רוח הרפאים של הצדק מבעתת את ישראל
אף חמוש ישראלי לא הועמד לדין בחו”ל. אז למה המאבק בתופעת הרפאים הזו פופולרי כל כך?
יריב לוין, ממלחכי פנכתו של בנימין נתניהו, הודיע שהוא מתכוון להגיש הצעת חוק שתאסור על ארגונים ש”מנסים להעמיד חיילים לדין בחו”ל.” בכך הוא הדהד את הצהרתו של נתניהו משלשום (א’), שרצה ועדת חקירה פרלמנטרית כנגד ארגונים כאלה.
נניח עכשיו לעובדה שהבוגדים האמיתיים שפוגעים בחמושי צה”ל הם דווקא אנשי הימין, כפי שציינה ח”כ זהבה גלאון; נשאל כמה חמושי צה”ל הועמדו לדין. נזכיר שהנושא הזה נמצא על סדר יומו של הליכוד מאז שתא”ל אביב כוכבי נאלץ להמלט מלונדון, מחשד שייעצר בשל הפשעים שביצע כמפקד אוגדת עזה. זה היה לפני יותר מעשור. מספר חמושי צה”ל שנעצרו מאז המקרה המלבב ההוא – נאחל לכוכבי שנים ארוכות בלי נסיעות לאירופה – הוא אפס (0).
כלומר, אפילו אם היו ארגונים ישראלים שמנסים להעמיד לדין חמושים ישראלים בחו”ל – ואין – הרי שהם ממש לא מוצלחים בעבודתם ולא מהווים, למרבה הצער, סכנה מוחשית לפושעי המלחמה שצה”ל מייצר. יש לכך סיבה מרכזית: ממש, ממש מסובך להעמיד חמושים של צבא אחד לדין במדינה אחרת. משפט מצריך ראיות: ראיות של ממש. צריך שיהיו ראיות שאדם ספציפי, במקום ספציפי, בזמן ספציפי, ביצע פשע ספציפי כלפי אדם ספציפי אחר. יתר על כן, כדי להעמיד אדם לדין בשל פשעי מלחמה, צריך לעבור משוכה משפטית נוספת: על התובע להוכיח כי הרשויות בארצו של החשוד לא ערכו חקירה ראויה והליך סביר להעמדתו לדין בשל הפשע, אף שהיתה להן האפשרות לכך.
מי שרוצה להגיע לבית דין בינלאומי, צריך לעבור משוכה שלישית: הוא צריך לשכנע שהפשע חמור מספיק כדי לעניין את בית הדין (gravity). עינויים של עציר במחסום הם פשע מלחמה; ספק אם בית המשפט הבינלאומי יתעניין בהם.
בנוסף, הנטיה של תובעים היא לא לחפש את החפ”שים אלא את הגנרלים, ויותר מכך – את האזרחים שנתנו להם פקודות. לכן, כשהימין מדבר על החשש מהעמדה לדין של חיילים, הוא בעצם מציב שכפ”ץ על אנשים אחרים לגמרי: ראש הממשלה נתניהו, שר הבטחון בוגי ליברמן, חבר הקבינט יאיר לפיד, הרמטכ”ל, אלופי הפיקוד. לא המש”ק במחסום.
אילו רצתה ממשלת ישראל למנוע כל אפשרות להעמדה לדין של חמושיה בחו”ל, היא היתה צריכה לעשות כמה צעדים ממש לא מסובכים. היא היתה צריכה להכניס חקיקה נגד פשעי מלחמה לחוק שלה (לא, היא לא עשתה את זה, למרות שדו”ח טירקל המליץ על כך לפני ארבע שנים), והיא היתה צריכה להורות למצ”ח לבצע חקירה מקיפה של כל חשד לביצוע פשע מלחמה. הבעיה, כמובן, היא שהן הממשלה והן הציבור תומכים בפשעי מלחמה. יעיד המקרה של אלאור אזריה, שלרוע מזלו נתפס מבצע פשע מלחמה מובהק לעיני מצלמות. הצבא העמיד אותו לדין על עבירה נמוכה מהעבירה שביצע – רצח של פצוע חסר ישע – ואחר כך דן אותו לשנה וחצי, שקוצרה בינתיים. אבל גם זה היה יותר מדי לממשלה ולציבור.
ומילא אזריה, הוא רצח רק אדם אחד. עד כה, נמנעה מצ”ח מפתיחה בחקירה (!) של הטבח ברפיח באוגוסט 2014 (”יום שישי השחור”), שבו ביצע צה”ל על פי הודאתו “נוהל חניבעל”, כלומר הפצצה כבדה של שטח אזרחי כדי למנוע אפשרות של שביית אחד מאנשיו. שלוש שנים לאחר מעשה, ואפילו לא נפתחה חקירה. למה? כי הממשלה והגנרלים התנגדו. האש מתקרבת אליהם יותר מדי.
כלומר, כדי להגן על עורם-שלהם, הממשלה והפיקוד מקריבים את החפ”שים לסכנת העמדה לדין בחו”ל, כי אף אחד לא יכול לטעון ברצינות שבישראל פועלת מערכת חקירות ראויה של פשעי מלחמה. החפ”ש, כרגיל לאורך ההיסטוריה, מוקרב על ידי הבכירים ממנו. להגנתם של האחרונים ניתן לומר שהם בסך הכל מבצעים את מה שהציבור רוצה ואת העסקה השקטה בין הפיקוד ובין החפ”שים: אתם תבצעו את הפשעים ההכרחיים לניהול משטר כיבוש, ואנחנו לא נעמיד אתכם לדין – כל זמן שאתם לא נתפסים באופן מביך מדי.
נהוג במקומותינו להטפל לארגון שוברים שתיקה ולטעון שהוא “מסכן חיילים.” המידע ששוברים שתיקה אוסף עובר את הצנזורה הישראלית, ועל כל פנים הארגון לא פועל להעמדת חיילים לדין בחו”ל. מי שמסכן את החיילים הוא מי שמונע את העמדתם לדין בישראל – כלומר, יאיר לפיד, בנימין נתניהו ודומיהם.
אבל ההטפלות לשוברים שתיקה מסבירה לנו על מה כל הרעש. אחרי הכל, לכולם ברור שהקשקוש האחרון של יריב לוין הוא נסיון להסיח את הדעת מהדיווחים על חקירות נתניהו. השאלה המתבקשת היא, אם כן: למה הסחת הדעת הזו עובדת? למה היא עובדת לימין, שוב ושוב, במשך עשור, למרות שמספר החמושים שהועמדו לדין בחו”ל הוא אפס?
כי לישראלים יש עדיין שאריות של תפיסת צדק, והם יודעים שבאין צדק, ייקוב הדם את התהום; ייקוב הדם עד תהומות מחשכים, ואכל בחושך וחתר שם כל מוסדות הארץ הנמקים. הם יודעים שידיהם מלאות דמים. הם יודעים מה טיבה של העסקה שחתמו בחשאי עם האנשים ששלחו להיות חיילים ואחר כך מוכי פוסט טראומה. הם יודעים שהפושעים האמיתיים הם לא שלוחיהם, שלרוב אינם סאדיסטים אלא מושחתים על ידי המשימה שאליה נשלחו, אלא הם-עצמם. הישראלים יודעים שהם משתיקים את הפשעים, הם יודעים מה שווה מצ”ח, הם יודעים מה שומע החפ”ש ב”אללה ירחמו” של המח”ט, הם יודעים שלצה”ל יש סט פקודות כפול – זה שבמפקדה וזה שבשטח. והם יודעים שיום אחד זה ייצא החוצה.
וכאן הפחד: לא הפשע, אלא החשיפה של הפשע. ומאחר והישראלים מכירים את חברת העוול שנוצרה פה, קל ליוצריה לשכנע אותם שמי שישלם את המחיר יהיה האדם הקטן ולא אדריכלי העוול. אחרי הכל, זה המצב הקבוע כאן. מכאן הכוח של ההפחדה בטריבונל בינלאומי: הידיעה שהחשיפה תמוטט הכל.
זה לא קרה? זה לא קרוב לקרות? לא משנה: הפחד הגדול ביותר של פושעים הוא שהפשע שלהם ייחשף. והפחד הזה הוא שמגן על ראשי הכנופיה. בשל כך החמושים שמעיזים לדבר על מה שעשו הם הבוגדים המוחלטים: כי הם העזו, בחברה שאימצה את ערכי האומרטה של המאפיה וקוראת להם “רעות”, לדבר על מה שהחברה שלחה אותם לעשות.
ואף על פי כן, פגומים כשיהיו מעצם שותפותם לפשע, הם לא הנבלים בסיפור הזה: הם הגיבורים. הנבלים הם אלו שמנענעים את החוטים של היריב לוינים – ועמוק מכך, הפחדנים שנותנים להם גיבוי ציבורי.
וזה יעבור. יום אחד נכיר בגיבורים האמיתיים שלנו. ויריב לוין? ספק אם יהיה הערת שוליים.
הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.
(יוסי גורביץ)
אין לי ויכוח עם הניתוח שלך, אלא עם המהות שממנו הוא הגיע. אנסה להסביר:
עקרונית ומוסרית אתה צודק לגמרי. מעשית, הפוסט הזה הוא עוד לבנה בחומה שהשמאל הישראלי בונה מסביב לעצמו- חומה של צדק, מלווה בגילויי התקרבנות ("רודפים אותנו!", "פאשיזם!") וטפיחה על השכם בדיעבד ("אמרנו לכם"). אז ממשלת ישראל רקובה מוסרית, צה"ל הוא כר פורה לפושעי מלחמה, גדולים כקטנים, ויריב לוין מנסה לחפות על הכל ולסמן בוגדים. נו אז?
אני חושב שהמתקפה הכוללת על "ארגוני השמאל"- מ"הקרן החדשה" ועד "שוברים שתיקה" (ועד בכלל) קשורה למשהו שהימין הישראלי מבין באינסטינקט (או במודעות מלאה): הידיעה שהשמאל הישראלי יכול לשנות את המציאות אם ישתמש בתבונה במנופים בינלאומיים. נכון להיום, המנופים האלה עובדים בעיקר באוויר: ה"קרן החדשה" מנסה לייבש את ים העוולות הישראלי בכפית, ו"שוברים שתיקה" מנסה, אלוהים יודע מה הוא מנסה.
שתי הפעמים שבהן הושגו פריצות דרך מדיניות הגיעו אחרי טריגר (כמעט) זהה שהפעיל יוסי ביילין: משא ומתן ישיר, חשאי, בין נציגות ישראלית לנציגות פלסטינית תחת מטריה בינלאומית כלשהי. אנשים שכחו (או סתם לא יודעים) שיצחק רבין בזבז את שנת כהונתו הראשונה בנסיונות סרק לייצר משהו מוועידת מדריד הפתאטית ו/או להבקיע את הערוץ הסורי. רק לאחר שביילין השיג התקדמות משמעותית בערוץ אוסלו שלו לקח רבין את המושכות והנהיג את התהליך באומץ, כדרכו, עד שנרצח. אנשים גם שכחו שאת דגל היציאה מעזה הניף עמרם מצנע בבחירות 2003, ועל בסיס זה הובס ע"י אריאל שרון שלעג ליוזמה הזאת לכל אורך הקמפיין שלו ("דין נצרים כדין תל אביב" נאמר במהלך הקמפיין). רק לאחר שאויים ע"י יוזמת ז'נבה של יוסי ביילין החליט שרון שאת נצרים אפשר לפנות יחד עם כל רצועת עזה.
הימין הישראלי למד את הלקח, והוא גורר את השמאל למגרש המשחקים שבו יש לו, לימין, יתרון מובהק: המגרש הפנים ישראלי בעל הדמוגרפיה הימנית/נצית/דתית המובהקת. וזה עובד: השמאל עסוק בלהסביר עד כמה אנשיו פטריוטיים, עד כמה הוא תורם לחברה הישראלית, ועד כמה הימין רקוב, חברתית ומוסרית. כל זה לא עזר (ע"ע בחירות 2015) וגם לא יעזור. הדון-קישוטיות הזאת מהווה, עבור רוב אזרחי המדינה, אתנחתא קומית מתלאות היום יום.
פוסט מהסוג הזה לא עוזר לשינוי המציאות אפילו במילימטר. לעומת זאת, כדאי אולי להתחיל בשינוי המצע של מרצ ששולל מו"מ דו צדדי, ונאחז בפתרון השווא של "שלום אזורי". אחרי זה צריכים בשמאל הישראלי לעבוד על יוזמה מדינית נוספת, כזאת שתשנה את המציאות. זה עבד פעמיים, זה יכול לעבוד עוד פעם. זה בטח עדיף מלהרגיש צודקים ומוסריים, ולקוות שאיכשהו הדמוגרפיה הישראלית תתהפך.
מצע מרצ שולל מו"מ דו צדדי?
אתה מוזמן לקרוא את המצע, שנמצא כאן:
http://elections.meretz.org.il/platform/
(צריך לבחור ב"תכנית מדינית" כי למה ליצור פרק שאפשר לגשת אליו ישירות? זה כל כך 2013)
"לאור כשלון הנסיונות לקדם מו”מ דו-צדדי לשלום בתיווך אמריקני בשני העשורים האחרונים, נדרשת גישה חדשה, המכלילה הסכם שלום ישראלי/פלסטיני בליבת תכנית שלום איזורית כוללת, על בסיס מתווה ”יוזמת השלום הערבית” משנת 2002, כאשר היא עונה על מכלול צרכי הבטחון של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית."
עקרונית אני ממש מסכים. אבל, לחזור על אותו דבר ולצפות לאותן תוצאות זה בסדר, למה אתה מצפה לתוצאות שונות?
שני הפרוייקטים שתיארת נגמרו בבכי, אוסלו נגמר בדם ברחובות וב״חומת מגן״ המבצע ואחריו הפרוייקט ההנדסי, אסון קולוסאלי לכל הדעות. בוודאי פינוי עזה נגמר בקטסטרופה אפילו גדולה יותר לפלסטינים ולישראלים.
האם ראוי לבחון ולו ברפרוף את ההנחות היושבות בבסיס הפתרונות הללו, כלומר, האם הפלסטינים יכולים, או רוצים להקים מדינה בגבולות הגדה המערבית?
אתחיל מהסוף- הפלסטינים הם עם, וככזה הם ראויים למדינה משלהם. לא רק שהעולם הכיר בזה, גם ממשלות ישראל השונות הכירו בזה- בגין בקמפ דייוויד, רבין באוסלו, ואחרים כל ראשי הממשלה שאישררו (במעשה או בחוסר מעשה) את העקרונות של ההסכם המקורי. האם הם יכולים? אם אנחנו (והירדנים, והלבנונים) יכולים- אז כנראה שהם גם. אני בטח לא אחליט בשבילם.
ההתנתקות, על כל חסרונותיה המרובים, הצילה חיים. בחמש שנות האינתיפאדה השניה נהרגו כ 124 ישראלים ברצועת עזה. (https://news.walla.co.il/item/767442). בעשר השנים שלאחר ההתנתקות- כ 70.
לגבי אוסלו: אני שולל גישה דטרמיניסטית שטוענת ש"מה שקרה חייב היה לקרות". בני אדם משנים מציאות, לטוב ולרע. תהליך אוסלו היה בעייתי משום ששילב בין תהליך רב-שלבי לבין גישת "גבולות תחילה", ויצר שני קווים של ציפיות- ישראלי ופלסטיני- שהם קווים מקבילים, מה שהזין חוסר אמון שערער את התהליך לכל אורך הדרך.
לסיום- אני חושב שהכיבוש הישראלי בגדה המערבית מרעיל את המדינה הזאת בהמון מישורים: הוא מעוות את השיח הפנים-ישראלי, מערער את היסודות הדמוקרטיים של המדינה, ועלול לעלות לנו גם בדם וגם בשטח (אנחנו נאבד בסוף את הגליל). השאלה היא- איך לסיים את הכיבוש הזה, לא האם לסיים אותו.
איך נאבד את הגליל? שיטת הפחדה חדשה?
אני חושב שקראתי איזה מאה ניתוחים מפולפלים על ״מדוע נכשל אוסלו״, כולם מלאי חוכחה כקווטרבאק ביום שני. בוא נודה על האמת הפשוטה, אוסלו הייתה אוולת מהסוג שברברה טוכמן כתבה עליו. ההיבריס של מחנה השלום הישראלי מנע ממנו להקשיב בזמן לאזהרות, לזלזל במפגן מחריד של אפטיות בהרוגים ברחובות וגרוע מכל לזלזל באוייב, עכשיו כבטרגדיה יוונית, קתרזיס מכלה את זעמו בהיבריס לקול צהלות הקהל.
הפלסטינים הם עם. אוקי, נקבל את ההנחה. העם הזה הוא הרוב המכריע בירדן, בני העם הפלסטיני המגוררים מערבית לירדן תחת האוטונומיה הפלסטינית היו אזרחי ירדן, השטחים הקרויים ״שטחים״ סופחו לירדן והוו חלק בלתי נפרד מירדן, אזרחותם של הפלסטינים הירדנים ב״שטחים״ נשללה והם הושלכו למלתעות המשטר הצבאי הישראלי ללא הגנה, על זה לבד ראוי להפיל את ההאשמים. תדמיין שסוריה כובשת את הגליל וישראל שוללת את אזרחותם של הישראלים המתגוררים בגליל. מחריד נכון?
צריך לסיים את כיבוש ירדן המערבית בהחלט, צריך להחזיר את השטחים שנכבשו מירדן לירדן פחות השטחים בהם מתגוררים יהודים ברצף טריטוריאלי.
מדינה פלסטינית? שיהיה להם לבריאות, מה אכפת לי אם הם יקראו לירדן פלסטינית, אני לא אחראי להקמת מדינה פלסטינית, הפלסטינים אחראים. יש לציין שמעולם לא ברח עם מבשורת עצמאות כפי שהפלסטינים בורחים.
הגליל? נאבד? באיזה מובן?
כן, תהליך אוסלו נכשל, לא משנה כרגע מאילו סיבות. האם זאת סיבה לנטוש את רעיון ה"הסדר המדיני" לחלוטין? משום מה, את רעיון המלחמות ככלי לפתרון בעיות לא נוטשים פה (ובשאר העולם) אף פעם, גם אם הן מתבררות ככישלון חרוץ. במקרה הישראלי, הכשלים של מלחמת לבנון השניה (2006) חזרו על עצמם כמעט במדוייק במלחמת עזה הראשונה (2014).
אפשר וצריך להגיע להסדר עם הפלסטינים, כך אני חושב ומאמין. הדרך צריכה להיות שונה.
ירדן היא פלסטין. אם התרחיש הזה יתממש, הפלסטינים יקבלו מדינה ששטחה יותר מפי 4 משטח מדינת ישראל, היא גובלת בעיראק ובסוריה, ורחוקה רק מגמה אחת מאיראן. עם מתנת כאלה, אין מצב שהפלסטינים יוותרו על רמאללה, שכם וירושלים (ורמלה, ועכו, וחיפה). אבל הם יוכלו לתכנן מלחמה גדולה עם ישראל מעמדת כח שמעולם לא היתה להם.
עליבותם הנוכחית של הפלסטינים גרמה לאשלייה, שאותה שיווקו ממשלות ישראל השונות, לפיה ניתן להשיג "100% בטחון" מולם, בניגוד לאסטרטגיית "ניהול הסיכונים" הריאלית שמתקיימת בשאר הגזרות הבטחוניות, כולל זו של החיזבאללה, שלימד את ישראל שיעור כואב במגבלות הכח. מדינה פלסטינית בירדן תחזיר אותנו לימי החרדה הקיומית של שנות החמישים והששים, אבל בלי דיין ושרון (אבל עם עופר וינטר).
עדיפה לנו ישות מדינתית פלסטינית קטנה וחלשה שנתונה בצבת בין ישראל לממלכת ירדן ההאשמית מאשר מדינה פלסטינית בירדן.
הגליל? שילוב בין השיח הציבורי הנוכחי בישראל, שמחלק את האזרחים ליהודים ולשאינם, יחד עם דחליל הדמוגרפיה המאיים תמיד (מימן ומשמאל)- ויום אחד היפרדות מהגליל תראה לרוב אזרחי ישראל הגיונית לחלוטין. את הפרומו לזה אפשר לראות ברעיון שאותו מוביל חיים רמון, של היפטרות ממזרח ירושלים. וזה עוד אחרי 50 שנות "ירושלים מאוחדת", מימין ומשמאל
אני מעריך מאד את הכנות שלך אבל אתה קצת מפחיד אותי האמת, אני לא משחק את ״המשחק הגדול״ על לוח עץ של ארצות ועמים, בסוף ילדים מתים וזה לא שווה לי את זה.
אני נוטה להאמין יחסית בבני אדם, אך נזהר מלהאמין לבני אדם. אני לא חושב שהפלסטינים בהנתן פתרון הוגן ובר קיימא דווקא יחליטו שהתאבדות היא מהלך נבון, מדינות גדולות יותר וחחקות יותר ויתרו על התענוג. ישראל היא מדינה גרעינית, אפשר להרגע שניה. יכולת אסטרטגית אמורה להקנות למדינה מרווח בטחון יחסי, לא הכל זה אושוויץ, היחידים עם פוטנציאל חילול שואתי קונקרטי הם אנחנו.
מי שלא רוצה לחיות עם ערבים חייב להסביר מדוע לכל הרוחות הוא חי במזרח התיכון, מלא ערבים כאן, עבדך הנאמן מזהה בעצמו רכיבים ערביים לא מעטים, בייחוד שהוא מביט בראי, כל נסיון להפרדות מערבים או ערביות הוא במקום מסויים נסיון להפרדות ממני, או לפחות לחלקים משמעותיים בזהות שלי. אני לא מבין מדוע אתה מחלק אנשים ככה. אבל אולי אני לא הבנתי ואתה מזהיר מחלוקה? אנא הסבר
מה אכפת למשהו שיש הרבה ערבים ישראלים בגליל? מרבית הישראלים לא מודאגים כמוך, הם לוקחים את המשפחה הולכים לקנות אותנטיות מקומית עם זעתר וטחינה ושמן זית, אתה צוחק עלי? בניהול נכון זה פרובנס פלסטיני-ישראלי ובור תיירותי בלי תחתית. אני לא יודע על מה אתה מדבר
אתה שולח את הפלסטינים לחולל הפיכה שלטונית בירדן ואני משחק את המשחק על "הלוח הגדול"? 🙂
אני לא לא רוצה לחיות עם ערבים, אני רוצה לחיות במדינה שלא מתחזקת דיקטטורה צבאית בשטח כבוש. שוב- אני חושב שמדינה פלסטינית בגדה וברצועה מסוכנת פחות לישראל ברמת ה worst case scenario מאשר מדינה כזאת על חשבון ירדן ההאשמית. אי אפשר רק לחיות על החרב, ופוטנציאל החיים הנורמליים של מדינת ישראל במזרח התיכון גדול הרבה יותר בהינתן מדינה פלסטינית בגדה וברצועה. השאלה היחידה היא הדרך לשם, וגם פה אני חושב שזה אפשרי (נאיבי שכמותי).
אני מאד אוהב את צפון המדינה מכל בחינה שהיא. מה שכן- אם ימשיכו בחורינו המצויינים מהציונות הדתית, בגיבוי הספונסרים שלהם מהליכוד, בהעמקת האתוס לפיו יהודי שווה יותר מלא יהודי במדינת ישראל- אני לא בטוח עד כמה שכבת הבטחון הכלכלית תספיק. לא הכל זה כלכלה. שבע שנות אוסלו סיפקו לפלסטינים בגדה המערבית פריחה כלכלית גדולה מאד, מלווה ביחסי מסחר מצויינים עם יהודים ישראלים (מתנחלים ושאינם). כל זה לא הספיק באינתיפאדה השניה.
ודוק, אני שולח את הפלסטינים למאבק קשה שרווח בצדו, אך לא משחק משחק מקיאווליסטי של איך לשמור את שכני קטנים.
איך תממש שיבה לגדה, בהנחה ששיבה פלסטינית היא עקרון ראוי שחייב להתממש אם ברצוננו לסיים את הטרגדיה.
זה היופי בטוקבקיזם- יכולים שני אנשים להנדס את העולם (או את אזור המחיה שלהם) כרצונם, להזיז אנשים ממדינה למדינה, להקים מדינות, לפתור בעיות בנות מאה שנה לפחות. Talking is cheap.
הסכסוך הישראלי-פלסטיני בנוי על שלוש רגליים: גבולות, ירושלים, ופליטים. נושא הפליטים הוא חור שחור בשיח הישראלי. הנה המספרים (https://www.unrwa.org/sites/default/files/unrwa_in_figures_2015.pdf ): כשני מליון בגדה וברצועה, כשני מליון בירדן, כשני חצאי מליון בלבנון ובסוריה. סך הכל: כ 5 מליון פליטים, מהם כ 3 מליון מחוץ לשטח פלסטין העתידית, אליהם צריך להוסיף כנראה כמאה אלף פליטים מחוץ למנדט של אונר"א.
איך מטפלים בזה? שאלה טובה. לי יש כל מיני רעיונות, אבל החשוב שבהם הוא: להתחיל מסוגיית הפליטים במסלול להקמת מדינה פלסטינית ולהסכם שלום, ולא להשאיר אותה לסוף ולקוות שתיפתר מעצמה. זה יטיל אחריות גם על הצד הפלסטיני (בניגוד לסוגיות הגבולות וירושלים, שם ישראל נדרשת לתת והפלסטינים- לקבל), וזה יכול לבנות אמון בין הצדדים ולחסל את טיעון "זכות השיבה" המאיים. בהינתן פתרון סוגיית הפליטים ובנית האמון, סוגיות הגבולות וירושלים יהיו קלות יותר להסדרה.
בהצלחה לכולנו.
אמן
לו רק הגיבורים נטולי הגלימה היו מספקים עדויות ברות חיקירה ולא סיפורים וצ׳יזבאטים אולי היה אפשר לעשות משהו עם כל העדויות.
״יורים ובוכים״ היא מסורת ישראלית מפוארת, אין כמו לשבת במעגל על מדשאות הקיבוץ המוריקות ולרחוץ בנקיון כפיך, במוסר המתוקתק שלך, ולצקצק את כעסך הנורא על כך שהערבים כפו עליך להרוג את ילדיהם, הנבלות.
העובדה שהמסורת הדוחה ההיא הפכה ל״יורים ובוכים בברלין״ היא תוצאה ישירה לכך ש״יורים ובוכים״ לא מקובל עד בקרב אנשים הגונים כדרך ראויה למירוק המצפון. הגויים למרבה המזל עד לא למדו ובאירופה יש מסורת מפוארת של סיפורים טובים על יהודים רעים.
אני בעד שיעמידו לדין חייל ישראלי בחו״ל, התקדים יהיה נפלא, לא כי אני חושב שחיילי צה״ל רעים במיוחד, הם לא. אני פשוט רוצה לרקוד בגשם התביעות נגד חיילים מרחבי העולם שיבוא שבע דקות אחר כך.
כאשר אתה נואש ומשליך כל מקל נגד יריביך, אתה עלול גם להטיל בומרנג.
כל מה שנשאר מהקשקשת המנופחת שלך, אלקיים, זה
שנאת אשכנזים/סמולנים יוקדת. מדהים ששוב ושוב לאורך השנים אתה מתיימר להיות איזשהו שמאל "אמיתי" מדומיין (בין שלל הדברים שאתה מתיימר להיות), אבל מה שנותר מכל הרעש וההמולה זה דרדלה מזרחי-ימני רהוט אך אומלל על גבול הטרלול וההטרלה.
"לשבת במעגל על מדשאות הקיבוץ המוריקות" שהופך ל"יורים ובוכים בברלין" – רק התסכול ורגשי הנחיתות
שלך מבצבצים פה, אלוהים יודע למה. לא ממש רלוונטי, אבל "שוברים שתיקה" לא קשור לקיבוצים – אם כבר, ייצוג הדתלש"ים שם גבוה בהרבה משיעורם באוכלוסיה. "הצד השני של המטבע" ו"חרבת חזעה" לא נכתבו בדגניה או בעין חרוד ו"במערב אין כל חדש" הופיע בברלין הרבה לפני שה"יורים ובוכים" שלך, מצקצקי האספרסו משיינקין לשעבר, הגיעו לשם. ובמאמר מוסגר ראוי להזכיר, שגבלס ארגן קבוצות של "אנשים הגונים" ברחבי גרמניה שה"יורים ובוכים" כבר לא היה מקובל עליהם כדרך ראויה למירוק המצפון ושניסו למנוע בכח הקרנות של הסרט שנעשה על-פי הספר הזה של רמרק – יריב לוין – מאחוריך!
טוב. גורביץ לא מרשה לי לענות לך כראוי.
אז אני אקבל בהכנעה שאני מזרחי מלא רגשי נחיתות, מלא רגשי נחיתות, מטורלל ואומלל.
ושאת לא הבנת מאום ממה שכתבתי.
במקום לנסות להוכיח כמה כולם צבועים ורעים, במקום להגיד לכולם איפה להתנדב ואיפה לא, מי ראוי לעזרה ומי לא, לפני כל זה, אולי תלך ותתנדב בעצמך, תעשה משהו חיובי, במקום לשפוך רעל על מי שמנסה לעשות משהו חיובי בעולם הזה. ההטרלה שלך היא לא גבולית והיא לא נובעת מרגשי נחיתות של מזרחי, היא נובעת מרגשי נחיתות של אגואיסט שמנסה להצדיק את האגואיזם שלו.
אין לך מושג מה אני עושה, אני מקבל בהכנעה, אני אגואיסט מטריל מלא רגשי נחיתות לא של מזרחי. כמה כסף שאני חוסך על פסיכולוגים כאן זה פשוט לא יתואר.
אני מציע לשנות את כותרת הבלוג מ"מעקב אחר קריסתה של ישראל" ל"מעקב אחר קריסתו של השמאל בישראל."
השמאל הפך לחיה נכחדת בישראל.
הסיבה לכך היא : השמאל.
לא מבין מאיפה מגיעה המסקנה שהישראלים רואים עצמם כפושעים. אולי זו הדעה הרווחת בקרב הישראלים בשמאל-הרדיקלי, אבל רוב הישראלים רואים עצמם כאנשים שנלחמים נגד טרור והשמדה.
עד כמה שהשמאל והשמאל-הרדיקלי בפרט מנותקים מהחברה שהם חיים בהם – זה עצוב !
מה הפלא שבסוף אף אחד לא משלשל לקלפי פתק של השמאל.