אחד האנשים המשפיעים ביותר בימי הביניים היה ברנרד, אב המנזר של קלרוו; למיליוני קתולים, גם היום, הוא פשוט "הקדוש ברנרד". אדם פעלתן, שתלטן, יעיל, נבון, בעל עט זהב: מי אירגן מחדש את המסדר הקיסטרקיאני והחזיר אותו לחוקת העוני שלו; שדחף להקמת המסדר הטמפלארי, וכתב את החוקה שלו; שכתב דרשות ופרשנות שמלומדים חופרים בהן עד היום; הצלחה.

היו לו צדדים אפלים, כמובן. הוא רדף את אבלאר והביא לשריפת ספרו כספר מינות – אבל פחד מאד מעימות פומבי עמו. והיה מסע הצלב השני, כשלון מונומנטלי אפילו בקנה המידה של הטיפשות ההמונית שהיו מסעות הצלב. ברנרד, שנחרד מהמוני ההרוגים ללא כל תכלית, כתב לאחר מכן שמסע הצלב לא היה כשלון מוחלט; הוא איכלס את גן העדן בהמוני קדושים.

היום נזכרתי בו בגלל עמיר פרץ.

אוי.

מעולם לא חשבתי שעמיר פרץ הוא אדם טיפש. תמיד חשבתי שהלעג כלפיו – לא ראיתי, אבל הדי המגאפון של "ארץ נהדרת" הגיעו גם אלי – הוא אווילי, על גבול הגזעני. כשפגשתי אותו, בימים האחרונים של מערכת הבחירות, מצאתי אדם כמעט מחוק מעייפות, אבל אינטליגנטי, רהוט, מהיר חשיבה. תמכתי בו בכל לב במערכת הבחירות.

אבל היום הוא הוכיח, סופית, שהוא לא מתאים לכהן כשר בטחון. כן, הגנרלים עשו לו כל תרגיל בספר, אבל הוא היה צריך לדעת שצל"ש לא מעיד על הצלחה. להיפך. במקום שבו יש תכנון וחשיבה, אין צורך בגבורה ולא מוענקים צל"שים. האותות נשלפים מן המגירה, כאשר התוכנית לא שורדת מגע ראשון עם האויב, כאשר הכל קורס וכל מה שנותר ללוחמים הוא גבורה עירומה.

עמיר פרץ לא אחראי ליהירות של חלוץ ולדוקטרינת "השלטנות האווירית" – קציני יבשה מכנים אות ה"שרלטנות האווירית" – שלו; הוא לא שהה מספיק זמן בתפקיד כדי לשאת באחריות לכך שראש אט"ל, או איך שזה לא נקרא עכשיו, ממליץ לחיילים על ביזה; ספק אם הספיק לסייר בימ"חים, כך שחסרונם אינו באשמתו; כל חייו הפוליטיים היה אזרח, כך שאין להאשים אותו שלא הבין שצה"ל הפך לגרוטאה, ושככל שרבו בו תורות הניהול כך התרחק מן היעילות.

אבל הוא לא מתאים. רצוי שיעזוב את התפקיד הזה, שמלכתחילה לא רצה בו, ועדיף שיעשה זאת קודם שיכזיב את האחרונות שבתקוות, בטרם יניח לצה"ל לבלוע עוד 30 מיליארדים מן הכסף שהיה מיועד למהפכה החברתית.

קשה לעמוד על הריסותיה של קריירה שנבנתה במשך שנים; קשה להסתכל אחורה ולא להבין איך הכל נשרף כל כך מהר, בששה שבועות קצרים. אבל עדיף ללכת, אפילו כך, מאשר להצמד לקרנות המזבח. זה הלקח ששמעון פרס מעולם לא הבין, ודי לנו באחד.

(יוסי גורביץ)