החברים של ג'ורג'

פוסט אורח: המונולוג הפנימי יוצא לחופשי

"שמע, אני רוצה להגיד לך משהו ותקבל את זה באהבה גדולה. אדם כמוך הוא נסבל רק כשהוא מאד צנוע. יותר מצנוע. חול. אבק. הייתי מסוגל אפילו לחבב אותך קצת מפני שרע לך ואתה סובל, אבל לעולם לא אסלח לך אם יהיה לך טוב, תזכור את זה! לכן אני מציע לך שלא תתנגד לטבע האמיתי שלך, תסבול עוד כמה שנשאר לך בצורה גלויה, תקבל מאתנו קצת חמלה ואחר-כך תמות. עכשיו תודה שרע לך."

את הדברים האלו אומר איתמר יעקבי לדויד לַידנטל בפניו, ב"יעקבי ולידנטל" הנשגב של חנוך לוין.  אחד הפנים של דרכו האמנותית של לוין הוא יחסו למונולוג הפנימי של דמויותיו, שהוא מוציא אל פני השטח, לא רק באמירות "הצידה" (כלומר מסירת תוכן תודעת הדמות לקהל) כמקובל; אצל לוין, דמויות ממללות את סודותיהן הכמוסים ביותר בחברת דמויות אחרות.  הכנות הקיצונית הזו בלתי-נתפסת לכאורה; זה לא אמור היה לעבוד!  אבל כפי שמזמר שולי רנד, לוין היה "רב-מג של מלים", ואצלו זה עובד.

בעת האחרונה, אנו עדים שוב להיפוך האמת האריסטוטלית, כפי שקבע אוסקר וויילד, ואנו חוזים בחיים מחקים את האמנות: נבחרי ציבור ועובדי מדינה ישראליים משיחים את תוככי נפשם אלי מיקרופונים: "אנחנו עושים לכם טובה בכלל שאתם יושבים פה!" זעק חבר הכנסת מזוז מחביוני נפשו (ונפשם של רבים מאזרחי המדינה היהודית והדמוקרטית היחידה במזרח התיכון) אל חברי הכנסת הערביים.  כמעט שהוסיף "אנשים כמוכם נסבלים רק כשהם מאוד צנועים. יותר מצנועים. חול. אבק. וגו'", אבל אין להניח שהוא אמון על כתביו העוכרניים של לוין.

עוד זה מדבר וזו באה: דוברת שגרירות ישראל בגרמניה, גב' עדי פרג'ון, נעמדה מול קומץ עיתונאים וכמשיחה לפי תומה אמרה כי לישראל אין עניין בנרמול היחסים עם גרמניה וכי רגשות האשם הגרמניים בכל הנוגע לשואה משרתים את משרד החוץ הישראלי.  העיתונאים האומללים כמעט התעלפו, לא כי תוכן הדברים לא יעלה על הדעת, אלא כי זה הקו המנחה של המדיניות שאמורים לשמור בסוד, תוך כדי שמדברים יפה על חילופי תרבות ועל גרמניה אחרת.  ההיפוך הלויני תפס אותם בהפתעה.  הגדיל לעשות הכתב ניר גונטז' (או ידו הנעלמה של העורך) כששילב את התמונה הזו בכתבה, שאף היא מחצינה את שרבים חושבים תוך גיחוך גס על חשבונם של הגרמנים, אך שאסור לומר בקהל.

ומעל הכל בדמוקרטיה הזקופה שלנו מרחפת רוח העיוועים של "מלכת אמבטיה", שבשנת 1969 כבר השמיעה את הצלילים שאפשר לזהות גם היום:

ראש הממשלה: אני פותחת את ישיבת הממשלה השבועית. הנני להזכירכם שאני ראש הממשלה. ותחילה אשא נאום אל שכנינו הערבים. [נואמת] רבותי, ניסיתי וניסיתי ואני לא יכולה למצוא בעצמי שום פגם. 71 שנה אני בודקת את עצמי ואני מגלה בי צדק כזה שאלוהים ישמור. וכל יום זה מפתיע אותי מחדש. צודקת, צודקת, צודקת, ושוב צודקת. אני אומרת לעצמי: "אל תצדקי יום אחד, הרי בן-אדם זה רק בן-אדם, מותר לו לטעות פעם, זה טבעי, זה נורמאלי". אבל לא! אני קמה בבוקר ו-הופס! – אני שוב צודקת. ולמחרת אני קמה בבוקר ו-הופס! – אני שוב צודקת. הופס! – וצודקת, הופס! – וצודקת. פעם נמנמתי קצת בצהריים, אמרתי לעצמי: אולי אעשה שטות מתוך נמנום? אז עשיתי שטות מתוך נמנום? מצאתם לכם מי שיעשה שטות מתוך נמנום! לא נולדתי לעשות שטות, פשוט לא נולדתי לעשות שטות. אגב, אני ראש הממשלה ואתם לא, ואני במקומכם הייתי סובלת מזה. תודה. [יושבת]

שר הדואר: מותר לי להעיר משהו?

ראש הממשלה: לא, אתה בסך-הכל שר הדואר, אתה בן-אדם צדדי ומקופח ואתה יושב כאן בחסד.

שר הדואר: אני יודע. רציתי לברר אם אני גם ראוי ללעג.

ראש הממשלה: בהחלט.

אכן, מזוז אולי לא קרא את לוין, אבל לוין קרא את מזוז — ואת נתניהו, ואת שאר פרנסינו על קופות-השרצים השמנות הנשרכות מאחוריהם — כספר הפתוח.

כמובן, יש מי שנהגו כדמויות לויניות מאז ומעולם, בקרב אנ"ש.  בעלון בית הכנסת אפשר לקרוא דרור למונולוג הפנימי, עם פחות השלכות מאצל לוין, אפילו.  הנה בנצי גופשטיין, איש אשכולות, ספרא וסייפא, מפתח את חגורו ומבטא את מכמני רוחו: "ודאי שאין שום מקום בארצנו לנוצרים העובדים עבודה זרה. […] גוי שהוא חלק מאומה שנלחמה בישראל ורוצה להישאר בארץ חלים עליו תנאים נוספים והם: מסים ועבדות."  מסים גם אני ואתם משלמים, מה לעשות.  אבל עבדות? ברצינות? הצופה במחזה לויני בתיאטרון משתומם על הדמויות עד ירידת המסך, אך אנו, שנתקלים במונולוג פנימי עולץ ופוחז כזה מחוץ לנקיקי הנפש המעופשים שבהם מקומו יכירנו, ושאיננו ישובים בכסאות אולם התיאטרון — לאן נוליך את החרפה?

(תודה למשפחת חנוך לוין על שהנגישה את כל כתביו לציבור.(

(אסף ברטוב)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • נגה

    פשוט נפלא. תודה!

  • אלזה

    פוסט מעולה ומרענן.

  • דן

    נוליכה חזרה לבעליה – הלאומנים, הגזעניים והאוילים.
    ואנו נסתפק בהתנשאות צנועה עד עפר.

  • gig

    יפה. בזכותך ניגשתי לאתר של לוין, קראתי את יעקבי ולידנטל ועכשיו טוב(או רע) לי יותר.

  • אביבית

    במסגרת אותה יציאה לחופשי יש גם את "עדיף אלף הרוגים אזרחים פלסטינים על חייל ישראלי הרוג אחד" של אברי גלעד -וזה כשהוא יוצא מגדרו נגד 'שוברים שתיקה'.
    עולה גם על המציאות החנוך לוינית ..

    • תום אלקיים

      ראשית כדאי לדייק, אברי שאל את יולי נובק ״האם את מעדיפה חייל הרוג או מאה פלסטינים מתים״ ובהקשר של הטענה יולי נובק לפיה צה״ל משתמש בעודף כח על מנת לחסוף בחיי חיילים. ראוי לשאול כמה אזרחים מתים שווים חייל הרוג, זו אולי שאלה מכוערת, או גסה כפי שכתב מצאלחה היום בהארץ, אבל זו התממות. זו בדיוק השאלה אותה מעלים שוברים שתיקה, בנוסח יותר ישיר.
      אז הנה כפפה, כמה הרוגים אזרחים שווים חייל הרוג? כמה מותר לסכן את הבת של השכנה שלך תמורת הילדים של זה שיורה רקטות על הבת שלך? אני מוכן להסתכן ולאמר שאף אחד מחובבי לוין כאן לא יענה בכנות על השאלה שכל מפקד שצריך להחליט האם לשלח פגז אל בית או לסכן את חייליו ולהכנס אליו. אז הנה, דמיינו שאתם המפקדים.

      • שחר כ.

        במסגרת המשחקים שאתה משחק עם עצמך, ועם אברי, אשמח לשאול גם אותך שאלה פשוטה נורא: את מי אתה מעדיף לאנוס, את אמך או את אחותך
        אתה תענה לי כמובן שהשאלה אינה לגיטימית. אינך מעוניין לעשות אף אחת מהאפשרויות הנוראות הללו. ובכן, גם כאן התשובה דומה, ובהתאם, יש למקד את המאמצים במקום אחר, שימנע את הריגתם של חיילים ישראלים ופלסטינים כאחד. קוראים לזה מו"מ מדיני
        אין, אם כך, טעם בשאלה הזאת של גלעד, זולת הפרובוקציה בשנקל מחמת הרייטינג, שהרי הוא מכר את נשמתו לשטן

        • מני זהבי

          גם השאלה של גלעד, וגם תגובות מהסוג "את מי אתה מעדיף לאנוס" הן דמגוגיה בשנקל.
          באזור שבו אנחנו חיים, צה"ל יצטרך לצאת מדי פעם לכל מיני מבצעים עם דרגה מסוימת של סיכון לחיי חייליו גם אם הכיבוש יסתיים מחר והסכם שלום עם הפלסטינים ייחתם בטקס חגיגי. בתנאים האלה, שאלת הנסיבות בהן מותר לסכן חיי חיילים היא לגיטימית.
          אבל הדרך של גלעד לשאול את השאלה הזאת היא אידיוטית (אם נניח שזה מה שהוא באמת התכוון לשאול — דבר שאינני מאמין בן). לצה"ל לא אמור להיות שום עניין לפגוע בפלסטינים, או אינדונזים, או אסקימואים, שאינם נלחמים נגדו או נגד אזרחי ישראל (וכן אמור להיות בו עניין לפגוע באותם אנשים מהקבוצות הנ"ל שנלחמים כאמור). לאנשים האלה, שאינם נלחמים, קוראים אוכלוסייה בלתי-מעורבת, ומבצע צבאי צריך להיות מתוכנן באופן שימנע פגיעה באנשים האלה ככל הניתן, גם אם מדובר במידה מסוימת של סיכון חיי חיילים. העיקרון הזה, דרך אגב, מקובל גם על צה"ל, כך שלא ברור מה מר גלעד רוצה.
          מצד שני, במהלך של קרב עשויות להיווצר כל מיני סיטואציות שבהן לחיילים לא ברור מי בדיוק נמצא במקום אליו הם יורים, מה יקרה אם יירו או לא יירו לשם, וכו'. סיטואציות מורכבות, שאפשר לנסח עבורן קווים מנחים כלליים (בקורסי פו"מ עושים, בין היתר, את זה), אבל הקווים האלה יהיו בהכרח כליים מאוד, והרבה יהיה תלוי בנסיבות הספציפיות של כל מקרה לגופו. כיוון שמר גלעד אינו בדיוק מומחה לתו"ל וגם המסגרת של התוכנית שלו אינה מעודדת דיון מעמיק, השאלה שלו פשוט אינה במקום, והניסוח שלה הוא דמגוגיה שנועדה להליט יצרים, לא יותר.

          • שחר כ.

            כמובן שהשאלה ששאלתי את תום היא דמגוגית. ניסיתי להציב בפניו מראה, להחזיר לו את שאלתו ולקוות שיבין את מופרכותה. עצם הצבת השאלה היא דמגוגיה משום שהיא אינה מאפשרת לך תשובות שונות מ'כן' או 'לא' למצבים מסובכים שאין להם תשובה כזו

        • תום אלקיים

          צפוי, אך בכל זאת נמשיך.
          ראה שחר, ישנו הבדל מהותי בין השאלה שאני שאלתי, שאלה ששאלו עצמם מנסחי החוק הבינלאומי, מנסחי אמנת ג׳נבה, מפקדים בצה״ל, בצבא האמריקאי ולמעשה כל אדם שאי פעם נאלץ להלחם בשטח בנוי. לבין השאלה שלך שנוגעת במקרים נדירים מאד. כנראה שהיו בני אדם בהסטוריה שנאלצו לעמוד בסיטואציה הנוראית שתיארת, שכן הדמיון האנושי תמיד מפגר אחר המציאות, אבל שאלת ולכן אענה, אני אעדיף בסיטואציה כזאת לטול נפשי בכפי, או לסרב עד מוות. האם חייל שצריך לבחור האם לשגר טיל לתוך דירה בבנין או לשגר את חייליו פנימה תוך נטילת הסיכון שהבית ממולכד צריך להתאבד?

          מדוע אתה כלכך מפחד להתמודד על שאלה כלכך טריוויאלית? החוק הבינלאומי קובע שמותר לסכן ולהרוג אזרחים ובלבד שנסיבות המבצעיות מחייבות זאת ומידת ההרג פרופורציונאלית למטרת המבצע. אם נבחן את התוצאות של צבאות אחרים כמדד, אזי צה״ל מצוי במקום טוב למעלה בטבלת הצבאות השומרים על חיי אזרחים. אז מה רוצים שוברים שתיקה בעצם? מה אתה רוצה בעצם? אתם לא אומרים. עזוב מספרים, אנא הסבר מה יהה סיכון ראוי של חיי אזרחים במהלך מבצע צבאי.

          לאלו ששאלו את דעתי, היא פשוטה, מערך השיקולים הצה״לי נראה לי ראוי. המספרים שראינו בצוק איתן נראים לי סבירים לחלוטין בהקשר של הקרבות בעזה. מלבד הפעולה ברפיח לאחר אירוע החטיפה של גולדין ז״ל שחרגה מתגובה ראויה ומקצועית.

          • מני זהבי

            טוב, אז אתה מסכים שב"צוק איתן" הייתה לפחות פעולה אחת של צה"ל שלא הייתה ראויה ומקצועית. אתה יודע מה אברי גלעד היה עושה אתך בשידור אילו היית מביע עמדה כזאת?
            מהיכרותי המוגבלת עם מערך השיקולים הצה"לי, אני יכול לומר שהשאלה "כמה עזתים מותר להרוג כדי להציל את חייו של חייל אחד?" אינה נשאלת בהם, לפחות לא בצורה הזאת — כי בצורה הזאת אין לה משמעות. הכל תלוי במצב הספציפי בשטח ובהקשר הדברים. בסיטואציה אחרי חטיפתו-לכאורה של גולדין היה overkill, ונדמה לי שגם לא מעט קצינים בצה"ל יסכימו עם כך, אבל מסיבות מובנות הם לא יאמרו זאת בפומבי. בסדר. מה שלא בסדר הוא שדמגוגים תקשורתיים קופצים לזירה שאנשים מקצועיים מהם נמנעים מלהיכנס אליה.

            • תום אלקיים

              מקריאת הדו״ח הצה״לי על ״צוק איתן״ מתחוור שגם בצה״ל חושבים שהיו פעולות במהלך ״צוק איתן״ שחרגו מהפעלה ראויה של כח, חרגו מהתנהלות הולמת של חיילים ועד.
              אני לא טוען לרגע שאין לחקור את הפעלת הכח ואת התנהלות הכוחות הלוחמים בכל מקום בו חיילי צה״ל נשלחו לסכן את חייהם וחיי אחרים, להיפך.

              אלא שזה רחוק מאד מהטענות המושמעות על ידי ״שוברים״ ואחרים בשמאל המדיני הישראלי. הטענה של אלו היא שצה״ל משתמש בדוקטרינה לא לגיטימית, שהפעלת הכח היא פושעת א-פריורי, שהפיקוד מזלזל בחיי אזרחים באופן גורף וחף מכל שיקול מוסרי. אני לא מצליח להבין איך זה מתיישב עם התוצאות של הלחימה שבהשוואה לצבאות מערביים אחרים הינן טובות (באופן יחסי כמובן, ברור שגם ילד מת אחד זו טרגדיה אנושית מזעזעת). עד עכשיו גם לא הסביר לי.

              אברי גלעד, לא אדם שאני מחבב באופן מיוחד ניסח את השאלה שלו באופן שקל לתקוף ולבטל משום שהוא מעמיד את הרג האזרחים והרג החיילים כמשחק סכום אפס פשטני.

              זה לא כך במציאות, אבל המציאות היא קשה ומורכבת להפליא. פשטנות, שהיא מגיעה מימין או משמאל לא תורמת לדיון מועיל ולא משאירה שום מקום להסכמה. לעתים נדמה שזו המטרה של השיח, למנוע דיון בכל מחיר, להקצין את העמדות עד למקום בו אי אפשר לדון ברצינות בכלום. כאשר השיח הוא כזה אנשים נוטים לאמץ את העמדה המתגוננת, השבטית, הקלה לעיכול, השאלה היא רק מה השבט שלך, על מה אתה מגן ומה קל לך לעיכול. אז החברים של יולי נובק מצטופפים בעמדת השבט שלהם והחברים של אברי בצד של השבט שלו. נחש מה, השבט שלו הרבה יותר גדול.

          • שחר כ.

            במקרה של צוק איתן, אתה עדיין יכול לסרב לשרת בצבא. לא תוכל לעשות זאת מול בית שעליך להפגיז אז מוטב שתעשה זאת לפני כן.
            השיקולים שמנחים אותי לא מנחים אותך. אתה בודק את התנהלותו של צה"ל בצוק איתן וטוען שהתנהג טוב יותר מצבאות אחרים מערביים ולא מערביים. זו טקטיקה ידועה כאן ובכלל, והיא משמשת להסטת הדיון האמיתי לנקודות טפלות
            אני בודק את התנהלותה של ישראל בכלל והתנהגותם של הציונים במאה השנים האחרונות, ויודע בברור שישראל אינה מעוניינת להגיע להסדר ראוי ומוסרי עם שכנותיה. בהינתן עובדה זו אין משמעות לקביעה שצה"ל ממעט להרוג ילדים, רק 500 בשלושה שבועות.

            • תום אלקיים

              ראשית, זו לא ״טקטיקה״ אני לא במלחמה אתך, גם לא במשחק מוחות שחמטאי, אני משוחח עמך.

              שנית, השוואה לצבאות אחרים היא כמעט מחוייבת המציאות בכל דיון על מוסריות של צבא ספציפי.

              שלישית, וואללה? אתה ברצינות טוען שיש לך את הידע ההיסטורי, את היכולת האנליטית, את המחשבון המוסרי על מנת לנתח מאה שנה, שבהן רק להזכיר התרחשו שתי מלחמות עולם, שואה אחת, 7 מלחמות אזוריות לערך, מלחמה קרה אחת שהתחילה והסתיימה, מהפיכת ערכים חסרת תקדים כמעט, מהפכה טכנולוגית חסרת תקדים לבטח וזה אם רק מזכירים את הארועים המרכזיים של המאה הזו. ואתה מר שחר כ. מסוגל לזקק אתה הניתוח הזה לאמירה ברורה וחד משמעית לפיה ישראל פושעת. הייתי בוחן אתך את העומק, הרגורזיות והתקפות של האמירה הכלכך חזקה הזאת אבל עם כל הכבוד, לא מאמין לך, לא הייתי מאמין לעצמי. יתכן כמובן שאתה מאמין למישהו שלטעמך מסוגל לאנליזה ההסטורית המרשימה הזו, אם כך אשריך שיש לך רב.

              אם אין לך רב, אני טוען שהאמירה שלך מבוססת על תחושת בטן במקרה הטוב ועל קריאה סלקטיבית של ההסטוריה במקרה הפחות טוב. זה לגיטימי לגמרי, מותר לכל אדם לאחוז בדעה לא מבוססת, למעשה זה חלק מהותי מלהיות אדם. אבל קח בחשבון שבבחירתך זו, אתה שם את עצמך מחוץ לתחום הדיון המושכל ועמוק בתוך החפירות האידאולוגיות והדוגמטיות. למה בעצם?

              • שחר כ.

                גם בשיחה יש טקטיקות, הנה גם אתה השתמשת באחת, כשלימדתי אותי שאנחנו משוחחים
                בהתאמה, ההשוואה שעשית בשיחה לצבאות אחרים נעשתה כטקטיקה, של שיחה כמובן
                למסקנתי שישראל אינה מעוניינת להגיע להסדר ראוי ומוסרי עם הפלסטינים אין שום קשר לידע ההיסטורי ליכולות ולמחשבון שאתה מתאר בצורה כה מלבבת

                • תום אלקיים

                  זה שימוש מעניין במושג טקטיקה אבל לו יהי, דיון סמנטי הוא המשעמם שבדיונים.

                  סלח לי על הטרחנות, אם אתה (או בעל הבית כמובן, לא כל בלוג מאפשר פתילי שיחה ארוכים) מעוניין לסיים את הפתיל אנא ציין זאת ואני אחדל באחת.

                  אבל, אם מדובר בשיחה, מדוע השוואת צה״ל לצבאות אחרים היא ״טקטיקה״ פסולה? מדוע היא מסיחה מהנושא, שהוא ככל שזכרוני משיג הינו – התנהלותו של צה״ל בצוק איתן – בתוך גבולות הנורמות המוסריות, אם לאו.

                  ככל שאני מבין ממך ואנא תקן אותי אם אני טועה, השיפוט שלך הוא א-פריורי ולא נובע מהמציאות הקונקרטית של התנהלות צה״ל בצוק איתן. בהתחשב בנושא הדיון זו עמדה די מפתיעה אם אתה שואל אותי.

                  ועכשיו למעט טקטיקה,

                  כמדומני שהסכמנו במובלע שהאמירה הזו ״אני בודק את התנהלותה של ישראל בכלל והתנהגותם של הציונים במאה השנים האחרונות, ויודע בברור שישראל אינה מעוניינת להגיע להסדר ראוי ומוסרי עם שכנותיה״.

                  לא מחזיקה מים, שכן,

                  ״למסקנתי שישראל אינה מעוניינת להגיע להסדר ראוי ומוסרי עם הפלסטינים אין שום קשר לידע ההיסטורי ליכולות ולמחשבון שאתה מתאר״

                  הסקרנות אוכלת את קצות צפורני, על מה אם כן אתה מבסס את ה״ידיעה הברורה״ שישראל אינה מעוניינת בהסדר?

                  • שחר כ.

                    אה, סמנטיקה. השוואת צה"ל לצבאות אחרים אינה פסולה כטקטיקה שיחתית, היא פשוט משעממת אותי ולדעתי אינה מביאה אותנו, המשוחחים, לשום מקום זולת המקום אליו היא מכוונת, שהוא, כאמור, משעמם. כמה כבר אפשר לברבר על שווים של חיי אדם בזמן מלחמה.
                    על מנת לקצר אחזור בי לגמרי מהרישא של המשפט הראשון, כך שתוכל להניח שאני חף מכל ידיעה היסטורית. מה נשאר? שאני יודע בברור שישראל אינה מעוניינת להגיע להסדר ראוי ומוסרי עם הפלסטינים, מה שמביא אותנו לתשובתי לשאלתך האחרונה בשיחתנו – אני מבסס את הידיעה הברורה שלי על מעשי ישראל

                    • תום אלקיים

                      טוב, נראה ששוב המעגל בדרכו המרושעת הסתיים בדיוק במקום בו הוא החל. בכל מקרה, תודה לך על זמנך.

                    • שחר כ.

                      להתראות במשימה הבאה

      • אביבית

        איך שלא תסובב – אברי לא חושב שיש גבול כדי לחסוך בחיי 1 חייל ישראלי. פשוט מאוד ולא מיתמם .
        והוא דיבר בפירוש על אזרחים פלסטינים.זהו עידן ה'יציאה לחופשי'.
        כדי להוסיף נבזות שאל אב שכול שהוזמן לתוכנית האם האב חושב ש'שוברים שתיקה' אחראים למות בנו החייל. האב השיב בחיוב ..מול פני האומה. עידן היציאה לחופשי.
        ומי צריך כפפות כשהמאזן בפועל 1 ל 500 (ילדים).

      • gig

        אם כך, מדוע שלא תתכבד ותענה בעצמך. כמה אזרחים פלסטינים מתים שווים חיים של חיל ישראלי אחד. 100? 300? (300 זה אולי קצת תבוסתני מדי), 1000?

        • גיל

          מוזר שאף אחד לא מעלה את המספר המתבקש. האם מותר להרוג שישה מליון ״בלתי מעורבים״ כדי לחסוך את חייו של חייל אחד?

          • Alex_f

            לא
            המספר המתבקש אם כבר הוא 1:1027 כפי שסוכם במתווה שליט.

            • גיל

              מדוע? מה הקשר? האם אותם 1027 ששוחררו היו אזרחים חפים מפשע? בתקשורת הישראלית הציגו אותם כמחבלים, והשאלה של אברי גלעד לא היתה "האם עדיף חייל צה"ל הרוג או אלף מחבלים הרוגים?"

              העניין עם השישה מליון הוא שזו, לכאורה, אותה דילמה. האם הוורמאכט הגרמני היה נוהג באופן מוסרי אם היה משמיד את העם היהודי כולו כדי לחסוך את חייו של חייל גרמני אחד? האם מוטל היה על הצבא הגרמני להקריב את חיי חייליו על מנת לחסוך בחייהם של יהודים, אוייבי האומה המוצהרים?

              הדילמה שמציג גלעד היא מעט אינפנטילית, אבל אינפנטילית בסגנון של "24" של ג'ק באואר – "מהר, או שנהרוג את התינוק הזה, או שפצצה גרעינית תיפול על לוס אנג'לס! יש לנו חצי דקה!". אתה מתעלם לחלוטין מאלמנט החפות, ונראה שבכלל לקחת את זה לכיוון של "כמה ערבים שווה יהודי אחד?".

              אתה לא לבד כמובן, שוב ושוב יש טוקבקים שמביאים את עסקת שליט כהוכחה לשווי האינהרנטי שהיהודים מקנים לחייהם לעומת הפלסטינים. זה כמובן טמטום יהיר – היחס נקבע על פי מספר השבויים שיש לכל צד. עבור החמאס, לקיחת חייל ישראלי חי בשבי זה חתיכת מבצע. עבור ישראל,תפיסת 30 עצירים מנהליים פלסטינים נוספים זה עניין יום יומי, זה אין-חדשות.

  • סמולן

    אדיוטי לגמרי. הפעילות הקרבית הממוצעת מסוכנת, ולא בגלל אזרחים לא מעורבים. זו מין פנטזיה ביזרית, שגלעד נפל אליה, כנראה, בגין שירותו הלא מאד מאתגר צבאית.

    למעשה, אפילו הפתגם הערבי המהולל, תבכנה אלף אמהות ולא אמא שלי, מתייחס לא כל כך להמנעות מהרג כמו להצדקת הרג. הרשו להזכיר לכולנו, כלומר ציונים (זה דיון פנים ציוני), שאויבינו הפלסטינים הם באמת לא להיט מוסרי מבחינות רבות, אבל היעדר נכונות להקרבה עצמית אינה מהמגרעות הבולטות שלהם (רמז, פיגועי התאבדות).

  • יוסי

    נפלא, תודה!

  • יובל

    טרול נמחק.

    • נחמד מאד, אבל איך זה קשור למונולוגים של חנוך לוין ושל בנצי גופשטיין?