מצעדנו עוד ירעם: היסטריה רבתי נרשמה בכלי התקשורת לאחר שהכנסת הבזויה ביותר בתולדות המדינה העבירה עוד חוק נגד ערך ליברלי, הפעם נגד זכות הביטוי. התיקון שהועבר אתמול – בקריאה ראשונה בלבד, חשוב להזכיר – לחוק לשון הרע מצטרף לשורת חוקים אחרים בתחום.

יש כמה דברים לומר עליו. קודם כל, אטילה שומפלבי כבר אמר כל מה שצריך לומר על התנהלותו של האפס המאופס שמשמש בתפקיד שר הבטחון. שנית, שבמדינה נורמלית ראש ממשלה שנמצא כעת בהליכי לשון הרע מתוקשרים מאד עם ערוץ טלוויזיה, לא היה מגיע להצבעה שמחמירה את תנאי לשון הרע, ולו מחמת מראית עין. מצד שני, במדינה נורמלית ראש ממשלה כזה, שגם היה מנסה להביא לסגירתו של הערוץ באמצעות כוחו הפוליטי, כבר מזמן היה מגורש מהעיר בזפת ונוצות. ושלישית, וחשוב מכל, שהחוק מגיע למחוזות הגיחוך: הוא קובע שאם כלי תקשורת מסוים, כמו הבלוג הזה, לא יעניק לצד שכנגד – יהיה אשר יהיה, וגם אם יוזכר בחצי משפט – זכות להגיב באורך שימצא הצד הנפגע לנכון, הוא ישלם מיליון וחצי ₪. בפועל, החוק, בצורתו הנוכחית, מפקיע את כלי התקשורת ומעביר אותו לרשות כל מי שעשוי לראות עצמו נפגע.

רביעית, זכור לרע חבר הכנסת זבולון אורלב (מפז"ל), שהיה בין מגישי הצעת החוק, אמר אתמול שרגע, הוא בעצם לא הבין את החוק שהוא מגיש ועל כן יצביע נגדו. זה לא הפריע למגלגל העיניים הזה להצביע בסופו של דבר בעדו. חמישית, זכור לרע גם דני דנון, שאמר בתגובה להחלטתו של רובי ריבלין להצביע נגד החוק ש"יש סייעני שמאל בתוך הליכוד, שמסכלים כל פעולת חקיקה של המחנה הלאומי." מילה יפה, סייענים – במיוחד כשזוכרים שדנון הוא זה שהתחייב ל"הסיר את הנגע" השמאלני. ריבלין, מאחוריך. ושישית, נזכיר לעדת מוכי הכלבת של הימין את האמירה של אנשי כהנא: שאצל מי שסותמים לו את הפה, מתחילות הידיים לדבר.

ועם זאת, ואחרי הכל, לא לפחד כלל. החוק פשוט וברור: כתוב רק את האמת, ורק האמת שיש בה עניין לציבור. ואם יגיע איזה מוכה כלבת כמו דני דנון, מוכה שחין נוסח זאב אלקין או מצורע נוסח דוד "את גרועה מבהמה" רותם וינבח כצבוע תחת חלונך, חייך בנימוס והזמן אותו להפגש בבית המשפט, כשאתה מבטיח לו שאת הקריירה שלך תבנה על גווייתו – והזכר לו שהחוק מאפשר לך, משהוגשה נגדך תביעת דיבה, גישה נרחבת לכל הניירת של התובע בתחום שעליו הוא תובע. האם אתה מרגיש בר מזל, תולעת?

הסעיף האחרון לא יהיה רלוונטי, כמובן, כאשר תצליח הקואליציה למנות גם שופטים כרצונה.

הלוואי שאפשר היה לומר שזקנתו מביישת את נעוריו: רק שזה לא נכון.

שמעון פרס הוא אלוף הפוליטיקה הישראלית בהתחנפות לחרדים ולרבניהם. מעטים החסידים שצברו שעות המתנה במסדרונות הרב'ה מגור, עובדיה יוסף ושאר המעוננים כמו שמעון פרס. ובכל פעם, כמו לוסי שמושכת את הפוטבול ב-Peanuts, הם הפילו אותו והשפילו אותו. הוא כבר חשב שתככיו הצליחו ב-1990, שכבר הצליח להקים ממשלה – הוא הוכרז על ידי חנפיו כראש ממשלה ערב קודם – רק כדי לגלות שברגע האחרון בגדו בו שוב. התרגיל, שחברי הכנסת של ש"ס נהנו ממנו בעליל, חזר גם בשנת 2000, כשפרס הצליח להפסיד את כהונת הנשיא למשה קצב. בכל פעם כזו, פרס מכר קודם לכן עוד קצת זכויות של הציבור הכללי.

ומי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להגמל מזה. גם כשאין טעם. פרס אמר שלשום (א') בעת ביקור במכללה חרדית ש"אנו חיים בעידן של שינוי וכניסת החרדים למעגל העבודה היא תהליך חשוב ואפשרי תוך הקפדה וכיבוד תנאי ההעסקה הייחודיים הנדרשים ובראשם הפרדה בין נשים לגברים ומתן זמני תפילה." ההגדשה שלי, ההפניה הגיעה דרך שחר אילן מחדו"ש.

כלומר, בשעה שבה נשות ישראל נאבקות נגד דחיקתן מהמרחב הציבורי, בא שמעון פרס ובועט בהן, ואומר שיש לדחוק אותן אחורה כדי לשלב את החרדים בעבודה. עכשיו, בשום מקום אחר בעולם חרדים לא דורשים להפריד בינן ובין נשים, פשוט כי אף אחד לא ייענה לדרישה הנתעבת הזו. אם "האשה היא הכושי של העולם," כפי ששר ג'ון לנון, נסו לחשוב איך היו מתייחסים בכל מדינה נורמלית לנשיא שדורש, בשנת 2011 ולא 1951, להפריד בין שחורים ולבנים במקומות העבודה. אני בספק אם אפילו אלבמה של 1951 הלכה כל כך רחוק.

ומה שמדהים במיוחד הוא שפרס לא יכול להרוויח מכך כלום. הקריירה שלו גמורה. הוא הנשיא, והוא לא יכול להבחר שנית (התפקיד מוגבל לכהונה אחת בת שבע שנים, של פרס תגמר, ויפה שעה אחת קודם, ב-2014). הוא דחף את הנשים מתחת לאוטובוס פשוט משום שחנופה לחרדים היא מה שהורגל בו. הוא לא יכול אחרת.

הראשון באפריל 1933 מקדים השנה: המשטרה עצרה ביום חמישי שעבר ארבעה צעירים, שהיו מעורבים ב"מיפוי" של שוק מחנה יהודה בנסיון לברר מי מבעלי העסקים שם מעסיק ערבים. המטרה שלהם, לדבריהם, היא "להזהיר את הציבור" מפני סחר במקומות שמעסיקים פלסטינים. על אחד העצורים גם נמצאה רשימה בהתאם.

זה עוד לא ניפוץ חלונות וסימון של סהר על בית העסק, אבל זה מתחיל להתקרב באופן בלתי נוח. החשש שאיזה בריון שגורש מיצהר יחליט לעשות מהעסק שלך דוגמא עשוי בהחלט לגרום לבעלי עסק להעדיף שלא להעסיק פלסטינים. הבריונים הם אנשים שהורחקו מיצהר בתוקף צו אלוף. עכשיו הם העבירו את פעילותם לירושלים, והמשטרה כרגיל חסרת אונים. נהדר.

ועוד דבר אחד: שר החוץ המהולל שלנו הודיע אתמול שאם הממשלה תיישם את צו בג"צ על פינוי המאחז מגרון, הלכה הקואליציה. איזה מזל שגם לבג"צ לא בוער שום דבר, אה?

(יוסי גורביץ)

הפלסטינים הישראלים צפויים להחרים את הבחירות במספרים גדולים, והרל”ביסטים מאחלים להם טיהור אתני

ממשלת “השינוי” לא שינתה דבר, להוציא העובדה שהיא מורידה את אחוז ההצבעה בקרב פלסטינים ישראליים עוד יותר. הסיבה לכך, בעיני גבר אשכנזי ממעמד הביניים זה, ברורה למדי: כל המפלגות הפלסטיניות שהבטיחו שינוי נכשלו. המשותפת הציעה את ראשות הממשלה לקצב מעזה, בני גנץ, והוא דחה את ההצעה בבוז והלך עם נתניהו. ממשלת בנט-לפיד הואילה בטובה לקבל את רע”ם לקואליציה, והבטיחה לה גדולות ונצורות, אבל הכספים שהממשלה הבטיחה לא הועברו: היא לא החזיקה מספיק זמן, ואיילת שקד שרשעותה אמנותה חסמה חלק מהכספים שהממשלה היתה אמורה להעביר. מנסור עבאס הימר את הימור חייו על כך שאם יעלים את נושא הלאומיות הפלסטינית, הוא יוכל לסייע לבוחריו. לפיד, בנט ושקד כנראה קברו אותו.

קריאות לטיהור אתני ממלאות את החלל הציבורי הישראלי. בכירים בליכוד, ביניהם מי שהתיימר להיות הורדוס, ישראל כץ, מאיימים בגלוי על הפלסטינים הישראלים בנכבה שניה. אצל בעלי הברית של הליכוד, הציונות הדתית, טיהור אתני ושלילת זכויות הם מצע מפורש. מצד שני, הפלסטינים הישראלים מכירים את יכולת הביצוע של כץ, והם לא מתרשמים גם מאיתמר בן גביר. הם זוכרים שמי שהרג בהם יותר מכל הוא המרכז היהודי. אתם יודעים: הנכבה בוצעה ע”י מפא”י, טבח כפר קאסם על ידי בן גוריון, יום האדמה רשום על שם שמעון פרס, וטבח אוקטובר 2000 על שם אהוד ברק.

חרם בחירות מצד פלסטינים ישראלים הגיוני הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב. הראשון הידוע היה ב-1996, אחרי טבח כפר כנא, כאשר הפלסטינים הישראלים הענישו את פרס על הטבח. כשפרס שמע על כך, בעת סיור בצפון, הוא – ככל הנראה שיכור – פלט באוזני העיתונאים שסביבו “הערבים המזוינים האלה לא יודעים מה טוב להם.” העיתונאים הקפידו לא לפרסם את האמירה הזו עד אחרי הבחירות. חרם בחירות שני נרשם אחרי טבח אוקטובר 2000, והפלסטינים הישראלים שלחו את ברק לסחור בנשק. עכשיו אנחנו מתקרבים – אלא אם הסקרים טועים מאד, וזה תמיד אפשרי – לחרם בחירות שלישי. חד”ש-תע”ל ורע”ם משמיעות את המקבילה הערבית של גוועלד. סקרים פנימיים של המפלגות, כך נטען, אומרים שארבע המפלגות הפלסטיניות לא יעברו את אחוז החסימה.

כל זה מציב את המרכז היהודי בבעיה כפולה. מצד אחד, אין לו שום סיכוי לקיום ללא הקולות של הפלסטינים. בלעדיהם, הוא יכול רק לצרוח “לך!” מעל גשרים. מצד שני, הוא מרכז יהודי. הוא לא יכול להכיר בפלסטינים הישראלים כאזרחים שווים. הוא לא יכול להכיר באפשרות של מדינת כל אזרחיה ועצם הדרישה לכזו מאיימת עליו.

פרשנים פוליטיים תוהים מדוע ראש הממשלה – הזמני מאד, יש לקוות – יאיר לפיד לא מנסה לפנות לציבור הפלסטיני, אני משוכנע שלפיד יודע לספור עד 61 בדיוק כמו כל כתב פוליטי, ואני מציע לראות בהתעלמות של לפיד מהציבור הפלסטיני לא טעות אלא מדיניות. אחרי הכל, לפיד כתב כשר אוצר ש”[אנחנו] גם אומרים שאחרי הפלשתינאים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל, כי הם לא מתים עלינו, וגם לא מבינים למה לא מתקנים להם את הביוב באום אל פאחם ואחרי זה עוד מתפלאים שהם לא מתים עלינו.” את הדברים הוא לא כתב ב-2013: הוא העתיק אותם מטקסט שכתב כמה שנים קודם לכן. זה מה שהוא חושב, ככל שהוא מסוגל למחשבה. האיש שהתפרסם בגלל השאלה “מה ישראלי בעיניך” (התשובה, כמובן, היא עונש קולקטיבי ללא-יהודים) לא רואה בפלסטינים ישראלים ישראלים של ממש. אני מציע לזכור שכאשר אנשים אומרים לך מה הם, רצוי להקשיב להם.

לפיד יודע את נפש בהמתו, הציבור הרל”ביסטי. בחודשים האחרונים, מאז פרשת רינאווי-זועבי, הרשת מלאה בקריאות ייחום לקראת טיהור אתני. הן מגיעות לאו דווקא מהימין, אלא מהמרכז: “אה, אתם לא מצביעים? עוד תצטערו על זה כשיגיעו המשאיות.” יש מאות טוקבקים כאלה, והרשתות החברתיות מלאות בקריאות דומות. ב”הארץ” אפילו פרסמו מאמר של אחד יורם יובל, שמתאר כיצד אפשר לבצע טיהור אתני של 200,000 פלסטינים ישראלים תוך יומיים. האיש ספר את האוטובוסים הנדרשים. גרון יפה יש לכם, רומז יובל, לא חראם אם יקרה לו משהו? אם לא תצילו אותנו מהימין, מזהיר המרכז היהודי, אנחנו נרקוד כשיגרשו אתכם.

תשכחו מסולידריות. תשכחו מזה שנעמוד לצדכם במקרה של טיהור אתני (מה שהמרכז היהודי לא היה עושה ממילא). לא הצלתם אותנו מנתניהו? אנחנו נהיה הילדה מ”רשימת שינדלר” שצורחת Goodbye, Jews!

המרכז היהודי, כמובן, לא יצעק בגלוי “שיישרף לכם הכפר”. זה לא מתורבת, זה לנישט פון אונזרע. אתם יודעים, ההם. אלה שהם לא משלנו. מה, עוד לא הבנתם? הוא לא יצעק את המילים, הוא יעביר אותן סובלימציה. זה לא שאנחנו רוצים שיגרשו אתכם, אתם מבינים, זה שזה מגיע לכם – אם לא תעשו מה שאנחנו רוצים, אם לא תצילו אותנו מעצמנו.

ולא, אנחנו לא נבטיח לכם כלום. לא שוויון. לא ביטול של חוק הלאום. לא השוואת תקציבים. אין לנו מה להבטיח לכם, יש לנו רק איומים. לא מתאים לכם? יבוא בן גביר. ואז מה תעשו? לא כדאי לכם להקשיב לנו ולעשות מה שאנחנו רוצים?

להתנהלות כזו קוראים מזימת פרוטקשן בקנה מידה לאומי, ולמרכז היהודי צריך לומר: חרא עליכם, שתשרפו. מגיע לכם בן גביר. מגיע לכם סמוטריץ’. אחרי הכל, אתם לא באמת שונים מהם. אתם תומכים בעליונות יהודית באותה המידה, רק ברטוריקה אחרת, כזו שעברה סובלימציה. הימין הקיצוני לא מפחיד אתכם בשל מה שהוא יעשה לפלסטינים – הממשלה שלכם רצחה יותר פלסטינים בגדה מכל ממשלה מאז ממשלת אולמרט – אלא בגלל מה שהוא יעשה לכם.

ואתם יודעים מה? הגיע הזמן שתאכלו את מה שבישלתם. אולי תלמדו משהו. לא סביר, אתם יהודים ציונים, אבל דברים משונים יותר קרו. אישית, אגב, אצביע – לבל”ד. על כך, בפוסט עתידי.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אם על ישראל לחיות, על נתניהו ללכת – ועל האנטי-ביביזם למות

שלטון העם ממשיך לרדת אל הכביש: חזינו השבוע בחגיגה של הנזל וגרטל, אנשי ששת המיליונים, על כך שסיעתם הצליחה… לדחות את קבלת ההחלטות הקריטיות שבפנינו במשך עוד כמה חודשים, כי אם לא היו דוחים את ההחלטות בנושא התקציב, נתניהו היה לוקח אותנו לבחירות השבוע.

במסגרת השפל הזה, שמענו את בנימין גנץ מייבב שאסור לנו להגיע לבחירות, כי אם יהיו בחירות תהיה אלימות. הח’ליף הוכיח את עצמו כאחת הסכינים הפחות חדות במזווה שלנו מאז שנכנס, לאסוננו וכנראה גם לאסונו, לחיים הפוליטיים; אבל לרמה כזו באמת עוד לא הגענו. קודם כל, ממתי מדינה דמוקרטית חוששת מבחירות? כן, בחירות יאלצו דחייה של קבלת החלטות קריטיות – אבל זה עתה הח’ליף הסכים להפרת ההסכם שנתניהו חתם עליו, שמחייב תקציב דו שנתי, ודחיית כל הבלגאן לעוד כמה חודשים. אז צפוי נתניהו לארגן משבר חדש. מה אז? שוב נסרב לבחירות, כי המפלגה של הבריון תאיים באלימות? אפשר פשוט לוותר על אי הוודאות ולבטל את הבחירות. למה להסתכן?

אז כן, ההתהוות של נתניהו לדיקטטור לנגד עינינו היא אחד הדברים שמסכנים את מה שנשאר מהמדינה הזו. אין ויכוח. אבל יש משהו שמסוכן רק מעט פחות: האנטי-ביביזם.

מספר גדול של אנשי מרכז ושמאל=מרכז הפכו את הליכתו של נתניהו לחזות הכל. הם משקיעים את כל האנרגיות שלהם בהפלתו, הדחתו, הלעגתו; הם אומרים שוב ושוב “רק לא נתניהו.”

במסגרת מקהלת ה”רק לא נתניהו,” קיבלנו בסוף השבוע רהביליטציה של רוני אלשיך. אתם עשויים לזכור אותו: החולד הסקלרוטי שהמשטרה החשאית מכרה לנו על תקן שועל וששימש כמפכ”ל המשטרה. האיש שהשוטרים שלו הרגו את יעקוב אל קיאען, ושהוא מיהר להעליל על המת כביכול היה מחבל. אלשיך, שהביא למשטרה את המנטליות של המשטרה החשאית, הפך עכשיו לגיבור וחטאיו נשכחים. הוא נגד נתניהו, אחרי הכל.

נפתלי בנט, מגדולי הנוכלים הפוליטיים של זמננו, האיש שמעולם לא שילם לספקים שלו במערכות בחירות, מיליטריסט חסר מעצורים שמשמש כמלבין הרשמי של המחבלים היהודים? הוא בסדר עכשיו. הוא נגד נתניהו כרגע, ויש מי שמתפתה להאמין שאחרי בחירות הוא לא ימליץ לנשיא על נתניהו. פה אפשר לראות את אחת הסכנות הגדולות של האנטי-ביביזם: הזיות. המחנה של בנט לא יאפשר לו קיום מחוץ לממשלה עם נתניהו. אם הוא “יפיל ממשלת ימין”, הוא יימחק. בנט יודע את זה; בנט זוכר שלפני שנה הוא אשכרה נמחק. כל זה זה א’-ב’ של פוליטיקה. פרשנים ואחרים שוכחים אותה.

אביגדור ליברמן, תומך דיקטטורה ותיק ומי שהעדים נגדו מתו מיתה משונה, גם הוא הופך לחלק מה”מחנה”, כי הוא מתנגד לנתניהו. הוא מתנגד גם לדמוקרטיה ולפלסטינים הישראלים, אבל אותם מחנה המרכז שמאל ימכור בשמחה אם רק יוכל להפטר מנתניהו. ויש לחשוד שמחנה המרכז היה מוכר אותם גם בלי זה. ה"מרכז" שלנו הוא ימין קיצוני.

בוגי “משה” יעלון, פושע מלחמה עם תעודות, הנחש בנעליים הגבוהות, מי ששירת את נתניהו בנאמנות, מי שאמר ש”שלום עכשיו” הם וירוס, ששר שירי הלל לנוער הכיפות הסרוגות, שהתרפק על טרוריסטים יהודים כמו יאיר שטרן, בוגי יעלון תומך הסיפוח, האיש שנתן לנו את הנזל וגרטל – הוא בסדר עכשיו. העבר נמחק (ממילא הזכרון הפוליטי שלנו הוא של דג בקערה). מה שחשוב הוא שכרגע הוא נגד נתניהו.

מה יעשה בנט בממשלה? אילו החלטות יקבל יעלון? לאיזה אוליגרך או שליט זר יתמסר ליברמן בפעם הבאה שיהיה שר בכיר? להיכן במעלה הזנב מטפס אלשיך? אלה שאלות שלא מועלות כרגע. אם תעלה אותם, ישתיקו אותך בזעם: אתה פוגע במאבק.

ואני מבין. באמת. כשהסכנה היא דיקטטורה, וזו סכנה ממשית לגמרי, אפשר להבין את הקריאה לצופף שורות ולא לשאול עכשיו שאלות. נטפל בזה אחר כך. רק שמנסיון, האחר כך לא מגיע אף פעם.

יש כמה וכמה סכנות לדמוקרטיה. דיקטטורה היא הבולטת שבהן. אבל אחרת היא אובדן מוחלט של אמון בשיטה, נטישה של חיי הציבור על ידי הציבור. זו בדיוק המגמה שאנחנו נמצאים בה, ואם נמשיך ב”רק לא ביבי”, היא רק תחמיר.

הסיבה פשוטה מדי: מחליפיו של נתניהו בעיני עצמם לא שונים ממנו במאום. מיקרוסקופ משוכלל לא יבחין בין דעותיו הכלכליות של נתניהו ובין אלו של לפיד, בנט, יעלון וליברמן. יעלון כנראה ירצה עוד תקציב לצבא, שגם כך חונק אותנו. בנט ימשיך את שעבודה של ישראל לסקטור ההייטק בקצב טיפה מהיר יותר, יש להניח. ליברמן – ליברמן יחפש איך להעשיר את עצמו עוד קצת.

תחת כל הלא יוצלחים האלה, ישראל תמשיך בקצב מסחרר להיות מדינת עשירים, שמגדילה במהירות יוצאת דופן את הפערים בציבור. מי שיש לו, יקבל עוד; מי שאין לו, ימשיך לחיות במרחק של משכורת אחת, מחלה קשה אחת, מקריסה כלכלית מוחלטת. ליברמן, נתניהו, לפיד, בוגי, בנט – כולם וריאציות של ניאו-ליברליזם. הצבעים קצת שונים, כן. נתניהו כחול; לפיד כחול-צי.

ביחס לבעיה המרכזית של ישראל, הדיקטטורה הצבאית שלנו בשטחים הכבושים, מדובר שוב בווריאציות של אותה המקהלה. נתניהו, בנט ובוגי בעד סיפוח; ליברמן רוצה חילופי שטחים וביטול האזרחות של הפלסטינים הישראלים; לפיד צווח We love Israel בשטוקהולם ומדקלם מילים ריקות על “פתרון שתי מדינות” שאיכשהו יכניס (”ישאיר”, במילותיו) את אריאל בישראל.

מערכת הבריאות הקורסת? אף מילה. מערכת התחבורה, שהעות’מנים ודאי היו מתגאים בה? הס פן תעיר. התנדפותה של מערכת החינוך לכל מיני עמותות מופרטות, וההקפאה או סגירה של תכניות חיוניות בגלל שלנתניהו לא בא להעביר תקציב? זה מסובך.

הבעיה הדחופה ביותר היא הכלכלה, אבל, שוב – לבוגי, ליברמן, לפיד ובנט אין תכניות שונות מאלה של נתניהו. המשמעות היא שאנחנו הולכים לאסון כלכלי חסר תקדים בחודשים הקרובים. אבל מדברים על “רק לא ביבי” ומקווים שאף אחד לא ישים לב שבעצם מדברים על משחק כסאות מוזיקליים שהיושבים בהם שרים את אותה המנגינה.

ישראל בבעיות קשות. ישראל, למעשה, רקובה מן היסוד. היסוד היה בן גוריון. הוא זה שבנה פה ממשלה חזקה מדי, הוא זה שסירב לכך שתהיה פה חוקה – חוקה היא אזיקים על ידי הדיקטטור בהתהוות, ובן גוריון התנודד על הסף – והוא זה שבנה את המדיניות המפלה במכוון כנגד פלסטינים ישראלים. מפא”י שלו לא יכלה לשאת את הבית שממנו באה, מזרח אירופה, ועשתה כמיטב יכולתה להכחיד את התרבות היידית והאשכנזית; את יהודי ארצות האיסלם היא תיעבה, והשליכה – לפעמים בפועל ממש – לכל מיני חורים, שיסתמו שם חורים במערכת ההגנה; כמובן, היא לא טרחה לספק להם תחבורה ראויה או פרנסה. ואת הפלסטינים הישראלים היא שנאה שנאת מוות, טבחה בהם ב-1956 (בן גוריון), מתוך תקווה שיבינו את הלקח של 1948 ויברחו; אחר כך היא נתנה לרוצחים חנינה. היא טבחה בהם שוב ב-1976 (שר הבטחון היה תלמידו של בן גוריון, שלמד ממנו כל דבר רקב, שמעון פרס) ושוב ב-2000.

כל אלה הם בעיות שמתקתקות בשקט, וכל זמן שאנחנו מדברים על נתניהו אנחנו לא מדברים עליהן. כשנתניהו יסתלק או יסולק, האנשים שאמרו לנו שחייבים לסלק אותו יכריזו נצחון ושוב יאמרו שאין על מה לדבר בעצם. חזרנו לישראל הישנה והטובה, הם יאמרו.

אבל ישראל הישנה לא היתה טובה. היא היתה רעה לרוב יושביה. היא רעה לרוב יושביה גם כיום. אם כל מה שהמאבק הזה ישיג הוא שנמיר את נתניהו בלפיד – תשמור האלה ותציל – והכל יימשך כמו שהיה, רק שיהיה לנו מושחת כביר אחד פחות, המסקנה הסבירה של האנשים האמיצים שיוצאים היום לרחובות תהיה שאין טעם. נאבקנו, נעצרנו, חטפנו מכות, נתניהו הלך – והכל נשאר אותו הדבר. וכשזה יקרה, האנשים הטובים ביותר בישראל ירימו ידיים, יגידו (בצדק!) שהם את שלהם עשו וכמה אפשר, ויצאו לגלות. חלקם חיצונית, חלקם פנימית.

ואז באמת אפשר יהיה לכבות את האור, כי עוצמות למאבק כזה מגיעות פעם בדור. וספק אם יהיה כאן משהו ששווה להיאבק עליו עוד דור. אז כן, לומר שמה שאנחנו רוצים הוא לא פחות ממהפכה: לידה מחדש בחירות, שינוי פניה של ישראל כדי שתתאים לכל ילדיה. הפסקת הדיקטטורה הצבאית באמצעות מתווה של צדק – ותוך שנתיים, לא יותר. קיצוץ אכזרי בתקציבים הצבאיים, שבלעדיו לא יוכל להיות שינוי; שינוי חד של המערכת הכלכלית כך שתשרת את האוכלוסיה ולא את האליטה הכלכלית. בניה מחדש של מדינת הרווחה.

על זה המאבק. אם רק נחליף נהנתן פלילי ומנותק אחד בנהנתנים שמקפידים יותר על החוק (סליחה, אביגדור, לא התכוונתי להעליב), לא רק שלא עשינו כלום, פגענו בעצמנו פגיעה קשה, אולי אנושה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נתניהו הוכיח שוב השבוע שהוא מזמן לא ראש ממשלה, אלא משהו אחר – דיקטטור בהתהוות. והוא עושה זאת באמצעות מדינת העומק

(תודות לאסף מהללאל)

למכונת הרעש של נתניהו יש מנהג מגונה קבוע: בהתנהלות גבלסית, היא מאשימה את מתנגדיה בכך שהם חלק מ”דיפ סטייט”, מדינת עומק, שמנסה להפיל שלטון נבחר. בפועל, כפי שראינו השבוע, מדינת העומק הישראלית מונהגת על ידי נתניהו עצמו.

שימו לב לדיווחים על ההסכם שהושג עם איחוד האמירויות. נניח עכשיו להסכם עצמו: בניגוד לתעמולה, הוא לא “הסכם שלום”, משום שמעולם לא היתה מלחמה בין ישראל ובין האמירויות; הוא גם לא היסטורי במיוחד, משום שדיפלומטים ישראלים וסוחרי נשק ישראלים פעלו באמירויות במשך שנים. מותר גם לתהות אם מדובר בכלל בהסכם – הדיווחים שמגיעים מנציגי האמירויות סותרים את מה שמפיצים נציגי נתניהו, ועל כל פנים יש הסכמה שמדובר לא בהסכם בפני עצמו, אלא בהסכמה להגעה להסכם; פרטי ההסכם יסוכמו בקרוב ויפורסמו בשעה שתהיה נוחה במיוחד למערכות הבחירות של נתניהו וטראמפ.

אבל ראוי להסתכל איך הגיעו להסכם-לפני-הסכם הזה. נתניהו הדגיש ששרי החוץ והבטחון שלו, הדגנרלים גנץ ואשכנזי, לא היו מעורבים בהליכים. הוא חשד, כך אמר, שהם ינסו להדליף את ההסכם או לטרפד אותו. הכל בוצע על ידי ראש הממשלה באמצעות שלוחים רשמיים ולא רשמיים: ראש המוסד יוסי כהן, המטופח על ידי נתניהו לתפקיד מחליפו, ושורה של גורמים לא רשמיים אחרים, ביניהם המיליארדר חיים סבן.

כלומר, ראש הממשלה עקף את ממשלתו הנבחרת, ופעל באמצעות שירות מודיעין שכפוף לו ישירות כדי להשיג…. משהו. זו לא הפעם הראשונה שנתניהו עושה זאת: הוא הפעיל את המוסד גם למאבק בקורונה, והפעיל לשם כך גם את השב”כ – למרות התנגדותו של האחרון. זו נבעה כנראה מהחשש שאזרחי ישראל יגלו מה שווה ה”כלי הסטטיסטי” של השב”כ, שכתוצאה מהפעלתו נגזר גורלם של פלסטינים ללא משפט. התוצאות, המזיקות משמעותית פחות, בישראל היו בינוניות ומטה. במשטרה החשאית מעדיפים שלא נדבר על זה.

לרשותה של ישראל עומדים שורה של גופים שמתאימים הרבה יותר למאבק במגפה – משרד הבריאות, למשל. אבל נתניהו מעדיף, בעקביות, להשתמש בערוצים בלתי רשמיים במקום ערוצים רשמיים. גם כשהתיר לציפי לבני לנהל מגעים ריקים מתוכן עם הפלסטינים, הובהר לפלסטינים שהמילה האחרונה היא לא של לבני – לכאורה שרת החוץ – אלא של יצחק מלכו, עורך דינו הפרטי של נתניהו.

אז עוד לא ידענו שמשרדו, שבו חבר גם דוד שמרון, היה מעורב בפרשת הצוללות וכלי השיט. מולכו נחקר באזהרה, אבל בניגוד לשמרון, לא גובשה תשתית ראייתית נגדו. בעקבות הפרשה פרש מלכו מתפקידו כנציג דיפלומטי של נתניהו.

לישראל יש משרד חוץ. נתניהו עשה כמיטב יכולתו כדי להפוך אותו לשלד לא מתפקד, ועקר סמכויות ממנו כדי להעבירן למשרדים אחרים. המטרה, שוב ושוב, היתה לסרס משרדי ממשלה ולהפוך את כל הסמכויות לכאלה שתלויות ברצונו הטוב של נתניהו.

שיטת המשטר שלנו, רצוי להזכיר, היא שיטה פרלמנטרית-קבינטית: הממשלה מקבלת את אישור הכנסת ופועלת מכוח סמכות זו. השרים שווים בכוח הצבעתם והם אחראים אחריות מיניסטריאלית מלאה על כל החלטות הממשלה. קצת קשה לזכור את זה בימי נתניהו, שבהם רווחת התופעה של שרים התוקפים את ממשלתם או אף מפגינים נגדה, אבל עוד בימי שרון – לא כל כך מזמן – שרים שיצאו נגד הממשלה ומדיניותה פוטרו. ראשי ממשלה פיטרו לא פעם בעבר שרים שתקפו אותם. לנתניהו זה לא כל כך משנה – כי ממילא הוא רוקן את הממשלה מתוכן.

היתה סיבה לכך שבוני המדינה החליטו ללכת בכיוון פרלמנטרי-קבינטי ולא בכיוון נשיאותי: היה חשש מובהק מכך שאדם חזק – דוד בן גוריון – ירכז את כל הסמכויות לידיו. הוא בהחלט ניסה, אבל לרוב נכשל. מפא”י היתה מפלגה עצמאית, שלא היססה לחלוק על בן גוריון. הוא התפטר מתפקידיו שבע פעמים, במה שהיה במובהק נסיון סחיטה רגשי. חלק מהזמן זה עבד. בפעם האחרונה, החליטה הנהגת המפלגה שמספיק ודי. היא קיבלה את התפטרותו – זה הכניס אותו להלם – ובחרה ראש ממשלה אחר.

זו לא היתה הפעם הראשונה שזה קרה: משה שרת הפך לראש ממשלה עם התפטרותו של בן גוריון, אבל זה חתר בכל כוחו תחתיו ותחת שר הבטחון שלו, פנחס לבון, באמצעות סוג של מדינת עומק – השליטה הבלתי רשמית ובלתי חוקית שלו בצבא, שיושמה דרך שמעון פרס והרמטכ”ל משה דיין. שני אלה דאגו לקושש תקריות גבול בלתי פוסקות, כדי ליצור תחושה של חוסר יציבות ודרישה להחזיר את בן גוריון לתפקידו.

המבנה שלנו כולל ממשלה חזקה מאד (היא מוסמכת, למשל, להכריז מלחמה על דעת עצמה) וכנסת חלשה מאד. יכולת הפיקוח של הכנסת על הצבא ועל השירותים החשאיים – שראשי ממשלה הקפידו לשמור תחתם – חלקית, בלשון המעטה. בן גוריון היה מקבל החלטות עם כמה יועצים, ואז היה מנסה לכפות אותן על הממשלה. כאמור, לא תמיד בהצלחה. שרים לקחו אז את תפקידם ברצינות. הממשלה כמעט ולא יצאה למלחמת ששת הימים, אבל אז הובהר לה בשקט שאם היא לא תעשה את מה שהצבא רוצה – והצבא פמפם היטב את עמדתו באמצעות התקשורת – היא עשויה למצוא את עצמה מול פוטש צבאי, מוכרז או לא. שרון העדיף פוטש רשמי; שאר חברי המטכ”ל העדיפו לחץ בלתי פוסק על הממשלה עד שתכנע. והיא נכנעה.

בימי גולדה, צץ המושג של “המטבח”: גולדה היתה מכנסת כמה מבכירי יועציה לשיחות במטבח שלה (אחד הבולטים שבאלה היה ישראל גלילי, איש מדינת עומק מובהק), ואחר כך מנסה, כמו בן גוריון, לגרור את הממשלה להחלטה שהתקבלה במטבח. שוב, לא תמיד זה הצליח.

בגין החזיר את המדינה לתלם קבינטי ברור: ישיבות ממשלה היו ישיבות של ממש. כן, היו מהלכים שהוסתרו מכלל הקבינט (המגעים החשאיים עם מצרים לפני ההודעה הרשמית על ועידת שלום), אבל שר החוץ דיין ושר הבטחון היו מיודעים לכל אורך הדיונים (דיין השתתף בכמה פגישות חשאיות בעצמו). ישיבות הממשלה ערב מלחמת לבנון הראשונה היו סערה של ממש: מרדכי ציפורי ז”ל התעמת בהן עם אריאל שרון וטען – בצדק, כפי שהתברר אחר כך – ששרון מוליך את הממשלה שולל.

עם התפטרות בגין, הונהגה הממשלה לזמן קצר על ידי יצחק שמיר, ומיד לאחר מכן הוקמה ממשלת אחדות שהחזיקה, בצורות שונות, שש שנים. במהלך השנים הללו, ישיבות ממשלה סוערות – לעתים עד כדי גרוטסקה – היו דבר תדיר ושגרתי. הממשלות הללו התמודדו עם שורה של אתגרים קשים, ממשבר האינפלציה ועד הכשלון בלבנון, והן עשו זאת כקולקטיב. ממשלתו הקצרה של שמיר לאחר מכן התנהלה כממשלה קבינטית מן המניין.

ב-1992 התחילה הבעיה. יצחק רבין החליט שהמפלגה שלו היא נטל, ולראשונה הוא התמודד לכנסת תחת המותג “העבודה בראשות רבין”. זמן קצר לאחר מכן ביצע נתניהו את תרגיל הקלטת הלוהטת שלו, חיסל את המעמד של דוד לוי (”בכיר בליכוד, מוקף פושעים” ביצע אז נתניהו את הפרויקציה הרגילה שלו). נתניהו רצה לקחת את ישראל לכיוון נשיאותי: עוד קודם לכן הוא היה היחיד שהצביע ממפלגתו – בניגוד למשמעת הקואליציונית בנושא – בעד חוק הבחירה הישירה, שנדחף על ידי רבין.

חוק הבחירה הישירה היה יצור כלאיים אסוני למדי. הוא פיצל בין הבחירה במפלגות לבחירה בראש הממשלה, חיזק מאד את מעמדו של האחרון ובפועל שבר את כוחן של המפלגות הגדולות. עם בחירתו לתפקיד ראש הממשלה ב-1999, עשה אהוד ברק שורה של מעשים מגונים בחוק, שאת מחירם אנחנו משלמים עד היום. חוק הבחירה הישירה המקורי קבע שמספר השרים המינימלי יהיה שמונה, והמקסימלי 18; הוא גם קבע תקרה של שישה סגני שרים. ברק שינה את החוק לצרכיו הקואליציוניים הרגעיים, ואנחנו חיים עם התוצאות עד היום.

מספר שרים גדול איפשר לראשי הממשלה לחלק יותר שוחד פוליטי, אבל הפך את ישיבות הממשלה לכלי לא יציב. אי אפשר לנהל ישיבה רצינית עם 20 שרים או יותר. מכאן, חזרנו אל ה”מטבחון” – וריאציה על המטבח של גולדה – שכלל שבעה עד שמונה שרים, שהסכמתם היתה נכפית אחר כך על הממשלה כולה.

מאחר ואין באמת צורך ביותר מעשרה שרים, הומצאו תפקידים מופרכים לשרים. השר לענייני פיתוח אזורי, המצאה של ברק שמטרתה היתה לתקוע את שמעון פרס במקום שבו לא יוכל להזיק, היא דוגמא מובהקת. כך גם המשרד לעניינים אסטרטגיים והמשרד לענייני מודיעין – שכלל איננו רשאי לקבל חוות דעת מודיעיניות.

ובמצב שבו יש ממשלה לא מתפקדת, נוצר ואקום. את הוואקום הזה ניצל נתניהו במשך שנות שלטונו הארוכות. הוא יצר מדינת עומק משלו. הוא סגר דילים עם פקידים בכירים, במיוחד בשירותי המודיעין. הוא פיזר את הסמכויות של הממשלה באופן כל כך רחב, שאין נושא שאפשר היה להכריע בו מבלי להיוועץ בו.

הממשלה הקבינטית, מוסד שהיה אמור לצמצם את כוחו של ראש הממשלה ולאלץ אותו להתחשב בשורה של שרים חזקים, התנוונה במשך שני העשורים האחרונים. רשמית יש לנו משטר קבינטי; בפועל יש לנו משטר כמו-דיקטטורי. לשרים אין אחריות או סמכות. כל הסמכויות נוקזו לנתניהו. לכן כאשר יש שרים שאין לו שליטה עליהם – שר המשפטים כרגע, או שרי אוצר בעבר – הוא עושה כמיטב יכולתו המוכחת לחתור תחתם. שימו לב לתפקיד שממלאת עכשיו המועצה הלאומית לכלכלה, בראשות הכלבלב של נתניהו אבי שמחון; שימו לב לתפקיד של המל”ל, שהוקמה כדי לספק לממשלה חוות דעת מנוגדות לאלה של אמ”ן וצה”ל, ושמשמשת כעת לתפקידי שליחויות לנתניהו – כולל שליחויות לרבנים כדי ללחוץ על נפתלי בנט, לפני כמה שנים.

וכמובן, העליה בכוחו של המוסד. נתניהו מטפח את החלק המובהק הזה של המדינה העמוקה באמצעות תקציבי עתק. תקציבים כאלה הועברו גם לשב”כ ולצה”ל. דיקטטורים בהתהוות יודעים שהם צריכים את המשטרה החשאית והצבא לצידם, ושהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא להקפיד שהם ימשיכו ליהנות מתקציבים מנופחים.

במקביל, ארגונים מתנגדים עברו סוג של סירוס. למשטרה אין מפכ”ל כבר שנתיים: המפכ”ל האחרון החליט – בעיה קבועה עם בעלי תפקידים בכירים – להיות נאמן לתפקידו יותר מלנתניהו. מאז נתניהו לא חוזר על הטעות הזו. הוא מעדיף את הנציבים כנועים ורופסים, מקווים שיום אחד הם יזכו להיות מפכ”ל. מהלכים דומים בוצעו בפרקליטות: תפקיד פרקליט המדינה איננו מאויש.

ובהעדר בעלי תפקידים מוסמכים, שוב, הפקידים פונים לכיוון המנהיג ומכוונים לדעתו. אחרי 12 שנות נתניהו, ממשלת ישראל היא במידה ניכרת קליפה ריקה, והמדינה מנוהלת על ידי אדם שנבחר לתפקיד ראש ממשלה אבל מתנהל בפועל כמו דיקטטור, שמשחק בחוקים כאילו היו פלסטלינה ולא מה שהם אמורים להיות – כבלים על ידי אדם ששואף להיות חזק מדי. חלק ניכר מהישראלים לא מכיר ראש ממשלה פרט לנתניהו, וודאי אינם זוכרים איך מתנהלת ממשלה קבינטית אמיתית, שיש בה מספר מרכזי כוח ושיש בה ויכוח אמיתי עם ראש הממשלה – ממשלה מהסוג שלא נראה כאן שנים.

אנחנו נמצאים כעת במצב ביניים בין משטר פרלמנטרי למשטר דיקטטורי. היכולת לבחור ביניהם עדיין בידינו. עשו כמיטב יכולתכם כדי להגביר את הלחץ על הדיקטטור בהתהוות.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

העיתונים מציינים 15 שנה להתנתקות, וכדאי להזכיר מה בעצם הלך שם

עיתוני סוף השבוע, במיוחד ידיעות אחרונות, מציינים את ההתנתקות – שאירעה לפני כ-15 שנה – תוך שהם מוחקים את ההתנתקות ההיסטורית ומתארים אותה כפי שמועצת יש”ע ועוזריה היו רוצים. מאחר וזה היה אירוע טראומטי למועצת יש”ע – הוצאנו לה את הע’ והסרנו את הגוש הממאיר – ובהתאם היא רוצה להפוך אותו לטראומטי לנו, רצוי לחזור ולהזכיר מה קרה שם בפועל. נעשה את זה בנקודות.

1. הגוש הממאיר. הכיבוש הישראלי ברצועת עזה היה משהו שפשוט אי אפשר היה להסביר, לא בארץ ולא בחו”ל. 8,000 ישראלים ננעצו כקוץ בבשר הרצועה, מול כמיליון וחצי איש שגרו בה ב-2005. 8,000 האנשים הללו – שרובם היו עובדי ציבור, לא חקלאים, בניגוד למיתוס – תפסו רבע מהאדמה החקלאית הראויה ברצועה, ושתו שליש מהמים שלה. אין יותר קולוניאליזם מזה. על מי ששירת ברצועה, ואני הייתי שם שנתיים (1989-1991, ה”שנים הרעות” כפי שאמר לי איש פת”ח), אי אפשר היה לעבוד בקשקושים על “היחסים הטובים” בין המתנחלים והפלסטינים. המתנחלים היו שנואים שנאת מוות על ידי העזתים, ובצדק מוחלט. כל מי שהיה עובר, בעשר דקות נסיעה, ממחנה הפליטים דיר אל בלאח אל כפר דרום היה רואה את ההפרדה המובהקת בין אדונים ומשרתים: שם אחד ממחנות הפליטים המזעזעים בעולם, ולצידו כפר שכאילו נתלש מאירופה, כפר שישב על אדמה חקלאית שמאות אלפים נזקקו לה ושתה כמויות עצומות מהמים שלהם.

אגב, מאחר ובניין המנהל האזרחי בדיר אל בלאח שכן במצודה הבריטית הישנה בעיר, קיבלנו מים מתוקים יחד עם תושבי העיר: בסוף 1991. רק אז, אחרי 24 שנות כיבוש, נזכר המשטר הישראלי שגם עזתים צריכים מים מתוקים לשתיה. המים היו מלוחים ובלתי ניתנים לשתיה. עד אז, היינו קונים שתיה בשק”ם שניהל השאוויש המסתורי של המושל (המקום היה הזוי משהו) או שהיו מביאים לנו בקבוקי שתיה מעזה.

בכפר דרום דווקא היו מים מתוקים לשתיה.

2. צה”ל הובס. הנקודה שמי שכותב על ההתנתקות לא מתעכב עליה היא שחמאס הביס את צה”ל. בשורה של מארבים וקרבות נואשים, ותוך מחיר מטורף בחיי האוכלוסיה כתוצאה מהתגובה של צה”ל, גרם החמאס לאוכלוסיה היהודית להחליט שהמחיר בחיי חיילים לא שווה את זה. לא מדברים היום הרבה על ציר פילדלפי, ובהחלט יכול להיות שהסיפור של החיילים במלחמה הארורה בעזה מחכה לחיים הר-זהב משלו, אבל מי שהיה שם לא ישכח אותו.

התמונות האיקוניות מהתקופה היו של חיילים מסננים את החול בציר פילדלפי, בחיפוש אחרי חלקי גופות ממטענים של החמאס – ונהרגים תוך כדי חיפוש, גופה שמתווספת לגופות אחרות. היתה ההתקפה על מגורי החיילות בנצרים, שהבהירה שאפילו הנקודה המבוצרת ביותר ברצועה איננה חסינה.

נצרים, בכלל, היתה סיפור מטורף, קפקאי, משהו הזוי שכאילו יצא מוויאטנם: התנחלות חסרת כל יכולת קיום שהוקמה כמה קילומטרים מעזה, כדי למנוע מהעזתים להקים אי פעם נפל. קשה להסביר עד כמה חוסר הגיון טקטי היה במקום הזה, עד שלא לוקחים אותך לשם: עמדה והתנחלות שיושבים מוקפים ב-360 מעלות של שטח שהדבר היחיד שלא היה כבוש בו היה השנאה לכובש.

מתוך השטח הזה יצאו מאות התקפות ארטילריות, במרגמות ורקטות פרימטיביות, על ההתנחלות ועל החיילים שהיו בה. החיילים יכלו להשיב אש, אבל לא יכלו להגן על עצמם מירי ארטילרי שבא משום מקום. צה”ל ערך שורה של גיחות פראיות לשטחים המיושבים בצפיפות, הרג המון אנשים חפים מפשע (וכרגיל במצב כזה, שימש כסוכן הגיוס העיקרי של ארגוני ההתנגדות), אבל לא הצליח, עד היום האחרון ברצועת עזה, להפסיק את הירי.

כששרון הכריז על ההתנתקות, בסוף 2003, הוא כבר ידע שלציבור הישראלי נמאס לשמוע על רצועת עזה. החמאס ניצח: הוא הפך את השהות ברצועה לכזו שנושאת מחיר גבוה מדי.

3. ההתנתקות היתה פופולרית. התקשורת ייחסה המון תשומת לב למחאות של המתנחלים ולמהומות הפנימיות בליכוד, אבל רוב מוחלט של הציבור, פעם אחר פעם, אמר לסוקרים שהוא תומך בה – בשיעור של כ-70%.

הסיפור של הישראלים עם הרצועה לא ברור. שורה של מפא”יניקים (שרון אחד מהם) התאהבו מסיבות בלתי ברורות ברצועה, אלוהים יודעת למה. רוב הציבור מעולם לא גילה עניין. ניסו לדבר איתנו על בית הכנסת העתיק בעזה, ועל הקהילה הוותיקה שם, אבל מיש היה אכפת לו מנושאים כאלה גם זכר שבהיסטוריה היהודית עזה היא ארץ פלישתים מובהקת, והיהודי המפורסם ביותר שהגיע ממנה היה נתן העזתי, נביא השקר של שבתאי צבי. היום, אחרי שחירבנו את הכל, רבים בישראל אומרים שהם התנגדו להתנתקות. זה קצת כמו האמירה של הצרפתים אחרי המלחמה שכולם היו ברזיסטנס. בזמן אמת, רוב מוחלט של הישראלים תמכו בה.

4. המחאה של המתנחלים היתה רצחנית באלימותה. שני רוצחים, נתן עדן-זאדה ואשר ויזגן, ביצעו שני פיגועים (עדן-זאדה כלפי פלסטינים ישראלים, ויזגן כנגד פלסטינים בגדה) במטרה מפורשת למנוע את ההתנתקות על ידי יצירת תגובת נגד פלסטינית. על נבלתו של עדן-זאדה (הראשון שכונה “מחבל יהודי”, ואני זוכר איזה מאבק נדרש כדי להכניס את הביטוי הזה לתקשורת עד ששרון השתמש בו בעצמו) נמצא פתק עם הכתובת “יהודי לא מגרש יהודי.” שני מתנחלים, ילנה בוסינובה וברוך מנחם, הציתו את עצמם במחאה על ההתנתקות.

המחאה של המתנחלים היתה רוויית אלימות. הם שפכו שמן על כבישים, בנסיון לגרום לתאונות. קבוצה של טרוריסטים, ביניהם החשוד בצלאל סמוטריץ’, תכננה לפוצץ מכונית תופת בלב כביש סואן; לשם כך נדרשו 700 ליטר הדלק המפורסמים ההם. קבוצה אחרת של מתנחלים ניסתה להצית צובר גז ברחובות, יומיים לפני ההתנתקות. אם הם היו מצליחים, יש להניח שמספר קורבנות ההתנתקות היה גדול בהרבה.

מועצת יש”ע ניסתה להוביל מרד. השיא היה כפר מימון, כאשר התכנית של מועצת יש”ע היתה להחדיר המוני מתנחלים לרצועה, שיתפזרו בה. כאן היה ככל הנראה סוג מחושב מאד של מרטיריום, מהסוג שבוסינובה ומנחם השתמשו בו באיחור. צה”ל בלם את הנסיון הזה בכל הכוח. אני זוכר שיחה עם בכיר במועצת יש”ע כמה חודשים אחרי ההתנתקות. מבחינתו, מה ששבר את ההתנגדות שלהם היו מסוקי הקרב. “מה אנחנו יכולים לעשות נגד מסוקי קרב?”, הוא שאל.

המרד של מועצת יש”ע עשה שימוש בראש ובראשונה בקטינים. הם היו נשלחים להרביץ לשוטרים או להתפרע בהפגנות, ולהיעצר. הקטינים – קטינות, למעשה, ברוב המקרים – סירבו להזדהות (”יהודי מארץ ישראל”, הם קראו לעצמם), החריבו את תאי הכלא שלהם, והכניסו את מערכת המשפט שלנו להיסטריה. ההורים של הקטינות האלה סירבו להגיע לכלא, לזהות את הקטינות ולשחרר אותן. לא המשטרה ולא השופטים ידעו איך לאכול את זה. לדידי, התשובה הנכונה אז והיום היא להוציא את הקטינות מהמשפחה המפקירה והמתעללת שלהן ולהעביר אותן למסגרת שתתאים להן יותר. ספק, עם זאת, אם מערכת הרווחה שלנו – שבנימין נתניהו, אז שר אוצר תומך התנתקות – הרעיב עד העצם ודיבר אז על הפרטתה, היתה בכלל מסוגלת להתמודד עם זה.

כל זה נמחק מהזכרון הציבורי, ואף על פי כן כל זה קרה בימי חיינו, ממש לא מזמן, ותועד לעייפה בתקשורת של התקופה. מה שמעיד על ההצלחה של סוכני הזכרון של מועצת יש”ע בטשטוש הציבור.

5. “השמאלנים אמרו שעזה תהיה סינגפור.” עוד שקר נפוץ של הימין. אני לא מכיר איש שמאל שחשב כך. השמאל, בכלל, היה חצוי בשאלת ההתנתקות. היו שזיהו את התרגיל של שרון – להעמיד פנים שעזה עצמאית, לא לתת לה אמצעי קיום, ולומר אחר כך ש”עם האנשים האלה אתם רוצים לדבר?” – והיו מי שחשבו שכן, זה כנראה תרגיל מסריח, אבל התקדים של פינוי ההתנחלויות שווה את זה.

העמדה האחרונה היתה העמדה שלי אז, והיום ברור שצדקו מתנגדי ההתנתקות משמאל. אבל אף אחד לא חשב על עזה כסינגפור. כדי להגיע לפנטזיה כזו, צריך לא להכיר את עזה, אחד המקומות הצפופים והעניים בעולם, שהוזנחה על ידי כל שלטון מימי הטורקים והלאה, והופקרה לשירותי הצדקה והרווחה של האחים המוסלמים, שהפכו לחמאס.

יכול להיות ששמעון פרס הזה משהו מסוג זה, אבל ספק אם מישהו ראה בו אז שמאלני. כמה חודשים אחר כך הוא ערק לקדימה, אחרי שהובס בפעם המי יודע מה בבחירות פנימיות של מפלגת העבודה. על כל פנים, הוא היה אז בשלב הבזוי ביותר של קיומו הפוליטי, זוחל לממשלת שרון כדי לקבל את התפקיד הריק מתוכן – עוד אחד – שהומצא עבורו, המשנה לראש הממשלה. כדי שיתנו לו ללחך כסא, פרס היה מסוגל לשקרים הפנטסטיים ביותר לחברי מפלגתו.

6. “נתנו נסיגה, קיבלנו רקטות.” בולשיט. כזכור, מרגמות ורקטות היו גם קודם לכן. הדבר היחיד שהשתנה הוא שבמקום להפקיר את העובדים התאילנדיים של גוש קטיף – החוות שם היו לטיפונדיות, לא היו שם עובדים ישראלים – לאש הארטילרית, הפקרנו את שדרות ועוטף עזה.

הדרישה של העזתים היתה ברורה: לחיות. ישראל לא התכוונה לאפשר להם את זה. היא מנעה את יצוא יבול התותים של סוף 2005, שמפקחים בינלאומיים תלו בו כל כך הרבה תקוות. המהלך הזה הוביל להתרוששות של לא מעט אנשים, והבהיר לכל עזתי שחשב שעכשיו אפשר יהיה לנשום איכשהו שישכח מזה. כמה חודשים אחר כך, בפברואר 2006, חמאס ניצח.

וברור שהוא ניצח. הוא הביס את צה”ל וגירש אותו מהרצועה. הוא הוכיח שהמאבק המזוין עובד, במיוחד מול הפת"ח של אבו מאזן שבחר בדרך המשא ומתן. הרצועה, עוד מימי השלטון הבריטי, היתה שטח שנאמן לאחים המוסלמים – היחידים שאשכרה היה אכפת להם מהתושבים. אם ישראל רצתה שיהיה אחרת, היא היתה צריכה לאפשר לעזתים נמל ודרך יצוא. במקום זה היא התחילה ליישם את מדיניות הבידול, שהמטרה שלה היא הפרדה בין הרצועה והגדה כדי למנוע הקמת מדינה פלסטינית – או, במילים אחרות, לשרת את המטרות של המורדים ממועצת יש”ע.

7. פליטים תוצרת בית. המתנחלים הפכו את היהודים שפונו מרצועת עזה לפליאים בכוונת מכוון. המדינה שפכה כמויות בלתי נתפסות על המפונים הללו, ועדיין הם מסרבים לקבל בתים ואדמות, אלא אם יקימו להם ישובים חדשים. מאז חלפו 15 שנים, והיום מייבבים הילדים שלהם שהם חיים בטראומה. ובכן, זו טראומה שהונחלה להם במכוון. במועצת יש”ע, ששלחה את הילדים קדימה בהתנתקות, ממשיכים לעשות שימוש ציני, הפעם בילדי המפונים.

האנשים האלה נוהגים לטעון שהם מאמינים באלוהים. לטובתם, אני מקווה שאין כזה, כי על הפשעים שלהם כלפי הילדים אין ולא תהיה כפרה. הקללה התנ”כית “ארור האיש אשר ישוב ויבנה את העיר הזו: בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה” עולה בדמיון, אבל הדמון יהוה תמיד אהב להתעלל בילדים; והראויים לעונש היו ונשארו ההורים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

סוציולוגים רוסים גילו בהלם שההומו סובייטיקוס שרד את ברית המועצות ומשגשג תחת פוטין. מה לגבי אחיו הישראלי?

“הומו סובייטיקוס” היה כינוי גנאי לאדם הממוצע שיצרה ברית המועצות: קונפורמיסט כפוף לשלטון ובולע את התעמולה שלו. באחד מספריה האחרונים (The Future is History) של העיתונאית הרוסית-לשעבר מאשה גסן (Gessen), היא מתארת את המחקרים הראשונים על הומו סובייטיקוס שערך אבי הסוציולוגיה הסובייטית, יורי לבאדה (Levada) בסוף התקופה הסובייטית. הוא נתן בו את הסימנים הבאים:

* אדם מפוחד.

* קונפורמיסט מוחלט, כלומר כזה שמציית למה שמצופה ממנו וחושש מיוזמה אישית או הבעה אישית, ובהתאם עוין את הנונ-קונפורמיסטים.

* שובניסט, הן ברמה הלאומית (הוא לאומני מאד) והן בתפיסת יחסי המגדר שלו. הומו סובייטיקוס חושב שמקומה של האשה במטבח, ומקומם של ההומוסקסואלים במשרפות (לא, אני לא צוחק).

* מתעב את הממשלה אבל לא מעלה על דעתו להתקומם נגדה, ונחרד מהרעיון של התקוממות כזו.

* בז לתפיסה של ציבור ושל רכוש ציבורי.

* חשדן כלפי חירויות אישיות, רוצה “סדר”

גסן שוחחה ארוכות גם עם הפסיכולוגית הרוסית מארינה ארוטיוניאן (Arutyunian), מחלוצות הפסיכולוגיה ברוסיה המודרנית. ארוטיניואן הגיעה למסקנה שהאישיות הסובייטית היא תוצאה של טראומה ארוכת שנים שאי אפשר היה לדבר עליה. פציינט אחרי פציינט התייצב אצלה כשהוא סובל מטראומה עמוקה, לכאורה נטולת סיבה. היא ציינה מקרה שבו נכדה הוציאה את סבתה לכפור כדי להעניש את הסבתא – מבלי לדעת שהסבתא היתה שומרת במחנות, והענישה כך אנשים. על כל פנים, הסיפור הזה לא אמור היה להגיע אליה. אבל לסיפורים כאלה יש דרך לחלחל. הטראומה הלאומית, שנגרמה על ידי הממשלה, יוצרת חשש מכל שינוי בסדר וכל התקוממות נגדו.

לבאדה, שהקים מכון שנקרא על שמו, גילה סימני אופטימיות: הוא העריך שהקריסה של ברית המועצות תביא לקריסתו של ההומו סובייטיקוס. יורשו, לב גודקוב (Gudkov) מצא סימנים מעודדים בשנות הקריסה של המשטר: למשל, שיעור האנשים שאמרו שצריך להשמיד את כל ההומוסקסואלים היה בירידה.

ואז, לחרדתו של גודקוב, המגמה התהפכה. ככל שפוטין העמיק את אחיזתו בשלטון (השבוע הוא ניצח ב”משאל עם” שהעניק לו סמכות לשמש כשליט עד 2032), השאלונים העלו שההומו סובייטיקוס חוזר – ומשגשג. שיעור האנשים שאמרו שהומוסקסואלים צריכים להיות מושמדים זינק. ההנחה האופטימית של לבאדה התבדתה. מצד שני, לבאדה האמין שהרוסים צועדים לקראת חירות, חירות שתאפשר ריפוי לאומי. אנחנו יודעים מה קרה בפועל. בשנת 2016, המשטר הפוטיניסטי הכריז על מרכז לבאדה כ”סוכן זר.” למשטר של פוטין לא נחוצים סוציולוגים.

לא באתי ללעוג לדמוקרטים הרוסים הבודדים, האמיצים, שניהלו קרב מאסף על מולדתם שאנחנו כלל לא מסוגלים לשער. הם אחינו. התבוסה של הדמוקרטיה ברוסיה היא אסון גלובלי. אני רוצה לתהות – וכל מה שמגיע אחרי השורה הזו הוא תהיה פומבית, לא נסיון לקבוע מסמרות – האם יש קווי דמיון בין ההומו סובייטיקוס וההומו יזראליקוס.

קווי הדמיון, אם יש כאלה, מתחילים בטראומה המשותפת. לרוסים היו הקומוניסטים ואחר כך הנאצים. שני המשטרים השמידו עשרות מיליוני רוסים. אבל בעוד שהנרצחים על ידי הנאצים זכו לסוג של תהילה, על הנרצחים על ידי המשטר עצמו אי אפשר היה לדבר. כלומר, לא רק שלנין וסטאלין רצחו מיליוני רוסים – גם אי אפשר היה להתאבל עליהם ולהעלות את זכרם. הזכרון הושתק, הודחק, וחפר.

לישראל יש שתי טראומות מקבילות. האחת היא השואה, שבעידודו של המשטר הציוני, שהחל מ-1960 הפך את השואה לעיקר האמונה שלו, חלחלה הלאה. למעשה, ככל שאנחנו מתרחקים מהאירוע עצמו, אנחנו מדברים עליו יותר. אנחנו שולחים את ילדינו לטכס של חניכה, בריאה מחדש, בתאי הגזים. השלטון צריך את הטראומה. טראומה מייצרת נתינים כנועים.

השניה היא המחיקה של תרבותם של המהגרים לישראל. יש לזכור שלפני שהמכבש עבר על המזרחים, הוא עבר על האשכנזים. היתה השכחה מכוונת של העבר היהודי במזרח אירופה. התנועה הציונית השלטת, זו של מפלגת העבודה וספיחיה, עשתה ככל יכולתה להשמיד את האידיש ואת תרבות האידיש – משום שתרבות האידיש במזרח אירופה היתה האויב הגדול של הציונות. באחת הערים בישראל אפילו חוקקו נגד שיחה באידיש בפומבי. מפעילי המכבש כבר היו מנוסים כשהגיעה לישראל ההגירה הגדולה מארצות האיסלם (שם מדויק הרבה יותר מ”המזרחים”. תבדקו איפה מרוקו על המפה).

במקרה הזה, הלחץ כנגד תרבותם של המהגרים נבע גם מכך שהמהגרים החדשים הגיעו מתרבות שונה משמעותית מזו של יהודי מזרח אירופה. הממסד הציוני לא רצה אותם, ולא הפנה אליהם תשומת לב משמעותית קודם ל-1945, אבל מה לעשות, היטלר חיסל את העתודה הדמוגרפית המיועדת של המדינה היהודית, אז בן גוריון לקח מה שיש. וכהרגלו, התייחס אל המהגרים החדשים כאל בשר תותחים ושפך אותם (לעתים כך ממש) במקומות שחשב שהם צריכים להיות, בלי לשאול אותם כמובן. התוצאה המתבקשת של הבאת מספר גדול של יהודי ארצות האיסלם למקום שבו יש קיבוץ גדול של יהודים מזרח אירופאיים היתה הקצנת הגזענות של האחרונים כנגד הראשונים. העובדה ששתי הקבוצות התחרו על משאבים מוגבלים, ושהממשלה נוהלה על ידי מזרח אירופאים למען מזרח אירופאים, הפכה יריבות לשנאה דרך כור ההיתוך של אפליה ממוסדת.

צריך לזכור עוד ששנות החמישים היו השנים שבהן פשוט לא דיברו על מה שקרה, לא במהלך השואה ולא במהלך מלחמת העצמאות הנוראה, שגבתה את חייהם של כאחוז מכלל הישראלים. לא היה איסור רשמי על דיבורים, אבל כולם הכירו אותו והפנימו אותו. שנות החמישים הן השנים שבהן בקעו בלילות מכל בית דירות הצרחות.

ואז, ב-1960, בן גוריון פתח את השסתום במשפט הראווה של אייכמן. עכשיו, ניצולי השואה לא רק הורשו לדבר – והם מיהרו לכסות על החסר – אלא גם נדרשו לדבר. הם נלקחו מבית ספר לבית ספר כדי לספר על מה שעבר עליהם, כדי להנחיל את הטראומה לדור הבא. האם מישהו הבין? בספק. כשהסבתא החורגת שלי, מאשה, נפטרה, מצאו בדירתה פיסות לחם מאובנות, מוחבאות בשלל נקודות מסתור. כי, לכי תדעי, אולי הם יחזרו. זה לא משהו שמישהו מאיתנו יכול להבין.

הצד השני הוא העובדה שישראל נמצאת בסכסוך אלים מרגע קיומה. כל ילד גדל כשהוא למד על שתי סכנות: היטלר ונאצר/אחמדניג’אד (לא במקרה, איראן נכנסה לתפקיד ההיסטורי של מצרים ברגע שזו יצאה מרשימת האויבים; היה צורך בתחליף). במקביל, פועם בו ההעדר של מה שבן גוריון מעך: ההיסטוריה שלו, תחושת ההמשכיות שלו, מה שהיה אצל סבא וסבא-רבא.

אז הוא גדל לשנוא זרים, לדעת שכל גוי רוצה בסתר להרוג יהודים, שמסוכן שם בחוץ, ושאין לנו ברירה אלא לנהל מלחמה אינסופית נגד עם אחר שרוצה את חירותו. אה, ושצריך להקשיב לממשלה ולא לערער עליה כשהיא מדברת על הצורך במלחמה. אחרי הכל, במלחמה צריך מנהיג אחד, אי אפשר ריבוי קולות. ואנחנו במצב חירום, אחרי הכל. תמיד.

בדרך, בשקט מוחלט, נמחקה המורשת הסוציאליסטית שהקימה את ישראל. היא התחילה לדעוך כשבן גוריון החליף אותה בשואה, התפחלצה תחת שמעון פרס ויצחק רבין, והתפוגגה לגמרי אחרי שפרס ביצע מהפכה ניאו-ליברלית ב-1985, בחסות המשבר הכלכלי, ומבלי לדבר על זה יותר מדי. היא הוחלפה בפולחן גזע (כמובן, אנחנו לא קוראים לו כך, אבל הביטו באימה שמישהו יחלל את הדם ויתחתן עם מישהי מהדם הלא נכון), בפולחן צבא, ובסגידה לביצועיזם על חשבון מחשבה והרהור.

ואז אנחנו מקבלים את ההומו יזראליקוס:

* מפוחד. תמיד על סף השמדה כשאצבעו על ההדק הגרעיני.

* קונפורמיסט מוחלט. לא לזעזע את הסירה. מה שיש זה מה שיש, למה לעשות צרות. שינוי זה לאמריקאים. לא מבין, למשל, את התפיסה של יהדות שאיננה אורתודוקסית. הוא בז לעתים קרובות לרבנים, אבל לא יעלה על דעתו להתחתן בלעדיהם.

* שובניסט. שונא זרים, סקפטי מאד כלפי זכויות נשים ומגדר. הוא לא בעד רצח הומוסקסואלים, כמובן, אבל הוא לא מבין מה יש להם להראות את עצמם בפומבי. הוא אפילו לא מסוגל להבין את הטענה שההטרוסקסואליות שלו מוחצנת.

* מתעב את הממשלה, אבל לא מעלה בדעתו להתקומם נגדה. לא כל כך הפנים את הרעיון שהממשלה שייכת לעם, על אחת כמה וכמה לא את הרעיון שהממשלה צריכה לפחד מהעם, לא העם ממנה.

* חשדן כלפי חירויות אישיות, כל זמן שהן של מישהו אחר.

* בז לתפיסה של ציבור ושל רכוש ציבורי. לא מבין מדוע יש כזה בכלל ולמה צריך להשקיע בו.

נראה שיש הבדל בין השניים ביחסם לחוק ולסדר. ההומו יזארליקוס בז לרעיון של סדר ציבורי בגלוי, ומסוגל לגלות תוקפנות כלפי מי שדורש אותו – עד שמגיע שוטר. יש בו תפיסה עמוקה של “אסור להלשין.” שתי אלה הן מורשת עמוקה של מאות השנים שבהן החוק נכתב על ידי לא-יהודים ונאכף נגד יהודים; האיסור להיות “מוייסר” מגיע מאמצע האלף הראשון לספירה. הוא גם יונק משנות אי הסדר שקודם למדינה והשנים הראשונות לה: התפיסה שאפשר וצריך “להסתדר” ולעקוף את המשטר. לא סתם אתם יכולים לשמוע, גם היום, לא מעט בעלי מלאכה ששואלים אתכם “אתה רוצה עם קבלה או בלי?” הרעיון שצריך לדפוק את הממשלה – מבלי להבין שזו הממשלה שלך, הציבור שלך, האוצר שלך – עתיק מאד. ברוסיה, מנגד, יש מסורת עתיקה של הלשנות על אחרים. שם המדינה והכנסיה הלכו יד ביד, וכל המשטרים ברוסיה למדו לתגמל הלשנות.

וכמו ההומו סובייטיקוס, לא נראה שהוא הולך לשום מקום. התוצאה, כמתבקש, היא משטר שהופך יותר ויותר סמכותני; שבודק כל פעם עד כמה רחוק הוא יכול ללכת – ומגלה שאין בעצם התנגדות מולו.

זה משהו ששונאי נתניהו, למשל, מתקשים להבין. הם מבלבלים את היוצרות: נתניהו הוא לא הסיבה, הוא התוצאה. הוא זיהה את הבסיס של ההומו יזראליקוס והוא נצמד אליו כמו עלוקה, כשהוא יודע שאין לו קיום בלעדיו – אבל הוא לא יצר אותו. הוא היה שם לפניו. אפשר לומר שהוא מחזק אותו, כן; שהוא משחק על פחדיו ורוכב עליהם, בלי ספק; אבל ההומו יזראליקוס היה לפני נתניהו, וימשיך גם אחריו.

וזה צריך להשתנות, ואני לא בטוח שלמישהו יש מושג טוב איך. אבל קודם כל צריך לאוורר את הטראומות, של כולם, ולהכיר בהן. אחר כך, אולי – אולי – אפשר יהיה להתקדם הלאה. להמשיך לשיר שאנחנו שבט אחים ואחיות לא יעזור לבעיה; רק יחריף אותה. כולנו מגיעים מהיסטוריה שהוחרבה, בחלקה הניכר על ידי התנועה הציונית; ואפילו לא התחלתי לדבר על הפלסטינים. אנחנו צריכים לבוא איתה חשבון, ולהמשיך משם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לשם שינוי, האינטרס של מדינת ישראל ושל הליכוד מצטלבים: לטובת שניהם, נתניהו צריך להפסיד בבחירות בשבוע הבא.

בימים האחרונים, מבצע נתניהו נסיון פוטש מתמשך. השטיק הפעם הוא פאניקת המצלמות. לטענת נתניהו וחבר מרעיו, יש מגפה של זיופים בקלפיות ועל כן יש צורך להציב בהן מצלמות, וחובה לעשות זאת עכשיו; שאם לא כן הסמול יגנוב את הבחירות. לשם כך ניסה הליכוד להעביר הצעת חוק דחופה בנושא, באמצעות הנעץ האנושי מיקי זוהר, שהיתה מאפשרת לפעילי מפלגה לצלם את ההליכים בקלפי. ההומו סובייטיקוס יולי אדלשטיין, שלעולם איננו שבע מהטלת חרפה במוסד שבראשו הוא מתיימר לעמוד, איפשר העלאה דחופה לדיון בהצעת החוק, כביכול יש שעת חירום שמצריכה זאת; והיום הובסה ההצעה בוועדת הכנסת, בתיקו. זאת לאחר שזוהר השתחץ שהוא יעביר אותה בכנסת עד יום רביעי.

נתחיל מהמובן מאליו. ככל שיש אכן סכנה של זיופים בקלפיות, אכן ראוי להציב מצלמות – לא מאחורי הפרגוד, תשמור האלה ותציל, אבל אין שום סיבה ראויה להמנע מצילום התנהלות ועדת הקלפי במהלך ההצבעה וספירת הקולות. אבל, וזה חתיכת אבל, המצלמות הללו צריכות להיות מופעלות על ידי עובדי ציבור, לא נציגי מפלגות; הן צריכות לצלם את ועדת הקלפי, לא את הציבור; וזה צריך להיות אחרי הליך ראוי. כלומר, כזה שלוקח בחשבון את העובדה שאנחנו עושים פה שינוי בסדרי עולם דמוקרטיים, ונוקטים בכל אמצעי הזהירות. למשל, מפעילים תכנית מבחן בבחירות המקומיות לפני שמנסים את השינוי בבחירות לכנסת. ככל שהיו נוקטים בדרך ראויה, לא היו צריכות לעלות יותר מדי הסתייגויות. לעזאזל, אם תגידו לי שאתם רוצים להוציא את נציגי המפלגות מוועדות הקלפי ולהחליף אותם באזרחים שייבחרו רנדומלית, אני אשקול את זה בחיוב.

אבל, כמובן, זה לא מה שקרה כאן. ראשית כל, אין סכנה של זיופים. ועדת הבחירות הודיעה שהיא קיבלה שתי תלונות אמת על זיופים בקלפיות במהלך בחירות אפריל 2019. בשני המקרים, הזיוף לא היה לטובת המפלגות הפלסטיניות, כפי שטוען נתניהו – הזיופים היו לטובת הליכוד וש”ס, בהתאמה.

כלומר, הסכנה שנתניהו מנפנף בה תוך כדי שהוא צווח ככרוכיה לא קיימת. מה יש לנו פה? את “הערבים נוהרים” של בחירות מועד ב’ של 2019. רק בגרסה הרבה יותר ארסית. בשנת 2015, נתניהו טען ש”הערבים נוהרים”, כלומר מנצלים את זכותם הדמוקרטית ובשל כך שלטון הימין בסכנה; זה היה שקר והסתה גזענית, אבל נתניהו עושה את אלה שש פעמים לפני ארוחת הבוקר. זה כבר משעמם אותנו.

מה שנתניהו והליכוד עשו עכשיו הוא חתירה תחת יסודות הדמוקרטיה: הפצת קנוניה שקרית וזדונית לפיה אין לתת אמון בתוצאות הבחירות, משום שיסודות זדוניים הטו את תוצאותיהן. הערבים כבר לא צריכים לנהור – מישהו (ואתם יודעים מי) כבר יזייף את קולותיהם. אם התוצאות לא ימצאו חן בעיני נתניהו, הוא מכין עכשיו את הקרקע לשבירת הכלים: להכרזה שלבחירות אין תוקף.

מיד אחרי שביטל בפועל את תוצאות הבחירות הקודמות. רואים כאן רצף?

את הפגיעה האנושה הזו במערכת הדמוקרטית מבצע נתניהו כדי לשרוד עוד סיבוב בחירות אחד, סיבוב בחירות גורלי מבחינתו: אם הוא לא מנצח עכשיו, יש סיכוי סביר לגמרי שהוא הולך להריח ליזול. כדי להמלט מגורל זה הוא מוכן, כפי שכתב וירגיליוס על יוליוס קיסר ופומפיוס, לנעוץ את חרבו בבטן המולדת.

אבל, בהיותנו אמונים על הכלל העתיק שלא עכברא גנב אלא חורא גנב, הבעיה היא לא נתניהו. הבעיה היא הקואליציה שלו. מהימין הדתי לסוגיו – חובשי כיפה סרוגה וכיפה שחורה – אין מה לצפות לדבר. הם אנטי-דמוקרטים. החרדים תמיד היו. הכיבוש אילץ את הכיפות הסרוגות להצטרף למחנה האנטי-דמוקרטי. והבעיה המרכזית, כמובן, היא האבן הראשה של הקואליציה, הליכוד.

מי שזוכר את המפלגה הזו בשנות השמונים זוכר מפלגה תוססת, דינמית, שהמנהיג שלה נבחר ותמיד צריך להעמיד את עצמו לבחירה, שיש בה מחלוקות ודיונים ושהיא יותר אסופת שבטים מאשר קהל צפון קוריאני שסוגד למנהיג.

נתניהו, השמעון פרס של הליכוד, ריסק את כל זה. הוא התחיל בנסיון החיסול של דוד לוי בפרשת “הקלטת הלוהטת” שלא היתה (וכינה אותו – מי אמר שלהיסטוריה אין חוש אירוני? – “בכיר בליכוד, מוקף פושעים”; אחד ה”פושעים” דאז היה יעקב ברדוגו), ואחר כך חיסל בדרכו כל אדם שניסה להחליף אותו. היחיד שהוא לא הצליח מולו היה אריאל שרון. הוא גימד את סילבן שלום – אמנם, לא מלאכה מסובכת מדי במקרה הזה – והצליח להעיף את פייגלין בתכסיסים פוליטיים. כל מה שנותר הוא ננסים. מלימור לבנת הוא עשה לבנת חבלה (באמצעות סריסיו הנאמנים דאז, אביגדור ליברמן והנער לעניינים מלוכלכים גלעד ארדן). בואו, אמר האטד, חסו בצילי; ואם לא, בני ייסר אתכם בעקרבים.

התוצאה היא בעקביות הפיכתה של מפלגת השלטון למפלגתו של איש אחד. ראינו את זה לפני כמה חודשים, כשנתניהו אילץ את מפלגתו להצביע עבור פיזור הכנסת מיד לאחר הבחירות – מהלך שלא היה דומה לו. ועכשיו ניסתה ממשלת המעבר שלו, עם הכנסת חסרת הסמכות (שהרי פיזרה את עצמה), להעביר שינוי בסדרים בסיסיים של ההצבעה.

לא משנים את הכללים באמצע המשחק. נתניהו הוכיח שוב ושוב שהרעיון הזה, שמרכזי לדמוקרטיה – השלד של הדמוקרטיה הוא אמצעי להעברת שלטון בהסכמה, ללא שפיכות דמים – לא רלוונטי מבחינתו. הוא שיחק עם חוקי המשחק כאילו היו פלסטלינה, בכל אחת מהקדנציות שלו. אחרי הכל, הוא לא רואה בהחלפת שלטון משהו טבעי; הוא רואה בו קשר נגדו. והוא הפך את מפלגת השלטון למפלגת שלטון נתניהו, גם כאשר המטרה היא שבירת כללי המשחק.

מדינות יכולות לשרוד שליטים מושחתים. הן מתקשות הרבה יותר לשרוד שליטים שחותרים בציניות תחת יסודותיהן ותחת אמונם של האזרחים במערכת. נתניהו חייב לשלם מחיר על המהלך הזה, אחרת אחרים ילמדו שאין עליו מחיר. הפתרון הנדרש הוא טיהור: ועדת חקירה שתחקור את משטר נתניהו ותקבע מי מאנשי הליכוד ראוי להשאר בחיים הציבוריים.

הסיכוי למישהו יהיה אומץ להרים את זה זעום. על כן, עשו את המינימום האפשרי: בעוד שמונה ימים, לכו לקלפי והצביעו לכל מפלגה שלא תהיה חלק מהקואליציה של נתניהו. שלחו אותו, את גמאל נתניהו, את ארדן, אדלשטיין וזוהר, אל מקומם הראוי – פח האשפה של ההיסטוריה. והקפידו לסגור את המכסה.

ועוד דבר אחד: צריך לומר תודה ולקוד לבכירי הליכוד בעבר, מבני בגין ועד יו"ר הכנסת לשעבר דן תיכון, שקראו בימים האחרונים לא להצביע לליכוד. במילייה שלהם זה מצריך אומץ ניכר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בוקר טוב, הצרעת שלכם חזרה. תזכורת מיהו אהוד ברק

אהוד ברק עוסק בקדחתנות בשבועות האחרונים בסחיטה פוליטית ענקית. לברק יש בעיה: לרוע מזלו, דווקא במקרה שלו הזכרון הציבורי עובד. בקרב המצביע הממוצע, יש לו כריזמה של מדוזה. אין לו סיכוי של ממש לעבור את אחוז החסימה – הסקרים נותנים לו בערך 2.8% – בכוחות עצמו, אז הוא צריך צפרדע כדי לעבור על גבה את אחוז החסימה. אחר כך, כמובן, הוא יעקוץ אותה והיא תוכל להאשים רק את עצמה.

מה לעשות, אנחנו מכירים את אהוד ברק. הוא היה מאדריכלי רצועת הבטחון בלבנון. בשנת 1993 הוא עלה על הרעיון המבריק שעמד מאחורי מבצע “דין וחשבון”: משכשל צה”ל בלחימה נגד אנשי החיזבאללה, להמטיר אש ארטילרית על האוכלוסיה בדרום לבנון כדי שזו תלחץ על הממשלה בביירות, כדי שזו תלחץ על החיזבאללה. או, במילים מנומסות פחות, פשע מלחמה מובהק. ברק לא עלה על הרעיון בכוחות עצמו – כשכשל צה”ל במלחמת ההתשה מול הצבא המצרי, הוא עבר להפצצת ערי התעלה – אבל הוא הפך אותו לדוקטרינה רשמית, שאחר כך כונתה “דוקטרינת הדאחיה” ומשמשת מאז בעיקר נגד תושבי רצועת עזה. כרמטכ”ל, שיקר ברק לכנסת באשר למעורבותו באסון צאלים ב’. כסגן רמטכ”ל, הוא היה מאדריכלי התכנית לפלישה לעיראק במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, תוכנית שלמרבה המזל לא יצאה אל הפועל (היא סוכלה על ידי השר אריה דרעי, שלמרבה הצער שחק מזמן את הקרדיט שהגיע לו על בלימת הטירוף הזה.)

לאחר פרישתו מצה”ל, פנה ברק לעסקים פרטיים, ואז התפוצצה בתקשורת פרשת צאלים ב’ במלוא הכוח. ברק מיהר למצוא מחסה בממשלת רבין, שם שימש כשר פנים. הוא לא הותיר בתפקיד שום חותם, אבל הוא נמנע בהצבעה בממשלה על הסכם אוסלו ב’. בממשלת פרס קצרת היומין, הוא שימש כשר חוץ, שוב ללא הותרת כל חותם. לאחר התבוסה לנתניהו, נבחר ברק לראשות מפלגת העבודה, התמודד בנחישות ראויה להערצה עם הנסיונות של שמעון פרס לחתור תחתיו (פרס ניסה אז, כהרגלו, לזחול לממשלת נתניהו), ובבחירות 1999 ניצח את נתניהו. זה היה השיא של ברק; משם הכל התרסק.

אף שניצח את נתניהו בבחירות האישיות, ‘ישראל אחת’ של ברק גרפה רק 26 מנדטים (אובדן של 13 מנדטים לעומת בחירות 1996). הממשלה שלו היתה רעועה מראשיתה, והוא עשה כל שגיאה אפשרית, תוך שהוא מפגין זלזול ויוהרה כלפי השותפים שלו. הוא מיהר להפנות גב לאוכלוסיה הפלסטינית-הישראלית, שהצביעה לו בהמוניה. ברגע האמת מול אסד, בדיון על החזרת הגולן, ברק איבד את עשתונותיו ונסוג (מזכירת המדינה אולברייט צרחה עליו אז שהוא השפיל את נשיא ארה”ב, שתמך בתכנית). המפלגות החרדיות פרשו עקב פרשת המשחן (אל תשאלו), וברק נשאר בלי רוב. הוא הפסיד בהצבעת אי אמון, אבל האופוזיציה לא הצליחה לגייס את 61 הקולות הנדרשים להדחתו. ברגעי השפל תמכו בו רק 34 חברי כנסת.

הוא קיים הבטחת בחירות אחת, הוצאת כוחות צה”ל מלבנון, ועל כך מגיע לו בהחלט קרדיט – כשעם זאת צריך לזכור גם את חלקו בהשקעת צה”ל בבוץ שם. הוא טוען בימים האחרונים שבכך הציל את חייהם של 550 חיילי צה”ל, ולגמרי יתכן שהוא צודק. אבל הנסיגה השתבשה משום שברק, כאמור, נרתע ברגע האחרון מהסכם עם אסד, והנסיגה נכפתה על ישראל כשצד”ל החל להתפרק מכוח עצמו.

הוא דחף את ערפאת למו”מ סופי (תוך שהוא מפר התחייבויות לפלסטינים שזמנן הגיע), וכשיצא לדיונים בארה”ב הכריז שהוא הולך לחשוף את פרצופו האמיתי של ערפאת. פה חשדתי. המשא ומתן נכשל, ביולי 2000, וברק התחיל לעבוד על אם כל הספינים בהיסטוריה הישראלית: “אין פרטנר.” המטרה היתה לחלץ את ברק מאחריות לכשלון בכל משא ומתן שנגע בו. במקביל, תחת ברק גדל מספר ההתנחלויות וזינק מספר המתנחלים, ובשטח התחזקה שיטת ההיתרים של פירוק הגדה למספר חטיבות נפרדות ושלילת חופש התנועה של הפלסטינים. ברק לא התחיל אותה, אבל הוא חיזק אותה.

אריאל שרון, שהליכוד בחר כיו”ר על תקן של מחמם המקום של נתניהו, החליט לבצע פרובוקציה ולעלות למסגדי הר הבית. השב”כ הזהיר את ברק שהמהלך יכול להוביל למהומות רחבות; ערפאת התחנן בפניו שלא יאפשר לשרון לעלות להר; אבל ברק חשש שסירוב לשרון יגרור פגיעה בתדמיתו.

את התוצאה הזו של חולשת ברק מכירים כמעט כולנו, אבל ראוי להתעכב על שתי נקודות. הקריטית בהן היא שברק איבד שליטה על הצבא. שאול מופז ובוגי יעלון יצאו למסע הרג נרחב, תוך שהם מתעלמים בבוז מההנחיות של הממשלה להנמיך את האש. למי שעוד לא ראה, “מיליון כדורים באוקטובר” הוא סרט חובה. בפועל, כפי שהעיר בשעתו דורון רוזנבלום, ישראל עברה הפיכה צבאית מרצון. ברק, מופז ובוגי סירבו להגיב לסרט. הם יודעים למה.

כל הזמן הזה, טרח ברק להטמיע את תפיסת ה”אין פרטנר”. במקביל, הוא ניסה לנהל שיחות בהולות עם האין-פרטנר בטאבה, בנסיון להפסיק את הדימום באמצעות ויתורים שלא היה מוכן לעשות קודם לכן. זה לא צלח: בני שיחו הבינו שאין לו לגיטימציה לרכישת עפיפון. ה”אין פרטנר”, האמצעי להצלת ברק בבחירות, הפך לתרומתו המכרעת לציבוריות הישראלית.

התרומה השניה שלו היתה טבח אוקטובר. בעקבות הירי הפראי של צה”ל בגדה, פרצו מהומות גם בישובים הפלסטיניים בישראל. בשידורי הרדיו שלו, הסית ברק את המשטרה ל”שמור על הצירים פתוחים” בכל מחיר, כביכול יש צבא פולש שמגיע. התוצאה היתה משטרה ששה אלי הדק ו-13 הרוגים שלא היה שום צורך בהם. באחד הראיונות הללו, ציינה ועדת אור, אמר ברק ביחס למשטרת ישראל ש”אגב מגיעות לה מחמאות גדולות מאד על השליטה העצמית שהם גילו אתמול במהלך ההפגנות, אבל אמרתי להם, יש לכם אור ירוק לכל פעולה שתדרש כדי להביא לשלטון החוק ולשמירה על הסדר הציבורי ואבטחת חופש תנועה לאזרחי המדינה בכל מקום במדינה.” ועדת אור קבעה, בין השאר, “בהיותו ראש ממשלת ישראל […] הנחה ברק את המשטרה להבטיח בכל האמצעים את פתיחת הצירים, תוך התייחסות מפורשת לכביש 65 (כביש ואדי ערה), כשהוא מתעלם מן הנפגעים הרבים ואף ההרוגים אשר היה צפוי, או צריך היה להיות צפוי, כי יהיו בנסיבות העניין כתוצאה מהוראה זו, ומכך שהדבר עלול להביא לליבוי המהומות. בכך לא איזן כראוי בין הצורך להבטיח את החוק והסדר לבין הצורך להמנע מפגיעה בחיי אזרחים ובשלמות גופם, ואף לא נתן משקל ראוי לצורך להביא להרגעת הרוחות ולמניעת המשך האירועים.”

ברק לא שילם שום מחיר על אחריותו למותם הלא הכרחי של 13 אזרחים, ודו”ח אור (שהתריע, כבר אז, על תרבות השקר של המשטרה) נעלם אל תהומות הנשיה. ברק נמרח לעיסה בבחירות שנערכו לאחר מכן, כאשר שני שליש מהמצביעים העדיפו את שרון. ברק ניסה לזחול לממשלת שרון, נכשל, פרש ופנה לעסקים פרטיים. הציבור לא שמע ממנו במשך שש השנים שלאחר מכן.

מהם העסקים שבהם עסק ברק? לא ידוע, כי הוא לא אוהב לתת לציבור דין וחשבון. אנחנו יודעים, עם זאת, שבין 2001 ו-2019 תפח הונו משמעותית והוא מוערך כעת בכ-120 מיליוני שקלים. זה לא כסף שמרוויחים בעבודה ציבורית – אלא בהיוון המעמד והקשרים שיש לך כשר בטחון וראש ממשלה לשעבר. אנחנו יודעים שברק קיבל שבעה מיליוני שקלים במצטבר עבור “מחקר” שאף אחד לא ראה עבור קרן וקסנר, שנוהלה בפועל על ידי הפדופיל ג’פרי אפשטיין, ושברק נכנס ויצא בבתיו של אפשטיין במשך שנים; אנחנו יודעים שברק משך השקעות מאפשטיין גם לאחר 2008, כשהאחרון הורשע בשידול לזנות של קטינה; ואנחנו יודעים על כל מיני פוילע שטיקים אחרים, ביניהם חברת טאורוס שנועדה במפורש לסחור בקשריו של ברק. ברק עצמו אמר לאחרונה שהוא לא מתכוון להתייחס לנושא כדי שלא “לפגוע בכושר ההשתכרות שלו.” שזו עמדה סבירה לחלוטין לאיש עסקים מפוקפקים, אבל לא ממש לדמות ציבורית. ההתנהלות של ברק בתחום הזה מזכירה באופן חשוד את התנהלותו של אביגדור ליברמן, כולל העברת חברות לבנותיו של ברק, אבל ברק הוא מבשרו של הממסד, ובהתאם הוא לא מקבל את היחס שליברמן מקבל.

בשנת 2007, ביום רע מזל מהרגיל בהיסטוריה של ישראל, שב ברק לחיים הפוליטיים. הוא הדיח בקלות יחסית את עמיר פרץ, שהיה למעשה שר בטחון לא רע בכלל אבל המערכת הבטחונית תדרכה נגדו (והיתה גם תמונת המשקפת ההיא), הפך לשר בטחון בממשלת אולמרט והבטיח שאם דו”ח וינוגרד יקבע שיש לאולמרט אחריות לכשלון במלחמת לבנון השניה, הוא ידרוש את התפטרותו. דו”ח וינוגרד אמר בדיוק את זה, אבל ברק פשוט התעלם מהבטחתו. מילה שלו היא מילה רק מול אוליגרכים מפוקפקים.

לפני בחירות 2009, היה מבצע עופרת יצוקה. ברק הפעיל בו שוב את האסטרטגיה שהגה בדין וחשבון: הרג מסיבי של אזרחים באש מרחוק כדי להפעיל לחץ על הנהגת האויב. צה”ל איבד עשרה חיילים בטבח ההוא – ארבעה מהם כתוצאה מאש דו צדדית, לפחות אחד מהם כתוצאה מנוהל קרונוס. 926 אזרחים נהרגו על ידי צה”ל, לעומת 236 לוחמי אויב; מעמדם של כ-250 שוטרים שנהרגו מהאוויר ללא התרעה שנוי במחלוקת. הטבח בעזתים אירע סמוך לבחירות 2009, וברק ניסה למנף את העובדה שהציבור מתעב אותו לטובתו, עם הסיסמה “לא סחבק, מנהיג.” הוא הצליח להוביל את מפלגת העבודה לתוצאה הגרועה ביותר שלה עד אז, 13 מנדטים.

עם הבחירות הכריז ברק שהוא ישמש כאופוזיציה לנתניהו, אבל – מאחר ומילה שלו היא מילה, כזכור, רק מול אוליגרכים מפוקפקים – מיהר להוביל את מפלגתו לממשלת נתניהו. אחרי הכל, מה יעשה אדם כמו ברק באופוזיציה? יגיש שאילתות? ישתתף בפיליבסטרים? יעלה הצעות חוק? כמו כן, יש לציין את העובדה המצערת שקשה לשווק את עצמך לאנשי הון מפוקפקים אם אתה בסך הכל חבר כנסת. אז הוא מכר את המצביעים ונהיה שר בטחון. עסקה משתלמת בשבילו, משתלמת גם עבור נתניהו – ברק העניק לו לגיטימציה של “מתינות” שהוא נזקק לה מאד בקדנציה השניה שלו – ואם היא לא השתלמה לבוחרים מי יודע מה, נו, אפשר לסמוך על זה שהם ישכחו.

במהלך הקדנציה הזו עשה ברק כמיטב יכולתו כדי להוביל את ישראל למלחמה עם איראן. למזלנו, יש קבינט והקבינט לא קנה את רעיון העוועים הזה. ב-2012, אחרי סכסוכים בלתי פוסקים עם חבריו למפלגה, פרש ברק ממפלגת העבודה והקים את סיעת עצמאות, שהוא עצמו כינה אותה בציניות “איסתקלל.” הוא הבין שהסיכוי שלו בבחירות 2013 נמוך מים המלח, ופרש.

ברק דפק את השמאל והמצביעים שלו בכל הזדמנות. הוא גרם לשמאל נזק בלתי הפיך עם סיסמת ה”אין פרטנר”, הוא גרם לישראל נזק עצום בכך שהוכיח שוב שאין לה בעיה לירות באזרחיה הפלסטינים, הוא איבד שליטה על הצבא בתחילת האינתיפאדה השניה ובכך הוא נושא באחריות לגרירתה של ישראל למאבק דמים נורא, והוא היה שותף מלא להעמקת הכיבוש. מדובר במתחרה רציני על תפקיד הפוליטיקאי הכושל בישראל; גולדה, מאחוריך.

בימים האחרונים טוען ברק שהוא יביא לחוקה תוך שנתיים ולנישואים אזרחים תוך שנה. אני מניח שהוא מתכוון לעשות את זה באמצעות מכירת חדי קרן. לי האשליות האלה מזכירות את אחת האפיזודות היותר דוחות מתקופת שלטונו של ברק: הסוף שבוע ההוא, כשכבר לא היתה לו קואליציה, שבו הבטיח ביום שישי להביא “מהפכה חילונית” לאישור הממשלה ביום ראשון, במוצאי שבת שינמך אותה ל”מהפכה אזרחית”, וביום ראשון הוריד אותה מסדר היום.

זה האיש, זו דרכו. מעט מאד אנשים יכולים להשתנות בגיל 76, ולא ראינו שום סיבה לחשוב שדווקא ברק ישתנה. כרגע הוא מבצע פיגוע מיקוח: הוא מחזיק רימון תלוש נצרה ומאיים שאם מרצ לא תתאחד איתו, הוא יתפוצץ יחד איתה. הוא זקוק למרצ, כי לא נשארה לו צפרדע אחרת לחצות איתה את אחוז החסימה.

אני קורא ליו”ר מרצ הטרי, ניצן הורוביץ: אל תרא ואל תחת, לא מברק ולא מחבר חנפיו בתקשורת. עשה את המעשה הנכון ושלח את ברק למקומו הראוי, ערימת האשפה של ההיסטוריה. שימצא צפרדע אחרת לרכב עליה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נתניהו הדגים בשבוע האחרון את השטיק הקבוע של שליטים סמכותניים: דרישה לסמכויות על-חוקיות שבכל זאת, אפעס, לא מאפשרות להם ליישם את תכניותיהם

ההתפזרות של הכנסת השבוע היתה עוד צעד לקראת הפיכתו של בנימין נתניהו לשליט יחיד, ובו זמנית הוכיחה את חולשותו. לפני 45 ימים, נתניהו הכריז בקול תרועה על נצחון ענק בבחירות. לפני שלושה ימים, הוא הודיע בקול ענות חלושה על הליכה לבחירות.

למה אנחנו הולכים לבחירות? כי נתניהו יודע שאולי הוא נבחר, אבל הוא שנוא. אם היתה אפשרות – כחוק – לנציג מפלגה אחרת להרכיב ממשלה, היתה עולה לראשונה מזה עשור האפשרות הממשית שיהיה ראש ממשלה שאיננו נתניהו. האפשרות הזו היתה כנראה לא מעשית: הדרך היחידה שגנץ היה מרכיב ממשלה היא על ידי ממשלת אחדות עם הליכוד. הסיכוי לכך היה נמוך עד אפסי – אבל הוא היה מבהיר לח”כים של מפלגת דווקא-ביבי שהאיש שנוא, שהוא משקולת על צווארם, שהוא דוחף חלק מהם לתהום הנשיה כדי לשמור על שרידי כוחו. לראשונה מאז 2009 היתה עולה האפשרות של החלפתו.

ראוי לזכור: ויכוחים פנים מפלגתיים על זהות המנהיג הם מסורת ישראלית ארוכה. כל שנות כהונתו של בן גוריון היו נסיון ארוך למנוע מנהיג אחר. מפלגת העבודה נחצתה שנות דור בין מחנה רבין ומחנה פרס. עשור שלם – 1983-1993 – עמד בסימן הוויכוח הפנימי בליכוד מי יהיה יורשו של בגין. נתניהו יודע שמפלגתו (להבדיל, אולי, מציבור המצביעים שלה) לא ממש מאוהבת בו. הוא עשה כל שביכולתו, כל שטיק וטריק, לשחק עם תאריכי הבחירות הפנימיות במפלגה ולוודא שאין מולו מועמד רציני. בפועל, הוא הפך לשמעון פרס של הליכוד: וידא שאף אחד לא יכול לצמוח בצילו.

כהרגלו, לא בחל נתניהו להתייחס לחוקי היסוד של ישראל כאילו היו צעצועים לא חשובים במיוחד, שאפשר לשנות ברוב אקראי. הוא כבר העביר הוראת שעה (שהכנסת כבר לא תאשר) שתשנה את חוק יסוד: הממשלה כדי שיוכל לדחוס כמה שיותר שרים. הוא עשה את אותו התרגיל עצמו ב-2009. המטרה, כרגיל, היתה פתרון מצוקה קואליציונית; האמצעי היה בפועל שינוי חוקתי.

לכאורה, נתניהו עמד בבחירות אפריל 2019 בשיא כוחו. בעקבות המשחק המסריח שלו, של ליברמן ושל לפיד, הועלה אחוז החסימה ל-3.25%, כלומר שמפלגות עם פחות מארבעה מנדטים לא יוכלו להכנס לכנסת. ליברמן, לפיד ונתניהו מכרו את השינוי הזה ככזה שיחזק את ה”משילות”. מטרתם של שלושת הציונים הדגולים, כמובן, היתה לוודא שהמפלגות הפלסטיניות יישארו מחוץ לכנסת. בפועל, המהלך הזה מחק את בנט ושקד ואת פייגלין. כורה בור, בו יפול.

נתניהו מדבר על “משילות” כבר עשור. לאחרונה הוא מדבר בפומבי על ביטול הביקורת השיפוטית על חוקי כנסת והחלטות ממשלה, כלומר על המשילות האולטימטיבית: החלטות ממשלה רנדומליות וחוקים שמתקבלים ברוב אקראי ללא כל ביקורת עליהם. את זה הוא עושה, יש לציין, בניגוד להבטחותיו במהלך הבחירות; אבל נראה שכולנו פרט לאבי גבאי כבר הבנו שלמילה של נתניהו אין שום משמעות.

נתניהו הוא כרגע ראש הממשלה, שר הבטחון, שר הבריאות והמנהל בפועל של משרד החוץ. הוא מינה יועץ משפטי ומבקר מדינה כלבבו. הוא מינה חנף ששיקר לכנסת לתפקיד ראש המוסד. ספק אם היה ראש ממשלה שריכז כל כך הרבה כוח בידיו. אבל למרות ששינה את שיטת המשטר כדי שתתאים לצרכיו, והוא מבצע שינויים כאלה מדי קדנציה, האיש החזק לכאורה מעמיד שוב ושוב פנים כנבעך. הוא היה מצליח, הוא אומר לנו, אלמלא היה “השמאל” הדמוני חותר תחתיו. השמאל לא בשלטון מאז שנת 2000. בליל רביעי כבר צירף נתניהו את אביגדור ליברמן לשורות השמאל.

המהלך הזה של נתניהו הוא מהלך קלאסי של שליטים סמכותניים: לוקחים יותר ויותר סמכויות, מקרקרים חומות חוקתיות כדי לאפשר לשליט למשול יותר ויותר, ובו זמנית דופקים את האוכלוסיה עד העצם. כשצריך להסביר למה גן העדן המובטח לא מגיע, משתמשים באיזו קנוניה בלתי נראית. השליט היה מצליח בהכל, אלמלא היתה קונספירציה אפלה, חזקה משמעותית ממנו, שחותרת תחת שלטונו. השליט הוא בו זמנית חזק מאד – הוא מאוהב במילים שמשדרות כוח, חוזקה ועוצמה – ונבעך. כוחות סמויים כובלים את ידיו, והוא דורש את ביטול כל המגבלות עליו. ומה נעשה, כשהחוק האחרון ייכרת? מי יגן עלינו מפני שליט כל יכול כשהחוקים, שמטרתם הגנה על האזרח מפני שרירות וזדון ממשלתו, יעברו מן העולם? היש פושע מסוכן יותר מזה שמחזיק בסמכות?

ונתניהו, נזכיר, חשוד בשוחד, מרמה והפרת אמונים. ספק אם יש, בחיים הציבוריים, יותר הפרת אמונים מאשר שינוי החוקים לתועלתו האישית של אדם. נתניהו גרר אותנו לבחירות. חובה עלינו לוודא שאלו יהיו הבחירות האחרונות שבהן האיש הזה, שהשחית כל מה שנגע בו, יהיה מועמד.

ועוד דבר אחד: כל מה שיש לי לומר על אביגדור ליברמן הוא שמדובר בעבריין שהורשע בתקיפת קטין, שחמק משורה של האשמות שחיתות כתוצאה ממיתות משונות של עדים, ושאין חולק שהוא אחד האנשים המושחתים ביותר בישראל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)