הסימנים מעידים שצה”ל מטייח את העובדה שהעיתונאית שירין אבו עאקלה נורתה במכוון על ידי חמוש צה”ל – שהורעל על ידי תרבות הגיימיפיקציה של צלפי צה”ל
בשנת 2003, ירה סמל צה”ל תייסיר אל הייב בצלם הבריטי טום הרנדל ברפיח, בזמן שהרנדל ניסה להגן בגופו על ילדים שלעברם ירו חמושי צה”ל. באותה התקופה מותו של נתין זר מירי צה”ל עורר עדיין סערה, ולאור העובדה שלרוע מזלו אל הייב לא נולד יהודי, הוא ריצה חמש שנות מאסר על מה שהיה הרג במקרה הטוב, רצח במקרה הרע.
מקרי רצח אחרים על ידי צה”ל ברפיח באותה התקופה לא עירבו נתינים זרים, כך שלעולם לא נדע מי היה הצלף הישראלי שהרג ילד בן חמש שהלך עם מטבע של חצי שקל לקנות ממתקים.
[…]
באותה השנה, דרס דחפור צה”ל למוות את רייצ’ל קורי, פעילת שלום שלבשה אפוד זוהר והתייצבה בין הדחפור ובין הבית הפלסטיני שהוא ניסה להרוג. ישראל טוענת עד היום שמדובר בתאונה, אבל כשמצ”ח החלו לחקור את נהג הדחפור, עלוב הפיקוד דורון אלמוג הורה להפסיק את החקירה. הערפד הרשמי של המכון הפתולוגי, ד”ר יהודה היס, שמר לעצמו חלקים מגופתה של קורי.
[…]
שנה לאחר מכן, ב-2004, גם באזור רפיח, התקרב סרן ר’ אל ילדה פצועה אנושות, איימן אל המס (שתוארה במערכת הקשר כ”ילדה בת 10, מתה מפחד”) וירה בה שני קליעים. הוא טען אחר כך – בלא יודעין, מבצע הטרמה לאלאור אזריה – שהוא “חשש שהיא נושאת מטען” – ועל כן, כמובן, המעשה ההגיוני היה לירות בה מטווח קצר. אחר כך הוא נתן פקודה בקשר “לירות בכל מי שמתקרב, גם אם הוא בן שלוש.”
ר’ הועמד לדין צבאי באשמת חילול גופה. הוא זוכה.
[…]
ב-15 במאי 2014, בן דרי, חמוש משמר הגבול, החליף את קליעי הגומי שבמחסנית שלו בקליעים חיים, וירה והרג לפחות פלסטיני אחד, כנראה שניים; צה”ל שיקר ושיקר ושיקר – בכלל זה שר הבטחון, בוגי “משה” יעלון – ואמר שהוא לא היה מעורב, כי הכוחות שלו ירו רק גומי. הסרטון של בצלם, טען בוגי, מבושל. אבל אז צץ סרטון נוסף, ולצבא לא היתה ברירה אלא לפתוח בחקירה.
דרי הורשע, במסגרת הבדיחה שהיא הצדק הצבאי, ב”גרימת מוות ברשלנות”. הוא ריצה פחות משנת מאסר.
[…]
בפורים 2016, כידוע לכל, התקרב אלאור אזריה לפלסטיני פצוע אנוש, עבד אל פתח אל שריף, הסיר את הקסדה שלו, ורצח את אל שריף. לרוע מזלו של אזריה, הוא נלכד במצלמות. תחילה רצתה התביעה הצבאית להאשים אותו ברצח, שזה מה שקרה שם, אבל אז נבהלה מדעת הקהל והלכה על הריגה. אזריה טען שהוא ירה באל שריף כי חשב שיש עליו מטען, ועל כן, כמובן, עשה זאת מטווח אפס. הוא ריצה שנת מאסר בקושי.
[…]
במארס 2010 דיווח דובר צה”ל בקול מתנשף על כך שקבוצת חיילים הגנה על עצמה מפני פיגוע קלשון. יממה לאחר מכן כבר נאלצו בצה”ל להודות שלא היה קלשון, ושמפקד הכוח חש מאוים ממזרק, שאגב כלל לא נמצא. ההרוגים היו שני פלסטינים כפותים שהכוח עיכב זמן קצר לאחר מכן. על כל פנים, הסמל שירה בשני פלסטינים כפותים לא הועמד לדין, כי בצה”ל אמרו שהוא “חש בסכנה.”
[…]
הבאתי את כל המקרים האלה, שאין ספק שהם טיפה בים – רוב ההרוגים הפלסטינים לא מושכים תשומת לב – כי הטענה המרכזית של צה”ל אחרי הרג שירין אבו עאקלה היא ש”אנחנו לא הורגים עיתונאים.” וואלה. אולי הייתם צריכים לחשוב על קו ההגנה הזה לפני שהפצצתם את משרדי AP.
הפרקליטה הצבאית הראשית, יפעת תומר-ירושלמי (זכרו את השם: צפוי לה עתיד מזהיר בהאג) החליטה שלא לפתוח בחקירה פלילית ביחס להריגתה של אבו עאקלה משום שלדבריה אין חשש לפלילים. שזו, תצטרכו להודות, טענה מעניינת כשהיא מגיעה לפני חקירה. שלא לציטוט, אמרו בצה”ל שהם חושבים שהציבור לא היה עומד במראה של לוחמים שנחקרים באזהרה. כמובן, מה שהם מתכוונים לומר שהוא שהם לא מוכנים יותר לעמוד מול הציבור ולהסביר לו שיש לאכוף חוק על חיילים שהרגו או פצעו פלסטינים.
למותר לציין, חקירת מצ”ח לא היתה בדיוק איום של ממש על חיילי צה”ל שפגעו בפלסטינים גם קודם לכן. כפי שעולה מנתוני יש דין הטריים, 72% מהתלונות שקיבל צה”ל ביחס לפגיעה בפלסטינים נסגרו ללא חקירה פלילית. וכמובן, חקירה פלילית לא מובילה להעמדה לדין. השטיק של מצ”ח הוא למרוח את הזמן עד שהחייל יוצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. הסיכוי של פלסטיני שהתלונן על אלימות מצד חייל לראות אותו עומד לדין הוא 2%. ביחס למאות התקיפות שהובילו להרג אזרחים ברצועת עזה לפני שנה, במבצע “שמור על נתניהו” (השם הרשמי יותר הוא ‘שומר החומות’), מצא יש דין שהועברו 84 מקרים לחקירת “המנגנון” שהקים צה”ל; ומתוכם רק אירוע אחד (1) הוביל לחקירה עד כה. 30% מהתלונות נסגרו ללא חקירה. השיטה, יש להניח, היא השיטה הרגילה של צה”ל: למסמס את החקירה עד שישכחו ממנה. זוכרים את פרשת השופט הירדני? לא? מצוין. ככה צה”ל אוהב אתכם.
ביחס להרג של אבו עאקלה, דובר צה”ל התנהל מלכתחילה כמי שיש לו מה להסתיר. הטענה הראשונה שלו היתה שהיא נהרגה מאש חמושים פלסטינים, וכדי לערבב את השיח – כמו שעשה בפרשת הטבח על המרמרה – הוא הפיץ סרטון שלא קשור לכלום. לרוע מזלו, צה”ל מתמודד עם מקצוענים: תוך שעות, בצלם הראו שבליסטית, בלתי אפשרי שקליע שנורה מהמקום שבסרטון של צה”ל יפגע באבו עאקלה.
שעות לאחר מכן (לא לפני שדובר צה”ל אמר, בקולו, ש”עיתונאים חמושים במצלמות”), צה”ל כבר התחיל לבצע תמרון לאחור. פתאום זה נהיה “אנחנו לא יודעים מי הרג אותה”, “הפלסטינים משבשים את החקירה”, ואחר כך “כן, זה כנראה היה חמוש שלנו, אבל אנחנו לא פותחים בחקירה כי אין חשד לפלילים.”
מה קרה בפועל? כפי שמראה התחקיר של בלינגקט, שלושה ימים לאחר הרצח (לא שימוש מקרי), האש הגיעה מכוח של צה”ל שנמצא כ-170 עד 190 מטרים ממיקומה של אבו עאקלה. לחמושים הפלסטינים, שהיו במרחק של 300 מטרים, לא היתה יכולת לפגוע בה. התחקיר של CNN מהשבוע שעבר מוסיף מידע חסר: מקבץ הירי לעבר אבו עאקלה היה צפוף מאד. קליע אחד פגע בה, שלושה אחרים בעץ שהיא נפלה לצידו. זה לא ירי מקרי.
כאן אציין נקודה משלי: אבו עאקלה חבשה קסדה. חמושים פלסטינים בגדה המערבית לא חובשים קסדות. החמוש הישראלי שכיוון אליה את נשקו פגע בין השכפ”צ לקסדה. הוא אולי לא ידע שמדובר באזרחית אמריקאית מפורסמת, אבל הסיכוי שהוא לא ידע שהוא יורה לעבר עיתונאי/ת נמוך מאד.
למה הוא ירה? כנראה שלעולם לא נדע, כי צה”ל יסתיר אותו עד יומו האחרון. אבל יש כמה סיבות אפשריות. ראשית, הוא ידע שהוא לא יסתבך. הוא ידע שדובר צה”ל יכסתח אותו ושהפצ”רית תחפה עליו. כלומר, הוא ידע שלא יהיה מחיר.
שנית, לקלעים וצלפים בצה”ל יש תרבות ציד. הם מתרברבים ב”הבאת ברכיים” וב”איקסים.” צלפים ששהו על הגדר בעזה בזמן הטבח שם התרברבו במספר ה”ברכיים שהביאו”, כלומר מספר האנשים שהם הפכו לנכים. אחד מהם אמר ל”הארץ” ש”בגדוד היו מסתלבטים עליי, 'תראו, הנה הרוצח'. כשהייתי חוזר מהשטח היו שואלים: 'נו, כמה היום?' צריך להבין שלפני שאנחנו הגענו, ברכיים היו דבר שקשה להשיג. הסתובב סיפור על אחד הצלפים שיש לו 11 ברכיים, והדיבור היה שאין מצב שמישהו עובר אותו. ואז אני הבאתי שבע־שמונה ברכיים ביום אחד. תוך כמה שעות כמעט שברתי את השיא שלו.”
צלפים שהתראיינו ל’המקור’ של דרוקר אמרו דברים דומים מאד. אחד מהם החזיק את התרמיל של הקליע של האדם הראשון שרצח ואמר ‘זה התרמיל שהפך אותי לגבר’.” אחר דיבר על כך שיש “דור של ילדים ברצועת עזה שלא ישחקו כדורגל.” הם דיברו על ‘יש פה משחק עם נקודות’ ו’המסיבה התחילה’.
זה לא קרב בשום צורה: זה משחק, ציד, כשהמטרה היא אדם. המטרה של הצלף היא להביא ברכיים, להביא איקסים, להביא כבוד לפלוגה. הירי באבו עאקלה היה, בסבירות גבוהה למדי, בניגוד לפקודות; מפקד הכוח לא רצה בו, אלוף הפיקוד עוד פחות מכך. לצה”ל הרצח הזה גרם כאב ראש ענקי. אבל הוא לא יכול לצאת נגד הרוצח, גם כי דעת הקהל היודו-נאצית לא תסבול זאת, וגם משום שעל דוכן העדים הוא יוכל לפלוט דברים מזיקים מאד. הוא יכול לדבר, למשל, על תרבות הציד והגיימיפיקציה של הרג ונכות שצה”ל מעודד, וזה יכול לגרום לכל מיני עיתונאים לבחון מקרי הרג שהיו שורה ורבע בדיווח, שהתבסס כולו על הסחריר של דו”צ.
מי צריך את זה? מה גם שהמולך במדים הירוקים צריך את הקלעים האלה, צריך לשכנע אותם שמדובר במשחק, צריך לזרוק אותם לכלבים אחר כך. אז לא, בואו לא נחקור. בואו לא נעמת את הגרסה של היורה עם הגרסה של האנשים שהיו סביבו במהלך הירי ולאחריו. בואו לא נשאל אם הם פרצו בצחוק, אם הם שאגו “דפקת אותה, אחי!”, אם לא היו חגיגות ספונטניות – עד לרגע שבו הסתבר שאופס, זו עיתונאית בינלאומית עם אזרחות אמריקאית.
ככה זה.
הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות