החברים של ג'ורג'

למי מותר להשוות, מתי חסימת כביש היא טרור, צבא ההגנה למתנחלים, והקלות של "התקפה": ארבע הערות על המצב

 

אסור להשוות, אלא רק כשמותר: שמעון פרס, נשיאנו, משמש בשבועות האחרונים כשכבת ההגנה של בנימין נתניהו, ומרכך את תדמיתו – ואת תדמית שר החוץ שלו – בעולם. על פניו, זו התערבות גסה ובלתי ראויה של נשיא בפוליטיקה. אבל זה שימון. התרגלנו. מי שהופתע מתפקידו החדש של פרס, לא צריך היה להיות מופתע: הוא ביצע אותם תפקידים עבור אריאל שרון.

יכולת ההפרזה של פרס עבדה שעות נוספות בפגישתו עם ברק אובמה – או, ליתר דיוק, בדיווחים שפיזר פרס על אותה פגישה. לדבריו, הוא אמר לאובמה ש"אחמדניג'אד הוא קטסטרופה לאיראן, לעולם הערבי ולעולם כולו". אחמדניג'אד מחזיק במעט מאד סמכויות בפועל, ואם אפשר לטעון – בקושי מסוים – שמדובר ב"קטסטרופה לאיראן", הרי שהוא ודאי פחות "קטסטרופלי" לדימויה מאשר, למשל, שר החוץ אביגדור ליברמן לדימויה של ישראל.

פרס אמר עוד שישראל "איננה יכולה שלא להשוות" בין אחמדניג'אד והיטלר. האמנם אינה יכולה? הנה כמה הבדלים. היטלר היה שליט יחיד, כמעט כל יכול, בגרמניה; הוא לא עמד לבחירה מחדש. אחמדניג'אד מחזיק בכוח מוגבל הרבה יותר, והוא יעמוד לבחירות בקרוב. כלל לא בטוח שינצח בהן. על ההבדלים בעוצמה הצבאית והכלכלית של איראן ושל גרמניה הנאצית מיותר להרחיב את הדיבור. ההשוואה הזו נעשית נלעגת במיוחד כשמשווים את כוחה של איראן, מעצמה גרעינית בהתהוות, ובין כוחה של ישראל – שלפני 20 שנה ויותר כלאה אדם ל-18 שנה (והאריכה לאחר מכן את מעצרו לשארית חייו), משום שחשף את העובדה שיש לה 200 פצצות גרעין. יש לציין שקשה להניח שגילויו של מרדכי ואנונו גרמו לישראל להפסיק ולייצר פצצות נוספות, כך שאם בין אמצע שנות השישים ואמצע שנות השמונים יצרה ישראל 200 מהן, לא יהיה מוגזם להניח שכעת יש לה כ-400 מהן.

אבל ראוי להתמקד בנושא ההשוואה. בישראל טוענים תמיד ש"אסור להשוות" שום דבר לנאצים. לאחרונה פוטר מדריך ביד ושם, משום שהעז לציין את העובדה שהמוזיאון בנוי על אדמות גזולות, ושהוא משקיף על מקום שנקרא פעם דיר יאסין, שלוחמים ישראלים ביצעו בו ב-1948 משהו שפרס ודאי היה מגדיר כ"אירוע קשה ביותר, שאנחנו מצטערים עליו מאד". ישראל תמיד השוותה את אויביה, מנאצר והלאה, לנאצים. בן גוריון, האיש שלא הסכים שבתעודת הזהות שלו יהיו מילים בערבית, האיש שבתנועת יד מפורסמת התחיל את הטיהור האתני של ערביי ישראל, נהג להשוות אפילו את מנחם בגין לאדולף היטלר.

ישראל תמיד אהבה להשוות את מעשיהם של אחרים לנאצים. האיסור הוא, כמובן, על השוואה של מעשיה של ישראל עצמה – ועל השוואתן של שואות אחרות לשואה היהודית. ישראל היא מכחישת שואה מובהקת – בכל האמור לשואה הארמנית, לשואה האוקראינית, לשואה הצ'צ'נית ולשואת רואנדה. אמור מעתה, ה"אסור להשוות" הוא אמצעי לשימור ההתקרבנות היהודית ותו לא.

מתי זה טרור: לפני שבוע הודיעה המשטרה בקול תרועות ומצילתיים, שעצרה תשעה ערבים ישראלים כחשודים ב"טרור". חלף שבוע, ומישהו בפרקליטות התעשת – והתשעה, שמיוחסת להם הפלת עמוד על כביש ותקיפת רכב באבנים, לא מואשמים כעת בטרור אלא בהתפרעות גרידא. אבל הכותרות על "טרוריסטים" מקרב ערביי ישראל כבר עשו את שלהן. הדו קיום השברירי גם כך נסדק עוד קצת.

חסימת כבישים היא אמצעי מקובל בהפגנות בישראל. היהודיסטים עשו זאת שוב ושוב במהלך המאבק נגד ההתנתקות. התיאו-פאשיסטים שלנו נקטו בעוד שלל אמצעים, משפיכת שמן על כבישים כדי לגרום לכלי רכב להחליק, הנחת פצצות-דמה והודעה על חפץ חשוד, הצתת כלי רכב עמוסים בדלק וחומרי תבערה באמצע כביש, ונסיון ממשי מאד לפוצץ צובר גז. אז זה לא היה טרור, שהרי המבצעים היו יהודים כשרים.

צבא ההגנה למתנחלים: ביום שישי, עצר צה"ל פעילי שמאל שניסו למחות על הקמת מאחז בלתי חוקי אי שם באזור קרית ארבע. הם נעצרו משום שהגיעו לאזור, למרות שהיה "שטח צבאי סגור".

גם מתנחלים הגיעו למקום, ואף התעמתו עם המפגינים. הם לא נעצרו. הם גם שבו לאחר מכן. זו לא הפעם הראשונה: כבר ראינו שצה"ל פותח באש על מפגינים שמעיזים לפעול נגדו – אבל לא נוקט באותם אמצעים כלפי מפגינים שנמצאים "בצד שלו", אף ששניהם עוברים על צווי "שטח צבאי סגור" באותה מידה.

כל זה, מבלי לציין את העובדה שאף שהמאחז מוגדר כבלתי חוקי, החיילים ממשיכים לשמור עליו 24 שעות ביממה. כל כך התרגלנו לזה, ששכחנו עד כמה זה מדהים: כוחות שמירת החוק מזהים פעילות בלתי חוקית – ולא סתם בלתי חוקית, אלא כזו שיוצרת צרות דיפלומטיות למדינה – ובמקום לעצור את הפושעים הם… מעניקים להם הגנה מלאה מסביב לשעון. הגנה שאזרחים מן השורה, ראוי לציין, דווקא לא מקבלים. ואחר כך, כמובן, מגיעה הטענה החצופה שהצבא הוא "לא ארגון פוליטי" ושהוא "לא בורר את משימותיו".

זו לא "התקפה": שגריר ישראל בספרד נתקל בשבוע שעבר באחד האלמנטים הנחותים ביותר שבמין האנושי – אוהדי כדורגל – והללו קראו לעברו קריאות גנאי, ביניהן קריאות אנטישמיות.

לא נעים. אבל הכותרת היתה "שגריר ישראל בספרד הותקף על ידי אנטישמים". אפשר היה באותה מידה, וכנראה ביתר דיוק, לטעון שהוא "הותקף על ידי אוהדי כדורגל שיכורים". אבל לא משנה. מה שחשוב שהוא שהכותרת היא שקרית לגמרי.

השגריר, רפי שוץ, כלל לא הותקף. למעשה, זה עולה בבירור מהכתבה: "המאבטחים, שחששו שהאירוע יידרדר לאלימות פיזית, מיהרו לפנות את השגריר מהמקום". אבל הכתבה מתייחסת לאוהדי הכדורגל כאל "תוקפים", למרות שתקיפה בבירור לא היתה כאן.

הבלבול הזה – בין קריאות גנאי ובין התקפה – נפוץ למדי. למשל, בשעתו נטען שאיתמר בן גביר "תקף" את לימור לבנת, בשעה שהוא רק קרא קריאות גנאי נגדה – שזו לחלוטין זכותו הדמוקרטית. הסרטון של האירוע, שראיתי בשעתו אך לצערי קשה למוצאו כעת, הראה תמונה הפוכה משהו: המאבטחים של לבנת תוקפים את המפגינים. (וזאת מבלי לדבר על האירוניה שבתלונותיה של לבנת על כך שקריאות גנאי נגדה הן תקיפה, בהתחשב בעבר שלה-עצמה כתוקפת מפגינים).

לאחרונה, עצרה המשטרה אוהדי כדורגל, ממתנגדיו של ראש עירית תל אביב חולדאי, משום שהללו קראו לעברו קריאות גנאי והניפו שלטים בהתאם. המשטרה טענה שמדובר ב"סכנה לשלום הציבור". בית המשפט סבר, מסיבות שטרם הובררו, שמותר לאזרח במדינה חופשית – גם אם הוא חולה במחלה מסוכנת, כמו אהדת כדורגל – לחשוב ואף לצעוק שפקיד ציבור הוא "דיקטטור", ושדווקא אין בכך סכנה לציבור. הגיע הזמן להפסיק את ההיסטריה הזו. אלימות היא אלימות, דיבור הוא דיבור.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter

22 תגובות על ”למי מותר להשוות, מתי חסימת כביש היא טרור, צבא ההגנה למתנחלים, והקלות של "התקפה": ארבע הערות על המצב“

  1. אתה, יקירי, מזכיר לי את האנשים שלוקחים את הקרבות לזכויות מוגבלים למיניהם צעד אחד רחוק מדי, וטוענים להכרה כתרבות שוות ערך דווקא בזכות מאפיין הלקות. כך לדוגמא אנשים שטוענים שאין לנסות לרפא חירשים או עיוורים, ולנסות לסייע להם כן לשמוע או לראות, אלא יש לכבד את האוטונומיה ההלן קלרית ותרבותה הייחודית.

    כך אתה עם הכדורגל. אני מבין שטחו עיניך בשל איזה מום מראות כל היופי הזה, כמו סלאלום של מסי, או שני הגולים במחזה המוסר הבאמת אפותיאוזי שהתחולל על הדשא בסטמפורד ברידג' ביום רביעי. אין לך את התוכנה שמאפשרת להבין, להתענג. אבל מכאן ועד להגיד שאנחנו הנחותים? אתמהה! אוקצור, אתה וישעיהו יכולים ביחד למצוץ את הבירה מהצעיף שלי (זה השיכר משתי שורות מעליי, בזכותו יש לכם בירה למצוץ). 😀

    (אני מרגיש צורך לציין שהכל באהבה, שכן SDNWOTI)

  2. Hapoelphile הגיב:

    למיטב זכרוני ואנונו נכון להיום הוא דווקא אדם וחי חופשי, כך שזו טעות לומר שהוא נאסר לשארית חייו..

    • ygurvitz הגיב:

      מרדכי ואנונו איננו אדם חופשי. הוא איננו יכול לעבוד או לחיות בישראל, וזו אסורת עליו בתואנות שונות לעזוב אותה. יש עליו מעקב צמוד ומסיבות מובנות, מעטים מסתכנים בשיחה איתו. אני לא קורא לזה חופש.

      • Hapoelphile הגיב:

        האם הוא מאחורי סורגים? כלוא בכלוב? יתכן והוא אכן מוגבל, אבל לא "אסור עד שארית חייו". לא כך פסק בית המשפט, תן לו לפחות את הקרדיט הזה.

  3. יוסי, זה רק אני או שאפשר להשתמש בנימוקי "למה איראן זה לא היטלר" גם כדי לחסל את ההשוואה שלך את היהדות לנאציזם שפרסמת לא מזמן?

    • ygurvitz הגיב:

      אני לא חושב כך, אבל אני תמיד מוכן לדון בנושא.

    • אלעד-וו הגיב:

      יוסי השווה את האידאולוגיה יהדות לאידאולוגיה הנאצית, לא את ישראל לגרמניה הנאצית.

      • מני זהבי הגיב:

        ואתה חושב שהשוואה של מערכת רעיונית דתית, שלאו דווקא מחפשת לעצמה ביטוי פוליטי (ועד שהיא מחפשת אותו, יש לה כמה דברים חשובים יותר לבטא מהיחס ל"אחר"), עם מערכת רעיונית שהיא פוליטית במובהק ומבוססת מיסודה על שלילת קיומו של "האחר", היא השוואה רצינית?

        • אלעד-וו הגיב:

          שמת לעצמך רגל בפה, כי התשובה הברורה לשאלה שלך היא "כן". אם חושבים על התשתית הרעיונית של היהדות, והדרך שהיא באה לידי ביטוי בפועל במדינת ישראל, אז היא בהחלט מונעת משלילת קיומו או לפחות זכויותיו של האחר. "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ", וזה בא מהיהדות לא פחות מאשר זה בא מהקולוניאליזם והאוריינטליזם.

          אז כן, זו השוואה רצינית. הציונות אינה הנאציזם, אבל האידאולוגיה היהודית וזו הנאצית? אפשר להשוות. (אגב, גם אני חושב שההשוואה לא עומדת, אבל יש מקום לשאול את השאלה, במיוחד לאור המאורעות האחרונים).

          • מני זהבי הגיב:

            אוי. אם תסתכל כאן (http://en.wikipedia.org/wiki/A_land_without_a_people_for_a_people_without_a_land), תראה שמוצאה של הסיסמה שציטטת היא עניין סבוך במידת-מה (כמו שקורה הרבה פעמים עם סיסמאות), אולם איש מאלה ששמותיהם נקשרו להפצתה לא היה יהודי אדוק בדתו.
            "התשתית הרעיונית של היהדות, והדרך שהיא באה לידי ביטוי בפועל במדינת ישראל" היא הרבה דברים: למשל, המפעל הלאומי של ניקיונות לפסח, או השבתה כמעט טוטלית של רכב ממונע ביום כיפור. או קיומם של ארגוני סיוע וולונטריים כמו "יד שרה", וגם אלה ששנויים יותר במחלוקת כמו "אפרת". וכן, גם את ההתיישבות בארץ-ישראל (משני צדי הקו הירוק) אפשר לגזור, בחלקה, ממניעים דתיים. אבל האם מניעים אלה היו המניעים העיקריים של ההתיישבות? כאן כבר צריך לדבר בכל מקרה לגופו, ולדעתי, ברוב המקרים התשובה תהיה "לא". וגם הגורמים שראו בהקמת מדינה יהודית ויישובים יהודיים בארץ-ישראל מצווה דתית, לא שאפו במפורש לשלילת זכויותיהם של הערבים בארץ. אחרי 1967, יישוב יהודים מעבר לקו הירוק היה כרוך בהכרח בשלילת זכויות פוליטיות של הפלסטינים, אבל אני לא חושב שרבים ממצדדי ההתנחלות תבעו במפורש "להיפטר מהנגע הערבי". ומשלוש הדמויות הציבוריות הבולטות המזוהות עם פוליטיקה אנטי-ערבית (הרב כהנא, רחבעם זאבי, אביגדור ליברמן), שתיים הן של לאומנים חילונים. ואני כבר לא מדבר על חוגים שמצהירים על נאמנותם לדת היהודית (ואינם אוהבים גויים, בלשון המעטה) אבל שוללים את עצם הרעיון של מדינה יהודית לפני בוא המשיח.

            • אור ברקת הגיב:

              מה רצית להגיד? (לא נשאל בקנטרנות)

              • מני זהבי הגיב:

                שיהדות היא "מערכת רעיונית דתית, שלאו דווקא מחפשת לעצמה ביטוי פוליטי (ועד שהיא מחפשת אותו, יש לה כמה דברים חשובים יותר לבטא מהיחס ל"אחר")".

              • אור ברקת הגיב:

                זה שלא רק הדת עומדת מאחורי העוולות הפוליטיות לא ממש מבטל את חלקה בנושא.

              • מני זהבי הגיב:

                יש לא מעט דתות העומדות מאחורי עוולות פוליטיות. א-פרו-פו ביקור האפיפיור, אני חושב שאפשר יהיה להראות שהיחס השלילי של הכנסייה הקתולית להומוסקסואלים תורם (או תרם) לרדיפת הומוסקסואלים במדינות קתוליות. וכן, הומוסקסואלים נרדפו גם ע"י הנאצים. אבל אני לא חושב שזה מצדיק השוואה בין הכנסייה הקתולית לנאציזם. לעומת זאת, אילו הוקמה תנועה פוליטית קתולית שאנשיה תובעים במפורש ובעקביות להשמיד את ההומוסקסואלים, לזרוק אותם למחנות "חינוך מחדש" או לגרשם לכל הרוחות לבל יטמאו את החברה הקתולית הקדושה, השוואת עמדתן של תנועות כאלה לנאציזם הייתה בהחלט במקום. אני מניח שהאנלוגיה ליהדות ברורה.

  4. ג'ו הגיב:

    וכשמדברים על המשטרע עוד דוגמא קשה מימים אלו, המשטרה מטרידה במכוון כפר שלם על מנת לפנותו מאדמתו.

    http://www.notes.co.il/idanl/55871.asp

  5. דודי הגיב:

    איפה נכתב במאמר על המדריך שפוטר מיד ושם, שהוא "פוטר משום שהעז לציין את העובדה שהמוזיאון בנוי על אדמות גזולות"?

    אשר לביקורת על הפרזות ועל השוואות מופרכות, אכן רטוריקה המבוססת על הפרזות ועל השוואות מופרכות פסולה מעיקרה.

    • איתמר קרביאן הגיב:

      זינג!

    • איתמר קרביאן הגיב:

      בעצם, מלבד לשבח אותך על מכה אפקטיבית מתחת לחגורה, ברצוני לציין שבמאמר כתוב "שהמדריך פוטר משום שהעז לציין את העובדה שהמוזיאון בנוי על אדמות גזולות" בכותרת, בכותרת המשנה ובכל שתי הפסקאות הראשונות.

      מנסיוני האישי אני רוצה להוסיף שהמדריכה שאני זוכר מיד ושם ענדה צמיד כתום והעירה כמה הערות בנוגע להתנתקות כשאני הייתי שם בפעם האחרונה. אולי הייתי צריך לשלוח מכתב?

  6. ג. י. הגיב:

    כמה הערות/תיקונים:
    מה שעשו הכתומים במהלך ההתנתקות היה טרור לכל דבר ועניין. אפילו הרטוריקה של המנהיגים שלהם לגבי האורעים שהזכרת הזכירה בצורה מדהימה רטוריקה של מנהיגים פלסטינאים בזמן פיגועי טרור: "אנחנו מגנים את הפעולה, אבל אנחנו מבינים את תחושת היאוש וסערת הרגשות שהביאו אותם לבצע אותה". בחיי.
    ואכן חבל שלא התייחסו אליהם בהתאם, אבל לא הופך פעולה מקבילה לבסדר יותר.

    וההשוואה של כל דבר שזז לנאצי או להיטלר היא אכן בעייתית ונעשית יותר מדי פעמים ובקלות דעת כזו שהיא גורמת להשוואה להיות חסרת משמעות ולהתעלמות אוטומטית.
    לגבי אירן, אני מניח שהכוונה שבשני המקרים יש גזען קיצוני עם רטוריקה גזענים ואלימה אשר חותר להגיע לעמדת כוח שתאפשר לו לבצע אותה. במקרה של היטלר זה אכן הייתה חוזק הצבא שלו. במקרה של איראן זה נשק אטומי ותמיכה בגופי טרור (שמקודם או במאוחר ינסו לבצע פיגוע "מגה טרור").
    וכן, אני מודע לחלוטין ששר החוץ שלנו גם כן עונה להגדרה הזו.

  7. קורא עוד יותר קבוע הגיב:

    מה שהכתומים עשו בהתנתקות זה civil disobedience ישן וטוב, לא טרור. באירופה גם השמאל יודע לעשות את זה בימי G8 וכנסים של קרן המטבע העולמית. לעזאזל, אפילו באחד במאי היו הפגנות סוערות (אם כי צנועות יותר) ברחובות אירופה. המתנחלים, האנרכיסטים ורבים בשמאל האירופי יודעים שזה משחק של כוח, ושביכולתם להשפיע ממש על הציבור ונבחריו באמצעות הכוח שלהם.

    השמאל בישראל צריך ללמוד דבר או שניים או עשרה מהמתנחלים הכתומים וגם מהשמאל האירופי בכל הקשור לעמידה על שלך, הנכונות לשלם מחיר אישי עבור קידום המטרה האידיאולוגית שלך וארגון מחאה אפקטיבית. בכלל בתחום הארגון שמאלנים נוטים להתייאש מהר מאוד ברגע שמופיע סימן ראשון לחילוקי דעות, ומקשיבים לשוטרים גם כשהשוטרים מפירים את הוראות המשטרה ואפילו את החוק עצמו (כשהם מפזרים התקהלויות חוקיות, מציבים גדרות ברזל באיזור ההפגנות ומורים למפגינים להפגין מאחורי הגדרות וכו'). ובדיוק מהסיבה הזו השוטרים מרשים לעצמם לקחת גם חוקים שלא קיימים עדיין לידיים.

    הטראומה שנגרמה לפוליטיקאים וכן לכוחות הביטחון מפעולות המחאה של הכתומים עוד מהדהדת במערכת. אובדי עצות, השוטרים חשבו שאם כוח לא עובד הם ישתמשו בעוד כוח, וכך קיבלנו את פרסות הסוסים והאלות של עמונה שצרבו עוד יותר עמוק בתודעת העם שאלה – לא כדאי להתעסק איתם.