ממסמרים את עצמם לכיסא
עוד לא נרגענו מהתבטאויותיו של שר החוץ, טרם התאוששנו מתגובותיו לנושא של השר לאיכות הסביבה, וכבר אץ-רץ לו שר המשפטים – גם הוא, ראוי לציין, מינוי של ליברמן – והגיש הצעות לשינוי מהותי של חוקי יסוד: הממשלה והכנסת.
נתחיל מהסעיף הבזוי ביותר, אפילו בקנה המידה הנמוך מאד של ממשלה בראשות בנימין נתניהו. על פי הצעתו של נאמן, יתוקן חוק יסוד: הכנסת כך שדי יהיה בשבעה חברי כנסת כדי ליצור פילוג בסיעה. החוק הנוכחי – יליד "התרגיל המסריח" מבית מדרשם של פרס, רמון ודרעי – דורש שלשם פילוג, יהיה צורך בשליש מחברי הכנסת של הסיעה.
יש רק שתי סיעות בכנסת שמניין שליש מחבריהן עולה על שבעה. אחת מהן מרכיבה את הממשלה הנוכחית. נאמן היה יכול לקרוא להצעת החוק שלו "ההצעה לפיצול קדימה ולהענקת ג'ובים לשאול מופז ונאמניו 2009", וזה היה שם מדויק הרבה יותר מהשם המוצע, יהא אשר יהא. כלומר, למען רווח פוליטי קצר מועד, מוכנה ממשלת נתניהו, ושר המשפטים שלה, לבצע מעשה מגונה בחוק יסוד. הלאה.
חוק מושחת פחות אך קריטי יותר הוא זה שמציע שפיזור הכנסת יתבצע בהסכמת 65 חברי כנסת בלבד. החוק הנוכחי מאפשר לכנסת לפזר את עצמה בכל רוב שהוא. גם זה לא מצב רצוי – טכנית, די בח"כ אחד במליאה כדי לפזר את הכנסת כולה – ומן הראוי שיונהג נוהל של קוורום, אבל המצב בו רוב יכול לפזר את הכנסת עדיף משמעותית על פני המצב שבו הכנסת נתונה בידיו של מיעוט בן 56 חברים, שמונע את התפזרותה.
למה מיועדת הצעת החוק הזו? לסרס את יכולתה של הכנסת להפיל ממשלה. כדי לבלום סופית את האפשרות הנוראה הזו, בוצע שינוי נוסף בתחום הצעות האי אמון. עד 1992, די היה ברוב אקראי של הכנסת כדי להפיל ממשלה; אחרי התרגיל המסריח של 1990, תוקן החוק – במסגרת חוק הבחירה הישירה – ונדרש היה רוב של 61 חברי כנסת כדי להפיל את הממשלה. לאחר ביטול חוק הבחירה הישירה, במה שהיה כנראה נסיון לייצב את הממשלות, שתקופת כהונתן הלכה ודמתה לאלו של ממשלות איטליה, העבירה ממשלת שרון תיקון לחוק, שקבע כי לא די בהצעת אי אמון שזכתה לתמיכת רוב חברי הבית; עליהם גם להסכים ביניהם מי יהיה ראש הממשלה החלופי. כלומר, יכולתה של הכנסת להפיל ממשלה לא רצויה לרוב חבריה כורסמה יותר.
התיקון השלישי שמציע נאמן מצמצם עוד יותר את כוחה של הכנסת לפזר ממשלה: הוא קובע שאם האדם שנבחר על ידי האופוזיציה שניצחה בהצבעת אי אמון לא יצליח להקים ממשלה תוך פרק הזמן שנקבע, הכנסת לא תתפזר, אלא הממשלה הקיימת – זו שכזכור הכנסת לא רצתה בה – תמשיך לכהן עד סוף ימיה.
בקצרה, נראה שאביגדור ליברמן סבור שהוא יהיה ראש ממשלה, כי נאמן דוחף כאן עבורו את הגרסה הישראלית של משטר נשיאותי: ראש ממשלה שאי אפשר בעצם להפיל, משטר פרלמנטרי-לכאורה שבו הפרלמנט מסורס ונטול היכולת הבסיסית שלו, שהיא להפיל את הממשלה. אמנם, האידיאל של המשטר הפוטיניסטי מרוסיה טרם יושם במלואו, כי ראש הממשלה עדיין צריך לעמוד שוב לבחירת האזרחים כל ארבע שנים ומשהו, אבל תמיד אפשר יהיה לארגן איזו מלחמה בצ'צ'ניה, או עזה, ערב הבחירות. יהיה בסדר.
ההצעות של נאמן מביאות אותנו, בעצם, למצב שבו מצאו האמריקנים את עצמם אחרי הסופה קתרינה: לפתע התברר לרוב האוכלוסיה שהם תקועים עם אימבציל בעל כוח היזק נדיר בבית הלבן, אבל הוא היה נעוץ שם כמו מסמר בלי ראש. המערכת הפוליטית האמריקנית לא מאפשרת להעביר נשיא מתפקידו ללא הליך של הדחה (impeachment), שנוסה למיטב ידיעתי רק שלוש פעמים (ג'ונסון הראשון, ניקסון וקלינטון), שלא מומש אף פעם, ושתמיד היה טראומטי.
Primum non nocere, נשבעים הרופאים; ראשית כל, יש להמנע מנזק. השיטה שלנו איננה מוצלחת במיוחד, אבל היא עדיפה משמעותית על זו שמציע נאמן. לא ברור ממה הוא מפחד; עד כה נפלה רק ממשלה ישראלית אחת בהצבעת אי אמון, זו של שמיר ב"תרגיל המסריח". בשאר המקרים, הממשלה קרסה עקב אי יכולתו של ראש הממשלה להחזיק סביבו קואליציה שלא התאימה לצרכיו (ברק הוא הדוגמא המובהקת,והמהירה ביותר, לכך), או משום שהציבור, והכנסת, התעייפו מהממשלה.
והעייפות הזו היא בריאה, בעצם. היא אומרת שציבור שלא רוצה ממשלה, גם מחליף אותה. שנות אולמרט הנוראות, השנתיים וחצי בהן נצמד לקרני המזבח, גרמו נזק עצום לתפיסה הזו. ברגעי השפל שלו, זכה אולמרט לפחות תמיכה ציבורית מנסראללה – ועדיין גרר הלאה, מכוח תרגילים פרלמנטריים שלא שיקפו את רצון הציבור.
עכשיו, מחסל נאמן – בהסכמתן העקרונית, ראוי להזכיר, של כל סיעות הקואליציה – את שאריות התפיסה שהממשלה צריכה להיות קשובה לציבור, ולא רק אחת לארבע שנים. לראש הממשלה בנוסח נאמן/ליברמן לא תהיה לו שום סיבה להאזין למישהו במשך ארבע שנים בערך. אפילו אם יתעבו אותו רוב חברי הכנסת, אין סיכוי סביר שאחמד טיבי ויעקב ליצמן יצליחו להסכים על ראש ממשלה אלטרנטיבי, כך שבפועל הוא יהיה חסין מהפלה.
רצוי גם לומר שהגיע הזמן להפסיק לשחק עם שיטת הממשל. החלפנו אותה ב-1996 ושוב ב-2001, ושינינו אותה מעט ב-2003, ועכשיו שוב. שינויים כאלה דורשים זמן, דורשים חשיבה מעמיקה, ולא יכולים להיות משהו ששולף שר טרי – ודאי מי שהפוליטיקה איננה עיסוקו – עם כניסתו למשרד. אם להיות הגונים, הם גם צריכים לחכות לקדנציה הבאה: לא ראוי שהכנסת תשנה את חוקי המשחק שלה תוך כדי המשחק.
אבל נאמן וליברמן בונים על כך שלאף אחד כבר לא אכפת, שחברי הכנסת משחקים משחק משלהם, מנותק מהמתרחש מחוצה לה. הידיעה צללה כאבן במים אדירים. לא נשמעה מחאה; מותר להעז ולהניח שגם כאשר ההצעות יגיעו להצבעה, לא תהיה מחאה.
מתקבל הרושם שאם יעלה פה איזה קרומוול (רצוי, כמו המקורי, גנרל) שיפזר את הפרלמנט בקריאה "ישבתם כאן זמן ארוך מדי ביחס לתועלת שהבאתם, אם בכלל; לכו, אני אומר, וניפטר ממכם. לכו, בשם האל!" – הוא יתקבל באנחות רווחה. ויש להניח שליברמן ועושה דברו יודעים זאת, והביאו זאת בחישוביהם.
(יוסי גורביץ)
ההצעות האלה הם חלק מההסכמים הקואליציונים (גם בין הליכוד לעבודה), ועל פניו הם הרבה יותר הצעות של נתניהו מאשר של נאמן. http://www.omedia.co.il/Show_Article.asp?DynamicContentID=25110&MenuID=823&ThreadID=1014011
למרות התיעוב והגועל שאני חש למול נבחרי העם, אני מסכים שיש בעיה שלטונית עמוקה במדינת ישראל שהסימפטום העיקרי לה הוא חוסר היכולת של ראש ממשלה להעביר החלטות לא פופולריות כי הן באמת עלולות להוביל מהר מאד לבחירות.
גלעד שליט הופך לנושא מרכזי ולמפגן אוולת וצביעות כי הוא פופוליסטי להחריד. אין שום אפשרות לבצע רפורמה כלכלית נורמלית ועל החזרת שטחים בכלל אין מה לדבר. ראש הממשלה יוחלף עשרים פעם לפני כן.
לכן, הצעות שיתנו לראש ממשלה אפשרות לכהן מעט יותר בבטחה הן כנראה חיוניות.
הבעיה השלטונית העמוקה במדינת ישראל היא אוסף הנוכלים שהציבור מעדיף לבחור להנהגתו, שום שינוי טכני לא יעזור מלבד בחירה מושכלת יותר.
הרהור היסטורי: יש לא מעט הגורסים שהרודנות של קרומוול בבריטניה, כמו הרודנות של פייסיסטרטוס באתונה העתיקה, היו שלב מקדים כמעט הכרחי לפני לידתן של שתיים מהדמוקרטיות הדגולות בתולדות האנושות. שניהם כבשו בכח חברות משוסעות, ערערו את בסיסי הכח הישנים, ויצרו לאורך שנים ארוכות של שלטון רציף את היציבות הדרושה להתפחתחויות החברתית, התרבותית והכלכלית שנחשבות הכרחיות ליצירת חברה דמוקרטית.
לא שאני סבור שישראל שנת 2009 זקוקה לרודן, או שכל פעולה לקידום רודנות יכולה להיות דבר פרט לטמטום ורשעות. סתם הרהור היסטורי.
אבל אולי ראש ממשלה שיודע שיש לו ארבע שנים מלאות יוכל גם להחליט החלטות קשות ונכונות למרות שהם לא פופולריות?
גם את זה צריך לשקול
אינני מבין את הטיעון שלך. אתה בעצמך מציין שרק פעם אחת נפלה בישראל ממשלה בגלל הצבעת אי אמון – בשאר הפעמים הכנסת פיזרה עצמה בחוק לפיזור הכנסת. האופציה הזו קיימת גם היום לכנסת. למיטב הבנתי, אין בתיקונים המוצעים כדי להגביל את היכולת הזאת של הכנסת. כל שההצעות הללו מציעות הוא להמשיך ולעקר את רעיון "אי האמון" שגם כך לא נותר ממנו הרבה. ימי שני בכנסת מוקדשים להצעות אי אמון. זה כלי שהפך לחסר תועלת, הצהרה אינפנטילית של חברי כנסת משועממים שמציעים הצעות אי אמון כל יומיים על כל סיבה אווילית. מכיוון שדרוש רוב מוחלט כדי להעביר הצעת אי אמון, אין להצעות הללו שום משמעות. הממשלה, בצדק, כבר לא טורחת אפילו לנסות להשיג רוב בהצבעות הללו. מספיק שלאופוזיציה אין 61 מנדטים. למה ממשיכים להתעסק באות המתה הזו, בשסתום הלחץ הזה, נשגב מבינתי.
אבל עוד פחות ברור לי למה אתה מזדעק על הפגיעה בדמוקרטיה הגלומה בשינוי הזה שאינו משנה כלום – ואתה יודע שכך המצב.
אי אמון בממשלה, בבסיסו, אינו אמור להביא לפיזור הכנסת. הרעיון הוא בדיוק להפיל את הממשלה מבלי להחליף את הכנסת. לכן יש הגיון במצב הנוכחי, ואין פגיעה מהותית בכלי הזה אם יתקבלו השינויים המוצעים (לא כולל התיקון בפילוג מפלגות – לגבי זה אני מסכים איתך, כמובן). אם הכנסת רוצה לפזר את עצמה, שתפזר את עצמה בחוק. פוזרה הכנסת, תוחלף גם הממשלה. פשוט וקל. אם הכנסת לא מסוגלת לייצר ממשלה חלופית, מדוע לעשות את הסיבוב דרך אי אמון, ולא ללכת ישר לבחירות חדשות?
"חוק מושחת פחות אך קריטי יותר הוא זה שמציע שפיזור הכנסת יתבצע בהסכמת 65 חברי כנסת בלבד"
גם יציבות שלטונית היא ערך דמוקרטי – אם כל שנתיים וחצי בממוצע הבוחר צריך ללכת לקלפי, במצב שמזכיר (כמו שציינת) את הדמוקרטיה המפוארת של מולדת המאפיה, התהליך הדמוקרטי כולו שווה לאזור בגוף שלא נהוג לאזכר בשיחות תרבותיות. במפתיע, הציבור בישראל דווקא מבין את זה: ב-2003, כשעמרם מצנע גרר את המדינה למערכת בחירות מיותרת בתכלית, העם העניש אותו בקלפי באופן די כואב, למרות שבקווי המדיניות שלו הוא דווקא תמך (שלוש שנים אחר-כך, שרון יישם דה-פאקטו את אותה מדיניות לקול מצהלות הסקרים).
וכן, המשמעות של יציבות שלטונית היא הסיכון להתקע עם מנהיג גרוע. קורה. מתגברים. בוש היה מנהיג גרוע, והוא סיים קדנציה, וארה"ב עודנה עומדת. היו אחרים כאלה גם לפניו. כנ"ל גם במדינות אחרות, שבהן אין משטר נשיאותי. וגם לזה יש ערך דמוקרטי, שלא להזכיר חינוכי: בחרתם פרלמנט? תשאו בתוצאות. בחרתם פרלמנט גרוע? תחשבו טוב-טוב בפעם הבאה שבה אתם שמים פתק בקלפי.
הטיעון המוחץ נגד הנימוקים שהעליתי פה הוא כמובן "ישראל נתונה במצב חירום תמידי, סכנה קיומית, צריך להדיח ממשלות שלא מתפקדות, וכו'". ולטיעון הזה אני עונה: בולשיט. חלאס עם אווירת האפוקליפסה-עכשיו, שמעודדת יותר שחיתות ואימפוטנציה במדינה הזאת מכל דבר אחר.
לעניין הנדון בפוסט, אגב, גם אני לא אוהב את ההצעה של נאמן – אם אני הייתי צריך להציל את היציבות השלטונית בישראל, הייתי פשוט שולל את הפנסיה וההטבות מכל ח"כ שלא סיים קדנציה מלאה. במצב כזה, אני חושד, אפילו פקודה מהאדמו"ר או המר"ן שמייצגים את בורא-עולם לא היתה גורמת לנבחרינו ללחוץ על הכפתור האדום בעד פיזור הכנסת.
"ב-2003, כשעמרם מצנע גרר את המדינה למערכת בחירות…" כששרון פיזר את הכנסת מצנע היה ראש עריית חיפה, הוא נבחר לראשות העבודה רק אחרי פיזור הכנסת.
בחירתו הצפויה של מצנע לראשות מפלגת העבודה היא שגרמה ליו"ר המפלגה דאז, בנימין בן-אליעזר, להפוך פתאום לאופוזיציה לוחמת, בניסיון לדחות את הקץ הבלתי-נמנע של כהונתו. הוא עשה את זה כדי להתחרות בהצהרות הלוחמניות שהשמיע מצנע תחת כל עץ רענן, לפיהן הוא יוציא את העבודה מהממשלה, ולהוכיח שגם הוא יכול. זה לא ממש עזר לבן-אליעזר, אבל כידוע, זה גם לא ממש עזר למצנע. אז הייתי אומר שכן – את האחריות על מערכת הבחירות המיותרת-בתכלית ההיא אפשר להטיל על מצנע, שהצליח להפיל ממשלה ולפזר כנסת עוד לפני שהפך לחבר בה, או אפילו לראש המפלגה שלו. הישג מפוקפק, בהתחשב בתוצאות.
רגע, שאני אבין. מצנע "אשם" בזה ששרון *החליט* לפזר את הכנסת בגלל שבן אליעזר *החליט* לצאת מהקואליציה בגלל שהוא העריך שמצביעי העבודה *יחליטו* לבחור במצנע *שהחליט* להביע את דעתו? אתה בודאי מתלוצץ.
כן, מה לעשות – היתה כאן תגובת שרשרת של החלטות של אנשים, כל אחד מהם עם מספיק השפעה כדי לגרום נזק. מצנע היה זה שהפיל את הדומינו הראשון, מתוך הנחה (שגויה) שזה יביא אותו לראשות הממשלה. אני חושב שהטלת האחריות עליו היא מוצדקת לחלוטין.
מני: נכון, בין המועד שאליו הוקדמו הבחירות לבין זה שבו הן היו אמורות להתקיים היו עשרה חודשים – אבל הנקודה שלי היא שגם העשרה חודשים האלה היו מוקדם מדי. העם בישראל לא רצה את הבחירות האלה – לא כי היה לו כל-כך טוב תחת שלטון שרון אלא כי זו היתה מערכת הבחירות השלישית בשלוש שנים שהוא נגרר אליה (אחרי הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה) ונמאס לו. אנשים הבינו שלרוץ לקלפי בתדירות כל-כך גבוהה זה לעשות צחוק מהעבודה (לא המפלגה. בעצם, גם המפלגה).
ועד כמה שניסויי-מחשבה סטייל "מה היה קורה אילו" הם חסרי טעם, הבה ננסה בכל-זאת אחד כזה: אם בחירות 2003 היו נערכות במועדן, התוצאות שלהן היו יכולות להיות אחרות. אני לא בטוח כמה אחרות, אבל עשרה חודשים (כמעט שנה תמימה) הם לא-מעט זמן במונחי המציאות המקומית, והבוחר היה יכול להגיע אליהן בנובמבר במצב-רוח שונה מאוד מזה שהוא היה בינואר. יכול להיות שבנקודה הזאת, הדרך-ללא-מוצא המדינית-כלכלית ששרון הביא אליה, ביחד עם השחיתות האינסופית של חברי מרכז הליכוד, היתה מחזקת את השמאל (לא יודע אם מעלה אותו לשלטון, אבל מחזקת אותו) במקום למחוק אותו, כמו שקרה מאז מערכת הבחירות ההיא. יכול להיות שזה היה גורם לשרון להקדים את ההכרזה על תכנית ההתנתקות, ומושך את כל המערכת הפוליטית חזק שמאלה. לך תדע – אבל בכל מקרה, אני סבור שקיום הבחירות במועדן, ומתן אפשרות לכנסת הראשונה במי יודע כמה זמן לסיים קדנציה, היה מביא את ישראל למצב טוב יותר – לכל הפחות מהבחינה העקרונית-דמוקרטית.
מזל טוב: הגעת למצב שבו אתה חושב שאדם שעושה את מה שראוי לעשות הוא "אשם". אם אי פעם תחפש סיבה לדרדור של הפוליטיקה הישראלית, אין לך צורך ללכת הרבה מעבר לראי…
רגע, למה זה היה ראוי? אני לא חושב שהקדמת הבחירות היא שגרמה למפלתה של מפלגת העבודה בראשות מצנע, אבל אני כן חושב שעדיף היה לא להקדים את הבחירות ההן, מסיבה אחת ויחידה: כיבוש עיראק ע"י ארה"ב, שבסוף 2002 נראה כתרחיש ודאיי, והיה ברור שהמזרח התיכון אחריו יהיה שונה למדי מזה שהיה לפניו. ספק אם המציאות שלאחר כיבוש עיראק הייתה מטיבה עם השמאל, אבל לפחות אפשר היה לנסות. זה ששום טובה לא תצמח לשמאל מבחירות בתחילת 2003 היה ברור לכל. בכל מקרה, מפ' העבודה סבלה מפיאסקו גדול פעמיים בעשור האחרון: פעם אחת עם ברק, ובפעם שנייה עם פרץ. מצנע גרם הרבה פחות נזק משני אלה.
אולי, אבל "כתב האשמה" של רז נגד מצנע הוא לא זה שהוא הקדים את הבחירות (את זה, כאמור, עשה שרון) אלא על זה שהוא העז להעמיד את עצמו לבחירות לראשות מפלגת העבודה ועל זה שהוא העז להבהיר את עמדותיו במהלך הבחירות. למה זה ראוי? בגלל שזה בדיוק תפקידו של פוליטיקאי הגון, להעמיד את עמדותיו לבחירתו של הציבור.
לא הבנתי את הטענה שלך – כמובן שאדם שעשה טעות הוא "אשם", גם אם את הטעות הזאת הוא עשה מתוך אמונה שלמה בצדקת דרכו. לא חסרים בהיסטוריה הקצרה של הפוליטיקה הישראלית אנשים עם רקורד מרשים יותר מזה של מצנע, שאפשר להגיד עליהם את אותו הדבר בדיוק.
אבל האידיאל שבשמו מצנע עשה את הטעות שלו הוא אידיאל שחורה לי במיוחד (למרות שעם דעותיו המדיניות אני דווקא די מסכים): האידיאל לפיו רצונו של הבוחר הוא רלבנטי רק כשהוא חופף לאלה של פלוני כזה או אחר.
ולפני שמישהו יקים כאן קול זעקה: כן, אני בהחלט תומך בקיומה ומכיר בחשיבותה של אופוזיציה במדינה דמוקרטית. אני פשוט לא סבור שעצם אותו קיום ואותה חשיבות נובעים מהרצון והיכולת להדיח שלטון נבחר מחר בבוקר.
רז: "את האחריות על מערכת הבחירות המיותרת-בתכלית ההיא אפשר להטיל על מצנע"
אוי. אילו הבחירות לכנסת ה-17 התקיימו במועד הקבוע בחוק, הן היו מתקיימות באוקטובר 2003. בפועל, הם התקיימו בינואר 2003. ביג פאקינג הבדל.
הסיבה לכישלונו של מצנע אינה טמונה במועד הבחירות, ולא במצע מפלגתו (איזה חלק מבין הבוחרים קורא את מצעי המפלגות). היא טמונה בשני דברים: הוא לא כריזמטי (בעיני הישראלי המצוי, עד כמה שיש חיה כזאת), והוא מהשמאל. מאז שנות ה-90, השמאל אינו יכול לנצח בבחירות בישראל, אלא אם הוא מתחפש חלקית לימין ומשתף אתו פעולה (מישהו זוכר שברק לא נבחר ב-1999 מטעם מפלגת העבודה אלא מטעם משהו שקראו לו ישראל אחת?) יש לכך מספר סיבות, והטרור הפלסטיני הוא רק אחת מהן. הבעיה היא שאף אחת מהסיבות הללו אינה טמונה במעשיו של השמאל עצמו, והסבירות לכך שאפילו אחת מהן תתבטל לאור התפתחויות פוליטיות בישראל עצמה שואפת לאפס. כלומר, ללא טריגר חיצוני, קשה לראות שמאל אמיתי (לא, לא אהוד ברק) שב לשלטון בעתיד הנראה לעין. משמעות הדבר היא, שמבחינה פוליטית, הצעד הנבון ביותר מבחינת השמאל הוא היבדלות "מתוך העדה הרעה הזאת" עד שהמציאות תשתנה (היבדלות פוליטית, כמובן. השבח לאל, אנו לא חיים בחברה טוטליטרית, ואפשר להיות חלק מהחברה הסובבת גם מתוך הסתייגות עמוקה מהתפיסות הפוליטיות הרווחות בה.)
ניטפיקינג היסטורי קצר, ב-8th Grade Social Studies כשלימדו אותנו על החוקה ושיטת המשטר (וזו גם הייתה שנת בחירות, אז הרווחנו הרבה שיעורים שלא נמצאים בספר בדרך כלל), גם לימדו אותנו שאת אנדרו ג'ונסון לא רק שהדיחו (הפעם היחידה שזה באמת קרה, למרות שאיימו בהליכים נגד ניקסון ופתחו אותם נגד קלינטון) אלא שהסיבה עצמה הייתה שטותית למדי, ערימת טענות מונפצות שמטרתן לסלק נשיא לא פופולארי. במאה ה-20 זה לא היה עובד, אבל מסכן ג'ונסון, אצלו זה עבד.
אם כבר ניטפיקינג – כנראה שנכשלת באותו קורס.
לא הדיחו את אנדרו ג'ונסון. רשמית ניסו להדיח על כך שהוא הפר את "חוק הקביעות" ופיטר את סטאנטון (טיפוס לא סימפטי בלשון המעטה) אבל הסיבה העיקרית היתה הסלחנות שלו למדינות הדרום והמכשולים שהוא הקים בדרך למתן זכויות לעבדים משוחררים, אבל הם לא הצליחו.
בית הנבחרים הביא את סעיפי כתב האישום )Articles Of Impeachment) בדיוק כמו אצל קלינטון, אבל הסנאט על חודו של קול זיכה אותו (35 להרשעה 19 לזיכוי – והיה צריך 2/3 להרשעה).
לא היה נשיא אמריקאי שהודח. ניקסון היה היחיד שהתפטר. יש הטוענים שהדבר היחיד שהציל את וורן הארדינג מהתחלת תהליך ההדחה היא העובדה שהתמזל מזלו והוא נפטר מהתקף לב.
1. ממשלות בישראל לא נופלות בגלל חוסר יציבות של מבנה הממשל, אלא בגלל שישראל נמצאת כבר עשרים שנה במשבר יסודי ועמוק הרבה יותר מסתם משבר קואליציוני. המשבר הזה יכול להפתר או בהקמת מדינה פלסטינית ובשוויון זכויות מקיף יותר בישראל, או בפאשיזם. עכשיו שכל אחד יבחר צד.
2. ממשלות בישראל לא נופלות בתדירות גבוהה. הן בעצם נופלות לאט מדי. תזכרו שכבר בקיץ 2006 כולם חשבו שאולמרט צריך ללכת הביתה. הוא הצליח להחזיק עד לפני שבוע – כהונה מכובדת של שלוש שנים יותר מדי.
3. בארה"ב ממשלות לא נופלות. למעשה, שם כהונה שניה היא כמעט רודנות. יושב ארבע שנים נשיא, אי אפשר להדיח אותו, ואי אפשר לבחור בו, והוא יכול לצפצף על כל העולם, או במקרה של בוש, לנענע את התחת ולצחקק. האמריקאים סובלים מכל רגע ומבכים את מר גורלם על המשטר המזעזע שנפל בחלקם. הם מקנאים בנו, ואנחנו בטיפשותנו מנסים להעתיק אותם. מישהו ראה יותר מדי סרטים.
4. יש לי רעיון לשינוי שיטת הממשל: לאמץ את הדגם הישראלי. אם הדמוקרטיה הזאת לא היתה דיקטטורה עבור 45% מנתיניה היא היתה כמעט מושלמת.
תיקון טכני: חבר כנסת אחד לא יכול לפזר את הכנסת כיום. חוק לפיזור הכנסת (כיום) דורש רוב של 61 ח"כים.
תיקון, או חידוד, מהותי: כל ההצעות האמורות סוכמו במסגרת ההסכמים הקואליציוניים. ממש לא מדובר כאן באיזה גחמה של ליברמן. אם כבר, מדובר כאן בביבי שמבטיח שאותו, הפעם, לא יוכלו להדיח בשום אופן.
ואין טעם להכביר במילים על התרגיל המלוכלך בנוגע להנמכת הרף לפילוג סיעה, דווקא על ידי מי שמדברים על הצורך בחיזוק היציבות במערכת הפוליטית. פשוט בדיחה עצובה.
אני לא בטוח שלחוקים האלה יהיו השלכות כ"כ שליליות. יתכן שהמצב בו הבוחר יכול להחליף ממשלה חדשות לבקרים שוחקת את היחס הראוי לבחירות. אלמנט מוגבר של "נגעת-נסעת" יכול לתרום לרצינות שבה (אולי) תיתפס מערכת הבחירות ואקט ההצבעה עצמו. כמו-כן, כפי שכבר נאמר, יציבות שילטונית ושיחרור מסויים של השלטון מגחמותיו של הציבור (בטווח הקצר כמובן) הם אלמנטים חשובים של דמוקרטיה מתפקדת.
התיקונים הללו מטרתם אינו לשחרר את השלטון מגחמותיו של הציבור.
מטרתם לשחרר את הממשלה מהצורך להתחשב בכנסת. הכנסת מסורסרת כאן עד לרמה מגוחכת ממש (לדוגמא – דרישה של 55 ח"כ לכל הצעת חוק תקציבית פרטית? במילים אחרות, אי אפשר להעביר הצעת חוק תקציבית בלי שהממשלה תאשר).
"אי אפשר להעביר הצעת חוק תקציבית בלי שהממשלה תאשר"
וגם להיפך.. אולי זה בריא. כדי לשפוט צריך לבחון את ההיסטוריה של הצעות החוק התקציביות שעברו בניגוד לדעת הממשלה. זה כנראה דיון ארוך.
אם כבר רוצים כנסת מתפקדת כדאי לקרוא להפרדת רשויות אמיתית. כזו שבה חבר ברשות המחוקקת/שופטת/מבצעת מנוע מלהיות חבר בשתיים האחרות מספר שנים (7?) מתום כהונתו.
אולי בהזדמנות זו ראוי לשקול בית מחוקקים נוסף, שילוב של בחירות אזוריות וכו' אבל גם זה דיון ארוך.. הרושם המתקבל במצב הנוכחי הוא שלחוקים הנ"ל יש גם יתרונות לא מבוטלים.