שר בטחוננו, אהוד ברק, הודיע בסוף השבוע קבל עם ועדה – בכנס פעילי עבודה, כך שהיה ברור שזה יצא לתקשורת – שהרגיעה עם הפלסטינים לא הושגה בשל שיקולי פריימריז פנימיים של קדימה. לטענת ברק, גורמים בקדימה – הוא התכוון, ככל הנראה, לחיים 'ללא קלון' רמון, ולשאול 'החמקן' מופז – מפמפמים אווירת מלחמה לצרכים פוליטיים.

וזהו. ההודעה הועברה ונבלעה בתקשורת ללא מצמוץ. מעמדה של הממשלה הנוכחית בדעת הקהל כה רעוע, עד שהאשמה בספסרות בדם לשם רווח פוליטי לא הרימה אף גבה, אפילו לא בקרב הפוליטיקאים: בוז'י לא צייץ, פואד לא געה.

האמון בממשלת אולמרט שואף גם אצלי לאפס, כך שגם אני, בקריאה ראשונה, לא ראיתי שום בעיה. זה היה נראה כמו עוד דיווח עובדתי שגרתי על שקיעתה של הרפובליקה, מסוג שכבר התרגלו לקבל. ואז קראתי את זה שוב, וזה נראה אחרת.

ממה נפשך: אם אהוד ברק סבור שהממשלה שבה הוא יושב מחרחרת מלחמה לשם רווח פוליטי מגונה, ואם הוא חושב שהדבר מובהק עד כדי כך שיש להתריע עליו בציבור, מדוע הוא יושב עם אסופת הבוגדים הזו – ושלא תהיה טעות: חרחור מלחמה, או הרעת המצב הבטחוני, מתוך כוונה פוליטית היא בגידה שאין גדולה ממנה – באותו חדר מדי יום ראשון? למה הוא לא קם ומתפטר?

כי הוא קצין, אמרתי לעצמי, וקצינים לא מתפטרים עד שלא מאלצים אותם. היו בסך הכל שני קצינים בכירים בתולדות צה"ל שהתפטרו מתוך מחאה: יגאל ידין ואלי גבע. מסורת הפחדנות האזרחית טבועה חזק בארגון הזה. ברק היה בו רוב ימיו, והגיע לתפקידים שאליהם אנשים שמעיזים להצמיד מעשים לדיעות לא מגיעים.

אבל למה ההודעה היתה טבעית כל כך? משום שהתרגלנו לראות את ראשי מערכת הבטחון תוקפים את הממשלה שאליה הם כפופים. ברק פשוט לקח את אגדת הסכין בגב – זו שמפיץ צה"ל על עצמו כבר 40 שנה, לאמור אנחנו נכשלים בגלל האזרחים הפחדנים, אבל רק תסירו מעלינו את הכבלים, או הו תראו מה נעשה – והעלה אותה דרגה אחת למעלה. עכשיו היא לא באה מהרמטכ"ל או מהאלופים, אלא משר הבטחון, היינו אותה חולית פיקוד לא ברורה, ספק צבאית ספק אזרחית, שמטרתה העיקרית היא להשכיח מהציבור שהפיקוד על צה"ל נתון, על פי חוק, לממשלה כולה.

ובכך שבר ברק כל חוק של אחריות במדינה דמוקרטית. שר בטחון לא יכול לומר שהממשלה מחרחרת מלחמה, להודיע שהצבא דווקא מתנגד – ולהשאר בתפקידו. הסיום הטבעי של הודעת ברק היה צריך להיות "ועל כן אני מתפטר". מאחר ולא זה מה שקרה, צריך להסיק אחת משתי מסקנות: או שברק נטול אחריות בסיסית והוא מניח לממשלת זדון כזו להמשיך ולהתקיים, או שההודעה הזו, מול פעילי מפלגה, היא עוד ספין של ברק עצמו, היינו שהוא טפל אשמה שאין חמורה ממנה על ממשלתו כדי לקדם את עצמו.

כך או כך, הוא הוכיח שהוא מסוכן מכדי לשמש כשר בטחון, על אחת כמה וכמה כראש ממשלה. לא שלא ידענו, אבל טוב שהוא הזכיר. יש סיכוי שמישהו שכח.

באותה מידה, כמובן, ראש ממשלה שלא מפטר שר בטחון כזה, שהאשים אותו בהאשמה חמורה כל כך, לא ראוי לשמש בתפקידו – ודאי אם האשמה נכונה, אבל גם אם היא שקרית. אבל אי התאמתו של אולמרט לתפקידו היא חדשות קטנות מאד. העובדה שאף אחד לא דרש את פיטוריו או התפטרותו של ברק, מצד שני, אומרת שהתקדמנו עוד קצת לעבר חידלון שלטוני מוחלט.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

ראש הממשלה, אהוד אולמרט, עשה היום צעד מזיק באופן חריג אפילו לו. בעוד השרים ועיתונאי החצר רבים האם דבריו של אולמרט על "המנעות מהתבטאות בסוגיות רגישות" היו מכוונים לשר התחבורה, שהקפיץ ביום שישי את מחירי הנפט כשהפציץ בהבל פיו את מולדתו, הצליח אולמרט לתקוף את הממשל הדמוקרטי הבא בארה"ב עוד קודם שנכנס לתפקידו.

אם לסמוך על ויינט, אמר אולמרט, בנוסח מפותל משהו, ש"הממשל הזה ידידותי במיוחד… לא בטוח שזה יהיה המצב עם הממשל הבא". על פי "הארץ" הוא אמר דברים דומים. קשה לחשוב על הצהרות חסרות מחשבה יותר, במיוחד אם אולמרט חושב שהן נכונות.

ממשל בוש מסיים את ימיו. על פי הסקרים, הממשל שיחליף אותו יהיה דמוקרטי. הדמוקרטים צפויים, בנוסף, להרחיב את אחיזתם בשני בתי הקונגרס. מה היה כל כך דחוף לאולמרט להעליב את הנשיא הבא?

עכשיו הכניס אולמרט, בדמדומי שלטונו, את ישראל למלכודת. אם ינצח אובאמה בבחירות, הוא יזכור שראש ממשלתה תקף אותו והתערב למעשה במערכת הבחירות האמריקנית. לא יהיה לו תמריץ מיוחד להיות ידידותי לממשלה כזו – ודאי אם הוא יפסיד בפלורידה ובכל זאת ינצח בבחירות, כפי שנראה שיקרה.

אם ג'ון מק'קיין ינצח בבחירות, ודאי אם מדינת ההכרעה תהיה פלורידה, על הפנסיונרים היהודים שבה, ההשלכות של דברי אולמרט צפויות להיות גרועות עוד יותר: במו ידיו הוא האכיל את מדורת ה"נאמנות הכפולה", התפיסה האומרת שיהודי ארה"ב נאמנים לממשלת ישראל. המחנה האנטי מלחמתי, שממילא האשים את ישראל במעורבות בחרחור מלחמת שולל, רק יהפוך למריר יותר – וזה המחנה שמהווה חלק ניכר מבסיס הבוחרים של חברי הקונגרס הדמוקרטים. כלומר, גם אם ג'ון "להפציץ את איראן" מק'קיין ייבחר, צפוי לו קונגרס עוין – ודבריו של אולמרט יהפכו אותו לעוין יותר לישראל.

הפילוח בקרב מתנגדי אובאמה איננו עובר בין יהודים ונוצרים; הוא בעיקרו פילוח גילי. ככל שאדם מבוגר יותר, ככל שחי בתקופה שבה גזענות היתה מקובלת, כך גדל הסיכוי שהוא יהיה ממתנגדי אובאמה. רוב היהודים האמריקנים הצעירים תמכו באובאמה; המבוגרים יותר, אלה שמגדירים מהו "הממסד היהודי", בחרו בקלינטון. אבל המבוגרים הללו, שהחוויה המעצבת מבחינתם בשנות השישים היתה החרדה שפמפם צה"ל ערב מלחמת ששת הימים, חולפים מן העולם.

הצעירים היהודים גם כך מעידים על פחות קשר לישראל. וזה טוב: המצב הנוכחי איננו נורמלי. אבל המרירות שבתבוסה של אובאמה, בעלייתו לשלטון של ממשל בוש השלישי, עשויה להפוך את הדור הצעיר של יהודי ארה"ב מקרים לעוינים.

וכמובן, ההצהרה של אולמרט תהיה חגיגה לכל תומכי הקונספירציות, שחושבים שמילה של אולמרט היא הנחיה לממשלת הכיבוש הציונית בארה"ב. אם אובאמה יובס, רבים מהם יראו בכך עוד פעולה של "הציונים". רוב יהודי ארה"ב אינם ציונים ורובם – כמו ממשלות ישראל ב-16 השנים האחרונות – יוניים יותר מן הממסד שלהם, הפושה ניאו-קונסרבטיבים, שהיו יותר מדי אפילו לבנימין נתניהו. באדיבותו של אולמרט, המסר הפשוט הזה יהפוך קשה מאד להבנה.

במדינות אחרות, פשלה דיפלומטית כזו מצד ראש ממשלה היתה גוררת התפטרות. מצד שני, אנחנו מדברים על אולמרט. יש לו די והותר סיבות להתפטר, אלא שהפוליטיקאים שלנו מזמן ויתרו על אחריות לאומית ואינם מאלצים אותו לעשות זאת. ודאי שהם לא ישלחו אותו הביתה בגלל דיפלומטיה-שמיפלומטיה, או"מ-שמום ושטויות דומות; כידוע, חשוב לא מה אומרים הגויים אלא מה עושים היהודים. וזה מה שהביא אותנו עד הלום.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

מתדרדרים והולכים: שתי ידיעות שפורסמו על הבהמה הירוקה השבוע לא זכו לתשומת הלב הנדרשת. ראשית, צה"ל החליט שממש לא מתאים לו שחיילים יסכנו את חייהם בגבול רצועת עזה, והם יועברו לבסיסים עורפיים וממוגנים. תושבי עוטף עזה, מצד שני, מתבקשים להמשיך ולספוג בשקט.

הבהמה שמה לב, לאחרונה, שיש לה בעיה עם אנשי המילואים. אז היא מצאה פתרון, לפחות לסטודנטים שבהם: להכפיף את הסטנדרטים האקדמיים לשירות הצבאי. אם אתה חייל מילואים, אוטומטית תיחשב לכשיר יותר בתחומך. אה, לא – זה לא מדויק. האחראים לרעיון העוועים הזה הם דווקא חברי הכנסת והממשלה. בהמות, מלאכתן נעשות בידי צדיקים.

מה קרה פה? קרה היפוך ערכים מוחלט. דמם של חיילים, שכל מטרת קיומם וגיוסם היא הגנה על אזרחים, הפך ליקר יותר מאלה שהם אמורים להגן עליהם. מה שקרה הוא שהצבא הפך לערך העליון של החברה, גבוה יותר מהחברה עצמה, ולכן גם סטנדרטים מקצועיים מעוקמים עבורו – וכל זה הופנם לא רק על ידי הבהמה, אלא גם על ידי החברה שהיא אמורה לשרת.

איי, איי, לא בראש: ביום שני נשרף תלמיד ישיבה למוות במהלך תאונת דרכים. כבכל מקרה של מוות אלים, בו יש חשד למעשה פשע, רצתה המשטרה לבצע נתיחה שלאחר המוות בגופה.

אלא שעובדי האלילים השולטים בארצנו מאמינים שהדמון הכביכול כל יכול שלו הם סוגדים איננו מסוגל, מסיבות שטרם הובררו עד תומן, להשיב את הגוויה לחיים אם עברה נתיחה. כלומר, אם סתם היה מדובר בגוויה שרופה, הוא היה מסתדר בלי שום בעיות, יהוה הזקן והטוב, אבל ברגע שסכין של רופא חילוני נגע בה? הלך על המסכן.

זק"א, הארגון ששם לעצמו למטרה – מאז שמטרתו הקודמת, טיפול בגופות חללי פיגועים, התפוגגה מהיעדר פיגועים – להציק לכל משפחת נפטר החורגת מכלליו, מיהר להכות בתופי הטם-טם. הצאן הקדוש יצא לרחובות, וכהרגלו הצית והשליך אבנים ותקף.

והמדינה? התקפלה מיד. ביום חמישי הודיעה הפרקליטות לבית המשפט כי היא מוותרת על הנתיחה. שוב הוכיחו חובשי הכיפות שעם קצת נחישות ומעט אלימות, אפשר להשיג בישראל הכל.

מגן ובל יחרטט: סיפור משונה מאד הופיע ב-"7 ימים" אתמול. מעשה שהיה כך היה: במהלך הנסיגה הגרמנית מפני ההתקדמות הרוסית ב-1945, פונה מחנה ההשמדה אושוויץ והחלו צעדות המוות. במהלך הצעדה, סמוך לכפר הפולני קשיאוז'ניצה, טבחו השומרים הגרמנים בלמעלה מ-40 מן הצועדים. למחרת, הגיע למקום כומר מקומי, והביא את הנרצחים לקבר אחים, כשהוא רושם את המספרים שהיו מוטבעים בזרועם. המספרים הללו, לימים, ייחרטו על מצבה שתוקם במקום.

ב-2004 הגיע למקום איש שב"כ, התרשם מאד, והחליט שהארגון יקח על עצמו את המשימה של זיהוי הנרצחים. משימה ראויה לשבח: עד כה הצליחו אנשי השב"כ, בשיתוף פעולה עם אנשי "יד ושם", לזהות 24 מן הנרצחים, ולאחרונה הוקמה במקום מצבה חדשה, שכוללת הפעם גם את סמל השב"כ.

וזה באמת מבצע ראוי לשבח. ראויה גם רגישותו של האחראי מטעם השב"כ, שהורה לאנשיו לא להסתובב כשהם עטופים בדגל ישראל על אדמת פולין, כאילו הם כובשים. די לשב"כ בכיבוש אחד.

אבל, אף שזה מבצע ראוי לשבח, מדוע מעורב בו השב"כ? שוב ושוב מספרים לנו בכתבתו של רונן ברגמן עד כמה אנשי השב"כ עסוקים בשמירה עלינו מכל איום אפשרי (ברגמן הגזים קשות כאשר תיאר את משימתו כ"הגנה מפני שואה חדשה"). אז, עם כל הכבוד – ויש, ישראל צריכה שב"כ, וכמי שנוסע באוטובוסים אני יודע היטב מה עומד ביני ובין מחבל מתאבד – למה בוזבז כל הזמן היקר הזה על משימה שאיננה קשורה לארגון? לפחות מאות, כנראה אלפי שעות אדם, הועברו בארכיונים ובתשאולים על אדמת פולין. לא היה עדיף להשקיע את כל הזמן הזה בחקירה – ולהשתמש בזמן הפנוי לחקירות קצת יותר סובטיליות מעינויים? לא היה עדיף להעביר את כל הנושא לידי "יד ושם"?

והערה עצובה לסיום: כשטבחו אנשי האס.אס. בקורבנותיהם ליד קשיאוז'ניצה, הם לא הבדילו בין יהודים ללא-יהודים. גם תושבי הכפר, שהביאו אותם לקבורה ושטיפחו את המצבה, לא עשו הבחנה כזו. עורכי "ידיעות אחרונות" דווקא עשו, ופרסמו את רשימת הקורבנות שזוהו כשהיא מחולקת ל"יהודים" ו"נוצרים". אולי חשו שקוראיהם ידרשו זאת.

הבושה, נשאוך בלי מילים: אהוד ברק ליקק השבוע את אצבעו, הניף אותה באוויר, ומשחש שהציבור מואס באולמרט בעקבות פרשת טלנסקי, מיהר להתנער ממנו בקול חלושה. ברק אמר שאי אפשר להמשיך כך, אבל ראוי לציין שנמנע מגינוי ישיר של אודי חשודי (הקרדיט לרחביה ברמן) ומעשיו.

הוא כנראה יודע למה. טל זילברשטיין, תוך קידום של קו ההגנה של אולמרט – שאמיר אורן כינה בשם הקולע "דור שלם דרש תשלום" –  הודיע שאם ברק לא יסתום את הפה, יכול להיות שיהיה לזילברשטיין מה לומר.

זילברשטיין הוא יועץ אסטרטגי לאהוד אולמרט. קודם לכן היה יועץ אסטרטגי לאהוד ברק. הוא הסתבך קשות במהלך פרשת עמותות ברק, וברק תלה אותו לייבוש. הוא לא שכח, ואני לא מאשים אותו על כך שלא סלח.

אבל מי שיודע על פשע חייב לדווח על כך. השבוע היו פרסומים על כך שברק העביר לארץ מיליון וחצי דולרים במזוודה במהלך הקמפיין של 2000. אם זילברשטיין יודע משהו על זה, הוא צריך להתייצב מיד בתחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריו. איומים מאפיוזיים מצידו, שהם כנראה לא חוקיים, רק מוכיחים ראשית את אפסותו המוסרית של זילברשטיין, ושנית את העובדה שכשטלנסקי ומסר אומרים שהם מפחדים מאולמרט, הם כנראה יודעים על מה הם מדברים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

אריה אלדד יודע איך להשיג כותרות והוא יודע איך להסיט את הדיון. אתמול עשה אלדד מעשה אדיר זיק וטען כי ראש ממשלה המנסה לסגת מרמת הגולן הוא בוגד. לנוחותו, הוא ציטט את סעיף 97 ב' לחוק העונשין, האומר כי "מי שעשה בכוונה ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה, או ייכנס לריבונותה של מדינת חוץ, מעשה שיש בו להביא לכך – דינו מיתה או מאסר עולם". לטענת אלדד, מאחר וישראל סיפחה את רמת הגולן ב-1981, שיחות אולמרט-אסד הן בגדר בגידה ודינו של אולמרט מוות. השערוריה הנדרשת פרצה מיד.

ותוך שניות, זחלו היהודים הגאים אל מתחת לאבנים שלהם והתחילו לצרוח שנטפלים לאלדד, ומה הוא כבר עשה, והוא רק ציטט את החוק. ובכן, לא בדיוק. סעיף 94 לחוק, שקובע כיצד לפרש את סעיפי הבגידה, אומר ש"אין רואים מעשה כעבירה על פי פרק זה, אם משתמעת מתוכו כוונה בתום לב, או אם נעשה בתום לב, או אם נעשה מתוך כוונה להביא, בדרכים שאינן פסולות לפי דין, לידי שינוי בסדרי המדינה או בפעולת רשות מרשויותיה, או בסדרי מדינת חוץ או בפעולת רשות מרשויותיה, או בסדרי מוסד או ארגון של מדינות או בפעולותיהם". ההדגשה שלי.

כלומר, לממשלה ("רשות מרשויותיה") מותר לשאת ולתת עם מדינות אויב, גם על העברת שטחים אליהן. הכנסת, כמובן, מעולם לא איבדה את ריבונותה, וכפי שהעבירה את חוק הסיפוח ב-1981 (יצוין, אגב, שראש הממשלה דאז, מנחם בגין, אמר במפורש במהלך הדיון שהחוק מיועד למנוע משא ומתן עם סוריה), היא יכולה להעביר חוק שקובע שהגולן חוזר לריבונות סורית.

אלדד יודע את זה, כמובן. הוא אחד מהפחות שוטים שבחברי הכנסת שלנו. אז למה הוא משקר בגסות כזו לקהל בוחריו? ראשית, משום שהוא יודע שמדובר בקהל של בבונים, שיתחיל עכשיו לחזור על המנטרה של "אולמרט הוא בוגד על פי חוק" ויכניס את המם הזה לדיון באופן שאי אפשר יהיה להוציא אותו משם. שנית, לא פחות חשוב, הוא מסיט את הדיון: לא מדברים יותר על הגולן ועל הסכם עם סוריה, אלא דנים בשאלה האם אולמרט בוגד או לא. במצב שבו, לראשונה מאז ימי ברק, סוריה מדברת ברצינות, הסטת הדיון הזו קריטית.

שלישית, סביר שאלדד לא מעוניין שאיזה פנאט ירצח את אולמרט, כי הדבר פשוט יצור מומנטום ציבורי נגדי, שבהחלט עשוי לאפשר לציפי לבני – נניח – להגיע לאותו הסכם בדיוק עם אסד. לא, הוא לא רוצה בהתנקשות – אבל בהחלט אפשר שהוא רוצה בפחד מן ההתנקשות, הפחד מהפנאט הבלתי ידוע שהשב"כ לא יכול לאתר ולבלום. זה נלוז, נתעב – וכנראה עובד. לאולמרט יש מספיק צרות גם בלי שיצטרך לחפש את המתנקש התורן – אם כי יצוין ששטף צרותיו הוא גם הגנה מסוימת מפני רצח: מי שאין לו יכולת איננו מסוכן.

לכל הסיפור יש גם צד משעשע: מי היה מאמין שנראה את צחי הנגבי, המסית הכפול לרצח (זה של רבין וזה של אמיל גרינצווייג), אומר שדבריו של אלדד מזכירים לו את ההסתה לרצח רבין, ואיש אינו מוחה? ימים יפים הגיעו.  

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

מצעד להיטי האתרוגנים החולף לנגד עינינו מציג תחרות קשה בין המתמודדים. הבוקר הוסיף יואל מרקוס עוד מתחרה ראוי לפרס אתרוג הזהב (מסורתית, הפרס מוגש על ידי תורם זר, המוציא אותו מתוך מעטפה). 

מרקוס טוען שפארסת איסור הפירסום "נראית כמלחמה פסיכולוגית מצד היועץ המשפטי כנגד ראש ממשלה שנבחר כחוק". הלוואי שמזוז היה מסוגל לנהל מלחמה פסיכולוגית אפקטיבית, או להתנהלות אפקטיבית בכלל. אם היתה כאן מלחמה פסיכולוגית, איוולתה הגיעה למדרגת איוולתו של הפילדמרשל הייג. מזוז הפסיד בגדול.

"אולמרט… נהפך לאסקופה נדרסת… גם במערכת הפוליטית, שכידוע כולם בה צדיקים גמורים", תוקף מרקוס. רוב רובם של חברי הכנסת לא הואשמו בדבר וגם לא נחקרו. גם אם אכן נחקרו, נניח על אי סדרים, אני מוכן להאמין שרובם יזדעזעו מהרעיון של ראש ממשלה שמקבל מעטפות עמוסות מזומנים.

"אולמרט הוא חף מפשע עד שלא הוכח אחרת וכבר פוליטיקאים מחלקים את עור הדוב". אין קשר בין משפט למשפט. חפותו של אולמרט היא, בצדק, עניין של אמת משפטית. אי אפשר יהיה לכלוא את אולמרט בטרם יורשע, אבל זה לא אומר שאולמרט הוא לא גוויה פוליטית, ופוליטיקאים מתנהלים בהתאם. 

"הוא [שרון – יצ"ג] הקים את קדימה, לא לצרכי שיפור טוהר המידות אלא לצורך השגת רוב להתנתקות מגוש קטיף…" נראה שבודקי העובדות ב"הארץ" ישנו הלילה. ההתנתקות הושלמה בספטמבר 2005, שרון פרש מהליכוד ב-21 בנובמבר 2005. זה לא היה כל כך מזמן. האם זכרונו של מרקוס לא עומד לו בעובדה הפשוטה הזו, או שהטענה שלו – אליה נגיע מיד – מצדיקה את עיקום העובדות?

"… שמתנגדיה טענו בריש גלי שהמהלך שלה נולד כדי להמלט מהחקירה המשטרתית". אבל מרקוס לא תמך בתפיסה הזו במהלך ההתנתקות. הוא תמך אז בשרון. עוד בדצמבר 2007, כתב מרקוס ששרון פינה את רצועת עזה "כדי לגאול את בני עמו מחלום ארץ ישראל השלמה". אז למה הוא מעלה את הטענה הזו עכשיו? אה, הנה:

"לבני תמכה בשרון… היא ידעה ששרון ושני בניו מצויים תחת חקירה. היא גם הכירה היטב את חולשותיו של אולמרט… היא לא הרימה יד בממשלה נגד מלחמת לבנון ב'… היא לא כבשה תמימה". עכשיו הכל ברור. במאבק על הגנת האתרוג החדש ובהטלת רפש בכל מתנגדיו, רושם מרקוס שיא חדש: הוא רומס את האתרוג הישן. אף אחד לא יזכור – ובכל מקרה, הוא לא במצב להגיב. אגב, זמן קצר אחרי דו"ח וינוגרד הראשון, כתב מרקוס מאמר שהטיל – בצדק – את רוב האשמה ברמטכ"ל, דני חלוץ, וניקה את הממשלה. אז מה הוא רוצה עכשיו מלבני? אותו דבר שרצה אז: להגן על אולמרט.

מרקוס טוען שאולמרט "גזר על עצמו סטנדרט חמור", כשהודיע שיתפטר אם יוגש נגדו כתב אישום, משום שהחוק מאפשר לו הכרזת נבצרות. נו, באמת. האם מרקוס לא מכיר את פסיקת בג"צ, הקובעת כי שר שהוגש נגדו כתב אישום צריך להתפטר או שיש לפטרו? האם הוא לא מסוגל להבין את הקל וחומר שדעת הקהל היתה עושה במצב דומה מול ראש ממשלה?

"המקהלה של ההדלפות המגמתיות שמקורן במשטרה או בפרקליטות…"  אכן, התנהגות בעייתית – שהופכת למובנת כשנזכרים שקודם לקרב המשפטי יש קרב תקשורתי, שמי שמנצח בו מסוגל להשפיע על ההחלטה האם להעמיד אדם לדין. אין לשכוח, מרקוס, שגם אולמרט ומקורביו לא נקיים מהדלפות.

"… על פרשיות שמלפני שנים…." למה זה רלוונטי? כל זמן שאין התיישנות, מה הרלוונטיות של מועד ביצוע העבירה? אנחנו לא מדברים על גניבת שסק כשאהוד הילד גר בבנימינה. אנחנו מדברים על קבלת כסף במעטפות ממאכער אמריקני כשאולמרט החזיק בסמכויות ממשלתיות.

"…פוגעת, כפי שכבר כתבנו כאן, בחזקת החפות שלו, כל זמן שלא הורשע". הבל הבלים, שטות ורעות רוח. מילים שטוב שלא נכתבו משנכתבו. אין הדלפה שמסוגלת לפגוע בחזקת החפות של אולמרט. הדבר היחיד שמסוגל לשנות זאת הוא הרשעה בבית משפט מוסמך. בית הדין של הציבור, מצד שני, שאיננו כפוף לכללים המחמירים במיוחד של השיטה המשפטית – כללים מחמירים וראויים, משום שהם היחידים המסוגלים לגזול מאדם את חירותו או, במקרים קיצוניים, את חייו –  יושב תמיד בדין. ואף שהוא איננו מסוגל לשלוח אנשים למאסר, הוא יכול לדון אותם לקלון ולבוז. האם מרקוס לא מבדיל בין הדברים?

"המדינה נמצאת במצב הדורש הכרעות קשות," פוצח מרקוס בגאמביט האפוקליפסה, הנשק החביב על האתרוגנים. המדינה תמיד נמצאת במצב הדורש הכרעות קשות. על כן ראוי שלא יעמוד בראשה אדם החשוד בכך שהוא מקבל מעטפות מלאות מזומנים.

"אולמרט גזר על עצמו סטנדרט חמור ממה שקובע החוק ואין להשאיר את גורלו לשפיטה על ידי נורמה ציבורית אמורפית". או: הנה הגענו לאבסורד המוחלט. אין, לשיטתו של מרקוס, שום קנה מידה שאיננו משפטי. אם אתה זכאי, אתה זכאי; אם הורשעת, הורשעת. אין מוסר, אין ניקיון כפיים, אין, בעצם, שום שיקול של דעת הקהל. אז מדוע, אם כן, טרח מרקוס לציין קודם לכן ששרון ובניו נחקרו במשטרה? הוא הרי לא הורשע ואף כתב אישום לא הוגש נגדו.

"… הוא הסיר מהמערכת המשפטית כל תירוץ לסחבת…" אני לא יודע. אתמול הודיעה לשכת אולמרט שהוא עובר בדיקת הדמיה בערמונית, ובשל כך ככל הנראה נדחו החקירות. ככה שנראה שאולמרט, שמנהל עכשיו מאבק משפטי כדי למנוע גביית עדות מוקדמת מטלנסקי, משתמש בעצמו בכל תירוץ לסחבת. בהערת אגב: יופי של משמעת מפגינה הערמונית הזו. את השטיק הזה גנב כנראה אולמרט מבן גוריון, שנהג להתחלות בעת כל משבר פוליטי. על הפולנים של הדור ההוא ה"אני מרגיש רע" הזה עבד כנראה יותר טוב משהוא עובד על הדור העצבני הנוכחי.

"אם יש בסיס לכתב אישום, שיוגש מיד." ואז, כמובן, יואשם מזוז – כבר ראינו שלמרקוס אין בעיה לשנות את עורו – בפזיזות ובלהיטות להרשעת ראש ממשלה. אין להוציא מכלל אפשרות שמרקוס ושאר האתרוגנים יאשימו אותו בנסיון מכוון להפלת ראש ממשלה. אחרי הכל, הוא כבר הואשם על ידי מרקוס בניהול מלחמה פסיכולוגית כנגד אולמרט.

עיתונאים אמורים להיות שליחי ציבור. הם אמורים להיות לו לפה. הם אמורים לחשוף שחיתויות ולהגן עליו מפני נבחרים שסרחו. כשעיתונאים – כמו מרקוס, כמו יאיר לפיד, כמו נחום ברנע, שקשה יותר ויותר לקרוא אותו; אולי האבדה הכבדה ביותר במלחמה הזו – משתמשים במלוא כוחם, במלוא ה-gravitas שלהם ובמלוא כישוריהם הרטוריים כדי להגן על המושחתים הם מועלים בתפקידם כטריבונים, הם מועלים באמון הציבור. את הבוז שירחש הציבור למקצועם, את ראייתם כחלק מהמערכת המושחתת, הם ירוויחו ביושר.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

ככל שאהוד אולמרט הולך ומתברר כראש הממשלה הגרוע ביותר בישראל, כך גוברת צווחנותה של מקהלת תומכיו בתקשורת. הדוגמא המובהקת היא הטור השבועי ב-"7 ימים" של יאיר לפיד, שסביר שהוא הטור הפובליציסטי הנקרא ביותר בישראל.

לפיד ג'וניור, דור שני למשפחה של תומכי אולמרט, הקדיש את טורו הקודם להתפטרות וללמה, בעצם, היא צעד לא ראוי. אחרי 500 מילה בערך, הוא התמם: “אולמרט? אני דיברתי על אולמרט?”. כן, יאיר'קה, אתה דיברת על אולמרט. לא היתה כל סיבה אחרת לטור כזה בשבוע שבו נאלץ אולמרט להודות שהוא קיבל כסף, ככל הנראה בלתי רשום, במעטפות.

בטור ההוא, מציין לפיד שהוא-עצמו כתב לאחר בחירות 2006 שנתניהו גמור – והנה, הוא לא כותב מכתבים זועמים לעצמו ודורש התפטרות. אה, יאיר'קה, זה ברור: היית בעד אולמרט אז, ולשם כך קראת להתפטרותו של נתניהו, ואתה בעד אולמרט גם היום – לכן היום אתה כותב נגד התפטרויותיהם של פוליטיקאים.

לפיד הגיע השבוע לשיאים חדשים. הבה נפרק את הטור שלו לגורמים.

* * * * *

לפיד מתחיל מהכותרת. חקירוקרטיה. כך הוא מגדיר את מדינת ישראל. שלטון החוקרים. וזה, כמובן, חייב להפסק.

"האם לא ברור שאי אפשר לנהל מדינה בצורה כזו? ארבעת ראשי הממשלה האחרונים… בילו חלק לא קטן מזמנם בחדרי חקירות". אבל קודמיהם – בן גוריון, שרת, אשכול, גולדה, רבין, בגין, שמיר ופרס – דווקא לא (להוציא בפרשת קו 300, שבה לא היה חשד של שחיתות). חקירות השחיתות החלו עם שלטון נתניהו, לפני 12 שנים בסך הכל. הן לא פונקציה של השיטה; הן פונקציה של האנשים.

"לפחות בשנים מהמקרים – ברק ונתניהו – החקירות לא העלו דבר פרט לטעם חמוץ בפה". ראשית, “טעם חמוץ בפה" הוא סיבה נהדרת להתחלת חקירה. על הבוחרים לדעת עם מי יש להם עסק. שנית, זה לא לגמרי מדויק. חקירות נתניהו חשפו את השערוריה הפוליטית הגדולה של שנות התשעים – כיצד נאשם בפלילים, על סף הרשעתו, ניסה למכור את תמיכת מפלגתו בממשלה תמורת מינוי יועץ ממשלתי רחמן. זוכר? פרשת בר-און-חברון? במקום שבו היה זכרון ציבורי והיו תפיסות דמוקרטיות נאותות, היתה הפרשה הזו למכוות ברזל בבשרם של כל המעורבם. זה לא קרה, כמובן, אבל כל תפיסת שלטון החוק בנויה על העמדת הפנים שיש למושגים האלה משמעות. זו העמדת פנים, אבל היא טובה מהיעדרה. שלישית, יועץ משפטי נחוש יותר מאליוקים רובינשטיין היה מסוגל ללכת לבתי משפט, ואולי גם להשיג הרשעות. רפיסותו של היועמ"ש איננה סיבה להפסקת חקירות; היא סיבה להעמדת אינקוויזיטור נחוש ונטול רחמים, שיבער את סדום הירושלמית באש וחימה.

"גם שרון האב זוכה" – לא בדיוק. בשל רפיסותו של היועמ"ש שהחליף את רובינשטיין (יועץ שבבחירתו השתתף שרון), לא הוגש כתב אישום כנגד שרון. זו היתה אחת ההחלטות התמוהות בתולדות התביעה הישראלית. למי ששכח, נזכיר שגלעד שרון – שעלה לאחרונה, כמה משונה, למדרגת כותב ב"ידיעות" – קיבל הון עתק מדודי אפל עבור מה שהוא הודה שהיה חיפוש שגרתי באינטרנט. גלעד קיבל יותר כסף מאשר האדריכל של "האי היווני". צריך להיות סלחן מאד כדי לחשוב שלא היה כאן שוחד של האב באמצעות הבן. נזכיר גם שגלעד שרון השמיד באינטנסיביות ראיות.

"..אבל בנו הלך לכלא". ובצדק מוחלט. אני יודע שעמרי ויאיר אחוקים, אבל האם הוא באמת מצפה שנשכח שהאסיר היללן ביותר בישראל הורשע לא רק בעבירות על חוק מימון מפלגות, אלא גם בעדות שקר? באיזה יקום מוסרי חי לפיד, אם הוא חושב שעל עבירות כאלה לא צריך לשבת בכלא?

"אז נעזוב את אולמרט. אף מילה בטור הזה איננה מתייחסת אליו". יאללה, יאללה. שתי הכחשות בשבועיים? נראה לך שמישהו קונה את זה?

כאן בונה לפיד תרחיש של עלילה על ראש הממשלה הבא, עלילה שלדבריו תשתק גם "שילוב נדיר של הנזירה תרזה, נלסון מנדלה, והרבנית מלודז'”. אה, לא ממש. תלונה צריכה בסיס. מעבר לכך, הנחקרים של העשור האחרון עשו הכל כדי לא לסייע לחקירה. שרון, על כל התפתלויותיו, הוא דוגמא מובהקת. קשה לי לראות את נלסון מנדלה נותן לבנו להשמיד ראיות, ואני לא רואה את הנזירה תרזה משכנעת את חברתה הטובה ביותר להעיד עבורה עדות שקר. אני לא יודע מי זו הרבנית מלודז', אבל כנראה שהיא לא היתה מסתובבת עם מעטפות עם כסף בלתי רשום. (רגע, עצור שניה – רבנית אמרת? מעטפות עם מזומנים? הממ. אולי זו לא דוגמא כל כך טובה…)

הלאה. לפידוש מתחיל להסתבך. “ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם שבו סגנו של ראש הממשלה הוא תמיד אויבו הפוליטי הגדול ביותר, ושבה השר הבכיר ביותר הוא האיש שהפסיד לו בבחירות הקודמות ומשוכנע שינצח בבאות. זה שלעצמו מבטיח כאוס שלטוני מוחלט". נו, באמת! נו, באמת! עד מתי, לפיד, תנצל לרעה את סבלנותנו? יאיר, יקירי, שמעת על בריטניה? טוני בלייר וגורדון בראון? מרגרט תאצ'ר וג'ון מייג'ור? צ'רצ'יל ואטלי? על צרפת? שיראק וסרקוזי? על ארה"ב? מאדמס וג'פרסון עד קלינטון וגור? יתר על כן, זה תמיד היה כך. מבן גוריון והלאה. איכשהו, התקבלו החלטות ובוצעו דברים למרות השיטה הדמוקרטית המעיקה הזו. ראש ממשלה נחקר, נזכיר שוב, היא תופעה של תריסר השנים האחרונות.

ועכשיו מגיעה רשימת מכות מצרים, שהן תוצאות חקירת אולמרט. "הקיצוץ הרוחבי, ששוויו כשישה מיליארדי ש"ח, יבוטל כנראה", מקונן לפיד. תזכיר לי שוב למה קיצוץ רוחבי הוא טוב? אוכלוסיית ישראל דווקא מתרחבת משנה לשנה בכ-1.8%. למה הקיצוץ בשירותים לציבור (מה שהפרידמניסטים אוהבים לכנות "קיצוץ בתקציב") הוא דבר נהדר כל כך? הלאה.

"מפלגת העבודה תוכל להעביר את חוק שכר המינימום, שזה עוד מיליארד בשנה". יאיר'קה, חמודי, אני יודע שלא ממש שמו לב לזה איפה שאתה גר, אבל מחירי המזון עלו בשנה האחרונה באופן ניכר – ביותר מ-20%. הם צפויים לטפס עוד. אנשים המשתכרים שכר מינימום הם עניים. עניים מוציאים יותר, הרבה יותר, ממשכורתם על מזון. ההוצאות שלהם גדלו משמעותית לאחרונה – והממשלה היקרה שעליה אתה מגן כל כך ביטלה (סליחה, דחתה) את תוספת היוקר. האם אתה מבין את מה שמקלדתך כותבת? בשם איזה חזון אתה מציב את העלאת שכר המינימום כרעה חברתית שיש לגרש במקלות? לא כולם מרוויחים משכורת של דוגמן של בנק, אתה יודע. לא כולם יכולים בו זמנית לכתוב טור במשבצת היקרה ביותר בישראל ולהעביר מהדורת חדשות. רוב אנשי התקשורת, לכאורה המילייה שלך, נמצאים בעשירון הרביעי ונאבקים בציפורניים על טיפוס לחמישי. בשם מי, לעזאזל, אתה מדבר? בשם חוג הסיגר והעט הנובע? [גילוי נאות – הח.מ. מחבב סיגרים משובחים.]

"בחירות מוקדמות יעלו, לפי ההערכות הזהירות ביותר, כ-1.5 מיליארד שקלים". וואלה. אולי נחסוך את כל הכסף הזה, נבטל את הבחירות, ונשאיר את אהוד היקר כיו"ר הדירקטוריון? זה הרי עובד כל כך טוב.

"שלטון נחקר הוא שלטון חלש, שקל לסחוט אותו". זו טענה שצריכה ראיות. אין כאלה. היא נכונה רק אם העלילה מתבררת כמשהו מוצק יותר מעלילה, יאיר. רק אם לראש הממשלה יש מה להסתיר. ואם כן – אז בוא נלך כבר לבחירות. זה יעלה מיליארד וחצי, אבל שווה לנו, לא? תגיד לי, אם יתברר שראש הממשלה מוכר את המדינה לסעודים דונם אחרי דונם, וזה מתברר שבועיים לאחר שהוא נבחר, אנחנו צריכים לסבול איתו עוד 3 שנים ו-50 שבועות? (התשובה לשאלה הרטורית הזו תגיע ממש בקרוב. אל תכססו ציפורניים).

"אפילו טענתם ההזויה של חוגי הימין, לפיה הלך אריאל שרון להתנתקות בגלל החקירות נגדו, מוכיחה בעצם עד כמה החקירוקרטיה היא מסוכנת". ראשית, הטענה איננה הזויה לחלוטין. כמה מהקולגות שלך – רביב דרוקר ועפר שלח – סבורים שיש בה משהו. שנית, אם טענה היא הזויה, היינו לא מציאותית, מדוע יש רבותא בכך שהיא תומכת בתיאוריה שלך?

וכאן אנחנו מגיעים לפאנץ'-ליין: “כי יש שיטה אחרת. היא קיימת בצרפת, באיטליה, גם במדינות אחרות. לפי השיטה הצרפתית, הנשיא איננו נחקר בזמן שהוא מכהן… לחוק הזה יש כמובן סייגים: עבירות פליליות חמורות כמו אונס או רצח אינן נכללות בו, וגם לא עבירות המתבצעות תוך כדי הכהונה". אוי. מאיפה להתחיל?

ראשית, השחיתות הפוליטית הצרפתית הפכה לשם דבר באירופה ובמערב, ועל איטליה מיותר בכלל להרחיב את הדיבור. שם היא אכלה בכל פה את המעורבות הפוליטית; היא קרובה מאד לעשות את אותו הדבר גם כאן. השחיתות מתחילה מלמעלה ויורדת למטה; אם "הכל מאפיה", גם בדרגי השלטון הבכירים, מה טובה יראה הישר בעמלו? על ההבדלים בין הנשיאות הקיסרית הצרפתית, שנמדדה למידותיו של דה גול, ובין ראשות הממשלה הישראלית המבוססת על הדגם הפוליטי הבריטי (עם שפצורים הולנדיים), באמת אין טעם להשחית מילים.

שנית, אף אחד לא חושש מאנסים או רוצחים בלשכת ראש הממשלה. גם הציניקן ביותר יודה שמקרה קצב היה חריג. חיימון רמון נבלם בשלב המעשה המגונה. החשש הוא מכרישי נדל"ן שעושים טובות לחברים ורוכשים חברי מרכז לפי משקל, מאנשים שמעבירים מעטפות תמורות טובות הנאה, מאנשים שמוכנים להטות משפט תמורת רווח פוליטי, מעורכי דין עם קול צפצפני ועמותות קש שקונות שלטון. בקצרה, אף אחד לא חושב שראש הממשלה הוא אל קאפונה – אבל קנת' ליי איש אנרון? בהחלט. ולשיטתך, יאיר'קה, עבירות שמתבצעות תוך כדי שלטון – כפי שנחשדו בהם נתניהו, שרון (בשאלת ההתנתקות) ואולמרט (כשר אוצר ושר תמ"ס) – תיחקרנה.

אז אם מותר לחקור חשדות על פשעים שבוצעו במסגרת התפקיד (ולא ברוצחים סדרתיים מדובר, אלא בפוליטיקאים, היינו מי שפשעיהם יקרו דווקא בעת תפקידם), מה הועילו חכמים בתקנתם? מה שהיה הוא שיהיה. אין חדש תחת השמש. נמצא, אם כן, שהחוק של לפיד לא יתקן דבר.

אלא שיאירק'ה, כמובן, על כל התפלפלויותיו וכל טענותיו שהחוק לא יחול על אולמרט, רוצה להציל את החבר היקר שלו. אחרי הכל, אם יש חוק למניעת חקירה בעת כהונה, מי יבלבל את המוח עם סעיפים קטנוניים, הקובעים מה ייחקר ומה לא ייחקר? העברנו חוק למניעת הברברת, לא? ואם החוק יעבור, היעלה על הדעת שאולמרט לא יהנה ממנו? כלום לא תעלה מיד זעקת ה"בחייאת" מכל בריגדת האתרוגים? כלום לא יימצא מי שיטען – ניחוש: יאיר לפיד, בטור של שישי ב-”7 ימים" – שאם כבר יש חוק כזה, לא צריכים להיות אכזריים דווקא כלפי ראש הממשלה המכהן, ויש להניח גם לו ליהנות ממנו? אחרי הכל, החבר האחר של לפיד, עמרי שרון, אמר ש"הוא נכנס לכלא כמו גבר" – ומאז כל הגווארדיה הישנה מנסה להוציא אותו משם.

די. די. אי אפשר יותר. אם רוצה לפיד בטובתה של מדינת ישראל, יואיל נא לקרוא לחבר המשפחתי להתפטר, לפטור אותנו מעולו של "הסיוט הלאומי הארוך" הזה. יואיל נא ראש הממשלה להתפטר, יענה לכל שאלות החוקרים ללא משחקים וללא התחמקויות; יילחם נא על שמו הטוב, ולא בקרב מאסף. והיה כי יתברר כי מדובר בעלילה – הוא יושב אחר כבוד אל כסאו, כמי שקנוניה גדולה נקשרה נגדו. והיה אם באו המים המאררים, צבתו את בטנו והפילו את ירכו, יעמוד לגורלו. מצב שבו ראש ממשלה נאחז בקרנות המזבח בעוד רוב מוחלט קורא להתפטרותו שוחק את הדמוקרטיה הישראלית הרבה, הרבה יותר מכמה חקירות, קטנוניות ככל שיהיו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

לפני כשנה, מודל המימון של הקמפיין של ברק אובאמה הלהיב אותי מאד. בניגוד להילארי קלינטון, שנשענה על בסיס מצומצם של תורמים גדולים, אובאמה בחר להשען על בסיס עצום של תורמים קטנים. התרומה הממוצעת של תומכי אובאמה היתה פחות ממאה דולרים; הוא נוהג לבקש מהם כ-25. מאחר והחוק האמריקני מגביל תורמים לסכום של כ-2,300 דולרים בלבד, הילארי שרפה את מאגר התורמים שלה במהירות; אובאמה יכול לפנות אליהם שוב ושוב ולבקש עוד 25. המודל מצא חן בעיני, משום שהוא העביר את השליטה בקמפיין ממספר מצומצם של תורמים גדולים לידי ההמונים; אובאמה אמר פעם אחר פעם שהוא יהיה מחויב לתורמים הקטנים שלו ולא למספר מצומצם של אוליגרכים שיכולים לשרוף 2,300 דולרים בלי למצמץ.

מאחר והקמפיין של אובאמה בכלל מצא חן בעיני, החלטתי לתרום לו מאה דולרים. לאכזבתי, הסתבר שזה בלתי אפשרי: החוק האמריקני לא מאפשר לאנשים שאינם אזרחי ארה"ב לתרום למערכת בחירות. תחילה זה עצבן אותי, ואחר כך הבנתי את ההגיון: איזו זכות יש לי, אזרח זר, להתערב במערכת הבחירות האמריקנית?

כשהתחילה הפרשה החדשה של אולמרט לבצבץ, היא נראתה לי מופרכת. אולמרט, הנחש הארסי, מקבל מאות אלפים במעטפות? המודל הקלאסי של שוחד? חשבתי שטמטום כזה עבר מן העולם יחד עם אל קאפונה. הוא לא יכול היה להקים איזו חברת קש, עמותת גבבה, אגודה עותומנית לענייני תבן? איפה הנכלוליות המפורסמת? זה האיש שהצליח לנפנף מעליו את ירון זליכה, לבעת את שנתו של לינדנשטראוס?

אבל אז נזכרתי שיד ימינו של אולמרט, האשר על האוצר שלו, אברהם הירשזון, נפל באותה צורה עצמה, כשמוכס פולני פתח את המזוודה שלו ומצא אותה עמוסה במרשרשים. יתר על כן, על פי הפרסומים בימים האחרונים – אני נשען על "ידיעות" מהבוקר – קיבל אולמרט ממוריס טלנסקי הלוואה ללא מועד פרעון או ריבית. כשאמרו החוקרים לטלנסקי – שוב, כך "ידיעות" – שאולמרט מכחיש את דבר ההלוואה, התגובה הראשונה שלו היתה "אוי ואבוי, הלך הכסף". מזה משתמע שההלוואה הזו גם לא לוותה בחוזה, כמקובל.

ונזכרתי שלאולמרט יש עבר בתחום. בתחילת שנות השמונים, קיבל אולמרט ממנכ"ל בנק צפון אמריקה הלוואה דומה – ללא ריבית או דרישת החזר – בסך 50 אלף דולר. זה סכום גדול היום וזה היה סכום גדול עוד יותר אז. איכשהו, הצליח אולמרט לחמוק מפרשת "שלח לחמך" הזו. אולמרט טען אמש שהוא לא לקח אגורה לכיסו מכספי טלנסקי; ובאמת, למה להמיר את הכסף בעטים נובעים יקרים או בנדל"ן, שמהם יש לך די והותר, כשאפשר להשתמש בו לקניית שלטון?

טלנסקי, יש לזכור, לא המטיר מזומנים על אולמרט בשל יפי תוארו או בשל השם שיצא לו – היתה תקופה כזו – כלוחם בפשע המאורגן. הוא תרם לו משום שאולמרט היה, לא כל כך מזמן, אחד מאנשי הימין הבולטים בישראל. יחד עם בנימין נתניהו, הוא פתח את מנהרת הכותל. יש להניח שהעמדות הפוליטיות של אולמרט לא היו, אז, לצנינה בעיניו של טלנסקי.

מוריס טלנסקי – שבינתיים הספיק להביע חשש שאולמרט ישלח מישהו לפגוע בו; יופי של ידידות – לא לבד. יש קבוצה גדולה של אנשי ימין, לרוב יהודים דתיים אמריקניים, שעושים בישראל את מה שהחוק במולדתם אוסר: מתערבים בפוליטיקה הישראלית באמצעות תרומות. החב"דניק גוטניק וקמפיין ה"נתניהו טוב ליהודים", יומיים לפני בחירות 1996, הוא הדוגמא המובהקת. אבל יש עוד.

במבט ראשון, נראה שהפתרון הפשוט לבעיה הזו הוא חוק המקביל לזה האמריקני, שיאסור על תושבי חוץ לשלשל מעות לכיסיהם של מועמדים פוליטיים בישראל. אבל, מעבר לכך שהכנסת לא תעביר חוק כזה, גם אם יעבור הוא לא יועיל.

הסיבה לכך פשוטה: היא נקראת חוק השבות. אילו נאסר על אזרחים זרים לשמן את מועמדינו, רוב התורמים לא היו מבחינים בבעיה. טלנסקי היה נוחת בנתב"ג, שוכר חדר במלון טוב לכמה ימים, ואחר סר אל משרד הפנים המקומי. שם היה מצהיר על היותו יהודי, ומקבל אזרחות ישראלית. זה כל כך פשוט.

החוק הישראלי מבחין בין שני סוגי אזרחים: אזרחים מכוח ישיבה – היינו, ילידים – ואזרחים מכוח שבות. כל יהודי מוגדר, אוטומטית, כאזרח מכוח שבות; מדינת ישראל רואה ברוב אזרחיה שבים מן הגולה, לא ילידים. פרופ' רות גביזון ציינה יפה עד כמה החוק הזה פגום: אזרחים יכולים להעביר את אזרחותם אוטומטית לילדיהם, גם אם אינם תושבי המדינה; יהודי יכול להקנות אזרחות לבעל זוג "מכוח שבות", אבל לא יהודי איננו יכול לעשות כן. היא הציעה, בצדק, לדרוש תקופת התאזרחות מכל ארחי פרחי שמגיע לכאן ולא לאפשר קבלת זכות הצבעה מיידית.

ובחוק השבות הכנסת לא תיגע. ודאי שהיא לא תצמצם את הזכויות המוקנות בו לאנשים שאין בינם ובין ישראל כל קשר. כך יכולה אסופת ניצים כשרה למהדרין להתערב בענייני מדינה לא-לה, לממן ולקדם פוליטיקאים שיובילו אותה לאבדון, ובמקביל להמשיך לחיות הסיר הבשר שלהם כאילו לא קרה דבר.הם ישלמו, אנחנו נמות. הם, כמובן, יהיו מאחורינו – הרבה מאד מאחורינו. קל מאד להיות נץ ישראלי במיאמי או בסידני. קל מאד לקדם חזון משיחי כשלא אתה זה שנאלץ ליישם את מדיניות הכיבוש, או מתפוצץ כתוצאה ממנה.

והסקנדל הזה – של מדינה שאיננה שייכת לתושביה, שהוא חמור הרבה יותר מכמה זלוטעס במעטפות או טאלרים במזוודות – ימשיך איתנו הרבה, הרבה זמן אחרי שאהוד אולמרט ירד מבמת ההיסטוריה. ואליו לא תופנה תשומת לב ציבורית. כשילך אולמרט – לביתו או לבית הכלא – יחליף אותו כנראה נתניהו, שכבר שנים אוכל מפתם של יהודים חמים שבחרו שלא לחלוק את גורלם של הישראלים, אבל מאד שמחים לנסות לנווט אותו לעבר גוג ומגוג. ואנחנו נתמקד בבתי המון ובהוצאות – אבל לא בזהותם של המשלמים ובסדר היום שלהם.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

בימים האחרונים מתנהלת, מספרים לנו, חקירה אינטנסיבית מאד כנגד ראש ממשלתנו האהוב, הנחקר באדם. הרצים יצאו דחופים מיד הפרקליטות והמשטרה, להודיע ברבים כי החשדות חמורים ביותר, ושנראה כי הפעם נפל השועל במלכודת.

אבל מה? הם מסרבים לומר לנו במה מדובר. הם אף פתחו בחקירה כנגד "ידיעות אחרונות", שפרסם ביום שישי בכותרתו הראשית את תמצית הפרשה. כולם יודעים, אבל אסור לדבר על זה. אתמול פרסם הניו יורק פוסט את תמצית הסיפור, והלינק עבר במהירות בבלוגוספירה. הבוקר התייחס גם הניו יורק טיימס באריכות לסיפור. לי, כמובן, אסור לכתוב מילה ממה שנכתב שם, אז תצטרכו לקרוא בעצמכם.

צו איסור הפרסום הפך לכלי המרכזי לצנזורה בישראל. הוא גורף הרבה יותר מכוחה של הצנזורה הישנה; אז, אם פורסמו הדברים בחו"ל, ניתן היה לצטטם תחת המנטרה "על פי מקורות זרים". חלק ניכר, אגב, מהידע הבטחוני שלנו נשען על אותם מקורות זרים; משעה שלמדו הערלים, למשל, את מה שפרסם ואנונו על הכור, מותר היה גם לישראלים ללמוד זאת.

לא הפעם. הפעם, כל אמריקני יודע מה עשו, לכאורה, אולמרט ואזרח אמריקני מסוים, אבל לאזרחי ישראל – שהם, לדאבונם, מעסיקיו של אולמרט – אסור. גרוע מכך, אולמרט יכול לומר – במידה של צדק – שהדבר מונע ממנו מלהפיץ את גרסתו (היא לא משהו, אגב). וזה מגוחך. וזה מלעיג את החוק.

ובכן, מסתבר שתמונה של הכותרת האסורה ההיא מ"ידיעות" של יום שישי פורסמה בפליקר. אני לא יכול לנקוב בשם התמונה; הוא אסור להפצה בישראל. הנה מה שמותר, בישראל, להראות מכותרתו של העיתון הגדול במדינה, כותרת שמוכרת כבר בכל העולם:

ונקנח ב"שלח אורך ואמיתך לראשיה, שריה ויועציה, ותקנם בעצה טובה מלפניך".

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

השמועות אומרות שאולמרט קרוב לאיזשהו הסכם שלום עם סוריה, ושהוא מנהל משא ומתן לקראת איזשהו הסכם עם אבו מאזן. להסכם, אם יהיה, עם אבו מאזן לא תהיה יותר משמעותי מההסכם השלום הנשכח עם לבנון שעליו חתם בשעתו  אמין ג'ומאייל; אבו מאזן הוא אפרוח לא רק נטול נוצות, אלא גם נטול כרעיים.

המקרה של אסד משונה יותר: בפעם הראשונה אנחנו נתקלים הבשליט ערבי שמעוניין בשלום – כנראה כאסטרטגיה לשרידת משטרו, ככל הנראה ללא תמיכה עממית, אבל בכל זאת – הניצב מול ראש ממשלה ישראלי נטול יכולת ביצוע.

ולאולמרט אין יכולת לעשות דבר. הוא יכול לדבר עם אסד, אבל כל מה שינסה להביא לכנסת – והוא יהיה מוכרח להביא את זה לכנסת, משום שזו סיפחה את הגולן והחוק הישראלי חל שם – צפוי לקרוס. לא יהיו 61 חברי כנסת שיתמכו בחוק. צפוי שאפילו חלק ניכר מסיעת קדימה יתנגד להסכם, ודאי אם הוא יכלול הסרת התנחלויות. אולמרט, רצוי לזכור, לא מסוגל להסיר אפילו מאחזים שהתחייב להסיר.

אבל לאולמרט יש בעל ברית אחד ודאי: השמאל העיוור, זה שרואה בשלום לא אמצעי אלא מטרה, מטרה המקדשת כמעט כל אמצעי. ראינו אותם באוסלו, כששמעון פרס שיקר לכנסת על התחייבויותיו לערפאת; ראינו אותם כשיוסי ביילין, ערב בחירות 1996, ניסה להעביר כמה שיותר שטחים לפלסטינים, באומרו ש"אחרי הבחירות לא נוכל" – כלומר, בהבינו היטב שהוא וחבר מרעיו עומדים להפסיד בבחירות; ראינו שוב את אותו ביילין כשארגן את הסכם ז'נבה, ובניגוד לכל מוסר מדיני בסיסי נשא ונתן עם שר של רשות עוינת על אפה וחמתה של ממשלתו הנבחרת. ביילין התקרב מאד לבגידה במקרה ההוא; לימים ישתבח שהסכם ז'נבה הפחיד את שרון, שנאלץ לצאת בתכנית ההתנתקות. אבל אם למד שרון משהו מתכנית ז'נבה, הרי שהוא היה שיש לבצע את ההתנתקות ללא משא ומתן. התוצאות ידועות.

עכשיו צפוי אולמרט לחזור על השטיק של שרון, וכאמצעי השרדות אישית – נסיון להותיר חותם חיובי כלשהו על ההיסטוריה – לגרור את מרצ ושרידי השמאל אחריו להרפתקה מדינית. אבל, כאמור, להסכם אין סיכוי בכנסת, הוא לא יהנה מתמיכה ציבורית- שום מהלך של אולמרט, פרט להתפטרותו, לא ייהנה מתמיכה ציבורית – והתוצאות הצפויות יהיו הרות אסון.

ראשית, ישראל תוקע  – בצדק גמור, אבל במה זה יועיל לשמאל אינני יודע – כסרבנית שלום. שנית, הנפילה של אולמרט תהפוך כל הסכם עתידי, מצד כל ממשלה עתידית, לקשה הרבה יותר להשגה. שלישית, נסיון להשגת שלום המבוסס רק על תומכי אולמרט בקדימה, המפלגות הערביות ושרידי השמאל יוקע בציבור כבגידה, וינציח את דימויו של השמאל כקושר נגד הציבור.

הסכם שידוע שאין לו תמיכה ציבורית, מוטב שכלל לא יעלה. מוטב להפסיד את הבחירות הבאות לנתניהו ביושר, ולנסות להביא לשינוי בקדנציה שאחר כך, מאשר לתקוע עוד כמה מסמרים בארון הקבורה של דמוקרטיה שהופכת יותר ויותר לבלתי רלוונטית לרוב הציבור. מלחמה, אולי, עושים בתחבולות; שלום עושים בשקיפות. שלום-בלוף יוביל רק לנזק.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בסודאן.

 (יוסי גורביץ)

כשמגיע, מגיע: שנה לאחר התפטרותו מתפקיד הרמטכ"ל, פורסם היום במוסף לשבת של "ידיעות" ראיון ראשון נרחב איתו. המראיינת, סימה קדמון, היא גם זו שלה העניק חלוץ ראיון לאחר פרסום פרשת מכירת המניות.

קוראי הבלוג הזה יודעים שאין בי הרבה אהדה כלפי פושע המלחמה הזה, אבל הוא ראוי לשבח על כך שהוא מתייצב כנגד אגדת הסכין בגב. לממשלה אין לו טענות: אפילו על ההחלטה להמנע מהפצצת תשתיות – שהוא עדיין משוכנע שהיתה עוזרת – הוא אומר ש"הממשלה, בזכות השמורה לה, לא קיבלה את המלצתי, מסיבות שכולן לגיטימיות". הוא מחמיא להחלטה של עמיר פרץ לתקוף את הרקטות ארוכות הטווח של החיזבאללה, וסבור שבהחלט יש מקום לשר בטחון מרקע אזרחי. הוא אומר במפורש שהכשלון במלחמה הוא זה של הצבא שעליו פיקד, ושהרגע הקשה ביותר שלו "היה כשהבנתי שאנחנו לא מספקים את הסחורה".

את המילים הקשות הוא מפנה אל קודמו בתפקיד, בוגי יעלון, שיצר את הספין על פיו ימי הקרב האחרונים היו "ספין מושחת", שאומץ על ידי המתלהמים. בחמיצות-מה הוא מציין שבוגי, שהרבה ללהג על "פורום החווה" והתערבותו בענייני צה"ל, מונה בעצמו על ידי אותו פורום.

לתומר בוהדנות, ולציבור מסומם-המיליטריזם הישראלי, זה כנראה לא יספיק. כנראה ששום דבר לא יספיק.

משפט ראווה: ממשל בוש הודיע לאחרונה שיעמיד לדין שישה מן המוחזקים בגוואנטנמו בחשד שהיו מעורבים בתכנון פיגועי ה-11 בספטמבר, וידרוש להוציא אותם להורג. לפחות כנגד אחד מן השישה – חאלד שייח' מוחמד – נראה שיש ראיות מוצקות.

אבל המשפט הזה יהיה בומרנג, במיוחד אם אכן יהיו הוצאות להורג. מוחמד מוחזק על ידי האמריקנים מזה כשש שנים. במקרה שלו, הסי.איי.איי. הודה כי הוא עונה – בדימוי הטבעה – ויש יסוד סביר להניח שגם האחרים עונו. ראיות שהושגו בעינויים לא יתקבלו בדעת הקהל העולמית, ובצדק. אנשים ישאלו, גם כן בצדק, מה פתאום, אחרי שש שנים, הוחלט להעמיד את מוחמד לדין, ומה עבר עליו בשש השנים האלה. אנחנו יודעים שבהפרה נפשעת של כל כלל, חוקי ומוסרי, איימו חוקריו של מוחמד לענות גם את ילדיו. הילדים עצמם נעלמו.

וכך יצליח ממשל בוש להפוך גם את חאלד שייח' מוחמד לקדוש מעונה, אחרי שהצליח כל כך – באמצעות משפט שמבייש את משפטי הראווה של מוסקווה, והוצאה להורג עלובה במיוחד – להציג אפילו את סדאם חוסיין כדמות הראויה להזדהות.

די כבר, שתגמר הנשיאות האומללה ביותר בתולדות ארצות הברית.

ומהצד השני… בצעד שנרג מגדיר, לחרפתנו בצדק, כ"נדיר ויוצא דופן", הורה השופט הצבאי אריה אבריאל להפסיק את עינוייו של עציר פלסטיני, עומר דאוד. לטענת דאוד, החשוד במעורבות בפעילות צבאית, הוא הוחזק אזוק במשך 23 שעות ביממה, ונמנעה ממנו שינה.

העינוי הזה, אחד היעילים הידועים לאדם, כונה על ידי האינקוויזיציה tormentum insomniae, וחוקריה שיבחו את שיעור ההצלחה שלו. באנגליה, שבה היו העינויים בחקירה אסורים על פי חוק, השתמש ה-Witchfinder General מטעם עצמו, מת'יו הופקינס, בעינוי זה כדי להשיג הודאות ולתלות 19 "מכשפות".

אבריאל קיבל את טענותיו של דאוד, והורה להפסיק את חקירתו למשך 24 שעות. גם זה היה קצת יותר מדי למדינה, שמיהרה לערער על ההחלטה. הטוקבקים, כמובן, נכנסו להתקף; אחד מהם רוצה לראות את בנו של השופט הרוג בפיגוע, והתגובה הזו אושרה. תמונה מן הציבוריות הישראליות, 2008.

אחרי מות: כבר בימים הראשונים של מלחמת לבנון העריך צה"ל כי שני החיילים החטופים, אהוד גולדווסר ואלדד רגב, נהרגו במהלך נסיון החטיפה שלהם; אולמרט למד על כך רק כמה ימים לאחר מכן. השניים ישבו ברכב שנפגע ישירות מרקטת אר.פי.ג'י, וחוקרי צה"ל מצאו בזירת החטיפה כמות גדולה של דם, ממנה ניתן היה להסיק כי במקרה הטוב השניים פצועים קשה.

כמו במקרה 'חטיפת' שלושת החיילים ב-2000, החיזבאללה נמנע עד כה מלהעביר כל סימן חיים מן השניים. כמו אז, הסיבה לכך היא ככל הנראה שהשניים אינם בחיים. שוביו של גלעד שליט, כידוע, כבר סיפקו כמה הוכחות לכך שהוא בחיים.

לחיזבאללה עבר עשיר בחטיפת בני ערובה. קמב"ץ הארגון שחוסל השבוע, עימאד מורנייה, התמחה בשנות השמונים בחטיפת מערביים תמימים שניסו לסייע ללבנונים. החיזבאללה הקפיד אז להנפיק קלטות שבהם נראים החטופים, הוכחה שלדרישות הכופר שלו – בעיקר נשק וחלקי חילוף עבור איראן, שהיתה שקועה אז בביצת המלחמה העיראקית – יש בסיס. זה לא מסובך ודי זול: מרתף, מצלמת וידאו ניידת, חטוף, מעטפה לאי.פי. או רויטרס. במקרה של רגב וגולדווסר, החיזבאללה נמנע מכך; הוא כנראה יודע למה. לאחרונה התרבו סימנים שראש הממשלה אולמרט, שיצא למלחמה למען החזרתם של השניים כשידע שאין לכך כל סיכוי – "יש דברים שצריך לומר", אמר על כך לוועדת וינוגרד – מתחיל להבין מה קרה, ומתנהג בהתאם.

חלק ניכר מהאשמה נטוע בנו, שהסכמנו לעסקה המשפילה וכנראה המושחתת שרקח שרון, במסגרתה שילמנו במאות שבויים חיים תמורת שלושה ארונות מתים ופושע חי אחד. לימדנו את החיזבאללה שנשלם מחיר מלא עבור גוויות; הסרנו את הצורך שלו לשמור על בני הערובה בחיים. בעסקה השפלה ההיא, התרנו גם את דמם של גולדווסר ורגב. לא עוד.

שלום לעפרם.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)