פער האמינות מתרחב, תוספת #1. צה"ל ביצע הלילה פשיטה תמוהה-משהו בבעלבק. מטרתה איננה ברורה: יש טענות שמדובר בנסיון לחטוף בכיר חיזבאללה; אחרים טוענים שהפשיטה היתה אמורה להביא לחילוצם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב; ואל ג'זירה פרסמה ידיעה, על פיה התבלבלו הלוחמים וחטפו את החסן נסראללה הלא-נכון.

הטענה הפחות סבירה הושמעה על ידי הרמטכ"ל: דן חלוץ טען כי מטרת המבצע היתה "הצגת תכלית", הפגנת יכולתה של ישראל לפעול בעומק לבנון. מוזר. מעניין אם זו היתה הטענה שלו, אם מישהו היה נפגע שם.

פער האמינות מתרחב, תוספת #2. ראש ממשלתנו, אהוד אולמרט, התראיין הבוקר לסוכנויות הידיעות, ואמר שם ש"צה"ל השמיד את תשתית החיזבאללה", וש"במידה רבה, הפעולה הצבאית פירקה את החיזבאללה מנשקו". מעשה שטן, זמן קצר לאחר הראיון, החל החיזבאללה בהרעשה הכבדה ביותר עד כה.

ניתן, כמובן, לתהות מה הטעם בכוח רב-לאומי, אם צה"ל כבר פירק את החיזבאללה מנשקו; מותר גם לשאול אם מי שמסר לאולמרט שהושמדו "700 עמדות פיקוד" של החיזבאללה היה רציני. רצוי לקוות שאולמרט לא האמין למה שהוא אמר לרויטרס, כי אם כן – מצבנו חמור משחשבנו.

למי מותר לבגוד. קיתונות של שופכין הוטחו באנשי השמאל שהפגינו נגד המלחמה ושקראו לסרבנות. כשקרא ח"כ צרצור לעבר שר הבטחון "רוצח" הוא הוצא מן המליאה. אחמד טיבי מסתובב עם שומרי ראש. אבל, כשאולמרט קושר בין ההתכנסות ובין המלחמה, הודעה על סרבנות המונית מצד מתנחלים היא לגיטימית, ומותר ליו"ר מועצת יש"ע לומר ש"אולמרט יורה בגב החיילים".

כלומר: אחדות, אבל בתנאי שהיא לימין. התייצבות לצד הממשלה, כל זמן שהיא עושה מה שהימין ההזוי רוצה. ביקורת על הממשלה אסורה בזמן מלחמה – אם היא באה משמאל. הקונסנסנוס הישראלי מעולם לא נראה מאוס יותר.

(יוסי גורביץ)