בתוקף, התושבים ייפגשו עם עורכי דינם. לישראלים, כזכור, אסור להכנס לרצועת עזה. כלומר, כדי שהעזתים יוכלו להגיש בקשה להכנס לישראל, הם צריכים להכנס לישראל.

ארגון "גישה" פנה לישי בבקשה לטפל בנושא כבר בספטמבר, ועד כה לא זכה לתשובה עניינית. עכשיו מצטרפת לבקשה גם בכירה בלשכת עוכרי הדין. אולי אליה, וללחץ תקשורתי, ישי דווקא יתייחס.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בתום דיון בן עשרים דקות,

נשלחו עָשַרות אל מותם.

אך גם בפזיזות יהירה שכזאת,

מסתבר שביזוי המתים עוד לא תם.

יקום סגן ראש הממשלה,

ששלח החיילים אל הקרב,

ובסערת מערכת הבחירות הקרבה,

יתנגח בלוחם שלא שב:

'חיילי הצבא חסרי אמונה

בבורא עולם כל יכול.

ולכן הם כשלו בשדה מלחמה

ולכן הצטרפו אל השכול.'

ולפני חמישים שנה, הם הדפו דרקונים,

ומיליוני חיילים ערביים,

מפני שגרעיני הקיבוץ בשנות השישים,

(מסתבר) הקפידו בקריאת תהילים.

ובכן, מר ישי, כבוד השר הנכבד,

בוא נבהיר, ראשית, העובדות.

כשהבסנו, אי אז, את גייסות בני ערב,

עשינו זאת בלי ניסים ומופתות.

בלי התערבות אלוהית, בלי זרועו הנטויה,

רק בתושיית בני תמותה נעזרנו.

בהקרבת הלוחם ובהברקת המפקד,

את צבאות האויב אז הדפנו.

ואין צורך להאדיר ההישג הנאדר –

לא אלפים מול יחיד אז עמדנו.

הרי רבע מיליארד חיילים ערביים

הוא מחזה שאף מעולם לא חלמנו.

אך גם חצי המיליון שלא יכלו לנו שם,

עם מאות מטוסים ואלפי שיריונים,

גם זה הוא הישג מפואר ומדופלם,

שנקנה בדם חיילים ארציים.

ארציים, מר ישי, בלי ניסים ומופתות.

אך גם בלי שרים יהירים,

שמול פני המציאות מפלפלים בשטויות,

וממציאים תירוצים נשגבים.

ארציים, מר ישי. ונטולי אשליות.

רבני הישיבות לא היו ביניהם.

ארציים, מר ישי. ואולי אוחזים בתפילות,

אך הם גם אוחזים גורלם בידיהם.

לא העדר התפילה אחראי לכשלים.

אחראים לה, אדוני שר הפנים,

סגני ראשי ממשלות יהירים

שיצאו אלי קרב בלי חושבין.

ששלחו חיילים לשדה בלי תכנית,

ועם מכולות אספקה ריקות,

וגייסו מילואים ללא אימונים,

וכך מסרוּם בידיי מפקדי הגייסות.

האחריות, מר ישי, היא בפזיזות מפקדים,

פזיזות מגונה שדם על יָדְיה.

ביציאה אלי קרב בלי תכנון או מתווים,

אל משימה שלא הוגדרו יעדיה.

האחראים אז ישבו סביב שולחן ממשלה,

ואולי, מתוך אמונה בניסים,

שלחו חיילים בלי חושבין אל מותם,

ועכשיו הם מפלפלים תירוצים.

אותה אמונה שבגינה לא חשבת,

לפני שהצבעת 'בעד',

היא הגורם למחדל שבו כעת האשמת

את אלו ששכלנו לעד.

ואולי הוטב לנו, בדורות הקודמים,

כשבמקום רבנים נשגבים שכמותך,

עמדו לנו מנהיגים אפורים, ארציים,

ששקלו בדעתם במבוכה.

אשכול לא התהדר בזקן כמו שלך,

ואדוק אל הדת לא היה הוא.

אך לפני ששלח חיילים אל מותם,

הוא לפחות התחבט, אליהו.

(פורסם לראשונה כאן.)

(אילן בכר-אבנטור)

בכל פעם שדב ליאור, הספר החביב עליו ושאר הכנופיה עולים לכותרות, אומרים לנו שאין ממה להתרגש – מדובר בשוליים קיצוניים ולא חשובים. האמנם?

נרג מתנחלים מדווח שמחר ייערך טקס הוקרה לדב ליאור, שבו הוא יקבל את תואר "יקיר ההתיישבות". זה בפני עצמו לא מפתיע: המתנחלים תמיד אהבו את הסוג הזה של יריקה בפומבי על הממשלה שמקיימת אותם, עוד מימי "עוצו עצה ותופר" של סבסטיה. מה שבכל זאת קצת מפתיע הם האורחים: בוגי "משה" יעלון, אלי ישי – שניים משרי הממשלה שאמורה להיות אמונה על אכיפת החוק – ואלוף פיקוד המרכז, אבי "הבוזז" מזרחי.

נוכחותם של יעלון וישי היתה מפתיעה במדינה נורמלית, אבל לא בישראל. ישי הוא כנראה השר הימני ביותר בממשלה. יעלון בנה את עצמו על ידי התחנפות לקהל המתנחלים תוך הוקעה של הציבור החילוני והשמאלני. לשני אלה אין בעיה אידיאולוגית להופיע לצד מבוקש לחקירה, שמקהיל את חסידיו נגד חקירתו.

אבל מה עושה שם גנרל במדים? למה אבי מזרחי, שחייליו הם אלה שנאלצים להתמודד עם בריוני המתנחלים, מוצא לנכון להשתתף בטקס שמכבד את האב הרוחני של הפוגרומצ'יקים? כנראה שמזרחי למד יפה את לקחו של יעלון, וכעת גם הוא חושב על הקריירה השניה שלו, פוליטית ללא ספק. אולי הצמדות למתנחלים תצליח להעלים את הכתם של מלחמת לבנון השניה, שבה נכשל כל כך בתפקידו כראש אט"ל, עד שהיה צריך להודיע שהוא מתיר ביזה מוגבלת. אלופי פיקוד מרכז למדו מזמן שמי שמתעסק עם המתנחלים, ישלם על זה. האחרון שניסה, למיטב ידיעתי, היה מצנע. וזה באמת היה מזמן. במצב שבו הצבא והמתנחלים הם בעצם אורגניזם אחד, כפי שיעידו ה"מאחזים" שמוקמים ומיד מקבלים סיוע צבאי, גם נוכחות של גנרל בכיר בטקס הצדעה לאדם כמו ליאור לא צריכה להפתיע.

רק שלא יספרו לנו אחר כך של"לרבנים הקיצונים אין השפעה". אנשים נטולי השפעה בדרך כלל לא זוכים לביקורים של שרים וגנרלים. הם חשים איפה הכח, ומתמגנטים אליו.

(יוסי גורביץ)

דמי אחיך זועקים: החדשה החשובה של היממה האחרונה היא שאלי ישי סירב לקבל כבאיות שנתרמו על ידי ארגון ידידות נוצרי-יהודי. בתקופה שבה כיהן מאיר שטרית כשר הפנים, העביר ארגון International Fellowship of Christians and Jews שמונה כבאיות לישראל, בעקבות מלחמת לבנון השניה.

עם כניסתו של ישי לתפקידו, אומר דובר הארגון, הרב יחיאל אקשטיין – דוברו של ישי מסרב להכחיש או לאשר את הטענה – הפסיק משרד הפנים לקבל את התרומות. ישי אפילו סירב להכיר בתרומות שקדמו לתקופתו, סירב להגיע לטקס בנושא, סרב לפגישת צילום. אז הארגון העביר את התרומות שלו לגוף קצת יותר ידידותי. התנהגותו של ישי, כמובן, נבעה מהעובדה שהתורמים הם בחלקם הגדול נוצרים.

עד עכשיו חשבנו שאלי ישי הרג אותנו בפאסיביות, כלומר על ידי המנעות מיציאה למאבק על מה שהיה חובתו המיניסטריאלית. עכשיו מסתבר שההרג היה אקטיבי למדי: מסיבותיו הדתיות, הוא מנע ציוד חיוני להצלת חיים בישראל. במונחים הלכתיים, קשה לענות בשלילה על השאלה האם בעת קבלת ההחלטה חל על אלי ישי דין רודף כלפי כל הציבור בישראל.

אם הסיפור הזה לא יביא לפיטורי ישי, או לפחות להתפטרותו, אפשר להפסיק להעמיד פנים שאפשר לשנות את המשטר בישראל.

השיטה: בנימין נתניהו מזיע. איך אנחנו יודעים? הבוקר קידם הביביתון, המכונה גם "ישראל היום", את הטענה שמי שאחראי לשריפה היא… ציפי לבני. כן, כן – זה ב-2002, ככל הנראה כשהיתה שרה בלי תיק (בדצמבר, אחרי שמצנע ניצח בפריימריז של העבודה ופואד בן אליעזר התפטר מהממשלה, היא הפכה לשרת החקלאות ופיתוח הכפר). יחד איתה, בשאלה להפסיק את הכיבוי של מסוקי חיל האוויר – דן חלוץ, אז מפקד חיל האוויר, ציין שהחשיפה למים דופקת את המנועים שלהם – הצביעה כל הממשלה פרט לש"ס.

אז הבה נזכיר לנתניהו משהו. לפני שנה, כמעט בדיוק, התנהלה ישיבה בוועדת הפנים והגנת הסביבה, שדנה בתחום הכיבוי. כל הפרוטוקול שווה קריאה, אבל צריך לשים לב במיוחד לדבריהם של שלי יחימוביץ', אריה ביבי, ויואב גדסי.

יחימוביץ' הסבירה את שיטת נתניהו: קודם כל מייבשים. לא מעבירים תקציבים. (אריה ביבי: "יש פה כדרור, תאמין לי שמרדונה לא מכדרר ככה. הממשלה אומרת: אני נותנת את ה-50 אחוז. הבעיה עם ה-50 אחוז השניים, שצריכים לבוא מהמועצות. הרשויות, אין להן כסף גם ככה לחיות, ואז המועצה אומרת: אני לא נותנת, וככה זה נגרר, ואין כבאים"). אחר כך ממתינים בסבלנות עד שארגון יפסיק לתפקד – ואיך יתפקד, בלי תקציב נאות? – ומתחילים להתלונן בקול על כך שהוא לא מתפקד. לוחצים עליו לעבור "רפורמה" כדי שיקבל תקציבים. איך נראית הרפורמה?

יואב גדסי, יו"ר ארגון הכבאים הארצי: "הבאתי תוכנית – לא טוב. מה טוב? רק מה שהם רוצים; בלי זכות התארגנות, בלי כלום. מה רוצים, להפריט? רוצים עובדים זרים? בכבאות עוד מעט יביאו גם עובדים זרים. רצו להפשיט אותנו לגמרי, בלי זכות התארגנות, בלי כלום. עובדים חיילים. אז שיגייסו אותנו לצה"ל או למשטרה. אם הייתי רוצה להיות שוטר, הייתי מתגייס למשטרה. לא התגייסתי, כי אני שירות אזרחי. לא משטרה ולא צה"ל. ופה התפוצץ…. רוצים להביא אותנו לקריסה, שנתחנן לרפורמה. אנחנו לא מתכוונים לעשות את זה…".

ככה זה עובד. בדרך כלל, בלי טרגדיות פומביות ובלי יותר מדי רעש. הפעם זה התפוצץ לנתניהו ולאוצר בפרצוף. נציג האוצר, אגב, הוא סגן שר האוצר, יצחק כהן. איש ש"ס. איכשהו, נראה לי שאם שירותי הכבאות היו חשובים מספיק לאלי ישי, הוא היה מגיע איתו להסדר. ואולי הגיע הזמן להפסיק עם האנונימיות הזו של "נערי האוצר": לפרסם את השמות שלהם. שכל מי שירצה לדעת יוכל לברר מי היה בוגר החוג לכלכלה שהחליט שהוא מבין מספיק בכבאות כדי לקבוע מה צריכה תחנה. אחרי הכל, האחריות היא במידה רבה שלהם.

(יוסי גורביץ)

לפני כשבוע ומשהו, בשיא היובש, היתה ידיעה על כמה רבנים ודוגמנית שעלו השמימה בבלון פורח, ובגובה של אלף רגל החלו להתפלל את תפילת הגשם. הדוגמנית, כמובן, היתה שם כדי למשוך את תשומת הלב של התקשורת, אחרת הסבירות ששטיק של כמה קבליסטים לא היה מעניין אף אחד. התגובה הראשונה שלי למקרא הידיעה התמוהה ההיא היתה "אולי ישן הוא, ויקץ". אחרי הכל, אם אתה מקבל את עיקרי הבסיס של היהדות, אלוהים יכול לשמוע אותך – ולהתעלם, ברוב מוחלט של המקרים – מכל מקום. הצורך בטיסה ובקרבה לעננים הוא אלילות מובהקת.

אתמול, שידר ערוץ 2 ידיעה תמוהה לא פחות. הוא ליקט את האמונות התפלות שנפוצו בקרב הטוקבקים באתרי החדשות, ותהה אם יש קשר בין ההפטרה שנקראה בשבת, העוסקת באליהו הטובח בנביאי הבעל (משום צוטט הפסוק קודם לכן) ובין השריפה בכרמל. זאת משום שבהפטרה מופיעים הפסוקים הבאים מפרק י"ז של מלכים ספר א': "ועתה שלח קבץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל ואת נביאי הבעל ארבע מאות וחמשים ונביאי האשרה ארבע מאות אכלי שלחן איזבל… (כ"ט) ויהי כעבר הצהרים ויתנבאו עד לעלות המנחה ואין קול ואין ענה ואין קשב… (ל"ח) ותפל אש יהוה ותאכל את העלה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר ואת המים…". שימו לב לדילוג המהיר על כל מה שבין פסוק כ"ט לפסוק ל"ח. זו עשויה להיות תוכחה לא נעימה לעובדי אלילים. לא שיש הבדל ניכר בין עדת מנשקי המזוזות של היום ובין העם הישראלי בימי אליהו: שניהם מחפשים את "הוכחת הכדורגל" התיאולוגית, קרי היכולת לצעוק "יש אלוהים!" אחרי נצחון. עדכון: כפי שמצא הקורא זיו פ., אפילו הידיעה על הטקסט של  ההפטרה לא נכונה. הטקסט הזה נקרא יותר באזור פורים, מה שהגיוני.

ערוץ 2 מתאר את זה כ"תיאור מפתיע של שריפה גדולה על הר הכרמל". התואר "מפתיע" ראוי רק אם אתה בור מוחלט. קודם כל, אין שום דבר "מפתיע" בתיאור שמופיע בטקסט בן 2,500, במיוחד כזה שהיית צריך לקרוא לבגרות. שנית, גם אין שום קשר בין ההפטרה הזו ובין השריפה. ההפטרות אינן משתנות; הן קבועות; הן חוזרות על עצמן במחזוריות שנתית. הסיכוי שההפטרה הזו תקרא בשבוע של שריפה הוא, על כן, 1:52. בדרך כלל הוא יותר נמוך, כי הפרשה הזו נקראת במה שפעם היה התחלת החורף, אבל לידיעת חובשי הכיפות המכחישים את ההתחממות הגלובלית – כי היא סותרת את ההבטחה שנתן יהוה לנוח – היה די חם כאן בנובמבר ובתחילת דצמבר. במקום להבהיר את הנקודות האלה, או סתם לא לשדר ידיעה מופרכת, ערוץ 2 מעדיף לשתף פעולה עם הבורים ועם המפעילים שלהם, רבנים להחזרה בתשובה שאיכשהו תמיד מצליחים למצוא איזה פסוק שאם מעקמים אותו הוא מתאים לטרגדיה השבועית – דבר שהם תמיד מוצאים בדיעבד, כמובן. אף פעם לא מראש. כל ההוכחות האלה על איך המפץ הגדול מופיע כבר בהבלים שבדה משה דה ליאון מליבו ומכונים ספר הזהר מעולם לא שימשו מישהו להעלות טענה מדעית לפני שהמדע העלה אותה.

על העגלה הזו טיפס שלשום עובדיה יוסף. הוא אמר בדרשה השבועית שלו ש"אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש בו חילול שבת", ציטוט מהתלמוד. קודם כל, כפי שיעיד המקרה הזה, זה לא נכון אמפירית. יש עוד כמה ציטוטים מהתלמוד, שיסבירו לנו באיזה עולם חיים יוסף ושליחיו: "מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין, רעב של בצורת באה; מקצתן רעבים ומקצתן שבעים, גמרו שלא לעשר, רעב של מהומה ושל בצורת באה; ושלא ליטול את החלה, רעב של כליה באה; דבר בא לעולם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין ועל פירות שביעית; חרב באה לעולם על עינוי הדין, ועל עיוות הדין, ועל המורים בתורה שלא כהלכה".

כלומר, על פניו לא רק שאנחנו אמורים לפטר את כל בחורי הישיבות, שהיו אמורים להגן עלינו מכל צרה בזכות לימודיהם אבל נכשלו בתפקידם והביאו עלינו בצורת ושריפת ענק, הרי שהיינו צריכים לפטר אותם מזמן – כל המלחמות האלה פה הן בגללם, "המורים בתורה שלא כהלכה".

נזכיר גם שזו טקטיקה די ותיקה של ש"ס: בעת אסון הבונים ב-1985, תלה שר הפנים דאז, יצחק פרץ – אז עדיין איש ש"ס – את האשמה בחילול השבת בפתח תקווה. רבנים אחרים טענו שמדובר במזוזות פסולות. אלה, כמובן, מקרים שבהם הקורבנות הם חילונים. תלונות כאלה לא נשמעות כאשר נפגעי האסון הם חרדים. אז מדובר בקורבנות טהורים שאלוהים בחר בהם כדי לכפר על עוון הדור.

ואחרי שצחקנו צחוק מר, צריך לזכור ולהזכיר שעובדיה יוסף לא לוקה בשטיון. הדרשה שלו ביום שישי, על מקורות השריפה, היתה דרשה פוליטית. היא היתה מיועדת להסיט את האש משלוחו, שר הפנים אלי ישי, שנושא באחריות המיניסטריאלית לשריפה. כמו המחזירים בתשובה, הם משתמשים בדת כאמצעי פוליטי: אמצעי להגנה או להתקפה, הכל על פי הצורך. אין שום דבר טהור או מנותק במי שעוסק בדת בספירה הציבורית. הוא תמיד עוסק גם בפוליטיקה. במקרה של יוסף ושל הכתבה המטומטמת בערוץ 2, המטרה היא לקדם את התפיסה ש"הכל כתוב מראש", שממנה מחליקים בקלות אל תפיסת "כולנו אשמים", ואם כולנו אשמים, אז לדרוש את ראשו של אלי ישי על שיפוד זו דרישה שיכולה להגיע רק מצד אנשים שרודפים אותו כי הוא דתי, מזרחי וימני – בדיוק מה שהוא טען הבוקר.

את ישי צריך להעיף מתפקידו לא רק בגלל שהוא שר גרוע בכל מה שקשור לציבור הכללי – הוא שלוח מרן, אחרי הכל, לא נציג הציבור – אלא גם משום שהוא והמפלגה שלו מקדמים תפיסה אנטי-אנושית ואנטי-מדעית. אבל אין לישי מה לדאוג: אם נתניהו יפטר אותו, זו תהיה אמירה שאחד השרים שלו אחראי לשריפה. ואז תעלה השאלה למה בעצם מינה נתניהו אדם כזה לתפקידו, ומה הקשר שלו-עצמו למחדלים. נתניהו כבר מודאג: הבוקר כבר נשמעו מקורביו אומרים ש"גם ממשלת שרון פישלה". הם כנראה סומכים על כך שלא נזכור מי היה שר האוצר של שרון.

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': ביום חמישי תיערך הפגנה בכיכר רבין, בשעה שבע, שתקרא להתפטרות ממשלת ישראל גם בלי הצורך להמתין לתוצאות ועדת החקירה. לצערי כנראה שלא אוכל להיות שם עקב התחייבות קודמת חשובה, אבל הדבר חשוב.

הערה מנהלתית ג': מצעד זכויות האדם השנתי יתקיים, כזכור, ביום שישי הקרוב. הוא יתחיל ב-10:30 בתיאטרון הבימה. בואו בהמוניכם.

(יוסי גורביץ)