פרויקט 300: אחרי התאונה ההיא
היום לפני 34 שנים פרצה האינתיפאדה הראשונה. האפרטהייד עדיין איתנו
תאונת דרכים ב-8 בדצמבר 1987 הובילה, למחרת, למשהו שישראל עוד לא ראתה: התקוממות פלסטינית עממית, תחילה ברצועת עזה ואחר כך, כאש המדלגת לשדה אחר, בגדה המערבית. הכיבוש המאד נוח עד כה – את הגדה המערבית צה”ל החזיק בפחות מעשר פלוגות – נעלם. סוג של לוחמת גרילה תפס את מקומו, סוג של לחימה שישראל לא היתה מוכנה אליה: לוחמה א-סימטרית שמטרתה להציג את ישראל כגוליית.
זה נורא העליב אותנו.
ישראל הרגה, על פי ויקיפדיה הציונית, 1,491 פלסטינים במהלך שנות האינתיפאדה. הם הרגו כעשירית מהמספר הזה. זה המניין הרשמי: הוא כנראה לא כולל הוצאות להורג פרטיזניות שביצעו יחידות כמו שמשון בראשית ימיהן, שלא דווחו רשמית או שדווחו כרצח שביצעו הפלסטינים בעצמם.
לאינתיפאדה הראשונה היו שלוש השלכות ארוכות טווח. ראשית, היא שינתה לגמרי את צה”ל. עד 1987, צה”ל תיאר את עצמו נלחם בסורים (לא בהצלחה גדולה במיוחד: הסורים בלמו את צה”ל בקו ביירות-דמשק ב-1982), ודמיין חזית מזרחית. מאז, עיקר הפעילות של צה”ל היא דיכוי פלסטינים. הנתונים חשאיים, אבל לפני כמה שנים אמר הרמטכ”ל אייזנקוט שכ-55% מהסד”כ הקרבי של צה”ל נמצא בשטחים. צה”ל הפך לחיל מצב, עם כל מה שזה אומר. הלוחמים של ימינו מסתערים באומץ על בתים של פלסטינים לא חמושים, כתשעה מהם מדי לילה, מרביצים בעוז לילדים, חוטפים קטינים בגבורה, מתעללים בקור רוח בחסרי ישע. יהיה מעניין לראות את הצבא הזה מול בגירים חמושים – יכול להיות שחיזבאללה כבר נתן לנו דוגמית ב-2006.
השינוי השני היה בציבור הישראלי. הוא לא רוצה לשמוע על זה יותר. מסת הזוועות של 1987-1988 הובילה להתקוממות של הציבור, שלא יכול היה עוד לשאת את דמותו; והתקשורת – חלשה מתמיד, נתונה מתמיד בידי בעלי הון שכל מה שמעניין אותם הוא שורת הרווח – צייתה. פעם היו לה כתבי שטחים וכתבים לענייני פלסטינים. היום יש לה כתבים לענייני “התיישבות.” בהתאם, מאחר והציבור לא מוכן לשמוע על מה שהוא שולח את הילדים שלו לעשות, הרגישות שלו לאבידות קיצונית. כל סימן של התנגדות פלסטינית מתקבל בהיסטריה. לא מסובך להבין מה קורה פה: הציבור יודע שהוא שולח את ילדיו להיות עוד דור של פוסט טראומה, עוד דור אבוד, ולהתמודד עם זה יעשה אותך שמאלן, אז מה שנשאר הוא הכחשה קיצונית, סירוב להסתכל בפניה של המציאות, להכיר בכך שפגשנו את האויב והוא אנו-עצמנו.
השלישית היתה בקרב הפלסטינים. החלק הראשון שלה כמעט שלא סוקר בישראל. בהתאם לתחביב של מערכת הבטחון למצוא איזה דמון שאפשר להאשים אותו – הרי לא יעלה על הדעת שיש כאן עם, עם רצונות משלו – היא הפילה את התיק על אש”ף (כפי שתפיל את האינתיפאדה השניה על ערפאת). השושואיסטים שלנו, כרגיל, לא הבינו כלום. האינתיפאדה הראשונה היתה התקוממות נגד אש”ף כמעט כפי שהיתה נגד ישראל. המיקוד של אש”ף היה בפלסטינים היושבים בפזורה, ולא היה לו אכפת יותר מדי מהפלסטינים במולדת. אלה יצאו להתקוממות על דעת עצמם, עם הנהגה מקומית, ואש”ף נדרש לכחצי שנה כדי להשתלט על ההתקוממות – וגם אז בקושי.
אבל ההתקוממות הצליחה בנקודה אחת: היא שינתה את המוקד של המאבק הפלסטיני. במקום להתמקד בפלסטינים שבפזורה, המאבק מאז – ועד עכשיו – מתמקד בפלסטינים שבמולדת ובצרכים שלהם. זה הישג אדיר: מהפכה מלמטה שתופסת את הפיקוד מידי הנהגת התנועה הלאומית לכאורה, וכופה עליה לקבל את צרכיה. בנובמבר 1988, פחות משנה אחרי פריצת האינתיפאדה, ערפאת הכריז על הכרה בפתרון שתי המדינות.
ישראל סירבה, כמובן.
רק ארבע שנים ויותר אחר כך, כשאש”ף היה בשפל בשל שורה של נסיבות (קריסת הגוש המזרחי, התמיכה של ערפאת בפלישה העיראקית לכוויית), ישראל הכתיבה לאש”ף תנאי כניעה, ונוצרה הרשות הפלסטינית. המטרה שלה, כפי שהגדיר את זה יצחק רבין, היתה כיבוש “בלי בג”צ ובצלם.” העמדת פנים, מסקירובקה, כאילו לפלסטינים יש סוג של שלטון עצמי. ומאחר ואש”ף היה היצור המוזר מכולם, הנהגת מהפכה שהושחתה לחלוטין לפני שפרצה המהפכה, גם נמצאו המשת”פים שיסכימו לבצע את זה. את התוצאות אנחנו רואים היום: דיקטטורה חלשה של הרש”פ, שנואה על נתיניה, נטולת לגיטימציה.
ישראל מסמסה את פתרון שתי המדינות. היא תמיד רצתה לספח חלקים ניכרים מהגדה (שימו לב לתכנונים, לכבישים שמתחילים לשרטט כבר בתחילת שנות ה-70; להקמה של התנחלויות בנקודות שימנעו אפשרות של הסדר). ועכשיו היא נמצאת בפני שוקת שבורה: אי אפשר יותר להסתיר את משטר האפרטהייד. כיבוש הוא, בהגדרה הבסיסית שלו, משהו זמני מאד: מצב שמחזיק עד שיש גורם לגיטימי להעביר אליו את השליטה. למדינה היהודית, שנוסדה כדי לפתור את בעיית הדיכוי והרדיפה של היהודים, אין קיום בלי דיכוי ורדיפה של פלסטינים. למדינת עוול כזו אין קיום, גם אם היא חזקה מספיק כדי לשבור התנגדות פיזית. תראו במה אנחנו מתפארים לאחרונה: שהקפנו את רצועת עזה בחומה. ביחידות הדיכוי היעודיות שלנו, מג”ב וכפיר. אנחנו כל כך פחדנים, שאנחנו מעניקים צל”ש ל”לוחמים” נועזים שבקור רוח הרגו אדם לא חמוש.
ככה אנחנו נראים אחרי 34 שנים של דיכוי על ספידים. והתקווה היא שזה לא יוכל להחזיק, לא במאה ה-21, לא כשיש מצלמה בכל פינה, לא כשדובר צה”ל ידוע כשקרן הממומן ביותר במזרח התיכון. אנחנו, כמובן, נהיה האחרונים שנבין מה קורה, כשאסופת הסדקים הזעירים תתאחד למפולת גדולה.
בדרך, למותר לציין, יהיה הרבה, הרבה סבל. זה הייצוא העיקרי של המדינה הציונית, וככזו היא תזכר: כחלום שהפך למפלצת. כמי שהיה שליח שלה לדיכוי עם אחר, אקווה לראות את הנפילה הזו בימי חיי.
(יוסי גורביץ)
כמה סיפוחים לצד מיקרו-נסיגות וגמרנו עם הסיפור.
מחכים לממשל רפובליקני, שמגיע כל 4-8 שנים.
כמעט היינו שם ב2020 אבל אז באה הקורונה.
כלומר שאתה מסכים עם השמאל, צריך לצאת מהשטחים ואת השטחים שלא נחזיר נספח וניתן זכויות תושב אם לא אזרח לכל מי שגר שם. השאלה עכשיו היא על הפרטים, איפה יעבור איזה גבול ואיזה הסדר ביטחון יהיו, דברים די טכניים שבמילא נסגרים רק כשהדברים קורים בפועל.
קראתי פה פעם בתגובות שזה לא מעניין איך "הציונים" מחלקים את קולותיהם.
אולי זה נכון. נראה שכבר אין הבדל כזה גדול בין הימין לשמאל בישראל בנושאים מדיניים.
צודק באלף אחוז. על ישראל להחליט מה היא לוקחת ומה היא נותנת, ללחוץ את היד לנשיא האמריקני ולסגור עניין. זה עבד מעולה עם טרמפ, בוש ג'וניור, בוש ג'וניור, רייגן וניקסון. רק אוטוטו ייבחר עוד נשיא רפובליקני ואז הכל יסתדר.
מי עוד מאמינים בשלום? רק האופטימיים ביותר.
אני אדם פסימי מאוד. אני מאמין שהפלסטינים והישראלים צריכים לחיות בנפרד. חיילים ישראלים לא צריכים לפגוש בילדים פלסטינים ואנחנו צריכים להיות בעלי אפשרות ללכת ברחוב בלי פחד להדקר.
נבנה בינינו חומה גבוהה ונפגש עוד 30-40 שנה כשיוולד דור חדש ,שלא מכיר ולא זוכר את המלחמות.
הגעתי למסקנה הזו כבר ב 83.
אנחנו תקועים זמן כה רב בגלל ששתי אפשרויות הקיצון – נסיגה מלאה לקווי 1967 מחד או סיפוח מלא של השטח מאידך – אינן ריאליות.
הפתרון הסביר היחידי הוא שישראל תיסוג מחלקים של השטח ותשמור על חלקים אחרים (הדבר תואם גם את רוחה של החלטת 242 של מועצת הביטחון.)
אפשר להמשיך לחכות לנצח לפלסטינים שיועילו לבוא למו"ם או שאפשר לפנות לצעדים חד-צדדיים ולקבוע בכוחות עצמנו את גבולנו.
אם יעלה ממשל אמריקני שימשיך "לזרום" עם ישראל בעניין ההתנחלויות והסיפוחים כמו הממשל האמריקני הקודם ייתכן ונראה פתרון לסכסוך דווקא דרך האפיק הזה.
הפתרון היחידי הוא הפתרון המקובל על רוב מדינות אירופה, ארה"ב ואף חלק ממדינות ערב: מתווה קלינטון/יוזמה סעודית. מדינה פלסטינית עד קווי 67 בלי מתנחל אחד שישאר שם,
מנגנון פיצויים כלשהו לפליטים, החזרה של כמות פליטים שישראל תוכל לעמוד בה, באיזור ה 100-200 אלף. ערביי ירושליים המזרחית יהיו תושבי המדינה הפלסטינית. כך שבמאזן הכולל, יתכן שיהיו אפילו פחות פלסטינים בשטח ישראל.
כוחות או"ם אמריקאים על הגבולות בין המדינות.
וכן, אני בטוח שיהיו לא מעט פלסטינים שירצו אחר כך את מה שנותר לא שלהם, וגם יפעלו להשגתו, אבל אז, ישראל תוכל להיכנס באם אימא שלהם עם גיבויי מהקהילה הבינלאומית.
מה הבעיה ?
אהה, המתנחלים ויותר מחצי עם שהפך קיצוני
וימני במידה מסוימת של צדק לאחר אירועי האינתיפאדה השניה ומאי השנה.
הצבא ששדרתו נגועה בדתיים ימנים, והחשש הגדול של פוליטיקאים ללכת נגד הזרם העכור הזה. כדי שזה יקרה תצטרך להתחולל פה מלחמת "אחים", הסיכוי לכך נמוך, הסיכוי שהשמאל ינצח במלחמה הזו גם לא גבוה.
אז מה עושים ?
האופציה היחידה שנותרה בצד היהודי השפוי הוא לייחל למעצמות להפעיל לחץ על ישראל.
זה כמעט קרה לפני עשור אבל אז הגיע האביב הערבי והנושא ירד מהפרק.
גם ככה לא נראה שממש דחוך למעצמות ולאירופאים ללחוץ על ישראל.
במידה מסוימת צדק עראפאת כשכינה את ישראל ילד הטיפוחים המפונק של המערב.
האופציה האפשרית מהצד הפלסטיני הדי נואש היא הגרועה ביותר, אבל הם למדו מאיתנו:
מלחמה כוללת, וכיבוש מחדש של ישראל.
בעזרת האיראנים, הסורים וכל מי שישמח לעזור. הם מדברים על כך לא מעט, האיראנים מזרימים לגבול הצפוני נשק כל הזמן, החמאס בונה שם מאחזים, ונראה שהכל הולך לכיוון הזה.
ישראל לא בנוייה למטחים של אלפי טילים ורקטות על אזרחים כל יום.
אם תהיה קריסה כפי שיוסי מייחל לה, ככה היא תראה.
לא חושב שאי פעם הוצע מתווה רציני שכלל נסיגה מלאה לקווי 67 ופינוי עד המתנחל האחרון. תמיד דיברו על גבולות על בסיס קווי 1967 ועל חילופי שטחים. הישראלים והפלסטינים מעולם לא הגיעו להסכם מכיוון שמעולם לא הצליחו לגבש קו גבול ביניהם. כרגע אני מטיל ספק גדול בכוונות הפלסטינים להכנס למשא ומתן. לי זה נראה שהם מעדיפים לחכות לאיראן, לחרם או להאג. מה שבא קודם, אם יבוא.
יוסי ועוד כמה פה אכן מייחלים ל"קריסה" אבל מעולם לא מוכנים להסביר איך אותה קריסה תראה, האם חייהם של אנשים יהיו בסכנה ומה בעצם יהיה הגורל של כולנו.
"אבל אז, ישראל תוכל להיכנס באם אימא שלהם עם גיבויי מהקהילה הבינלאומית."
אתה באמת מאמין שזה יקרה? אחרי עזה? הגיבוי הזה יחזיק אולי שבוע.
בהחלט. אם יחתם הסכם, שהפלסטינים ינסו להפר אותו אחר כך, המחיר שהם ישלמו יהיה יקר מאוד. אני בטוח שלישראל יהיה גיבוי מהקהילה הבינלאומית. הבעיה שיש זרם של שמאל קיצוני ופלסטינים המנסים לגייס קולות מערביים עבור מטרת העל של הקרסת ישראל כישות מדינית. כל עוד ימשך הכיבוש בשטחי 67 הטענות האלו ימשיכו ליפול על אוזניים קשובות. ברגע שהישראלי האחרון יסתלק משם, הקולות האלו יגוועו.
מתוך היכרות עם השיח האנטי-ישראלי שאתה מציין, הייתי אומר שכבר קשה לדעת אם הוא באמת ייעצר במידה וישראל תיסוג לקווי 1967. ישראל מוכפשת כמדינת "אפרטהייד" לא רק עקב התנהלותה בשטחים, אלא גם עקב חוקיה הפנימיים בתוך ישראל עצמה. גם היחסים מול ערביי-ישראל מוצגים בתור דיכוי שיטתי ומתמשך של פלסטינים.
לאחר נסיגה לקווי 1967 (שתביא לקרע עצום בחברה היהודית, תעלה את מחירי הדיור ובוודאי תפגע בביטחון בדמות רקטות מעופפות מפסגות השומרון) אנו עלולים למצוא את המגזר הערבי דורש הכרה בהיותו מיעוט לאומי או אולי אפילו דורש אוטונומיה בגליל ובנגב. הקמפיין האנטי-ישראלי ירתם למאמצים הללו וכל שיח האפרטהייד ימשיך לשצוף כאילו דבר לא קרה.
בקצרה, אנו עלולים למצוא עצמנו גם אוכלים את הדגים המסריחים וגם מגורשים מן העיר.
אל תזלזל בעוצמה הצבאית של ישראל, בקשרים הנרחבים שיש לה עדיין עם מעצמות ומדינות חזקות. ישראל היתה הרבה יותר חלשה ממצבה כיום בתקופה מקום המדינה עד 67. ובכל זאת הסתדרה.
המתנחלים מדברים כבר חמישים שנה על "אף שעל", והקיצוניים הם אלו שמכשכשים במדיניות ישראל. מבחינתם כל פיתרון שלעולם יוציא מהם את התקווה לשלטון מלא ויהודי בכל שטחי הגדה הוא של ייהרג ובל יעבור. כל עוד המדינה לא יכולה ולא רוצה להפר את רצון המתנחלים, דיבורים על מה לעשות ואיך לעשות הם חלומות סרק.
מאחל לך שתזכה לראות בנפילה הזאת. הצרה היא שבניגוד לברית המועצות שקרסה מבלי להפעיל את נשק יום הדין הפסיכים ששולטים כאן לא יהססו להפיל את הבית על כולם .קוראים לזה ברירת שמשון.