מצעדנו עוד ירעם: היסטריה רבתי נרשמה בכלי התקשורת לאחר שהכנסת הבזויה ביותר בתולדות המדינה העבירה עוד חוק נגד ערך ליברלי, הפעם נגד זכות הביטוי. התיקון שהועבר אתמול – בקריאה ראשונה בלבד, חשוב להזכיר – לחוק לשון הרע מצטרף לשורת חוקים אחרים בתחום.

יש כמה דברים לומר עליו. קודם כל, אטילה שומפלבי כבר אמר כל מה שצריך לומר על התנהלותו של האפס המאופס שמשמש בתפקיד שר הבטחון. שנית, שבמדינה נורמלית ראש ממשלה שנמצא כעת בהליכי לשון הרע מתוקשרים מאד עם ערוץ טלוויזיה, לא היה מגיע להצבעה שמחמירה את תנאי לשון הרע, ולו מחמת מראית עין. מצד שני, במדינה נורמלית ראש ממשלה כזה, שגם היה מנסה להביא לסגירתו של הערוץ באמצעות כוחו הפוליטי, כבר מזמן היה מגורש מהעיר בזפת ונוצות. ושלישית, וחשוב מכל, שהחוק מגיע למחוזות הגיחוך: הוא קובע שאם כלי תקשורת מסוים, כמו הבלוג הזה, לא יעניק לצד שכנגד – יהיה אשר יהיה, וגם אם יוזכר בחצי משפט – זכות להגיב באורך שימצא הצד הנפגע לנכון, הוא ישלם מיליון וחצי ₪. בפועל, החוק, בצורתו הנוכחית, מפקיע את כלי התקשורת ומעביר אותו לרשות כל מי שעשוי לראות עצמו נפגע.

רביעית, זכור לרע חבר הכנסת זבולון אורלב (מפז"ל), שהיה בין מגישי הצעת החוק, אמר אתמול שרגע, הוא בעצם לא הבין את החוק שהוא מגיש ועל כן יצביע נגדו. זה לא הפריע למגלגל העיניים הזה להצביע בסופו של דבר בעדו. חמישית, זכור לרע גם דני דנון, שאמר בתגובה להחלטתו של רובי ריבלין להצביע נגד החוק ש"יש סייעני שמאל בתוך הליכוד, שמסכלים כל פעולת חקיקה של המחנה הלאומי." מילה יפה, סייענים – במיוחד כשזוכרים שדנון הוא זה שהתחייב ל"הסיר את הנגע" השמאלני. ריבלין, מאחוריך. ושישית, נזכיר לעדת מוכי הכלבת של הימין את האמירה של אנשי כהנא: שאצל מי שסותמים לו את הפה, מתחילות הידיים לדבר.

ועם זאת, ואחרי הכל, לא לפחד כלל. החוק פשוט וברור: כתוב רק את האמת, ורק האמת שיש בה עניין לציבור. ואם יגיע איזה מוכה כלבת כמו דני דנון, מוכה שחין נוסח זאב אלקין או מצורע נוסח דוד "את גרועה מבהמה" רותם וינבח כצבוע תחת חלונך, חייך בנימוס והזמן אותו להפגש בבית המשפט, כשאתה מבטיח לו שאת הקריירה שלך תבנה על גווייתו – והזכר לו שהחוק מאפשר לך, משהוגשה נגדך תביעת דיבה, גישה נרחבת לכל הניירת של התובע בתחום שעליו הוא תובע. האם אתה מרגיש בר מזל, תולעת?

הסעיף האחרון לא יהיה רלוונטי, כמובן, כאשר תצליח הקואליציה למנות גם שופטים כרצונה.

הלוואי שאפשר היה לומר שזקנתו מביישת את נעוריו: רק שזה לא נכון.

שמעון פרס הוא אלוף הפוליטיקה הישראלית בהתחנפות לחרדים ולרבניהם. מעטים החסידים שצברו שעות המתנה במסדרונות הרב'ה מגור, עובדיה יוסף ושאר המעוננים כמו שמעון פרס. ובכל פעם, כמו לוסי שמושכת את הפוטבול ב-Peanuts, הם הפילו אותו והשפילו אותו. הוא כבר חשב שתככיו הצליחו ב-1990, שכבר הצליח להקים ממשלה – הוא הוכרז על ידי חנפיו כראש ממשלה ערב קודם – רק כדי לגלות שברגע האחרון בגדו בו שוב. התרגיל, שחברי הכנסת של ש"ס נהנו ממנו בעליל, חזר גם בשנת 2000, כשפרס הצליח להפסיד את כהונת הנשיא למשה קצב. בכל פעם כזו, פרס מכר קודם לכן עוד קצת זכויות של הציבור הכללי.

ומי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להגמל מזה. גם כשאין טעם. פרס אמר שלשום (א') בעת ביקור במכללה חרדית ש"אנו חיים בעידן של שינוי וכניסת החרדים למעגל העבודה היא תהליך חשוב ואפשרי תוך הקפדה וכיבוד תנאי ההעסקה הייחודיים הנדרשים ובראשם הפרדה בין נשים לגברים ומתן זמני תפילה." ההגדשה שלי, ההפניה הגיעה דרך שחר אילן מחדו"ש.

כלומר, בשעה שבה נשות ישראל נאבקות נגד דחיקתן מהמרחב הציבורי, בא שמעון פרס ובועט בהן, ואומר שיש לדחוק אותן אחורה כדי לשלב את החרדים בעבודה. עכשיו, בשום מקום אחר בעולם חרדים לא דורשים להפריד בינן ובין נשים, פשוט כי אף אחד לא ייענה לדרישה הנתעבת הזו. אם "האשה היא הכושי של העולם," כפי ששר ג'ון לנון, נסו לחשוב איך היו מתייחסים בכל מדינה נורמלית לנשיא שדורש, בשנת 2011 ולא 1951, להפריד בין שחורים ולבנים במקומות העבודה. אני בספק אם אפילו אלבמה של 1951 הלכה כל כך רחוק.

ומה שמדהים במיוחד הוא שפרס לא יכול להרוויח מכך כלום. הקריירה שלו גמורה. הוא הנשיא, והוא לא יכול להבחר שנית (התפקיד מוגבל לכהונה אחת בת שבע שנים, של פרס תגמר, ויפה שעה אחת קודם, ב-2014). הוא דחף את הנשים מתחת לאוטובוס פשוט משום שחנופה לחרדים היא מה שהורגל בו. הוא לא יכול אחרת.

הראשון באפריל 1933 מקדים השנה: המשטרה עצרה ביום חמישי שעבר ארבעה צעירים, שהיו מעורבים ב"מיפוי" של שוק מחנה יהודה בנסיון לברר מי מבעלי העסקים שם מעסיק ערבים. המטרה שלהם, לדבריהם, היא "להזהיר את הציבור" מפני סחר במקומות שמעסיקים פלסטינים. על אחד העצורים גם נמצאה רשימה בהתאם.

זה עוד לא ניפוץ חלונות וסימון של סהר על בית העסק, אבל זה מתחיל להתקרב באופן בלתי נוח. החשש שאיזה בריון שגורש מיצהר יחליט לעשות מהעסק שלך דוגמא עשוי בהחלט לגרום לבעלי עסק להעדיף שלא להעסיק פלסטינים. הבריונים הם אנשים שהורחקו מיצהר בתוקף צו אלוף. עכשיו הם העבירו את פעילותם לירושלים, והמשטרה כרגיל חסרת אונים. נהדר.

ועוד דבר אחד: שר החוץ המהולל שלנו הודיע אתמול שאם הממשלה תיישם את צו בג"צ על פינוי המאחז מגרון, הלכה הקואליציה. איזה מזל שגם לבג"צ לא בוער שום דבר, אה?

(יוסי גורביץ)

הוויכוח הפנימי במערכת הבטחון גולש שוב החוצה: לפני כמה חודשים הזהיר מאיר דגן, ראש המוסד הפורש, כי נתניהו וברק עשויים להוציא את ישראל למלחמה בלתי הכרחית באיראן. הוא הואשם בכך שהוא פותח את הפה.

בשבועות האחרונים, שוב היו אותות דומים. הפעם, בהיעדר אנשים שמוכנים לקחת סיכון אישי כמו דגן – שגם הוא אמר את הדברים רק לאחר פרישתו – הם הגיעו דרך התקשורת. בערב יום הכיפורים כתב בידיעות אחרונות אמנון אברמוביץ' מאמר נפתל, כהרגלו, שבכל זאת אפשר היה להבין ממנו ששורה של בכירים במערכת הבטחון חוששים ממלחמה באיראן. אברמוביץ' התרה בהם שלא להצדיע ולציית, או שיגמרו כמו הקצינים הבכירים של מלחמת יום הכיפורים.

הבוקר (ו') פרסם נחום ברנע מאמר דומה מאד, שהתריע כי חלקים במערכת הבטחון חוששים כי נתניהו וברק יוציאו את ישראל למלחמה בקרוב – קודם לבוא החורף. באופן חריג, המאמר לא פורסם רק במוסף לשבת, המקום הקבוע של הטור של ברנע, אלא הובלט בגדול על עמוד השער של העיתון. או שלידיעות לא היה משהו ראוי יותר להדגשה, או שבעיתון מכינים את עצמם ליום שאחרי ולאווירת "אמרנו לכם". בקיצור, זה נשמע כמו ערמה של קצינים בכירים שנערכים לוועדת החקירה.

בתגובה, פתח האל האכזר את פי האתון. עמוס גלעד, ראש המטה המדיני-בטחוני במשרד הבטחון – שם מנופח למקום שבו מנסחים את מדיניות החוץ האמיתית של ישראל – אמר היום כי איראן היא "איום אדיר" "שיש לטפל בו", וכי "צריך לדעת לתעדף במה לטפל קודם. לדעתי – בחזית האיראנית." בהתחשב בכך שגלעד עובד אצל ברק, זה מדאיג במיוחד.

גלעד טוען עוד כי יש הערכה מודיעינית ש"איראן הולכת לנתיב של טילים וגרעין." זו, איך לומר, לא ההערכה שמסר ראש המוסד לשעבר, שאמר שאם כבר, איראן תגיע לאזור הסכנה ב-2015. הרבה דברים – הסתכלו מה קורה בסוריה, מצרים, טוניסיה ומה קרה באיראן עצמה ב-2009 – יכולים לקרות עד 2015.

יתר על כן, בהחלט יתכן שגלעד משפץ את ההערכה המודיעינית כך שתתאים לצפיות של הבוס שלו וליח"צ שהוא זקוק לו. כך, מזכיר לנו ראובן פדהצור, הוא עשה בתחילת האינתיפאדה השניה, ויצר את התפיסה של עימות מכוון מצד ערפאת, תיאוריה שהשתלבה נהדר עם זו שהתחיל להפיץ אז אהוד ברק ("אין פרטנר").

גלעד, נזכיר, היה הגאון המודיעיני שהבטיח לנו ש"העולם יעמוד נדהם כשיגלה מה היה לסדאם חוסיין" בארסנלים. העולם בהחלט עמד נדהם – המחסנים היו ריקים, כידוע. בכלל, ספק אם אפשר לסמוך על גלעד בצמתי החלטה: לטענתו-שלו, הוא סובל מאז 1982 מ"תשישות פיזית ונפשית קיצונית ביותר", ואשר על כן צריך להכיר בו כנכה ב-50%. כדובר צה"ל, הוא הכחיש בתוקף את הטענה של החיזבאללה שהוא הצליח לתקוע את הדגל שלו על מוצב של צה"ל, ונאלץ, משנחשפה ההוכחה לכך, להפטיר "זה היה חכם מאד מצידם להגיע עם מצלמות וידאו."

זה האיש שכרגע מנסה לסנגר שוב על אדונו, ולקדם מלחמה עם איראן. אף אחד לא יכול להצביע על הצלחה כלשהי שלו, וכאמור על פי עדותו-שלו הוא לא אמור להיות, במצב תשישותו הקשה, בצומתי החלטה. הגיע הזמן לשלוח את האלוף עמוס גלעד אל פח האשפה של ההיסטוריה.

יש כאן גם אירוניה מרירה מאד: במשך עשרות שנים, שתה צה"ל את תקציביה של מדינת ישראל, כשהוא מנפנף בסכנה האיראנית כתירוץ. והנה, אנחנו מתקרבים לרגע האמת – ובכירי צה"ל לגמרי לא רוצים התקפה. מסתבר שזה נורא מסוכן ויש המון סיבוכים בינלאומיים שלא דיברו עליהם קודם, כשהם היו צריכים לקחת את הכסף שלנו. כ-60% מתקציב הבטחון, נזכיר, הולכים על משכורות ופנסיות.

וכשיעמוד נתניהו מול המצלמות, כפי שמסתמן, ובקול עמוק ומבט בוטח ינסה להסביר את עסקת שליט-בושהאר, להגיד שאין ברירה ושהוא נתן בנחישות את ההוראה, לא להאמין לאף מילה שלו. לצאת, גם בזמן מלחמה, אל הרחובות ולהפיל את ממשלת הזדון.

ועוד דבר אחד: גרסה משודרגת של טענת אהוד ברק ש"הצענו הכל, והם פתחו במלחמה" היא הטענה שאהוד אולמרט הציע לאבו מאזן הכל, ואבו מאזן סירב. ובכן, אולמרט עצמו כבר כתב שאבו מאזן מעולם לא דחה את ההצעה שלו, אבל היום אנחנו יודעים קצת יותר על מה שהיה שם. קונדוליסה רייס כותבת בזכרונותיה שלבני אמרה לה לא להתרשם מהצעותיו של אולמרט – ושהיא כנראה אמרה דברים דומים גם לפלסטינים. היא רצתה שהם יחכו עד שהיא תהיה ראש ממשלה. אם אכן זה המצב, אז לבני היא לא סתם חדלת אישים וראש אופוזיציה מהגרועים שהיו לנו: היא מזיקה בפועל. "אל תסכים להגיע להסכם עם הממשלה הנוכחית, חכה לי" הוא אחד התרגילים הבזויים ביותר בספר, על סף הבגידה. זה סוג התרגיל שעשה ניקסון לג'ונסון ב-1968 מול הצפון ויאטנמים, שהאריך את המלחמה בחמש שנים. שמעון "חתרן בלתי נלאה" פרס, יש לך יורש.

הערה מנהלתית: אני יוצא לחופשה השנתית שלי. אשתדל לחזור ולכתוב ביום ראשון, השישי בנובמבר. מחר תיערך הפגנה בכיכר רבין ומספר מקומות אחרים ברחבי הארץ, כדי לחדש את תנופת המחאה החברתית. לצערי, עקב הטיסה שלי כנראה שלא אוכל להגיע. אבל כל מי שיכול – שיגיע.

(יוסי גורביץ)

זוכרים איך לפני חודשיים ומשהו אמרו לנו ששורה של מחבלים, אנשי הוועדות העממיות, ביצעו התקפה מקצועית למדי באזור הגבול עם מצרים, ואשר על כן אנחנו צריכים לתקוף את עזה – ותקיפה כזו בוצעה, והרגה גם ילד, תוך כדי הקרב עצמו? זוכרים איך חודש אחר כך, אמרו לנו בצנעה שבעצם, כל התוקפים היו תושבי סיני, לא עזתים?

אז בסוף השבוע, בלי יותר מדי הבלטה, פרסם אלכס פישמן עיקרים מתוך התחקיר הצה"לי על האירוע. המסקנות הן חד משמעיות: תחת הכותרת "טעות באויב", מביא פישמן את הנתונים האמיתיים. כל התוקפים היו מסיני, חברי חוליית ג'יהאד עולמי שמערכת הבטחון מכנה "סינאווים." המערכת טעתה לחשוב, אומר פישמן, שמדובר באנשי הוועדות העממיות, שעל פיגוע שלהן באותה גזרה התריע השב"כ. אופס. זו הגרסה החצי רשמית החדשה, זו שצה"ל מעביר לציבור דרך כתבים צבאיים. אתם הרי לא באמת חושבים שאלכס פישמן פרץ לקריה וגנב משם מסמכים חסויים, נכון?

והם חסויים. ביקשתי אתמול את תגובתה של סא"ל אביטל לייבוביץ' מדובר צה"ל, שנכשלה בשעתו בלשונה בנושא ואחר כך התעקשה שמדובר בעזתים, על הפרסום של פישמן. הבוקר חזרו אלי מדובר צה"ל ומסרו שעל כל החקירה הזו הוטל אמברגו, כלומר הוראת איסור פרסום פנימית של צה"ל. שאלתי, על כן, האם בכוונת צה"ל לפתוח בחקירת הדלפה במקרה של פישמן, כדי למצוא את המדליף של המסמך הסודי ולהעמיד אותו לדין – ענת קם, כזכור, הועמדה על פעולה דומה לדין בשל ריגול חמור. הם אמרו לי שאני צריך לדבר עם משרד הבטחון.

כלומר, לפני חודשיים צה"ל התעקש, בפומבי, שההתקפה הגיעה מרצועת עזה. עכשיו הוא מנצל ערוצים פרטיים כדי להדליף מידע אחר, ומסרב להגיב בנושא. לפני החקירה, הוא יכול היה לומר בפסקנות שמדובר בעזתים. אחריה, הוא מדבר על אמברגו. משונה הפסקנות הזו שלפני והשתקנות שאחרי, לא?

עידן לנדו מדבר על קונספירציה רחבה ביחס. אנחנו לא יודעים מספיק. בהחלט יתכן שמדובר בקונספירציה מצומצמת, שמנסה לחפות על ההאשמה המהירה שפלט שר הבטחון תוך כדי ההתקפה ועל ההתקפה על עזה, שהתגובות עליה הביאו גם למותו של אזרח ישראלי. כלומר, כסת"ח מהסוג שהורגלנו בו. תשמעו, אמנם תקפנו את עזה ללא סיבה, והבאנו להדרדרות המצב, אבל היתה לנו סיבה לחשוב ש…. לא סיבה טובה, חטאנו בקונספציה, אבל…

מה שמטריד במיוחד הוא שנסיון הספין הזה מגיע בזמן של עירנות שיא של התקשורת הישראלית, או לפחות החלקים האלטרנטיביים שלה. מפחיד לדעת כמה מההודעות הפסקניות של דובר צה"ל, על איזו התקפה שבעקבותיה לא היתה לנו ברירה אלא להגיב נחרצות (ההודעות שהוא מעדיף להכתיב כ"ידיעה בשם הכתב," כלומר שהוא יהיה אחראי על הניסוח אבל כתב צבאי יהיה חתום עליהן) התגלגלו בדרך זו ממש, בלי שאף אחד ישים לב. זוכרים את להקת המעודדות של צה"ל, שצווחה תחת כל עץ רענן שאין סוכות אבלים בעזה כי החמאס לא מרשה, מה שמוכיח שהמבצעים יצאו מעזה, בהנהגת הלל גרשוני? זכרו אותם גם בסיבוב הבא. גם אז הם יאמרו אותו הדבר: שקט, יורים ובכל מקרה מדובר רק בערבושים.

ועוד דבר אחד: קולה של ראש האופוזיציה, ציפי לבני, נאלם במהלך השבועיים האחרונים בכל מה שקשור לעסקת נתניהו. מקורביה של לבני אמרו לכמה כתבים שהיא סתמה את הפה כי נועם שליט ביקש ממנה לא להפריע להצבעה בממשלה. עכשיו, כשהסוסים כבר ברחו מהאורווה הבוערת, מודיעה לבני שהיא התנגדה לעסקה נחרצות. בשביל זה אנחנו צריכים ראש אופוזיציה: כדי שתשתוק בעת דיון ציבורי סוער. אני חושב שכבר אפשר לומר שמדובר בראש האופוזיציה הגרועה ביותר מאז שכיהן בתפקיד חבר מפלגתה, שמעון פרס.

(יוסי גורביץ)

למרבה השמחה, התרגיל הבטחוני האחרון של ברק ונתניהו (עדכונים בסוף) לא הצליח: המחאה החברתית לא קרסה, והיא עדיין איתנו. צפוי לה מבחן גדול נוסף בסוף ספטמבר, עם ההצבעה באו"ם על הקמתה של מדינה פלסטינית והבלגן שצפוי להתלוות לכך. אבל זה מרשים: יומיים אחרי התקפת טרור גדולה כבר נערכה עצרת מחאה גדולה ביחס. האם יכול להיות שהציבור הישראלי התנער מההתניה הפבלובית שלו, "שקט, יורים"?

על כל פנים, בקצוות האימפריה של ישראל קרו כמה דברים שלא זכו להתייחסות מספקת בתקשורת הישראלית. הנה ריכוז קצר.

להם דווקא יש מדינת רווחה: הכנסת חוקקה לפני די הרבה זמן חוק שקובע שחינוך חינם יתחיל מגיל שלוש. אז היא חוקקה. השליטים האמיתיים של המדינה, נערי האוצר, עשו בחוק מעשה חוק הדיור הציבורי של רן כהן – כלומר, קברו אותו באמצעות סעיף בחוק ההסדרים.

בשנה הקרובה, הוא יוחל חלקית. באוצר מבטיחים ליישם אותו, אולי, בהנחה שלא יהיה איזה משבר כלכלי, עד שנת 2019. איפה הוא יחול? ובכן, בישובים עניים – כאלה שההכנסה הממוצעת שלהם איננה עולה על 2,217 ₪ בחודש. המשמעות בפועל היא שהוא יחול ברוב הישובים החרדיים, בחלק קטן של הישובים הערביים – ובהרבה מאד התנחלויות.

מה? איך? מה פתאום הכסף הזה הולך למדושני ההתנחלויות לפני שהוא מגיע לעניי הערים? אה. זה פשוט. הממשלה הכריזה על ההתנחלויות כאזור העדפה לאומית, והשנה היא החליטה שהכסף הזה יילך לאזורי העדפה לאומית. ככה זה: מי שיש לו, יינתן לו. מדינת הרווחה הישראלית לא נעלמה סתם כך: היא פשוט עברה לשטחים. ימים וארכיונים יגידו אם זה צירוף מקרה משונה, האם מדובר במקבילה של ה"ההזנחה הברוכה", או שהיתה כאן מטרה ארוכת טווח להגביר את הלחץ על האוכלוסיה המתגוררת בישראל עד שזו תשבר ותעבור לשטחים – שם תוכל לקבל דיור זול מאד וכל מה שצריכה מדינת רווחה לספק, ובמקביל תמנע את פינויים של אותם "אזורי העדפה לאומית". על כל פנים, אנחנו יודעים כבר היום איזה אזורים מעדיפה ממשלת נתניהו.

כלא פתוח חדש: המלבין הגדול של הכיבוש, בג"צ – זה שבלעדיו לכיבוש לא היתה כל לגיטימציה – אישר אתמול (ג') את תוואי הגדר סביב הכפר וולאג'ה שבאזור ירושלים. הצבא הבטיח בטוב ליבו שהוא יאפשר לתושבים גישה למה שנשאר מהאדמות שלהם שלוש פעמים ביום – וכל מי שטרח ללמוד מה קורה בפועל בגדה יודע מה שוות הבטחות הצבא, במיוחד כשהן מלוות בהסתייגות שהגישה לאדמות תהיה כפופה לקבלת אישורי כניסה לישראל. דימי ריידר הגדיר היטב את וולאג'ה כ"כלא פתוח לשמיים". איך זה נראה, אפשר לראות פה.

השופטים, בהנהגת הנשיאה בייניש, קבעו כי יש לתת לעמדתו של המפקד הצבאי "משקל רב". המפקד הצבאי – שבשילוב הנדיר שנוצר כאן, אמר לי מישהו לפני כשבוע, מחזיק בכל הסמכויות של פשה טורקי וגנרל קולוניאליסטי בריטי – הוא לא יצור אמין כל כך. קודמה של בייניש בתפקיד, אהרן ברק, הודה לאחר פרישתו שהיו מקריםש בהם מערכת הבטחון "סיבנה" את בית המשפט.

מעניין מתי יגיע תורה של בייניש לומר משהו דומה – ומה יהיה התירוץ שלה. אחרי הכל, היא שמעה את דברי קודמה.

משהו קורה בחברון: לא ברור מה, התקשורת הישראלית לא אומרת על כך מילה, אבל מה שנראה (על פי מקורות זרים) הוא שחמושי צה"ל עצרו כ-120 מתושבי חברון במהלך הימים האחרונים. על פי מספר דיווחים מדובר אך ורק בפעילי חמאס, ושפעילי ארגונים אחרים שנעצרו שוחררו. יש דיווח בלתי מאושש על כך שהחמושים החליטו לפוצץ מטען חבלה בתוך הבית שבו מצאו אותו, וגרמו לו נזק, ושורה של שמועות על כך שיש מספר גדול של פצועים במקום. לאף אחד מהדיווחים האלה אין אישור רשמי, אבל כל העולם – במיוחד הפלסטינים – יודע עליהם, כך שלא ברור מדוע הדיווחים האלה לא מגיעים לישראל גופא.

המיתוס של אי שליטה בעזה: ישראלים אולפו לומר, כחלק מאימוני ה-Hasbara הכמעט בלתי מודעים שלהם, שישראל איננה שולטת בעזה. בולשיט. ישראל לא מחזיקה כוחות בתוך רצועת עזה – רוב הזמן – אבל היא בהחלט חולשת עליה.

ישראל שולטת במרחב האווירי והימי של הרצועה. היא מטילה עליה סגר ימי, וחיל האוויר שלה פושט לעתים תכופות על הרצועה. למעשה, אם סופרים את המל"טים שנמצאים שם (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) דרך קבע, חיל האוויר מעולם לא עזב.

ישראל שולטת אפילו על מרשם האוכלוסין של הרצועה. יש לכך כמה אספקטים. עזתים שלא מופיעים במרשם מסיבה כלשהי – למשל, כי נולדו אחרי שהמרשם ברצועה הופסק, או מסיבה ביורוקרטית אחרת – לא יכולים לצאת רשמית מהרצועה דרך מעבר רפיח. החמאס מרוויח מכל העסק הזה: הוא מבריח אותם דרך מנהרות. אספקט אחר הוא שבגדה חיים כ-35 אלף פלסטינים שעברו לגדה, חלקם לפני יותר מ-15 שנים – מעבר חופשי בין הגדה לרצועה הוא חלק מובנה מהסכמי אוסלו. ישראל לא טרחה לעדכן את רישום האוכלוסין, והתוצאה היא עשרות אלפי אנשים שחיים בגדה ושנתונים לשרירות ליבו של כל פטרול ישראלי משוטט: עזתים שנמצאים בגדה מגורשים בימים אלה לעזה אוטומטית, לא משנה כמה שנים חיו בגדה. ישראל התחייבה כמה וכמה פעמים לעדכן את הרישומים, ומדי פעם היא מודיעה – כמחווה לרשות לרגל איזה חג – על כך שתעדכן את רישומיהם של כמה אלפי אנשים. ברוב המקרים, המחווה הזו איננה מתממשת.

אבל כל כך קל להאמין שישראל לא שולטת בעזה.

עדכון: מאז הפוסט של שלשום, על הסדקים בסיפור של ברק ונתניהו, הופיעו כמה וכמה סדקים חדשים. "ידיעות" דיווח אתמול על כך שגורמים עלומים במערכת הבטחון מטילים ספק בכך שוועדות ההתנגדות אחראיות לפיגוע באילת, ומעלים את התהיה ההגיונית: אם הן היו אחראיות, למה כל ההנהגה שלהן היתה במקום אחד? על פי מקורות מודיעיניים של ידיעות – שצריך להתייחס אליהם בזהירות, הם לא אמינים גם כשהם מזוהים, והם לא – כל הייחוס של הפיגוע לוועדות נובע מאיזו הערה בפורום ג'יהאדיסטי כלשהו. באיחור אופנתי, דיווח הבוקר הארץ שלפחות שלושה מהתוקפים באילת הם ג'יהאדיסטים מצרים. המודיעין האמריקני – שוב, זהירות וסקפטיות נדרשים – הודיע שגם הוא חושב שהאחראים הם לא אנשי הוועדות, אם כי אולי הם ביצעו איזה תפקיד מינורי. אתמול תקף צה"ל שוב ברצועה – הפסקת האש, כמובן, לא חלה עליו, היא חלה רק על הפלסטינים ורק הם יכולים להפר אותה – וחיסל מישהו שהחזיק באיזשהו תפקיד בג'יהאד האיסלמי. צה"ל טוען היום שהוא היה האחראי למימון הפיגוע באילת. לא הבנתי. חשבתי שאמרתם שוועדות ההתנגדות היו האחראיות, לא הג'יהאד.

ראוי לשים לב שאף אחת מההצהרות האחרונות לא יוצאת רשמית מדובר צה"ל אלא מכל מיני מקורות בכירים. זו הדרך של צה"ל להפריח המון עשן ואחר כך, כשחודרים דרכו, לומר בצדק שהוא לא אמר שום דבר רשמי בנושא. סא"ל אביטל לייבוביץ' התעקשה בפני בתחילת השבוע שכל המעורבים בפיגוע היו עזתים. היום צה"ל מודה שזה לא היה נכון.

אז אם ברק ניצל את הפיגוע למטרותיו, ורצה להוציא אותנו למלחמה כדי שנשכח מכל המחאה הזו וניתן לו לשבת על הכסא עוד כמה שנים, למה אנחנו לא במלחמה? שאלה מצוינת. מעריב פרסם הבוקר שמצרים הבהירה לממשלת ישראל שמבצע גדול בעזה יכול להביא ל"פגיעה אנושה" בהסכם השלום. אפילו ברק ונתניהו לא חסרי אחריות עד כדי כך, שהם יצאו למלחמה עם מצרים. להרוג כמה עזתים, זה דבר אחד. להסתבך עם צבא מסודר ועם עצבני, זה כנראה קצת יותר מדי. הנה משהו חיובי שכבר יצא מנפילת משטר מובארק: ריסונה של ישראל ברצועת עזה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ביום חמישי האחרון בוצע פיגוע משולב, שיצא מסיני לעבר שטח ישראל, כנגד שורה של מטרות בישראל. שישה אזרחים נרצחו ושני חיילי צה"ל נהרגו במהלך ההתקפות. בעוד הן נמשכות, מיהר שר הבטחון, אהוד ברק, להודיע כי האחראים לפיגועים הם חברי וועדות ההתנגדות העממית ברצועת עזה, ותוך זמן קצר תקף חיל האוויר בית בו היו כמה ממנהיגי הקבוצה, והרג אותם. מאוחר יותר באותו היום אמר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כי האחראים להתקפה בסיני נהרגו. תקיפת חיל האוויר הזו היא שהתחילה את סחרור ההסלמה הנוכחי – ורצוי לציין שחיל האוויר מחמם את גזרת עזה מזה כחודש, ללא תשומת לב מצד התקשורת הישראלית.

אלא שישראל מעולם לא סיפקה כל הוכחה לכך שההתקפה אכן הגיעה מרצועת עזה. ועדות ההתנגדות העממית הכחישו את מעורבותן בפיגוע. אחד מגופי התעמולה של ישראל, המל"מ, ייחס גם הוא את הפיגוע לוועדות ההתנגדות העממית – אבל נאלץ לומר, טאוטולוגית, "שום ארגון טרור לא נטל אחריות פומבית על הפיגוע ו'ועדות ההתנגדות העממית' הכחישו כל קשר לאירוע. אולם ראש ממשלת ישראל, וגורמים ישראלים נוספים, הצביעו על "ועדות ההתנגדות העממית" כארגון שביצע את הפיגוע." ההדגשה במקור. כלומר, אליבא דמל"מ, העובדה שנתניהו אומר משהו צריכה לשמש כהוכחה מספקת, גם כאשר הצד השני מכחיש בתוקף. האמנם? יצוין עוד כי המל"מ מדווח (זהירות, מסמך) על פעילותם של אנשי הוועדות בסיני – והיא נראית נבעכית כנדרש מארגון פלסטיני, לא דומה למה שראינו ביום חמישי.

בסוף השבוע, ראיין אתר Realnews בכירה בדובר צה"ל, סא"ל אביטל לייבוביץ', שאחראית לקשרי דובר צה"ל עם התקשורת הזרה. לייבוביץ' הכחישה שצה"ל מקשר את הוועדות לפיגוע, אמרה שהיא לא אחראית לדברי ראש הממשלה, אבל טענה שההמפגעים אכן הגיעו מעזה – והראיה שלה היתה… שהם השתמשו ברובי קלשניקוב (כך! דקה 2:28 והלאה בסרטון), שלדברי לייבוביץ' מעידים על הגעתם מעזה. לא יודע איך להגיד לכם את זה, אבל קלשניקוב הוא כלי הנשק הקל הנפוץ בעולם – מתנה אחרונה מברית המועצות – והם כלי נשק קל להשגה ברחבי המזרח התיכון כולו.

בשיחת טלפון אמש (א') עם לייבוביץ', היא ציינה ש"בכירים במערכת כבר התבטאו בנושא", וסירבה למסור מידע נוסף על התוקפים, אם כי היא התעקשה שהם הגיעו מרצועת עזה. שאלתי אותה האם אפשר לקבל את זהותם של המחבלים שצה"ל הרג, דבר שהיה עד כה מקובל ובוצע תוך שעות ספורות, והיא אמרה שזה בלתי אפשרי, אבל התעקשה – שוב – שמדובר במחבלים שיצאו מעזה. תחקירני בצלם ברצועת עזה, בבדיקה שנערכה היום, לא הכירו את זהותם של המפגעים; כאן המקום לציין, שוב, שבהתקפות בעבר הם זוהו במהירות, ונפתחו להם סוכות אבלים. האנשים נהרגו ביום חמישי. אם הם היו תושבי הרצועה, סביר שמשפחותיהם כבר היו שומעות על זה.

אמש (א') פרסם העיתון המצרי אל מסרי אל יום כי כוחות הבטחון המצרים זיהו שלושה מבין המחבלים ההרוגים. למצרים, מטבע הדברים, יש סיבות טובות מאד להפיל את התיק על תושבי הרצועה – אבל שירותי הבטחון המצריים אומרים שלפחות שניים מבין האנשים שזוהו, היו מוכרים כטרוריסטים בסיני. הגופות האחרות של המחבלים, עד כמה שהצלחתי להבין, נמצאות בידי צה"ל – וצה"ל מקפיד לא לחשוף את זהותם.

והוא יודע למה. אחרי הכל, אהוד ברק ובנימין נתניהו ביצעו כאן הונאה ענקית, שהצבא – בדמותה של סא"ל לייבוביץ' – נאלץ לשתף איתה פעולה, במידה של חוסר רצון. הם הוציאו אותנו למלחמת שולל כנגד רצועת עזה. אי אפשר להאשים את לייבוביץ': היא קצינה לובשת מדים. היא לא יכולה לצאת נגד "בכירים במערכת שכבר התבטאו בנושא".

בהנחה שלא יובאו ראיות אחרות, וקשה לראות אותן מגיעות באיחור, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו למה ברק ונתניהו ביצעו הונאה כלפי הציבור הישראלי שמחווירה לעומת כל מה שקרה פה מאז שאנשי אבו נידאל ירו בשגריר הישראלי בלונדון, שלמה ארגוב. שרון, בגין ורפול היו צריכים אז עילה להתחיל את מלחמת השולל שלהם בלבנון – התרגיל המבריק שהיה אמור, במחסה של מלחמה באש"ף, להעלות גורם ידידותי לשליטה בלבנון. כשהודיעו לרפול שהאחראים להתנקשות הם אנשי אבו נידאל, הוא הגיב ב"אבו נידאל, אבו שמידל – צריך לדפוק את אש"ף". כך זה התחיל.

אף אחד מהאנשים שהיו אחראים לשקר ההוא, שהביא לסופה של הפסקת אש בת 11 חודשים בגבול הצפון ושהתחיל מלחמה בת 18 שנים, מעולם לא בא על עונשו. אהוד ברק, אז אלוף צעיר, למד כנראה היטב את הלקח. אחרי הכל, הוא הציע אז להרחיב את המלחמה גם לסוריה – תוך הונאת הציבור. שרון התרשם, אבל לא אימץ את ההצעה.

עכשיו נראה – שוב, אם לא יוצגו ראיות אחרות – שהוא ונתניהו מוכרים לנו שקר אחר, שקר שמפנה את האש לעזה. למה? על זה הם צריכים לספק לנו תשובות. הם עדיין עובדים אצלנו, לא להיפך – וזה בדיוק סוג הספינים שמצריך ועדת חקירה ואת הפרדתו של גופו של אהוד ברק מכסאו.

(יוסי גורביץ)

אחרי שכוחותינו האמיצים חיסלו אתמול מהאוויר רופא, אחיו וילד בן חמש, הודיע חמאס שהפסקת האש מול ישראל נגמרה. מצרים מחזירה את השגריר שלה ותנזוף בשגריר הישראלי, מה שסביר לגמרי בהתחשב בכך שהרגנו – אופס! – חמישה חיילים מצרים במהלך הימים האחרונים. הסיכולים הממוקדים של צה"ל, מסתבר, היו בלתי ממוקדים מהרגיל, אם הוא הצליח להרוג גם חיילי צבא ידידותי, שחטפו פיגוע התאבדות מאותם כוחות שתקפו את ישראל ביום חמישי. הפיגוע הזה, אגב, מחזק את ההשערה שהמידע שזרועות ה-Hasbara של ישראל מפיצות לכל עבר על כך שמקור הפיגוע הוא בעזה הוא שקרי. שימוש שקרי במודיעין, כמובן, הוא לא דבר חדש בישראל: עמוס גלעד הוליך שולל את הציבור עם תזת "ערפאת אשם בהכל" שלו במשך כמה שנים, בהסכמה בשתיקה של שאר אמ"ן.

עכשיו, להוציא ההתדרדרות עם מצרים, את המהלך הזה – צה"ל תוקף בעזה, הורג אזרחים, מאלץ את החמאס להגיב ולהדליק את כל הגזרה – כל אדם שפוי יכול היה לראות באפס מאמץ. אחת משתיים: או שהמוח האנליטי המפורסם של ברק לא ראה את זה, ואז הוא (יחד עם כל הצמרת הבטחונית שלנו, שלא התריעה על כך) צריך ללכת הביתה ואתמול, או שהוא העריך שזה מה שיקרה, אבל טוב לו עם זה. בהתחשב במצב הפוליטי שמאיים על הדייר המפורסם ביותר במגדלי אקירוב, ההנחה ההגיונית ביותר היא שברק רצה בהסלמה, בהסכמה שקטה של נתניהו.

אז כאשר תקבלו את צו המילואים שלכם, עשו-נא את המעשה הפטריוטי: השליכו אותו לפח, ובמקום להגיע לבסיס צאו לרחובות. הגיע הזמן שהפוליטיקאים הישראלים יבינו שהם לא יכולים לשחק בישראלים כבמריונטות, שאנחנו לא רובוטים שאפשר להכניס לתלם על ידי לחיצה על כפתור "משבר בטחוני מפוברק", שהם לא יכולים להתעלם מבעיותיה של החברה הישראלית על ידי שיגור כמה טילים לא מדויקים לעבר אוכלוסיה אזרחית. אחרת, שום דבר לא ישתנה פה אף פעם. תמיד יהיה תירוץ בטחוני, שתמיד יצדיק את שמירתה של ישראל כמדינת קסרקטין.

אני קורא לסירוב המוני לשירות בצה"ל, כל זמן שישראל לא עושה כמיטב יכולתה להחזיר את הפסקת האש מול רצועת עזה, מהלך שצריך להתחיל בריסון חיל האוויר. הקריאה הזו מופנית בעיקר לחיילי מילואים אבל גם לחיילי סדיר. אהוד ברק רוצה מלחמה? נהדר. שיעלה על אפוד, שייקח איתו את בוגר הסיירת השני בממשלה, ושילכו להלחם בעזה – לבד. המלחמה הזו, אחרי הכל, היא מלחמת שלום הטייקונים. לנו אין חלק בה.

ועוד דבר אחד: כתבתי בשבוע שעבר לכלכליסט אייטם אופטימי על מכשיר אנדרואיד בשם IDEOS, שעושה חיל בקניה. השם של המכשיר נשמע לעורך מוכר, והוא חפר ומצא שהמכשיר נמכר גם בישראל. עכשיו, ה-IDEOS בעליל לא מהווה סכנה למכירות של הגלקסי 2 או האייפון, אבל לצרכיהם של הקנייתים הוא בהחלט מספיק. העוקץ הוא המחיר: בקניה הוא נמכר ב-80 דולרים. בישראל אותו מכשיר עצמו נמכר ב-1,700 שקל, כלומר כמעט פי שש. אם מישהו היה צריך הוכחה למה שעושים לנו הטייקונים בעלי התספורת, הנה היא.

(יוסי גורביץ)

אנחנו עוד לא יודעים מי ביצע את שורת הפיגועים בדרום, אבל שר הבטחון אהוד ברק כבר מצא את האשמים – תושבי עזה – ובסגנונם של פוגרומצ'יקי הגבעות כבר הבטיח "תג מחיר". בעזה כבר נכנסים למקלטים, ומי שעוקב אחרי צייצני טוויטר משם, חש את היאוש, את הרגשת האימה, את תחושת ה"לא שוב."

הגלגל הזה מוכר לכולם: פיגוע, תקיפה, פיגוע, תקיפה, פיגוע גדול (או לא), מבצע רחב היקף, פיגוע, תקיפה וכן הלאה. אולי, פעם אחת, נעצור אותו? ומכמה סיבות:

• א. להפסיק עם הפבלוביות. ברק רוצה להוציא אותנו למבצע גדול בעזה? יואיל נא ויסביר לציבור מה הראיות שלו שהפיגוע מגיע משם (על פניו, ובהחלט יתכן שאתבדה, הוא נראה הרבה יותר כמו הפקה של אל קאעדה מכל מה שהחמאס הצליח להרים אי פעם), ושנית – מה בדיוק התכנית שלו לשינוי המצב. מספיק עם קלות הראש שבה ממשלה יכולה לצאת למלחמה/מבצע בלי לתת דין וחשבון לאוכלוסיה שלה.
• ב. כבר לא עושים את זה יותר. ישראל היא בין המדינות האחרונות שעדיין נוקטות בשיטת פעולות התגמול של שנות החמישים. אהוד ברק טוען שהחמאס אחראי לרצח אזרחים ישראלים על ידי ירי טילים על אוטובוסים? יואיל נא לדרוש חקירה של האו"ם על מה שהוא פשע מלחמה לכל דבר. מה יש לישראל להפסיד, אם פעם אחת מאז 1948 היא לא תקח את החוק לידיה ותיתן סיכוי לחוק הבינלאומי? מה, המכה שהוא מתכנן עכשיו תשיג תוצאות שונות מכל קודמותיה? קחו אוויר, תנו לצבע האדום להיעלם מהעיניים, בואו נדבר על זה. לא מקבלים החלטות במצב כזה.
• ג. חשש לחיי אזרחים. צה"ל לא יודע להלחם מבלי לפגוע באזרחים – לא שהוא מעוניין בזה יותר מדי. חלק ניכר מתורת הלחימה שלו – מהפצצת ערי התעלה במלחמת ההתשה ועד למבצעי "ענבי זעם" ו"דין וחשבון", שתוכננו על ידי ברק – מיועד במכוון לתקיפת האוכלוסיה, כדי שזו תפעיל לחץ על הממשלה שלה. ספק אם אחרי עופרת יצוקה ישראל יכולה להרשות לעצמה עוד מהלך כזה.
• ד. חשד הפוטש. חלק ניכר מהאוכלוסיה הישראלית לא יאמין שליציאה למבצע נרחב בעזה יש קשר לפיגוע עצמו, אלא תראה בו נסיון לדכא את המחאה החברתית. בהתחשב בכך שאיוב קרא כבר קרא לפירוק המאהלים, ובהתחשב בכך שרק הבוקר חווינו בתקשורת אש כבדה בין משרדי האוצר והבטחון, קשה מאד יהיה להפיג את החשד הזה. במיוחד כששר הבטחון הוא אהוד ברק, שרק הציניות שלו מתחרה בתיעוב שחש לו הציבור.

בואו, פעם אחת, ננסה לא לירות כתגובה ראשונית. אם זה לא יעבוד, תמיד נוכל לירות אחר כך.

הערה מנהלתית: אני רוצה להודות בזאת לתורם שהעניק לי אישית בקבוק יין, כתרומתו הצנועה לקרן הטבק והאלכוהול. מי יתן ולא תשרת במילואים תחת הגנרל ברק.

(יוסי גורביץ)

כובע הקסמים של נתניהו הולך ומתרוקן במהירות. הפעם הוא לא הצליח לשחד את הסטודנטים בכמה פיצות, והנסיון שלו למנוע את "מחאת העגלות" של ההורים היה פאתטי במיוחד – הצעה להוריד ב-50% את מחיר הנסיעה באוטובוס של הורה עם עגלה. ההצעה התקבלה בבוז הנדרש, שהצטרפה לבוז שקידם את מצגת הפאוורפוינט האווילית שלו כמה ימים קודם לכן. הצטרפותו המאוחרת של עופר עיני למאבק, והקפיצה על העגלה של ציפי לבני מקדימה – היא נראתה היום בסביבות מאבק הרופאים, אחרי שתיקה ארוכה כמעט כמו זו של אהוד ברק, מנהיג סיעת איסתקלל – ודאי גרמו לנתניהו להזיע עוד יותר.

עכשיו, אני שומע מכמה וכמה כיוונים שנותרו לנתניהו רק שני שפנים: האחד, שחרורו של גלעד שליט. בכלל לא בטוח שזה יעצור את המחאה, והמהלך הזה צריך הסכמה של החמאס – שמצידו, מה בוער לו. ממשלה חדשה עשויה להיות גמישה יותר מזו של נתניהו, ולו בגלל הצורך שלה בזריקת פופולריות מהירה. השפן הזה, אפשר לומר בבטחה, הוא במצב שרדינגר – נתניהו לא ידע אם הוא חי עד שינסה לשלוף אותו.

השפן האחר הוא יציאה למלחמה, או, אם לא מלחמה, לאיזה מבצע שנראה בדיוק כמו הדבר האמיתי. זה דווקא עובד תמיד. אתמול חגו מטוסי חיל האוויר מעל רצועת עזה, ובכלל נראה שמשרד הבטחון מחמם שם את הגזרה בשבועות האחרונים. ואם כבר הזכרנו את יו"ר סיעת איסתקלל, אז אתמול הוא טס שוב לארה"ב, לעוד פגישה עם המנהיגים שם. על מה הם הולכים לדבר?

לא יודע. אני יודע שרכזי הבטחון בצפון קיבלו התרעה רשמית מהממשלה שהולך להיות חם בסביבות ספטמבר, אולי מלחמה. אולי עם הפלסטינים, אולי עם ערביי ישראל, אולי עם החיזבאללה.

רוב מלחמות ישראל, נזכיר, היו יוזמה של ממשלות ישראל, ולעיתים קרובות היתה להן סיבה פוליטית. מלחמת 1956 היתה קנוניה של שמעון פרס עם הבריטים והצרפתים. שיגור הטילים הראשון של ישראל בוצע ערב בחירות, בתחילת שנות השישים, וזה עבד לבן גוריון. ב-1967, האמריקנים רצו זמן לדיפלומטיה, אבל לצה"ל לא היתה סבלנות והמלחמה פרצה. הפצצת הכור העיראקי ב-1981 בוצעה ימים ספורים לפני הבחירות של אותה שנה, לגמרי לא במקרה. על 1982 מיותר להרחיב את הדיבור. שמעון פרס יצא לענבי זעם ב-1996 כדי לנצח בבחירות; מהיותו שמעון פרס, כמובן, הוא קצר רק תבוסה – ההפגזה בכפר קנא הובילה לכך שערביי ישראל סירבו לצאת ולהצביע עבורו, ונתניהו ניצח ב-0.4%. ב-2006, ניצל הצבא תקרית גבול כדי לצאת למלחמה בכדי למחות את חרפת התבוסה לחיזבאללה בימי שהותו ברצועת הבטחון. זה נגמר כפי שניתן היה לצפות. עופרת יצוקה היתה תוצאה של רצון ישראלי לעימות ודחייה של בקשות החמאס להמשך הפסקת האש, צריך הרבה מאד רצון טוב ולא מעט תמימות כדי להאמין שלא היה לה קשר לבחירות שכבר הוכרזו.

לאהוד ברק אין כל עתיד פוליטי, והוא מספיק נבון כדי לדעת את זה וכדי לדעת שהוא הפוליטיקאי השנוא ביותר בתולדותיה של ישראל, וששום דבר שהוא יעשה פרט לספוקו לא ישנה את זה. האמת, גם זה לא יעזור, אם כי זה כנראה יגדיל את מספר האנשים שיגיעו ללוויה, ולו כדי לוודא שהוא אכן מת. מותר לתהות אם הוא נמצא בארה"ב כדי להשיג תמיכה אמריקנית למלחמה, שהיא פחות או יותר הדבר היחיד שיקנה לו עוד זמן. להוציא 1956, שהעלתה את חמתו של אייזנהאואר להשחית, שאר המלחמות זכו לתמיכה אמריקנית, מהוססת או נלהבת, וישראל לא יצאה למלחמה בלי הבנה, לפחות, עם ארה"ב.

אז אם בשבועות הקרובים, תפרוץ פתאום מלחמה; אם הגבול בצפון או בדרום יתחמם לפתע, לכאורה מעצמו; אם נתניהו יופיע, חיוור ונחוש, ויאמר שהוא הורה לצה"ל להתחיל בתקיפת איראן כדי למנוע ממנה להפוך לגרמניה הנאצית – אל תאמינו לאף מילה שאומרים לכם. הנחת היסוד צריכה להיות שהמשטר מציל את עצמו באמצעות מלחמה. אחרי הכל, זה מה שהתעמולה שלנו אומרת כבר שנים על השליטים הערבים. נראה לכם שאהוד ברק ציני פחות מנסראללה? שלנתניהו אכפת מאזרחיו יותר מנאצר?

יש לקוות שהאזהרה הפומבית של מאיר דגן והבעת הספק שלו האם יורשיו יכולים לעמוד בפרץ הממשלה ההרפתקנית תבייש את בכירי הצבא והם יבלמו את רעיון העוועים הזה. מצד שני, חיי הצבא לא מטפחים שכל ישר ואת היכולת לומר "לא". אז אם תפרוץ פתאום מלחמה, חובתנו תהיה לשבש אותה – להסתער על הקריה, לחסום את הכניסה לבסיסי חיל האוויר, ובאופן כללי לסרב לשמש כפיונים בנסיון של ברק ונתניהו להציל את האוליגרכיה הכלכלית-פוליטית על חשבון דמם של האזרחים. הפטריוט האמיתי, בשעה כזו, יתייצב מול ממשלתו ומול צבאו.

בואו נקווה שזה לא יקרה, אבל בואו נהיה מוכנים.

ועוד דבר אחד: לי, אישית, נמאס לשמוע – כמעט תמיד מאיזה חובש כיפה או מתנחל, שכבר הסתדר על חשבון הציבור – את הקריאה "לך תגור בלוד". לא רוצה לגור בלוד. לך אתה לגור שם. ממשלת ישראל דפקה את המקום בעקביות, ופגעה בתשתיות שלו, הכל מתוך נסיון להשלים את הטיהור האתני של 1948 ולהוציא משם את הפלסטינים שעדיין נאחזים באדמותיהם. קודם תהפוך את לוד לעיר ישראלית שראוי לחיות בה, ובמיוחד חבר אותה לתחבורה ציבורית ראויה – ולא, רכבת ישראל זה לא זה – ואחר כך דבר איתי.

(יוסי גורביץ)

זה בגלל המסים. הדלק. המצב הביטחוני. הקיפאון המדיני. החרדים. הערבים. החרדים והערבים. הזרים. השנאה. כי אנחנו לא יודעים לעמוד בתור. כי אנחנו לא יודעים להזיז פרויקטים.

אפשר לשמוע את זה ברחוב, באוטובוס, בשיחות סלון, בטוקבקים שמקבלים הרבה יותר הצבעות חיוביות ממה שהייתי מצפה. אבל העובדה היא אחת: אנשים כבר לא מתביישים לצעוק שהם רוצים לעוף מהארץ, ולא רק אסקפיסטים או סמולנים מנותקים. עושה רושם שתחושת החובה הלאומית (איזה ביטוי נפוח) לא חזקה במיוחד כיום בהקשר הזה, וגם הפחד מאנטישמיות הוא כבר לא מה שהיה פעם.

למה זה קורה? יש לי כמה השערות, אבל צריך מחקר קצת יותר מעמיק כדי להבין בדיוק מה התרחש כאן, מעבר לכל מה שציינתי בפסקה הראשונה. אבל זאת לא הנקודה שלי: הנקודה היא שהתהליך הזה נראה שלילי, ואין ספק שיש בו הרבה צדדים שליליים. והמצב כאן הוא באמת מייאש, גם בעיני. אבל האיומים האלה, לקום ולעזוב, הם גם התקווה האמיתית לחיים נורמליים.

אחד הציטוטים הכי זכורים של אולמרט, שעוררו הכי הרבה לעג כלפיו, היה שהוא הבטיח ליצור כאן "מדינה שכיף לחיות בה". הלעג היה די מוצדק: קדנציה דו-מלחמתית זה לא בדיוק כיף גדול, ולהבטחה הזאת לא היה יותר מדי סיכוי גם בלי לבנון 2 ועופרת יצוקה.

אבל אולמרט עלה על משהו: שהסיכויים שהמקום הזה ישרוד תלויים לא רק בתקציב הביטחון או אפילו בנתונים הכלכליים היבשים, אלא גם בתחושה שאיתה הישראלים קמים בבוקר, ושתכריע בשאלה אם הם יישארו כאן או יעזבו. מה שלא עשו הפגנות נגד הכיבוש (הייתי באחת בשבת) או מחאות חברתיות, עשויה לעשות ההבנה שאנשים פשוט יברחו מכאן אם לא יהיה להם מספיק טוב. וזאת הבנה שיכולה לחלחל רק במצב שבו עזיבת הארץ הופכת לאפשרות לגיטימית, לא-באמת-מגונה.

התחושה כשקמים בבוקר היא אחד מהדברים "שלא רואים בסטטיסטיקה", כמו שקוראים לזה בכדורסל, או שרואים בסטטיסטיקות שונות מהמקובל, כמו זמני ההמתנה לאוטובוסים (וראו בהקשר הזה את הבאזז סביב הכתבה המצוינת של ארי ליבסקר במוסף כלכליסט, שעבדכם הנאמן תרם לה את העלאת שמו של קו הזוועה 70). גם הנושאים ה"גדולים" יותר, שהזכרתי כאן בפתיחה, משמעותיים – אבל לא רק.

אולמרט הבין את זה כנראה, וזה לא מובן מאליו במערכת הפוליטית שלנו. לאהוד ברק, נגיד, לא ירד האסימון, והוא החליט לשלוח את המתלוננים לפינלנד באמירה אומללה ומרגיזה במיוחד. לתהליך של "אם לא טוב, נעזוב" מנסה להגיב גם גל אובר-הפטריוטיזם של אם תרצו ודומותיה, שהמסר שמככב בו הוא שהכל יסתדר אם רק נחזור לציונות ה"קלאסית" והמגויסת, שספק אם בכלל היתה קיימת באמת אי פעם. אבל הדרישות היום להישרדות מדינה, או שלטון, הן קצת שונות.

ברק חטף על הראש לא מעט בגלל האמירה שלו, וספק אם פוליטיקאי אחר היה משמיע אותה. ובכל זאת, כלל לא בטוח שתובנת-אולמרט באמת חלחלה עמוק מספיק. אין סיבה להניח שרק בודדים מהמאיימים באמת יעזבו: ב"פרויקט לזרוס" הנפלא שלו כותב אלכסנדר המון בהרחבה על המוני המהגרים שיצאו ממולדובה, כולל הסיפור (הפיקטיבי למיטב ידיעתי) על "נבחרת ההוקי התת-ימי לנשים" שנשלחה לקנדה ונשארה שם. "למולדובה אין עכשיו כלום מלבד עצמאות וכל אוכלוסייתה מתה להצטרף לקבוצת ההוקי התת-ימי שלה", תיאר המון.

אז זה יכול לקרות גם כאן. אין סיבה להניח שאנחנו שונים באופן בסיסי מהמולדובים, גם אם מצבנו חמור הרבה פחות והנסיבות ההיסטוריות שונות לחלוטין. ובכל זאת, באופן פרדוקסלי, ההבנה שאנשים יכולים לעזוב ועלולים לעזוב היא הבסיס ליצירת מדינה שיש קצת פחות סיבות לעזוב.

אני לפחות מקווה. להוציא דרכון זר זה בלאגן.

(דור צח)