החברים של ג'ורג'

במקום פרידה

בערב חג השבועות, לפני כשבוע, נפטר פרופסור זאב רובין. הוא מת בחטף, מהתקף לב. אילו היינו חיים במדינה מתוקנת, היינו זוכים לכמה מאמרי-פרידה, מה שנקרא באנגלית obituaries. אבל, כידוע, זה לא המצב. אז הנה האבן הקטנה שלי על המצבה.

* * * *

במבט לאחור, חלק ניכר מהלימודים באוניברסיטה נראה כמו בזבוז זמן. הספריה היתה מועילה יותר מרבים מהמרצים, שהשאירו רושם חיוור בלבד. אבל כמה מהשיעורים היו חוויות דתיות של ממש: דר' (אז) גדי אלגזי מתפייט, בשיעור הראשון במבוא ימי הביניים על אורח החיים; פרופ' נטע זגגי קוראת, ביוונית, את המקהלה האחרונה של "אדיפוס המלך", מתרגמת ישירות ומעבירה היטב את הפלצות והאימה, והדמעות על לחייה ועל לחיי חלק ניכר מהקהל; זאב רובין ואני יורים זה לעבר זה חלקים מ"ליקורגוס" של פלוטארכוס.

ההשכלה שלי היא ברובה אוטודידקטית. אפשר לומר ברצינות שלהוציא גיאוגרפיה – שחלקה הגדול כבר לא רלוונטי, אחרי 1989 – ואתיקה עיתונאית (סיפור ארוך) לא לימדה אותי ישיבת נחלים דבר. את האנגלית רכשתי בסופו של דבר בעצמי. אבל קראתי. קראתי המון.

ב-1987, בשבועות, התחלתי לקרוא את הביוגרפיות של פלוטארכוס. הראשונה שבהן היתה של המחוקק הספרטני המיתולוגי ליקורגוס. היא היתה כתובה באופן מפעים, והיתה בעצם ביוגרפיה מהללת של ספרטה עצמה. בלעתי אותה, כולה, ואת שאר הביוגרפיות. אחר כך תוקדידס והרודוטוס (בסדר זה, למרבה הצער), אחר כך דברים רבים אחרים. כשהגעתי ל"תרגיל יוון" של רובין כבר הייתי עמוס בכל אלה.

הכיתה, למרבה הצער, היתה עמוסה בעשרות תלמידים שיוון ומשטרה לא עניינו אותם כלל. זה היה תרגיל חובה שהיה צריך לסמן עליו V ולעבור הלאה, למה שבאמת רצית ללמוד. התוצאה היתה שחלק ניכר מהשיעורים היו דיאלוגים ביני ובין רובין. ספרטה המיתולוגית עמדה בלב חלק מהם.

אני עקשן, אבל הייתי אוסף של מידע בלתי מעובד. הוא היה גם עקשן, גם מלומד, וגם חכם. הוא הראה לי שמדובר בתעמולה ספרטנית. הוא לימד אותי שמקור כתוב יכול להיות שקרי, תעמולתי, מכזב. הוא לימד אותי איך לקרוא בין השורות, לנפנף את ההערצה העיוורת ולהתמקד במה שנכתב על ההלוטים: על דיכויו של עם איכרים בידי אוכלוסיה כובשת, זרה, חמושה; כובש זר ששליטיו הקפידו להכריז מדי שנה מלחמה טקסית על הכבושים, כדי להפוך את רציחתם להריגה נקייה מטאבו; על חברה לוחמת שאיננה מייצרת דבר פרט לטראומות מכוונות, שאונסת את ילדיה כטקס חניכה, שיצרה לעצמה שם של לוחמים חסרי מעצורים – אבל שהובסה פעם אחר פעם בשדה הקרב על ידי חברות חופשיות יותר; על חברה כה נקיה לכאורה וכה מושחתת בפועל, שפעם אחר פעם הוגלו מלכיה ופקידיה, או הוצאו להורג, משנחשפה שחיתותם.

בעצם, הוא לימד אותי לקרוא. לקרוא ביקורתית. זה היתה ביקורת טקסטים טהורה – הוא מעולם לא גלש לפוליטיקה – אבל אי אפשר יהיה לטעון שהיא לא היתה חתרנית. שהרי הארס הספרטני יפעפע, דרך אפלטון, וסופו שישמש כבסיס לשורה של אידיאלים קולקטיביסטיים, הן פאשיסטיים, הן קומוניסטיים, והן פולקיסטיים.

* * * * *

למלומדות שלו לא היה שיעור. דומה שלא היתה שפה עתיקה שלא הכיר. הוא דיבר וכתב כעשר מהן, בכללן אתיופית עתיקה. הוא היה מומחה בעל שם להיסטוריה של פרס הססאנית. העברית שלו היתה עשירה להדהים, מעטים המנעדים שהיו זרים לה. הוא דיבר תמיד באיטיות, כובד ראש מסוים מתערבב ברוח הלצה שמעולם לא נעלמה לגמרי.

הוא היה מלא שמחת חיים. אף שדיבר במרירות, כבר בתחילת שנות התשעים, על סדר היום הכלכלי העקום של האוניברסיטה, על דחיקת רגליהם של המרצים, על דלדול הספריות – די היה להעביר אותו מן ההווה אל העבר, אל איזו סוגיה ביזנטית או רומאית, ומיד הוא היה מחייך חיוך רחב, פורח, ומתדיין איתך.

אני זוכר כיצד, בסמינר שעסק בשאלה המורכבת של התנצרותה של האימפריה, הוא תירגם לנו – מיוונית, בלי הערות – השבעה שנמצאה בשרידי ביזנטיון, ככל הנראה מן המאה הרביעית לספירה. כדי להדגים את הסינקרטיזם שבה: מחבר ההשבעה נקט בשמותיהם של עשרות דמונים ואלים, ביניהם ישוע ואדוני צבאות. שאלתי אותו מה, בעצם, רצה המשביע; הוא נרכן על הטקסט, וכעבור שניות פרץ בצחוק אדיר, שנמשך זמן רב. כשהתאושש, הוא תרגם: המשביע – שכחתי אם היה מן הכחולים או מן הירוקים – קרא לכל הישויות הללו לסייע לסיעתו בקרקס, ולשבור את רגליהם של סוסי הסיעה היריבה. סוסים – ורוכביהם – שהפכו לאבק לפני יותר מאלף שנים שבו לפתע מן הנשיה.

הוא התדיין עם הסטודנטים כשווים: לא רק בכיתה, אלא גם במסדרונות ושעות ארוכות גם בחדרו. הוא תמיד הקשיב בנימוס ובעניין, גם כשגילית לחרדתך דקות ספורות לאחר מכן שאמרת שטות מוחלטת. כשהדברים שעליהם הרצה היו מורכבים – והם היו כאלה לעיתים קרובות – הוא שב והסביר בסבלנות, עד שהם הובנו.

* * * * *

פרופ' רובין היה איש של דור אחר. הוא סירב להשתמש במחשב, והתלוצץ שהוא מעדיף נוצה ודיו. על השאלה "מדוע יש ללמוד היסטוריה", הוא אמר קודם כל שחשוב שנדע שלא נוכל להתקיים ממנה; אם זה מה שחשבנו, אמר, כדאי שנלך לעשות משהו אחר. היסטוריה לומדים משום שהיא הפיגומים של התרבות, חוליה מקשרת אל העבר, שמאפשרת קיום תרבותי שאיננו מצטמצם לגבולות הלהיט האחרון או השטות האחרונה של ערוץ 2.

ניקולו מקיוואלי תיאר את סוף יומו כך: "ועם בוא הערב, אני שב לביתי והולך לספרייתי. שם, על ספה, אני מתפשט עירום, מסיר מעלי את בגדי העבודה החמוצים מזעה ומלוכלכים מבוץ, ועוטה עלי את גלימות הארמון והחצר; ובלבוש רשמי יותר זה אני נכנס לחצרות הקדמונים ומתקבל בברכה על ידיהם. ושם אני טועם את המזון, אשר אך הוא שלי, אשר עבורו נולדתי. ושם אני מעז לדבר עמם ולשאול אותם לטעם מעשיהם, והם, באנושיותם, עונים לי. ובמשך ארבע שעות אני שוכח את העולם, כל רוגז נעלם ממני, שוב איני חרד מפני העוני, אינני רועד עוד מפני המוות; אני חולף, אכן, אל עולמם". זאב רובין התהלך בהיכלות האלה שנים ארוכות, ושאל את הקדמונים שאלות קשות, אירוניות ולעיתים חצופות. עמדה לו הזכות לפתוח את דלתות ההיכל גם בפני דורות של תלמידים. שלום לעפרו.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • ג'ו

    אתה תלמידו של בא-גד? שועשתי

  • Well said

  • אני

    hear hear

  • אוי, זה כל כך היה שווה בירה.

  • מאמר-פרידה נהדר. נשאר לקוות שהדור הבא יהיה מוצלח כמו הדור ההוא.

    (והתשובה לא בהכרח שלילית — יש גם מגמות חיוביות בבלגאן שמתחולל מסביב).

  • היי,

    למרות כל הלצות הטוויטר, הפוסט הזה היה יותר מראוי. ויש לך נקודה טובה לגבי ההתעלמות התקשורתית.

    • בהחלט.

      • א.ה.

        הוא היה מקבל יותר תשומת לב אם היה שוכר בריונים שיכו את הדיקן שלא נתן לו העלאת שכר. אין מה לעשות, פרופסורים פשוט לא יודעים איך לעבוד עם התקשורת…

  • יצא לי ללמוד אצל רובין רק פעם אחת (הוא שימש כמרצה מחליף בתרגיל יוון שלקחתי אצל מרצה אחר), אבל הוא הותיר עליי רושם טוב ומאמר הפרידה היפהפה שלך גורם לי להצטער שלא יצא לי ללמוד אצלו יותר. מצטרף לתקוותו של אלעד-וו לגבי הדור הבא.

  • יובל

    תודה על הבלוג המרתק, כמו גם על פוסט זה, שלרגע קט – שאמנם כבר עבר – גרם לי לרצות ללמוד היסטוריה…

  • שלומי

    כשלמדתי בבר אילן היו 2 מרצים שהרשימו אותי:

    1. גיורא גולדברג מהמחלקה למדע המדינה.

    2. יוחנן גליקר מאונברסיטת ת"א שהתארח במחלקה ללימודים קלאסיים.

    יוסי, כנראה למדת עם פרופ' גליקר, מה התרשמותך ממנו?

    Valete, inquit Shlomi

  • ג'לאל א-דין רומי

    כסטודנט לתואר ראשון (אומנם לא להיסטוריה, אבל עדיין בגבולות הפקולטה למדעי הרוח), היה לי קשה שלא להתרגש מהפוסט.
    אומנם, אני שמעתי על מותו כדרך אגב ולא הכרתי את האיש ופועלו, אבל הטקסט הזה גרם לי להתרוממות רוח ולתקווה שיש, ויהיו עוד, אנשים בסדר הגודל האינטלקטואלי שלו במדינה שמדעי הרוח בא נדחקים לקרן זווית, ומוקרבים לטובת עגל הזהב של התפיסה שרואה ברווח הכספי בתור שיקול טהור להשכלה.

  • יוסי,

    כמי שאחד מתחביביו הוא היסטוריה, הייתי שמח לדעת האם פרופ' רובין כתב ספר על יון ובמיוחד על ספרטה?

  • תודה. כמו אינספור פעמים בעבר, הוצאת אותי צדיק, שמלאכתי נעשתה בידיך.

    זכיתי ללמוד אצל רובין שני קורסים, לצערי רק בתואר הראשון, אבל אני חב את הזכות הזו לך, כמובן. תודה.

  • אמיר ארד

    זה היה מרגש.

  • אכן מילים כדורבנות. אך משעשע שאפילו רובין הצליח לעורר בך את הסנטימטים לעם כבוש ומדוכא, כאשר הבר פלוגתא המר שלו בחוג היה צבי רזי הקומוניסט.

    מזכיר לי מאוד משהו שכתבתי לפני מספר שבועות

    על למה ללמוד היסטוריה

  • אורי

    תודה רבה יוסי
    אני קורא חדש פה ונהנה מכל מילה

  • סמולן

    מרגש. הוא לימד אותך על טבח ה 23,000 נוצרים על ידי יהודים ?

  • פוסט מרגש ומרומם רוח. יהי זכרו ברוך.

    למען הדיון ההיסטורי: אני רק רוצה להזכיר שדווקא הספרטנים המיליטריסטים, המשעבדים והכוחניים הם אלו שבשם החירות והחופש שיחררו את הפולייס היווניות משליטתה של האימפריה האתונאית הרצחנית, הדמוקרטית למהדרין. לאחר הכיבוש הם גם חמלו על אתונה עצמה, למרות כל הזוועות שעוללה. אירוניה היסטורית.

  • באותו ענין

    יוסי – למה אתה לא ממשיך בלימודים אקדמיים?
    הפודיום של פרופסור הרבה יותר גבוה, ישמעו אותך יותר טוב.

  • אסף

    בהחלט פוסט מרגש. מעולם לא החלפתי מילה עם פרופסור רובין, אבל ראיתי אותו פעמים רבות במסדרון שליד החוג להיסטוריה כללית משוחח עם סטודנטים.
    אני מסכים עם פסקת-ההקדמה שלך. מאוד עצוב שמפעל-חיים שהוקדש להעברת ידע מסתיים בלי שמי שלא מנוי על בלוג כמו שלך או על רשימת התפוצה של החוג להיסטוריה כללית באת"א יידע על כך. הפוסט שלך בהחלט מהווה מחווה ראויה למלומד שנפטר.

  • גל אבירי

    רק היום נודע לי על פטירתו של המרצה האהוב עלי פרופסור זאב רובין ז"ל.
    קשה לי לחשוב על דרך מסויימת אחת כדי לתאר את אהדתי לזאביק ז"ל, שכן אני מרגיש שכל מה שאגיד יהיה פחות מראוי כדי לתאר את דמותו של אדם כמוהו, אך אעשה כמיטב יכלתי:
    אני כן יכול לומר שהוא אחד המרצים שבאמת אהבתי ללמוד אצלם ושהשפיעו עלי הכי הרבה בתקופת לימודי בתואר להיסטוריה.
    תמיד קינאתי בבקיאות שהפגין בכל תחום – בין אם היה זה תחום אקדמי או תחום שאינו אקדמי וכמובן בשליטתו בכמות השפות העצומה שדיבר. אני זוכר את ההסבר שלו על הגשת העבודה (מבחן הבית המסכם) בשיעור "הדמוקרטיה האתונאית ומתנגדיה"; הוא טען שניתן להגיש לו אותה בשפה העברית, אנגלית, ערבית, גרמנית, ספרדית, צרפתית, יוונית, איטלקית, לאטינית, וקירילית (רוסית), אולם אמר כי "מי שרוצה להגיש את העבודה בקירילית, אני מבקש שיגיש אותה מודפסת, כי קרו מקרים שלא הצלחתי להבין את כתב היד של כותבי הקירילית ואפילו הם בעצמם לא ידעו לומר לי מה הם כתבו לי כשביקשתי מהם להקריא זאת לפני…" (זה היה בתקופה שעדיין היה מקובל להגיש עבודות בכתב יד – דבר שכמעט עלה לי ביוקר, שכן הגשתי לו את העבודה הנ"ל בכתב יד וזאביק שם אותה אצלו בחדר ו"שכח ממנה". לי לא היה העתק של אותה עבודה ונלחצתי כשהמזכירה הודיעה לי שלא רשום אצלה שהגשתי את העבודה, אולם היא "תבדוק עם זאביק" היכן הוא הניח אותה. לאחר שעה קלה, נמצאה האבדה וזאביק בדק אותה תוך 10 דקות ונתן לי עליה ציון של 95).
    מזאביק ז"ל למדתי את העובדה כי "שפה = חירות", שכן כאשר אדם יודע שפה נוספת, הוא חופשי להבין ולהסתדר כמו בביתו שלו גם בארצות זרות.
    אהבתי את הנעימות והרוגע של אופיו הטוב והצנוע – וכמובן את הציניות וחוש ההומור המתוחכם שלו:
    כחובב של התקופות הקלאסיות של יוון ורומא בעצמי, העזתי לשאול את פרופסור רובין לאיזו תרבות/תקופה הוא מרגיש יותר שייך והוא ענה לי בצניעות: "גל יקירי, אני לא מרגיש שייך לשום דבר"…
    כמו כן, היה מצחיק לשמוע ממנו את התגובה לדבריו אלו או אחרים של סטודנט או של חוקר שעם דעתו הוא לא הסכים: "מה שאמרת הרגע, זה טוב, זה יפה, זה נחמד – זה לא נכון… (ואז מסביר את טעותו של הסטודנט או של אותו חוקר)".
    גם הסיפורים המצחיקים שלו על העובדה שהוא לא מצליח להסתדר עם מחשבים היו כיפיים לאוזן וכמובן מטבעות לשון כגון "החוקרים הרוסיים מהסובייצקי סאיוז…"
    אני מצטרף גם לדבריו היפים של יוסי גורביץ', שעשה עבודה נאמנה בתיאור דמותו ומפעלו של פרופסור רובין היקר והמנוח.
    יהי זכרו ברוך וינוח על משכבו בשלום.