אריה דרעי הוא נבלה, אבל גם לנבלות מגיע דין צדק, ומנדלבליט חסר עמוד השדרה עינה את דרעי שש שנים

אריה דרעי חתם היום (ה’) על הסכם טיעון בעוד פרשת מרמה שהיה מעורב בה, ישלם קנס של 180,000 ש”ח כקנס, ויתפטר מהכנסת. בתמורה, היועמ”ש מנדלבליט לא ידרוש הטלת קלון על דרעי, אבל – בהתנהלות שקשה להגדיר אותה אלא כסחטנית – הוא שומר לעצמו את הזכות להטיל קלון אם דרעי ינסה להתמנות לשר.

אלה, צריך לציין, מילים ריקות. מנדלבליט צפוי לעזוב את תפקידו בקלון, כיועץ המשפטי הגרוע ביותר בהיסטוריה של ישראל, בעוד כחודשיים. אפילו בקרוסלה הפוליטית שלנו אין לדרעי סיכוי להתמנות לשר בתוך חודשיים; אפילו אם יימאס לנו סופית משפן האנרג’ייזר הפאניקר שמשמש כראש ממשלה, אי אפשר יהיה לארגן בחירות בזמן הזה. אבל האיום הזה אומר כל מה שצריך לומר על מנדלבליט: אם יש קלון, יופע נא. אם אתה חושב שדרעי מטה קלון על הכנסת, אמור זאת לבית המשפט. אם אין קלון, אל תאיים בו. להחזיק אותו כך, זו סחיטה. זה לא מהלך משפטי.

אני לא מתכוון לומר מילים חיוביות על אריה דרעי. אמנם, הוא מנע כניסה למלחמת המפרץ הראשונה והצליח לכופף את צה”ל, אבל זה היה לפני יותר מ-30 שנים. מדובר באחת הדמויות המושחתות והמשחיתות שבפוליטיקה שלנו. אבל עקרבים הם עקרבים, זה טיבם. הבעיה האמיתית פה היא מנדלבליט.

לפני שלוש שנים הגישה המשטרה המלצה להעמיד את דרעי לדין בשורה של עבירות חמורות, ביניהן שוחד. מנדלבליט החליט בשבועות האחרונים שלא לעשות זאת. זו זכותו. אני לא מכיר את הראיות, אני לא משפטן, ואין לי יכולת לאמוד את הנאותות של ההחלטה. אבל אני יודע דבר אחד: מנדלבליט אחראי לעינוי דין.

החקירה של דרעי נמשכה שלוש שנים. ההתמרחות של מנדלבליט לקחה עוד שלוש שנים. זה בלתי נתפס והופך את הרעיון של צדק לבדיחה. כן, זה גם אישי. הייתי בצד הזה. חקירה לא אמורה להמשך כל כך הרבה זמן, והחלטה של הרועץ המשפטי לממשלה ודאי צריכה לקחת הרבה פחות. אם מנדלבליט דחה את המלצות המשטרה, חובה היתה עליו לקבל החלטה תוך זמן קצר – שבועיים, מקסימום חודש. שום פעולות חקירה לא בוצעו בזמן הזה. ומנדלבליט ידע היטב שכל יום שעובר פוגע באפשרות של העמדה לדין, בגלל שכל יום שחולף מחזק את ההגנה מן הצדק. ואף על פי כן, הוא ישב על זה יותר מאלף ימים. זה משהו שצריך להיות פשע בפני עצמו.

כפי שלמדנו מניר חפץ על הצורך ברפורמה מסיבית בתנאי המעצר וזכויות החשוד, כך נצטרך ללמוד מאריה דרעי על רפורמה בדיני ההגנה מן הצדק. חקירה צריכה להסתיים תוך שנה, והמשך חקירה לאחר מכן יצריך אישור של בית משפט בהרכב של לא פחות משלושה שופטים, כשלנגד עיניהם עומדות זכויות הבסיס של החשוד. משהסתיימה חקירת המשטרה, ובהיעדר צורך בהשלמות חקירה (שלהן יוקצה חודש ולא יותר), הפרקליטות צריכה להחליט בתוך חודש האם להגיש כתב אישום.

אחרי הכל, אם היא לא מצליחה להחליט בתוך חודש האם העבירה שבוצעה חמורה מספיק כדי להגיע לבית משפט, אז כנראה שהיא לא. ואם היא לא מצליחה תוך חודש להגיע למסקנה שיש לה די ראיות, אז הנחת היסוד שלנו צריכה להיות שאין. צדק מושהה איננו צדק, הוא סוג של עוול. הגיע הזמן שנשלול מהפרקליטות את היכולת שלה להחזיק כל אחד מאיתנו תחת ענן פחד במשך שנים.

ואם זה מה שיקרה, אז אפשר יהיה לומר שאריה דרעי הועיל לנו במשהו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

לעולם לא אסלח ל”ממשלת השינוי” על כך שגרמה לי לתמוך בנתניהו

לפני כשבוע, נשא נתניהו נאום-פייסבוק, בעברית ובאנגלית. בשניהם הוא חזר על שלושה מסרים. הראשון היה קשקוש: טענה שהגבלת כהונות ראש ממשלה היא פגיעה בדמוקרטיה. שני האחרים היו מדויקים: תקיפה של כוונת הממשלה לאפשר לשוטרים חיפוש בבית מבלי לקבל צו שופט, וחוק צנזורה על דברים שנכתבים ברשת.

נתניהו אמר שההצעות האלה “מתועבות”, והוא צדק. הרעיון לאפשר למשטרת ישראל, שמסוכנת לאזרח מעט פחות מהפושעים (וגם זה לא תמיד נכון, כמו במקרה המחריד הזה – אזהרת כל טריגר אפשרי) לחלל את פרטיותו של אזרח ללא עילה פרט לזו שהשוטר ממציא במקום מסיג את זכויות האדם שלנו מאות שנים אחורה. יש לנו די חוקים למאבק בהפצת שנאה ברשת, אם הפרקליטות רק תזיז את התחת. מטבע הדברים – וזה תמיד טבע הדברים – חוקי צנזורה תמיד ישמשו את הממשלה הקיימת כדי להצר את צעדיהם של יריביה. לצורך כך, משטרת ישראל היא הכלי השבור האידיאלי: היא תמיד היתה משטרת המשטר.

קמה צרחה וצווחה מצד “ממשלת השינוי.” הטענה העיקרית של דובריה היתה שבכך שנתניהו אמר את הדברים באנגלית, הוא הפר את הטאבו הישראלי של “למה בחו”ל.” חלק מדוברי הממשלה הוציאו את דיבת “שוברים שתיקה” רעה בכך שהשוו את הארגון לנתניהו.

הטאבו הזה מגיע מהתקופה שבה יהודים היו מיעוט בקרב זרים, לעתים עוינים, והוא נובע מהאיסור הדתי על “מוסר.” אסור להפר את אחוות השבט על ידי כיבוס כביסה מלוכלכלת בפומבי. הרל”ביסטים טענו שנתניהו משמיץ את ישראל בפומבי ופוגע בשמה הטוב.

למען הסר ספק, אין לי כל אמון בכוונותיו הטובות של נתניהו. הוא מנגח את הממשלה בכל כלי שברשותו, ואנחנו מכירים מספיק את היחס שלו לדמוקרטיה הישראלית מכדי שניקח ברצינות את דבריו. אבל הבשורה נכונה, גם אם היא באה מפי מצורע. הממשלה אכן מצרה את זכויות האזרחים ומתכוונת לפגוע בחירויות יסוד.

ולא, לא נתניהו הוא ש”מוציא את דיבת ישראל”: הממשלה היא זו שעושה זאת, בכך שהיא פוגעת בחירויות האזרח. נתניהו מסייע לישראל, בכך שהוא מקשה על הממשלה לבצע את זממה. אנחנו במאה ה-21, אנחנו (לפחות רשמית) אזרחים במדינה חופשית, לא חברים בשבט מנודה; והזמנים שבהם אפשר היה לחשוב שמשהו שאנחנו צועקים בעברית לא יתורגם לאנגלית חלפו מזמן.

וטוב שכך. אנחנו צריכים יותר שקיפות, לא יותר אפלה. אם הממשלה עושה מעשי זדון, אז יש להוקיע אותם – גם בשפות אחרות, כי אנחנו רוצים לחץ אפקטיבי על הממשלה, לא לומר דברי גינוי כדי לצאת ידי חובה.

ומשכל זה נאמר, סלחו לי, אני צריך לרחוץ את הידיים באקונומיקה.

(יוסי גורביץ)

לפיד ממשיך להיות הרודן לכל החיים של יש אטד

עבדכם הנאמן איננו, בלשון המעטה, מחסידיו של יאיר לפיד, וגם העובדה שהוא הצליח לקושש קואליציה של רק-לא-ביביסטים (עוד עליהם, בתקווה, מחר) לא מרשימה אותי במיוחד. לפיד יכול היה להקים קואליציה בכוחות עצמו כבר ב-2013, רק שאז הוא הסניף יותר מדי את האדים של עצמו והכריז שהוא לא “יישב עם הזועביז.” חכמה גדולה, באמת, להבין אחרי שבע שנים מה היית צריך לעשות.

ובכל זאת, התרגיל שבו נקט לפיד אתמול (ב’) צריך להוריד מההערכה כלפיו מצד כל אדם בעל תודעה דמוקרטית. לפיד הכריז לפני כחודש על פריימריז לראשות יש אטד, הרשימה – זו איננה מפלגה – שהקים ב-2012; אתמול הן בוטלו, משום שאף אחד לא העיז להתמודד מול לפיד. ומי יאשים אותם? כולם זוכרים מה קרה לעדי קול, שהעזה להמנע – לא להצביע נגד, להמנע – בהצבעה שלפיד גזר שיש לתמוך בה.

“חוקת” יש אטד קובעת שאי אפשר להדיח את היו”ר, שבידיו יש סמכויות כמעט מוחלטות – למשל, על הרכבת הרשימה – ולאורך השנים לפיד האריך את כהונתו פה אחד (שלו) שלוש פעמים, אחת מהם (ב-2016) בחשאי. זה לא מפתיע במיוחד כשזוכרים שלפיד הקים את הרשימה בסיועם של בעלי הון, שהלוו לו כספים לשם כך, ושמאז עד היום היא מקדמת בעיקר אותם.

הרשימה השניה בגודלה בישראל נשענת על רצונו של אדם אחד בלבד. אין לה מוסדות, שלא לדבר על פריימריז. היא נשענת על כוח הסלבריטאות שלו, ולא על שום דבר אחר. כל חברי הכנסת של המפלגה יודעים שהם נמצאים שם משום שהוא זקר את האגודל, ולא משום שיש להם איזושהי השפעה על חברי המפלגה. בשיטה הזו ממונים גם חברי הכנסת של הליליפוטין שהפך לשר האוצר.

עוד למדנו לאחרונה שההחלטה של לפיד להכנס לממשלת נתניהו ב-2013 עשויה היתה להיות תרגיל הונאה מסיבי של בוחריו: האוליגרך ארנון מילצ’ן, ממקורביו של לפיד, אמר לניר חפץ ב-2009 שלפיד ונתניהו הגיעו להסכם על פיו לפיד יקים מפלגת “מרכז” שתרסק את קדימה, ואחר כך תחבור לנתניהו. שלושה מקורות שונים אישרו את דבר הפגישה בין לפיד ונתניהו, בתקופה שבה לפיד הכחיש בתוקף שיש לו כוונות פוליטיות. וראו זה פלא: ב-2013 זה בדיוק מה שקרה. לפיד ריסק את קדימה וחבר לנתניהו.

אם יש אטד היתה מפלגה, חבריה היו דורשים מלפיד הסברים, והוא היה נאלץ לספק כאלה. אם היתה להם ועידה, הוא היה צריך לספק למפלגה אידיאולוגיה. מאחר וזו רק רשימה, ומאחר והוא הדיקטטור לכל החיים שלה, שישית מהבוחרים הישראלים נתנו את כולם לאדם שלא חייב לאף אחד דין וחשבון. הוא הלך עם נתניהו ב-2013, סביר מאד שקשר איתו ב-2009, ואם יחליט מחרתיים ללכת עם נתניהו שוב, המסמרים ללא ראש שנעץ בכנסת יצדיעו ויצייתו. אין להם עתיד בלעדיו.

מה ישראלי בעיניך? כוח ללא דין וחשבון.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מה עומד מאחורי שינוי הנחיות הירי של צה”ל

רועי שרון חשף אמש (א’) שינוי בפקודות הירי של צה”ל: מעתה, חמושיו יוכלו לירות בפלסטינים שיידו אבנים או בקבוקי תבערה גם כשהם לא מהווים עוד סכנה, או, בלשון צה”ל, כשהם נמלטים. השינוי הזה מעלה שלוש הערות.

ראשית, העיתוי. שרון מציין שהפקודה שונתה בשבועות האחרונים – אבל צה”ל הוציא את המידע הזה החוצה דווקא אתמול. למה אתמול? כי בצבא יודעים שהם יצטרכו לעשות משהו עם המאחז הבלתי חוקי על אדמות בורקה (”חומש”), והם יצטרכו לעשות משהו בקרוב. אז הם משחדים את המתנחלים: הנה, תראו, הקלנו על ירי בפלסטינים.

(וכאן תהיה בכל זאת הערת אגב: אתמול ירו חמושי צה”ל קליעי גומי ב-15 תושבי בורקה, שמחו על העליה המסיבית של מתנחלים לאדמותיהם, וגרמו לכ-50 פלסטינים לשאיפת גז. שלשום ירו החמושים קליעי גומי בשמונה תושבי בורקה. ופגעו בכ-50 אחרים בשאיפת גז. התקשורת היהודית לא דיווחה על התקריות הללו. תיראו מופתעים.)

לצה”ל יש היסטוריה מתועדת של פגיעה בפלסטינים כדי לרצות מתנחלים. ב-2015 אמר הגנרל תמיר ידעי, אז מפקד אוגדת איו”ש ובעבר שימש כעלוב פיקוד המרכז, למתנחלי חלמיש שהוא שינה את הפקודות “וקצת החמרנו עם האנשים פה בסביבה, במקומות שבהם היינו יורים גז או גומי אנחנו יורים רוגר ולעתים חי.” רוגר הוא נשק בקוטר 0.22 והוא נשק קטלני לכל דבר. ידעי אמר למתנחלים, הקליינטלה האמיתית שלו, שהוא הפעיל כוח מעבר לנדרש – במשתמע, כדי לרצות אותם.

הערה שניה: הפעלת כוח מעבר לנדרש, כשאתה יודע שהוא מעבר לנדרש, היא פשע מלחמה. כשאתה יורה באדם נמלט שלא מהווה לך כל סכנה, אתה מבצע פשע מלחמה. פשעי המלחמה האלה מתבצעים במידה ניכרת לצרכי דעת קהל. צה”ל חוזר כאן לפקודות הפתיחה באש במבצע שומרי הסף – הטבח שבוצע על הגדרות בעזה ב-2018-2019. הוא נסוג מהן בשקט בשעתו משום שהן הסבו לו הרבה יותר נזק מתועלת. אבל, שוב, צריך לשחד את המתנחלים. וצה”ל כבר התרגל לבצע פשעי מלחמה, והוא יודע שאף אחד בישראל לא יתלונן, ושאם הוא יהרוג ילדים שהשליכו אבנים ונמלטו, התקשורת היהודית פשוט לא תדווח על זה, או תדברר את השקר התורן של דובר צה”ל. אז למה לא?

ושלישית, הפיל שבחדר: הפקודה הרשמית לא מבחינה בין יהודים ופלסטינים, אבל הנהלים בשטח מבחינים גם מבחינים. שום חייל צה”ל לא יירה כדי להרוג, או אפילו כדי לפצוע, במיידי אבנים יהודים. הוא לא יירה לעברם גז. הוא לא יירה לעברם קליעי גומי. הוא לא ישליך לעברם רימוני הלם, אפילו אם הפורעים היהודים יתקפו אותו. לא רק שהוא לא יירה בהם, הוא אפילו לא יעצור אותם.

אבנים שיהודים משליכים הורגות ופוצעות באותה המידה כמו אבנים שמשליכים פלסטינים, אבל הנוהל – כמקובל במשטר אפרטהייד – משתנה על פי הקבוצה האתנית של משליך האבן. ואנחנו מתרגלים לזה, יום אחרי יום.

(יוסי גורביץ)

מתנחלים באזור בורקה תקפו חיילים. אף אחד מהם לא נעצר

כ-200 מתנחלים ניסו הבוקר (א’) להגיע לשטח המאחז הבלתי חוקי בחומש, שבו בנו המתנחלים מספר מבנים מאז ההרג של יהודה דימנטמן ביום חמישי האחרון. כדי להגיע למאחז, המתנחלים תקפו את חיילי צה”ל ופרצו מחסומים. באחד המקרים, דרסו מתנחלים חייל ופצעו אותו באורח קל. על הדרך, הם גם השמידו ציוד צבאי.

בצה”ל נורא נפגעו. דובר צה”ל הודיע שהוא “מגנה כל גילוי אלימות” כלפי חמושיו, ושהוא “יפעל בנחישות ביחס לכל נסיון פגיעה באנשי כוחות הבטחון הממלאים את תפקידם לשמירה על בטחון אזרחי ישראל.” אממה?

אף מתנחל לא נפגע. פלסטיני שהיה דורס חייל, גם אם הוא היה עושה את זה בטעות, לא היה יוצא מהאירוע בחיים. אף אחד לא היה טורח לברר אם מדובר בטעות או בפיגוע. פלסטיני שהיה מנסה לחבל ברכוש צבאי היה נורה; כך גם פלסטינים שהיו מעיזים לפרוץ מחסום. פה, לא רק שהחיילים לא פתחו מיד באש, אף פורע לא נעצר.

מהאירוע הקטן הזה אנחנו יכולים ללמוד שני דברים. קודם כל, הדברים שחמושי צה”ל טוענים שמסכנים אותם לא באמת מסכנים אותם. לא המעשה הוא גורם הסיכון, אלא הזהות של מבצע המעשה. אבן של פלסטיני קטלנית, והחמושים יירו כדי להרוג; אבן שמיידה יהודי – טוב, במקרה הזה החמושים פשוט יסתכלו הצידה.

למשטר שבו לא המעשה קובע אלא העושה יש כל מיני שמות, לא כל כך נעימים. אבל אנחנו כבר יודעים שאנחנו חיים במשטר אפרטהייד. זה לא באמת מפתיע: זו פשוט הדגמה מוצלחת מאד של העקרון – העקרון שפועל בגדה כל העת, גם כאשר התקשורת מקפידה לא לדווח.

ומעבר לתקרית, יש פה אמת עמוקה יותר. החמושים לא פועלים כנגד המתנחלים משום שהם חלק מאותו כוח כיבוש. המתנחלים הם רשות בלתי רשמית – והיתרון של רשות בלתי מוכרת היא שהיא יכולה לעשות דברים שלכוח רשמי הרבה יותר קשה לעשות. רשויות רשמיות, אחרי הכל, כפופות לחוקים ונהלים. החיילים לא פועלים נגד המתנחלים לא רק משום שהמפקדים שלהם לא רוצים להסתבך: הם לא פועלים נגדם משום שיש הבנה כללית שהמתנחלים הם “משלנו”, הם משרתים את אותה המטרה, גם אם הם מעצבנים אותנו לפעמים. הם “משלנו” באופן שפלסטינים לעולם לא יוכלו להיות.

ועל כן רצוי להסיר את הפיקציה כביכול צה”ל “אוכף חוק” בשטחים. אין שום אכיפת חוק כשצד אחד הוא בעל הברית שלך וצד שני הוא האויב. והימים האחרונים, עם כל הכאב שבהם, מציגים לנו את האמת בפרצוף. חקקו אותה בזכרונכם: עוד מעט והיא תצלול שוב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אלון בן-דוד הבהיר אמש עד כמה התקשורת בישראל איננה חופשית, ולמה היא חלק מהבעיה (מעט אישי)

לאלון בן-דוד קרתה אמש (ו’) תקרית מביכה: בשידור חי, הוא חשף את החוטים המניעים אותו את עמיתיו. הוא ציין ביבושת שבין מאי 2021 והשבוע, “נהרגו” 75 (שימו לב לשפה הפסיבית) פלסטינים בגדה המערבית – ושהוא ועמיתיו לא טרחו לדווח על כך, כי “זה לא מעניין את החברה הישראלית-יהודית.”

התקשורת יוצרת מציאות. מה שאלון בן דוד וחבר מרעיו עושים הוא יצירת אשליה של שלוה בשטחים הכבושים, שמדי פעם מופרעת על ידי אלימות פלסטינית. קרי, הם הופכים את המציאות: הם מציגים את הפלסטינים כתוקפן, בעוד שבפועל הם בעצם הקורבן. צה”ל הרג, אם לקחת דוגמא בולטת, תשעה פלסטינים בהפגנות מול המאחז הבלתי חוקי אביתר. התקשורת היהודית, בדגש על התקשורת המשודרת, לא דיווחה על התופעה הזו. היא לא שואלת למה צריך היה להרוג אותם – אם המאחז ממילא פונה.

היא לא מדווחת על עשרות הפצועים מפעולות צה”ל שיש מדי שבוע. היא לא מדווחת, כי “זה לא מעניין את החברה הישראלית-יהודית”, ועל כן החברה הישראלית-יהודית לא יודעת על המקרים האלה. שימו לב ללשון הפסיבית של בן דוד: גם כאשר הוא מדווח על מותם של פלסטינים, הוא לא מסוגל לומר “צה”ל והמתנחלים הרגו 75 פלסטינים.” אם היה נוקט בלשון אקטיבית, שמייחסת אחריות למי שביצע את ההרג, כנראה שלא היה יכול להשאר בתפקידו, כי זעם ציבורי היה פועל להדחתו.

זה לא שהציבור היהודי “לא מעוניין” לדעת מה צה”ל והמתנחלים עושים בגדה: הוא אקטיבית לא רוצה לדעת. הוא מפעיל במכוון שכבות של הכחשת מציאות. אהרן בכר כתב בתחילת שנות השמונים על כך שיש לחץ ציבורי להפסיק את הדיווחים על פעולות צה”ל בגדה, בדגש על הריסת בתים. אבל התקשורת אז דיווחה. היא לא חשבה שהיא צריכה לשאול את הציבור מה מעניין אותו; היא לא ראתה את עצמה ככלי של בידור. פעולות אלימות של כוחות הבטחון הן חדשות, אז היא דיווחה עליהן.

אלא שאנחנו מזמן לא שם. התקשורת הישראלית חלשה היום מאי פעם. היא מוקפת, מצד אחד, בבעלי הון שמבחינתם עיתון הוא רק ביזנס, עם בונוס – אפשר להשתמש בו כדי לרכוש כוח פוליטי. שניים מהם עומדים עכשיו למשפט יחד עם בנימין נתניהו. מצד שני, שבירת המונופול של התקשורת, העובדה שכל אדם יכול בהקלקה אחת לעבור לכלי תקשורת אחר, מפעילה על העורכים לחץ יוצא דופן: הם פוחדים מההמון. הם פוחדים מחרם ומבריחת צופים. והעורכים מפעילים לחץ על העיתונאים. לחץ שקט, שום דבר יוצא דופן, רק “תשמע, אם תביא לי את הידיעה הזו, אני אפרסם אותה במקום שלא ימשוך תשומת לב. שלא נעצבן את הבוס.” ועיתונאים, אחרי הכל, רוצים לראות את הידיעות שלהם מקבלות חשיפה. אז אחרי פעם-פעמיים-שלוש, הם ילמדו מה כן יביא להם חשיפה, ולא יתעסקו במה שלא. אין כאן זדון: זו דרך העולם. אנשים לא הולכים לכתוב בידיעה שלא יקראו אותם.

אבל התוצאה היא שישראלים לא יודעים מה הכוחות שלהם עושים. וכשהחיילים האלה משתחררים, והם נושאים איתם את הטראומות שלהם, הציבור הישראלי לא רוצה לדעת. החייל מתבקש להשתחרר, לעשות סיבוב בהודו, ולהצטרף ללימודים או לעבודה כשהוא חוזר. ולא לדבר. לא לדבר. לא לדבר. אנחנו לא רוצים לשמוע. ואם תדבר, נכנה אותך בוגד. נקרא לך שקרן. שאלו את שוברים שתיקה לפרטים נוספים.

חברות עוול אינן מסוגלות לראות את פניהן. הן צריכות שכבות עבות של הסוואה. זו הסיבה שיש לנו מערכת hasbara משוכללת. היא, אחרי הכל, לא באמת מיועדת לציבור בחו”ל. היא מיועדת כלפי פנים. היא מרקדת מה יפית לפני הפריץ של דעת הקהל היהודית. וכפי שהראה אתמול בן דוד, התקשורת היהודית היא חלק אינטגרלי ממערכת ההסברה: החלק שמלכתחילה מונע מהציבור לדעת שמשהו מרגיז קרה. זה בולט במיוחד כשאנחנו יוצאים לסיבוב טבח עונתי ברצועה: מה שמראים פה לא דומה למה שרואים בחו”ל.

ויש אפקט נוסף, שמשחית בדרכו שלו. כשאתה בא לדפוק את הראש בחומות ההכחשה האלה, אתה כבר יודע שאין טעם לכתוב באופן מדוד. אף אחד לא יקרא. אין טעם לכתוב על עוד ילד שנורה. אתה יודע שרוב היהודים פה כבר יכולים לדקלם מתוך שינה למה הירי היה מוצדק, בלי שאפילו יוכלו למצוא את המקום על המפה. אז אתה לא יכול יותר לדבר, אתה חייב לצרוח. אתה חייב לנקוט בפרובוקציות (למשל, להתייחס למתנחל שנהרג אתמול כמי ש”נוטרל למוות”), כי בלי הפרובוקציה, אתה יודע, פשוט לא יקראו אותך. אם תכניס את הפרובוקציה במשנה, אולי תגרום להם לקרוא את הפתיח. אם הם יקראו את הפתיח, אולי הם גם יגיעו לשאר.

זה, אגב, החישוב של כל עיתונאי: כותרת קטלנית, משנה יוצא דופן, פתיח שחייב לתפוס את הקורא, ואז אולי, אולי, יקראו גם את השאר. לרוב לא, אגב. אין לי מושג כמה ממכם הגיעו עד פה. אבל כשאתה צריך לצרוח כדי למשוך תשומת לב, אתה בהכרח מאבד חדות וניואנסים. אתה לכוד בין הצורך להביא מידע למי שלא רוצה לשמוע אותו, ובין יכולת הכחשת המציאות שלו. אני יודע שבכל פעם שאני כותב על עזה, אני מאבד קוראים. אני עדיין עושה את זה, כי זו חובתי. אבל לי יש יתרון: אני לא מתפרנס מזה. למי שצריך להתפרנס מעיתונות, זו בעיה. ויש, כמובן, מי שעושה את העבודה היטב: עמירה הס והגר שיזף, למשל. לא במקרה, שתיהן כותבות ב”הארץ”, המקום היחיד בישראל שעדיין מתייחס ברצינות לכך שאנחנו מתפעלים משטר אפרטהייד.

רוב התקשורת היהודית פשוט מעדיפה לסתום את הפה. היא יודעת, אבל לא מדווחת. בכך היא הופכת לחלק מהמשטר, היא מאלחשת עבורו את המציאות. יום אחד גם היא תצטרך לתת את הדין. אבל אחרי שני דורות של תקשורת שהושחתה, מי ידווח?

(ועתה מה לך פה, בן אדם? קום, ברח המדברה.

ואת לבך תתן מאכל לחרון אין-אונים,

ודמעתך הגדולה הורד שם על קדקד הסלעים,

ושאגתך המרה שלח – ותאבד בסערה.)

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

התקשורת היהודית מתחילה את הסיפור על ניטרולו של המתנחל ליד בורקה מהאמצע. בואו נתחיל מההתחלה

חמושים פלסטינים ניטרלו למוות אמש (ה’) את יהודה דימנטמן ופצעו שניים מעמיתיו. כמובן, כמו בכל פעם שיש התנגדות פלסטינית אפקטיבית, הציבור היהודי נכנס לתנוחה עוברית ומיילל: למה זה מגיע לנו. התקשורת היהודית עושה את שלה ומתחילה את הסיפור אין מדיאס רס, כלומר מאמצעו. בואו ננסה להציג את ההתחלה.

אם לסמוך על התקשורת היהודית, דימנטמן היה “תלמיד בישיבת חומש.” רק שאין דבר כזה. ההתנחלות חומש, שהוקמה על אדמות גזולות של הכפר חומש ב-1978, באמצעות התרגיל המסריח של הגדרתה כ”מאחז נח”ל” (זה היה לפני פסיקת אלון מורה ב-1979, שהפריעה מאד לתרגיל הזה), פונתה במהלך ההתנתקות. על פי חוק ההתנתקות, שעבר בכנסת באוקטובר 2004 (ושכפי שאני לא נלאה לציין, בנימין נתניהו הצביע עבורו), מרגע סיום פינוי ההתנחלות, כניסתם של אזרחים ישראלים לשטח ההתנחלות לשעבר אסורה. רק בשנת 2013 נאלצה המדינה, בעקבות עתירה של ארגון יש דין, להתיר לפלסטינים מבורקה לחזור לאדמות שפעם נתפסו עבור חומש.

אממה, חוק ופסיקות בג”צ לא ממש מעניינים את הפוגרומצ’יקים היהודים, והם הקימו שם שוב ושוב מאחז. מאז 2007, מופעלת שם “ישיבה” – על אדמות פלסטיניות, חשוב לשוב ולהזכיר – ומדי פעם צה”ל נהג לפנות אותה. אחרי הכל, ההתנתקות ופינוי חומש הם גם חלק מהתחייבות כלפי ארה”ב, ומישהו שם עשוי לשים לב שישראל, כרגיל, מקמבנת. בשנים האחרונות, במיוחד בימי טראמפ, לצה”ל נמאס להשקיע את המאמצים הנדרשים. באוקטובר 2017, הוציא המפקד הצבאי צו שאוסר על כניסת כל אדם לשטח – למרות פסיקת בג”צ מ-2013 – ומטבע הדברים, הצבא אוכף את הצו רק נגד פלסטינים. הצו לא החריג את בעלי האדמות, כי הם בסך הכל פלסטינים, כך שבפועל לבעלי האדמות אסור להגיע לשטח, אבל למתנחלים מותר פרקטית.

בעלי האדמות עתרו לבג”ץ, שוב באמצעות יש דין, בשנת 2019. בדרישה לאפשר להם להגיע לאדמותיהם – כלומר, בפועל, להורות לצה”ל לפנות את המאחז הבלתי חוקי ולהגן על התושבים הפלסטינים. בג”צ ידון בעתירה מתישהו, יש להניח; אבל הנסיון מראה שזה ייקח שנים ארוכות, וגם אז אין שום סיבה טובה להניח שצה”ל יאכוף את הצו.

כמו כל מאחז בלתי חוקי, זה של “חומש” מתבסס על אלימות וטרור. בעלי האדמות בבורקה מדווחים על תקיפה שלהם מצד המתנחלים באבנים ומקלות, לעתים עד אובדן הכרה, כאשר הפוגרומצ’יקים, כהרגלם, מגיעים בקבוצה כנגד פלסטיני בודד או זוג; על ירי לעבר בתי בורקה; ידוי אבנים לעבר בתי בורקה; פציעה של בעלי חיים; גניבה של בעלי חיים; פריצה לבתים והשחתתם; גניבת ציוד; וכמובן, ההרס השיטתי והשגרתי שהוא מהות קיומם של מאחזים של אדמות ועצים. התקשורת היהודית לא מדווחת על כל זה, כי אלה רק פלסטינים, ולפלסטינים נמאס להעמיד פנים שיש שלטון חוק, אז הם מפסיקים להתלונן.

הארכיון הפרטי שלי מציין תקיפה של פלסטינים על ידי מתנחלים, שנמלטו אחר כך למאחז, ב-2019; כריתה של 150 עצי זית סמוך לבורקה, גם ב-2019; תקיפה של מוסקים ב-2020, על ידי מתנחלים שנמלטו לגבעת רונן (הדיווח הגיע מיש דין בווטסאפ ולכן אין קישור); מתנחלים תקפו מוסקים שוב בעונת המסיק של 2020, ונמלטו לעבר גבעת אסף (כנ”ל); חיילי צה”ל פצעו שלושה פלסטינים במהלך המסיק של אותה השנה והתקיפו משקיפים זרים; מתנחלים יידו אבנים על כלי רכב פלסטיניים, ואחר כך פלשו לבורקה – וכשהפלסטינים הגנו על עצמם, צה”ל הגיע והפעיל אמצעים לפיזור הפגנות נגדם; מתנחלים ניסו לפלוש לבורקה, הפלסטינים הדפו אותם, ואז הגיע הצבא וירה גז לעבר הפלסטינים; וכן הלאה, וכן הלאה. והארכיון הפרטי שלי הוא בן שלוש שנים בלבד. הוא מציין רק תקריות שמישהו אשכרה טרח לדווח עליהן. יש הרבה יותר אירועים מהאיועים המדווחים. כל זה, למותר לציין, לא הופיע בתקשורת היהודית.

חשוב לשים לעובדה שבשנים האחרונות, המתנחלים פולשים לכפרים עצמם ולבתים. עד לפני חמש שנים בערך, ההתקפות כלפי פלסטינים היו מוגבלות לשטחים המעובדים ולשטחי המרעה, לא לכפרים. זה השתנה, וזה השתנה בחסות צה”ל. יש כנופיות של פורעים שפועלות בחסות המדינה, ולאף אחד פה לא ממש אכפת.

אז וואלה, אלימות היא לא דבר נחמד. ואי אלימות תמיד עדיפה (אני, כזכור, דוגל בבי די אס, חרם בלתי אלים). אבל האלימות לא התחילה אמש ורובה לא מגיע מהצד הפלסטיני. היא התחילה כשמחבלים, בסיוע צבאי, התעלמו מהחוק ומפסיקות בג”צ והפעילו אלימות כלפי התושבים. לאחרונים אין מוצא של ממש. אפשר לדרוש מהם, אני מניח, להיות פציפיסטים; אבל את הדרישה הזו יוכל להפנות רק מי שמעולם לא הפעיל אלימות, או חזר משימוש בה בפומבי. מי שמשרת בצה”ל, ומקבל את הלגיטימיות של פעולות צה”ל בגדה, ודאי איננו יכול להעלות דרישה כזו.

בחרתם לשבת על כידונים; התפתח רסיס בתחת; חיו איתו. זו בחירתכם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אורי משגב לא מבין למה אנשי שמאל מתנגדים להמשך הסיפוח של הגולן. אז הנה, ברחל בתך הקטנה

אורי משגב כותב הבוקר (ה’) ב”הארץ” שהוא לא מבין את ההתנגדות של אנשי שמאל לפיתוח רמת הגולן, ושהסורים צריכים להשלים עם כך שהגולן יישאר בשליטה ישראלית: טאף לאק, בלשונו. על הדרך, הוא לא מצליח להבין מה הבעיה עם ייהוד הגליל. אז, ראשית, טוב להיווכח שוב שאין שום קשר בין רל”ביסטים (אנשי רק לא ביבי) ובין שמאל; שהם אנשי ימין מנומס.

ועכשיו, למלאכה.

נתחיל מהנקודה הפשוטה ביותר, הגליל. משגב טוען שהגליל נמצא “ברובו” בגבולות החלטת 181 של האו”ם (החלטת ההקמה של מדינה יהודית ומדינה ערבית) וכולו בגבולות 1949. אז מה הבעיה, הוא תוהה, בייהוד הגליל? הוא “שלנו.”

הבעיה היא שהמילה “ייהוד” משמעה דחיקה לאחור של זכויותיהם של לא-יהודים. “ייהוד” בא לפתור את הבעיה של יותר-מדי-לא-יהודים בשטח נתון. צד אחד של הייהוד הוא הענקת זכויות יתר ליהודים וישובים יהודיים; צד אחר הוא שלילת זכויותיהם של לא-יהודים. אי הענקת שטחים תעשייתיים לישובים לא-יהודים, למשל. העדר תכניות מתאר, למשל. כלומר, “ייהוד” הוא טיהור אתני זוחל, שקט, כזה שלא מושך תשומת לב בינלאומית. הגליל “שייך” לישראל, אבל ישראל איננה רק יהודיה; היא כל אזרחיה; ומכאן ש”ייהוד” הוא פעולה פסולה. קאפיש, אורי? זה באמת לא מסובך.

הלאה. הגולן. משגב כותב ש”אמנם לפי המבחן היבש של החלטת האו”ם 242 ו-338 מדובר בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, אבל כאן בערך מסתיים הדמיון.” אז זהו, שלא. הבה נפתח את החלטה 242 ונסתכל על המשפט השני שלה: “בהדגישה שרכישת טריטוריה בדרך של מלחמה היא פסולה…” זה, אורי, היסוד של המשפט הבינלאומי שאחרי מלחמת העולם השניה: האיסור המוחלט על תפיסת שטח באמצעות מלחמה. זה חל על רוסיה בקרים, זה חל על עיראק בכוויית, זה חל על ירושלים המזרחית וזה חל גם על רמת הגולן. העידן של ג’ינג’יס חאן והיטלר נגמר, אורי, ויש שמות לא נאים במיוחד למי שמנסים להחזיר את המערכת הבינלאומית למצב של כל דאלים גבר.

הלאה. משגב טוען שבגולן “אין נתינים ערבים משוללי זכויות הכפופים לצה”ל ולמג”ב.” ובכן, אורי, זה לא מדויק. קודם כל, רוב הנתינים הערביים של הגולן אינם שם – משום שישראל גירשה מספר גדול שלהם (יש מחלוקת על המספר, אבל לפחות 70,000). הגירוש הזה הוא בדיוק סוג הדברים שהמשפט הבינלאומי מנסה למנוע. הוא פשע מלחמה, והבאת מתנחלים ישראלים לשטח הכבוש היא פשע מלחמה נוסף.

יתר על כן – אולי שמעת על זה, אורי – הדרוזים שבגולן מסרבים בחלקם הגדול לקבל אזרחות ישראלית. ישראל ניסתה לכפות אותה עליהם ב-1981, שלחה לשם צבא, הטילה עוצר ובאופן כללי התנהגה בצורה דומה מאד לצורה שבה היא מתנהלת בגדה המערבית. “אין להם שאיפות לאוטונומיה או מדינה עצמאית,” אתה כותב. עד מתי תנסה את סבלנותנו? אין להם שאיפה לאוטונומיה או מדינה עצמאית משום שהם רואים את עצמם כחלק מסוריה.

“האם תושבי הגולן הם אזרחים סוג ב’”? לא, אורי, הם מתנחלים. הם מתנחלים בדיוק כמו אלה בגדה המערבית. העובדה שסוריה מרוסקת ושצה”ל לא צריך לפטרל בין בתים בגולן לא משנה עובדות יסוד: הגולן הוא שטח סורי. סיפוחו הוא פשע מלחמה והוא נטול כל תוקף.

ושמאלנים, אורי, לא תומכים בפשעי מלחמה, סיפוח, או שינוי דמוגרפי בכוח הנשק. שזה בדיוק מה שישראל עשתה ועושה בגולן. אז נכון, הסיפוח והכיבוש של הגולן – שהם במידה ניכרת תוצאת לחץ של התנועה הקיבוצית שממנה אתה בא – הצליחו לישראל יותר מאשר הסיפוח הזוחל בגדה והרסיס בתחת של מזרח ירושלים. ובכל זאת: ההצלחה הזו מציבה את ישראל בצד של ולדימיר פוטין וסדאם חוסיין.

אני יודע, אני יודע, מיד תקרא לי “טהרן.” אני מניח שכבר לא מקובל להשתמש ב”יפה נפש.” אבל, אורי, בין להיות טהרן ובין לעמוד לצד פוטין, הבחירה שלי פשוטה למדי. אני מבין שגם שלך.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

רק עיתון איראני מזכיר לישראלים למה הם חשופים במקרה של מתקפה צבאית כנגד איראן

בשבועות האחרונים, צה”ל והזרוע האזרחית שלו, ממשלת ישראל, מתופפים בכל כוחם בתופי המלחמה נגד איראן. צה”ל עומד לקבל עוד חמישה מיליארדים מכספי העתיד שלנו כדי “להיערך” למלחמה באיראן – כאילו לא שתה עשרות מיליארדים למטרה הזו. קדחת המלחמה המזויפת מגיעה לשיאים שלא נראו מאז 2012.

מזויפת – כי לישראל אין אפשרות מעשית לצאת למלחמה באיראן. היא מסוגלת לגיחה או שתיים, לא יותר, וסיכויי הצלחת הגיחות הזו שנויים במחלוקת. צה”ל יגלה שלצאת למלחמה נגד מעצמה אזורית זה לא בדיוק להפציץ שוב את רצועת עזה. יוסי מלמן תיאר בהרחבה (קריאה מומלצת מאד) מדוע אין בפועל אופציה צבאית נגד איראן. אני לא מסכים עם המסקנה של מלמן (שישראל צריכה לבקש מטריה גרעינית אמריקאית), ומאמין שהמזרח התיכון צריך להיות מפורז מנשק גרעיני – כן, גם זה ש(פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) יש לישראל. שימוש בנשק גרעיני הוא בהגדרה פשע נגד האנושות, ואי אפשר לסמוך על המנהיגות של ישראל – לעזאזל, נפתלי בנט ראש הממשלה – שהיא תהיה רציונלית דיה בהמנעות משימוש בו. אנחנו במרחק חמישה חברי כנסת ממינוי בצלאל סמוטריץ’ לשר הבטחון, אחרי הכל. אבל, מלבד הנקודה הזו, הוא מדייק.

אז למה ישראל עושה קולות פקה-פקה? כי אנחנו חיים בקונספציה בת עשרות שנים כאילו מלחמה עם איראן היא על סדר היום. ראש האופוזיציה אפילו הגדיר את המאבק נגד איראן כ”החיים עצמם.” והבעיה היא שברגע שאתה מטפס על הנמר, אתה מגלה שלא כל כך פשוט לרדת ממנו. ראש ממשלה ושר חוץ שמפמפמים מלחמה, ומסבירים שוב ושוב מדוע ישראל תצטרך לפעול לבדה, סוגרים לעצמם את כל האפשרויות האחרות ובסופו של דבר יצטרכו לבחור בין לצאת חסרי אחריות שהפקירו את בטחון המדינה בעיני הציבור, ובין יציאה למתקפה – מוגבלת, כמובן, לפחות לתפיסתם – כנגד איראן.

אתם סומכים על האגו של בנט ולפיד שיעמדו במעמסה? אתם אופטימיים ממני. על הורוביץ, זנדברג ופריג’ אפשר לסמוך שיברחו מההצבעה, במקרה הטוב. שוב: ברגע שהממשלה והתקשורת אומרים שאין אופציה מלבד מלחמה, הם מחסלים כל אופציה מלבד מלחמה. וכשזה קורה, המיסקלקולציה (שגיאה אסטרטגית מתוך בורות, יוהרה, אי הבנה או כל האופציות נכונות) מרימה את ראשה.

אבל, למותר לציין, מה שייראה בעיני ההנהגה הישראלית כמתקפה מוגבלת, ייתפס באיראן כמלחמה של ממש. אין שום סיבה להניח שאיראן תעבור לסדר היום על התקפה ישראלית ישירה עליה, וכפי שהבהיר היום הטהראן טיימס, שפרסם מפה של ישראל מנוקדת בכל השטחים הישראליים החשופים להתקפה (פחות או יותר כולם), לאיראן יש לא מעט אופציות לפגוע בישראל. היא לא תחזקה את חיזבאללה במשך שלושה עשורים בגלל העיניים היפות של נסראללה. התקפה על איראן תביא למלחמה לפחות מול חיזבאללה, ובואו נאמר שהרקורד של צה”ל מול חיזבאללה לא משהו. הוסיפו לזה את העובדה שהתקפה על איראן תביא לבידוד דיפלומטי מוחלט של ישראל, ותהיה פה מלחמה שלא הכרנו.

האוכלוסיה האזרחית הישראלית תמצא את עצמה במצב שלא נראה מאז מלחמת לבנון השניה, כשהיא חשופה להתקפות כבדות. והפעם אין סיבה להניח שהחיזבאללה לא יוציא את כל הכלים שלו. אני מזכיר שאז התוצאה היתה פינוי של חלק ניכר מהצפון. שתי רקטות על נתב”ג, והבורסה תקרוס.

על כל זה לא מדברים איתנו. מדברים איתנו על הגיחה. לא על המלחמה שתבוא אחריה. אין מילה על הנזקים לאוכלוסיה. גדי אייזנקוט, כשהיה אלוף פיקוד צפון, כבר הודיע לפני יותר מעשור שכיפת ברזל תופעל קודם כל כדי להגן על הצבא – וצריך להזכיר שהיא לא עמדה במבחן אמיתי, של ירי של מאות רקטות. הממשלה לא מדברת על זה, כי למה לה, והתקשורת לא מזכירה את הנושא (להוציא יחידי סגולה ב”הארץ”) כי היא מפחדת להיראות לא די פטריוטית.

אפשר לעצור את הזליגה למלחמה עם איראן, אבל לשם כך צריך להבין קודם כל שמלחמה היא לא האמצעי הראשון ואפילו לא האחרון. למלחמה יוצאים כשהיא נכפית עליך. אבל טיפחנו דמון במשך 40 שנה כמעט (הדיווח הראשון בתקשורת היהודית על פצצה גרעינית איראנית שמגיעה אוטוטו הוא מ-1984), ועם דמונים לא מדברים. המלחמה המזויפת עם איראן הועילה מאד לגנרלים ולפנסיות שלהם; לנו היא לא תרמה דבר. הגיע הזמן להפטר ממנה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

באמירת “ניצלנו בחסדי שמיים”, אביחי מנדלבליט מסר את ההוכחה האחרונה שהוא לא ראוי לשמש בתפקיד ציבורי. שום תפקיד ציבורי

ערוץ 12 פרסם השבוע תמלילי הקלטות של הרועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שבהן הוא מתאר את ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו כסכנה לדמוקרטיה ואומר ש”ניצלנו בחסדי שמיים.” טוב, נו, אביחי: טוב שיש חסדי שמיים, כי ממך אסור היה לנו לצפות לישועה.

מנדלבליט, הטייח הגדול של פשעי נתניהו, האיש שסגר את רוב תיקי שרה נתניהו ושנמנע מהוראה לחקור את נתניהו בפרשת הצוללות; מי שנמנע מלפתוח בחקירה כשהסתבר שנתניהו קיבל מניות במיליונים מעוד אחד מבני דודיו, שלגמרי במקרה היה בעסקים עם טיסנקרופ, החברה שמעורבת בפרשת הצוללות; מי שמצליח לעמוד במשימה הבלתי אפשרית, להיות יועץ משפטי לממשלה גרוע מיהודה וינשטיין; האיש שלא ראה פשע שהוא לא קבר – האיש הזה אומר לנו עכשיו שנתניהו היה סכנה לדמוקרטיה ואיזה מזל שהיה אלוהים בסביבה. מזל – כי מנדלבליט עצמו, האיש שדחה שוב ושוב את העמדתו לדין של נתניהו בזמן שזה גורר את המדינה לסבב בחירות אחרי סבב בחירות, כדי לא להתערב בבחירות – לא היה עושה כנראה כלום.

יושב לו פקיד בכיר, רואה את ראש הממשלה חוטף את המדינה לכיוון דיקטטורי, ו… מדבר על זה עם מקורביו. אגב, אל תאמינו לרגע שההקלטות האלה יצאו השבוע במקרה. הם יצאו אחרי שנתניהו לא יכול לגרום למנדלבליט עוד נזק. הוא יצא מתפקידו כיועמ”ש בעוד כחודשיים, וכנראה שיקמבנו לאיש הזה שתמיד היה משרת כל אדוניו פרט לציבור ששילם את משכורתו תפקיד של שופט עליון. מסורת.

אדם שיש לו נאמנות כלשהי לציבור היה אומר, בזמן אמת, כל מה שהוא יודע. כלומר, בהנחה שהוא לוקח ברצינות את דבריו שלו-עצמו: אם הוא אכן חשב שנתניהו היווה סכנה לדמוקרטיה ולא מתיישר עכשיו עם האדונים החדשים, ממשלת בנט-לפיד. יועמ”ש במצב כזה צריך ללכת לציבור ולומר את כל מה שראה, כל מה ששמע, ולתת לציבור לשפוט. אם הוא אכן חשב שהדמוקרטיה בסכנה, הוא צריך היה לסכן את הג’וב שלו. אבל למה לעשות משהו כזה, כשאפשר להשען על חסדי שמיים?

והרי, בסופו של דבר, כל הרעיון של ממשלה הוא כפירה בחסדי שמיים. אנחנו פועלים למען הציבור כי אנחנו יודעים שאין אף אחד אחר שיעשה את זה, ששום דג לא יכיל מרגליות, שאם נסמוך על כך שמי שנותן לציפורים ולפרחים מזון ייתן גם לנו, נגווע ברעב; אם יש אמירה דתית ברעיון של ממשלה, הוא שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו ושהוא תמיד ניצב לצד הגדודים החזקים יותר.

הגיע הזמן לשחרר את מנדלבליט מכל תפקידו ולשלוח אותו לבלות יותר זמן עם אלוהיו. את הציבור, שהוא אמור היה לשרת, הוא נטש מזמן, ואנחנו לא משלמים לו כדי שיתפלל לחסדי שמיים כשסכנה לציבור ניצבת מולו. מגיע לנו טוב יותר. וזה מנדבליט: כל בעל חוליות אקראי יעשה עבודה טובה יותר.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלתית ב’: כפי שציינתי, בארבעת הימים הקרובים לא אהיה ליד מחשב, אז הכתיבה בפרויקט 300 תתחדש ביום חמישי, ובהתאם תמשך עד ה-27 בחודש.

(יוסי גורביץ)