מה אפשר ללמוד מדבריו של נתניהו על האין-מדיניות של ישראל כלפי רצועת עזה

רצועת עזה, שבה חיים כ-1.8 מיליוני בני אדם, נמצאת תחת מצור (”סגר”) ישראלי מזה 11 שנים. תחילתו, לא כנהוג לחשוב, לא בחטיפת גלעד שליט אלא בעליית חמאס ברצועה, מספר חודשים קודם לכן. ואם להסתמך על דבריו של הדיקטטור הצבאי של הפלסטינים, בנימין נתניהו, המצור לא יסתיים בעתיד הנראה לעין.

נתניהו נאלץ להופיע בכנסת ולהתייחס לדו”ח המבקר על מבצע “צוק איתן.” כדי להמנע מדיון ציבורי בנושא, הביא איתו נתניהו את משרתיו הנרצעים, דוד ביטן ומיקי זוהר; הללו הקפידו להתכסח עם הורים שכולים והעימות הזה תפס את כל תשומת הלב. השטיק עבד, כמו תמיד. ובכל זאת, צריך להתייחס לנושא – שאיננו הבריונות של ביטן, האפסות של קיומו של זוהר, או הפגיעה במעמדם המקודש מדי של הורים שכולים. הנושא הוא מדיניות כלפי מיני-מדינה בגבולה הדרומי של ישראל.

במערכת הבחירות של 2009, טען נתניהו שממשלתו תפיל את משטר החמאס. זה כמובן לא קרה, ומהסיבות שהבלוג הזה מנה מזמן: אין, אמר נתניהו, למי למסור את הרצועה. שימו לב לאופציה שהוא כלל לא העלה: שליטה ישראלית ישירה ברצועת עזה. למוטט את משטר חמאס יהיה קל יחסית. שליטה ישראלית בעזה היא בלתי אפשרית – הן מבחינה צבאית והן מבחינה דיפלומטית. יותר מהכל, נתניהו לא רוצה להחזיק את רצועת עזה כשזו תקרוס.

והיא תקרוס. על פי ההערכות של האו”ם, בשנת 2020 רצועת עזה לא תהיה עוד ראויה למגורי אדם. חלק הארי מהאחריות לכך נופל על ישראל: היא שלטה ברצועת עזה בין השנים 1967-2005, והקפידה שלא לפתח אותה. זמן קצר לאחר שיצאה ממנה, היא הטילה עליה מצור. סבבי הלחימה מול רצועת עזה פגעו שוב ושוב, בזדון מכוון, בתשתיות של רצועת עזה; מדיניותה של ישראל בין סבבי הלחימה מנעה שיקום.

נתניהו, כמובן, מוליך שולל בכל מה שקשור להתדרדרות למלחמה ב-2014. הוא אומר בנשימה אחת שהוא יצא למבצע נרחב נגד התשתיות של חמאס בגדה המערבית – ובו זמנית אומר שהוא רצה להמנע ממלחמה. נזכיר: המבצע נגד החמאס בגדה נוהל בטענה של “חיפוש” אחרי שלושת החטופים שהממשלה כבר ידעה שהם נרצחים. הציבור לא עודכן על כך שנתניהו ניצל את ההזדמנות כדי להכנס בחמאס – ושהמחיר של המבצע האופורטוניסטי הזה עשוי להיות מלחמה מול רצועת עזה. הממשלה, כזכור, ניסתה להפיל את החטיפה על החמאס ברצועת עזה, עד שהתברר בשלב מאוחר מאד שמדובר בפלג שפועל בכלל מטורקיה. אם נתניהו לא רצה במלחמה, הוא לא ידע איך לבלום אותה.

דו”ח המבקר מציין שנתניהו ויעלון (לא שמעתם מהנחש בנעליים הגבוהות לאחרונה? זה לא במקרה), שעה שמידרו את שאר הקבינט וניהלו את המלחמה בינם ובין עצמם, לא בחנו שום חלופה מדינית. נתניהו טען שחלופה מדינית היא “הזיה”. זה קשקוש והונאה.

לא צריך היה לפתוח נציגות ישראלית ברצועת עזה ולקבל שגריר של החמאס בירושלים. צריך היה להגיע למודוס ויוונדי מול הנהגת החמאס. נתניהו עצמו אומר שלחמאס היתה מטרה ביציאה למלחמה – הסרת המצור מעל הרצועה. מעבר לתהיה האם לא כדאי היה שגם לישראל יהיו מטרות בלחימה, הטענה הזו של נתניהו חותרת תחת הטענה שלו. הוא לא נדרש להכיר בחמאס; הוא נדרש לתת לאוכלוסיה העזתית לחיות. לאפשר תנועה חופשית של סחורות בין הרצועה ובין העולם ותנועה כלשהי של בני אדם. זה מה שרצה חמאס; נתניהו העדיף להעלות לקורבן 73 חיילי צה”ל (ואלפי עזתים, ביניהם כ-500 ילדים, אבל אותם אף אחד לא סופר פה) כדי להמנע מכך.

יש עוד קשקוש של נתניהו שראוי לתשומת לב: הדרישה שלו לפירוז של רצועת עזה. זה לא הולך לקרות משום שזה לא יכול לקרות. אף גוף לוחם לא הוריד את נשקו בלי ערובות, וישראל מסרבת לספק כאלה. החמאס יודע שהדבר היחיד שמונע מישראל להשתולל בעזה כאוות נפשה הוא החשש מתגובה שלו – זעומה ככל שתהיה. מעבר לשאלת הגאווה, מה יגן על החמאס מפני רצח של מנהיגיו על ידי ישראל, אם לא יהיה לו נשק? האם נתניהו יהיה מוכן לפרז את דרום ישראל כמחווה של רצון טוב עובר חמאס? הרעיון הזה נראה לכם מגוחך? הוא מגוחך כמו פירוז הרצועה.

שימו לב, אזרחי ישראל: המשך המצור על רצועת עזה שווה לממשלה שלכם 73 חיילים כל כמה שנים. מה המטרה? לכאורה, אין מטרה הגיונית. נתניהו הרי אוהב לדבר מדי פעם על כך שכלכלה יוצרת שלום. אז למה הוא לא מניח לכלכלה העזתית לפרוח? נניח עכשיו לשאלה של יבוא לעזה – נניח שנמל בעזה מצריך פיקוח. מדוע ממשלת ישראל עושה הכל, כולל שקרים בשם הבטחון, כדי למנוע יצוא מעזה? רגע, למה בעצם לא מנהלת הממשלה שום דיון על המדיניות כלפי רצועת עזה – והיא לא מנהלת דיון כזה מאז שנת 2009?

יש לכך שלוש סיבות עיקריות. קודם כל, זרועות הבטחון ובהתאם הממשלה התאהבו ברעיון של “כיסוח דשא”: שאין בעצם בעיה מדינית, יש רק בעיה של זרועות בטחון עוינות שמדי פעם צוברות כוח ואז צריך להוריד להן את הראש. זו תפיסה צבאית במהותה: כזו שמשמרת עימות, לא פותרת אותו. שנית, משום שאין מחיר ציבורי על המדיניות מול רצועת עזה. אף ממשלה לא תיפול בגלל שהיא גררה את המדינה לעוד מלחמה ששיתקה חצי ממנה במשך חודשיים. כל זמן שצה”ל יוכל להרוג יותר ילדים פלסטינים משהוא יאבד לוחמים, ובלהרוג ילדים צה”ל ממש טוב, הציבור לא יתלונן יותר מדי. כשאין מחיר על העדר מדיניות, התוצאה היא העדר מדיניות.

ושלישית, ישנה המטרה הסמויה של המשך המצור: להבדיל בין רצועת עזה ובין הגדה המערבית, שני החלקים של המדינה הפלסטינית המיועדת. מדיניות הבידול, כפי שקרא לה צה”ל, לא מובילה לפתרון מול רצועת עזה – הרעיון שמצרים תקח מחדש אחריות על הרצועה צריך היה להביא לכליאת הגנרלים שהזו אותו, כי הם בעליל מעשנים חומרים אסורים בעודם במדים – אבל היא לכאורה מורידה את הלחץ הדמוגרפי על ישראל, היא מרגילה את העולם לקיומם של שני חלקים של פלסטין, והיא מאפשרת לישראל להמשיך את הכיבוש של רצועת עזה בעודה מעמידה פנים שאין כזה. זו העמדת פנים שפועלת רק כלפי אוכלוסייתה-שלה, כמובן, כי העולם לא מכיר בסיום הכיבוש ברצועה משום שזה רק שינה צורה. בקצרה, כרגיל, המטרה היא שימור ההתנחלויות בגדה המערבית על ידי העלאת מסך עשן כביכול אין בעיה דמוגרפית – עזה הרי, לכאורה, לא נספרת.

אבל יש 1.8 מיליוני עזתים, הם לא הולכים לשום מקום, והם חיים באזור ששועט לקראת אסון הומניטרי. ההחלטה של הרשות הפלסטינית להפסיק לממן את החשמל ברצועה (אגב, שמתם לב שהטענה שישראל מממנת את החשמל שם היא שקר מוחלט?) צפויה לדרדר את המשבר הזה מהר יותר. מה שאומר שיש לגמרי סיכוי שעוד חודשיים נהיה בעוד סיבוב מול הרצועה.

אלו מכם שצפויים לעלות ברולטה של ההרוגים, אותם כמה עשרות ישראלים שהממשלה מוכנה להקריב כדי שנמשיך לא לדבר על הרצועה, מתבקשים לעשות משהו במהירות.

ומילה אחת אחרונה: מדיניות המצור של ישראל על רצועת עזה היא פשע מלחמה שגובל בפשע נגד האנושות. מצור הוא כלי צבאי שיש לו מטרה: השגת הכרעה. ההנחה היא שלתושבים יהיה ממש רע אבל זה ייגמר תוך זמן קצר. המצור על עזה נמשך 11 שנים עד כה, ונתניהו הבהיר שככל שזה נוגע לו, הוא מתכוון להשאיר את האוכלוסיה העזתית תחת מצור כל עוד הוא יכול – ושאין לו כל כוונה להכריע את המערכה, כי המחיר של הכרעה יהיה גבוה מדי. גם את זה צריך לזכור, ולקוות שיגיעו ימי שפוט השופטים בעגלא ובזמן קריב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)