בתחילת השבוע, התקבל במערכת מבזק מסוכנות הידיעות רויטרס, מבזק בהול, כתוב באותיות גדולות. נאמר בו שלבנון מגייסת מילואים, שהיא צפויה לגייס 15,000 איש, ולשלוח אותם לדרום לבנון.

מאוחר יותר התברר שזה חלק מיוזמת שבע הנקודות של סניורה, שמטרתה שליחת כוחות לבנוניים לדרום לפני שיתפרסו שם הכוחות הבינלאומיים; אבל באותו זמן, ובהתחשב בהערה אחרת של סניורה ובכך שחיל האוויר, אופס, השמיד קודם לכן עמדה של צבא לבנון, היה נראה שסניורה שולח תגבורת של 15,000 איש לנסראללה.

לחוץ מעט, התקשרתי לדובר צה"ל. ענתה לי איזו ילדונת, מהסוג שהם מעסיקים שם: בת 19 עם כישורי שפה טובים וחוש הומור שהוסר בניתוח. אמרתי שהתקבלה ידיעה שצבא לבנון מגייס מילואים, ושאלתי אם יש להם משהו לומר על זה. היא גיחכה, החניקה את הגיחוך, ואמרה שלא ידוע לה על כך, אבל – ושוב הגיחוך ההוא – הם לא רואים בכך איום.

עכשיו, היתה תקופה שבה נהגו לומר במקומותינו בבוז שכדי לכבוש את לבנון, די בתזמורת צה"ל. חשבתי שלמדנו משהו מאז. מסתבר שלא. 15,000 חיילי מילואים – רבים מהם, יש להניח, ותיקי מלחמת האזרחים והמלחמה בישראל, שגירשה אותה מהרי השוף ב-1985 – כל כך לא נחשבים לאיום, עד שעצם הרעיון גורם לגיחוך.

והזלזול הזה בלבנון, השחצנות האוטומטית הזו, מתנקם בנו בכותרות הבוקר.

(יוסי גורביץ)