ישראל היא בעלת ברית שקטה של רוסיה בכיבוש אוקראינה. זה לא משתלם לה – ועכשיו המידע הלא נעים נחשף
יש משהו מגוחך בבחינה של מדיניות החוץ של ישראל, בימים שבהם אין בכלל שר חוץ, כשסגנית השר אומרת שאנחנו צריכים לצטט לגויים הרשעים את רש”י כדי שיבינו, וכשלמנכ”ל המשרד ממונה האיש ללא תכונות, דורי גולד, אבל בכל זאת.
הכוחות האוקראינים, שעומדים על נפשם במשך יותר משנה כנגד פלישה של מיליציות רוסיות, הפילו בימים האחרונים שני מל”טים. המל”טים האלה, על פי הצילומים שמגיעים מאוקראינה, הם מל”טי Searcher 2 שנמכרו על ידי התעשיה האווירית לרוסיה או פותחו בשיתוף של התעשיה האווירית ברוסיה.
ישראל מכרה לרוסיה את המל”טים הללו ב-2010. העסקה נחתמה בתקופה שבה שר החוץ ליברמן פמפם את התפיסה האווילית עד דמעות שישראל צריכה להתקרב לרוסיה על חשבון ארה”ב. זו היתה תגובה לנאום קהיר של אובמה. חלק מההבנות השקטות, כך פורסם באותה העת, שמאחורי עסקת המל”טים היו שרוסיה תמנע, בתגובה, מלמכור לאיראן טילי נ”מ מדגם S-300, שחיל האוויר יילל שהם אשכרה מסוגלים לגרום לו אבידות אם יתקוף את איראן.
שנה אחת אחרי עסקת המל”טים, מגיע ליברמן לרוסיה, אחרי זיוף בוטה בבחירות לפרלמנט שם, ומברך את פוטין על עריכת בחירות הוגנות. משקיפים בינלאומיים דווקא מצביעים על הזיופים, ומזכירת המדינה האמריקאית קלינטון מגנה אותם, אבל לליליפוטין שלנו זה לא משנה. באותה ההזדמנות, מודה ליברמן לפוטין על אי מכירת טילי האס-300 לאיראן. המשקיפה של ליברמן, אגב? פאינה “שחיתות” קירשנבאום.
חלפו ארבע שנים מעסקת המל”טים, ורוסיה המשיכה להצביע נגד ישראל בכל הזדמנות. האמת, סביר לגמרי. לרוסיה יש שורה של קליינטים במזרח התיכון. הקליינטים האלה, שריד לימי המלחמה הקרה, עוינים לישראל. רוסיה לא מתכוונת לתת להם ליפול והיא לא מתכוונת לוותר על האינטרסים של הקליינטים שלה כדי לרצות את ישראל – זו, אחרי הכל, היא קליינט אמריקאי. אם יש דרך לרוסיה לשחזר את מעמדה במזרח התיכון, הדרך הזו לא עוברת דרך תמיכה בישראל.
ואז מגיעה הפלישה הרוסית לאוקראינה. על פי כל קנה מידה סביר, ישראל אמורה להתייצב מיד לצד האוקראינים. קודם כל, זו מדינה קטנה שסובלת פלישה מצד מדינה גדולה יותר. מדיניות החוץ של ישראל הרי מזכירה שוב ושוב את הסכם מינכן, כאילו לא היו הסכמים אחרים בעולם, ואומרת שאסור להקריב מדינות קטנות על מזבח המדינות הקטנות. נעזוב עכשיו את העובדה שלתיאור הזה אין שום קשר למציאות הישראלית; זו הרטוריקה הרשמית הקבועה של ישראל. שנית, הפטרונית של ישראל, ארה”ב, שהיא המגינה כמעט היחידה שלה בזירה הבינלאומית, התייצבה להגנת אוקראינה. שלישית, האיחוד האירופי – שותף הסחר הבכיר של ישראל – התייצב מול רוסיה.
ומה עושה ישראל? זורקת את כל זה לפח ומודיעה על נייטרליות בסכסוך האוקראיני. את התיק הזה אי אפשר להפיל על ליברמן; נתניהו נוקט בצעד הזה בעצמו, בשיחת טלפון עם פוטין. זה כמובן גורר זעם אמריקאי, כי אין דרך להתייחס להתנהלות הזו אלא כיריקה בפרצוף; אבל לנתניהו לא כל כך אכפת מה חושב הבית הלבן. בספטמבר 2014, ישראל מבטלת עסקת מל”טים עם אוקראינה תחת לחץ רוסי. מאוחר יותר, בינואר 2015, ליברמן הוזה שישראל תתווך בין רוסיה ובין אוקראינה. למה שאוקראינה תסכים לתיווך מצד מדינה שלא מוכנה להכיר בכלל שפלשו אליה, כשהיא נהנית מתמיכה אירופית ואמריקאית, לא ממש ברור; אבל באותה ההזדמנות, ליברמן גם מודיע שאחד האינטרסים העליונים של ישראל הוא שמירה על היחסים עם רוסיה.
וואלה. לוולדימיר ולדימירוביץ’ פוטין היו כנראה אינטרסים אחרים, כי שלושה חודשים אחרי הצעת התיווך של ליברמן – שאין דרך להתייחס אליה אלא כהכרה בסיפוח הרוסי של חלקים מאוקראינה – פוטין מודיע שהוא ימכור לאיראן את טילי האס-300.
אתם זוכרים, אלה שתמורת אי מכירתם לאיראן מכרנו לרוסים מל”טים. אלה שליברמן הודה לפוטין על אי המכירה שלהם. בכלל, נראה שפוטין נהנה להתעלל בליברמן בכל הזדמנות.
ועכשיו מגיעה הפלת המל”טים הישראלים באוקראינה. המשמעות שלה היא שישראל לא שמרה על נייטרליות בסכסוך הזה; היא נמנעה מלמכור מל”טים לאוקראינה אבל התירה בשתיקה את השימוש בהם מצד רוסיה. זו לא נייטרליות, זו העדפה ברורה של צד אחד. במשבר האוקראיני, ישראל היא בעלת ברית של רוסיה. היא מחמשת אותה והיא מספקת לה סיוע דיפלומטי.
לממשלת ישראל יש אולי זכרון של יתוש סקלרוטי, אבל לדיפלומטים יש זכרון של פיל. מה קיבלנו בתמורה? בשביל מה יצרנו כאב ראש דיפלומטי מול ארה”ב ואירופה? קיבלנו את הבעיטה הקבועה של רוסיה. בעיטה שהיתה צפויה מראש לכל אדם סביר.
במדינה שיש בה משמעות למדיניות חוץ – לעזאזל, במדינה שיש בה משמעות למדיניות – הפיאסקו הזה היה עולה לכותרות ולא יורד מהן. מכירת הטילים היתה צריכה לגרור הצעת אי אמון, גם אחרי הבחירות. אבל מאז שליברמן נכנס למשרד החוץ, יש מעין הבנה שקטה בתקשורת שמדיניות חוץ הפכה לתחום ליצני. משהו פולקלוריסטי. שר החוץ הצטלם אתמול בחצאית אפריקנית עם ראש שבט, שים תמונה בעמוד האחרון. אין לנו הרי מדיניות חוץ, רק פעולות כוחניות שמתחזות למדיניות בטחון. יש לנו קריקטורה של מדיניות חוץ, אבל למי אכפת. תמיד אפשר לקשקש על העדר משילות. אף אחד לא ישים לב.
ועוד דבר אחד: פקיד במשרד הפנים התאבד בסוף השבוע, לכאורה בשל פוסט בפייסבוק שהאשים אותו בגזענות. לא אכנס עכשיו לכל שאלת השיימינג, אבל יש לציין שיש מוחות קודחים שכבר ראו פה קונספירציה והאשימו בפרשה את הקרן החדשה. למרבה הפאדיחה, המוח הקודח הזה שייך למנהל הפרוייקטים של המכון לאסטרטגיה ציונית. האיש נאלץ לנסח מחדש באומללות את הפוסט שלו והצליח לצאת עוד יותר אפס, משהו שאני רואה כהצלחה צנועה, אבל כדאי שתדעו איזה מוחות מבריקים מובילים פה את האסטרטגיה הציונית. ואיזה סוג של אנשים יועז הנדל מעסיק.
הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות