כיצד מזיק המיתוס לחיים

המשרד לנושאים אסטרטגיים, כרגיל, נתפס עם המכנסיים למטה. בכירי הלחימה ב-BDS לא ראו את זה מגיע. זה לא היה על הרדאר של אמ”ן, אבל ממנו אף אחד לא ציפה לכלום. במוסד יאשימו אחר כך קיצוץ תקציבי במעקב אחרי האקדמיה וריב סמכויות עם המחלקה למלחמה בדהלגיטימציה של אמ”ן, ובן דרור ימיני כתב עוד מאמר לוהב על ההזנחה הנפשעת של ה-hasbara. אבל כשדחקו אותו לקיר, גם הוא נאלץ להודות שזה היה תרחיש לא צפוי. לשכת ראש הממשלה מיהרה להוציא את נתניהו לסיבוב עם הכלבה קאיה ובלי שקיות איסוף בכיכר המדינה, בתקווה להסיח את דעת התקשורת, אבל זה לא עבד.

הרעה, כפי שנכתב כבר בנביאים, נפתחה מצפון. ימים ספורים לאחר שמדענים איששו את העובדה שתושבי לבנון המודרניים הם צאצאיהם של הכנענים, ושהם יושבים במקום 4,000 שנה – עובדה שגופי המודיעין יודו אחר כך שהיא היתה מול עיניהם, אבל שבאופן בלתי נסלח התעלמו ממנה – פנתה לבנון לאו”ם וביקשה לבטל את ההכרה בישראל כמדינה. באו”ם לא ידעו כיצד לאכול את הדרישה המשונה, וביורוקרטים מיהרו לציין שלאו”ם אין בעצם הליך של פירוק מדינה, אבל נאלצו להודות שהדרישה החריגה של לבנון איננה חסרת תקדים. התקדים, אירונית, היה הקמת ישראל.

הלבנונים, שנופפו בהוכחות כי הם צאצאי הכנענים, טענו כי יש להעביר לחזקתם את כל השטחים שבעבר הוחזקו על ידי כנענים, כמו גם פיצויים על רצח עם מתועד להפליא. הם ציינו כי ממשלת ישראל דחתה את החלטה 181 של האו”ם, שמכוחה הוקמה, וכי נציגיה נשענים שוב ושוב על התביעה התנ”כית לשטחים הכנעניים הכבושים; כי האב המייסד של המדינה, בן גוריון, העיד בפני ועדת פיל כי הקושאן היהודי על פלסטינה מקורו בתנ”ך; ושישראל טוענת ללגיטימציה מכוח ישיבה קודמת של יהודים בשטחה. לגיטימציה זו, ציינו הכנענים המודרנים, נשענת על רצח עם שביצעו הפולשים היהודאים בכנענים, רצח עם שהם כאמור הקפידו לתעד. על כן, טענו הכנענים, יש להתיר לצאצאי הקורבנות להחזיר עטרה ליושנה ולהחזיר להם את השטחים שנגזלו בכוח הזרוע ושמהם גלו במשך 3,000 שנים. יתר על כן, אמרו צאצאי שבעת העממים בזעם, כל אדם הטוען שיש לו זכות בשטחים הכנענים הכבושים מכוח הכיבוש של יהושע, חייב לצאת גם בתוצאות – ולפצות את צאצאי הקורבנות בסכום בל ישוער.

המחלקה המשפטית של משרד החוץ נבוכה. ציפי חוטובלי נשאה נאום לא קוהרנטי על הרש”י הראשון, זה שמתמודד באופן פרוידיאני עם הטענה ש”גזלנים היו אבותיכם” בכך שאלוהים יצר את העולם ויש לו זכות לחלק את האדמה כרצונו, אבל פקיד עירני במשרד ניתק לה את המיקרופון ולאחר מכן גררו אותה לארון. המשלחת הכנענית צפתה את המהלך מראש ודרשה בחיוך נצחון שחוטובלי תביא את האל שלה לעדות. “קראי בקול גדול,” גיחך אחד מהם, “כי אלוהים הוא, כי שיח וכי שיג לו, וכי דרך לו; אולי ישן הוא, וייקץ.”

תשומת הלב של האו”ם הוסחה מיד לאחר מכן על ידי מלחמת האזרחים הלבנונית החדשה, בין חיזבאללה ובין התנועה הכנענית המתעוררת – היסטוריונים יאשימו את העימות החריף בין חסידי מלכת השמיים ובין נסראללה, כשהראשונים מכריזים ש”מן אז חדלנו לקטר למלכת השמיים והסך לה נסכים, חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו”, ושעל כל פנים היא הצליחה יותר מול הציונים מאשר אללה וחסידיו. תחילה סברו הכל כי זו שאלה של זמן קצר בלבד עד שכוחות החיזבאללה המיומנים יביסו את הפגאנים עגולי המשקפיים, אבל זה היה לפני שנכנס הגדוד הלהט”בי של הכורדים לתמונה.

בכירי משרד החוץ ניצלו את ההפוגה כדי לשלוח מזכרים שהעולם יראה רק ב-2087 ובהם כתבו בנימה קודרת שיש להגיע עם הכנענים לפשרה, לאור העובדה שכל קיומה של ישראל נשען על זכות היסטורית וכי לכנענים יש זכות היסטורית ארוכה יותר. הם ציינו עוד שאף שאין ולו כנעני ספציפי שיכול לטעון לבעלות על אדמה ספציפית בתחומי ישראל, עמידה על הנקודה הזו תעלה שאלות לא נוחות מבחינת ישראל, כגון זכותם של יהודים על אדמה ספציפית ללא מסמכי ירושה. המסמכים הוסתרו מהציבור במשך שנים ועל כל פנים, ספק אם דעתו של ראש הממשלה היתה נתונה להם. אף שרווח לו שפרשת הצוללות ירדה מהכותרות, הוא היה עסוק בעיקר בדיונים עם המוסד על סיוע לחיזבאללה כדי להביס את הסכנה האסטרטגית האמיתית לישראל. החלטתו להתעלם מההמלצה החד משמעית של המוסד שלא לסייע לחיזבאללה, משום שעם כניסת הגדוד הכורדי למערכה מצא הארגון את עצמו בחזית עם כל הגאים בעולם, נחשבה לימים לסיבה הסופית לנפילתו. הסיסמה החדשה של העבודה, “נתניהו חלש מול הבעל”, עשתה את עבודתה, או לפחות כך התגאה הפרסומאי בראיונות אינסופיים.

כל זה לא עזר לנציגי ה-Hasbara, שנדרשו מעתה לענות לשאלות מטרידות על אחריותה של ישראל לג’נוסייד הכנעני ולפשעים נגד האנושות שבוצעו בעי. הטענה הישראלית שהכוחות המזוינים היהודים הקפידו על מוסר לחימה והוציאו להורג את עכן בן כרמי ששלח ידו בביזה עלתה על מוקש לא צפוי כאשר יריבים ציינו בתרועת נצחון שיחד עם עכן נרצחה גם כל משפחתו, ואמרו שזו מורשת הקרב האמיתית של צה”ל. יאיר לפיד יאשים אחר כך את משרד החינוך שלא טרח ללמד את ילדיו תנ”ך, אבל ירד מהעץ הזה במהירות כאשר נפל לאמבוש שבו נשאל האם הוא מעריך את משה וכשענה בחיוב, הוטחה בפרצופו פקודת הג’נוסייד של האחרון במואבים.

[…]

מחר יציינו מאמינים יהודים את יום השנה ה-1953 לחורבן בית המקדש השני, וכרגיל במסורת היהודית, הם יטעו בתאריך. כבל כותבי התלמוד ידעו שהתאריך הנכון הוא עשרה באב. זה לא משנה: המיתוס קבר את העובדות.

והמיתוסים הלאומיים שלנו אינם מיתוסים בריאים. הם גם אינם ברקע. הם נוכחים בכל יום במדינה הזו, בכל החלטה ציבורית. אם הפנטזיה על לבנונים שדורשים חזקה על פלסטין משום שהם צאצאיהם המוכחים של עם שישב כאן לפני 4,000 שנים, עם שעל פי המיתוס היהודי הושמד בכוח הנשק, מה תאמרו על הפנטזיה שעל פיה לצאצאי קוזאקים ושבטים ערבים יש חזקה פה כי לפני 2,000 שנים ישבו כאן יהודים? במה עדיפה הפנטזיה האחת על האחרת? רק בכך שהאחת אוחזת בנשק.

כאשר אנחנו דורשים מהפלסטינים להכיר בישראל כ”מדינת הלאום היהודי”, בעוד שאנו עצמנו איננו יודעים כיצד להגדיר אותו, המיתוס התנ”כי לוחש דרך קולנו. כאשר אנחנו מדברים על “שבות” ו”חזרה למולדת”, כאשר אנחנו מעניקים זכות ילידים לאנשים שלא נולדו כאן, לוחשים פה המיתוסים של תקופת בית שני.

יהודי בית שני ודאי היו מופתעים לשמוע שהם נחשבים כלאום. הם היו קהילה דתית. רוב היהודים מעולם לא ישבו כאן. כאשר הישוב היהודי בפלסטינה הגיע לשיאו – במאה השנים שלאחר מרד בר כוכבא – רוב היהודים חיו מחוץ לפלסטינה כבר 400 שנים. אחרי הכל, האנשים שבאו לבנות את בית המקדש השני הגיעו מבבל, ומיד הסתכסכו עם הקהילה המקומית. עשרות שנים לפני שעזרא הסופר בנה את היהדות מחדש על בסיס דת ודם, היתה קהילה יהודאית משגשגת במצרים. היא תהיה קהילה מתחרה וחזקה במשך 500 שנים ויותר. הגלות הבבלית נותרה גדולה מאד, ובין לבין היתה התפוצצות יהודית באסיה הקטנה. ברומא היו מספיק יהודים במאה הראשונה, כדי שמושל ביהודה יוזהר לא להסתבך בקטטות המקומיות אם הוא לא רוצה לשמוע חרפות מהאספסוף כשישוב לרומא.

בתי הכנסת ברומא, אגב, לא פנו בכיוון ירושלים. הם היו קהילה עצמאית. המנהג לפנות לירושלים הגיע אחרי חורבן המקדש. הקהילות היהודיות היו עצמאיות, והן לא חיפשו הכוונה מיהודה. רוב היהודים לא הקפידו על המצווה העיקרית הקשורה במקום, עליה לרגל; זה היה יותר מדי כאב ראש. שליחים של הקהילות יצאו לכיוון ירושלים לפני פסח, עם כסף וקורבנות, כדי להקריב עבור כל הקהילה. שמירה על השיירות הללו היתה כאב ראש ניכר עבור הרשויות ההלניסטיות והרומאיות, אבל הן עמדו בו כמעט בלי יוצא מן הכלל.

ירושלים לא היתה מרכז, אלא לאחר שנחרבה. התפללו בכיוונה ולא עשו יותר מדי מעבר לכך. נראה היה שמטיילים יהודים בימי הביניים, ציין א.ב. יהושע, סטו מדרכם כדי לא להגיע לפלסטינה או ירושלים. את אלו שבכל זאת עלו לא מסובך מדי לספור. אי אפשר להכחיש שליהודי פלסטינה היה רגש פרוטו-לאומי: הם ניהלו מספר מרידות ראוי להערכה כנגד הכובשים הרומאים, לא פחות מאלה של הגאלים או הגרמאנים. עם זאת, הם ניהלו אותן לבדם. כמעט ולא היה סיוע של יהודים מחוץ לפלסטינה. אלה היו קהילות נפרדות, קשורות בקשרי דת וסחר, אבל לא לאום.

אבל אלה עובדות. הן סותרות את המיתוס הציוני. ונראה שהציונים פה נחושים לצאת למלחמה על המיתוס הזה, על כל פנים כל זמן שהם סבורים שהם יכולים לנהל את המלחמות הללו במינימום נפגעים. ספק אפ ישראל המודרנית היתה עומדת בקורבן הנורא של מלחמת העצמאות, אבל זה היה דור אחר, דור שדיכא את אישיותו ושתק.

האמת שהציונים לא אוהבים לשמוע היא שבין הים לירדן ישב תמיד פסיפס של קהילות. היה פה רוב או מיעוט גדול של יהודים בתקופות מסוימות, ומיעוט מבוטל עד אפסי שלהם בתקופות אחרות. ישבו כאן כנענים, צידונים, ערבים, פרסים, ארמנים, יוונים (או, למצער, הלניסטים), רומאים וביזנטים. כל אחת מהקהילות הללו תרמה את שלה למקום שבו חיה. התקופות הברוכות ביותר שלו היו אלו שבהן אימפריה סובלנית שלטה כאן: ימיהם של הפרסים והרבה שנים אחר כך, הטורקים. הצורך הרומאי למשטר את חיי הדת המקומיים, שעבד לא רע במקומות אחרים, עבד כאן די רע – אם כי, כרגיל, הם השיגו את המשת”פים שלהם באליטה הדתית.

אודן כתב ב-”ראשון בספטמבר, 1939” שלו שורה שעליה התחרט אחר כך: “עלינו לאהוב זה את זה או למות.” אי אפשר – וטוב שכך! – לכפות על אנשים לאהוב זה את זה, אבל יש ללמד אותם לכבד זה את זה ולהכיר זה בזה. כדי לחיות זה עם זה, עלינו קודם כל להרוג את המיתוסים שלנו, משום שהם זוממים להמיתנו. אנחנו הדם שעליו הם מתקיימים, הבשר שהם טורפים כדי לשרוד.

אבל בני אדם יצרו את המיתוסים ובני אדם יכולים להם. הגיע הזמן לנפץ שוב את מזבחי המולך, המיתוסים שהופכים את ילדינו לשלדים מפוחמים לקול תזמורת צבאית צווחנית. ועד אז,

Defenseless under the night

Our world in stupor lies;

Yet, dotted everywhere,

Ironic points of light

Flash out wherever the Just

Exchange their messages:

May I, composed like them

Of Eros and of dust,

Beleaguered by the same

Negation and despair,

Show an affirming flame.

[…]

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. כמו כן, אלו מכם שרוצים לשאול אותי משהו, מוזמנים לעשות זאת בפטראון – אענה על השאלות שיישלחו עד מחר בשעה 19:00.

(יוסי גורביץ)

עוד הוכחה לכך שנתניהו לא ראוי להיות בעמדת הנהגה

בשעה שמילים אלו נכתבות, מניין ההרוגים בגדה ובירושלים עומד לפחות על שלושה, ככל הנראה ארבעה; מספר הפצועים, על פי מקורות פלסטיניים, עומד על יותר ממאה; וקלגסי מג”ב פושטים על בית החולים מוקאסד שבמזרח העיר, בין השאר בנסיון לחטוף את גופות ההרוגים, שעל פי הדיווחים ניצלו מידיהם ונקברו בחופזה.

(חשבו לרגע על המשפט האחרון.)

עוד לא ברור מה יהיה מנין הנפגעים ואיך זה יגמר, אבל כבר עכשיו ברור שבנימין נתניהו לא ראוי לעמוד בראש ממשלת ישראל.

נזכיר: הפרשה התחילה לאחר הפיגוע בהר הבית בשבוע שעבר, שבו הרגו תוקפים פלסטינים שני חמושי מג”ב לפני שנורו בעצמם. עדאלה דרשה השבוע חקירה באשר לנסיבות מותם של אחד הפלסטינים, שעל פניו נורה שלא לצורך. בעקבות התקרית, החליט השר לבטחון פנים, גלעד “השקרן” ארדן, להציב מגנומטרים בכניסה להר הבית. התוצאה היתה מהומות וסירוב פלסטיני להגיע להר הבית כל זמן שהמגנומטרים שם.

תועמלנים ישראלים מיהרו לצווח שלפלסטינים אין בעיה עם מגנומטרים וציוד מעקב אחר כאשר הוא מופעל במכה, למשל (בן דרור ימיני כתב את הדברים האלה הבוקר בידיעות אחרונות.) זה נכון, אבל זה לא רלוונטי. אין מחלוקת על הריבונות של סעודיה במכה, וכשהמשטר שם דורש מכל מוסלמי לעבור בדיקות בטחוניות, הוא לא כופה עליו שום דבר יוצא דופן.

הפלסטינים והמוסלמים בכלל לא מכירים בריבונות של ישראל במזרח ירושלים, ועל אחת כמה וכמה לא בחראם אל שריף (”הר הבית”). יתר על כן, לפלסטינים יש סיבה טובה מאד לחשוד בכל שינוי ישראלי של הסטטוס קוו. הם זוכרים מה עשתה ישראל בחברון ואיך כרסמה בשיטתיות בזכויות של הפלסטינים על המסגד האיברהימי (”מערת המכפלה”). הם רואים בחשד את העליה של תנועות המקדש, שהפכו כבר למיינסטרימיות במפלגת השלטון. כאן צריך לזכור שהריבונות של ישראל בהר הבית מעומעמת, ולא במקרה. בהסכם השלום עם ירדן, לירדן יש אחריות על הווקף שפועל בהר.

כשארדן הורה להציב את המגנומטרים, הוא עשה שרירים של ריבונות במקום נפיץ. הוא ודאי ידע שהמהלך הזה יתקבל בברכה בקרב חברי המפלגה שלו, שכבר עברו השתלטות עוינת מצד הבית היהודי. נתניהו לא אמר על זה כלום. אחר כך הגיעו שיחות טלפון ממלך ירדן ושליחים ממלך סעודיה. נתניהו לא עשה כלום.

אחר כך (שלשום) הבית הלבן הביע דאגה מהמתרחש בבית הלבן, תוך שהוא מאזכר את אחריותן של ישראל וירדן יחדיו. נתניהו המשיך לא לעשות כלום. זה לא שלא היה לו זמן: הוא אמנם היה בביקור בפאריס והונגריה, אבל הוא מצא זמן להתראיין לערוץ 20. הוא גם יכול היה לומר למארחים בהונגריה שעם כל הכבוד, יש סיכוי שעיר הבירה שלו תתלקח ושהוא ישמח לבוא לכנס הבא. אבל לא, הוא המשיך בנסיעה כאילו הכל שגרתי.

יש לציין שבמשך שנים טען נתניהו שהוא מנסה להגיע להסכם עם “המדינות הסוניות המתונות” – הפיקציה שאומרת שהדיקטטורות הצבאיות שסביבנו הן בסדר גמור כל זמן שהן לא שיעיות – שיאפשר לישראל לקדם את האינטרסים שלה ולהן את שלהן תוך עקיפת הסכסוך עם הפלסטינים. ספק אם יש מהלך שמנוגד לתפיסה הזו מאשר העלאת מתחים סביב חראם אל שריף. ואף על פי כן, זו המדיניות שבה בחר נתניהו – מרצונו או במחדל, זה לא כך כך משנה.

אתמול הוא חזר וערך ישיבת קבינט בשעה 22:30; השעה המאוחרת נבחרה ככל הנראה כדי שהעיתונים הבוקר לא יוכלו לדווח על תוצאותיה. בפני נתניהו עמדו מספר אפשרויות: הוא היה יכול להוריד את ארדן מהעץ ולהורות על פינוי המגנומטרים; הוא יכול היה להודיע שהמגנומטרים נשארים, בשם ריבונותנו הנצחית; הוא היה יכול לקרוא למנהיגי העולם הערבי להתייצב לתפילה ביום שישי ושהוא יהיה ערב אישית לבטחונם ושהוא יהיה הראשון לעבור במגנומטרים, או משהו יצירתי דומה.

הוא בחר את הבחירה הפחדנית מכולם. הקבינט לא החליט, והשאיר את האחריות לדרג המשטרתי. מפקד מחוז ירושלים מצא את עצמו אחראי הבוקר על החלטות אסטרטגיות שהן הרבה מעבר למידתו, כי נתניהו שוב השתפן. כשהעשן יתפזר, נתניהו יזרוק את התיק על המשטרה. אבל זו כלל לא ההחלטה של המשטרה. זו היתה אמורה להיות החלטה שלו.

וברקע, כמובן, מרחפות כל הזמן החקירות שמלחכות את כסאו של נתניהו. היום נחתם הסכם עד המדינה עם מיקי גנור, איש מפתח בפרשת הצוללות וכמסתבר גם בפרשת האמוניה (כן, יש גם פרשת אמוניה, שבמרכזה נסיונו של נתניהו לדחוף להקמת מפעל אמוניה בנגב בעלות ממשלתית של 700 מיליונים). נתניהו כנראה חושב שהתפרצות דמים גדולה תשכיח את החקירות, או על כל פנים תוריד אותן מהכותרות. אם זה מה שהולך פה, קשה למצוא שם אחר להתנהלות הזו פרט לבגידה.

הבעיה היא שהתרגלנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

החלטת אונסק”ו שמגדירה את חברון כאתר מורשת פלסטיני חשובה, כי היא מזכירה שקרו פה כמה דברים בין התנ”ך לפלמ”ח

מועצת אונסק”ו, על אפו וחמתו של שגרירנו הנועז כרמל שאמה לאמה דינג דונג הכהן, ועל אפה וחמתה של שגרירת ארה”ב, קיבלה היום החלטה שקובעת שהעיר העתיקה של אל חליל (שנקראת בעברית חברון) היא אתר מורשת פלסטיני. והעיירה כתריאליבקה נבוכה.

השר לענייני תעמולה, גלעד “השקרן” ארדן, תקף את ההחלטה וטען שהיא שקרית משום שהיא מייחסת לישראל כוונות זדון ביחס למקום (על כך מיד); השגריר העדין שלנו בארגון התרבות העולמי הודיע לנוכחים ששיחת הטלפון שקיבל, שהגיעה מהשרברב בשירותים שלו, חשובה יותר מההחלטה שהתקבלה; ויאיר לפיד, כמובן, טען שמדובר באנטישמיות. כולם אמרו שמדובר בפגיעה בקשר בין הדת היהודית ובין חברון.

בולשיט.

בולשיט ציוני נקי.

מה שעשתה אונסק”ו (אפשר למצוא תמצות כאן) הוא לקבוע שהעיר העתיקה של אל חליל/חברון משמרת אלמנטים חשובים של ארכיטקטורה מן התקופה הממלוכית, אלמנטים שהשתמרו עד ימינו. בדרך, היא הכניסה טורפדו במיתולוגיה הציונית. זו, כזכור, אומרת שמאז חורבן הבית השני עמדה פלסטינה (”ארץ ישראל”) שוממה ולא קרה בה כלום, עד ששבו היהודים וגאלו אותה. הארץ היתה שממה ומדבר, מחכה לבניה.

רק שזה לא המצב. המקום המקולל שבו אנחנו חיים נמצא, לרוע מזלו, על פרשת דרכים בין מצרים וסוריה, שתי מעצמות אזוריות; וגם המעצמות שממזרח גילו בו עניין. כשחרב בית המקדש היהודי השני, יהודה היתה בשליטה רומאית ישירה, עם כמה הפסקות, במשך 66 שנים. קודם לכן, היא היתה בשליטה רומאית עקיפה (מאז שנת 63 לפנה”ס), עם כמה דקות של הפרעה פרתית. לפני הרומאים, היו פה בערך 80 שנה של ריבונות יהודית תחת החשמונאים, שלפניהן כ-200 שנה של ריבונות שחולפת בין ההלניסטים הסלווקים מסוריה וההלניסטים התלמאים ממצרים. לפניהם, היה פה אלכסנדר מוקדון לכמה דקות, ולפני ישבו כאן הפרסים במשך 250 שנה. לפניהם – שאלה מצוינת, קשה לדעת בדיוק.

אחרי הריסת המקדש השני, היהודים יצאו להתקוממות שניה ודי סופית ב-133, שדוכאה בכוח כבד. לאחר מכן האליטה היהודית הבינה שכל הקטע הזה של מרידות לאומיות כל 50 שנה משבש את החיים, לעתים באופן סופני, והגיעה להסכם שקט עם הרומאים. בית הלל החזיק כאן בנשיאות עד המאה השישית בלי שום מרידה ראויה לציון. בינתיים, הפכו הרומאים לביזנטים, ופלסטינה – שהיתה בית השחי של כל אימפריה – עולה לגדולה לכמה דקות בגלל עודף צליינות נוצרית. הפרסים כובשים את החור בתחילת המאה השביעית, הביזנטים כובשים אותו חזרה, ואז מגיעים המוסלמים, קורעים לביזנטים את הצורה וממשיכים לחסל את הממלכה הפרסית המופתעת.

שלל משטרים מוסלמיים סוחבים כאן ומשתדלים לא לצאת החוצה בחום עד שמגיעה הפלישה הצלבנית ומפתיעה את כולם באמצע הסייסטה. פורצת מלחמה רצינית מהמקובל, ואחרי 200 שנה של מלחמות בדרגת עצימות כזו ואחרת הצלבנים נזרקים חזרה לאירופה. הממלוכים, שבדרך משמידים את הארבה המונגולי הפולש שהחריב את בגדאד, שולטים פה. בתחילת המאה ה-15 מגיעים לאזור הטורקים, כובשים אותו, והכל חוזר לשגרת ה”אין מה לדווח” – אולי הברכה הגדולה ביותר בהיסטוריה – עד שבא נפוליאון ודופק את כל העסק. מכאן דברים מתדרדרים במהירות: 30 שנה אחר כך איברהים פאשה כובש את המקום, מתחילות מלחמות קטנות בלי פוסקות, הטורקים כובשים את המקום מחדש, קבוצה של תמהונים יהודים מהגרת לפה ב-1882 ואחריה מגיעה פלישה מסוכנת יותר ב-1905, עליית הלאומנות הערבית מאלצת את הטורקים לנקוט בצעדי דיכוי יוצאי דופן, ואז מגיעים הבריטים. מכאן, אני מניח שאתם מכירים את הסיפור.

בואו ניתן לו זווית חברונית. אין לנו כמעט מקורות על המקום בתקופת הבית השני, מה שאומר שהוא כנראה לא היה שווה הרבה. הוא כנראה נשלט על ידי האדומים עד שיהודה המכבי טובח בהם וכובש את המקום. מישהו – אולי האדומים, אולי הורדוס – בונה מבנה מרשים מעל מה שנטען שהוא קברם של האבות, אבל אף אחד לא שם לב. הביזנטים בונים במקום כנסיה קטנה, לא משהו יוצא דופן – בהשוואה להמון בניה אחרת שלהם – שמוזכרת אצל בישוף שתעה בדרך והגיע למקום. המוסלמים בונים במקום הכנסיה מסגד, לא שמישהו שם לב. אין לחברון כמעט זכר במקורות בין המאה הראשונה לפנה”ס עד המאה ה-12 לספירה.

אז קורה בה נס חריג. כמה נזירים נופלים ב”טעות” אל המערה שמתחת למבנה שמתחתיו אמורה להיות מערת המכפלה, וראה זה פלא – בשנת 1113, הם מגלים שם את עצמותיהם של אברהם, יצחק, יעקב, שרה, רבקה ולאה. כל הגופות, יש לציין, משומרות היטב – בדיוק כמו בכל המקרים האחרים של השתלת רליקות מזויפות של קדושים ברחבי העולם הקתולי (תופעה מתועדת לעייפה.)

ובום! יש סיבה להגיע לחברון. המבנה המפוקפק שעמד שם מימי האדומים או הורדוס (הורדוס היה אדומי, כידוע) הופך לאטרקציה תיירותית כבדה. השליטים הצלבנים ממהרים לפאר את המקום. המוסלמים, שכובשים את המקום מחדש, ממהרים לפאר אותו עוד יותר, כי שליטים צריכים לגיטימציה ואין כמו בניה מפוארת כדי לספק כזו. מכפר נידח שאף אחד לא הגיע אליו אלא בטעות, ההמצאה הגאונית של הנזירים מ-1113 הופכת את חברון למקום ביקור חובה על המפה – כלומר, אם אתה בכלל על המפה של פלסטינה, שהיא עדיין בית השחי של כל אימפריה ששולטת בה. הרמב”ם מגיע, מגיעים רבנים אחרים, הרבה נוצרים וכמובן המון מוסלמים.

כל האנשים האלה, שעברו פה ב-2,600 השנים האחרונות – פרסים, הלניסטים לשלל סוגיהם, הרומאים ה”רגילים” והביזנטים, הערבים והפרסים (כן, הם עשו פה כמה סיבובים), הצלבנים, הממלוכים, הטורקים והבריטים; כולם חוץ מהמונגולים – משאירים פה חותם. החותם היא הסטורי ותרבותי; הם משפיעים על המקום, על השפה שלו, על הבניה בו, המזון שלו.

וכל האנשים האלה נמחקו מן ההיסטוריה על ידי המיתולוגיה הציונית. הם לא שייכים. רק היהודים שייכים. והם צריכים לעוף מההיסטוריה כי הנוכחות שלהם מביכה. מישהו עשוי לחשב, למשל, ולשים לב שהיתה כאן ריבונות יהודית במשך 80 שנה בקושי – בעוד שריבונות מוסלמית לסוגיה היתה פה בערך 1,300 שנים. אפילו הצלבנים החזיקו מעמד כמדינה ריבונית יותר מהיהודים. כל ימי הבית השני כולם הם 586 שנים במקרה הטוב; המוסלמים יושבים פה יותר מפי שניים מזה.

אופס. לא נעים.

אז מאז שהציונים פה, הם עושים הכל כדי להשמיד את ההיסטוריה. הם מדגישים כל רבע כד שהוכן על ידי יהודי למחצה, ובדרך מוחקים כנסיות ומנזרים. הם מדגישים שתיים או שלוש משפחות על חשבון שושלות מוסלמיות שלמות. וכמובן, הם לא מלמדים את ההיסטוריה של מה שהיה בין התנ”ך לפלמ”ח. עם שאוהב את ארצו לא שורף אותה? עם שאוהב את ארצו לא מוחק את ההיסטוריה שלה, אלא אם בעמקי לבו הוא יודע שזו איננה ההיסטוריה שלו.

מה המקור של הפלסטינים? שאלה טובה. חלקם כנראה הם צאצאי פולשים, אבל הכוחות שפלשו לכאן היו בדרך כלל קטנים. יש מקום סביר לגמרי להנחה – בן גוריון החזיק בה, למשל, עד שזה נהיה לא נעים – שהפלסטינים של ימינו הם צאצאיהם של היהודים שלא גלו. רוב היהודים, כידוע, לא גלו. רוב היהודים, כידוע, כונו על ידי הרבנים “עם הארץ.” אז הם נשארו עם הארץ, התנצרו כשצריך, התאסלמו כשצריך, אבל נשארו עם הארץ.

והם בנו דברים. די הרבה מהם. הם בנו, למשל, את המסגדים באל חליל, כולל המסגד האיברהימי. הם בנו את ירושלים העתיקה כפי שאנחנו מכירים אותה. יש להם מורשת, והיום אונסק”ו הזכיר לנו שבניגוד לתעמולה הציונית, פלסטינה לא היתה מעולם “ארץ ללא עם” שממתינה ל”עם בלי ארץ.”

ההצהרה של אונסק”ו אומרת במפורש שהמסגד האיברהימי/מערת המכפלה מקודשים לשלוש הדתות. היא לא מתכחשת לקשר היהודי למקום; היא רק מזכירה שהיו פה עוד כמה אנשים. וזה בדיוק מה שמקפיץ כל כך את הציונים. לומר שהיו פה עוד אנשים ושיש להם מורשת – זו כבר אנטישמיות, אם מקשיבים ליאיר לפיד.

עוד שתי הערות, שאי אפשר בלעדיהן: הטענה של ארדן על כך שאין כל מקום לדאגה ביחס לחברון, כי ישראל שומרת על מבני המורשת שם, מנותקת מן המציאות. גם אם נתעלם מהנזק שנגרם למקום מהשהות הבלתי פוסקת של צה”ל שם, בשנת 1969 הורה רחבעם זאבי – שבין אונס לפשיעה מאורגנת, היה אלוף הפיקוד – על פיצוץ המדרגות שהובילו אל המערה. המדובר במבנה עתיק שהיהודים תמיד ראו בעובדה שמותר להם לטפס רק עד המדרגה השביעית בו השפלה. זאבי תירץ את הפיצוץ בשנת 1969 בפיגוע שהתרחש בשנת 1967. המתנחלים בחברון ניסו שוב ושוב להשתלט על חלקים מהמסגד האיברהימי; ובאופן מדהים למדי, הם קיבלו חלק ממבוקשם בעקבות טבח ברוך גולדשטיין, כאשר הממשלה החליטה על חלוקה של המתחם ליהודים ומוסלמים – בעוד שקודם לכן, בהתאם למנהג ההיסטורי ולחוקי הכיבוש, נשמרו שם הסדרים שקבעו הטורקים והבריטים. אז לא, לא הייתי סומך יותר מדי על ישראל בנושא.

ונקודה שניה: דינג דונג הכהן התפוצץ היום כי לא היתה הצבעה חשאית. הוא הסתער על היו”ר והיה צריך להזעיק מאבטחים. דינג דונג הכהן טען כי אם היתה הצבעה חשאית, ישראל היתה מנצחת בה, אבל מאחר ועיני העולם היו על ההצבעה, הפלסטינים ניצחו.

חשבו שניה על המשמעות של המשפט הזה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כמה טיעונים נגד המאבק בנושא הכותל

גדי אלכסנדרוביץ’ כתב משל מעולה. עזבו הכל ולכו לקרוא אותו. קראו עד הסוף.

חזרתם? יופי.

המשל של אלכסנדרוביץ’ הוא כתב ההגנה הטוב ביותר שראיתי עד כה על מאבק נשות הכותל ועל פרשת רחבת הכותל. הוא תוקף את נקודת המבט של החילוני הממוצע, שהיא “עזבו אותי באמא’שכם” מכל הנושא, ותוקף אותה בהצלחה. הוא מציין שבסופו של דבר, הנקודה פה היא זכויות נשים ושהמאבק החרדי הוא מיזוגני. מי שלא יתמוך בהדרת נשים מספריית אוניברסיטה בגלל קבוצת גיימרגייטים, לא יכול לתמוך בהדרת נשים מהכותל. ולא משנה שאנחנו חושבים שלדבר אל קיר זה דבר מטומטם; כל אחד עושה דברים שנראים אוויליים בעיני אחרים. הח”מ, למשל, בילה אתמול שעה בקרב טקטי מדוקדק מול חיזרים, שיש להניח שהיה נראה אווילי לחלוטין בעיני בחור ישיבה.

ובנקודה הזו אלכסנדרוביץ’ צודק, ללא עוררין. ולא רק צודק, אלא גם יעיל: הוא בונה את הטיעון שלו תוך שימוש מדויק באמפתיה. קראתי את זה ואמרתי “וואלה.”

אבל (היה ברור שיש “אבל”, נכון?) יש כמה נקודות שלדעתי הן קריטיות, ובהתאם משנות את התמונה.

אולי הקריטית מכולן היא העובדה שהכותל המערבי נמצא בשטח כבוש, שאף שהוא סופח על ידי ישראל אף מדינה בעולם איננה מכירה בסיפוחו (נקודה שחודדה לאחרונה בהחלטה 2334 של מועצת הבטחון, ש”מגנה את כל הצעדים שמטרתם לשנות את ההרכב הדמוגרפי, האופי והמעמד של השטח הפלסטיני שנכבש ב-1967, כולל מזרח ירושלים”.)

מכאן נובע לא רק שלממשלת ישראל אין שום סמכות לקבוע תקנות ביחס לכותל; מתוקף היותה כוח כובש נאסר עליה לשנות את ההסדרים במקום, ואין ספק שהם שונים כיום מכפי שהיו בזמן הכוח הלגיטימי האחרון שם, המנדט הבריטי. יש לציין עוד שרחבת הכותל המערבי היתה פעם שכונה פלסטינית, שכונת המוגרבים, שנמחקה כולה במהירות עם כיבוש המקום. כלומר, אנחנו נדרשים לתקן עוול אחד כאשר הוא מתבסס על שורה של מעשי עוול אחרים, שמהם אנחנו מתעלמים; ותיקון העוול נדרש מצד שאחראי גם לעוולות הללו ושכלל לא ברור שיש לו סמכות לתקן את העוול הספציפי הזה. לצורך העניין, החלטת החלוקה מ-1947 קובעת שירושלים היא גוף נפרד, שאמור להיות מנוהל על ידי מנהלה בינלאומית – בדיוק לאור העובדה שהאו”ם הביע אי אמון ביכולת של ישראלים או פלסטינים לנהל את המקום הרגיש הזה, אי אמון שהתברר כמוצדק לגמרי.

החלטה 2334, יש לציין, היא משפט בינלאומי מחייב. עצם ההכרה בזכותה של ממשלת ישראל לקבוע משהו בנושא הכותל מתנגשת איתו. המשפט הבינלאומי מנסה, בדרכו הבעייתית והמגושמת, ליצור עולם צודק יותר. תמיכה בצדק של נשות הכותל מתנגשת בצדק הבינלאומי. יש לנו פה בעיה.

והיא לא היחידה. נקודה קריטית אחרת היא מעורבותם של אזרחים זרים בסכסוך הזה. כל יהדות ארה”ב המאורגנת נעמדה על רגליה האחוריות וזעקה זעקה גדולה ומרה. כל הממסד פחד מהם כמו מפיל, חברי קונגרס ברחו הביתה, סנאטורים למדו חליל. נתניהו אמר שהיה יכול להיות גרוע יותר וכחלון הודיע שעבדו עליו בנושא הגיור, הוא בכלל רצה להתגזען על מבקשי מקלט. וכל המעורבות הזו הופכת את ישראל ליותר ויותר מדינת כל יהודיה ופחות ופחות מדינת כל אזרחיה.

פתאום מישהו שבכלל לא גר פה, אין לו אזרחות פה ולא חושב בכלל לעבור לפה מחליט שיש לו זכות לנהל משא ומתן עם מדינת ישראל על הזכויות שלו – במקום שבו, נזכיר, לממשלת ישראל בכלל אין זכויות. אז לא רק שאנחנו מקבלים לגיטימציה לסמכות של ממשלת ישראל במזרח ירושלים (אתה לא מנהל מו”מ מול מי שאין לו סמכות בנושא), אנחנו גם מגדילים בשקל תשעים ומקבלים חיזוק לתפיסה שלאזרח אמריקאי בן דת משה יש יותר זכויות פה, מעצם היותו בן דת משה, מאשר לפלסטינים שנשלטים על ידי המדינה ולאזרחים ישראלים שאינם יהודים.

הלגיטימציה לתפיסה של מדינת כל יהודיה גורמת נזק עצום לפחות או יותר כל מאבק לשוויון או לצדק בישראל. היא מקבעת תפיסה א-אזרחית של ישראל, תפיסה של ישראל כמי ששייכת לאנשים שאין להם מחויבות כאזרחים שלה, ובו זמנית של ישראל כחייבת פחות לסוג מסוים של אזרחים שלה. אנשים סבירים יכולים להתווכח על גודל העוול, אבל לדעתי הנזק שבקידום תפיסת מדינת כל יהודיה עולה על הנזק שבהתעלמות מדרישתן של נשות הכותל לחלוקה צודקת של הקיר.

מעבר לבעיות המהותיות, יש בעיה תפיסתית. אלכסנדרוביץ’ מצביע על אי צדק, אבל – אפילו אם נתעלם לרגע מהעובדה שיש כמה עוולות זועקות יותר – זהו אי צדק שלליברל הישראלי שימיו קשים גם כך קשה להזדהות איתו. בסופו של דבר, הכותל הוא לא באמת שווה ערך לספריה אוניברסיטאית. הוא סמל לא רק להדתה המתמשכת של חיינו, אלא למה שלא נמצא מאחוריו – המקדש היהודי. בסוף כל תפילה שאתן אומרות בעברית ניצב המקדש השלישי, שיש רבים מאד שפועלים במרץ לבנייתו, ולא משנה כמה זבחי אדם יידרשו כדי לבנותו. הכותל והמקדש הם סמל, אולי הסמל החזק ביותר, לאנטיתזה של כל הנסיון לבנות כאן חיים נורמליים. בהתחשב בכך, נראה לי שקצת מוגזם לדרוש מהליברל הישראלי להקדיש תשומת לב ומאמץ דווקא למאבק הזה.

בהשוואה, יש תנועה חזקה בקרב נשים קתוליות שדורשות לאפשר להן לשמש בכהונה; מאבק חשוב, אם אתה קתולי, אבל בהתחשב בכל מה שעף עכשיו באוויר באירופה וארה”ב, חשוב אבל כנראה לא דחוף. ולא, אין בכך טענה שהמאבק על זכויות נשים לא חשוב: אלא שבתוך שלל המאבקים של זכויות נשים (הזכות לשכר שווה, הזכות לשוויון בבתי הדין הדתיים, הזכות לייצוג שווה, המאבק במיזוגניה השקופה שנחשפה לאחרונה בתעשיית ההון-סיכון, ועוד ועוד) המאבק לזכויות נשים דווקא בכותל או דווקא בכמורה הוא פחות דחוף.

אילו היה לנו די עולם וזמן; אלא שלמרבה הצער אין.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הבעיה במיתוס מצדה מסגירה את הבעיה העיקרית בתפיסה של הימין היהודי: הסירוב להכיר בעקרון ההסכמה

יש ברנש בשם שמעון ריקלין. עבדכם הנאמן זכר אותו בתור פנאט פסיכי למדי מהתקופה שאחרי ההתנתקות, כזה אפילו במועצת יש”ע צחקו עליו, אבל מסתבר שבעשור האחרון הוא הפך את עצמו לכוכב תקשורת ימני. בדרך, הוא עשה את הפוילעשטיקים הרגילים עם קרקע ציבורית, בנה בית על קרקע פלסטינית פרטית ובלי לעדכן אף אחד, קידם את חוק ההסדרה. בקיצור, המודל הימני הרגיל של יושרה, ואני אפילו לא מדבר על הראיון המביך עם שרה נתניהו.

היום תקף ריקלין את השמאל, כמו בכל רבע שעה, והפעם היה לו משהו חושפני יחסית לומר: “במשך השנים מיתוס מצדה נדחה לצד בידי השמאל. טראמפ בביקורו בארץ שוקל להחיות את המיתוס הזה ולנאום שם. תגובת הפרשנים: תהליך השלום יחודש. בדיחה.”

טוב, נו. מותר לריקלין להתבשם מהמשיח החדש שלו, ומותר לו גם להאמין שלטראמפ יש מושג ירוק מהו מיתוס מצדה וזה לא הגיע אליו דרך יהודי החצר שלו, ג’ארד קושנר. אולי צריך להסביר מה הבעיה עם מיתוס מצדה ואיך הוא מדגים את הבעיה של הימין היהודי.

העובדות: שלוש שנים אחרי חיסול המרד הגדול, בשנת 73, הטילו הרומאים מצור על המצודה האחרונה שנותרה, מצדה. במקום היו ערימה של קנאים פסיכים מהמקובל, בהנהגת אלעזר בן יאיר. היסטוריונים יתארו לימים את המצור הארוך והמייגע על החור הלא סביר הזה כהוכחה לעקשנותה של רומא בדיכוי מרידות. לאחר מצור ארוך, הובקעה החומה; מנהיג המתבצרים נשא נאום נלהב שבו קרא לתומכיו להעדיף מוות על שעבוד; וכל הנוכחים שלחו יד בנפשם, פרט לשתי נשים וחמישה ילדים שהסתתרו בבור מים.

שימו לב לפרט האחרון. הוא קריטי.

יש כמה בעיות ביחס למיתוס הזה. נתחיל מההיסטוריות, כי הן קלות יותר. לכל האירוע יש בדיוק היסטוריון אחד: יוספוס פלביוס, מפקד יהודי שנכנע והסגיר את עצמו לרומאים והפך למשרת נרצע שלהם. יש לציין שיוספוס יוצא ממצב דומה – שבו, כמפקד, הוא נדרש להתאבד עם פקודיו ביודפת הכבושה – בצורה לגמרי לא ברורה. הוא העד היחיד ממה שהלך שם, והתיאור שלו אמין בערך כמו נתניהו ביום רע. כך שצריך להתייחס בזהירות לתיאור שלו של מצדה.

הבעיות הן:

א. פלביוס מדבר על כ-1,000 מתאבדים. במקום מצאו שרידים של כ-30 גופות. לא ברור מה קרה לכל השאר. ניפוח מספרים הוא אפשרי, ואלף הוא בכל מקרה מספר טיפולוגי.

ב. תיאור הקרב אצל יוספוס לא תואם את הממצאים הארכיאולוגיים, ומכל מה שאנחנו יודעים הוא כנראה לא היה שם אלא נשען על עדים, ולא עדים מהימנים כל כך.

ג. הנאום הנרגש של בן יאיר הוא ככל הנראה פברוק מוחלט, שמתבסס על המסורת של ההיסטוריונים אז לכתוב לא את מה שנאמר (השגת המידע המדויק היתה מסובכת למדי), אלא את מה שצריך היה להיאמר.

ד. כאמור, אין שום אזכור אחר בן התקופה לאירוע הזה. והמרד הגדול דווקא הוזכר לא מעט. בעולם העתיק היו מספר מקרים של התאבדות המונית שדווחו, לעתים בהערצה, כך שהשתיקה הזו משונה. הדבר הקרוב ביותר לסיפור מצדה שאפשר למצוא – מעין הד שלו – מופיע במסכת גיטין, בתיאור של “ד’ מאות ילדים וילדות שנשבו [במהלך המרד הגדול – יצ”ג] לקלון”, כלומר לעבדות מינית (ובמילים ברורות יותר, לאונס פדופילי), שמטביעים את עצמם בים. הבעיה היא שהסיפור הזה נטול כל ביסוס. באותם עמודים מסופר על כך שבביתר היו “400 בתי כנסיות, ובכל אחד מהם 400 מלמדי תינוקות, וכל אחד היו לפניו 400 תינוקות של בית רבן”, ו”לכדום, כרכום בספריהם והציתום באש.” יש להניח שהוצאה להורג של 64,000,000 ילדים היתה מושכת איזושהי תשומת לב, והחזרה של המספר 400 כאן ובסיפור “הילדים שנשבו לקלון” מערערת את שניהם.

ה. מנגד, התיאור מושך הלב של יוספוס של השעות האחרונות של המורדים – הוא די מתעב אותם באופן כללי, ומכל מה שאנחנו יודעים, בצדק – ושל הגבורה שלהם, במסמך שאמור להיות תעמולה קיסרית רשמית ובלי ספק עבר סוג של צנזורה, חותר תחת המסר של יוספוס עצמו, ועל כן יתכן שהוא מתעד משהו שקרה. לא כמו שתואר, לא באותם מספרים, אבל משהו שקרה. הרי אם הסיפור הזה לא היה ולא נברא, ספק אם הוא היה עובר את העורך הקיסרי. יוספוס פלביוס היה עבדו המשוחרר של אספסיינוס; החירות שלו היתה מוגבלת.

נניח, לצורך הדיון, שמשהו מעין זה אכן קרה. על כל פנים, למיתוס – להבדיל מהאירועים שהוא מתיימר לתאר – יש קיום משלו. כותבי התלמוד, משת”פים של הרומאים בעל כורחם, העלימו את הסיפור לגמרי ויהודים לא הכירו אותו באלף הראשון לספירה. יוספוס, שכתב יוונית, שרד בעיקר דרך הכנסיה. גרסה של הספר, ספר יוסיפון, התחילה להסתובב באשכנז בסוף האלף הראשון. התקופה קריטית: מאה שנים אחר כך, ירצחו יהודי הריין את ילדיהם ויתאבדו במהלך מסע הצלב הראשון (פרעות תתנ”ו). לאחר ויכוח, כנראה לא פשוט – פאקינג רצח ילדים – החליטו רבני אשכנז שהרוצחים הללו היו “מקדשי השם.” קידוש השם הפך למושג נפוץ באשכנז – וכשהציונים הגיעו לפלסטינה וחיפשו מיתוס גבורה מכונן, הם מצאו את סיפור מצדה. הוא הזכיר את המיתוסים מהבית, אלא שהחלק של רצח הילדים וכל האמונה הדתית של בן יאיר היו בעייתיים, אז הם הושמטו מהסיפור המקובל. כלומר, סיפור שהועלם על ידי הרבנים מחשש לקנאות שהוא יעודד, הועלה מן האוב על ידי הציונים בדיוק כדי שיעודד קנאות. הרוצחים שביצעו מעשי טבח בעין גדי הפכו לגיבורים לאומיים בשל האופן שבו מתו.

יש המון בעיות עם הקבלה של מיתוס מצדה. השמאל, בשנות השבעים והשמונים, טען כנגדו שהוא מעודד אתוס של מוות על פני אתוס של קיום, וזה בלי ספק נכון. אבל יש נקודה אחת שלא הודגשה: שתי הנשים וחמש הילדים שיצאו משם.

כשבוצעה ההתאבדות ההמונית במצדה, לא רק הגברים הלוחמים מתו: הם הרגו קודם כל את נשיהם ואת ילדיהם. הנימוק של בן יאיר – כמו בסיפור 400 הילדים התלמודי – היה המנעות משביה לקלון. אפילו אם נניח שהנשים בחרו במוות מרצונן, בהנחה שהיה להן רצון חופשי, לילדים ודאי לא היה רצון כזה. והם היו כשליש מהקורבנות.

רצח ילדים על ידי הוריהם, ודאי כשהוא תוצאה של מה שנראה כהיסטריה קולקטיבית, הוא משהו שנהוג למחוק מהזכרון. איך זה נראה? יש לנו תיאורים מרצח הילדים בתתנ”ו: “והנער אהרן, כשראה שנשחט אחיו, והיה צועק: אמי, אל תשחטיני! והלך ונחבא לו תחת תיבה אחת [כאן מתארת הכרוניקה כיצד מקריבה האם את שתי אחיותיו של אהרן, בילא ומדרונא]… וכשהשלימה הצדקת לזבוח שלושת בניה לפני יוצרם, אז הרימה קולה וקראה לבנה: אהרן, אהרן, איפה אתה? גם עליך לא אחוס ולא ארחם. ותמשכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם, ותזבחהו לפני אל רם ונישא.” שימו לב לתיאור החוזר ונשנה של הרצח כקורבן: שאם לא כן, אם היה הפשע הנתעב המוכר ביותר לאדם מתואר כפשוטו, לא היה הלב עומד בכך. “מי ישמע ולא ידמע/ הבן נשחט והאב קורא את שמע”, שר רבי קלונימוס.

האם שמעון ריקלין תומך ברצח ילדים לצרכי כבוד לאומי? האם היה מוכן לזבוח את ילדיו לשם כך? במחשבה שניה, אני לא בטוח שאני רוצה לדעת מה התשובה. אבל זו הנקודה: מאחורי המיתוס של ה”התאבדות” במצדה עומדת מציאות של רצח ילדים וכנראה נשים. האם ריקלין לא יודע את זה? אולי זה לא חשוב. כי, בסופו של דבר, הבעיה של הימין היהודי היא עם עצם הרעיון של הסכמה. ריקלין הגן על החבר המטריד מינית שלו, ינון מגל, כי מה חשובה ההסכמה של הנשים. הוא מגן על הכיבוש של פלסטינים, כי מה חשובה הסכמת הנשלטים. והוא רוצה את מיתוס מצדה, כי מה זה חשוב איך נראו הרגעים המזוויעים האחרונים של כ-300 ילדים כשאביהם קם עליהם לשוחטם. הסכמה? רצון? קבלה? זה לחלשים. ריקלין רוצה שהגבר היהודי יחליט, והאשה והילד הם הרי רכושו של הבעל.

המיתוס של מצדה חזר לחיינו כשהיה צורך במיתוס גבורה לאומי, רצוי צבאי. ב-60 השנים האחרונות יש נסיגה שקטה ממנו. רצח הילדים שהוא מסווה כהתאבדות הוא סיבה מספקת לדחיקתו אל הנשיה שממנה הועלה. מי שרוצה להחזיר אותו לחיינו, מוטב שינמק את דבריו היטב.

(יוסי גורביץ)

תזכורת קצרה על מיהו יו"ר הכנסת

יולי אדלשטיין, בעוונותינו יו”ר הכנסת, נשא אמש (ב’) את הנאום השנתי בטקס הדלקת המשואות. הטקסט היה אומלל באופן כללי, ונראה כאילו נכתב על ידי תלמיד לא מבריק במיוחד, אבל משפט אחד משך את תשומת הלב: “לא כל ימין הוא ימין פאשיסטי, ולא כל שמאל הוא שמאל בוגדני.”

המשמעות הלוגית של המשפט הזה היא שרוב הימין הוא ימין פאשיסטי, ורוב השמאל הוא שמאל בוגדני. כפי שהבחין היטב תומר פרסיקו, אילו רצה אדלשטיין לבצע הנגדה פוליטית, הוא היה אומר ש”לא כל הימין פאשיסטי ולא כל השמאל הוא קומוניסטי.” הרי אי אפשר לחשוד באדלשטיין שאיננו מכיר את הקומוניזם. אדלשטיין בחר, במודע, להשתמש בטקס החשוב ביותר בשנה האזרחית כדי להפיץ שנאה כלפי השמאל, הכל תוך מתק שפתיים על הצורך באחדות ודיאלוג.

למה נכנס אדלשטיין לשדה המוקשים הזה? הרי העובדות נגדו. הפלג הבוגדני בישראל הוא הפלג הימני. זה הפלג שהפך את הבוגדים אורי אריאל וזאב אלקין, שהעבירו מידע פנימי של צה”ל לידי קנאים יהודים, לשרים; אחד מהם הוא חבר מפלגתו של אדלשטיין. הקנאים שלהם הם העבירו את המידע היו מאיר אטינגר ואחרים; אטינגר הוחזק חודשים ארוכים במעצר מנהלי, ושוחרר ללא כתב אישום, ועל כן חובה עלינו לראות בו זכאי; אבל הוא נחשד בתכנון מרד כנגד המשטר הדמוקרטי, ואטינגר לא התכחש לטקסט שכתב, שבו קרא להפיכה אמונית. אטינגר, שאסף מידע על תנועות צה”ל לפינוי מאחזים, הורשע ב”קשירת קשר לאיסוף ידיעות בעלות ערך צבאי”; המודיעים שלו, אריאל ואלקין, לא הועמדו לדין. בצלאל “בהמת הנפץ” סמוטריץ’ נעצר במהלך ההתנתקות לתקופה ארוכה בחשד לתכנון פיגוע עם 700 ליטרים של דלק. ב-2015, נעצר יעקב סלע – מתנחל מבת עין – בחשד לכך שהדליף לחשודים בטרור יהודי מידע על התכניות של צה”ל נגדם. בהתנחלות יצהר סירבו מציתים של עמדה של צה”ל, ואחר כך ערכו הצבעה בשאלה האם מותר לפגוע בחיילי צה”ל. ועוד, ועוד.

בקיצור, כנציג פרלמנטרי של מחנה הלא-כולם-בוגדים, המחנה ששואף (לא כולם!) להפיל את הדמוקרטיה הישראלית כדי להחליף אותה בתיאוקרטיה (אדלשטיין, חשוב לציין, תומך בהקמת בית מקדש), במקום אדלשטיין לא הייתי פותח את הפה בנושאי בגידה.

אבל הוא פתח, כמובן. ואת זה הוא עשה פחות משבוע לאחר שהודיע קוממיות שהכנסת היא של אבא שלו וטעל כן הוא לא ייתן לחברי כנסת לערוך שם כנס לציון 50 שנה לכיבוש כי זה “עלבון אישי” מבחינתו. אחר כך, כמובן, התקפל לפני שזה יגיע לבג”ץ, אבל קושש את הכותרת הלאומנית שלו לקראת הפריימריז. זה אומר כל מה שצריך לדעת על מה חושב אדלשטיין על גבולות הדמוקרטיה.

יש מעט מאד משטרים שבהם המשטר מכנה את האופוזיציה “בוגדת” דרך קבע, ואדלשטיין הוא יוצא אחת מהן; הוא הומו סובייטיקוס קלאסי. ההיסטוריה שלן, בדרך כלל חסרת עניין, מעלה כמה וכמה דוגמאות בנושא. כשפרצה שערוריית בנימין בן אליעזר, מקבל השוחד שרצה להיות נשיא, מה שעצבן את אדלשטיין לא היה השוחד, לא החשדות, לא המצב שבו מישהו שמובארק תיאר כמי שקיבל ממנו כסף על בסיס קבוע כמעט הפך לנשיא; לא, מה שהטריד את אדלשטיין היו ההדלפות על כך. כלומר, החשש שהציבור יידע והמשטרה תצטרך לעשות משהו בנידון.

בשנת 2011, שיבשו כמה מבני משפחת שליט את טקס הדלקת המשואות. אדלשטיין, שהיה אז שר התעמולה – סליחה, hasbara – הורה לכלי התקשורת לא לדווח על כך בזמן אמת ולא לתעד את השיבוש. שלושה ערוצי טלוויזיה צייתו לו, וכל קומיסר סובייטי היה מתרשם.

האיש שאמש הפליג במילים על הצורך להמנע מפלגנות, קונן באותה השנה על גזענות כנגד מהגרים מברה”מ לשעבר, מה שלא הפריע לו להודיע באותו הנאום עצמו ש”האומה הערבית היא אומה נפסדת.” הדובר שלו הבהיר אחר כך שכן, הוא התכוון לכל הערבים. כמה חודשים לאחר מכן, הצביע מי שהיום הוא יו”ר הכנסת נגד הצעת חוק שאסרה על גזענות בדיור. על האופן שבו הוא משמש כחותמת גומי של בנימין נתניהו, ומבזה את קודמיו בתפקיד שידעו לעמוד מול ראשי ממשלה, מיותר להרחיב את הדיבור.

וכל זה בא לומר שכמו אנטולי שרנסקי, גם יולי אדלשטיין מוכיח שוב ושוב שהעובדה שאתה יוצא דיקטטורה, שבה נאבקת, לא אומרת שלא הפנמת אותה ולא תפעיל אותה על אחרים. ככה זה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מה אפשר ללמוד מההתייחסויות של הרצוג וביטן לרצח רבין והנצחתו

את חטאי אני מזכיר: במשך שנים גרמתי עוול ליאיר לפיד וקראתי לו האפס שהתגלם בבשר, תוך שאני לא מביא בחשבון את בוז’י הרצוג.

מנהיג (?) מפלגת העבודה צפוי לנאום הערב בעצרת לזכר רבין. אתמול הוא הודיע למרצ שראשת המפלגה, זהבה גלאון, לא תוכל לנאום משום שהוא איננו מעוניין ב”עצרת פוליטית.” כדי להבהיר שלא מדובר בעצרת פוליטית, מיהרו פעילי העבודה לתלות שלטים גדולים של המפלגה בכיכר. אחרי שקמה הסערה המתבקשת בכוס התרעלה של השמאל, כולל ציוץ חריף של הרבין של הרצוג, שלי יחימוביץ’,- שבו הזכירה ששרי מרצ שרו עם רבין את “שיר לשלום” קודם להירצחו – הודיע הרצוג אחרי הצהרים שגלאון תנאם.

לא ברור לי איך מצליחים לעשות כל כך הרבה שגיאות מטומטמות ביחס לאירוע, כשהשגיאה הראשונית היא התעקשות של בוז’י “נשמור על נתניהו מאוחדת” הרצוג לנאום בכלל. מה יש לו לומר? הוא יקרא לממשלת אחדות? הוא יתקוף את נתניהו? מישהו יתייחס לדברים כאלה במשהו שאיננו בוז או ציניות?

הגדרה ראשונה של פוליטיות: שמאלנות-יתר.

[…]

הבוקר פתח האל האכזר את פי האתון, דוד ביטן יו”ר הקואליציה, והלז הכריז שרצח רבין לא היה רצח פוליטי. זה היה, לדבריו, רצח שבוצע על ידי “אדם שרצה לעצור תהליכים.” רק שהתהליכים הללו היו פוליטיים במובהק. האמת היא שקשה להבין מה רצה ביטן לומר, אלא אם התכוון לטעון שרצח פוליטי הוא רצה שמבוצע על ידי פוליטיקאים – נראה שהוא רומז לזה (”זה לא רצח פוליטי וזה לא קשור לפוליטיקאים”.) אני יודע שביטן הוא לא הסכין החדה בליכוד – מותר להשתמש בביטוי הזה אחרי תקרית הסכינאות של ירון מזוז? – אבל זה מוגזם אפילו בסטנדרטים הנוכחיים של הליכוד.

הגדרה שניה של פוליטיות: שניה, אני בולע סטריכנין.

[…]

לפוליטיקה יצא שם רע. זה לא חדש. הביטוי “פוליטיקאי” הוא שם גנאי קבוע, שמוטח על ידי פוליטיקאים שמעמידים פנים שהם בכלל לא כאלה אלא עממיים נטולי אינטרסים, רצוי תוך הפגנת וולגריות. הדוגמא הבולטת כרגע היא דונלד טראמפ.

הסלידה מפוליטיקה, והיא לא מוגבלת לישראל, מגיעה יד ביד עם הנסיגה מתפיסת האזרחות הקלאסית. ב-40 השנים האחרונות מתייחסים אלינו כאל צרכנים, כאל משתמשים, כאל קהל שיש לבדר; תפיסת האזרחות מטילה חובות מעיקות על האזרחים. הם צריכים להיות מיודעים, הם צריכים לגלות זהירות בבחירתם, הם צריכים לשלם מסים, הם אמורים להיות פעילים בקהילה ולהבין על מה הם מדברים.

והיו תקופות שבהן זה עבד. לא בטוח שאפשר להחזיר את הגלגל אחורה – אנחנו מוצפים בבידור ובהסחות דעת אחרות – אבל כשאנשים לקחו את תפקידם כאזרחים ברצינות, זה עבד.

הבעיה, כאמור, לא מוגבלת לישראל. בבריטניה, נבהלו חלק ניכר מהמצביעים מהפעולה שלהם-עצמם כשהעבירו את החלטת הברקזיט. עכשיו הורה בית המשפט העליון להחזיר את הנושא להצבעה לפרלמנט, ואם זה יחליט לבטל את החלטת משאל העם, הוא יקבל החלטה הרסנית מבחינה דמוקרטית: הוא יקבע שהעם יכול לומר את דברו ושהפרלמנט יכול להתעלם מכך. קשה לחשוב על סיבות טובות יותר לא להשתתף יותר בהליך הפוליטי.

בישראל היתה פעם אזרחות פעילה למדי. ויכוחים סוערים על נושאים פוליטיים, והשתייכות מפלגתית מובהקת – עם כל הבעיות והיתרונות הכרוכים בכך – היו פה עוד בשנות השמונים. הם התחילו לדעוך בשנות התשעים. בעקביות, פוליטיקה נתפסה כדבר מגונה או מלוכלך, ובמקביל הצטמצמה תפיסת האזרחות. המשטר הנוכחי היה מעדיף שנחשוב שאזרחות היא הגעה פעם בארבע שנים לקלפי ואחר כך סתימת פיות כללית עד הבחירות הבאות – תפיסה נוחה מאד לכל משטר שרוצה להשאר על כסאו.

ההתקפה על רעיון האזרחות מגיעה בישראל משני כיוונים: מהתפיסה שהאזרח צריך להיות פסיבי, ומהתפיסה שהאזרח צריך להיות יהודי. התפיסה של אזרחות של כל תושבי המולדת רומאית במקור, והוחייתה באירופה על ידי המהפכה הצרפתית; אין לה שורשים יהודיים פרקטיים או היסטוריים (הפסוק “משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה” חוסל על ידי כותבי התלמוד, וכל נסיון לחזור אליו היה בפועל המצאה חדשה). הישוב היהודי בפלסטינה ראה דמוקרטיה כאמצעי ליהודים בלבד. המדינה שהוקמה ב-1948 מיהרה להטיל משטר צבאי על אזרחיה הפלסטינים. שעת הזוהר של הדמוקרטיה הישראלית היתה בשנות השמונים: הנצחון של בגין ב-1977 ושוב ב-1981, שהבהיר שאפשר להחליף שלטון באמצעים שלווים ושזו יכולה להיות תופעה חוזרת; המשברים של פרשת השב”כ, הפלישה ללבנון, פרשת עיזאת נאפסו ועוד, שחידדו תפיסה אזרחית. היא הגיעה לשיאה בממשלת רבין השניה, כאשר היתה התקרבות חסרת תקדים בין הציבור היהודי והציבור הפלסטיני – רבין אמנם לא הכניס פלסטינים לממשלתו, אבל היתה הכרה רשמית בכך שהם תומכים בקואליציה מבחוץ והועברו אליהם תקציבים יוצאי דופן.

אבל ככל שרצו הפלסטינים הישראלים להפוך לישראלים, כלומר לאזרחים שווים, כך גדלה הרתיעה של היהודים הישראלים מכך. המהות של היהדות האורתודוקסית – ורוב גדול של היהודים הישראלים רואים את עצמם ככאלה; בית הכנסת שאליו הם לא הולכים הוא אורתודוקסי – היא היבדלות ורתיעה מהתבוללות. מכאן החלה הנסיגה מן הישראליות אל היהדות. הימין היהודי השתמש בשותפים הפלסטינים-ישראלים לממשלת רבין כאיל ניגוח. פרס אמר אחר כך על בחירות 1996 ש”היהודים ניצחו”; הוא אמנם התכוון לומר “לא אני הפסדתי,” אבל לשם שינוי הוא צדק. מאז יש נסיגה קבועה מרעיון האזרחות אל רעיון קהילת הדם.

וקהילת הדם לא אוהבת פוליטיקה. היא רוצה אחדות. פוליטיקה מטבעה מקדשת מחלוקות. מחלוקות הן נשמתה. אין פוליטיקה חופשית בלי ויכוחים מרים. ןמאז רצח רבין, חלק מרכזי של הפוליטיקה הישראלית – המרכז-שמאל – נבהל ממחלוקות. האינסטינקט של מפלגת העבודה אחרי רצח רבין לא היה להלחם בחזרה, לא לייבש את ביצות המלוכנות הדתית, לא לפרק את ישיבות ההסדר שמתוכן יצאו הקושרים – האינסטינקט היה לחבק את המחנה של הרוצחים. פרס ניסה להכניס את המפד”ל לממשלתו. מכאן התחילה מסורת ארוכה של התחנפות לימין, שרק החריפה עם כל תבוסה בקלפי. הדברים הגיעו לשיאם, עד כה, באמירה של הרצוג על כך ש”עלינו להפסיק לתת תחושה שאנחנו תמיד אוהבי ערבים.” קהילת הדם לא אוהבת את זה.

[…]

רצח רבין היה כמובן אקט פוליטי. הוא בוצע על ידי אדם פוליטי ממניעים פוליטיים לשם סיפוקו של מחנה פוליטי. יגאל עמיר לא היה היחיד בסביבה עם רעיונות כאלה; היו כל כך הרבה דיבורים על דין רודף ששלמה אבינר צריך היה לצאת במאמר פומבי שבו כתב ש”ראש הממשלה איננו ערב רב.” אבל האינסטינקט של מחנה המרכז היה לא לדבר או לפעול, אלא לבכות. הנאום שזכה למירב תשומת הלב בהלוויית רבין היה זה של נכדתו.

אבל אם רבין היה סתם אדם פרטי ש”סתם” נרצח בתקרית פלילית, לא היה שום עניין במותו אלא בטורי הפלילים. כל העניין היה הפוליטיות המובהקת של הרצח – אבל המחנה שהותקף העדיף לא לדבר על כך. התוצאה היתה מסמוס מהיר של משמעות הרצח. הייתי הן בעצרת שבה בוצע הרצח, הן בעצרת שהתכנסה שבוע לאחר מכן; בעצרת השניה כבר שמתי לב שיש יותר מדי שירים. העצרת ביום השנה לרצח, אחרי שהמסית לרצח נבחר, כבר היתה כולה שירים וקינות.

עצב נוגה הוא לא תחליף לפעולה. פולחן אישיות הוא לא תחליף לפוליטיקה. שירים טובים – באמת טובים, ה”מישהו דואג לי שם למעלה” של רביץ בעצרת שבוע אחרי הרצח הוא אחד הביצועים המרטיטים בעברית – הם לא תחליף לפעולה. ואם כל מה שיש לך להציע הוא עצב, מוזיקה וכמיהה נואשת לאחדות, לא פלא שזה נגמר בעצרת שלא מצליחה להתכנס ובוז’י הרצוג.

רצח רבין עדיין איתנו, כי ראש הממשלה היה המסית הראשי למותו. בשריקות כלבים, כמובן. אבל האיש שהלך לפני החבל עדיין איתנו, ורוח הרפאים עדיין איתנו. ואם אנחנו רוצים שמשהו ישתנה, אנחנו צריכים להיות פוליטיים, פוליטיים מאד; לזכור שאנחנו אזרחים, כלומר אנחנו מנווטים את הספינה הזו, אנחנו בעלי המניות של החברה הזו; אנחנו צריכים להפסיק לפחד לעמוד על דעתנו; ולא לשיר שירי שלום, אלא לכעוס.

ולא לפחד כלל. דחו את הפחד, אמר נפוליאון, והוא יברח אל שורות אויביכם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ממשלת ישראל עושה הכל כדי לפגוע ביכולת של פלסטינים ישראלים לחוש נאמנות למדינתם, ואז מייללת שהם לא נאמנים

נפתלי בנט לא רוצה שפלסטיניות ישראליות ישרתו שירות לאומי. אז הוא הודיע שהוא לא יתקצב אותן.

העובדות: בשנים האחרונות, חלה עליה ניכרת במספר הפלסטינים הישראלים שרוצים לשרת שירות לאומי. יש לעליה הזו כמה סיבות: החל מההבנה שבמדינה מיליטריסטית כמו ישראל, עצם היכולת לומר ששירתת שירות לאומי מקנה לך יתרון בשוק עבודה שבחלקו הגדול מחפש סיבות לא להעסיק אנשים מהקבוצה האתנית שלך, עבור ברצון לצאת מהמסגרת הביתית אבל דרך משהו מוגן יותר משירות צבאי (אחרי תא”ל בוכריס וסא”ל לירן חג’בי ואלפי קצינים אחרים שחמקו, מי יכול להאשים אותן?), וכלה ברצון אמיתי לתרום חזרה לקהילה. בשנת 2009 היו כ-2000 צעירים פלסטינים ישראלים שביקשו לשרת שירות לאומי; השנה המספר עלה לכ-4,500.

בשנת 2009, סירבה ממשלת ישראל לממן כמחצית מהפלסטינים הישראלים שביקשו לשרת שירות לאומי. ב-2015, מסרב שר החינוך בנט לממן את הכשרת הפלסטיניות הישראליות שרוצות לשרת שירות לאומי. 90% מהן עוסקות בחינוך, אגב. זה לא מעניין את שר החינוך יותר מדי. כשתפסו אותו, בנט מיהר לשקר בנושא. כהרגלו. אין למשרד החינוך בעיה להעמיד תקנים לרשות מכון המקדש, למשל; אבל חינוך במגזר הערבי? לתת לפלסטינים ישראלים זכויות? עד כאן.

כמובן, בדרך מגן בנט על לטיפונדיה שמנה של המגזר שלו: רוב המשרתות שירות לאומי מגיעות מהמגזר חובש הכיפה, ושם הטענה שהשירות הלאומי שלהן הוא שווה ערך לשירות צבאי כבר הפכה לעקרון מקודש. עד כדי כך, שהמגזר אילץ את צה”ל להכליל את נתוני בנות השירות בנתוני הגיוס. כלומר, לזייף את נתוני הגיוס כדי לרצות את המגזר.

הממשלה הנוכחית, מתקבל הרושם, עושה כמיטב יכולתה כדי להרע את היחסים בין הפלסטינים הישראלים ובין היהודים הישראלים. המצב רגיש גם כך; הפלסטינים הישראלים הם אזרחים של מדינה שמנהלת כיבוש כנגד עמם. הם שומעים את ראש הממשלה שאמור להיות גם שלהם זועק ביום הבחירות שהם “נוהרים לקלפיות באוטובוסים”, כאילו ניצול זכותם הדמוקרטית – אותה דמוקרטיה לכאורה שראש הממשלה משתבח בה כל כך בכל פעם שהוא מדבר עם התקשורת הזרה – הוא פעולה עוינת. הם רואים את הכנסת מעבירה חוק שמיועד לשלול בפועל את זכות ההבחרות שלהם לכנסת, או למצער לוודא שרק פלסטינים ישראלים “נחמדים” ייבחרו.

והם לא נחמדים, במובן הטוב ביותר של המילה. נמאס להם לכוף ראש. אם אתם לא יודעים איך נראה המשטר הצבאי על הפלסטינים הישראלים, איך אפשר היה לעצור משוררים על שירי מחאה, איך מלשינים מסרו דו”חות למשטרה אחרי כל חתונה, הם דווקא יודעים. ובאווירה הזו, עצם הנכונות לשרת שירות לאומי במדינה שמגדירה את עצמה כיהודית היא משהו שימין שפוי היה מנסה לקדם.

וישנה זווית נוספת: ממשלת ישראל אומרת שוב ושוב שהיא רוצה להוציא יותר פלסטיניות לשוק העבודה. בחברה שחלק ניכר ממנה שמרני, זה לגמרי לא מובן מאליו שאשה תצא לעבודה. זה מעלה רעיונות מסוכנים של עצמאות. ממשלה ישראלית שבאמת היתה רוצה להוציא יותר נשים פלסטיניות לעבודה היתה עושה הכל כדי לוודא שהן יגיעו לשירות לאומי, כי זה השער לשוק העבודה.

אבל, ראה זה פלא, היא מנסה לטרפד. למה? כי הסיוט הגדול ביותר של הימין היהודי הוא פלסטינים שרואים בישראל את מולדתם ומדינתם – מדינתם למרות הכל, מדינתם למרות הנכבה, מדינתם בחירוק שיניים, מדינתם בהלוואי-שהיה-אחרת, אבל בסופו של דבר, מדינתם. כי אז, הרי, המדינה תצטרך להכיר בכך שהיא גם המדינה שלהם, גם המולדת שלהם. ואם זו גם המדינה שלהם, מה בעצם מבדיל בינינו לבינם? כאן עולה המפלצת מעל פני המים: הפחד היהודי-אורתודוקסי הגדול ביותר, מחילול טוהר הדם – הפחד שהוא מאחורי חלק כה גדול מהמדיניות של המדינה היהודית – אומר לימין היהודי: אבל אם תתנו להם שוויון, איך תמנעו מהם להתחתן בכם?

כלומר, הצורך לשמור על טוהר הדם היהודי מתנגש עם הצורך הלאומי בכך שכל הקבוצות יוכלו לחיות יחדיו. וטוהר הדם גובר, כי הרי ממשלת ישראל מעולם לא הכירה בכך – למעשה, נלחמה מלחמת חורמה בעצם הרעיון – שיש כאן עם ישראלי. מבחינתה יש כאן רק עדות דתיות, שרשאיות להתחתן רק זו בתוך זו. (זה, כמובן, לא מפריע לציונים לטעון שהיהודים אינם עדה דתית אלא עם, אבל זה כבר סיפור אחר.)

המסקנה המתבקשת, והמדכאת, היא שככל שהפלסטינים הישראלים ינסו להתקרב לישראל, הרוב היהודי המבועת רק ייכנס ליותר פאניקה וינסה לדחות אותם יותר. הוא מעדיף את הפלסטינים הישראלים שלו נבדלים. אבל לא בדלנים, חס וחלילה. עד כאן. זו עילה לשלילת זכויות אזרח.

לכי, בבקשה, על החבל המתוח הזה. ואם תפני מילימטר לכאן או לכאן, נפיל אותך.

ועוד דבר אחד: “הארץ” חושף את אחד הסודות הגלויים מכולם: שהעמותה האפלולית אלע”ד מקבלת מאות מיליונים מחברות קש בכל מיני מקלטי מס ברחבי העולם. העמותה הזו מקבלת, על פניו, יותר כסף מכל ארגוני זכויות האדם יחדיו – אבל ראה זה פלא, במקרה שלה הימין לא דורש שקיפות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

עיונים במשנתם התיאולוגית של ה”ה ענת ברקו ומיקי זוהר

מי שעוקב אחרי חברי הכנסת של הליכוד בחודשים האחרונים, מתקשה להשתחרר מן הרושם שהם נכנסו לחוזה חשאי שבמסגרתו הם מתחייבים, כל אחד ואחד מהם, להפוך למטורלל התורן מדי שבוע. הח”כ המצטיין הוא כמובן אורן חזן, אבל מיקי זוהר נותן לו פייט יפה, והשבוע עלתה ממצולות האלמוניות המוצדקת גם אחת ענת ברקו.

את הנאום הדי מבולבל של ברקו אפשר לראות כאן. אם לתמצת את דבריה הלא לגמרי סדורים, הרי ש:

א. מאחר ואין פ”א דגושה בערבית, אין דבר כזה עם פלסטיני, שהרי המילה Palestina היוונית-רומאית נהגית ב-P ולא ב-F.

ב. יש איזו ישות פלסטינית, אבל ברקו מתחמקת מלומר שהיא מייצגת עם.

ג. ישראל מושיטה את ידה לשלום לישות הזו.

ד. הקוראן מכיר בארץ ישראל כארצם של בני ישראל (עוד שלילה של הלגיטימיות של הקיום הפלסטיני כעם).

פרה-פרה.

א. ברקו לא מכירה באפשרות של שינוי היסטורי. לפלסטינה יש היסטוריה ארוכה ושמות רבים. שמות הם, היסטורית, הדבר האחרון שנמחק. העובדה שפלסטינים קוראים לעצמם פלסטינים, על אף הפ”א הרפויה, מעידה על העומק ההיסטורי של השם “פלסטין”, בניגוד לטענה הציונית הרווחת שמדובר בהמצאה רומאית שלא תפסה. אגב, את השם “פלסטיני” (על פניו, בפ”א רפויה) אפשר למצוא כבר במדרש רבא, מהמאה השישית; העיתון הפלסטיני פיליסטין (באנגלית הוא קרא לעצמו Palastin) יצא לאור ב-1911, שש שנים לפני שאיזה שר חוץ בריטי הרשה לעצמו לחרוץ את גורלה של פלסטינה בלי לשאול את תושביה.

ב. ברקו מכירה בישות פלסטינית, אבל לא בעם פלסטיני. הימין היהודי הרי מודע לכך שלגיטימיות שלטונית נובעת מהסכמה עממית; מכאן המצוקה שלו בכל פעם שדנים בשאלה הפלסטינית, שהרי ברור שהפלסטינים שוללים את הלגיטימיות של השליטה היהודית בהם.

ג. ישראל כל כך מושיטה את ידה לשלום לפלסטינים, שלפני כשבוע היא הטילה מצור חלקי על עיר הבירה של הישות הפלסטינית, רמאללה, ועל העיירה הפלסטינית קבטיה, זאת בשל אלימות שהפעילו מספר פלסטינים. אגב, הרמטכ”ל איזנקוט אמר לאחרונה ש”זו תהיה טעות מרה להטיל כתרים וסגרים – זה יפעל כנגד האינטרס הישראלי.” אז למה בכל זאת פעל צה”ל כנגד האינטרס הישראלי, כפי שמזהה אותו הרמטכ”ל”? כי זה מה שרצה הדרג המדיני. נתניהו ויעלון יודעים שאין תועלת בענישה הקולקטיבית הזו של עשרות אלפי בני אדם, יתכן שיש בכך אפילו נזק; אבל הם חוששים מהתגובה של האספסוף הימני, מהמצב שבו בנט ייראה יותר גבר-גבר מהם, יותר מאשר מכך שכמה ישראלים ייהרגו בפיגוע של אנשים שלא יכולים יותר. אחרי הכל, הפיגוע יהרוג ישראלים שלא מסתובבים עם מאבטחים 24 שעות ביממה. הסיכון שבפעולה נגד האינטרס הישראלי לא יחול על נתניהו ובוגי עצמם.

ד. סורה 5 של הקוראן אכן (פסוק 21) מתארת את אללה כנותן את “ארץ הקודש” לבני ישראל – אבל מיד לאחר מכן מגיע סירובם של בני ישראל לעשות זאת. זהו הד לסיפור שמכונה במסורת היהודית חטא המרגלים – ושהוביל לכך שכל אותו בני הדור מתו במדבר. משום מה, ברקו לא מתייחסת לנקודה הזו. כנראה שאינה נוחה לה.

יתר על כן, ברקו מתעלמת מכך שלאל המונותאיסטי יש נטיה ידועה לשמצה לשנות את דעתו. הוא מתחרט על יצירת בני האדם ואחר כך על המבול, הוא מתחרט על המלכת שאול, ובתלמוד הוא מתחרט ואפילו בוכה על החרבת בית המקדש. מהבחינה הזו, הטענה של המוסלמים שיהוה ההפכפך שינה את דעתו והעביר את ברכתו מהיהודים למוסלמים סבירה לגמרי.

כמובן, ישנה הבעיה הקשה מאד של קישור היהודים החיים היום עם “בני ישראל” המקראיים, אבל ברקו מדלגת בקלילות מן המיתולוגיה אל ההיסטוריה. אחרי הכל, מבחינתה – ומבחינת רבים מן הציונים – אין הבדל בין מיתולוגיה להיסטוריה. זכויות מיתיות (”הבטחת האל”) מקבלות בתפיסה ההזויה שלהם, שמערבבת בין מציאות ודמיון ללא היכר, מעמד של זכויות משפטיות מן המנין. ברקו הרי מכחישה את האפשרות של שינוי היסטורי, שבו בני הארץ מתחילים לראות את עצמם כפלסטינים.

ומיד אחרי ברקו, הגיע מיקי זוהר. הלז העלה הצעת חוק, וזו אף עברה בקריאה ראשונה, טרומית, על פיה יציינו מדי שנה את י’ בניסן כ”יום העליה,” משום שעל פי המיתולוגיה (המאוחרת מאד) זה היום שבו פלש יהושע בן נון לכנען. לטענת זוהר, “חוק יום העליה מנטרל את טענת הכיבוש […] אל מול הטוענים מבית ומחוץ, כאילו ישראל היא מדינה ‘כובשת’, אנחנו מזכירים דבר אחד. היינו כאן לפני כולם.”

אני מקבל את הרושם שזוהר לא טרח לקרוא את ספר יהושע. אילו קרא, כנראה שלא היה מעלה את הטענה הזו, כי היא גול עצמי יוצא דופן. יהושע פותח את כיבוש הארץ בהשמדת עם בעיר יריחו: “ויחרימו את כל אשר בעיר, מאיש ועד אשה, מנער ועג זקן, ועד שור ושה וחמור, לפי חרב.” מיד לאחר מכן, מבצעים חמושיו של יהושע רצח עם דומה בעיר עי: “וישובו כל ישראל העי, ויכו אותה לפי חרב; והיו כל הנופלים ביום ההוא, מאיש ועד אשה, שנים עשר אלף – כל אנשי העי. ויהושע לא השיב ידו אשר נטה בכידון, עד אשר החרים את כל יושבי העי.” כמה פרקים אחר כך, מבצעים חמושיו של בן נון רצח עם גם בערים לבונה, לכיש, עגלון וחברון.

הזכות ההיסטורית היהודית אליבא דכנסת ישראל, אם כן, מבוססת על רצח עם. כשזוהר אומר “היינו כאן לפני כולם,” הוא אמור לדעת שהוא לא מדייק. אם המקור שלו הוא ספר יהושע, ניסוח מדויק יותר יהיה “אנחנו כאן אחרי שרצחנו את כולם.”

אני ממליץ לתנועת ה-BDS להפנות תשומת לב לחוק של מיקי זוהר, כי הוא מדגיש את העובדה שהזכות הנטענת הציונית על הארץ לא נובעת מכוח ישיבה, מכוח עיבודה, מכוח הצמדות אליה גם בימי רעב ורעה, אלא מכוח רצח של נשים, ילדים וקשישים. כך היה אז וכך גם היום. מדינת ישראל מבוססת, הרי, על טיהור אתני של ילידי הארץ – טיהור אתני שנמשך עד עצם היום הזה. שאלו את הבדואים המיועדים לפינוי בדרום, או את תושבי הכפרים הלא מוכרים, או את תושבי דרום הר חברון.

וכאן משתלבים דבריה של ברקו בדבריו של זוהר: השלב הראשון ברצח עם הוא שלילת הלגיטימיות של קיומם של הקורבנות המיועדים. ברקו שוללת את הקיום שלהם כקבוצה לאומית. זוהר מבסס את הזכות היהודית על פלסטינה על רצח עם קדום – והעובדה שרצח עם כזה לא התרחש כי לא היו “בני ישראל” ולא היה יהושע בן נון ולא היתה פלישה לכנען היא שולית בימינו. יש לה חשיבות היסטורית, כן – אבל העובדות ההיסטוריות משחקות פה תפקיד מינורי. העובדה היא שזה הקטע מהמיתולוגיה היהודית שברקו וזוהר בוחרים להדגיש ולהחיות כיום. זו המאכלת הישנה והחלודה שהם ממרקים במרץ לקראת שימוש נוסף.

נו, תאמרו לי, החסרי משוגעים אנחנו כי הבאת גם את אלה לרייר עלינו? אלה רק חברי כנסת מהשורה השלישית. ואני אענה שלמיתוס יש חשיבות ושלמילים יש חשיבות, ושאם אתם רוצים מישהו בכיר יותר, בשמחה. בנימין נתניהו אמר השבוע שישראל מוקפת “חיות טרף.” כלומר שכניה של ישראל כלל אינם בגדר אדם. ונתניהו הוא לא ח”כ זוטר. הוא, למרבה האימה, ראש ממשלה של מדינה עם נשק גרעיני.

הוא מזמזם, וברקו וזוהר שרים את המנגינה.

הערה מנהלתית: ווילי בוחן את עמוד הגירוד על שם הצנזורית הראשית, אל”מ אריאלה בן אברהם, שנקנה בתרומותיכם.

בשבוע האחרון התקבל מספר ניכר של תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ואני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)