החברים של ג'ורג'

רפובליקה, אם תבינו מה היא

המילה שראשי השב”כ ודורית בייניש גיששו אחריה לא מובנת מאליה

צפיתי אתמול (ג’) ב”נפילתה ועלייתה של המחתרת היהודית”, סרטו של שי גל. למרבה הצער, כמי שקרא את הספרים, הסרט לא הצליח להתעלות לרמתם של הטקסטים. היו בו מעט מדי דברים חדשים, אם כי למדנו שאנשי המחתרת האימתניים, אלה שהשב”כ לא הצליח לגלות במשך ארבע שנים, נפלו בשני תרגילי חקירה מטומטמים להפליא: בשני מקרים שונים נחקרים התבקשו לכתוב על פתק שמות של חברים במחתרת, ובשני המקרים הם הסכימו. עם זאת, מי שלא מסוגל לדקלם מתוך שינה מיהם יהודה עציון ומנחם לבני – בזבוז משווע של מקום במוח, תצטרכו להודות – ילמד כנראה הרבה, והסרט עשוי היטב. נקודה חשובה שיש לעמוד עליה היא שמטעמי זהירות משפטית, הרחיבו יוצרי הסרט תיאורים על חלקו של משה לוינגר, שלמרבה השמחה איננו עוד איתנו, ובהתאם צמצמו את חלקם של הרבנים האחרים, אלה שעדיין מסוגלים לתבוע דיבה.

יש בסרט נקודה שאני רוצה להתמקד בה: אחרי התיאור המותח של פעילות המחתרת והפעילות של השב”כ נגדה, מגיע האנטיקליימקס. זמן קצר לאחר המעצר מתחילה תנועה לחנינה של הרוצחים והפושעים; יהודה עציון, מרואיין עיקרי בסרט, צוחק שהתנועה לחנינה החלה עוד קודם למעצר של המפגעים. כזכור, הם נעצרו כשהם מטמינים מטעני חבלה באוטובוסים פלסטיניים. אנשי השב”כ – כרמי גילון ויעקב פרי – ודורית בייניש (אז התובעת ולימים נשיאת בית המשפט העליון) לא מצליחים להבין את האהדה הציבורית לרוצחים: הם מגששים אחרי מילים מתאימות לתאר את חומרת המעשים של הטרוריסטים, ונכשלים. הם שבים שוב ושוב לנקודה של הפרת חוק.

ובכן, כמובן, פושעים הם מפירי חוק. אבל מה חשיבותו של החוק? עציון, איש מבריק ונורא, מקפל את הטיעונים של השב”כניקים ובייניש בנחת ובקלות: כן, הוא הפר את החוק. כולם מפרים את החוק. עברת באור אדום? חשבת על זה יותר מדי? לא? יש שאלות חשובות הרבה יותר, הוא אומר בשלווה. השאלה האם להחליט לפגוע במכוון באדם אחר היא שאלה הרבה יותר חשובה מהשאלה אם תוך כדי כך הפרת את החוק.

וכמובן שהוא צודק. אלא אם אתה דמות סטריאוטיפית בנטיית Lawful Neutral ממשחק מו”ד, החוק לעולם איננו המטרה: הוא כלי להשגתה. החברה מעצבת את החוקים שהיא רוצה שישקפו את ערכיה ואת דמותה. אפילו בייניש לא תנסה לטעון שהפרקליטות אוכפת כל חוק וחוק. ומה שהשתקף מהאהדה הציבורית לרוצחים היה דבר פשוט למדי: החוק שאוסר על רצח מקובל על חלק ניכר באוכלוסיה, כל זמן שהוא לא מגן על פלסטינים. הרוצחים, אחרי הכל, לא הרגו רק “מחבלים”, כפי שהם ראו אותם, אלא גם קורבנות רנדומליים לגמרי במכללה האיסלמית ותכננו להרוג מאות נוספים באוטובוסים. (כאן, יש לציין, דעתו של עציון לא נוחה: הוא אומר שאנשי המחתרת, שאת חלקם הקפיד לא להכיר, החלו להרוג פלסטינים באשר הם פלסטינים ולא הקפידו על פגיעה במטרות ראויות.)

המילה שאנשי השב”כ מגששים אחריה כדי להסביר מה כל כך נורא ברוצחים לאומניים שיוצאים מהכלא אחרי שבע שנים בלבד (שאר חברי המחתרת שוחררו הרבה קודם), מה רע בשיתוף הפעולה האוהד איתם בכל הדרגים, מהסוהר עד ראש הממשלה שמיר והנשיא הרצוג, היא “רפובליקה.” רפובליקה, מילולית (res publica במקור), היא “ענייני הציבור.” משמעותה המינימלית ביותר היא משטר שבו האזרחים מוותרים על זכותם להפעיל אלימות ומעבירים אותה למדינה, בתקווה – לעתים קרובות, אמנם, תקוות שווא – שהיא תעשה בה שימוש נבון ומוגבל. מלכתחילה, וכאן אנחנו נמצאים לחלוטין בטריטוריית הגאונות הרומאית, הרפובליקה שייכת לאזרחיה, והמושג “אזרחות” איננו מוגבל אתנית. (אתונה היתה מדינה, אבל לתושביה לא היה מושג בפני עצמו של אתונה: בבואם לומר “הבה נלך לאתונה”, הם אמרו מילולית “הבה נלך אל האתונאים”).

למותר לציים שאין רפובליקה שעמדה בתנאי הזה ללא סייג, מהרומאים והלאה. קל היה, ולעתים תכופות אכן כך קרה, שמושג האזרחות שימש להדרה של אחרים וכסימון הגבול. ידוע לשמצה החוק של פריקלס, ששלל את אזרחותם של אתונאים שרק אחד מאבותיהם היה אתונאי (ולימים, כשיפרוץ בבכי בעת קבורת בנו החוקי האחרון, ייכנס האירוע לאגדה, משום שהיו שראו בכך נקמת הגורל על פגיעה מרושעת בזכויותיהם של רבים כל כך). אבל אזרחות היתה אידיאל, ומחוקקים וקיסרים טובים התגאו בכך שאינם מפלים בין אזרח וגר. התפיסה הזו חדרה אפילו אל התנ”ך, לפני שכותבי התלמוד חנקו אותה: “משפט אחד יהיה לכם, כגר כאזרח יהיה; כי אני יהוה אלוהיכם.”

צורת המשטר הרפובליקנית התעוררה לחיים לתקופה קצרה בימי הביניים, ונחנקה שוב. היא שבה לחיים בארה”ב ובצרפת במאה ה-18. וכמובן, היא לא היתה נטולת בעיות; הדברים ידועים. ועדיין, מדינה שמעניקה צדק לכל היא אידיאל מערבי. “רפובליקה, אם תוכלו להחזיק בה”, אמר בנג’מין פרנקלין כשנשאל מה צורת המשטר שבחרה ועידת החוקה; ו-220 אחר כך יצטט ברק אובמה את הפתיחה של החוקה, שבה מוצהר שמטרתה היא a more perfect union, כדי להצביע על כך שארה”ב היא מדינה בהתהוות, שמשנה את עצמה כך שתתאים את עצמה למספר הגדול של אזרחיה. בתיאוריה, על כל פנים; יש יסוד להניח שבפועל היא נסוגה לאוליגרכיה פלוטוקרטית.

הבעיה של בייניש, גילון ופרי היא שביהדות אין מסורת רפובליקנית. במקרה הטוב, המסורת היא אוליגרכית (שלטון רבנים); במקרה הרע יותר, היא מלוכנית במובן ההלניסטי של המושג (ההלכה לא התפתחה משם.) המילה “דמוקרטיה” נעדרת ממגילת העצמאות; אין זה מקרה. גם אין זה מקרה שההבטחה שהיא “תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום” מוגבלת מיד באמירה “על פי חזונם של נביאי ישראל.” בהיסטוריה היהודית אין רפובליקה. ואכן אין כאן: יש כאן מדינה יהודית, היא מדינת ישראל. לא במקרה, ממשיכה המגילה וקוראת “אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד […] ולעמוד לימינו במערכה הגדולה של שאיפת הדורות לגאולת ישראל.” מדינה יהודית שמטרתה גאולה.

וגאולה היא בדיוק מה שיהודה עציון רוצה. וגאולה, כפי שהוא רואה אותה, בהתגלמה בבניית המקדש מחדש ושעבוד העמים הסובבים (”אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד”), נשענת על מסורת יהודית ארוכה. מסורת שמוכרת, ולו במעומעם, לכל יהודי החי בישראל.

ולכן, אנשי השב”כ יכולים להעמיד נגד עציון ותכניתו טיעונים טקטיים – הריסת אל אקצה תוביל למלחמת גוג ומגוג, עם מחיר מטורף – ובו זמנית נאלצים להודות בכך שהוא מודע לכך היטב, ושמלחמת גוג ומגוג איננה מבחינתו הבאג אלא הפיצ’ר.

מבין כל חולייה של תנועת ההשכלה היהודית הפגומה, היעדר מסורת רפובליקנית הוא כנראה הכשל הגדול ביותר. הכשל הגדול ביותר של הציונות הוא ההצמדות לתפיסה גאןלית, שעציון הוא תוצאה מתבקשת שלה. אחרי הכל, אם המטרה היא גאולה, ואם אנחנו מקימים פה מדינת אדונים יהודית, זו של עציון פשוט שורשית יותר. מי שמשחק במונחים האלה, ומי שנמנע מלהכניס את תושבי ישראל אל תוך ההיסטוריה, כרפובליקה, יכול כמובן להיראות נדהם מהתוצאות: אבל הוא נראה גם די מטופש.

ועוד דבר אחד: לא, לא סיימתי עם עזה. אבל דפיקת הראש בקיר הזה כואבת טיפה יותר מדי. אחזור אליה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • Meni Zehavi

    אם יורשה לי, עדיף בהחלט שתכתוב פוסטים על המחתרת היהודית, הרפובליקה וכד' מאשר על עוד מקרי הרג בעזה. הבעיה עם לדפוק את הראש בקיר היא רק זה שהראש נחבל; היא גם זה שלקיר לא קורה כלום.
    המחתרת היהודית, לעומת זאת, מוסיפה פרספקטיבה היסטורית, לכל הפחות. אפשר להרהר, למשל, בכך שאחרי מעצר חברי המחתרת, 300,000 אזרחי ישראל חתמו על עצומה שדרשה את שחרורם (עובדה שאינה מוזכרת בפוסט, וחבל). מדובר ב-7.5% מכלל אזרחי ישראל – גברים, נשים וטף – באמצע שנות ה-80, בתקופה בה חתימה על עצומה כלשהי דרשה מאמץ מנטלי ופיזי משמעותי. כדי להגיע לאותה תוצאה, אלאור אזריה היה צריך 600,000 תומכים פעילים בשחרורו; ספק אם אפילו עמוד הפייסבוק שלו קיבל מספר דומה של לייקים. אז אולי בכ"ז לא כל כך רע פה בהשוואה למה שהיה לפני 30 שנה – פרק זמן מזערי במונחים היסטוריים. אולי הרעיון הפרוגרסיבי של התקדמות העולם בנתיב בו יש יותר ויותר כיבוד של חיי אדם וזכויות אדם אינו נטול בסיס; גם זה לא מעט. סטיבן פינקר בדיוק פרסם על כך ספר.
    הכשל הגדול של הפרוגרסיבים אינו נעוץ במטרותיהם אלא בעיוורון לכך שמדובר במטרות אוטופיות ובניסיון להחיש את קידומן בלי לתת את הדעת ברצינות לתגובות הסביבה. מטרות אוטופיות אינן דבר רע; גם "הרפובליקה" שעליה מדבר יוסי היא אוטופית. בפועל, כל משטר מדיני, וכל רפובליקה באשר היא, חייבת לסמן גבול בין אלה שהיא שייכת להם (האזרחים) לכל השאר. אפשר לסמן את הגבול על סמך מוצא, דת או טריטוריה. יש היגיון בטענה שהסימון האחרון מביא למזעור של פגיעה בחייהם ובזכויותיהם של בני האדם, אבל סימון לכשעצמו הוא הכרחי. נסו לפרק אותו – למשל, ע"י עידוד של הגירת המונים והסרת מחסומים בפניה – ותקבלו , במקרה הטוב, תגובת נגד חזקה שתבלום אתכם; במקרה הגרוע תקבלו פירוק של המשטר הרפובליקני ונסיגה לבליל של עדות יריבות.
    עוד כשל של הפרוגרסיבים הוא הניסיון להכפיף את הפוליטיקה למוסר – ניסיון מוזר, שבעבר הלא-רחוק היה מזוהה עם טיפוסים מצד מטורלל של ציבורים דתיים למיניהם. הממשק בין פוליטיקה למוסר קיים, אבל הוא אינו ישיר או חד-חד-ערכי. הבסיס לאיסור על רציחתו של אדם אחר הוא בסיס מוסרי (ואפשר לדון בשאלות למה ואיך הוא התפתח). אבל בדרך בין טיעונים מוסריים למהלכים פוליטיים יש מספר נכבד של תחנות ביניים. חלק ניכר מהן נמצאות בתחום המשפט, שמשקף לא רק את ערכיה ואת דמותה של חברה מסוימת אלא גם את הדרך בה הורגלו אנשיה לחיות ומוסדותיה לפעול, תוך שהם מונעים מהאנשים לנעוץ שיניים זה בגרונו של זה. מבחינת המשפט, מה שמשנה הוא האיסור החוקי על רצח, לא טיעונים מוסריים נגדו. אז אנשי מערכת אכיפת החוק בונים את טיעוניהם על יסוד החוק הקיים ולא המוסר הרצוי – ממש הפתעה…
    המסורת היהודית, שאינה חפה מבעיות, פיתחה בכל זאת רתיעה עמוקה ובריאה למדי מניסיונות לזרז את הגאולה. נראה שלפרוגרסיבים יש מה ללמוד ממנה.

    • Asaf Beeri

      אני מצטרף לדעתו של מני, "עדיף בהחלט שתכתוב פוסטים על המחתרת היהודית, הרפובליקה וכד' מאשר על עוד מקרי הרג בעזה."
      אסביר: מה שקורה בעזה ובגדה כואב לי כבן אדם. ברור לי שאני רוצה בסיום הכיבוש וכל כתבה על זה רק מחזקת את דעתי.
      מה שקורה למדינת ישראל, כלומר קריסתה של הדמוקרטיה החילונית יחסית שהוקמה כאן, כואב לי כישראלי, ולכן –
      מדרבן אותי לפעול במסגרת החוק כדי לעצור את הקריסה.

  • עדו סוקולובסקי

    לציים גאןלית
    לתקן