משלל המינויים האומללים של ממשלת נתניהו, ספק אם יש להוציא מינוי בעייתי יותר מאשר מינויו של אורי אריאל (האחים היהודים) לתפקיד שר השיכון. אפילו המינוי של פרזנטור של בנק הפועלים לתפקיד שר האוצר נראה סביר בהתחשב. תחום הבינוי הוא פצצה מתקתקת, ונתניהו העביר את התפקיד לידי אדם שמיהר להודיע שלא כל אחד צריך לגור במרכז. ובאמת, למה צריך צעיר ישראלי לגור במרכז, איפה שיקר ומחניק, כשהוא יכול לעבור למדינת הרווחה שממזרח לקו הירוק, שעל בנייתה שקד כל כך אריאל? שר השיכון, בקיצור, הודיע לרוב הישראלים – אלה שמה לעשות, רוצים לגור קרוב למקום העבודה שלהם – שהם יכולים להמשיך ולחפש את הנבחרים שלהם.

זה היה במארס. אחר כך, בביקורו של אובמה, שבר אריאל את כללי הנימוס הדיפלומטי וקרא לנשיא המבקר לשחרר את הבוגד ג'ונתן פולארד. אובמה, כצפוי, התעלם. אריאל, פוליטיקאי שמכוון אך ורק לציבור שלו, העדיף לעשות לו נעים בגב על פני שמירה על הנימוס המקובל. ספק, בלשון המעטה, אם הפעולה הזו סייעה לשחרורו של פולארד – לא שאני תומך בשחרורו של ההרפתקן הקטן והדוחה, שהעביר מסמכים חשאיים גם לאוסטרליה, גנב מסמכים שקשורים לסין עבור אשתו, מכר מסמכים מסווגים עבור רווח עתידי והיה במגעים משונים עם הפקיסטנים – אבל אריאל קושש את תשומת הלב שרצה. על החריגה הזו מהמקובל, ועל התקרית הדיפלומטית הקטנה, העדיף ראש הממשלה נתניהו – זה שרוממות ה"משילות" בגרונו – לעבור לסדר היום. אין לו כוח להכנס למריבה עם מרכיב מרכזי בקואליציה שלו כמו האח בנט.

שלשום (ה') שבר אריאל שיא נוסף: הוא אמר ש"בנינו כבר הרבה 'בתי מקדש מעט', אבל אנחנו צריכים שייבנה גם בית המקדש האמיתי בהר הבית." אריאל אמר את הדברים ב"כנס מחקרי שילה."

מילא ששר השיכון סבור שתפקידו כולל דיבורים על הקמת משחטת ענק שתפרנס דור חדש של אוכלי חינם, אבל לא כולל מציאת דיור סביר לצעירי ישראל; אבל פה הוא דוחף את ישראל כולה לשדה מוקשים. כידוע, הר הבית – או, כפי שהוא מכונה בדרך כלל, חראם אל שריף – קצת תפוס. יש עליו כמה מבנים. הם נמצאים שם מהמאה השביעית לספירה, כלומר פי שניים ויותר מהנוכחות המתועדת של מקדש יהודי שם. הם מקודשים לכמיליארד בני אדם, והם לא הולכים לשום מקום.

הנוכחות של המסגדים בהר הבית, כמובן, ידועה היטב לכל המשיחיסטים היהודים, שאריאל הוא בשר מבשרם. הנוכחות הזו היתה קוץ כה דוקר בבשרם של המשיחיסטים, שקבוצה של בכירי "גוש אמונים" – הקבוצה האידיאולוגית שהיתה הבסיס למה שהוא היום מועצת יש"ע – קשרה קשר לפוצץ אותם בתחילת שנות השמונים. בין חברי המחתרת אפשר לציין את זאב "זמביש" חבר (לשעבר פרידמן), את הפובליציסט חגי סגל, ואת מנחם לבני. אף אחד מהם לא ריצה יותר משבע שנות מאסר, אחרי קמפיין ציבורי נרחב לשחרורם המוקדם. המטרה הראשונית של הפיגוע המתוכנן בהר הבית היתה למנוע את הנסיגה מסיני – טריק שמאוחר יותר ישתמשו בו המחבלים היהודים עדן נתן-זאדה ואשר ויזגן, שרצחו פלסטינים כדי לעורר התקוממות פלסטינית שתשבש את תכנית ההתנתקות, וכיום עומד מאחורי הרעיון של "תג מחיר." מטרה אחרת, אליבא דאחד מחברי המחתרת בשעתו, היתה להעמיד את העם היהודי בסכנה איומה, אבל כזו שתאפשר לדמון הזקן יהוה להוכיח שהוא אכן אוהב את עמו ישראל. גם את התרגיל הזה ניסו פעם, בשריפת הממגורות בירושלים הנצורה על ידי טיטוס, ויש הדים שלו גם ברצח הילדים על ידי הוריהם במהלך ההתאבדויות של תתנ"ו, במהלך מסע הצלב הראשון. בשני המקרים הכשלון היה טוטאלי. אז היה מי שרצה לנסות פעם שלישית, וכמו ב-66, לסחוף את כל הציבור איתו ללא כל דיון בנושא.

כששר בממשלת ישראל, ודאי שר השיכון, ודאי שר של האחים היהודים, אומר שיש לבנות את בית המקדש, קשה לקרוא את הדברים אלא כקריאה לפגיעה במסגדים – פגיעה שכנראה תביא לג'יהאד עולמי כלפי ישראל. בקרב יותר ויותר חוגים בקרב חובשי הכיפות מדברים בשנים האחרונות על שיבה להר הבית ועליה אליו. כנראה שהגיעו שם למסקנה שהגאולה המובטחת באמצעות התנחלות בגדה המערבית שוקעת בטיט יוון של יום קטנות, בין דיונים מייגעים בוועדות של המנהל האזרחי, הצתה של עוד דונם והרעלה של עוד עז, ושהגיע הזמן לקפיצה נחשונית, גדולה, אל התהום; מסוג הקפיצות שלאומנים רומנטיקנים תמיד אהבו.

התכנית של המחתרת היהודית לפוצץ את המסגדים גוועה אחרי שלא הצליחו לגייס תמיכה רבנית; מנחם לבני פרסם בשעתו את שמותיהם של 11 רבנים שאת הסכמתם ביקשה המחתרת לגייס. ארבעה מסרו את הסכמתם, ושבעה התנגדו (שניים מהם, צבי יהודה קוק וצבי טאו, התנגדו במשתמע). אף אחד מן הרבנים לא דיווח על התכנית לרשויות. מבין הרבנים שהתנגדו, חמישה – משה לוינגר, צבי טאו, שלמה אבינר, אליעזר ולדמן, ודב ליאור – עדיין פעילים בשיח הדתי בישראל, רובם תוך קבלת משכורת מממשלת ישראל. אף אחד מהם לא דיבר בפומבי על חלקו באירועים הללו.

הסיבה לכך שהרבנים, ברובם, הביעו את התנגדותם היתה התפיסה שלהם שהציבור לא ערוך לקבלת הפעולה. או, במילים מנומסות פחות, הם ידעו שברגע שהציבור הישראלי הרחב יקלוט שהם היו מעורבים ולו בשתיקה בהכנסתו למלחמת עולם, השורה האחרונה בביוגרפיה שלהם תהיה "נראה לאחרונה מתנודד על עמוד חשמל." מה שגרם לרבנים להתנגד לתכנית לא היתה המלחמה הוודאית, אלא החשש שהעם היהודי לא יתלכד מאחוריה ומאחורי החזון שלהם. כשתיבת התהודה שלהם אומרת להם שוב ושוב שיותר ויותר אנשים תומכים בכיבוש מחדש של חראם אל שריף ("הר הבית"), כשסגן יושב ראש הכנסת פייגלין מנסה ללא הצלחה לעלות אליו, כששר בממשלת ישראל מביע בגלוי תמיכה בפעולה – זה יכול לשנות את ההערכה שלהם. כיף.

כלומר, גם פה צריך להעמיד חומת ברזל מול הרבנים, ולהבהיר שהמציאות לא נכנעת להלכה. במקום זה, יש לנו שר בממשלה שמעודד את הפנטזיות שלהם. כאן המקום להזכיר שהמפלגה של אריאל לא מתנערת מהפנטזיות האלה. כשנתפס ג'רמי גמפל – בבחירות האחרונות, המועמד במקום ה-14, שבשעתו נתפס כריאלי, ברשימת האחים היהודים – מדבר בפומבי על פיצוץ המסגדים, ראש המפלגה בנט סירב להתנער ממנו ושלח את העיתונאים לברר מה אמרה פעם מרב מיכאלי. בנט לא התנער ממנו משום שאם היה מתנער, הוא היה מאבד עוד קולות מקולות הימין הקיצוני, שהלכו לעבר מיכאל בן ארי. בשותפה בכירה בקואליציה היום, הבון טון הוא לדבר על החרבת המסגדים, וראש המפלגה לא מעז להתנער מהקולות האלה.

ראש המפלגה? מילא בנט. הוא צריך לרקוד מול הקהל שלו, וכמו כל קצין הוא מסוגל לגלות אומץ רב מול אויבים חמושים תוך שהוא פחדן מוחלט בתחום הציבורי. אבל ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, גם הוא לא התנער מהדברים שאמר שר השיכון שלו, למרות שאין רגיש ממנו לכל נזק בתחום ה-hasbara. שוב אנחנו למדים שהרבה יותר משנתניהו חושש מהרגע שבו העולם המערבי יציץ מאחורי לפרגוד של "יהודית ודמוקרטית" וימצא שם את התיאוקרטיה שמנהלת מסע נקמה נגד ההיסטוריה, הנקודה שבה כל הדיבורים על "סיליקון ואדי" ו"אומת סטארטאפ" יגוזו כצל חולף, הוא חושש לגורלה של הקואליציה שלו. בדרכו שלו, הוא תלוי במצביעי בן ארי בדיוק באותו האופן שבו תלוי בהם בנט – או, ליתר דיוק, תולה את עצמו בהם.

ולצידו, אחרי היסטוריה ארוכה של שתיקה מול הסתה מימין – כלומר, כשהאיש מהמרפסת בכיכר ציון, מר "השמאל שכח מה זה להיות יהודים" ו"כולם כאן ליכודניקים" לא משתתף בה אקטיבית – הוא תולה גם את מה שנשאר מהדמוקרטיה הישראלית ומהסיכויים המתנדפים לדו קיום. אם וכאשר ינסו כמה קנאים לפוצץ שוב את המסגדים על הר הבית, זכרו גם את חלקו, חלקו שבמחדל, של ראש הממשלה.

הערה מנהלתית: לאחר כמה חודשים של פרכוסים, גוגל רידר, שממנו הגיעו רבים מהקוראים של הבלוג הזה, חדל סופית לתפקד. ישנם שורה של תחליפים סבירים, ואני אישית ממליץ על שימוש ב-Feedly.

(יוסי גורביץ)

האמת, לא יכולתי לומר את זה יותר טוב מהסרטון הזה.

אבל בכל זאת. הבוגד אורי אריאל (האיחוד הלאומי) מצא זמן בין העברת מידע על פעולות הצבא לנוער הגבעות כדי להעלות מחדש הצעת חוק, שתאסור על שימוש בסמלים נאציים ותאסור על קריאה לאדם אחר בשם "נאצי" – או, אם לדייק (זהירות, מסמך), "המילה "נאצי" על כל הטיותיה, כינוי המתקשר לנאציזם ולמשטר הרייך השלישי בגרמניה או למי מראשיו, או מילה בעלת צליל דומה למילה נאצי על כל הטיותיה, שנעשה בה שימוש בשל דמיונה זה."

מי שיעבור על החוק, שאוסר גם על שימוש בסמלים נאציים כמו "צלב קרס או של כל דבר אחר המעיד במובהק על זיקה לנאציזם", צפוי למאסר של חצי שנה ו/או קנס שיכול להגיע עד 100,000 ₪. כלומר, אם להיות בוטים, לאורי אריאל לא נראה כל הקטע שבו מתייחסים אליו ואל שולחיו כיודו-נאצים כבר עשרים שנה, אז עכשיו הוא מציע לסתום את הפה למי שאומר את זה. הוא לא מקורי – הצעת החוק המקורית של קולט אביטל, בכנסת הקודמת – אבל אנחנו כבר לא בשנת 2007 העליזה, והיום הצעת החוק הזו זוכה לתמיכתה של הממשלה. שר המשפטים, יעקב "חוקי התורה" נאמן הצביע בעד החוק – בניגוד לעמדת משרדו-שלו. זה בסדר, המשפטנים המיושנים ההם עוד לא הבינו שהזמן שלהם חלף, שהפורמליסמוס שלהם צריך לפנות את מקומו לטוהר ולהט יהודיים, ושהנוער היהודי כבר אמר את דברו.

אופס.

כמובן, הצעת החוק מתארת את מטרתה בשמן זית זך: "למרבה הצער, תופעת השימוש בסמלים ובכינויים נאציים הולכת וגוברת בשנים האחרונות. הקלות הבלתי נסבלת בה נעשה שימוש יום-יומי במושגים אלה כחלק מהשיח הציבורי והפוליטי ותוך זלזול מופגן ברגשות ניצולי השואה וצאצאיהם, ראויה לכל גינוי. במציאות בה אנו חיים יש חשיבות לעיגון האיסורים על השימוש בסמלים מתקופת השואה והנאציזם בחקיקה, על מנת למנוע את התפשטות התופעה." אהבתי במיוחד את השימוש ב"רגשות ניצולי השואה וצאצאיהם": מרשים הסיפוח הזוחל של "רגשות הניצולים" אל צאצאיהם, ומרשים במיוחד הניצול הציני של רגשות ניצולי השואה. יצוין שאורי אריאל וחבריו לא עשו שום דבר מעולם כדי להגן על זכויותיהם של ניצולי השואה, שנרמסים תחת מגף הביורוקרטיה השחור של משרד האוצר, שפקידיו כבר ניצלו את כל מה שיכלו מאותם ניצולים אומללים, ושעכשיו מתייחסים אליהם כאל אבק אדם.

עוד אופס.

אורי אריאל, במיוחד, חצוף במיוחד כשהוא מגיע עם הצעת החוק הזו. חלק מאיתנו עשויים לזכור איך המחנה של אריאל השתמש בטלאים כתומים – לא צהובים, חס וחלילה! – על בגדיהם של ילדי גוש קטיף, ואיך אימנו ילד אומלל במיוחד להצטלם כשידיו למעלה, כמו התצלום ההוא. אז, אורי אריאל לא הציע לכלוא אותם או לקנוס אותם. הוא איים ש"אם החקיקה תימשך ככה, יהיו דברים קשים הרבה יותר." כלפי המחנה שלו, הוא היה הרבה יותר פייסני: "אני יכול להבין את המצוקה הקשה של המתיישבים, אבל אני מציע למתיישבים לשקול שנית את השימוש בסמלי שואה לצורך המאבק."

לפני שבע ומשהו שנים, אורי אריאל "הבין את המצוקה" והוא "הציע לשקול שנית"; היום, כשאותם הסמלים עשויים להיות מופנים כלפי המחנה שלו, הוא מאיים בכלבים, שוטים ומקומות מגודרים בגדר תיל.

אופס.

אפשר להתווכח על השימוש במילה "נאצי" ובסמלים הנאציים. ראוי להתווכח. ברוב מוחלט של המקרים ההשוואה איננה במקומה. אבל היא, בהרבה מקרים, אוטומטית – וזו לא אשמת הישראלים. זו אשמת ההנהגה שלהם ומערכת החינוך שלהם, שמלמדת אותם כבר 35 שנה שיש רק אירוע היסטורי חשוב אחד, וזה השואה. שלוקחת אותם כנערים אל מחנות ההשמדה ומעבירה אותם שם טקס חניכה, שבו הם נולדים מחדש מתוך תא הגזים.

אז אם לראש הממשלה – שאני לחלוטין לא חושב שאפשר להשוות אותו להר שיקלגרובר; נראה הרבה יותר שהוא מיועד לשחק את תפקידו של פון פאפן בטרגדיה (אופס!) – מותר לומר שהשנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה, לנו מותר לומר שהשנה היא 1933, שפלוגות הסער כבר צועדות, ושאו טו טו שורפים את הרייכסטאג. יכול להיות שזו טעות, אבל התווכחו איתנו, אל תסתמו לנו את הפה – במיוחד כשהצביעות שלכם זועקת כל כך.

אחרי הכל, אם אסור יהיה להשתמש בהשוואות ההן – אלה שדורון רוזנבלום הציע פעם חוק, שבו הן לא תופענה מאוחר יותר מהמשפט השלישי, כדי לחסוך את ההמתנה – יהיו השוואות אחרות. ואורי אריאל יצטרך לאסור על השוואות לבולשביקים, לפלנגות של פרנקו, ואפילו למכבים של מתתיהו.

עד שלא תשאר לנו שום היסטוריה שעליה אפשר לדבר, עד שאיש לא יאמר אלא את שמותר לומר, עד שכל הישראלים יקפידו, בדברם עם ידידיהם, להשליך מבט מהיר סביב כדי לוודא שאיש אינו שומע את דבריהם, מה שכונה בשעתו המבט הגרמני.

אופס.

ועוד דבר אחד: הפגנה כנגד חוק המסתננים, שכמוהו לא חוקקו אפילו ברייך השלישי – וזו איננה אמירה ריקה, וכאן לא יבוא "אופס" – תיערך בעוד שעה בכיכר רבין. כל מי שיכול לבוא, שיבוא.

(יוסי גורביץ)

ועדת השרים לענייני חקיקה דנה בשבוע שעבר, והחליטה לדחות את המשך הדיון לחודש הבא, בהצעת חוק של ח"כ אורי אריאל (האיחוד הלאומי), "שמירה על ערכי מדינת ישראל" שמה.

הצעת החוק הזו – אפשר לקרוא אותה כאן – מיועדת לצמצם עוד יותר את האפשרות להביע דעות הנוגדות את הדוֹגמה הציונית השלטת. חופש הדיעה הזה מצומצם גם כך: החוק מאפשר לפסול מפלגה, אם היא קוראת לערעור על אופיה היהודי או הדמוקרטי של מדינת ישראל. הצעת החוק הזו תורה לרשם העמותות ולרשם החברות למנוע את רישומן של עמותות או חברות שחותרות תחת "אופיה היהודי" של מדינת ישראל, ואף תתיר להם להורות על פירוקן של חברות או עמותות כאלו. הדוגמא שמביא אריאל לעמותה או חברה שיש לפרק היא כזו ש"תכליתה המוצהרת היא העברת יהודים על דתם".

אריאל רוצה, בקצרה, למנוע מאנשים שחולקים על הדוגמה היהודית מלהביע את דעתם. הצעת החוק שלו לא תאפשר להם להתאגד, כך שכל נסיון רציני להביע את עמדותיהם – לכנס כינוסים גדולים, להוציא עיתון – יעמיד אותם בבעיות קשות מול החוק, ויקשה עליהם עד מאד לקבל תרומות. החוק של אריאל מקרב אנשים כאלה מאד אל ההוצאה אל מחוץ לחוק. הכל, כמובן, תחת כסות ה"יהודית ודמוקרטית", שאריאל לא מהסס לקבוע שהראשונה בהן צריכה לגבור על השניה, ולשם כך הוא מצטט את השופט אלון, כמו גם את רות גביזון בשיא נדיר של התלהמות. החוק, מטבעו, הוא רטרואקטיבי: הוא מיועד לא רק למנוע את רישומן של התאגדויות חדשות, אלא גם להורות על פירוקן של כאלה שכבר קיימות.

האגודה לזכויות האזרח, ששלחה מכתב בנושא לשר המשפטים, יעקב "חוקי התורה" נאמן, בו הגדירה את החוק כנסיון לבצע רדיפה פוליטית של צד מסוים. בין הארגונים הצפויים לפגיעה העלולים להפגע את "התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית ותנועות אחרות של פלורליזם יהודי; כל ארגון שדוגל, בדרך כזו או אחרת, בשוויון אזרחי מלא למיעוטים בישראל, גם אם במסגרת משטר דמוקרטי; כל ארגון שעוסק בזכויות פליטים או מהגרי עבודה או פלסטינים בהקשר של מעמד בישראל; חברות או עמותות שפועלות או מקיימות פעילות בשבת; עמותה שתומכת בחוזרים בשאלה או בנשים שמבקשות לבצע הפלה; עמותות הפועלות למען חופש מדת או למען זכויות של נשים בבית הדין הרבני או למען תפילת נשים עם טלית בכותל; ארגוני זכויות אדם שפועלים למען זכויות פלסטינים בישראל או בשטחים או בעזה; ארגונים שמבקשים לקיים פעילות חינוכית שיש בה הידברות עם "האחר", הכרת ההיסטוריה שלו ונקודת המבט שלו; ועוד ועוד. לפי השקפות עולם מסוימות, החברות ו/או העמותות האמורות לעיל, חלקן או כולן, חסרות זכות קיום." הרעיון שוועדת השרים לענייני חקיקה תדון ברצינות בהצעת חוק כזו היה מעורר צחוק רק לפני שנתיים. לא עוד. התקשורת הישראלית, ודאי תשימו לב, לא כתבה דבר על הצעת החוק הזו.

עוד זה מדבר וזה בא: חברת הכנסת ליה שמטוב (תודו שלא ידעתם שיש כזו) הגישה עוד שתי הצעות חוק בסדרת חוקי הנאמנות של סיעתה, ישראל ביתנו. החוקים החדשים ידרשו מכל עובדי המדינה, כמו גם מכל חברי המועצות ברשויות המקומיות, להשבע אמונים ל"מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". אני חושב שאחרי החודשים האחרונים, אי אפשר להמנע עוד מהמסקנה שהסיפא של "ודמוקרטית" מיועדת רק לדבר אחד: לטהר את השרץ, לשמש עלה תאנה לתועבה. עד כה, עובדי מדינה וחברי מועצות נשבעו אמונים "למדינת ישראל ולחוקיה", וזה עבד לא רע בכלל. עכשיו רוצה שמטוב לטהר את שירות המדינה מלא-יהודים, ועל כן היא מעמיסה עליהם שבועות שלא יוכלו לעמוד בהן במצפון נקי. עכשיו היא רוצה למנוע מהישובים הערביים, המקופחים גם כך, גם את היכולת לנהל בעצמם את ענייניהם; היא אומרת זאת במפורש: "מי שמבקש ליהנות ממה שיש למדינה להציע, יתכבד ויצהיר אמונים לה גם אם הוא חבר מועצת אום אל פחם".

לך תסביר לה, כמו גם לרוב הישראלים, שהזכות ליהנות ממה שיש למדינה להציע לא תלויה בשום הצהרת נאמנות, שהיא זכות בסיס מעצם זה שנולדת כאזרח בה; לך תסביר להם שהם מבינים את זה הפוך, שהמדינה היא שחייבת נאמנות לאזרחיה, לא להיפך; לך תסביר להם שהמדינה היא רק כלי לשירות אזרחיה, ושבמקום שבו היא מתחילה להיות מעבר לכך היא הופכת למפלצת, למולך תובע קורבנות; לך תסביר להם שהצעות חוק כאלה לא רק שאינן מוסיפות נאמנות, הן מכרסמות בה.

כי, אחרי הכל, לא נאמנות מעניינת אותם: הם רוצים כניעות. הם רוצים מדינה שבה יוכלו היהודים, סוף סוף, להגיע למעמדם הנכון בקוסמוס האורתודוקסי ולהיות עם אדונים, שיוכל סוף סוף להרגיש איך זה לחיות במדינה שבה הוא זה שמחזיק את השוט.

(יוסי גורביץ)