החברים של ג'ורג'

כן, ואף על פי כן

כמה טיעונים נגד המאבק בנושא הכותל

גדי אלכסנדרוביץ’ כתב משל מעולה. עזבו הכל ולכו לקרוא אותו. קראו עד הסוף.

חזרתם? יופי.

המשל של אלכסנדרוביץ’ הוא כתב ההגנה הטוב ביותר שראיתי עד כה על מאבק נשות הכותל ועל פרשת רחבת הכותל. הוא תוקף את נקודת המבט של החילוני הממוצע, שהיא “עזבו אותי באמא’שכם” מכל הנושא, ותוקף אותה בהצלחה. הוא מציין שבסופו של דבר, הנקודה פה היא זכויות נשים ושהמאבק החרדי הוא מיזוגני. מי שלא יתמוך בהדרת נשים מספריית אוניברסיטה בגלל קבוצת גיימרגייטים, לא יכול לתמוך בהדרת נשים מהכותל. ולא משנה שאנחנו חושבים שלדבר אל קיר זה דבר מטומטם; כל אחד עושה דברים שנראים אוויליים בעיני אחרים. הח”מ, למשל, בילה אתמול שעה בקרב טקטי מדוקדק מול חיזרים, שיש להניח שהיה נראה אווילי לחלוטין בעיני בחור ישיבה.

ובנקודה הזו אלכסנדרוביץ’ צודק, ללא עוררין. ולא רק צודק, אלא גם יעיל: הוא בונה את הטיעון שלו תוך שימוש מדויק באמפתיה. קראתי את זה ואמרתי “וואלה.”

אבל (היה ברור שיש “אבל”, נכון?) יש כמה נקודות שלדעתי הן קריטיות, ובהתאם משנות את התמונה.

אולי הקריטית מכולן היא העובדה שהכותל המערבי נמצא בשטח כבוש, שאף שהוא סופח על ידי ישראל אף מדינה בעולם איננה מכירה בסיפוחו (נקודה שחודדה לאחרונה בהחלטה 2334 של מועצת הבטחון, ש”מגנה את כל הצעדים שמטרתם לשנות את ההרכב הדמוגרפי, האופי והמעמד של השטח הפלסטיני שנכבש ב-1967, כולל מזרח ירושלים”.)

מכאן נובע לא רק שלממשלת ישראל אין שום סמכות לקבוע תקנות ביחס לכותל; מתוקף היותה כוח כובש נאסר עליה לשנות את ההסדרים במקום, ואין ספק שהם שונים כיום מכפי שהיו בזמן הכוח הלגיטימי האחרון שם, המנדט הבריטי. יש לציין עוד שרחבת הכותל המערבי היתה פעם שכונה פלסטינית, שכונת המוגרבים, שנמחקה כולה במהירות עם כיבוש המקום. כלומר, אנחנו נדרשים לתקן עוול אחד כאשר הוא מתבסס על שורה של מעשי עוול אחרים, שמהם אנחנו מתעלמים; ותיקון העוול נדרש מצד שאחראי גם לעוולות הללו ושכלל לא ברור שיש לו סמכות לתקן את העוול הספציפי הזה. לצורך העניין, החלטת החלוקה מ-1947 קובעת שירושלים היא גוף נפרד, שאמור להיות מנוהל על ידי מנהלה בינלאומית – בדיוק לאור העובדה שהאו”ם הביע אי אמון ביכולת של ישראלים או פלסטינים לנהל את המקום הרגיש הזה, אי אמון שהתברר כמוצדק לגמרי.

החלטה 2334, יש לציין, היא משפט בינלאומי מחייב. עצם ההכרה בזכותה של ממשלת ישראל לקבוע משהו בנושא הכותל מתנגשת איתו. המשפט הבינלאומי מנסה, בדרכו הבעייתית והמגושמת, ליצור עולם צודק יותר. תמיכה בצדק של נשות הכותל מתנגשת בצדק הבינלאומי. יש לנו פה בעיה.

והיא לא היחידה. נקודה קריטית אחרת היא מעורבותם של אזרחים זרים בסכסוך הזה. כל יהדות ארה”ב המאורגנת נעמדה על רגליה האחוריות וזעקה זעקה גדולה ומרה. כל הממסד פחד מהם כמו מפיל, חברי קונגרס ברחו הביתה, סנאטורים למדו חליל. נתניהו אמר שהיה יכול להיות גרוע יותר וכחלון הודיע שעבדו עליו בנושא הגיור, הוא בכלל רצה להתגזען על מבקשי מקלט. וכל המעורבות הזו הופכת את ישראל ליותר ויותר מדינת כל יהודיה ופחות ופחות מדינת כל אזרחיה.

פתאום מישהו שבכלל לא גר פה, אין לו אזרחות פה ולא חושב בכלל לעבור לפה מחליט שיש לו זכות לנהל משא ומתן עם מדינת ישראל על הזכויות שלו – במקום שבו, נזכיר, לממשלת ישראל בכלל אין זכויות. אז לא רק שאנחנו מקבלים לגיטימציה לסמכות של ממשלת ישראל במזרח ירושלים (אתה לא מנהל מו”מ מול מי שאין לו סמכות בנושא), אנחנו גם מגדילים בשקל תשעים ומקבלים חיזוק לתפיסה שלאזרח אמריקאי בן דת משה יש יותר זכויות פה, מעצם היותו בן דת משה, מאשר לפלסטינים שנשלטים על ידי המדינה ולאזרחים ישראלים שאינם יהודים.

הלגיטימציה לתפיסה של מדינת כל יהודיה גורמת נזק עצום לפחות או יותר כל מאבק לשוויון או לצדק בישראל. היא מקבעת תפיסה א-אזרחית של ישראל, תפיסה של ישראל כמי ששייכת לאנשים שאין להם מחויבות כאזרחים שלה, ובו זמנית של ישראל כחייבת פחות לסוג מסוים של אזרחים שלה. אנשים סבירים יכולים להתווכח על גודל העוול, אבל לדעתי הנזק שבקידום תפיסת מדינת כל יהודיה עולה על הנזק שבהתעלמות מדרישתן של נשות הכותל לחלוקה צודקת של הקיר.

מעבר לבעיות המהותיות, יש בעיה תפיסתית. אלכסנדרוביץ’ מצביע על אי צדק, אבל – אפילו אם נתעלם לרגע מהעובדה שיש כמה עוולות זועקות יותר – זהו אי צדק שלליברל הישראלי שימיו קשים גם כך קשה להזדהות איתו. בסופו של דבר, הכותל הוא לא באמת שווה ערך לספריה אוניברסיטאית. הוא סמל לא רק להדתה המתמשכת של חיינו, אלא למה שלא נמצא מאחוריו – המקדש היהודי. בסוף כל תפילה שאתן אומרות בעברית ניצב המקדש השלישי, שיש רבים מאד שפועלים במרץ לבנייתו, ולא משנה כמה זבחי אדם יידרשו כדי לבנותו. הכותל והמקדש הם סמל, אולי הסמל החזק ביותר, לאנטיתזה של כל הנסיון לבנות כאן חיים נורמליים. בהתחשב בכך, נראה לי שקצת מוגזם לדרוש מהליברל הישראלי להקדיש תשומת לב ומאמץ דווקא למאבק הזה.

בהשוואה, יש תנועה חזקה בקרב נשים קתוליות שדורשות לאפשר להן לשמש בכהונה; מאבק חשוב, אם אתה קתולי, אבל בהתחשב בכל מה שעף עכשיו באוויר באירופה וארה”ב, חשוב אבל כנראה לא דחוף. ולא, אין בכך טענה שהמאבק על זכויות נשים לא חשוב: אלא שבתוך שלל המאבקים של זכויות נשים (הזכות לשכר שווה, הזכות לשוויון בבתי הדין הדתיים, הזכות לייצוג שווה, המאבק במיזוגניה השקופה שנחשפה לאחרונה בתעשיית ההון-סיכון, ועוד ועוד) המאבק לזכויות נשים דווקא בכותל או דווקא בכמורה הוא פחות דחוף.

אילו היה לנו די עולם וזמן; אלא שלמרבה הצער אין.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • לא בטוחה שהאבחנה בין הזכות לשוויון בכותל והזכות לשוויון בבתי דין דתיים כ"כ ברורה. גם בתי הדין הדתיים (הרבניים, על כל פנים. המעט שאני יודעת על האחרים לא מספיק כדי להביע דעה) הם גוף שאי אפשר לליברלית לתמוך בו בלי להתעלם משורה של קשיים משמעותיים ולהתחיל לצייר את המעורבות הליברלית מנקודה די שרירותית. בשביל להיות שוויוניים וליברליים הם יצטרכו להפסיק להיות דתיים.

    אז אפשר להיאבק על ביטולם, או סגירתם, או עיצובם מחדש באופן שיאפשר בחירה אמיתית האם לפנות אליהם (רק אלוהים יודעת איך). אבל אם המאבק להפוך הסדר פוגעני לכזה שנראה קצת-יותר-טוב לא בראש סדר העדיפויות, הוא לא בראש סדר העדיפויות.

    אפשר לטעון שהזכות לחיי משפחה וסיומם חשובה יותר מהזכות לפולחן או חופש דת, אבל אני לא בטוחה שטענה כזו לא נופלת בכשל של ניסיון לקבוע סדר יום ליברלי למאבקים דתיים ולהחליט, שוב, שזה לא כזה חשוב אם אפשר או אי אפשר לעמוד מול קיר עתיק.

  • גיל ב'

    כל החלק של הכיבוש הוא לא רלוונטי כאן. מה היתה תגובתך לדרישה של פלסטינים לאפשר להם גישה למסגד אל אקצה? האם גם אז היית טוען שישראל לא צריכה לאפשר זאת כי היא לא הריבון בשטח? המצב כרגע הוא שישראל קובעת את ההסדרים בכותל ובהר הבית, אם זה טוב או לא חוקי או לא זו לא הנקודה. המצב בפועל הוא שכל מי שיש לו טענה בנוגע להסדרים במקום צריך לפנות לממשלת ישראל. בדיוק כמו שישראל מדברת עם אבו מאזן על מה שקורה ברמאללה למרות שכבר מזמן אין תוקף חוקי להיותו נשיא הרשות. אם מחר תרצה לבקר בטיבט תצטרך ויזה מהסינים וכו'.

    הטיעון השני הוא יותר לעניין. אבל מתעלם מכך שנשות הכותל הן ישראליות ולא אמריקאיות והפגיעה היא לא רק ברפורמים אמריקאיים אלא גם בישראלים. המספרים הם קטנים יותר אבל ממתי זה שיקול בעיניך? אם היה מדובר בפגיעה במספר משפחות בדואיות גם אז היית מזלזל בזה ומדבר רק על הבדואים בסעודיה?

  • a.c

    "פתאום מישהו שבכלל לא גר פה, אין לו אזרחות פה ולא חושב בכלל לעבור לפה מחליט שיש לו זכות לנהל משא ומתן עם מדינת ישראל על הזכויות שלו"
    אירוני לאור החשיבות שאתה נותן לדעת הקהילה הבינלאומית (ולרוב האוטומטי נגד ישראל במוסדותיה) לגבי הגבולות, האתרים וההסדרים בישראל.