החברים של ג'ורג'

צרת האיסלם: הגנה על האיסלמופוביה

ראש הכנסיה הקופטית, האפיפיור שנודה השלישי, מיהר לגנות את דברי עמיתו בנדיקטוס ה-16: ביום שישי האחרון, אמר שנודה לאל אהראם המצרי ש"הוא לא שמע את הערותיו של בנדיקטוס", אבל "כל הערה שפוגעת באיסלם או במוסלמים מנוגדות לנצרות". הטענה הזו מפוקפקת תיאולוגית, אבל אפשר להבין את שנודה: הוא חושש מפוגרום. הנסיון מורה שהחשש שלו מוצדק. ראש הכנסיה היווניתקתולית בישראל ובשטחים חזר על אותה עמדה, מאותה סיבה ככל הנראה.

משמעות ראשונה למילה "פוביה": פחד.

זה היה ביוני או יולי, 1991; חודש וחצי עד חודשיים לפני השחרור שלי. מיכל מהחטיבה התקשרה ברבע לשתיים בבוקר. בחורה צחקנית, בדרך כלל. הפעם הקול שלה היה רובוטי, קצת מדאיג. היא הכתיבה לי ידיעה ליומן המבצעים.

היתה בחורה בחאן יונס – אינני זוכר את השם – שהיתה בת 17 ושסירבה ללכת עם רעלה. זה לא מצא חן בעיני המיליציות המקומיות. כמה מהם קפצו לביקור. אבא שלה ניסה להגן עליה; אולי גם הוא היה ליברל, במונחי חאן יונס. קודם הם הרגו אותו. אחר כך הם התחילו לעבוד עליה.

מיכל הכתיבה לי שורה של פציעות. רשימה של אברים שנכרתו, חלקם פנימיים. היא לא שרדה. אולי טוב שכך. מיכל דיברה בקול רובוטי ואני לא הערתי הערות או שאלתי שאלות. רשמתי. סיימתי לרשום. העתקתי ליומן המבצעים. הלכתי לשירותים. הקאתי. הערתי את הקמב"צ ואמרתי לו שיחליף אותי.

אילו הייתי פוגש את החלאות הללו, ויודע בוודאות שהם הם האחראים, הייתי הורג אותם. ללא מחשבה שניה או נקיפות מצפון. זה לא קרה, כמובן, ועד כמה שאני יודע הם עכשיו בתפקיד בכיר כלשהו בחמאס.

משמעות שניה למילה "פוביה”: שנאה, סלידה, דחיה, תיעוב.

מרבים לדבר על איסלמופוביה לאחרונה. הערות לא מחמיאות על האיסלם הן "איסלמופוביות". הטענה היא שמדובר בסוג של גזענות, כמו אנטישמיות. הטענה הזו היא שקרית, ולא רק בגלל שהמוסלמים המתלוננים על איסלמופוביה הם בדרך כלל גם אנטישמים, ומתייחסים במושג כדי לכסות על כך.

חשוב לדייק: אנחנו מדברים על איסלמופוביה, פחד מן האיסלם ותיעובו, ולא על מוסלמופוביה, פחד ותיעוב של מוסלמים. לא כל מוסלמי מסכים עם עקרונות הרצח והשנאה שמבליט האיסלם המודרני, אם כי הנסיון מראה שרבים מן המוסלמים – במיוחד אלו החיים במערב – אכן אימצו אותם.

ניקח את המדינה המערבית הסובלנית ביותר, בריטניה. 40% מן המוסלמים בבריטניה, למשל, אמרו שהם תומכים בהחלת חוקי השריעה בבריטניה; 20% הביעו סימפטיה למבצעי הפיגועים של ה-7 ביולי; בסקר אחר, 13% הגדירו אותם כמרטירים. 47% אמרו כי אילו היו פלסטינים, היו תומכים בפיגועי התאבדות כנגד אזרחים ישראלים. סקר אחר מצא ש-81% מן המוסלמים בבריטניה רואים עצמם קודם כל מוסלמים ורק אחר כך בריטים. סקר שערכה אגודת הסטודנטים המוסלמית מצא ש-27% מהם חשו קונפליקט בין נאמנותם לאומה המוסלמית ובין נאמנותם לבריטניה.

ואלו דברים שנאמרו למקור זר; מה הם אומרים בינם לבין עצמם, כשאין מאזין, אפשר רק לשער.

לא כל המוסלמים הם טרוריסטים, אבל כמעט כל הטרוריסטים הם מוסלמים – והם נהנים מתמיכה עממית רחבה בקרב מוסלמי העולם. המיתוס המקובל אומר שהטרור נובע מעוני. הגיע הזמן לשחוט את הפרה האדומה הזו: כמעט כל המחבלים המתאבדים הם בעלי תארים, שהכנסתם עולה עשרות מונים על זו של הפלאח הממוצע בפקיסטן או בפלסטין. למעשה, ככל שעולה השכלתו והכנסתו של מוסלמי אדוק, כך גדל יותר הסיכוי שהוא יתמוך בטרור או ישתתף בו בעצמו. הדוגמא הקלאסית, כמובן, היא בן לאדן.

העולם המערבי הכיר כבר גל טרור שמשתתפיו היו בעלי נתונים אישיים דומים: האנרכיזם של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. ההבדל הקריטי הוא שהאנרכיסטים לא נהנו מתמיכה עממית רחבה – ושמעייניהם היו נתונים לשיפור העולם הזה, לא לעולם הבא. אפשר לדבר עם אדם שמוכן לפוצץ את הפרלמנט כדי לקדם ממשלה חופשית יותר; אין על מה לדבר עם מי שחוגר חגורת נפץ כדי להרוג כמה שיותר משנואיו, וכדי לזכות בכמה שיותר משרתים בעולם שמעבר. אותו, ואת משלחיו ומסייעיו – אימאמים, מטיפי רחוב, מפיצי קלטות, כותבי פמפלטים, סייענים מכל סוג – יש להעביר מן העולם בדרך היעילה ביותר.

זה נראה מיותר, בימינו, להסביר מדוע צריך לפחד מן האיסלם. ובכל זאת, מאחר ויש מנטליות בת יענה בקרב האינטליגנציה במערב בכל הנוגע לאיסלם, אנסה בכל זאת.

תפיסת העולם האיסלמית מחלקת את העולם אישית וגיאוגרפית. אישית, העולם נחלק למאמינים מוסלמים, לעובדי אלילים, ולד'ימי. המאמינים אמורים להיות, אידיאלית, נישאים על כל האחרים. את עובדי האלילים יש פשוט להרוג – אחת הסיבות לכך שהסכסוך בהודו מדמם כל כך – ואילו את הד'ימי, בני "דתות הספר" האחרות, יש להשפיל ולגבות מהם מס מיוחד.

גיאוגרפית, מחולק העולם ל"דאר אל איסלם", בית האיסלם, ו"דאר אל חרב", בית החרב. דאר אל איסלם הם כל אותם שטחים שכבש האיסלם; דאר אל חרב הוא אותם שטחים שטרם הספיק להביא תחת חסותו, אשר על כן מותרת בהם האלימות. בניגוד למקובל לחשוב, המילה "איסלם" אין משמעה "שלום", אלא "כניעה", כניעה לרצון האל, כפי שהובע על ידי מוחמד.

ניתן, ללא ספק, למצוא תפיסות דומות גם ביהדות – שבחוסר האונים שלה הפליגה בפנטזיותיה ויצרה עולם דמיון שהיה מטריד אפילו את הנאצים – ובנצרות. תפיסת "החייל הנוצרי", שפיתח ברנרד הקדוש עבור הטמפלרים, מטרידה ביותר: “בדם האויב שהוא שופך, הוא מטהר כאילו נשטף בדם השה", הוא כותב על לוחמיו. אבל זו היתה המאה ה-12. העולם הנוצרי עבר זעזועים, רפורמציה, חילון.

היהדות והאיסלם לא עברו תהליכים אלו, המחסנים או לפחות מייצרים נוגדנים לפנאטיות דתית. על היהודים הפנאטים מופעלים מעצורים כבדים – חוק, משפט, נוהג וחשש מתגובת העולם – המונעים מהם להגשים את פנטזיות הדם שלהם. עם זאת, מדי פעם כמה מהם פורצים את המחסומים הללו, כשהם נשענים על תמיכה קהילתית. המרכז היהודי – לדעתי, מתוך תפיסה של "בשל דרכי שלום", כלומר מחשש לתגובת נגד אלימה – אוסר על הפעלת פסקי ההלכה הללו. דוגמא בולטת הם דבריו של הרב הראשי לצה"ל, אבי רונצקי, שהודה כי על פי עיקר ההלכה, אסור להעניק טיפול רפואי למחבל – משום שאסור להעניק טיפול רפואי ללא יהודי – אך, בשל סיבות אחרות (הצורך במידע מודיעיני, החשש מפגיעה בשבויים יהודים) יש לטפל בו.

למרכז המוסלמי אין מעצורים כאלה. השייח' קרדאווי, פוסק ההלכה העיקרי של האחים המוסלמים – מעין עובדיה יוסף סלפיסטי – אישר ואף עודד פיגועי התאבדות. הוא רחוק מלהיות בודד. האינסטינקט הסלפיסטיווהאבי בהיתקלו בהתרסה או במכשול הוא לעבור לאלימות. הרוצחים הופכים להיות קדושים, במעמדם של ברוך גולדשטיין אליבא דרב גינצבורג, או כצלבנים של ברנרד. אין כל בעיה הלכתית ברצח: לעובדי אלילים ממילא אין זכות לחיים, וד'ימי שהתקומם איבד את כל זכויותיו.

המצב חמור יותר ומגיע לידי משבר במדינות המערב. התרבות המוסלמית נתפסת כעליונה על כל תרבות אחרת. המוסלמי מחונך מגיל צעיר לראות את עצמו כאדון ואת הלאמאמינים כד'ימי או כעבדים; התפיסה המקובלת היא שהבלתימאמינים הם טמאים בשל אכילת חזיר, שתיית אלכוהול או מנהגים בלתי מוסלמיים אחרים. התוצאה של מגע עם מדינה מערבית הוא, לעיתים קרובות מאד, משבר אמונה – שמוביל כמעט תמיד להקצנה דתית ולתפיסה שהמערב מצליח בשל קנוניה כלשהי כנגד המוסלמים. תחום היצוא העיקרי של מדינות האיסלם, להוציא איסלם ומהגרים, הוא תיאוריות קונספירציה.

התוצאה היא אנשים צעירים וזועמים, שאינם מצליחים להשתלב במערב משום שהם חשים עליונים עליו ואינם מוכנים לקבל את כלליו. התוצאה, לעיתים קרובות מדי, היא נסיון לשנות את סדר הדברים באמצעות אלימות רצחנית – שאם איננה מקרבת בשום צורה את הח'ליפות, לפחות פוטרת את הצעיר מהתמודדות עם עולם מכאיב מדי, ומעניקה לחייו משמעות.

הבעיה היא שזה עובד. זה עובד זמן רב מדי. העולם המוסלמי מצליח להחצין את בעיותיו אל העולם המערבי, בלי לשלם על כך מחיר, לפחות שני עשורים.

זה התחיל באיראן, ב-1979. הסטודנטים של חומייני הסתערו על השגרירות האמריקנית ולקחו 52 מאנשיה כבני ערובה – ויצאו מזה בלי לשלם שום מחיר. אחד הסטודנטים ההם, ראוי לציין, היה מחמוד אחמדניג'אד. רוב חבריו לא התקדמו כמוהו – המהפכה תמיד אוכלת את בניה – אבל הלקח נלמד. כמה שנים מאוחר יותר, כשנזקקה איראן לנשק במלחמתה בעיראק, חזרו האיראנים על הטריק: הם חטפו בני ערובה מערביים, קיבלו את הנשק, ולא שילמו שום מחיר. מחבל מתאבד, איש החיזבאללה, העיף את השגרירות האמריקנית בביירות; מחבל מתאבד אחר ריסק את מפקדת הנחתים בעיר. התגובה? התקפלות. נהוג להאשים את ממשל קרטר בהססנות הזו כנגד טרוריסטים מוסלמים. ממשל רייגן, כמסתבר, לא היה טוב יותר.

ב-1989, הקרב עבר מדאר אל איסלם לדאר אל חרב. באותה שנה, הכריז האייטולה חומייני על פאתווה הקוראת להריגתו של סופר בריטי, סלמן רושדי, בשל ספר שכתב – “פסוקי השטן" – שנתפס כמעליב את האיסלם. ארגון המדינות המוסלמיות החרההחזיק אחריו. רושדי ירד למחתרת. מהומות פרצו ברחבי העולם בגלל ספר שאף מוסלמי לא קרא. בין המפגינים היתה נערה סומלית צעירה, עייאן הירסי עלי; תגובתה הראשונה למשמע הידיעה על הספר האסור היתה "ובכן, הוא חייב למות".

ה"מועצה המוסלמית של בריטניה", גוף מרכזי וכביכול מתון, דרשה עוד קודם לפאתווה שהוצאת פינגווין תשמיד את כל עותקיה, ותתחייב שלא להדפיסם עוד לעולם. ה"מועצה" ערכה שריפת ספרים מאורגנת. ברחבי העולם, נרצחו ונפצעו מתרגמי הספר. שורה של חנויות ספרים בבריטניה וארה"ב הועלו באש. בעקבות איומים, רשתות ספרים גדולות בארה"ב הסירו את "פסוקי השטן" מהמדפים. חשוב לציין שלא ננקטו כל צעדי נגד יעילים: בריטניה ניתקה, זמנית, את יחסיה עם איראן. זה המחיר ששילם העולם המוסלמי על התקפה אלימה כנגד ערך יסוד של המערב.

המוסלמים למדו שהאלימות משתלמת. מאז, האיום באלימות מרחף תמיד, גם כשהאלימות עצמה חבויה מתחת לפני הקרקע. בני המערב למדו שכמו תושבי העיירה ספרינגפילד מה"סימפסונס", ההמון המוסלמי נמצא תמיד במרחק קצר מאד מאספסוף זועם, חמוש בבקבוקי תבערה. תגובה המערבית? לימודי סובלנות וקבלת האחר. לא אילוץ המהגרים לקבל את התרבות של המקום אליו היגרו, אלא היתר להם לייבא עימם את הפיגור ושנאת האחר שפרחה במקום ממנו נמלטו.

ראינו את זה קורה שוב בפרשת הקריקטורות, ועכשיו בפרשת הקיסר מנואל. זה לא מקרה; זו טקטיקה. והגיע הזמן לאלץ את האיסלמיסטים לשלם מחיר על תוקפנותם.

עד כאן על פחד. כמה מילים על תיעוב וסלידה.

התרבות המערבית הליברלית היא יצור צעיר ורך בשנים. עד אמצע המאה ה-19, אתאיזם היה סיבה לגיטימית לפיטורין מתפקיד ציבורי בבריטניה וארצות הברית; ארה"ב שחררה את עבדיה רק ב-1865; זכות ההצבעה לנשים הובטחה רק בשנות העשרים של המאה ה-20; השחורים בארה"ב רכשו את זכות ההצבעה, בפועל, רק בסוף שנות השישים; שוויון בעבודה לנשים ולבני מיעוטים הובטח אף הוא באותם שנים; החל משנות השמונים, החלו נופלות חומות האפליה החוקית כנגד בעלי נטיה מינית שונה.

כל אחד מן העקרונות הללו מותקף על ידי האיסלם. בשלושה דברים האשה נקנית, אומרת ההלכה היהודית; וגם בעיני האיסלם, האשה היא רכושו של אביה או של בעלה. הלכתית, הוא רשאי למוכרה לעבדות – וראוי לציין שערב הסעודית ביטלה את העבדות, רשמית, רק ב-1963, ושבניג'ר, מדינה שרוב תושביה מוסלמים, העבדות עדיין חוקית – והוא רשאי להרוג אותה אם זנתה, לדעתו.

הוא רשאי – צריך, למעשה לארגן את נישואיה. אין לה כל דעה בנושא. הזכרתי את הירסי עלי; אין זה מקרה שהאשה האמיצה הזו התקוממה, ושיחררה את עצמה, כשאולצה להנשא לגבר זר; אין זה מקרה שסרטה "כניעה" (כאמור, התרגום הראוי למילה "איסלם"; ניתן לצפות בסרט כאן) עוסק בגורלן של 50% מן המתקראות מוסלמיות, שחינוך של ממש נשלל מהן וכל מסלול חייהן מייעד אותן לשיפחות מנוולת. כתגובה, נרצח במאי הסרט, תיאו ואן גוך, על ידי מוסלמי.

ניתן אף לטעון ששיעבודן של הנשים אינו פוגע רק בהן עצמן; הוא מונע את שחרורם של הגברים המוסלמים. האדון לעבדים, לעולם לא יהיה חופשי. תמיד תדאיג אותו השתקפותו בעיני העבד; תמיד יחפש דרכים חדשים להוכיח את אדנותו; תמיד יהיה כבול אל העבד.

אם המערב הגיע לשחרור מיני, האיסלם פועל במלוא המרץ בכיוון ההפוך. מנהג מקובל בארצות מוסלמיות רבות הוא מילת נשים, מונח מעודן המתאר את כריתת הדגדגן המיועד למנוע הנאה מינית. המנהג הברברי עבר עם המהגרים אל המערב, ואף שהוא מנוגד לחוק, נהוג לעבור על כך בשתיקה. רופא סומלי אף הציע לבית חולים איטלקי לערוך "ניתוחים" כאלו באופן רפואי ותחת הרדמה. בינתיים, ההצעה נדחתה.

כאשר שחורים או הומוסקסואלים נרצחים במערב, האומה רועשת. אבל רצח הומוסקסואלים בשל נטייתם המינית הוא דבר שבשיגרה בקרב המוסלמים; איראן תלתה לפני כשנה זוג נערים שכל פשעם היה אהבתם. המקרה זכה לתהודה רבה יחסית, משום שתועד במצלמה נסתרת. לאחרונה, תקפו מוסלמים הומוסקסואלים באמסטרדם, ערש הסובלנות. ערב רציחתו – פרשה משונה – התגרה הפוליטיקאי ההולנדי פים פורטויאן באימאם שבא להתעמת עמו בתכנית טלוויזיה; הוא החצין את נטייתו המינית, והאימאם הסובלניכביכול התפרץ, והחל לומר את האמת: את דעתו על פורטויאן, על הומוסקסואלים והומוסקסואליות. פורטויאן חייך, פנה אל הקהל, ואמר בפשטות "זה מה שרציתי שתראו".

אבל אם יש דבר המבדיל את המערב בחדות מן האיסלם, הרי זה חופש הדיעה שהוא מעניק לאזרחיו. שוב ושוב, מרושדי דרך תיאו ואן גוך עבור בפרשת הקריקטורות וכעת בפרשת הקיסר מנואל, הוכח שביקורת על האיסלם גוררת מוות או נסיונות לרצח.

אפשר, וצריך, לומר דברים רעים מאד על הכנסיה הקתולית בימי שלטונה. גם היא ניסתה לכפות אורתודוקסיה באלימות. אבל רק לעיתים נדירות ביותר, הופעלה האלימות ללא שיקול וללא דיון. לכנסיה היתה מסורת של דיון – מוגבל, אבל דיון – וזו היתה המסורת שהדליקה את הנר של הרנסנס, של תפיסת כבוד האדם; היתה זו התפיסה שאיפשרה – תוך מאבק – את הרפורמציה. התזות שמיסמר לותר לדלת הכנסיה היו הזמנה לדיון. פטרוס רמוס שבר חלק גדול מהבלי ימי הביניים, כאשר הגן בהצלחה, מול אוניברסיטת פאריס, על התזה ש"כל מה שכתב אריסטו – טעות". זו המורשת היוונית שלנו, הלוגוס עליו דיבר בנדיקטוס.

אפשר שזו תקופה חולפת. אפשר שבעתיד יהיה איסלם אחר. אבל בעידן הנוכחי שלו, האיסלם הוא מפלצתי ומתועב. כמו היהדות האורתודוקסית, הוא מייצג עבדות, דיכוי, שנאת נשים ושנאת הומוסקסואלים – כל מה שאדם חופשי אמור לדחות, ולדחות בלי מחשבות שניות. הוא איננו ראוי לסובלנות, משום שהוא עצמו איננו מפגין סובלנות, והוא ודאי איננו ראוי להגנה. אם הצליח המערב לעקור את העריצות הדתית הנוצרית, אין סיבה להעניק לגיטימציה למקבילתה המוסלמית הגרועה ממנה; ואם האינקוויזיציה היא עדיין סמל לכל מה שהוא מפגר, קנאי וחשוך, אין כל סיבה ראויה להעניק יחס שונה לאיסלם ולמטיפיו.

אם נחזור לפרשת הקריקטורות, היו שלוש מהן שהעלו זעם קדוש. האחת הראתה את מוחמד כשמן התרבוש שלו מסתלסל פתיל פצצה בוער. האחרת הראתה אותו עומד בשערי גן עדן כשהוא צועק – ככל הנראה לעבר מחבלים מתאבדים – “עצרו! עצרו! אזלו לנו הבתולות!”. השלישית הראתה אותו מניף סיף, כשמאחוריו שתי נשים רעולות. מה בקריקטורות הללו לא היה נכון? מדוע לא הגנו עליהן? מדוע מיהר רוב הציבור הנאור להתרפס לרגליהם של אלו המייצגים את כל מה שהוא שולל?

הדרך המהירה ביותר לסיים מלחמה, אמר אורוול, היא להפסיד בה. אנחנו במלחמה. לא אנחנו הכרזנו עליה ולא אנחנו רצינו בה. סביר שהיא תכלה את רוב מאמציו, תקוותיו, עושרו ואושרו של דורנו. אבל עלינו לעמוד בה, ולנצח בה, אם אנו סבורים שהחירות ראויה למאבק.

(יוסי גורביץ)


נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter